הערות קצרות על האוקולטיזם הנאצי, כי הוא חלק מהסיפור

שמעון ריקלין, ידוען ביביסטי, כתב היום בטוויטר שהוא לא מבין איך קרתה השואה. אז עניתי לו: “כי אנשים שהאמינו שיש להם זכות אבות על שטחים במזרח שכנעו את עצמם שהם העם הנבחר, ושהם רשאים בהתאם לרצוח עמים נחותים מהם שמעכבים את הגאולה של הגזע הגרמני, שלדעתם נפגע קשות מ"נישואי תערובת" עם בני גזעים נחותים יותר. בסופו של דבר רצח העם נועד לשמור על טוהר הדם.” וזו, כמובן, ליבת הסיפור. אבל היא לא היחידה.

אחת השאלות היותר מסובכות היא מדוע בעצם השקיעו הנאצים מאמצים עצומים בשינוע יהודים מרחבי אירופה לפולין המשועבדת כדי לרצוח אותם שם. הם גררו אותם לאושוויץ מתסלוניקי שביוון (ג’וב של הצבא הגרמני במקרה הזה, לא של האס.אס.; הוא היה חייב הרבה כסף ליהודים המקומיים – לפעם הבאה שיחזרו על הקשקוש של הצבא הגרמני הנקי, ואולי עוד על כך בהמשך השבוע), מהולנד, בלגיה, צרפת. פתחו מפה, ראו את המרחקים. כל זה קרה תוך כדי המלחמה הגדולה בהיסטוריה, כשהצבא הנאצי היה זקוק נואשות לכל רכבת שהוא יכול היה לגרד. בניגוד למיתוס המקובל, הנאצים הזניחו את מסילות הברזל שלהם לפני המלחמה, ובזמן המלחמה היה מאוחר מדי. כל רכבת שהגיעה לאושוויץ היא רכבת שלא הובילה תחמושת או חמושים לחזית. אז למה?

כי הם האמינו שהיהודים הם האויב. הם האמינו בכך ברצינות רצחנית. ההנהגה הנאצית, אם לא הגנרלים שלה (שחלקה האמין וחלקה חזר על הרטוריקה כדי שזה ייראה טוב ברזומה), האמינה בכל ליבה שהיהודים הם מעצמה עולמית; שהם סכנה של ממש לגרמניה, לא פחות מארה”ב; שברית המועצות היא זרוע של הקנוניה היהודית הגדולה בדיוק כמו המעצמות הקפיטליסטיות. אלו לא היו מילים ריקות, פראזות לשלהוב אספסוף: הם האמינו בזה מספיק כדי שהצורך להלחם באויב היהודי – נשים וילדים בלתי חמושים, מורעבים, שבורים – ידחק לאחור את הצורך להלחם בצבא האדום האמיתי מאד. וכדי להבין איך התרחש רצח העם הזה, אנחנו צריכים לחשוב לא רק על המניעים החומריים (ביזת היהודים היתה רווחית מאד, ושוב עולה מקרה תסלוניקי) אלא גם על העיוותים המחשבתיים.

חלק מזה, כמובן, היו הפרוטוקולים של זקני ציון, זיוף של המשטרה הצארית שהצליח מעבר למה שהיא יכלה לשער, ושרד אותה ואת המשטר שלה היטב. חלק אחר היתה העובדה ששיעור חריג מההנהגה הסובייטית היתה יהודית – עד שלסטאלין נמאס, אבל זה היה אחר כך – וברית המועצות תמיד היתה האויב הגדול, גם בשנות הברית. המטרה הסופית תמיד היתה מלחמת השמדה עם ברית המועצות.

כולם מכירים את תורת הגזע הנאצית, אבל מעטים זוכרים שהבסיס שלה נכתב בעצם על ידי מדאם בלווטסקי (Helena Petrovna Blavatsky), שרלטנית אוקולטיסטית (אוקולטיזם הוא תורת הנסתר) מהמאה ה-19, שדיברה על השתלשלות של גזעים פרה-היסטוריים, ממקומות שמוכרים היטב לחובבי תורות הנסתר כמו אטלנטיס ולמוריה. הגזע החמישי שלה הוא הגזע הארי, ולמותר לציין שהיא היתה אנטישמית. היא השתמשה בקבלה, כמובן, אבל עשתה את התרגיל שאוקולטיסטים נאצים יעשו אחר כך בהרחבה: היא קיבלה את עקרונות הקבלה, אבל טענה שהם לא יהודיים במקור, שיש להם מקור אחר שאבד, ושיהודים עיוותו אותה.

מכאן עובר קו ישיר לתופעה של הכנסיה הארית בימי המשטר הנאצי: כנסיה שהמשטר אימץ, פרוטסטנטית במהותה, שהתפיסה היוצאת דופן שלו היתה שישוע לא היה יהודי אלא ארי, שהוא הביא איתו חכמה ארית, ושיהודים – השעיר לעזאזל הקבוע הוא כמובן פאולוס – עיוותו אותה. שוב: הצואה הרוחנית הזו היתה דוקטרינה רשמית של המשטר (אחת מרבות, זה היה משטר פוליפוני). ספרים שאף אחד לא קורא יותר נכתבו בנושא, והופצו על ידי המדינה.

בין שני אלה, קיימת ה-Thule Gesellschaft, אגודה אוקולטיסטית שרצתה לחזור אל מיסטיקה גרמנית (שלא התקיימה אף פעם בגרסה של התולה, והומצאה לצורך זה). אנחנו מכירים את התולה בעיקר משום שהפסיכי הפורה מאד שניהל אותה, דיטריך אקרט, החליט יום אחד שהוא צריך זרוע פוליטית, לא רק אגודת דיון לשמרנים שרוצים לחזור לעבר מומצא. המפלגה שהוא הקים נקראה מפלגת הפועלים הגרמנית. הסמל שלה היה צלב קרס. כמה שנים אחר כך, טר”ש בשם אדולף היטלר – שאקרט היה המנטור שלו, ושלו הוא הקדיש את מיין קמפף – שינה את שמה למפלגת הפועלים הנאציונל-סוציאליסטית הגרמנית, NSDAP בראשי התיבות שלה, “הנאצית” בכינויה הפופולרי. טענה פופולרית – שלא הוכחה מספיק – אומרת שעל ערש דווי, אקרט אמר לחסידיו “לכו בעקבות היטלר! הוא ירקוד, אבל אני קבעתי את המנגינה.”

סיפור טוב, אולי יותר מדי טוב. היטלר, מותר להעריך, לא אהב אותו. אבל אין שום מחלוקת שלתולה היתה השפעה חריגה, הרבה מעבר למספריה, על המפלגה הנאצית. היו, כמובן, ספקנים: היטלר בשנותיו האחרונות, גבלס כל ימיו. אבל הס, יד ימינו של היטלר, היה מאמין אדוק. כך היה גם הימלר, האיש שבפועל היה מספר 2 ברייך רוב ימיו. הכתיבה הנאצית היתה רוויה באוקולטיזם ואנטי-מדעיות.

דוגמא קלאסית היא תיאוריית “עולם הקרח”, של מדען גרמני נשכח בצדק אבל שהיטלר הילל אותו כאסטרונום הגדול בדורו. היא טענה שהעולם שלנו חלול, ובליבה שלו יש קרח. בכירים במשטר לקחו כל כך ברצינות את התיאוריה, עד שהיא שיבשה במשך חודשים את תכנית הרקטות של המשטר, עד שהרחיקו את הימלר מהסביבה. הוא שלח מכתב נעלב על צרות המוחין של המדענים. זה נשמע מצחיק עכשיו; ספק אם המדענים היו משועשעים. ויכוח עם הימלר תמיד גרר את הסיכון של מעבר דירה לדכאו לתקופה לא ידועה.

מהתיאוריה של בלווטסקי ומהתיאוריות של התולה נרקחו תורות הגזע הנאציות. והן היו אבסולוטיות: וכפי שטיפה אחת של דם שחור גזרה על אמריקאי להיחשב לשחור (וזו כנראה איננה מקריות), הנאצים מדדו את כמות הדם היהודי והצועני בגופם של גרמנים, ואחר כך גם עמים כבושים. מספיק דם לא נכון, ואתה תהיה על קרון בקר. מספיק דם “נכון”, וילד רוסי יילקח מאימו, יוכרז כ”פולקסדויטשה” ויועבר לפנימיה כדי לקבל חינוך מחדש כגרמני. טיפה של דם יהודי מטמאת, משחיתה מעצם מהותה, ואין להניח לבעלי דם כזה לקבל עמדות בכירות. התעודה הנכספת ביותר ברייך היתה תעודת טוהר דם.

היתה, למותר לציין, צביעות. האיש מס’ 3 ברייך ואדריכל תכנית השמדת היהודים, ריינהרד היידריך, נחשב לחצי יהודי. אחרי ההלוויה שלו – הוא סוכל ממוקדות בפראג – הימלר כתב ביומנו בחמיצות שהוא היה צריך ללחוץ את ידי ילדיו, רבע-יהודים. אבל הוא היה מועיל מדי, אז הוא קיבל פטור. על פי סיפור – שוב טוב באופן חשוד, שנכתב הרבה יותר מאוחר – יריבו האדמירל קנאריס חשף את מוצאו של היידריך, הבהיר שיש לו תעודות, והרחיק בכך את היידריך. הפילדמרשל ארהרד מילש (Milch), האיש שאחראי על בניית חיל האוויר הגרמני, היה מועיל מאד. הוא קיבל פטור.

ואם לא היית קצין אס.אס. בכיר או פילדמרשל? ובכן, בשבילך יבנו מחנה השמדה. כי צריך לבער אותך מהעולם. מותר לתהות מה היה קורה אם המשטר היה שורד, אם הם היו מצליחים לשים יד על נשק גרעיני: האם בשלב הזה היטלר היה חש בטוח מספיק להעניק להיידריך ולמילש את המוות המגיע להם?

ביסודו הנאציזם היה מרד נגד המודרניות והנאורות. הוא אסף אליו את כל האנשים שנפגעו מהן, והיו כל כך הרבה; הוא לימד אותם שבאמצעות תורות שמדענים היו מתגלגלים מהן מצחוק, הם אדם-על; כאדם-על, הם צריכים לתפוס את מקומם הראוי בהיסטוריה; ושלדם של אנשים נחותים יותר, אונטרמנשן, אין משמעות. הם לא בני אדם. הם רק נראים כאלה.

הימלר, בנאום המפורסם בפוזן, הכיר בכך שזו משימה לאנשים קשוחים באמת: אנחנו כאלה, אמר. מי במפלגה הנאצית יודע איך נראית תעלה עם אלף גוויות של ילדים ונשים? אנחנו יודעים. המשימה הכרחית. אנחנו מטהרים את המין האנושי. המשימה תצדיק אותנו. (ליתר בטחון, הוא חזר על הנאום, בגרסה שונה קלות, בפני בכירי המפלגה הנאצית: בשלב הזה היה רצוי שכולם ידעו באילו פשעים הם מעורבים, כי המלחמה כבר החלה לנטות לצד רע מאד.) הוא עצמו, על פי הסיפור (סיפור טוב מדי?), הקיא את נשמתו למראה תעלה כזו.

הנסתר תמיד היה איתנו. חלק עצום מהטקסטים ששרדו לאורך ההיסטוריה האנושית, חלק ניכר מהשרידים החומריים בכלל, הם אוקולטיסטיים במהותם. חלק מהזמן, הוא כל כך טמוע בטקסים שלנו שאנחנו לא מבחינים בו בכלל. “לשם ייחוד קודשא בריך הוא”, מדקלמים בערב שישי, ורוב האנשים לא יודעים שמדובר בברכה להצלחת יחסי המין בין יהוה והשכינה. “כשם שאני רוקד כנגדך ואיני יכול לגעת בך, כך לא יוכלו כל אויבי לפגוע בי לרעה”, אומרים בקידוש הלבנה, חוזרים על נוסחה של קסם סימפתטי מבלי דעת. אבל זו לא רק הדת: כמה מאיתנו מאמינים שהיהודים הם העם הנבחר? הם לא מדברים על אלוהים, הם עברו חילון, אבל “יש משהו.” הגניוס היהודי. משהו שהוא מעבר למדע, משהו שהוא במהותו אירציונלי.

והנסתר נוכח יותר מדי בחיים שלנו. הרעל של הקבלה – לא בגרסה הסכרינית שמדונה יכולה לעכל – מחלחל. הוא לוחש ליותר מדי אנשים שלא-יהודים אינם באמת בני אדם: הם שדים. הם מעכבים את הגאולה. יש מהם שהם זרע עמלק. בשלושת העשורים האחרונים רווח הדיבור על “ערב רב”, אנשים שנחשבים כיהודים אבל הם בעצם צאצאי הערב רב שעלה למצרים, אויבי אלוהים; כך מסבירים בימין את התופעה הבלתי נתפסת של שמאלנים, יהודים שחושבים שהימין טועה.

את האנשים האלה, שאינם בני אדם, נצטרך להרוג מתישהו. זה יעודנו, אומרים יותר מדי אנשים, שחלקם יושבים בפרלמנט שלנו; רבים אחרים חוזרים מבלי דעת המילים Gott Mit Uns: אלוהים איתנו. המילים על חגורות חיילי הוורמאכט. הנסתר תמיד איתנו, ואנחנו צריכים להתגבר על הרציונליזציות שלנו כדי לדעת מה ניצב מולנו. זה בנפשנו.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים ולעתים גם לא מעט סבל. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

שלוש הערות על המצב

תת-עלוב: הדבר החיובי היחיד ביאיר גולן הוא שהוא מספק לי נחת מדי שבוע – היכולת לומר “אמרתי לכם.”

השבוע אמר פושע המלחמה של מרצ שמתנחלי חומש הם “תת אדם.” המילה “תת אדם” מגיעה מהגרמנית של תחילת המאה הקודמת, Untermensch, והיא מייצגת, ובכן, אנשים שאינם באמת אנשים ושיש להרחיק אותם מהחברה במקרה הטוב, או להדביר אותם במקרה הרע. אני מניח שעמדתי ביחס למתנחלי חומש ידועה – הפורעים שם שוב תקפו פלסטינים ופגעו במצבות בשבוע שעבר, שוב בחסות צה”ל – אבל ברור לי שהם לא “תת אדם.” הם בני אדם בדיוק כמוני. הם פושעים, ופשיעה היא תופעה אנושית. אין שום דבר לא אנושי במה שהם עושים. להיפך, למרבה הצער פוגרומצ’יקים חמושים שנתמכים על ידי מדינה הם תופעה אנושית מדי.

גולן הגיע לתודעה הציבורית לא בגלל שהוא השתמש בבני ערובה – השם הצה”לי המכובס הוא “נוהל שכן” – אחרי שבג”ץ אסר על כך, אלא בגלל נאום ה”התהליכים” שלו, שבו אמר שהוא מזהה תהליכים בחברה הישראלית שמזכירים משטרים אפלים במרכז אירופה בשנות ה-30 (TM). הנאום הזה, לא פשע המלחמה שלו, הוא מה שמנע מגולן את הרמטכ”לות. אחר כך הוא חובר בהלחם גס מאד למרצ, ומאז הוא ממשיך לאמלל אותה. לפני כשבועיים, גולן היה היחיד מחברי הכנסת של מרצ שתמך במהלך של איילת שקד – הגדלת הישובים שיכולים להפעיל ועדות קבלה מ-400 משפחות ל-600. גולן לא הבין מה הבעיה: הבייס תומך, הוא אמר.

בדיוק. גולן הוא דוגמא מובהקת לאליטה הישנה, של ההתיישבות העובדת, שממש לא אוהבת איך אליטה חדשה, של המתנחלים, דוחקת את רגליה. לגולן אין בעיה עם פשעי המלחמה שצה”ל מפעיל בגדה, הוא היה חלק ישיר מהם; הוא מתנגד להעמדה לדין של חיילים שביצעו פשעים. הוא בעד סיפוח חלקי. הוא חלק ממרצ בשל חדלון היד של המנהיגות שלה. הוא יכול היה באותה המידה להשתלב בעבודה, יש עתיד או הליכוד. המתנחלים מגעילים אותו, והם תירוץ טוב להפיל עליו את כל שקיעתה של ישראל “הישנה והטובה” – אבל האשם האמיתי במצב הזה הוא הצבא, שגולן היה חלק ממנו ושלעולם לא ימתח עליו ביקורת אמיתית. אנשי שמאל לא היו משתמשים בביטוי “תת אדם”, ותומכיו של גולן אומרים לנו שהוא “מדבר ימנית שוטפת.” זה נכון, וזאת משום שהוא חלק מהימין הישראלי – הימין של האליטה השוקעת של יפי הבלורית והתואר.

למחוק. סערה-זוטא פרצה השבוע, כאשר חברי כנסת פלסטינים דיברו ביניהם בערבית במליאה. סוג מסוים מאד של ימין התפוצץ. נווה דרומי, מהעילגות והפחות אינטליגנטיות שבנציגי הימין, התחרפנה במיוחד. “למה אני צריכה ללמוד ערבית במדינה יהודית ששפתה היחידה צריכה להיות עברית?”, כתבה.

מבחינת דרומי, הפלסטינים צריכים להמחק. עצם הקיום שלהם לא נוח, במיוחד קיום שעומד על זכותו להתקיים. השפה שלהם צריכה להיעלם מהמרחב. העובדה שהם הילידים ושהיהודים הם הפולשים צריכה להמחק. כל ההיסטוריה צריכה מחיקה. השפה, במיוחד, היא אויב. שפה היא פחות או יותר הדבר האחרון שנעלם. האזרחים הפלסטינים של ישראל צריכים להגיד תודה שהם אזרחים, ולומר את התודה הזו בעברית. דרומי רוצה את הפלסטינים על הברכיים, עם פלנלית עם העיניים.

דרומי רוצה שנשכח שבמשך כל שנות קיומה של ישראל, עד מעבר חוק הלאום – שאושר פחות או יותר שלשום – ערבית היתה שפה רשמית פה. אפילו בן גוריון, המטהר האתני הגדול, שביקש (וקיבל) תעודת זהות נטולת ערבית, לא העז למחוק את הערבית. הוא ידע איזה מחיר ישראל תשלם על כך. וזה היה בתקופת המשטר הצבאי.

דרומי היא חלק מהימין החדש, זה שלא מהסס לדבר על מחיקה של הפלסטינים ועל נכבה שניה. הגיע הזמן שיובהר לדרומי שזה לא יקרה, אבל שנשמח, ונפעל, לראות אותה במקומה הראוי – בית דין בינלאומי. היא תוכל לטעון שהיא בסך הכל מייצגת את האסטרטגיה הציונית. היא כנראה צודקת.

להסתכל על האור. הרבה מאד תשומת לב שגויה הוקדשה לסקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה, שמצא שהאמון בצה”ל בקרב יהודי ישראל צנח בארבעה חודשים מ-90% ל-78%. זה בוודאי צריך להדאיג את מסניפי הפנסיות מהקריה, אבל ספק אם זה צריך להדאיג את האזרחים עצמם. אי אמון בצבא הוא דבר חיובי בדמוקרטיות.

הנתונים האחרים מטרידים הרבה יותר. האמון בממשלה (בקרב היהודים) עומד על 27%, בכנסת על 21% ובמפלגות על 10%. ממשלה שאמון הציבור בה נמוך כל כך, קצת יותר מרבע, היא ממשלה לא לגיטימית. היא יכולה לקרוא לעצמה ממשלת שינוי עד מחר, וזה לא ישנה את העובדה הזו. כנסת שרק חמישית מהציבור תומך בה היא פרלמנט שאיבד את הלגיטימיות שלו. כאן העובדה שהאמון בצבא גבוה כל כך צריכה להפחיד עד מוות: אמון כה נמוך בנבחרי הציבור וכה גבוה במנשנשי תקציב במדים אומר שהדבר היחיד שמציל אותנו מהפיכה צבאית הוא שהמצב הנוכחי פשוט נוח מדי לצבא.

אבל, למרות הכל, יש נקודות אור בסקר הזה. האמון של הציבור הפלסטיני בכל מוסדות הציבור הישראלים נמוך מאד, וביחס לצה”ל הוא מתקרב לנקודת האמון הנכונה – 36%. אבל כמעט בכל נקודה, האמון הפלסטיני במוסדות הציבור עולה. הם תומכים בממשלה יותר מהיהודים (28%), כך גם בכנסת (25% לעומת 21%) ובמפלגות – כאן התמיכה של הפלסטינים הישראלים יותר מכפולה, 22% לעומת 10%. לפחות מבחינת הציבור הפלסטיני-ישראלי, הממשלה הזו, מקרטעת ככל שתהיה, עמוסת באויבי המין האנושי ככל שתהיה, מתפקדת – מתפקדת טוב יותר מכל ממשלה מאז ממשלת רבין השניה.

ולחברי קואליציית הזדון והחדלון הזו רצוי לשים לב לכך: בלעדי הפלסטינים הישראלים, הם ייעלמו.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

בתקשורת היהודית הקפידו לציין שדזמונד טוטו, שנפטר היום, התייחס לישראל כמשטר אפרטהייד. לשמאל הציוני יש בעיה: הדבקות ב”צדקת הדרך”

“אם אתה נייטרלי במצבים של אי צדק, בחרת בצד של המדכא. אם פיל מניח את רגלו על זנב עכבר, ואתה אומר שאתה נייטרלי, העכבר לא יעריך את הנייטרליות שלך.” הארכיבישוף דזמונד טוטו.

הארכיבישוף דזמונד טוטו, במעלות קדושים וטהורים, נפטר היום (א’). טוטו היה מהמנהיגים הנחושים נגד משטר האפרטהייד הדרום אפריקאי, ולאחר נפילתו הוביל את ועדות האמת והפיוס שקמו שם. הפתרון הזה היה קשה ובעייתי: הוא דרש מפקידי משטר האפרטהייד, בכלל זה אנשי הצבא ושירותי הבטחון הידועים לשמצה של המשטר, להתוודות על כל פשעיהם – ובתמורה העניק להם חנינה. האמת והפיוס, האמין טוטו, חשובים יותר מצדק – צדק שיכול היה להתגלגל למלחמת אזרחים בלתי פוסקת. רבים האמינו, אז והיום, שהתוצאה היתה שפושעים נגד האנושות חמקו מצדק. אבל, על כל האסונות שנחתו על דרום אפריקה, חתירה תחת המשטר הדמוקרטי או אף מלחמה בו על ידי מדינת העומק הדרום אפריקאית לא היתה אחת מהם.

בישראל התגובות למותו היו מעורבות. ישראל, אחרי הכל, היתה בעלת הברית האחרונה של משטר האפרטהייד, והמשיכה – כפי שציין יפה איתי מק – למכור לו נשק עד יומו האחרון. ב-1987, בכירים ישראליים הבטיחו למשטר האפרטהייד שהסנקציות יהיו הצגה בלבד. הבוקר התייחס ערוץ כאן למותו של טוטו כך: “טוטו זכה בפרס נובל לשלום ב-1984. הוא היה ידוע בקו אנטי ישראלי ואף השווה פעמים רבות את מדיניות ישראל לאפרטהייד בדרום אפריקה ולמשטרים אפלים אחרים מהעבר.”

ניתן היה לחשוב שאם אחד הלוחמים הגדולים ביותר נגד משטר האפרטהייד מגדיר את המדיניות של ישראל כאפרטהייד, כדאי שנעצור ונחשוב על זה לכמה דקות. אחרי הכל, האיש אמור לדעת על מה הוא מדבר. הוא היה שותף לפירוק משטר כזה והיה ממכונני המדינה שקמה אחריו.

וכאן אנחנו מגיעים לבעיה – אחת מרבות, אבל המרכזית – של השמאל הציוני וה”מרכז” שלנו. הוא מסוגל להודות ב”טעויות” שישראל עושה. הוא מוכן, מדי פעם, להפטיר שבעצם מדובר בעוול. אבל הוא לא יכול להרהר בצדקת הדרך, כי היא תשמוט את עולמו. אם ציונות היא גזענות, כפי שמצא האו”ם כבר בשנות ה-70; אם מה שקורה בגדה המערבית ואף בישראל גופא איננו “כיבוש” זמני או בעיה של אפליה שתפתר עם הזמן, מה זה אומר על המפעל הציוני כולו?

הציונים, בכלל, חושבים שהאו”ם צדק רק פעם אחרת: בהחלטה 181, שהקימה את מדינת ישראל. הם מתעלמים לנוחותם מכך שהחלטה 181 הורתה על הקמת שתי מדינות, ועל כך שירושלים בכלל איננה בתחומי אף אחת משתי המדינות הללו. הם מתלוננים על ה”רוב האוטומטי” שיש באו”ם נגד המשטר הציוני, אבל לא מוכנים לתהות למה קיים רוב כזה.

רוב מדינות העולם לא היו קיימות בכ”ט בנובמבר 1947. הן השתחררו זו אחר זו ממשטרים קולוניאליסטיים, שסוג כלשהו של אפרטהייד – הפרדה, בעברית – היה נהוג כמעט בכולם. בכל מקום, הילידים היו הנחותים והמהגרים האירופאים היו הגזע העליון. בכל מקום, היתה הפרדה – בין אם בחוק בין אם בנוהג – בין הפולשים האירופאים ובין האנשים שהם שיעבדו לצרכים כלכליים. יש סיבה טובה לכך שרוב מדינות העולם עוינות את ישראל: הן מזהות אינסטינקטיבית את צורת המשטר שלה, הן מכירות אותה על בשרן. האינטלקטואלים שלה זוכרים שב-1956, ישראל קשרה עם שתי מעצמות קולוניאליסטיות שוקעות, צרפת ובריטניה, נגד אחד הכוחות העולים של העולם השלישי, מצרים. הם מכירים היטב את ההיסטוריה של הסיוע הישראלי לדרום אפריקה. לא במקרה, כל מקום שהשתחרר מקולוניאליזם – אירלנד בכלל זה – מתייצב אוטומטית מול ישראל. הם מזהים את המגף שדורך על פני אנוש לנצח. הן חוו אותו.

ומה עושה השמאל הציוני? אומר שיש “תקלות” ועוולות מקומיים, כאילו היה גרסה של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית אחרי נאום חרושצ’ב ב-1956. הוא לא מוכן לדבר על אפרטהייד; הוא רוצה לדבר על כיבוש, שמתוחם במקום. אבל כיבוש אמור להיות זמני; הכיבוש הישראלי קיים כבר יותר מ-54 שנים. ישראל הכובשת קיימת בערך פי שלוש שנים מישראל הלא-כובשת.

ולפני הכיבוש, עד דצמבר 1966, ישראל הנהיגה משטר צבאי על האוכלוסיה הילידית שלה. פלסטינים ישראלים, רשמית אזרחים, נזקקו לאישורים מהממשל הצבאי כדי לנוע מעיר לעיר. המשורר מחמוד דרוויש ישב בכלא על שירו “תרשום, אני ערבי.”

“תרשום!

אני ערבי.

אתה גזלת את הפרדסים של אבותי

ואת האדמה אשר עיבדתי

אני וכל ילדי

ולא הותרת דבר לנו ולצאצאינו

מלבד האבנים האלה…”

דרוויש מתייחס כאן לשוד האדמות הגדול של שנות ה-50, כאשר באמצעות חוקי עוול תפסה המדינה היהודית את רוב אדמות הארץ. עזריאל קרליבך תיאר את השוד הזה במאמרו “זעקי, ארץ אהובה.” שלא במקרה, הכותרת מתכתבת עם “זעקי, ארץ אהובה” של הסופר הדרום-אפריקאי אלן פטון. קרליבך זיהה את הדמיון כבר בסוף 1953. והוא כותב:

“לא נלך לשם. לא אראה לך. לא אוכל. אפשר ואת לא תראי שם כל דבר. רק פקיד מסכן אחד, המקבל משכורת זעומה, ושולחן רעוע, וכמה ניירות, ותו לא. שום מחזה קורע לב. את, אולי – עיניים שכאלו לך, אשר לא תדענה. את צברית, ובכגון אלה הורגלת, ובשבילך טבעי הוא, שהעולם מחולק לשניים: מנצחים ומנוצחים, אדם עליון ואדם תחתון. ואילו אני – אני יהודי. אני רואה שם לבלר כותב, יושב ורושם על הקלף "ורכושם מוחרם לטובת המדינה" בעוון מה שאבותי לא האמינו באלוהי הצדק הצלוב של המלכה איזאבלה, אני רואה שם לבלר של הגרמנים כותב וחותם "וכל הנכסים של היהודי הופקעו כדת וכדין בתוקף חוק הרכישה מידי בלתי-אריים"…”

(ההדגשה שלי.)

מי יעז לכתוב כך היום?

עוול, שוד, שעבוד, ביזה; הכל על פי חוק. יש לנו משפטנים טובים, ולהם היו מורים טובים. ולפני זה – הנכבה. לא רק מעשי הטבח והגירוש; לא, הנכבה התממשה כשבן גוריון הורה לירות בפלאחים שמנסים לחזור לאדמתם – אחרי סוף מעשי האיבה.

ואת כל זה קברנו, ואנחנו מאד רוצים שאף אחד לא יזכור. אבל איזה שם יש למשטר של “מנצחים ומנוצחים, אדם עליון ואדם תחתון”? אלא שהשמאל הציוני לא יכול להכיר בכך. פעם, עד לפני שנתיים בערך, הייתי חבר בוועידת מרצ, עד שעזבתי את המפלגה. הייתי חבר בקבוצת הפייסבוק של הוועידה. כל נסיון להזכיר את הנכבה נתקל בנאצות וגידופים, קריאות שאלך למשותפת. אלה היו נאצות חריפות יותר מאלה שאני מורגל אליהן בטוויטר; בסופו של דבר התייאשתי ואכן הלכתי למשותפת.

השמאל הציוני לא ניתן לתיקון, כי הוא איננו מסוגל ראשית כל להסתכל במציאות. הוא לא יהיה מסוגל להקים ועדות אמת ופיוס, כי מה שיעלה מהן ירסק את עולמו. בסופו של דבר, הגרעין של השמאל הציוני הוא יוצאי הקיבוצים והמושבים – המרוויחים הגדולים משוד האדמות. לבקש מהם להביט באמת יהיה לבקש מהם לומר שליסטים היו אבותיהם (לשונו של הרש”י הראשון על התורה, וכמה חוסר בטחון יש בו). אולי פסיכולוגית אי אפשר לדרוש את זה מהם.

אנחנו רואים עד כמה חיוור השמאל הציוני בממשלה הנוכחית. אחרים יזכרו גם את חוסר התפקוד שלו בכל מה שקשור לכיבוש ולאפרטהייד גם בממשלות רבין וברק. הוא חושש לגעת בלב הבעיה. ועל כן צריך לתת לו לקרוס, לקוות שהוא לא ישרוד, ולהקים משהו אחר על חורבותיו. מבנה אחר, שחבריו יבינו היטב שההיסטוריה של הארץ הזו היא טרגדיה, לא נס; שפליטי חרב מהאסון הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית, אדמות הדמים של מזרח אירופה, הגיעו לכאן – ושיעתקו את הפרקטיקות של מולדתם לכאן.

אבל, אם אי פעם נרצה באמת ופיוס, נאלץ לנהל את הוויכוח הגדול, הנורא, עם הדורות שמעלינו. כובשי כנען בסופה, הדור ששתק כל כך כי אילו היה מעז לדבר היה זועק. ואנחנו צריכים, עם זאת, לזכור שזה לא רק הסיפור שלנו. הפלסטינים, העם היליד, כאן. גם להם יש היסטוריה. גם להם יש דור אבוד. שני הדורות האלה לא יוכלו עוד להשלים, ולא יתכן שום פיוס ביניהם; אבל לנו, הצאצאים, יש חובה כזו, כדי שלא להוריש את הסכסוך הלאה, לא להפוך את פלסטינה לאירלנד, על 700 שנות האפרטהייד שלה. אנחנו חייבים למרוד באבותינו, שמא נהיה כמוהם; אנחנו נולדים ומאכלתם בליבנו.

ובדרך הזו השמאל הציוני לא יוכל להיות השותף שלנו. הוא חלק מהבעיה, בדיוק משום שאיננו יכול לראות את הבעיה.

(יוסי גורביץ)

היום לפני 34 שנים פרצה האינתיפאדה הראשונה. האפרטהייד עדיין איתנו

תאונת דרכים ב-8 בדצמבר 1987 הובילה, למחרת, למשהו שישראל עוד לא ראתה: התקוממות פלסטינית עממית, תחילה ברצועת עזה ואחר כך, כאש המדלגת לשדה אחר, בגדה המערבית. הכיבוש המאד נוח עד כה – את הגדה המערבית צה”ל החזיק בפחות מעשר פלוגות – נעלם. סוג של לוחמת גרילה תפס את מקומו, סוג של לחימה שישראל לא היתה מוכנה אליה: לוחמה א-סימטרית שמטרתה להציג את ישראל כגוליית.

זה נורא העליב אותנו.

ישראל הרגה, על פי ויקיפדיה הציונית, 1,491 פלסטינים במהלך שנות האינתיפאדה. הם הרגו כעשירית מהמספר הזה. זה המניין הרשמי: הוא כנראה לא כולל הוצאות להורג פרטיזניות שביצעו יחידות כמו שמשון בראשית ימיהן, שלא דווחו רשמית או שדווחו כרצח שביצעו הפלסטינים בעצמם.

לאינתיפאדה הראשונה היו שלוש השלכות ארוכות טווח. ראשית, היא שינתה לגמרי את צה”ל. עד 1987, צה”ל תיאר את עצמו נלחם בסורים (לא בהצלחה גדולה במיוחד: הסורים בלמו את צה”ל בקו ביירות-דמשק ב-1982), ודמיין חזית מזרחית. מאז, עיקר הפעילות של צה”ל היא דיכוי פלסטינים. הנתונים חשאיים, אבל לפני כמה שנים אמר הרמטכ”ל אייזנקוט שכ-55% מהסד”כ הקרבי של צה”ל נמצא בשטחים. צה”ל הפך לחיל מצב, עם כל מה שזה אומר. הלוחמים של ימינו מסתערים באומץ על בתים של פלסטינים לא חמושים, כתשעה מהם מדי לילה, מרביצים בעוז לילדים, חוטפים קטינים בגבורה, מתעללים בקור רוח בחסרי ישע. יהיה מעניין לראות את הצבא הזה מול בגירים חמושים – יכול להיות שחיזבאללה כבר נתן לנו דוגמית ב-2006.

השינוי השני היה בציבור הישראלי. הוא לא רוצה לשמוע על זה יותר. מסת הזוועות של 1987-1988 הובילה להתקוממות של הציבור, שלא יכול היה עוד לשאת את דמותו; והתקשורת – חלשה מתמיד, נתונה מתמיד בידי בעלי הון שכל מה שמעניין אותם הוא שורת הרווח – צייתה. פעם היו לה כתבי שטחים וכתבים לענייני פלסטינים. היום יש לה כתבים לענייני “התיישבות.” בהתאם, מאחר והציבור לא מוכן לשמוע על מה שהוא שולח את הילדים שלו לעשות, הרגישות שלו לאבידות קיצונית. כל סימן של התנגדות פלסטינית מתקבל בהיסטריה. לא מסובך להבין מה קורה פה: הציבור יודע שהוא שולח את ילדיו להיות עוד דור של פוסט טראומה, עוד דור אבוד, ולהתמודד עם זה יעשה אותך שמאלן, אז מה שנשאר הוא הכחשה קיצונית, סירוב להסתכל בפניה של המציאות, להכיר בכך שפגשנו את האויב והוא אנו-עצמנו.

השלישית היתה בקרב הפלסטינים. החלק הראשון שלה כמעט שלא סוקר בישראל. בהתאם לתחביב של מערכת הבטחון למצוא איזה דמון שאפשר להאשים אותו – הרי לא יעלה על הדעת שיש כאן עם, עם רצונות משלו – היא הפילה את התיק על אש”ף (כפי שתפיל את האינתיפאדה השניה על ערפאת). השושואיסטים שלנו, כרגיל, לא הבינו כלום. האינתיפאדה הראשונה היתה התקוממות נגד אש”ף כמעט כפי שהיתה נגד ישראל. המיקוד של אש”ף היה בפלסטינים היושבים בפזורה, ולא היה לו אכפת יותר מדי מהפלסטינים במולדת. אלה יצאו להתקוממות על דעת עצמם, עם הנהגה מקומית, ואש”ף נדרש לכחצי שנה כדי להשתלט על ההתקוממות – וגם אז בקושי.

אבל ההתקוממות הצליחה בנקודה אחת: היא שינתה את המוקד של המאבק הפלסטיני. במקום להתמקד בפלסטינים שבפזורה, המאבק מאז – ועד עכשיו – מתמקד בפלסטינים שבמולדת ובצרכים שלהם. זה הישג אדיר: מהפכה מלמטה שתופסת את הפיקוד מידי הנהגת התנועה הלאומית לכאורה, וכופה עליה לקבל את צרכיה. בנובמבר 1988, פחות משנה אחרי פריצת האינתיפאדה, ערפאת הכריז על הכרה בפתרון שתי המדינות.

ישראל סירבה, כמובן.

רק ארבע שנים ויותר אחר כך, כשאש”ף היה בשפל בשל שורה של נסיבות (קריסת הגוש המזרחי, התמיכה של ערפאת בפלישה העיראקית לכוויית), ישראל הכתיבה לאש”ף תנאי כניעה, ונוצרה הרשות הפלסטינית. המטרה שלה, כפי שהגדיר את זה יצחק רבין, היתה כיבוש “בלי בג”צ ובצלם.” העמדת פנים, מסקירובקה, כאילו לפלסטינים יש סוג של שלטון עצמי. ומאחר ואש”ף היה היצור המוזר מכולם, הנהגת מהפכה שהושחתה לחלוטין לפני שפרצה המהפכה, גם נמצאו המשת”פים שיסכימו לבצע את זה. את התוצאות אנחנו רואים היום: דיקטטורה חלשה של הרש”פ, שנואה על נתיניה, נטולת לגיטימציה.

ישראל מסמסה את פתרון שתי המדינות. היא תמיד רצתה לספח חלקים ניכרים מהגדה (שימו לב לתכנונים, לכבישים שמתחילים לשרטט כבר בתחילת שנות ה-70; להקמה של התנחלויות בנקודות שימנעו אפשרות של הסדר). ועכשיו היא נמצאת בפני שוקת שבורה: אי אפשר יותר להסתיר את משטר האפרטהייד. כיבוש הוא, בהגדרה הבסיסית שלו, משהו זמני מאד: מצב שמחזיק עד שיש גורם לגיטימי להעביר אליו את השליטה. למדינה היהודית, שנוסדה כדי לפתור את בעיית הדיכוי והרדיפה של היהודים, אין קיום בלי דיכוי ורדיפה של פלסטינים. למדינת עוול כזו אין קיום, גם אם היא חזקה מספיק כדי לשבור התנגדות פיזית. תראו במה אנחנו מתפארים לאחרונה: שהקפנו את רצועת עזה בחומה. ביחידות הדיכוי היעודיות שלנו, מג”ב וכפיר. אנחנו כל כך פחדנים, שאנחנו מעניקים צל”ש ל”לוחמים” נועזים שבקור רוח הרגו אדם לא חמוש.

ככה אנחנו נראים אחרי 34 שנים של דיכוי על ספידים. והתקווה היא שזה לא יוכל להחזיק, לא במאה ה-21, לא כשיש מצלמה בכל פינה, לא כשדובר צה”ל ידוע כשקרן הממומן ביותר במזרח התיכון. אנחנו, כמובן, נהיה האחרונים שנבין מה קורה, כשאסופת הסדקים הזעירים תתאחד למפולת גדולה.

בדרך, למותר לציין, יהיה הרבה, הרבה סבל. זה הייצוא העיקרי של המדינה הציונית, וככזו היא תזכר: כחלום שהפך למפלצת. כמי שהיה שליח שלה לדיכוי עם אחר, אקווה לראות את הנפילה הזו בימי חיי.

(יוסי גורביץ)

לרגל חנוכה, כמה עובדות היסטוריות לא מוכרות במיוחד – והצעה קטנה

ברחבי ישראל, יאכלו הערב סופגניות ולביבות, ובחלק קטן יחסית מהבתים גם ידליקו חנוכיה. בחלק ניכר מהבתים שבהם תודלק חנוכיה, ישירו את שיר הנקמה הישן, מעוז צור:

“חשוף זרוע קודשך,

וקרב קץ הישועה:

נקום נקמת דם עבדיך

מאומה הרשעה.

כי ארכה לנו הישועה,

ואין קץ לימי הרעה;

דחה אדמון בצל צלמון,

הקם לנו רועה שבעה.”

זמן טוב, אם כן, להזכיר כמה דברים שהמיתוס היהודי העלים או עמעם.

כיבוש/שחרור ירושלים לווה בטבח המוני: המתיוונים, שעליהם איננו יודעים כמעט כלום, היו (עד כמה שאפשר לדעת) בכל זאת פלג בעל משמעות. הם הצליחו, בסיוע סלווקי חלקי, להחזיק את ירושלים יותר מ-20 שנה. הטקס שאנחנו חוגגים היום, טיהור המקדש על ידי החשמונאים, ודאי הצריך לא מעט עבודה – המתיוונים נעלמים מעל במת ההיסטוריה, ויש להניח שהם פשוט נרצחו בהמוניהם. מאחר והמקדש היה המבצר האחרון שלהם, חלק ניכר מהרצח ודאי בוצע שם. היה הרבה מה לטהר: טומאת מת היתה דבר מאד רציני אז.

המלחמה החשמונאית היתה מריבה בתוך האליטה: החשמונאים היו פלג אחד מתוך שורה של פלגים בקרב משפחות הכהונה. חלק ממשפחות הכהונה הפכו למתיוונות – תהליך שקורה בכל מקום שבו קמו ממלכות הלניסטיות; הן מאמצות את האוליגרכיה המקומית והופכות אותן לחלק ממנה – וזה סיפק לחשמונאים, משפחה שלא היתה מהחשובות, את ההזדמנות לקושש מרד עממי ולהדיח את יריביהם. ושוב: האויב העיקרי היו משפחות כהונה אחרות.

החשמונאים לא נלחמו על חופש דת: הם נלחמו על עליונות יהודית. במהלך הכיבושים שלהם (הממלכה הסלווקית היתה בתהליך מואץ של התפוררות ולא הצליחה להעמיד התנגדות ראויה), הם מחריבים מקדשים זרים בכל מקום שהם מגיעים אליו, ואת האדומים והיטורים הם מגיירים בכוח החרב. זה לימים יתברר כמהלך לא מוצלח במיוחד, כשמי שיסלק את החשמונאים מהזירה ההיסטורית יהיה הורדוס, צאצא אדומים. על כל פנים, הקנאות הדתית של החשמונאים מולידה איבה היסטורית כנגד יהודים בכל מקום שהם כובשים, איבה שתתפוצץ בפוגרומים איומים בתחילת המרד הגדול.

תוך שני דורות, החשמונאים מתייוונים: מכירים את השמות אלכסנדר ינאי, הורקנוס, אריסטובלוס? ידעתם ששלומציון נהגה לקרוא לעצמה במסמכים רשמיים אלכסנדרה? שני דורות לאחר ה”שחרור הדתי”, החשמונאים מצטרפים לכל המנהיגים שסביבם. קוואפיס, בדרכו האירונית, כתב זאת היטב:

“בעליל, המלך אלכסנדר ינאי

ואשתו המלכה אלכסנדרה

שווים לסלווקים בכל.

הם יהודים טובים, יהודים טהורים, מעל לכל יהודים אדוקים.

אבל, מתוקף הנסיבות,

גם מצטיינים בדיבור יוונית,

ואף הינם ביחסי ידידות עם יוונים ומלכים מתיוונים –

כשווים בן שווים, יובהר נא.

המלאכה שהחלו יהודה המכבי הגדול

וארבעת אחיו המפורסמים

אכן הושלמה היטב,

הושלמה בדרך הברורה ביותר.”

ורוב ימיהם הם נוהגים כדיקטטורה צבאית: זמן קצר לאחר שהחשמונאים לוקחים לעצמם כתר מלוכה, ולא רק את כתר הכהונה, הם מוצאים את עצמם במלחמת אזרחים מול רוב האוכלוסיה היהודית. זו האחרונה האמינה שמלוכה שייכת לבית דוד, לא לבית צדוק, ושהיא שמורה למשיח. החשמונאים, משפחת כהונה, עוברים תוך זמן קצר לצד הצדוקי במלחמת האזרחים שתמיד בערה מתחת לפני השטח, והיא מתפרצת למלחמה חמה תוך זמן קצר. החשמונאים נאלצים, רוב ימיהם, להשען על שכירי חרב כיוון שאינם יכולים למצוא חיילים נאמנים. אלכסנדר ינאי צולב, על פי הדיווחים (האם הם תעמולה עוינת? אין לדעת) 70 חכמים פרושים (שימו לב למספר העגול המחשיד), וסעד את ליבו מתחת לצלבים.

האם ושבעת בניה: הסיפור המקורי לא קורא לה חנה (זו תוספת מאוחרת יותר, כנראה בהשפעת חנה אם שמואל, והמשמעות של ‘חנה’, החומלת), אבל הוא המורשת העיקרית והארסית ביותר של מלחמת החשמונאים. על פי האגדה, שראשיתה בספר חשמונאים ב’, אם ושבעה מבניה הובאו בפני אנטיוכוס הרביעי אפימנס, ואחד אחרי השני הם נדרשו לאכול בשר חזיר; אחד אחרי השני, הם סירבו; ואחד אחרי השני, הם הוצאו להורג לעיני האם. זה כנראה לא קרה – שימו לב, שוב, למספר הטיפולוגי 7 – אבל הסיפור חוזר על עצמו במספר גרסאות. בגרסה התלמודית המאוחרת מאד, הרודף איננו אנטיוכוס אלא “קיסר”, והעבירה שהילדים נדרשים לבצע היא עבודה זרה: להשתחוות לקיסר. בכל הגרסאות האם מעודדת את בניה, ואחר כך היא מתה – בתלמוד היא שמה קץ לחייה בקפיצה מגג.

האגדה הזו מאומצת על ידי הכנסיה בשלב מוקדם מאד, שרואה באם ובניה מרטירים (אם אתם בקטע של שרידי מרטירים, יש להם אתר עליה לרגל בקלן, מכל המקומות; אני ממליץ על ביקור בקלן בכל מקרה), והיא מזריקה פנאטיות וסבל לאלפי שנים קדימה. אנשים אמיתיים לגמרי, ילדים אמיתיים לגמרי, מוסרים את עצמם להמתה בשם הבל וריק, מתפללים אל אל לא יושיע. מכל אירועי התקופה, לזה – שהוא מיתוס ולא אירוע של ממש – יש את ההשפעה הארוכה והמזיקה ביותר.

התייוונו: אנחנו לא יודעים על המתיוונים כמעט דבר: אין משפט שניתן לכתוב עליהם שאין לסייג. כתביהם, ככל שהיו כאלה, לא שרדו. אמונותיהם לא ידועות לנו, כל שנתון לנו הוא התעמולה של אויביהם, שבסופו של דבר הכחידו אותם. ואף על פי כן, התיוונות היא האופציה השפויה היחידה שניצבת בפנינו: לדחות אלפי שנים של שנאת זרים, עליונות יהודית, קנאות דתית; להכיר את הזר כאחר, ולהתחתן בו; להחזיר לעצמנו את אהבת החיים והיופי שהיהדות תמיד דחקה לאחור, למחוק את הדם והשנאה.

נסיים בטשרניחובסקי, שידע:

“הנני הראשון לשבים אליך,

רגע בו קצתי בגסיסה לדורות,

במועד בו אשבור אזיקי הנפש […]

ואבוא אליך:

באתי אליך, מול פסלך אקודה.

פסלך – סמל המאור בחיים;

אקוד, אכרעה לטוב ולנעלה,

לאשר הוא נישא במלוא כל העולם,

לאשר הוא נהדר במלוא כל הבריאה,

לאשר יש מרומם בסוד-סודות היצירה.

אכרע לחיים, לגבורה וליופי.”

ראו באור.

(יוסי גורביץ)

הערות מאוחרות ליום זכויות האדם הבינלאומי

נתחיל מטרויה: תמיד נקודת פתיחה טובה.

אחרי עשר שנים של מלחמה על פחות או יותר כלום, האכאים כבשו את טרויה, הרגו את כל הגברים, שיעבדו את הנשים, ורצחו את הילדים המסוכנים – למשל, אסטיאנקס, בנו של מגן העיר הקטור, שאודיסאוס חשש שיום אחד יקום לנקום.

תמיד יש אודיסאוס. ותמיד יש תלטיביוס, הגבר שב”נשות טרויה” משליך את אסטיאנקס מראש החומה – בחוסר רצון, כמובן. הרג ילדים מאוס על רוב הלוחמים. אבל פקודות צריך למלא. אודיסאוס עצמו (ליוונים היה חוש טראגי יוצא דופן) יבין היטב מה עשה. כך מתאר אותו הומרוס בארץ הפייאקים:

כאשה הבוכה תמרורים ומחבקה לבעלה יקירה,

אשר נפל בחרב עת נלחם על עירו ועל עמו

להרחיק מעירו וטפו את יום העברות הנורא;

ראתה אותו והוא גוסס, עודנו מפרפר באבריו,

ועליו התנפלה, ותשא קול ילל נורא,

אך המה אחור יהדפוה ברמחים, ימחצו עורפה וכתפה,

ינהגו אותה בשביה לעמל ותלאה בניכר,

ונבלו לחייה הנאות מעוצר יגונים וצער, –

ככה ניגרו מעיני אודיסס דמעותיה של חמלה.

שירת הברזל הזו עודה איתנו. היא ליבת האתוס הצבאי. היא ליבת התפיסה שאנחנו חיים בשני מצבים: מצב החוק ומצב המלחמה. הלהב עצמו משתוקק להרוג, ציין הומרוס. קיומו של נשק, קיומם של גברים חמושים, מעצם קיומו מושך לביטול החוק, למצב המלחמה. אנחנו שרים שוב ושוב על המלחמה; משאנו מתביישים לשיר על ההוד שבה (אנחנו בכל זאת רואים בעצמנו אנשי תרבות, אם כי, כמו לאותו שדר טלוויזיה לפני כמה שנים, מדי פעם נפלטת לנו שורה על the beauty of our weapons) אנחנו מזדככים בזוועותיה. אנחנו מספרים כמה היא איומה – ללוחמים, כמובן – ודוחקים אחורה את הציפיה המאוכזבת מכך שלא השתתפנו בלחימה אמיתית. משוררים כמו הומרוס או סופרים נתמכי ממסד מתווכים אלינו את “הלהט לתהילה נואשת” שדחה ווילפרד אוון כשכתב ש”טוב למות בעד ארצנו” הוא השקר הישן.

למלחמה, למותר לציין, יש צד אחר: הלא-לוחמים. האשה הנחטפת, נאנסת, משועבדת; הילד שעולמו מתהפך בן לילה, שהופך לשבוי, למושא איומים או עינויים; הזקן שאין בו תועלת שנהרג במקום. “נשות טרויה” של אוריפידס נכתב כשנה לאחר שהאתונאים כבשו את האי מלוס, הרגו את הגברים ושיעבדו את הנשים והילדים. האירוע במלוס יוצא דופן לא בשל האירוע עצמו – היו אלפים כמוהו, לפניו ואחריו – אלא בשל הצורה שבה תיאר אותו ההיסטוריון תוקדידס.

במקרה היחיד בהיסטוריה שלו, בנה תוקדידס דיאלוג. בצד אחד נמצאים תושבי מלוס, ובשני הנציגים האתונאים. המליאנים טוענים שהם לא מהווים כל סכנה לאתונה; הם נייטראליים; הם רוצים לשמור על הנייטראליות שלהם; כל רצונם הוא לחיות בשלום. האתונאים עונים במשפט הציני (היום אנחנו אוהבים לקרוא לו “ריאלפוליטיק”) שאומר “החזקים עושים כרצונם, והחלשים צריכים לסבול את שעליהם לסבול.”

(”אין מקום לחלשים. החלשים קורסים, טובחים, נמחקים מן ההיסטוריה, והחזקים, לטוב או לרע, הם אלה ששורדים,” אמר נתניהו ב-2018. שימו לב ל”לטוב או לרע”, לאדישות המוסרית; לפסקנות של "אין מקום לחלשים".)

האתונאים מסבירים שהם חייבים להכניע את מלוס, אחרת העמים שכבר הכניעו יתחילו לחשוב שאתונה חלשה מכדי להכריע את מלוס, והדבר ידרבן אותם למרוד; על המליאנים, בקצרה, נגזרה כליה באמצעות תיאוריית אבני הדומינו הראשונה בהיסטוריה. והחזקים עשו כרצונם: זמן קצר לאחר מכן נמכרו הנשים ממלוס בשווקים של אתונה, שם ככל הנראה ראה אותן אוריפידס, לפני שכתב את המחזה על מנת חלקן של נשים במלחמה.

המלחמה תמיד היתה איתנו. היא קדמה למהפכה החקלאית. המין האנושי נתן דחיפה לא עדינה לניאדרטלים בדרכם למטה. היא קדמה למדינות המודרניות: הצורך בכסף כדי לצאת למלחמה דחף את הממלכות האירופאיות להתמרכז. המלחמה יצרה את המדינה, והמדינה יצאה למלחמה.

היו נסיונות מהוססים לרסן את המלחמה. מקדמת דנא, אסור היה להרוג שגרירים ושליחים. כולם רצחו שבויים, אבל הקפידו לא לדבר על זה: היתה תחושה עמומה שאין שום כבוד ברצח של אדם כבול, היתה תפיסה שאדם שנכנע ויתר על כבודו תמורת חייו, ושאדם ששולל ממנו אותם הוא אדם בזוי משהו. בימי הביניים התחיל קוד מהוסס של ריסון הלחימה; שלא במקרה, הוא הגיע מהכנסיה, שיצאה למאבק – לעתים אלים – על “שלום האלוהים”, הנסיון הנואש להגביל את האלימות חסרת המעצורים של בעלי הכוח. כל הרעיון של הקוד האבירי היה נסיון כזה. הוא נכשל טוטאלית. הכנסיה בנתה את הרעיון של מלחמה צודקת, ואסרה על מלחמה לא צודקת; אבל תמיד אפשר היה למצוא בישוף שיתן גושפנקא למסע הפיראטיות שלך. בכמה מקרים, האפיפיור הטיל נידוי על מלכים שיצאו למלחמות תוקפניות; זה אף פעם לא הצליח.

הלוחמה חסרת המעצורים של עידן מלחמות הדת האירופי העניקה לנו את הוגו גרוטיוס (Grotius), משפטן ותיאורטיקן הולנדי חשוב. גרוטיוס ביצע נסיון שיטתי ראשון לבנות משפט בינלאומי, קרי משפט שיחייב אומות ושליטים, לא פרטים. בהתבסס על התיאוריה פורצת הדרך של פיקו דלה מירנדולה (della Mirandola), שדיבר לראשונה כמאה שנים לפניו על כבוד האדם, גרוטיסוס התחיל לבנות את התפיסה של זכויות אדם, וחובות השליטים לכבד אותם. מלחמת 30 השנים, מהאיומות במלחמות המתועדות, זוועה שכמוה לא נראתה במערב עד כנראה מלחמת העולם הראשונה, הולידה את תפיסת הריבונות המודרנית – שלום ווסטפאליה.

כמה מהשוטים במערכת הפוליטית שלנו (היוש, יאיר לפיד) מתגעגעים להסכם ווסטפאליה ורוצים לחזור אליו. אבל ווסטפאליה הועיל רק ל-elati – הנישאים, העילאיים, בעלי הכוח, אלה שכנגדם הופנה “שלום האל” – ולא לאדם הקטן. נקבעו גבולות וריבונות, אבל בתחומו השליט יכול היה לעשות ככל העולה על רוחו בנתיניו. לו היו פריבילגיות; להם לא היו זכויות. ואם רצה להתעלל בנתיניו של שליט אחר, הוא רק צריך היה להכריז מלחמה. שלום ווסטפאליה מיסד את מוסד המלחמה, לא צמצם אותה. תרומתו העיקרית למשפט הבינלאומי היתה לאסור יכולת התערבות של שליט אחר במעשי שכנו בשל עילות דת. נחמד, במיוחד בהתחשב בתקופה, אבל לא קרוב להיות מספיק.

המאה ה-18 ראתה את הפריחה של מושג זכויות האדם, או, אם לדייק, מושג זכויות הגבר הלבן בעל המעמד. נשים ולא-אירופאים לא נתפסו אז כ”אדם” שלם. לכך הועמדו שורה של צידוקים שנראים היום מביכים יותר מעלובים. היתה הרבה השענות על אריסטו: נשים דעתן קלה, עבדים איבדו חלק מנשמתם מעצם שעבודם, עמים בצבע אחר – הם בכלל ברברים, לא חלק מעולם התרבות. במקביל לעליית הרעיונות על זכויות האדם, עלה הקולוניאליזם האירופאי. צרפת, כשיצאה למהפכה שלה, היתה מעצמת עבדות – ולזכותה ייאמר שכעבור שנים מעטות מאד, הבינה את הכשל שבהכרזה על זכויות אדם והחזקת עבדים, וביטלה את העבדות. ארצות הברית הצעירה, עם ההכרזה על ש”כל בני האדם [הגברים, במקור] נוצרו שווים, ושיוצרם העניק להם מספר זכויות בלתי נתונות לביטול”, בו זמנית הביאה את עבודתם של דלה מירנדולה וגרוטיוס לשיאה, וכלאה את עצמה בסתירה מובנית שאיתה היא נאבקת עד היום.

באירופה, המאה ה-19 היתה מאת שיא של עידון והתקדמות מחשבתית; במושבות וכלפי לא לבנים, היא היתה שיא חריג של ניצול, התעללות ורצח. ב-1899, מתוך נסיון להחיל את כללי התרבות על המלחמה, יצרו המעצמות את האמנה בדבר חוקי מלחמה ביבשה: היא אסרה על שימוש ברעל, רצח שבויים שנכנעו, ביזת מקומות ישוב, והפגזה או התקפה אחרת על מקומות ישוב בלתי מוגנים (ערי פרזות); האמנה קבעה, לראשונה, את זכויותיהם של אזרחים תחת כיבוש עוין. הוקם בית דין לפתירת סכסוכים בדרכי שלום בין מדינות; הוא עדיין איתנו. אמנות האג, זו של 1899 וזו של 1907, הגבילו את המלחמה בשורה של דרכים אחרות.

ואז באה מלחמת העולם הראשונה, וכמעט הכל הושלך לפח. המעצמות האירופאיות ייבאו אליהן-עצמן את המלחמה הבלתי מוגבלת שהן הפעילו כלפי העמים המשועבדים בקולוניות. כל מעצמה ביצעה מה שהיום יכונה רצח עם או פשעים כנגד האנושות כלפי אוכלוסיה לא לבנה. האמנות לא חלו עליהן. חשוב להדגיש: המושגים “פשעים כנגד האנושות” ו”רצח עם” לא היו קיימים אז.

מלחמת העולם הראשונה היתה זעזוע שאין שני לו לתפיסת התרבות האירופאית. חזרנו לטרויה, מלוס, גרמניה של מלחמת שלושים השנים. מאות שנים של התקדמות נמחקו. ההרג הסיטוני והתעשייתי של מיליוני בני אדם הוליד את התפיסה שלחיי אדם אין ערך, וממילא אין ערך לכבודו; שבני אדם הם כלי, לא מטרה כשלעצמה; שהמדינה רשאית להשתמש באזרחיה כרצונה, ככלי לקראת אחדות לאומית או – כאידיאולוגיה הארסית שהגיעה מברית המועצות – כאבני בניין לקראת עולם טוב כלשהו. שאי אפשר להכין חביתה בלי לשבור ביצים. שכשחוטבים עצים, עפים שבבים. שאדם הוא לכל היותר קליפת ביצה עבור חביתה שמישהו אחר יאכל; שבב עץ פורח ברוח.

על המסד האנטי-אנושי של מלחמת העולם הראשונה, מלחמת האזרחים הרוסית וההשמדה של יריבים פוליטיים מדומיינים שם, על המסד של שואת ההרעבה באוקראינה (ההולודומור) נבנתה הזוועה של מלחמת העולם השניה. לגרמניה הנאצית לא היו מושבות: היא הפנתה את האלימות הרצחנית האירופאית במושבות כלפי שאר האירופאים, מתוך מטרה מפורשת של קולוניזציה של מזרח אירופה תוך השמדת ילידיה. אנחנו מכירים היטב את השמדת יהודי אירופה: לעתים קרובות מדי אנחנו שוכחים שהיא היתה אמורה להיות המנה הראשונה.

וההבנה שלזה אסור אי פעם לשוב הולידה את המשפט הבינלאומי המודרני. שני מלומדים יהודים, הרש לאוטרפאכט (Lauterpacht) ורפאל למקין (Lemkin), שניהם לא במקרה ילידי לביב, יצרו, בהתאמה, את המושגים של פשעים כנגד האנושות ושל רצח עם (genocide). שני המושגים יקבלו הכרה במשפטי נירנברג ובשורה של אמנות בינלאומיות. למקין זיהה את הסכנה של רצח עם עוד בשנות השלושים – דוגמאות כאלה היו קיימות כבר בעולם הקולוניאליסטי. אבל הוא התקשה למצוא שם: המונח הראשוני שנתן לרצח עם היה “מעשי ברבריות”, מבוסס על התפיסה העמומה הישנה שיש דברים שעמים מתורבתים לא עושים.

הסדר החדש היה פגום, ללא ספק. הוא נבנה למידותיהן של שתי מעצמות, ארה”ב וברה”מ. משפטי נירנברג היו פגומים, בין השאר, משום שהסובייטים הצליחו להרשיע נאשמים גרמנים בטבח קאטין – שבוצע על ידי ברה”מ. המעצמה הרצחנית ביותר בהיסטוריה ישבה בדין על בעלת בריתה מלפני שנים ספורות. האמנה נגד ג’נוסייד פגומה, בין השאר, משום שהסובייטים נעמדו על הטלפיים האחוריות כדי למנוע הכללה של רצח עם מסיבות פוליטיות – פשע טיפוסי של ברית המועצות. אבל נקודה אחת זוהרת באור יקרות: מלחמה תוקפנית היא היום פשע. מלחמה איננה עוד דרך חיים, משהו שאפשר לאחוז בו כלאחר יד.

הסדר החדש פגום, אין ספק. אבל הוא מצריך שיפור, לא שבירה. הרחבה, לא צמצום. אנחנו צריכים להפנים את התובנה הרדיקלית – היא רדיקלית לכולנו – שכל בני האדם שווים; ושהם שווים, יש להם אותן הזכויות; שכל אדם הוא מטרה, לא אמצעי; שהחוק מיועד לרסן את כוחה האלים של המדינה; שהמדינה, בניגוד לאדם, איננה מטרה אלא אמצעי; שהיא אמורה להבטיח את שלומם ורווחתם של אזרחיה; שאסור לה לבצע פשעים כנגד בני אדם אחרים.

אנחנו צריכים לזכור שהמלחמה היא בדמנו; שהיא קוראת לנו שוב ושוב; שלעתים היא מתחפשת ל”מצב חירום”, כלומר המצב שבו חוקי השלום מושעים; ושסופה, תמיד, הוא פעוט המושלך מראש חומה, אשה משועבדת. לא, אנחנו לא במלוס: חשבו על מלחמות הבלקנים. זה היה בימי חיינו. זכרו את רואנדה. את החיה הזו אנחנו צריכים ללמוד לרסן. ואין רסן טוב יותר מענישה קשה.

לפני שישה ימים חל יום זכויות האדם הבינלאומי. הוא לא הוזכר כמעט בתקשורת הישראלית. אין פלא: בימים אלה עוסקת המדינה היהודית במרץ בקעקוע הסדר שלאחר מלחמת העולם השניה. נתניהו עסוק בהגשמת חלומו, עולם שבו אין מקום לחלשים, שהשמדתם איננה רק דרך הטבע אלא גם צודקת. הממשלה הנוכחית היא הטיעון החזק ביותר נגד מדינה יהודית, מדינה שהיא חרפה ליהודים, שאם יש להם מאפיין במאות השנים האחרונות הוא התייצבותם בחזית המאבק למען שחרור וזכויות אדם ושבשבעים השנים האחרונות הוכיחו היטב שתאוות הכוח והאלימות היא מנת חלקם של כל בני האדם.

הפוסט הזה עשה את המסלול הליברלי המוכר: בלב יער אפל, הוא התווה שביל זוהר. הגיע הזמן לסטות ממנו. בסיפור המקובל, ההתמקדות היא בשביל; היער הוא רק הרקע. אבל היער פה, עדיין סביבנו, רחב בהרבה מהשביל, ואותו אנחנו צריכים לברא. לא רק משום שגלגלים מתהפכים, ושהעוללים שינופצו אל הסלע יהיו יום אחד שלנו, אלא משום שזו מלאכת התירבות: שחרור האדם מן החיה, שבירת האילוף שגורם לנו להזדקף להשמע החצוצרות הישנות, הפסקת הצליל המהדהד לאורך כל ההיסטוריה שלנו – זה של תופי המלחמה; הפסקת משיכת הכתפיים הכנועה של קיקרו, inter arma silent leges: בשאון הקרב, שותקים החוקים. עלינו להשתיק את שאון הקרב. עולם טוב יותר אפשרי, והוא מלאכת חיינו.

ויום אחד, אולי לא רחוק, נצליח להרחיב את גבולות האמפתיה שלנו לא רק לבני אדם זרים, אלא גם לבעלי חיים. זה כנראה לא יקרה בימי, אבל אף שלא עליך המלאכה לגמור – אין אתה בן חורין להבטל ממנה.

דעו תקווה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

גם המציאות זקוקה להגנה: הערות בעקבות מותה של רות ביידר גינזבורג

השופטת העליונה האמריקאית רות ביידר גינזבורג נפטרה שלשום (ז’). עוד בטרם התקררה גופתה, מיהרו בכירים במפלגה הרפובליקנית – בראשם הנשיא טראמפ ומנהיג הרוב בסנאט מיץ’ מקונל, אולי האדם המסוכן ביותר בארה”ב – להודיע שהם ימנו שופטת רפובליקאית לבית המשפט העליון עוד קודם לבחירות. זאת, למרות שמקונל והרפובליקאים סירבו לאפשר לנשיא אובמה למנות שופט עליון עם התפגרותו של אנטונין סקאליה, אויב מוצהר של זכויות מיעוטים ואדם, ב-2016. לטענת מקונל אז, מאחר ובחירות עמדו בפתח (10 חודשים לאחר מותו של סקאליה), מן הראוי לתת לציבור לומר את דברו ביחס לזהות השופט החדש.

זה בפני עצמו צריך לומר כל מה שיש לומר על העצמאות לכאורה של בית המשפט העליון האמריקאי. הבעיה, מבחינת הרוב הדמוקרטי בארה”ב (ויש כזה; שיטת בחירות מעוותת מעניקה לרפובליקאים משקל יתר), היא ששופט רפובליקאי נוסף יאפשר למוטט שורה של הגנות, בראש ובראשונה ההגנה על זכות האשה על גופה.

ציניקנים יאמרו, במידה ניכרת של צדק, שארה”ב מעולם לא היתה דמוקרטיה. לא במקרה בחרו האבות המייסדים ברפובליקה ולא בדמוקרטיה; הם היו בחלקם גדול אוליגרכים והעריכו שההמון, אם יקבל זכות בחירה, יערער את האוליגרכיה הזו. אי השוויון היה מובנה לתוך החוקה: המדינות הדרומיות קיבלו בונוס בזכות ההצבעה שלהן, כשעבדים נספרו כ-3/5 אדם לצרכי זכות הצבעה. כלומר, אנשים שהדרום טען בתוקף שאינם אנשים אלא רכוש, העניקו לדרום יתרון מובהק בבחירות לקונגרס. על זה, בסופו של דבר, התנהלה מלחמת האזרחים: החשש של הדרום שפתיחת המערב להתיישבות של מדינות חירות תוביל לאובדן היתרון שלו בקונגרס, ובכך תפתח הדרך לביטול העבדות. אי אפשר יהיה לעשות צדק עם ההיסטוריה הארוכה ורוויית שפיכות הדמים של מאבק השחורים לזכויות, שבנקודה מסוימת התנגש באופן טראגי עם מאבקן של נשים לזכות הצבעה, בפוסט הזה; אבל הוא צריך להיות תמיד בתודעתנו. ההיסטוריה של ארה”ב היא מאבק – שסיומו לא קרוב – להענקת זכויות לכל תושביה; להפוך אותה מרפובליקה לדמוקרטיה; ולעתים קרובות המאבק הזה נחל תבוסות.

פעמים רבות, אולי רבות מדי, המאבק הזה היה משפטי. 60 שנות הדוקטרינה של “שווים אך נפרדים” מקורן בפסק הדין בפרשת Plessy vs. Ferguson. הומר פלסי דרש שיעניקו לו את הזכות לנסוע במחלקה ראשונה, אם רכש כרטיס כזה, למרות חוקי ההפרדה של הדרום; בית המשפט, אף שלא ירד לשפל הנורא של פס”ד דרד סקוט (שם נקבע ש”לאדם שחור אין כל זכויות שאדם לבן חייב לכבד”), קבע – בצביעות יוצאת דופן אפילו ביחס להיסטוריה האפלה של המוסד הזה – שכל זמן שההפרדה בדרום היא “שווה”, כלומר שלשחורים מוענקים אותם שירותים שמוענקים ללבנים, היא חוקית. נדרשו 60 שנים עד שפסק הדין הזה הופל, בפרשת Brown vs. Board of Education.

האינסטינקט הראשון, על כן, הוא לדרוש שזכויות לא יובטחו בפסיקה אלא בחקיקה. בישראל, למשל, זכות הביטוי איננה מוכרת בחוק. לממשלה יש עדיין סמכויות חירום לסגור עיתונים, אם הם יעצבנו יותר מדי את הממשלה. זכות הביטוי נשענת על פסקי דין בלבד, ושוטר או שר יכולים לאלץ אדם או עיתון לטפס במעלה הערכאות עד שבית המשפט העליון ייאנח ויפסוק שוב שכן, מותר לך לכתוב שהממשלה בת זנאים. זה ייקח הרבה זמן, הרבה כסף, הרבה תסכול והרבה נזק נפשי לעותרים.

אבל אז מגיעה המחשבה השניה. אחד מחכמי יוון הקדומים התייחס בבוז לחוקים: אלה, אמר, הם רשת רעועה. היא יכולה ללכוד את הדגים הקטנים, אבל הדגים הגדולים יקרעו אותה. אנחנו רואים את הדגים הגדולים של המפלגה הרפובליקאית עושים בדיוק את זה. ופה, יש לנו את העריץ בהתהוות נתניהו, שאין קדנציה שבה לא עשה שמות בחוקים ואף בחוקי היסוד שלנו, כל זמן שאלה לא התאימו לצרכיו הפוליטיים הרגעיים.

חוקים, הבין כבר אורוול, לא יכולים להגן על הציבור בפני עצמם – אם הציבור לא רוצה בהם או אדיש להם. המשטרה תפרש את החוקים כרצונה, ומעצם טיבה – האנשים שמתגייסים אליה – היא ריאקציונרית יותר מהציבור. הוא דיבר על משטרת בריטניה תחת ממשלת הלייבור של אטלי; ספק אם היה מתייחס אל המיליציה הנבערת הישראלית כאל משטרה כלל. לזו יש היסטוריה ארוכה של התיישרות עם הקו של המשטר הנוכחי, וראיית כל פעולה כנגדו כפעולה עבריינית.

בנוסף לשלל הבעיות הללו, שקיימות בכל מדינה דמוקרטית בעולם, ניצבת ישראל בפני מספר בעיות נוספות. ראשית, מסורת יהודית ארוכה של הפרת חוק ובוז לחוק. זה, אחרי הכל, נכתב לעתים קרובות נגד יהודים ונאכף על ידי אנטישמים. ושנית, המסורת החוקית היהודית, ההלכה, שלכאורה ניתנה על ידי האל ומשכך יש לה עליונות על חוקים שחוקקו בני אדם.

כמובן, ההלכה היהודית נכתבה כולה על ידי בני אדם, ועל ידי כמה מהגרועים והמזוהמים שבהם. היא עוינת את המין האנושי. היא עוינת נשים. היא עוינת גאים. היא מיועדת לשרת את הגבר היהודי שומר המצוות. לגמרי לא במקרה, ככל שאדם דתי יותר בישראל, כך הוא ריאקציונר יותר. מתוך חוסר רצון להתעמת עם האדוקים ועם כהני הדת, שכל ממשלות ישראל כמעט נזקקו להם, העניקה הממשלה להם זכויות יתר – ובכך פגעה בזכויות הרוב.

לכך נוספת בעיה אחרת: ממשלת ישראל, מתוך הציונות שלה, לא מוכנה להכיר בקיומם של ישראלים. היא הלכה לבית המשפט פעם אחר פעם, וניצחה פעם אחר פעם, בטענה שאין דבר כזה. בישראל יש בני עדות דתיות. מלידתך אתה כפוף לאחת מהן. הסיבה לכך היא הצורך של הציונות לשמר את העליונות היהודית בישראל. כל ממשלות ישראל סירבו להעביר את חוק יסוד: השוויון, או חוק דומה לו. אחרי הכל, המשמעות של חוק כזה היא ששחור בווירג’יניה שווה ללב… אה, שפלסטיני ישראלי הרוצה לרכוש דירה בעפולה שווה בזכויותיו למישהו שעיקר גאוותו על כך שיצא מרחם של אשה יהודיה.

לאמריקאים חפצי חירות יש יתרון מובהק אחד על פנינו: הכרזת העצמאות והחוקה, שקובעים שכל בני האדם שווים בזכויותיהם. ספק אם ג’פרסון ומדיסון הבינו את המשמעות המלאה של מה שכתבו. אבל הטקסט הפך למקודש, ללוחות הברית של הדת האזרחית האמריקאית, ואנשים שהמערכת השפילה או שיעבדה יכלו להשתמש בתפיסה המובנית של שוויון כטריז לרסק באמצעותו את האפליה. לאמריקאים עמדה גם המסורת הארוכה של הדרך שבה עושים דברים. ובסופו של דבר, ההליך הדמוקרטי הוא בדיוק זה: הדרך שבה עושים דברים. המערכת העדינה שבאמצעותה מונעים מהחיכוך שקיים בכל חברה, מעצם קיומה כחברה, מלהגרר לאלימות או לדריסה של המיעוט על ידי הרוב.

לנו אין דבר מכל אלה. המסורת הליברלית שלנו הגיעה מבחוץ, והיא צריכה להתמודד עם כאלפיים שנים של הלכה שונאת אדם. המערכות שלנו נבנו למידותיו של אדם אחד, דוד בן גוריון, ואין לנו חוקה כי הוא לא רצה כבלים על ידיו. התוצאה היא מערכת שאי יציבות בנויה לתוכה – אי יציבות שעריץ בהתהוות יכול לנצל, ועושה זאת לנגד עינינו.

אז לפני חוקים וחוקות, ועל אחת כמה וכמה לפני פסקי דין, אנחנו צריכים לגבש לעצמנו נומוס: מערכת של מותר ואסור, הראוי והלא ייעשה כן במקומותינו. ואנחנו צריכים לעשות את כל זה תוך כדי מערבולת הבוץ והחרא שמטיחים בנו תומכי העריצות, תוך שהם משתמשים בכלי תעמולה שגבלס היה מוריק מקנאה למראם, שנמצאים בכיסו של כל מסומם יהוה.

כל זה הופך את המאבק לארוך וסיזיפי-למראה; אבל אין לנו ברירה אלא להתייצב אליו. לא עליך המלאכה לגמור – ולא אתה בן חורין להבטל ממנה.

דעו תקווה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

העיתונים מציינים 15 שנה להתנתקות, וכדאי להזכיר מה בעצם הלך שם

עיתוני סוף השבוע, במיוחד ידיעות אחרונות, מציינים את ההתנתקות – שאירעה לפני כ-15 שנה – תוך שהם מוחקים את ההתנתקות ההיסטורית ומתארים אותה כפי שמועצת יש”ע ועוזריה היו רוצים. מאחר וזה היה אירוע טראומטי למועצת יש”ע – הוצאנו לה את הע’ והסרנו את הגוש הממאיר – ובהתאם היא רוצה להפוך אותו לטראומטי לנו, רצוי לחזור ולהזכיר מה קרה שם בפועל. נעשה את זה בנקודות.

1. הגוש הממאיר. הכיבוש הישראלי ברצועת עזה היה משהו שפשוט אי אפשר היה להסביר, לא בארץ ולא בחו”ל. 8,000 ישראלים ננעצו כקוץ בבשר הרצועה, מול כמיליון וחצי איש שגרו בה ב-2005. 8,000 האנשים הללו – שרובם היו עובדי ציבור, לא חקלאים, בניגוד למיתוס – תפסו רבע מהאדמה החקלאית הראויה ברצועה, ושתו שליש מהמים שלה. אין יותר קולוניאליזם מזה. על מי ששירת ברצועה, ואני הייתי שם שנתיים (1989-1991, ה”שנים הרעות” כפי שאמר לי איש פת”ח), אי אפשר היה לעבוד בקשקושים על “היחסים הטובים” בין המתנחלים והפלסטינים. המתנחלים היו שנואים שנאת מוות על ידי העזתים, ובצדק מוחלט. כל מי שהיה עובר, בעשר דקות נסיעה, ממחנה הפליטים דיר אל בלאח אל כפר דרום היה רואה את ההפרדה המובהקת בין אדונים ומשרתים: שם אחד ממחנות הפליטים המזעזעים בעולם, ולצידו כפר שכאילו נתלש מאירופה, כפר שישב על אדמה חקלאית שמאות אלפים נזקקו לה ושתה כמויות עצומות מהמים שלהם.

אגב, מאחר ובניין המנהל האזרחי בדיר אל בלאח שכן במצודה הבריטית הישנה בעיר, קיבלנו מים מתוקים יחד עם תושבי העיר: בסוף 1991. רק אז, אחרי 24 שנות כיבוש, נזכר המשטר הישראלי שגם עזתים צריכים מים מתוקים לשתיה. המים היו מלוחים ובלתי ניתנים לשתיה. עד אז, היינו קונים שתיה בשק”ם שניהל השאוויש המסתורי של המושל (המקום היה הזוי משהו) או שהיו מביאים לנו בקבוקי שתיה מעזה.

בכפר דרום דווקא היו מים מתוקים לשתיה.

2. צה”ל הובס. הנקודה שמי שכותב על ההתנתקות לא מתעכב עליה היא שחמאס הביס את צה”ל. בשורה של מארבים וקרבות נואשים, ותוך מחיר מטורף בחיי האוכלוסיה כתוצאה מהתגובה של צה”ל, גרם החמאס לאוכלוסיה היהודית להחליט שהמחיר בחיי חיילים לא שווה את זה. לא מדברים היום הרבה על ציר פילדלפי, ובהחלט יכול להיות שהסיפור של החיילים במלחמה הארורה בעזה מחכה לחיים הר-זהב משלו, אבל מי שהיה שם לא ישכח אותו.

התמונות האיקוניות מהתקופה היו של חיילים מסננים את החול בציר פילדלפי, בחיפוש אחרי חלקי גופות ממטענים של החמאס – ונהרגים תוך כדי חיפוש, גופה שמתווספת לגופות אחרות. היתה ההתקפה על מגורי החיילות בנצרים, שהבהירה שאפילו הנקודה המבוצרת ביותר ברצועה איננה חסינה.

נצרים, בכלל, היתה סיפור מטורף, קפקאי, משהו הזוי שכאילו יצא מוויאטנם: התנחלות חסרת כל יכולת קיום שהוקמה כמה קילומטרים מעזה, כדי למנוע מהעזתים להקים אי פעם נפל. קשה להסביר עד כמה חוסר הגיון טקטי היה במקום הזה, עד שלא לוקחים אותך לשם: עמדה והתנחלות שיושבים מוקפים ב-360 מעלות של שטח שהדבר היחיד שלא היה כבוש בו היה השנאה לכובש.

מתוך השטח הזה יצאו מאות התקפות ארטילריות, במרגמות ורקטות פרימטיביות, על ההתנחלות ועל החיילים שהיו בה. החיילים יכלו להשיב אש, אבל לא יכלו להגן על עצמם מירי ארטילרי שבא משום מקום. צה”ל ערך שורה של גיחות פראיות לשטחים המיושבים בצפיפות, הרג המון אנשים חפים מפשע (וכרגיל במצב כזה, שימש כסוכן הגיוס העיקרי של ארגוני ההתנגדות), אבל לא הצליח, עד היום האחרון ברצועת עזה, להפסיק את הירי.

כששרון הכריז על ההתנתקות, בסוף 2003, הוא כבר ידע שלציבור הישראלי נמאס לשמוע על רצועת עזה. החמאס ניצח: הוא הפך את השהות ברצועה לכזו שנושאת מחיר גבוה מדי.

3. ההתנתקות היתה פופולרית. התקשורת ייחסה המון תשומת לב למחאות של המתנחלים ולמהומות הפנימיות בליכוד, אבל רוב מוחלט של הציבור, פעם אחר פעם, אמר לסוקרים שהוא תומך בה – בשיעור של כ-70%.

הסיפור של הישראלים עם הרצועה לא ברור. שורה של מפא”יניקים (שרון אחד מהם) התאהבו מסיבות בלתי ברורות ברצועה, אלוהים יודעת למה. רוב הציבור מעולם לא גילה עניין. ניסו לדבר איתנו על בית הכנסת העתיק בעזה, ועל הקהילה הוותיקה שם, אבל מיש היה אכפת לו מנושאים כאלה גם זכר שבהיסטוריה היהודית עזה היא ארץ פלישתים מובהקת, והיהודי המפורסם ביותר שהגיע ממנה היה נתן העזתי, נביא השקר של שבתאי צבי. היום, אחרי שחירבנו את הכל, רבים בישראל אומרים שהם התנגדו להתנתקות. זה קצת כמו האמירה של הצרפתים אחרי המלחמה שכולם היו ברזיסטנס. בזמן אמת, רוב מוחלט של הישראלים תמכו בה.

4. המחאה של המתנחלים היתה רצחנית באלימותה. שני רוצחים, נתן עדן-זאדה ואשר ויזגן, ביצעו שני פיגועים (עדן-זאדה כלפי פלסטינים ישראלים, ויזגן כנגד פלסטינים בגדה) במטרה מפורשת למנוע את ההתנתקות על ידי יצירת תגובת נגד פלסטינית. על נבלתו של עדן-זאדה (הראשון שכונה “מחבל יהודי”, ואני זוכר איזה מאבק נדרש כדי להכניס את הביטוי הזה לתקשורת עד ששרון השתמש בו בעצמו) נמצא פתק עם הכתובת “יהודי לא מגרש יהודי.” שני מתנחלים, ילנה בוסינובה וברוך מנחם, הציתו את עצמם במחאה על ההתנתקות.

המחאה של המתנחלים היתה רוויית אלימות. הם שפכו שמן על כבישים, בנסיון לגרום לתאונות. קבוצה של טרוריסטים, ביניהם החשוד בצלאל סמוטריץ’, תכננה לפוצץ מכונית תופת בלב כביש סואן; לשם כך נדרשו 700 ליטר הדלק המפורסמים ההם. קבוצה אחרת של מתנחלים ניסתה להצית צובר גז ברחובות, יומיים לפני ההתנתקות. אם הם היו מצליחים, יש להניח שמספר קורבנות ההתנתקות היה גדול בהרבה.

מועצת יש”ע ניסתה להוביל מרד. השיא היה כפר מימון, כאשר התכנית של מועצת יש”ע היתה להחדיר המוני מתנחלים לרצועה, שיתפזרו בה. כאן היה ככל הנראה סוג מחושב מאד של מרטיריום, מהסוג שבוסינובה ומנחם השתמשו בו באיחור. צה”ל בלם את הנסיון הזה בכל הכוח. אני זוכר שיחה עם בכיר במועצת יש”ע כמה חודשים אחרי ההתנתקות. מבחינתו, מה ששבר את ההתנגדות שלהם היו מסוקי הקרב. “מה אנחנו יכולים לעשות נגד מסוקי קרב?”, הוא שאל.

המרד של מועצת יש”ע עשה שימוש בראש ובראשונה בקטינים. הם היו נשלחים להרביץ לשוטרים או להתפרע בהפגנות, ולהיעצר. הקטינים – קטינות, למעשה, ברוב המקרים – סירבו להזדהות (”יהודי מארץ ישראל”, הם קראו לעצמם), החריבו את תאי הכלא שלהם, והכניסו את מערכת המשפט שלנו להיסטריה. ההורים של הקטינות האלה סירבו להגיע לכלא, לזהות את הקטינות ולשחרר אותן. לא המשטרה ולא השופטים ידעו איך לאכול את זה. לדידי, התשובה הנכונה אז והיום היא להוציא את הקטינות מהמשפחה המפקירה והמתעללת שלהן ולהעביר אותן למסגרת שתתאים להן יותר. ספק, עם זאת, אם מערכת הרווחה שלנו – שבנימין נתניהו, אז שר אוצר תומך התנתקות – הרעיב עד העצם ודיבר אז על הפרטתה, היתה בכלל מסוגלת להתמודד עם זה.

כל זה נמחק מהזכרון הציבורי, ואף על פי כן כל זה קרה בימי חיינו, ממש לא מזמן, ותועד לעייפה בתקשורת של התקופה. מה שמעיד על ההצלחה של סוכני הזכרון של מועצת יש”ע בטשטוש הציבור.

5. “השמאלנים אמרו שעזה תהיה סינגפור.” עוד שקר נפוץ של הימין. אני לא מכיר איש שמאל שחשב כך. השמאל, בכלל, היה חצוי בשאלת ההתנתקות. היו שזיהו את התרגיל של שרון – להעמיד פנים שעזה עצמאית, לא לתת לה אמצעי קיום, ולומר אחר כך ש”עם האנשים האלה אתם רוצים לדבר?” – והיו מי שחשבו שכן, זה כנראה תרגיל מסריח, אבל התקדים של פינוי ההתנחלויות שווה את זה.

העמדה האחרונה היתה העמדה שלי אז, והיום ברור שצדקו מתנגדי ההתנתקות משמאל. אבל אף אחד לא חשב על עזה כסינגפור. כדי להגיע לפנטזיה כזו, צריך לא להכיר את עזה, אחד המקומות הצפופים והעניים בעולם, שהוזנחה על ידי כל שלטון מימי הטורקים והלאה, והופקרה לשירותי הצדקה והרווחה של האחים המוסלמים, שהפכו לחמאס.

יכול להיות ששמעון פרס הזה משהו מסוג זה, אבל ספק אם מישהו ראה בו אז שמאלני. כמה חודשים אחר כך הוא ערק לקדימה, אחרי שהובס בפעם המי יודע מה בבחירות פנימיות של מפלגת העבודה. על כל פנים, הוא היה אז בשלב הבזוי ביותר של קיומו הפוליטי, זוחל לממשלת שרון כדי לקבל את התפקיד הריק מתוכן – עוד אחד – שהומצא עבורו, המשנה לראש הממשלה. כדי שיתנו לו ללחך כסא, פרס היה מסוגל לשקרים הפנטסטיים ביותר לחברי מפלגתו.

6. “נתנו נסיגה, קיבלנו רקטות.” בולשיט. כזכור, מרגמות ורקטות היו גם קודם לכן. הדבר היחיד שהשתנה הוא שבמקום להפקיר את העובדים התאילנדיים של גוש קטיף – החוות שם היו לטיפונדיות, לא היו שם עובדים ישראלים – לאש הארטילרית, הפקרנו את שדרות ועוטף עזה.

הדרישה של העזתים היתה ברורה: לחיות. ישראל לא התכוונה לאפשר להם את זה. היא מנעה את יצוא יבול התותים של סוף 2005, שמפקחים בינלאומיים תלו בו כל כך הרבה תקוות. המהלך הזה הוביל להתרוששות של לא מעט אנשים, והבהיר לכל עזתי שחשב שעכשיו אפשר יהיה לנשום איכשהו שישכח מזה. כמה חודשים אחר כך, בפברואר 2006, חמאס ניצח.

וברור שהוא ניצח. הוא הביס את צה”ל וגירש אותו מהרצועה. הוא הוכיח שהמאבק המזוין עובד, במיוחד מול הפת"ח של אבו מאזן שבחר בדרך המשא ומתן. הרצועה, עוד מימי השלטון הבריטי, היתה שטח שנאמן לאחים המוסלמים – היחידים שאשכרה היה אכפת להם מהתושבים. אם ישראל רצתה שיהיה אחרת, היא היתה צריכה לאפשר לעזתים נמל ודרך יצוא. במקום זה היא התחילה ליישם את מדיניות הבידול, שהמטרה שלה היא הפרדה בין הרצועה והגדה כדי למנוע הקמת מדינה פלסטינית – או, במילים אחרות, לשרת את המטרות של המורדים ממועצת יש”ע.

7. פליטים תוצרת בית. המתנחלים הפכו את היהודים שפונו מרצועת עזה לפליאים בכוונת מכוון. המדינה שפכה כמויות בלתי נתפסות על המפונים הללו, ועדיין הם מסרבים לקבל בתים ואדמות, אלא אם יקימו להם ישובים חדשים. מאז חלפו 15 שנים, והיום מייבבים הילדים שלהם שהם חיים בטראומה. ובכן, זו טראומה שהונחלה להם במכוון. במועצת יש”ע, ששלחה את הילדים קדימה בהתנתקות, ממשיכים לעשות שימוש ציני, הפעם בילדי המפונים.

האנשים האלה נוהגים לטעון שהם מאמינים באלוהים. לטובתם, אני מקווה שאין כזה, כי על הפשעים שלהם כלפי הילדים אין ולא תהיה כפרה. הקללה התנ”כית “ארור האיש אשר ישוב ויבנה את העיר הזו: בבכורו ייסדנה ובצעירו יציב דלתיה” עולה בדמיון, אבל הדמון יהוה תמיד אהב להתעלל בילדים; והראויים לעונש היו ונשארו ההורים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מושכלות ראשונים, חלק ב’: לא, תרבות המערב לא שוקעת. הגבר הלבן הפריבילגי דווקא כן, וזה חיובי

נהוג, בשבועות האחרונים, לקונן על שקיעת תרבות המערב – בעיקר בעקבות הפלתם של פסליהם של כמה חלאות המין האנושי. בפוסט מוקדם יותר הסברתי למה זה כלל לא נורא. כאן אנסה להתמודד עם המם החזק ביותר בתולדות המערב, זה של שקיעת המערב.

המונח של “שקיעת המערב” נטבע ע”י אוסוולד שפנגלר בסוף 1918. לגמרי לא במקרה, זה היה הרגע שבו האימפריה הגרמנית הפסידה במלחמת העולם הראשונה. אבל המונח היה מוצלח מאד, והתחבר לתחושות רווחות מאד, ובהתאם זינק מיד לתודעה ומאז לא יצא ממנה.

להיסטוריה קצרה של התפיסה של שקיעת המערב, נצטרך לחזור לאתונה של המאה החמישית לפני הספירה – כלומר, בדיוק לרגע שבו מה שלימים יכונה התרבות המערבית מגיע לאחד מרגעי השיא המדהימים שלו. באתונה קיים משטר דמוקרטי מאז 510 לפני הספירה. נקודה שלא מרבים לשים אליה לב היא שהדמוס האתונאי, העם, בוחר לעתים קרובות אצילים שינהיגו אותו. אבל זה לא מרצה את האצילים. הם חשו שהמגיע להם – אוליגרכיה, שלטון המעטים, מה שהם מעדיפים לכנות אריסטוקרטיה, שלטון הטובים – נלקח מהם. הם מדברים במרירות על כך שקולו של חותר בספינה שווה באסיפת העם לקולם-שלהם, האאופאטרידס, בעלי האבות הטובים.

אתונה נמצאת במאבק עם מדינה אחרת, ספארטה, המדינה שהיא האוליגרכיה בהתגלמותה. לא נשאר שום דבר מספארטה, למרבה השמחה, משום ששום דבר בה לא היה ראוי לשימור. מדובר במדינה שהתבססה על שעבוד המסנים, האוכלוסיה הילידה שהפולשים הספארטנים שעבדו. המשטר הספארטני הובנה כולו כדי להנציח את המאבק הזה. הספארטנים אסרו על עבודה – או, ליתר דיוק, הם אסרו עבודה על מעמד האזרחים שלהם. היו להם בעלי מלאכה, כמובן: מישהו צריך להכין את כל השריונות האלה וצריך להאכיל את הלוחמים. אבל הם היו או עבדים, או נטולי זכויות.

כדי למסד את הלחימה כמצב תמידי, היה צריך לשבור את החברה. בהתאם, ספארטה מיסדה את האונס. ילדים למעמד העליון היו נחטפים בגיל שבע לקבוצת ילדים שאליה ישתייכו עד שבגרו; זמן קצר לאחר מכן מנהיג החבורה היה אונס אותם. מאוחר יותר, כשיגיעו לגיל בגרות, הם עצמם יצוו לחטוף אשה כלשהי, להחזיק אותה בניגוד לרצונה בבית משפחתם, ולאנוס אותה. בין לבין, בגיל 13 בערך, הילדים היו מולקים מול מקדש ארטמיס. זו היתה הלקאה של ממש והיה בה אלמנט של קורבן אדם (קורבן אדם וארטמיס הולכים ביחד הרבה מאד זמן): חלק מהנערים לא היו שורדים.

מדי שנה, ספארטה היתה מכריזה מלחמה על המסנים – המשועבדים שלה, שכונו גם הלוטים. הכרזת המלחמה יועדה להפוך את הרג המסנים לחוקי. חוקיות חשובה פה: אפילו הספארטנים הבינו ששפיכות דמים בלתי חוקית תביא את זעם האלים. בנוסף, הפעילה ספארטה משטרה חשאית, שחבריה היו רוצחים מעת לעת, בלילה, אנשים מקרב המסנים שבספארטה חששו שהם עשויים להפוך להיות מנהיגים.

כלומר, מדובר באחת החברות הפסיכופטיות ביותר שידע המין האנושי. היא גם לא יצרה לוחמים מי יודע מה מוצלחים: באופן מביך, בכל פעם שחי”ר אתונאי התמודד עם חי”ר ספארטני כשלספארטנים לא היו בעלי ברית, הספארטנים הפסידו. הספארטנים אמורים היו להסתפק במועט – מכאן הביטוי "אורח חיים ספארטני" – אבל, איכשהו, כמעט ואין מנהיג שלהם שלא נחשד בשחיתות כלשהי. כמה מלכים ספארטנים גמרו בשל כך את החיים שלהם. לא שזו היתה אבידה גדולה מדי לאנושות.

אממה, היה להם יתרון אחד. הם היו מקושרים לאליטות האוליגרכיות של שאר יוון. ולא סתם מקושרים: האליטות הללו ידעו שבמידת הצורך, אם בערים שלהם יקום זרם דמוקרטי, הם יוכלו לסמוך על סיוע ספארטני לדיכויו.

והאליטות הלו דווקא יצרו, והרבה. אחרי הכל, היה להם פנאי, כסף, וחבריהן לא היו צריכים לעבוד למחייתם. אחד הדברים שהם התמחו ביצורו היה יחסי ציבור. הספארטנים תוארו – כמעט תמיד על ידי לא ספארטנים – כדבר הטוב ביותר שיצרה התרבות ההלנית.

כמובן, כאשר האוליגרכיה ההלנית דיברה על “ספארטנים”, היא לא כללה את:

א. רוב אוכלוסיית הגברים הספארטנית, שלא היתה לה זכות אזרח.

ב. הנשים הספארטניות.

ג. המסנים המשועבדים.

כלומר, המיטב של התרבות ההלנית היה בערך כמה אלפי בני אדם. כשספארטה חרבה סוף סוף, היו בה בערך 300 אזרחים. זהו.

הם עשו הרבה יותר רעש משהגיע להם, הרבה, כאמור, באמצעות המגבר של האוליגרכים הזרים. החשוב שבאלה היה אפלטון, שהיה אתונאי שונא עצמו. אפלטון השתייך למשפחת אוליגרכיה אתונאית, והיה מקורב במיוחד לאחד ממנהיגי שלושים הטיראנים (עריצים) שהציבו הספארטנים לאחר נצחונם על העיר. מאוחר יותר, כשהמטבח נהיה חם מדי לבוגדים מסוגו באתונה עצמה, הוא עזב את העיר, ונדד בעולם בנסיונות להקים טיראניות, שיתבססו על תיאוריה שלטונית מסודרת. מספר הטיראנים והטיראנים הכושלים שהוא היה ידיד שלהם מדהים.

אנחנו נוהגים לחשוב על אפלטון כאחד מגדולי הפילוסופים, והוא אכן כתב ספרי פילוסופיה שובי לב. הוא כותב נהדר, אחד הגדולים שבהם, קל ליפול בקסמו, צריך ליפול בקסמו ואחר כך להתעשת – כי כל מה שהוא כתב מיועד, בסופו של דבר, להקמת דיקטטורה פאשיסטית.

שימו לב למדינה של אפלטון. היא מורכבת משלושה מעמדות: העובדים, שאין להם זכויות במדינה אבל הם מקיימים אותה; השומרים, קרי חיילים, שתפקידם העיקרי הוא השגחה על העובדים; ושליטי המדינה, הפילוסופים. אפלטון רצה צנזורה מחמירה במדינה שלו, כדי שאף אחד לא יקבל רעיונות ביחס למעמדו; ואם השליטים הגיעו למסקנה שמישהו עשוי להפוך למנהיג, מותר להם לרצוח אותו.

נשמע מוכר?

(בהערת אגב, אפלטון נפל במלכודת הקלאסית של משטרים פאשיסטיים: ברגע שיש משטרה חשאית וצבא, והם לא כפופים לשלטון העם, זו רק שאלה של זמן עד שהשומרים יתחילו להרהר בשאלה למה, בעצם, הם במקום השני במדינה ולא הראשון. אריסטו זיהה את הבעיה מוקדם, וסופר רומאי לא ידוע הגניב לתוך יובנאליס את הממרה התמציתית quis custodiet ipsos custodes – מי ישמור על השומרים?)

וברגע שאפלטון יוצר את רעיון המדינה האידיאלית (שמתבססת, צריך להזכיר, על שקר אציל, כביכול כל אדם נולד למעמדו) הרעיון תופס כאש בשדה קוצים. האוליגרכיות של העולם מצאו צידוק לקיומן, והן מקדמות אותו שוב ושוב ושוב.

בדרך, הן היו צריכות להשמיץ את הדמוקרטיה האתונאית. זו, צריך להודות, היתה מדינה פגומה למדי. כל בעיה של מדינה דמוקרטית מופיעה כבר בה: מתאוות מלחמות של מנהיגים, המון שנוהה אחרי דמגוגים, מושבעים שלהוטים להוציא לבעלי הדין את הנשמה ואוהבים הליכים משפטיים על חשבון צדק, ציד מכשפות (בשלבים המאוחרים של מלחמת 30 השנים עם ספארטה), ובמקרים מסוימים טירוף ציבורי, כמו בהוצאתם להורג של הגנרלים בשלב מאוחר מאד של המלחמה; היה אפילו רגע מובהק של גזענות, כשפריקלס שלל את זכות האזרח של אנשים שאחד מהוריהם לא היה אזרח אתונאי. החוק עבר, בקושי, והאתונאים יציינו לאחר זמן שהוא חזר לנשוך את פריקלס: כל בניו הכשרים מתו במגפה, והוא נאלץ להתחנן בדמעות בפני הציבור לאפשר לו לאמץ את בנו מאשה לא אתונאית כבן חוקי.

האוליגרכים ליקטו את כל אלה כמוצאי שלל רב. אבל, רבאק. כל זה זה בערך חמש דקות בספארטה. האתונאים היו רחוקים משלמות – אבל הם נתנו לנו יצירות מדהימות (החביבה עלי היא “נשות טרויה”, מחזה של אוריפידס שלראשונה בהיסטוריה המערבית מעניק את זכות הדיבור לנשות האויב המובס). הם יצרו את הטרגדיה ואת הקומדיה. הם מימנו אותן למען הציבור. הם קבעו שיתומי מלחמה יקוימו ויחונכו על חשבון הציבור. הם ניהלו ויכוחים אינסופיים על הכל, לא היה נושא שלא היה פתוח לדיון. אתונה הפכה למורה של יוון; הטרגדיות שכתבו בניה צוטטו גם על ידי אויביה. האגדה מספרת שכאשר העיר נפלה בידי הספארטנים ובעלי בריתם (בעיקר בעלי בריתם), במועצת המלחמה שקלו להחריב אותה – אבל אז אחד המפקדים ציטט את אוריפידס, והמפקדים נמלאו חמלה על עיר שהעמידה בנים כאלה, וחסו עליה.

(אף אחד לא כתב שירה ספארטנית. השירה על ספארטה נכתבה על ידי זרים.)

ההיסטוריה הגדולה של תוקדידס היא תיעוד שקיעתה ונפילתה של אתונה. הוא מתחיל בשיאה של המדינה, בנאום ההלוויה של פריקלס, ומראה כיצד, באיטיות, העיר מושחתת על ידי המלחמה. אבל באותו הזמן שבו הספארטנים משמידים את פלטאייה, אזרח אתונאי פשוט משכנע את האסיפה לחזור בה מהרעיון להשמיד את המורדים בלסבוס. אנחנו לא יודעים על האזרח הזה דבר. הוא מופיע פעם אחת ונעלם. הוא היה סתם אזרח. ותוקדידס שם את שני הסיפורים בסמיכות ברורה אלה לאלה.

ידיעת הקרוא והכתוב הנפוצה בקרב האתונאים (כשאריסטופנס צריך ללעוג לדמגוג מתהווה במחזה “הפרשים”, פשוט עם מובהק, הלז מעיד על עצמו שהוא לא סגור על כל האותיות) העלתה במיוחד את חמתו של אפלטון, שלא לדבר על החוק שיתומי מלחמה יחונכו על חשבון המדינה. אפלטון התלונן שידיעת קרוא וכתוב משחיתה את הנפש משום שיכולת הקריאה גורמת – וזה כנראה נכון – לירידה חדה ביכולת השינון.

אבל, אפלטון, רבאק, על מי אתה מנסה לעבוד? הסיבה שאוליגרכים שנאו את יכולת הקריאה היא שיכולת הקריאה אפשרה לפשוטי העם לדעת מהו החוק, ובהתאם מהן זכויותיהם. המאבק המעמדי הראשון בתולדות יוון, והוא פורץ בשורה של ערים כ-30 עד 50 שנים קודם להקמת הדמוקרטיה האתונאית, הוא על הדרישה שהחוק יהיה כתוב – כלומר, שלא כל אפס מנוון יוכל לבדות את החוק מראשו בכל רגע נתון, ושבתי הדין של האוליגרכים לא יוכלו להמציא במקום את החוק. כתבו אותו, נבלות! וכמובן, כדי שאפשר יהיה לקרוא את החוק הכתוב, צריך לדעת לקרוא. ומכאן הסלידה של אוליגרכים מעצם הרעיון שאנשים פשוטים ידעו לקרוא ולכתוב.

(נקודת שיא פה היא אצל ניטשה, כשהוא כותב שכבר התממש האסון שבו כל אדם יכול לקרוא, ועכשיו אנחנו צועדים לקראת אסון גדול יותר, זה שבו כל אדם יכול לכתוב – כי הכתיבה, התרבות, צריכה להשאר נחלתם של אלה שיש להם).

ומכאן אפלטון מתחיל את רעיון הדעיכה: כביכול היה פעם עידן מוזהב (אטלנטיס?), שממנו יש רק ירידה. פעם בני אדם נתנו כבוד למי שצריך היה לתת כבוד (=בני מעמדו של אפלטון: גברים יוונים מהמעמד העליון), ועכשיו כל אחד חושב שהוא יכול להיות משהו, גם אם הוא בסך הכל מוכר נקניקים. אתם לא רואים את השקיעה המובהקת? צריך לחזור לימים הטובים יותר, ואת זה צריך לעשות את ידי ביטול זכויות הכלל והחזרת הזכויות למעטים. ואם מישהו יכתוב משהו נגד זה, נרצח אותו. היי, זה לטובת המדינה.

כלומר, עצם הרעיון של שקיעת המערב מופיע לראשונה ככלי נשק נגד עליית המערב. והוא חוזר בכל פעם שהחברה המערבית מנסה להרחיב את שורותיה. במאה ה-19 דיברו על הסכנה האיומה שבהרחבת זכות הבחירה לכל הגברים, כי איזו מדינה ינהלו אנשים שאין להם רכוש? ואיך ניתן כניסה לפרלמנט שלנו לאנשים שזקוקים למשכורת, כי אין להם ירושה ענקית? איך יהיה אכפת להם מהמדינה? ואיך נעניק זכויות לשחורים משועבדים שזה עתה ירדו מהעצים, שבכלל עשינו להם טובה שהבאנו אותם מאפריקה והכרנו להם את הגאולה שבנצרות? איך האנשים האלה יכולים בכלל לנהל מדינה? לא עדיף להם שנחזור למצב האידיאלי (המצב האוליגרכי מתחזה תמיד למצב האידיאלי), וננהל את חייהם בפטרנליזם הנדרש? תאמינו לנו, אנחנו יודעים יותר טוב מכם מה אתם צריכים.

ואז, במאה ה-20, הגיע האסון הגדול מכולם: הנשים התחילו לקבל זכויות. לא בלי מאבק, לעתים מאבק דמים (לפני תריסר ימים ציינו את יום השנה למותה של אמילי דיוויסון, במעלות קדושים וטהורים, שהשליכה עצמה למרגלות סוסו של המלך במחאה). פתאום, האיום היה לא רק על הגברברים של האוליגרכיה, אספסוף מנוון בדרך כלל; האיום הוא על זכויות הגברים כולם. נשים מתחרות על מקומות עבודה, נשים דורשות זכות החלטה בענייני הבית, נשים מקבלות זכות הצבעה; איך זה קרה, והרי כולנו למדנו שדעתן קלה, שהן אמוציונליות וחסרות את הרציונליות הבסיסית, הצוננת, של הגברים, זו שהובילה את העולם לאירועים של רציונליות צרופה כמו מלחמת העולם הראשונה?

ואז החלו העובדים של העולם (אתם זוכרים – המעמד שהשומרים של אפלטון אמור לרסן) לדרוש גם הם זכויות. והם לא הסכימו לקבל עליהם את תיאוריית ה-Mudsoil שיצרו תחילה בעלי העבדים בדרום, שאמרה שכל חברה צריכה להתקיים על בסיס עבודתה של שכבה נטולת זכויות; הם התעקשו שגם הם בני אדם, שהם לא רק אמצעי יצור אלא מטרה בפני עצמה. והם יצרו בהלה אפילו גדולה יותר מזו של דרישות הנשים.

ולאחרונה הגיחו מהמרתפים של החברה, איפה שניסינו לדחוס אותם, כל האחרים: גאים התחילו לדרוש זכויות (”האהבה שאיננה יודעת לנקוב בשמה” של אוסקר ווילד), טראנסים התחילו להשמיע קול. עכשיו, הם תמיד היו איתנו (היוונים, אפלטון בכלל זה, האמינו באהבת גברים; נשות ספארטה האומללות היו ידועות בלסביות שלהן; עצם המילה “לסבית” מקורה באי לסבוס, שם חיה המשוררת הדגולה, העילאית, סאפפו); אבל הם לא התאימו לאידיאלים של העידן הנוצרי, אז הם הורדו למחתרת. הברירה היתה מחתרת או כלא, סירוס, רצח. כל האנשים שהתפיסה השמרנית סתמה את פיהם קמו, כי בפעם הראשונה הם יכלו לקום, ודרשו להשמע.

והדרישות הללו הוציאו מדעתן את האלמנט השמרני בחברה. כי בכל חברה יש אלמנט שמרני. שמרנות היא לא בהכרח שלילית: בכל מה שקשור לשינויי משטר, ראוי לנו לשמור על שמרנות בריאה. הבעיה היא שהשמרנות לרוב איננה בריאה. השמרנות היא צד אחד של פני יאנוס; הצד האחר הוא ריאקציה; וכל שמרן יכול להיות בכל רגע בכל אחד מהצדדים. וכפי שלימדה אותנו המאה ה-20, המרחק מריאקציה לפאשיזם, מהצורך להעמיד מיד את השומרים שמונהגים על ידי המנהיגים הראויים כדי לדכא את כל הקולות האלה, הוא הרף עין.

על רקע כל זה, יש לנו את השקיעה האמיתית שהיתה במערב: זו של האימפריה הרומאית המערבית. היא לא נפלה; היא שקעה. השקיעה היתה ארוכה ומיוסרת, והתוצאה שלה היא רוח הרפאים שמבעתת את התרבות המערבית מאז. תמיד אנחנו על סף פלישה ממזרח. תמיד אנחנו חוששים מניוון חברתי (הרומאים היו מאמינים גמורים בניוון חברתי וכתבו עליו ללא הרף); תמיד אנחנו חוששים שמא הנאות החיים ישכיחו את חובתנו להיות קשים ונוקשים למען המולדת. אנשים מלומדים מסתכלים סביבם, ובכל מקום הם רואים את צילו של רומולוס אוגוסטולוס, הקיסרצ’יק האחרון שהוצא לגמלאות על ידי כובש ברברי. כל סעודה היא הסעודה האחרונה.

אבל המערב איננו שוקע. הוא משתנה. הוא הופך יותר ויותר לנחלת הציבור של יותר ויותר אנשים. תוך כדי, הוא יוצר על בסיס יומי יצירות מדהימות ביופיין, והוא עושה את זה משום שהוא מעניק ליותר ויותר אנשים את היכולת ליצור.

וכן, בכל אחד מאיתנו יש שמרן. זה טבעי ומובן. בכל אחד מאיתנו יש גם אפלטון קטן, כלומר זה שהופך את הריאקציה לאידיאולוגיה, שלוחש לנו שכל התקדמות היא בעצם נסיגה, שאנחנו צריכים לחזור לספארטה, שבה הנשים והילדים נאנסים כדי לשמר כיבוש רצחני, שבו כלל האוכלוסיה חיה על מרק דם חזירים בעוד שהאצילים עורכים סעודות שחיתות מאחורי דלתיים סגורות; ספארטה של שלטון הפאלוס הלבן והפריבילגי.

אז אם תפגשו את אפלטון בדרך, הרגו אותו. הוא, אחרי הכל, מנסה להרוג אתכם. וכשאיזה ימנון ינסה לומר לכם שאנחנו בשקיעה ושצריך לחזור לאיזו גרסה של ספארטה, אל תתווכחו איתו: צחקו לו. אמרו לו, היינו בסרט הזה, ואנחנו יודעים איך הוא נגמר. אנחנו יודעים לאן נוסעת הרכבת הזו. ולא רק שלא נעלה עליה שוב, אנחנו נפוצץ את המסילה.

אתם התרבות המערבית. המחשבות שלכם, השיחה שלכם, היצירה שלכם, צריכת האמנות והקריאה שלכם. אתם יוצרים אותה תוך כדי תנועה, ואתם לא דועכים. מה שדועך הוא הגבר הלבן הפריווילגי. זה התרנגול יילך למיתה, ואתם תלכו לחיים ארוכים ולשלום.

נראה באור.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: ביום רביעי הבא, בשעה 19:00, אערוך בזום את ההרצאה “מלחמת האזרחים האמריקאית: מה קרה שם לעזאזל ולמה זה עדיין חשוב.” מיתוסים, מיתוסים ארורים, ושגיאות בסיסיות של גדי טאוב.

יובהר מראש, למען הסר ספק, שההרצאה תעסוק באופן שטחי בלבד בצד הצבאי של המלחמה והרבה יותר בצדדים הפוליטיים והתרבותיים שלה. או, במילים אחרות, אם השאלה איזה רג'ימנט, חמוש באיזה נשק, תחת איזה קולונל שיכור, כבש איזו גבעה נשכחת ספציפית במהלך קרב ספוטסילווניה היא זו שמעניינת אתכם, ההרצאה הזו תהיה בזבוז של זמנכם. אני מציין זאת כי תקלה מצערת כזו כבר קרתה בעבר.

ההרצאה כרוכה בתשלום (באמצעות ביט או פייפאל, כעקרון) של 20 שקלים (או יותר; 20 הוא סכום מינימום). אם ההרצאה מעניינת אתכם, אנא שלחו מייל ל[email protected] ואשלח את הקישור לזום ברגע שאתארגן עליו.

(יוסי גורביץ)

מאחר ומכונת הרעש של הימין משגלת לנו את השכל, ומאחר והתקשורת היהודית נכנעה מזמן, כמה תזכורות על מה קורה פה מעבר למסך התעמולה

הדיון הציבורי בישראל מופקר במידה ניכרת למכונת הרעש של הימין, שמגבבת שקרים ושטויות בקצב נדיר. הסיבות לכך רבות: מהעובדה שהימין בשךטון כבר עשרות שנים ובהתאם יש לו יותר כוח; מהמחויבות הפחותה של האלט-רייט (שזה סוג הימין שיש לנו פה – ניאו/יודו נאצים) לאמת ביחס לימין השמרני, “ההגון”, מנוחתו עדן; מההתרסקות המוחלטת של מחנה השמאל והמרכז, שבובת הפיתום המשמשת כשר בטחון היא הדוגמא האחרונה שלו; מהנסיון ארוך השנים של השמאל המתון לא להתעמת עם הימין אלא להתנחמד אליו – כתוצאה מכך עובדות היסטוריות לא משחקות יותר תפקיד בשיח הציבורי. אז הגיע הזמן להזכיר כמה, בנקודות.

“אין עם פלסטיני” – קשקוש היסוד של הציונות, שהתבטא באמירה “ארץ ללא עם לעם ללא ארץ.” פלסטינה תמיד היתה מיושבת. לאור ההיסטוריה העגומה של החור שבו אנחנו חיים, שתפקידו העיקרי בהיסטוריה היה לשמש כנתיב פלישה בין סוריה ומצרים, המקום דשדש יחסית לאימפריה העות’מנית. אבל החל מאמצע המאה ה-19, פלסטינה חווה התעוררות ופריחה. העות’מנים מבינים שהם בבעיה מול האירופאים (הרוסים מבהירים להם את זה על ידי קריעת נתחים מהאימפריה שלהם) ויוצאים למסע רפורמציה.

ההצלחה שלו חלקית. בין השאר, כל ההתמערבות הזו מביאה איתה לא רק רעיונות טכנולוגיים ולא מתמצית רק בהקמת מגדלי שעון גדולים – פלישה של תפיסת הזמן התעשייתית של אירופה אל אזור שעדיין התנהל בקצב חקלאי; יחד עם הרעיונות הללו הגיעה גם הלאומיות.

ופתאום, אנשים שבמשך 400 שנים בערך ראו את עצמם כנתינים טורקים, אם כי עם מסורות משלהם, התחילו לתאר את עצמם כמשהו אחר. הטורקים, הם הבינו, היו כוח קולוניאליסטי שלא נשען על תמיכת ההמונים. קבוצות גדולות של משכילים גילו להפתעתן שהן לא הולכות לקבל את המעמד הגבוה שהגיע להן לדעתן – שהרי הם משכילים – במשטר; זה המשיך להשען על מערכת הנכבדים ולא היה עירני מספיק כדי לעדכן אותה.

אז המשכילים – כפי שאנחנו אוהבים לקרוא להם בהתנשאות פה; אינטלקטואלים באירופאית – עשו בדיוק את מה שעמיתיהם האירופיים עשו: הם המציאו לאומים. מה שעבר על האימפריה הרוסית והאימפריה האוסטרו-הונגרית עבר גם על האימפריה העות’מנית. בסוף המאה ה-19 יש כבר עיתונים בערבית בפלסטין, שמתחילים גישושים ראשונים לקראת תפיסה לאומית. מאד בזהירות – השלטון העות’מני לא גילה סובלנות ניכרת לרעיון החדש. בעשור הראשון של המאה ה-20 יש כנס של אינטלקטואלים מהאימפריה העות’מנית באירופה, שמיועד לגבש את תפיסת הלאומיות החדשה. המספר הגדול ביותר של נציגים מגיע מפלסטינה.

התסיסה מובילה לתגובה עות’מנית אלימה, שמתבטאת בהוצאות להורג המוניות (הידועות שבהן בדמשק, היו גם בשכם). התוצאה היא בדיוק מה שקרה ברוסיה: התנועה יורדת למחתרת, ואם עד כה היא לא אלימה כלפי השלטון הזר, זה משתנה במהירות. ב-1916 מתחיל המרד הערבי הגדול. אנחנו מכירים אותו כקנוניה בריטית-צרפתית-רוסית, נסיון לתקוף את טורקיה מאגף בלתי צפוי שלה לאחר שהתקפות ישירות עליה (גליפולי, הפלישה הבריטית לעיראק) נכשלו קשות. ואין ספק שכך ראו זאת פקידים בלונדון בפאריס.

אבל ההתקוממות הציתה את הלאומיות הערבית, שחיכתה לניצוץ הזה. הצבאות של המתקוממים, שעושים שמות באימפריה בשנותיה האחרונות, מאמינים בלאומיות ערבית. זו תנועה שכבר קיימת במידה ניכרת במצרים, למרות הנסיונות הבריטיים לדכא אותה.

כשקורסת האימפריה העות’מנית, אחרי 400 שנה של שלטון פה – התקופה הארוכה ביותר של שלטון רציף מאז הרומאים – הלאומיות החדשה מוצאת את עצמה מול שלל בעיות. אירונית, האימפריה קרסה מהר מדי; האינטלקטואלים היו מעטים מדי ולא הצליחו לגבש עדיין אוכלוסיה סביב רעיון מוגדר.

מול הוואקום של 400 שנים, עולים כמה וכמה רעיונות. אחד הבולטים שבהם הוא הדגל של הימין היהודי – סוריה הגדולה. אלמנטים חזקים של הלאומיות הערבים רוצים מדינה ערבית, מבוססת שפה, שתשתרע על פני כל המרחב, ממה שהוא היום סעודיה דרך ירדן, סוריה ופלסטינה. לבריטים ולצרפתים יש, כידוע, רעיונות אחרים, וצרפת מרסקת את המרד הערבי תוך זמן קצר. סוריה הגדולה נשארת רעיון למשך כמה עשורים, אבל סופה בפועל מגיע בשנות העשרים.

אז מה עכשיו? לערבים שחיו בפלסטינה היתה תפיסה שאיחדה אותם במשך מאות שנים: התפיסה שפלסטינה היא ווקף, אדמת הקדש מוסלמית. זו מורשת של הפלישה המערבית הראשונה, מסעות הצלב, וההתנגדות המוצלחת למסעות הצלב והדיפתם של הפולשים משחקת תפקיד חשוב בהיסטוריה הלאומית הערבית. זו אחת מנקודות הזוהר שלה.

בפלסטינה יש פולש חדש. לא רק הבריטים – איתם אפשר איכשהו לעבוד – אלא גם הציונים. הערבים שחיו בפלסטינה מגלים פתאום שהם אמורים להיות מיעוט במולדתם-שלהם, ושהשלטון עליה (על כל פנים סוג שלו, “בית לאומי”) אמור לעבור לידי פולשים לבנים מאירופה, כאלה שהתייחסו בבוז וחוצפה לתושבים המקומיים מאז שנות השמונים של המאה ה-19. ראו, למשל, “אמת מארץ ישראל” של אחד העם.

אז כן: כשהפולשים הציונים הגיעו לפה, הם מצאו את הלאומיות הפלסטינית בשלב מוקדם של התגבשות. היא היתה בעיקרה רעיון של אינטלקטואלים.

שזה, חשוב לציין, בדיוק מה שהיתה הציונות. רוב היהודים לא ראו את עצמם כלאום. הדגש ששמה היהדות החרדית (תנועה צעירה בעצמה, אבל נניח לזה) היה על דת, לא על לאום. התנועה היהודית החשובה ביותר בתקופה היתה הבונד, תנועה סוציאליסטית כל כך חזקה באימפריה הרוסית (שכזכור, כללה גם נתחים עצומים מפולין, אוקראינה והמדינות הבאלטיות) שהיא הצליחה לאתגר את לנין. הציונים היו מיעוט קטן וקולני. רוב היהודים לא רצו את החזון שלהם. אפילו ב-1939, כשיהדות מזרח אירופה עמדה – ורבים חשו בסכנה – לפני הכחדה, הציונים לא הצליחו למלא את מכסת הסרטיפיקטים לפלסטינה. יהודים ברחו לכל כיוון, אבל השתדלו מאד לא להגיע לכאן.

אממה, לצד הציונות עמדה אימפריה שעוד לא קלטה שזמנה עבר, האימפריה הבריטית. והאימפריה נתנה לגרורה שלה את מה שהיא רצתה. הדבר העיקרי שהציונים רצו בין 1918 ל-1948 היה המנעות מבחירות בפלסטינה. הקולוניאליזם הבריטי, בשלב הזה, הקים סוגים של פרלמנטים עם כוח חלקי ברבע העולם שהוא תפס. היו כאלה במצרים, בהודו ובלא מעט מקומות אחרים. המטרה היתה לתת לנציגי הלאומים החדשים להוציא קיטור, בתקווה שבזה זה ייגמר.

לא עבד כל כך, כידוע. אבל בפלסטינה לא היה אפילו את זה. הסיבה לכך היתה התנגדות ציונית חד משמעית. הציונים תמיד ידעו שהמשטר שלהם לא יכול להתקיים יחד עם הסכמת הנשלטים.

הלאומיות הפלסטינית התגבשה בשורה של התקוממויות נגד הבריטים, ותוך הבנה שהיהודים הם בעלי בריתם של הבריטים ובהתאם אויבים. הבריטים קלטו מאוחר מדי שהם תפסו יותר משיכלו לבלוע, והחלו בנסיונות לצאת החוצה מהרעיון הבסיסי של הצהרת בלפור. כידוע, שורה של מאורעות – כמו מלחמת עולם קטנה – נדחפו באמצע. כתוצאה מההתנגדות הציונית הגורפת, הפלסטינים הגיעו ל-1947 בלי מוסדות מכוננים, כי לא היו בחירות. את ההמשך אנחנו יודעים.

“יש להם 22 מדינות.” ראו למעלה.

“הם צאצאי מהגרים.” אה, לא. היה רוב מוחלט (של כ-90%) ללא-יהודים בפלסטינה העות’מנית קודם לפלישה הציונית. רוב כזה נשמר גם בשנים הראשונות של המנדט. אם מישהו כאן הוא צאצא מהגרים, סטטיסטית אלה היהודים. ברור שהיתה הגירה לפלסטינה לאורך השנים, אבל השם “אל מסרי” לא אומר שמקומו של האיש במצרים יותר משהשם “שפירא” אמור לזרוק אותך חזרה לשפייר.

“הם דחו את החלוקה.” נכון. הם העם היליד ולא היתה שום סיבה שהם יקבלו חלוקה שנכפית מבחוץ לטובת מיעוט פולש שכבר הודיע על כוונתו להוריש אותם מן הארץ.

אגב, גם הציונות דחתה את החלוקה. שימו לב לעובדה שירושלים היא עדיין בירתה של ישראל, למרות שהחלטה 181 הפכה את ירושלים לגוף נפרד, מנוהל מבחוץ. חדי עין יכולים לשים לב לכך שאילת, למשל, לא היתה בצד הישראלי בהסכם החלוקה, ושהמפה של ישראל בקווי 1949 לא דומה בשיט למפת החלוקה. גם הציונות דחתה את החלטה 181, היא פשוט לא הצהירה על כך.

“דגל אש”ף.” דגל התנועה הלאומית הפלסטינית, שמתבסס על הדגל שהניפו המורדים הערבים ב-1916. לקרוא לו דגל אש”ף זה כמו לקרוא לדגל ישראל דגל ההסתדרות הציונית. עצם השימוש במושג מיועד לשלילת הלאומיות הפלסטינית.

“הם רוצים לזרוק אותנו לים.” אומרים צאצאי האנשים שזרקו אותם למדבר.

“זכותנו על הארץ.” אין כזו. ספרי דת לא מקנים זכויות. קיומה של ישראל נשען על החלטה 181, אותה היא ממשיכה להפר. עצם הטענה לזכות מעידה על היעדרה. אנשים לא דורשים זכויות שיש להם.

"זכות היסטורית" – מיתוס שמיועד להלבין שפיכות דמים של החיים בשם המתים.

“סיפוח חלקי.” אין דבר כזה. סיפוח אסור במשפט הבינלאומי מאז סוף מלחמת העולם השניה. סיפוח הוא פשע מלחמה, גם אם אתה מעניק מאוחר יותר זכויות אזרח למסופחים, מה שישראל כלל לא מתכוונת לעשות.

ההפיכה של סיפוח ושל מלחמה תוקפנית לפשעי מלחמה הם כנראה מההישגים הגדולים של האנושות לאחר מלחמת העולם השניה. השנים שלאחר 1045 היו הכל חוץ משלוות, אבל הן לא דומות כלל לשנות הטבח והביזה הגדולה של הקולוניאליזם. זה לא מקרה שהמעצמה הקולוניאליסטית האחרונה, ישראל, מנסה להשיג לאחור את ההישג הזה של המין האנושי. זה לא מקרה שהאינטרנציונל השחור עוקב בעניין אחרי המהלך. אחרי הכל, אם ישראל תוכל לספח את הגדה בלי לשלם מחיר כבד, פוטין יוכל לתרץ את תפיסת קרים, ובשלב מסוים אורבן יוכל לנסות לחרחר מריבות בטרנסילבניה. אם קיומה של ישראל תלוי בסיפוח ובחיסול המשפט הבינלאומי, צריך לשאול האם שווה למין האנושי שישראל תתקיים. גייסו את ה…

“טפטפות! הייטק! אינטל!” בנסיון נואש להגן על ישראל, תועמלנים ימנים טוענים שכן, יכול להיות שאנחנו לא לגמרי סבבה, אבל תסתכלו על התרומה שישראל הביאה לעולם.

ובכן, עמק הסיליקון הביא כמה טובות לעולם, לצד הרבה מאד רעות, אבל לא תמצאו אמריקאי שפוי שיאמר שהיה שווה להשמיד את הילידים האמריקאים ולשעבד את השחורים כדי שנקבל את טיקטוק. סוג הפסיכוזה הזה שמור לישראלים.

“אין לנו ארץ אחרת.” לאף אחד אין.

“מדינה דו לאומית” – סוג הפתרון הראשון שהוצע כאן, הן על ידי השומר הצעיר והן על ידי התנועה הרוויזיוניסטית בנעוריה, והוא עדיין הפתרון הטוב ביותר, לאור העובדה שאי אפשר לחזור בזמן ולרצוח את בלפור (*). פלסטינה המנדטורית לא יכולה להכיל שתי מדינות. אין לה את המשאבים לזה. חזון שתי המדינות מת, והגיע הזמן להביא אותו לקבורת חמור.

(*) אם יש לכם מכונת זמן, עשו לכולנו טובה ולכו על לנין. הזמן האידיאלי לחיסול הוא כשהוא לבלר פמפלטים בלונדון או ציריך. כל זמן לפני תחילת 1917 יהיה טוב, עם זאת. רדו מהיטלר, זה פאסה. (**)

(**) ואם כבר הלכתם על היטלר, רבאק, אל תנסו לחסל אותו כשהוא מגיע לתפקיד הקנצלר. הנקודה האידיאלית, שוב, היא לפני 1914, כשהוא אמן מובטל שלא יחסר לאף אחד.

“מדינת כל אזרחיה.” מדינה שמנסה להגיע למשטר דמוקרטי (ראו למטה), להבדיל ממדינה שבה יש מעמד אדונים מוצהר. את הביטוי, אגב, טבעה שולמית אלוני זכותה תגן עלינו. עזמי בשארה תפס עליו טרמפ.

“ישראל איננה מדינת אפרטהייד” – כלבתא, במטותא. אתם עומדים לספח מאות אלפי בני אדם בלי זכויות. אתם מחילים שתי מערכות חוקים שונות באותו השטח כבר 50 שנה ויותר. עד דצמבר 1966, החזקתם את הפלסטינים הישראלים תחת משטר צבאי. ישראל לא היתה מדינת אפרטהייד לתקופה קצרה מאד: מדצמבר 1966 עד יוני 1967.

“אירוע נקודתי.” כל אירוע שגרתי שמבוצע על ידי כוחות הכיבוש הישראליים ונגמר בפציעה או מוות בלתי מוצדקים. אירוע כזה הופך לנקודתי רק בתנאי שמדווחים עליו ויש מידע מביך. אחרת הוא סתם הודעה קצרה של דו”צ.

התנחלויות – מאחזים בלתי חוקיים שנבנו על קרקע גזולה בניגוד למשפט הבינלאומי.

כן, כולן. ראו "סיפוח חלקי" לעיל.

דמוקרטיה – סוג נדיר של משטר שיוצא מנקודת ההנחה הרדיקלית-עדיין שכל בני האדם נולדו שווים בזכויותיהם. פרויקט שעובדים עליו ולעולם איננו גנמר. ישראל מוגדרת כיום כדמוקרטיה חלקית, שם מנומס לדיקטטורה שטרם הוכרזה רשמית.

ארגוני זכויות אדם – על כל בעיותיהם, וכל יוצא ארגונים יוכל להאריך בנושא עד ביאתו השניה של ישוע, בסופו של דבר מדובר בדבר הכי קרוב לל”ו צדיקים שיש פה. אנשים שקמים כל בוקר ודופקים את הראש מבחירה ומרצון בקיר הרשעות והנבזות שהמשטר מקים כדי לשמור על עצמו, לעתים תוך סיכון עצמי ממשי. אמצו לכם אחד והוציאו לו קערת מים כשחם.

האמת. חמקמקה כברבור בחלומו של אפלטון, אבל עדיין שם. נסו להגיע אליה. היא תשחרר אתכם.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: אני מזכיר שמחר (ה-11 בחודש, בשעה 19:00) תיערך הרצאת זום עם נציגת שוברים שתיקה, מרפי בוביס. מי שרוצה להשתתף בהרצאה, מתבקש לשלוח אלי מייל לכתובת [email protected] ואשלח לו את הקישור.

(יוסי גורביץ)