החברים של ג'ורג'

זו המסיבה שלי ואני אצרח אם ארצה

על הממלכתיות החלולה של הטקס ל-50 שנה לכיבוש

נתחיל מהחדשות, כי הן נסיוב לרעל שהממשלה מזריקה לעורקינו: היום נערך טקס ממלכתי לזכר חללי מלחמת יום הכיפורים. הוא נערך בנוכחות הנשיא, רובי ריבלין, ובנוכחות נציג ביהמ”ש העליון. אף שר לא נכח בטקס. בלטו בהיעדרם:

בנימין נתניהו

מירי רגב

איילת שקד

יריב לוין

אתם יודעים, האנשים האלה שצווחו במלוא גרונם כאשר בית המשפט העליון הודיע ביום שלישי שעבר שאין זה מן הראוי שנציגיו יגיעו לטכס לציון 50 שנה למפעל הגזל הלאומי, המכונה התנחלויות (סליחה, המונח הזה רעיל, קוראים לזה “התיישבות” עכשיו, עד שגם הוא יהפוך לרעיל). הם טענו שבית המשפט “פורם את הממלכתיות”, ואז, ארבעה ימים אחר כך, לא טרחו להגיע לטקס לזכר אירוע שאמנם יש להודות שהוא שולי ביחס להקמת מאחזים בלתי חוקיים על קרקע גזולה, אבל בכל זאת נחשב לבעל משקל בהיסטוריה הישראלית.

בלשון המעטה, אני לא מחסידיו של בית המשפט העליון או של הנשיאה היוצאת נאור, אבל פה פשוט עשו להם אמבוש. רגב הכריזה על עריכת הטקס בגוש עציון, והזמינה את שופטי העליון. עכשיו נאור היתה צריכה להחליט מה היא עושה: מקבלת את ההגדרה השקרית של הטקס כ”ממלכתי”, שולחת נציג, ומתבזה סופית; או מנהלת קרב מאסף על שאריות הכבוד העצמי של בית המשפט שלה.

אחרי הכל, הטקס לא רק נערך מחוץ לשטח ישראל: הוא נערך בטריטוריה שנמצאת – מכוח, אמנם החלטה בעייתית כתיקה – בתחום שעליו מופקד בג”ץ כמגן. שופט שהיה משתתף בטקס לכבוד מפעל הגזל הלאומי, היה אומר בכך שלמעשה הזה יש לגיטימציה. השופט הזה היה מתקשה אחר כך לשבת בדין כששאלות הגזל היו מגיעות שוב לבג”ץ. בג”ץ התחמק שוב ושוב מהדיון בשאלת עצם מעמדן החוקי של ההתנחלויות: הוא הסכים לדון רק בשאלת מעמדם של מאחזים, כי אלה הם בלתי חוקיים גם לשיטת המדינה עצמה. זה אחד החטאים הקדמונים של בג”ץ: הסירוב לפסוק בשאלה פשוטה למדי במשפט בינלאומי.

המלכוד שבו מצא את עצמו בית המשפט של נאור היה כפול: אם ייענה להזמנה, הוא יבזה את עצמו; אם יסרב לה, הוא יכונה על ידי האספסוף הממשלתי כבוגד. לזכותה של נאור ייאמר שבמה שהוא כנראה ההחלטה החשובה האחרונה שלה, היא הגנה על כבוד המוסד שבראשו עמדה.

הבעיה היא עם האספסוף הממשלתי. גבירתי שרת המשפטים איילת “האם היא ניאו נאצית?” שקד, כבוד הקומישרית רגב, הנושא בידיכן והוא לא מסובך במיוחד. העבירו חוק בכנסת שקובע שהאזור שנתפס על ידי ישראל במלחמת ששת הימים לא יוגדר יותר כ”אזור בשליטתה” אלא כחלק בלתי נפרד ממנה. אתם לא צריכים חוק יסוד בשביל זה. די בחוק רגיל. הוא אפילו לא צריך רוב של 61 מנדטים. רוב אקראי יספיק. אתם יכולים לסמוך על הח”כים של יש עתיד – ששלחה נציג לטקס בגוש עציון – שיברחו מהכנסת. אחרי הכל, גבירתי שקד, זה מה שהבוחרים שלך רוצים; אחרי הכל, הקומישרית רגב, מרכז המפלגה שלך בעד. ואחרי הכל, אמרתם שאין מחלוקת בשאלת הכיבוש וההתנחלויות. אז יאללה, עשו את זה.

אה, לא? אתן יודעות שיהיה לזה מחיר ואתן לא מוכנות לשלם אותו? אתן יודעות שהמחיר יכול להיות מיטוט הכלכלה הישראלית, אבל אתן מעדיפות להפיל את התיק על בית המשפט? אז אתן, והממשלה ההו כו ציונית שלכן, אסופה באושה מהמקובל של פוליטיקאים פחדנים וחלולים, שמשחקים בגורל תושבי ארצם בעודם מנגנים בכינור מול המולדת הבוערת. אתם ראויים לכל שם גנאי ובוז. או, שמא, עדיף פשוט ששמכם לא ייזכר מחמת הבושה הלאומית: כל אומה חופשית היתה מסמיקה מכלימה לנוכח העובדה שסרסורים ליצניים כמוכם מנהלים אותה.

ןפוף, המופע שאמור היה להוכיח שהכיבוש ניצח נגמר בכך ששוב קיבלנו תזכורת – אחרי שנים של תעמולה מתוזמרת ממשלתית – שהוא עדיין כיבוש ועדיין שנוי במחלוקת. מהטקס נעדרו, אחרי הכל, לא רק שופטי העליון: גם הרמטכ”ל נעדר ממנו, ונעדרו כל השגרירים. כולל השגריר תומך ההתנחלויות מארה”ב. מה נשאר למארגני הטקס? רק לצרוח.

בזה הם טובים, אין ספק. אבל בפעם הבאה שה”ה רגב, נתניהו ושקד יקוננו על העדר ממלכתיות, זכרו שהממלכתיות היא מבחינתם בגוש עציון אבל לא בטקס לזכר הרוגי מלחמת יום הכיפורים. הממלכה שלהם היא יהודה, לא ישראל.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

השופט כל הארץ לא יעשה משפט?

בג”צ קובע שאם אתה פלסטיני, המשפחה שלך היא בת ערובה לפעולותיך

בג”צ דחה ביום חמישי האחרון שורה של עתירות כנגד הריסות בתים (את פסק הדין, שממנו אצטט בהמשך, אפשר לקרוא כאן.) כמו באלפי מקרים קודמים – קשה למצוא ולו מקרה אחד שבו בג”צ מנע הריסת בית; לכל היותר עיכב את ההריסה או דרש אטימה במקומה – השופטים קיבלו את עמדת מערכת הבטחון.

עם יוצא דופן אחד: בעוד שהשופטים אישרו את ההריסה של רוב הבתים אותם דרשה מערכת הבטחון להרוס (וזו אכן החריבה ארבעה מהם אתמול) הם הסכימו, פה אחד, למנוע את ההריסה של דירה בבית דירות, שהחשוד בפיגוע שהתגורר בה גר בה בשכירות ושלא היה לו קשר משפחתי עם בעל הבניין – אבל התנו את ההמנעות מהריסת הבית של אדם שלישי בכך שהוא יפנה את משפחת החשוד בתוך 48 שעות.

מהפסיקה של שלושת השופטים – לידיעת התביעה בהאג, מדובר בנשיאה מרים נאור ובשופטים חנן מלצר ונועם סולברג – עולה מסקנה חדה: בעוד שיהודי יישפט על ידי מערכת המשפט הישראלית כאילו היה פרט, כאילו לפעולותיו-שלו אין השלכה פלילית בפני עצמן על אנשים אחרים, הרי שפלסטיני יישפט כחלק מקולקטיב. אם הוא יבצע פשע, כל הקולקטיב יישא בעונש. גבולות הקולקטיב הזה לא מוחלטים, אבל בפסיקה הנוכחית הם מוגדרים כמשפחתו של החשוד.

כלומר, אם אצא מחר מביתי ואדקור אדם, אני אועמד לדין ככל הנראה באשמת נסיון לרצח בנסיבות מחמירות. יתכן שבני המשפחה שלי יתושאלו, כדי לנסות להבין מה לעזאזל הלך פה, אבל אף אחד לא יודיע להם שהם צריכים לעזוב את הבית שלהם תוך 48 שעות, כי כוחותינו האמיצים יגיעו כדי להרוס אותו. אם פלסטיני תושב הגדה, מזרח ירושלים ואולי גם יפו יעשה את אותו הדבר, משפחתו תשא בעוונו.

השופט מלצר כותב זאת במפורש (סעיף 4ב’): “הדגישה ב-בג"צ 8091/14 (31.12.2014) כי לשיטתה אם יהיה בידי בני משפחת המחבל שביתם עומד להיהרס לשכנע בראיות מינהליות מספיקות כי טרם ביצוע הפיגוע הם  ניסו להניא את המפגע מהביצוע, כי אז מן הראוי לייחס לנתון זה משקל משמעותי ביותר, העשוי, במקרים מתאימים, לשלול החלטה להריסת ביתם של אותם בני משפחה. גישה זו מקובלת עלי.” ההדגשה שלי.

כלומר, כל המשפחה כולה משמשת כבת ערובה לפעולתו של המפגע; אם היא לא מסוגלת להוכיח שהיא ניסתה למנוע את הפיגוע, היא תשלם את המחיר. כאן יש לציין שאם תגיע נרעש לתחנת המשטרה ותאמר לשוטר שאתה ידעת שאחיך עומד לדקור מישהו, ניסית לשכנע אותו ולא הצלחת – אתה מפליל את עצמך. מעניינת גם התפיסה, שחוזרת גם אצל נאור, שעל פיה המשפחה הפלסטינית היא בעצם סוג של מוח כוורת: אין אפשרות שאחד מבני המשפחה לא יידע על כוונותיו של אחר. ומכאן עולה מסקנה נוספת: שמבחינת בני המשפחה הפלסטינית, כפי שהם נתפסים על ידי השופטים הנכבדים, מותו של בן המשפחה הוא אבידה נסבלת – מה שאין כן בהריסת ביתם. בשונה מכל בני האדם, אומרים לנו השופטים, האם הפלסטינית מעדיפה את הנדל”ן על חיי בנה. האם השופטים לא שמים לב כיצד הם מיישמים סטריאוטיפ אנטישמי מובהק על הפלסטינים?

השופטים אומרים שוב ושוב שהמטרה של הריסת הבתים איננה “ענישתית” אלא “הרתעתית.” מדוע, אם כן, לא ייהרסו בתיהם של מפגעים יהודים? הרתעה היא דבר חשוב מאד, אחרי הכל. נאור, כהרגלה, מתחמקת: “בעתירות שלפנינו הועלתה טענת ההפליה באופן כללי בלבד, מבלי שהובאו תימוכין רציניים לה. העותרים לא הציגו אפוא תשתית עובדתית מספקת לתמיכה בטענתם, ומשכך אינה מצדיקה את התערבותנו.”

הלו, החברה נאור! נרדמת תוך כדי כתיבה או משהו? הנה התימוכין שלך: מדינת ישראל ביצעה כך וכך אלפי הריסות בתים. כולן בלי יוצא מן הכלל היו בתים של פלסטינים. כולן נשענו על אותן תקנות שעות חירום שחלות עד לרגע זה ממש בישראל ושמתוקפן, למשל, אתם ממשיכים לאשר את הרדיפה של ג’ון קרוסמן (”מרדכי ואנונו”). למרות שורה של פיגועי טרור מצד יהודים (עייני בערך “טרור יהודי” בוויקיפדיה לרשימה חלקית), אף בית של מחבל יהודי לא נהרס. הנה האפליה, החברה נאור: הושיטי היד וגעי בה.

ואל המקום שבו לנאור יש מספיק שכל להתחמק ולא להגיע אל המסקנה המפורשת, מתפרץ סולברג ופולט את האמת: “הטעם לכך שלא נעשה שימוש בתקנה 119 כלפי יהודים נעוץ בכך שבמגזר היהודי אין צורך באותה הרתעה סביבתית שהיא תכליתה של הריסת הבתים. הציבור היהודי, ככלל, מוּרתע ועומד, ואינו מוּסת. אמנם אין לכחד: יש ויש מעשים של תקיפה מצד יהודים כלפי ערבים. לבטח מחוייבוֹת רשויות האכיפה, ונדרשים בתי המשפט, למצות גם במקרים הללו את הדין הפלילי עד תום. להוותנו אף לכדי הרצח הנורא של מוחמד אבו-ח'דיר הגענו, שלא לדבר על הרצח המזעזע של בני משפחת דוואבשה, שלא כל פרטיו ידועים. אך השוני עולה על הדמיון בכמה וכמה היבטים, ובעיקר לצורך ענייננו – ביחס הסביבה: גינוי תקיף והחלטי מקיר לקיר במגזר היהודי, מה שאין כן בצד שכנגד.” אמור מעתה, יש לנו חוק אחד – תקנות שעת חירום – אבל אנחנו נפעיל אותו בצורה שונה על שני ציבורים שונים. אדם יישפט לא על פי העבירה שביצע, אלא על פי הציבור שאליו הוא משתייך.

למרבה הצער, אי אפשר לומר שמדובר בחידוש משפטי. שופטי בג”צ מיישרים קו עם ליצני הגיהנום של לאטמה, ועם, בלשון המעטה, תקדימים משפטיים בעייתיים מתקופות אפלות (TM).

אבל רגע, “אדם יישפט”? אין ולא היה פה שום משפט. העבירה שבה מואשמים הפלסטינים – היותם בני משפחה של חשודים בטרור – היא לא עבירה שאפשר להתגונן מפניה. החשודים עצמם – כן, חשודים! – מתים ברוב גדול של המקרים. הם כבר באו על עונשם, אם בכלל עשו משהו. בבואם לאפשר את הריסת בתי קרוביהם, השופטים לא דורשים אפילו הליך משפטי שיוכיח שהאיש שלכאורה ביצע פשע שבעטיו יענישו את קרוביו יורשע למצער בעבירה שבה נחשד. די בכך שהרשויות אומרות שהוא ביצע את העבירה, כדי להעניש את קרוביו. הללו לא יכולים אפילו להעלות טענות לחפות בן משפחתם.

זה, רבותי, איננו משפט. זו תיאודיציאה בלשון משפטית על מעשי נבלה ופשע, שמטרתם המשך דיכויו של עם אחר. וזכרו, החברים נאור, מלצר וסולברג, את ימי שפוט השופטים: גם שופטים יכולים להשפט. יש תקדימים. מוטב שתהרהרו בהם.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

הנשיאה נאור לא מבינה איך זה קורה

נשיאת העליון מרים נאור מ ז ו ע ז ע ת כשמראים לה איך נראית המדיניות שהיא היתה שותפה מלאה לה. אם היא לא מבינה, אולי כדאי שתחפש ג’וב אחר

התיק פשוט למדי. בשנת 1969, הוציא צה”ל – השותף הבכיר של המתנחלים, נזכיר – צו איסור כניסה לכ-5,000 דונמים בבקעת הירדן, לכאורה לצרכים צבאיים. לפני כשנתיים, חשף “הארץ” שהשטח הזה, שהבעלים שלו לא יכלו לדעת מה קורה איתו, הועבר בפועל למתנחלים, ספציפית לאשה בשם איילה סמית. זו נטעה על האדמה תמרים, ומאז היא מתפרנסת מאדמתם של אנשים אחרים. התרגיל הזה מנוגד לכל התפיסה החוקית של נוכחותו של צה”ל בגדה המערבית, שנשענת על הרעיון של כיבוש או תפיסה לוחמתית: לצבא מותר לתפוס שטח לצרכים צבאיים ופחות או יותר זהו. הוא לא יכול לקחת שטח מאדם פרטי ולהעביר אותו לאדם פרטי אחר.

ואף על פי כן, כמובן, כך זה קורה תמיד. אין אדמה לא מעובדת בגדה. כל קרקע שהועברה להתנחלות הועברה בתרגיל מסריח כלשהו, בין אם זו תפיסה צבאית שבשקט הפכה אחר כך ל”היאחזות נח”ל” שאחר כך הומרה להתנחלות, בין אם מדובר בהכרזה שקרית על אדמות ציבור (שהמדינה מעדיפה לקרוא להן “אדמות מדינה”), בין אם מדובר בהשתלטות שאין לה שום מעטה חוקי, כמו המאחזים – שהם התנחלויות לכל דבר, תוצאה של מדיניות ממשלתית מכוונת, רק כזו שהממשלה לא רוצה להכריז עליה.

היורשים של בעלי האדמות שצה”ל גזל עתרו לבג”צ בדרישה להחזיר להם את האדמות, ואתמול (ב’) עשו השופטים קציצות מנציג המדינה. זה שטיק קבוע של בג”צ, שלא צריך להתרשם ממנו יותר מדי: ככל שהנביחה של השופטים רמה יותר, כך גדל הסיכוי שהיא מחפה על נשיכה רפה מאד. אפשר להבין את השופטים: גם להם יש תחושת ערך עצמי ויש גבול ליכולת שלהם להעמיד פנים שנציג המדינה לא חושב שהם אידיוטים. לנציג המדינה, עו”ד רועי שויקה, לא היו תשובות: לפני שבוע הודיעה המדינה שהיא “לא יודעת לפרט” איך ומדוע נמסרו האדמות הפלסטיניות הפרטיות למתנחלים, ושעל כל פנים מדובר ב”עניין מדיני בעל השלכות” שצריך להיות מובא בפני הממשלה; ושויקה אמר אתמול, באומללות מסוימת, שמאחר ו”הדבר קרה מזמן”, המדינה לא יודעת איך בדיוק הועברו האדמות לידי המתנחלים, אבל המדינה מתנגדת להחזרת האדמות לבעליהן. המשמעות של הדברים של המדינה היא שלמתנחלים אין שום הוכחות לבעלות; צריך לשים לב לדברים של נציגי המתנחלים, שטוענים שמדובר היה ב”אדמה נטושה.” היא לא היתה נטושה. הצבא הישראלי הפך אותה לכזו.

מה שהיה מעניין באמת בדיון היתה האמירה של נשיאת בית המשפט העליון, מרים נאור: “אני לא מבינה איך זה קורה.” וואלה? את באמת לא מבינה? תראי, החברה נאור, את מכהנת בבג”צ כבר 14 שנה כמעט. אם את עוד לא מבינה איך עובדת השיטה הזו, יש לנו בעיה. או שאת לא מסוגלת להבין, או שאת לא רוצה להבין. אני רוצה להזכיר לך שלפני שנתיים, כשהיית המשנה לנשיא, כתבת על עוד איזה שקר של הפרקליטות בנושא המאחזים ש”צר לי שהגענו עד הלום, צר לי שלא ניתן עוד לסמוך על התחייבויות שמוסרת המדינה באמצעות פרקליטיה לבית המשפט, בבחינת נדרנא לא נדרי. חוששתני שנצטרך לשקול, במקרים מתאימים בעתיד, 'גיבוי' הבטחות שיינתנו בצווים החלטיים, וחבל.”

כלומר, לפני שנתיים שמת לב שהמדינה עובדת עליך. כתבת את זה במילים חריפות במיוחד. ואז, במקום לבדוק את הנושא – ומי שרוצה למצוא את המידע הזה, ודאי אם הוא שופט עליון, יכול להגיע אליו בקלות; הוא כתוב ברובו בשפה משפטנית לעילא – החלטת להתנהג כמו דג זהב. כעבור שנתיים, בלי שטרחת לבדוק את הנושא יותר מדי, את מ ז ו ע ז ע ת לגלות שהמדינה גוזלת אדמות בשיטתיות בגדה המערבית. ומה עכשיו? נחכה עוד שנתיים, כדי שמבט דג הזהב שלך – הו, טירה! – יפול שוב בהשתאות על עוד הפרת צדק של המדינה היהודית?

את מבינה, החברה נאור, יש לנו פה בעיה. התפקיד שלך הוא לא לבנות מגדלים פורחים באוויר של תיאוריה משפטית. בשביל זה יש לנו אקדמאים, וצריך להבהיר שאני לא מזלזל בהם – הם בונים את הכלים שאת אמורה להשתמש בהם. אבל התפקיד שלך הוא לפסוק, ופסיקה מצריכה הסתכלות במציאות, לא בעולם האידיאות. את לא אמורה להיות אהרן ברק, שלאחר סיום תפקידו אמר שמדי פעם הצבא סיבן אותו. התפקיד שלך הוא להגן על זכויותיהם של האנשים המתגוררים בגדה שמוגדרים על פי אמנת ז’נבה כאנשים מוגנים. זה לא תפקיד מובן מאליו, למעשה ההתנהלות של בית המשפט שלך היא די יחודית, אבל זה התפקיד שהמוסד שלך נטל על עצמו כשהוא החליט שהוא מקבל עתירות מתושבי הגדה. להחלטות שלך יש תוצאות קונקרטיות, כלפי אנשים קונקרטיים, שחיים במציאות קונקרטית של דיקטטורה צבאית. אם את לא מסוגלת לברר מה קורה בפועל, אם את באמת מופתעת כשמסתבר לך שיש לישראל מדיניות ושהמדיניות הזו היא מדיניות של סיפוח זוחל, את לא בתפקיד הנכון. יתר על כן, את מועלת בחובתך – חובה שלקחת על עצמך, נזכיר שוב – להגן על אנשים שאין להם מגן אחר.

את לא מבינה איך זה קורה? זה קורה כי את וחבריך נותנים לכוחות הכיבוש הנחה אחרי הנחה; זה קורה כי פעם אחר פעם את וחבריך מעדיפים לעצום עין; זה קורה כי את וחבריך הרגלתם את הצבא ופרקליטיו שהם יכולים להעלות כל טיעון, מגוחך ככל שיהיה, כולל אין-טיעון כמו שווה הערך של “הכלב אכל לי את שיעורי הבית” שהציג אתמול שויקה, כולל אי ציות מופגן לצווים, והמפקד הצבאי אף פעם לא יישב בכלא על בזיון; זה קורה כי אתם התרגלתם לבלוע את תירוצי ה”בטחון” בלי לבדוק מה בעצם עושים בשמם.

מהמתנחלים שגוזלים את האדמות אף אחד לא מצפה לכלום; זה טבעם. מהקצינים שקושרים איתם, מזמן אזלו הציפיות. מהפרקליטים שמגינים עליהם – בדיוק בשביל האנשים האלה יצרו את הביטוי פרקליט השטן. אבל ממך, החברה נאור, ממך יש ציפיות. את המגן היחיד, את החומה האחרונה, את כל מה שעומד בין תושבים מוגנים ובין דיקטטורה צבאית חסרת מעצורים. וכשאת אומרת “אני לא מבינה את זה,” את מועלת בחובתך. כי החובה שלך היא להבין, והחובה שלך היא ללמוד, וה”צדק” בשם של בית המשפט שלך מחייב אותך אינסטינקטיבית לעמוד לצד סובל העוול, ולהקשות: למה זה כאן? למה זה הכרחי? האם אין דרך אחרת? מה אתם מתכוונים לעשות באדמה שתפסתם? כל כמה זמן אתם מתכוונים לדווח לי על המשך השימוש בה? האדמה הזו – לא עשיתם איתה כלום 30 שנה. למה היא לא חוזרת לבעליה?

כשהכל ייגמר, החברה נאור, אף אחד לא יזכור את שמותיהם של פרקליטי השטן. אף אחד לא יזכור את הקולונלים והגנרלים שבנו את משטר העוול הזה. אבל יש שמות שייזכרו: שמגר, ברק, בייניש, גרוניס. אנשים שאמורים היו להגן על אנשים שנתונים תחת דיקטטורה צבאית, ובחרו שלא לעשות זאת. את עדיין יכולה למנוע את צירוף השם שלך לרשימה הזו.

אבל כדי לעשות את זה, את צריכה להתחיל להבין.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)