החברים של ג'ורג'

חומות רקובות, מבצר קורס

גם המציאות זקוקה להגנה: הערות בעקבות מותה של רות ביידר גינזבורג

השופטת העליונה האמריקאית רות ביידר גינזבורג נפטרה שלשום (ז’). עוד בטרם התקררה גופתה, מיהרו בכירים במפלגה הרפובליקנית – בראשם הנשיא טראמפ ומנהיג הרוב בסנאט מיץ’ מקונל, אולי האדם המסוכן ביותר בארה”ב – להודיע שהם ימנו שופטת רפובליקאית לבית המשפט העליון עוד קודם לבחירות. זאת, למרות שמקונל והרפובליקאים סירבו לאפשר לנשיא אובמה למנות שופט עליון עם התפגרותו של אנטונין סקאליה, אויב מוצהר של זכויות מיעוטים ואדם, ב-2016. לטענת מקונל אז, מאחר ובחירות עמדו בפתח (10 חודשים לאחר מותו של סקאליה), מן הראוי לתת לציבור לומר את דברו ביחס לזהות השופט החדש.

זה בפני עצמו צריך לומר כל מה שיש לומר על העצמאות לכאורה של בית המשפט העליון האמריקאי. הבעיה, מבחינת הרוב הדמוקרטי בארה”ב (ויש כזה; שיטת בחירות מעוותת מעניקה לרפובליקאים משקל יתר), היא ששופט רפובליקאי נוסף יאפשר למוטט שורה של הגנות, בראש ובראשונה ההגנה על זכות האשה על גופה.

ציניקנים יאמרו, במידה ניכרת של צדק, שארה”ב מעולם לא היתה דמוקרטיה. לא במקרה בחרו האבות המייסדים ברפובליקה ולא בדמוקרטיה; הם היו בחלקם גדול אוליגרכים והעריכו שההמון, אם יקבל זכות בחירה, יערער את האוליגרכיה הזו. אי השוויון היה מובנה לתוך החוקה: המדינות הדרומיות קיבלו בונוס בזכות ההצבעה שלהן, כשעבדים נספרו כ-3/5 אדם לצרכי זכות הצבעה. כלומר, אנשים שהדרום טען בתוקף שאינם אנשים אלא רכוש, העניקו לדרום יתרון מובהק בבחירות לקונגרס. על זה, בסופו של דבר, התנהלה מלחמת האזרחים: החשש של הדרום שפתיחת המערב להתיישבות של מדינות חירות תוביל לאובדן היתרון שלו בקונגרס, ובכך תפתח הדרך לביטול העבדות. אי אפשר יהיה לעשות צדק עם ההיסטוריה הארוכה ורוויית שפיכות הדמים של מאבק השחורים לזכויות, שבנקודה מסוימת התנגש באופן טראגי עם מאבקן של נשים לזכות הצבעה, בפוסט הזה; אבל הוא צריך להיות תמיד בתודעתנו. ההיסטוריה של ארה”ב היא מאבק – שסיומו לא קרוב – להענקת זכויות לכל תושביה; להפוך אותה מרפובליקה לדמוקרטיה; ולעתים קרובות המאבק הזה נחל תבוסות.

פעמים רבות, אולי רבות מדי, המאבק הזה היה משפטי. 60 שנות הדוקטרינה של “שווים אך נפרדים” מקורן בפסק הדין בפרשת Plessy vs. Ferguson. הומר פלסי דרש שיעניקו לו את הזכות לנסוע במחלקה ראשונה, אם רכש כרטיס כזה, למרות חוקי ההפרדה של הדרום; בית המשפט, אף שלא ירד לשפל הנורא של פס”ד דרד סקוט (שם נקבע ש”לאדם שחור אין כל זכויות שאדם לבן חייב לכבד”), קבע – בצביעות יוצאת דופן אפילו ביחס להיסטוריה האפלה של המוסד הזה – שכל זמן שההפרדה בדרום היא “שווה”, כלומר שלשחורים מוענקים אותם שירותים שמוענקים ללבנים, היא חוקית. נדרשו 60 שנים עד שפסק הדין הזה הופל, בפרשת Brown vs. Board of Education.

האינסטינקט הראשון, על כן, הוא לדרוש שזכויות לא יובטחו בפסיקה אלא בחקיקה. בישראל, למשל, זכות הביטוי איננה מוכרת בחוק. לממשלה יש עדיין סמכויות חירום לסגור עיתונים, אם הם יעצבנו יותר מדי את הממשלה. זכות הביטוי נשענת על פסקי דין בלבד, ושוטר או שר יכולים לאלץ אדם או עיתון לטפס במעלה הערכאות עד שבית המשפט העליון ייאנח ויפסוק שוב שכן, מותר לך לכתוב שהממשלה בת זנאים. זה ייקח הרבה זמן, הרבה כסף, הרבה תסכול והרבה נזק נפשי לעותרים.

אבל אז מגיעה המחשבה השניה. אחד מחכמי יוון הקדומים התייחס בבוז לחוקים: אלה, אמר, הם רשת רעועה. היא יכולה ללכוד את הדגים הקטנים, אבל הדגים הגדולים יקרעו אותה. אנחנו רואים את הדגים הגדולים של המפלגה הרפובליקאית עושים בדיוק את זה. ופה, יש לנו את העריץ בהתהוות נתניהו, שאין קדנציה שבה לא עשה שמות בחוקים ואף בחוקי היסוד שלנו, כל זמן שאלה לא התאימו לצרכיו הפוליטיים הרגעיים.

חוקים, הבין כבר אורוול, לא יכולים להגן על הציבור בפני עצמם – אם הציבור לא רוצה בהם או אדיש להם. המשטרה תפרש את החוקים כרצונה, ומעצם טיבה – האנשים שמתגייסים אליה – היא ריאקציונרית יותר מהציבור. הוא דיבר על משטרת בריטניה תחת ממשלת הלייבור של אטלי; ספק אם היה מתייחס אל המיליציה הנבערת הישראלית כאל משטרה כלל. לזו יש היסטוריה ארוכה של התיישרות עם הקו של המשטר הנוכחי, וראיית כל פעולה כנגדו כפעולה עבריינית.

בנוסף לשלל הבעיות הללו, שקיימות בכל מדינה דמוקרטית בעולם, ניצבת ישראל בפני מספר בעיות נוספות. ראשית, מסורת יהודית ארוכה של הפרת חוק ובוז לחוק. זה, אחרי הכל, נכתב לעתים קרובות נגד יהודים ונאכף על ידי אנטישמים. ושנית, המסורת החוקית היהודית, ההלכה, שלכאורה ניתנה על ידי האל ומשכך יש לה עליונות על חוקים שחוקקו בני אדם.

כמובן, ההלכה היהודית נכתבה כולה על ידי בני אדם, ועל ידי כמה מהגרועים והמזוהמים שבהם. היא עוינת את המין האנושי. היא עוינת נשים. היא עוינת גאים. היא מיועדת לשרת את הגבר היהודי שומר המצוות. לגמרי לא במקרה, ככל שאדם דתי יותר בישראל, כך הוא ריאקציונר יותר. מתוך חוסר רצון להתעמת עם האדוקים ועם כהני הדת, שכל ממשלות ישראל כמעט נזקקו להם, העניקה הממשלה להם זכויות יתר – ובכך פגעה בזכויות הרוב.

לכך נוספת בעיה אחרת: ממשלת ישראל, מתוך הציונות שלה, לא מוכנה להכיר בקיומם של ישראלים. היא הלכה לבית המשפט פעם אחר פעם, וניצחה פעם אחר פעם, בטענה שאין דבר כזה. בישראל יש בני עדות דתיות. מלידתך אתה כפוף לאחת מהן. הסיבה לכך היא הצורך של הציונות לשמר את העליונות היהודית בישראל. כל ממשלות ישראל סירבו להעביר את חוק יסוד: השוויון, או חוק דומה לו. אחרי הכל, המשמעות של חוק כזה היא ששחור בווירג’יניה שווה ללב… אה, שפלסטיני ישראלי הרוצה לרכוש דירה בעפולה שווה בזכויותיו למישהו שעיקר גאוותו על כך שיצא מרחם של אשה יהודיה.

לאמריקאים חפצי חירות יש יתרון מובהק אחד על פנינו: הכרזת העצמאות והחוקה, שקובעים שכל בני האדם שווים בזכויותיהם. ספק אם ג’פרסון ומדיסון הבינו את המשמעות המלאה של מה שכתבו. אבל הטקסט הפך למקודש, ללוחות הברית של הדת האזרחית האמריקאית, ואנשים שהמערכת השפילה או שיעבדה יכלו להשתמש בתפיסה המובנית של שוויון כטריז לרסק באמצעותו את האפליה. לאמריקאים עמדה גם המסורת הארוכה של הדרך שבה עושים דברים. ובסופו של דבר, ההליך הדמוקרטי הוא בדיוק זה: הדרך שבה עושים דברים. המערכת העדינה שבאמצעותה מונעים מהחיכוך שקיים בכל חברה, מעצם קיומה כחברה, מלהגרר לאלימות או לדריסה של המיעוט על ידי הרוב.

לנו אין דבר מכל אלה. המסורת הליברלית שלנו הגיעה מבחוץ, והיא צריכה להתמודד עם כאלפיים שנים של הלכה שונאת אדם. המערכות שלנו נבנו למידותיו של אדם אחד, דוד בן גוריון, ואין לנו חוקה כי הוא לא רצה כבלים על ידיו. התוצאה היא מערכת שאי יציבות בנויה לתוכה – אי יציבות שעריץ בהתהוות יכול לנצל, ועושה זאת לנגד עינינו.

אז לפני חוקים וחוקות, ועל אחת כמה וכמה לפני פסקי דין, אנחנו צריכים לגבש לעצמנו נומוס: מערכת של מותר ואסור, הראוי והלא ייעשה כן במקומותינו. ואנחנו צריכים לעשות את כל זה תוך כדי מערבולת הבוץ והחרא שמטיחים בנו תומכי העריצות, תוך שהם משתמשים בכלי תעמולה שגבלס היה מוריק מקנאה למראם, שנמצאים בכיסו של כל מסומם יהוה.

כל זה הופך את המאבק לארוך וסיזיפי-למראה; אבל אין לנו ברירה אלא להתייצב אליו. לא עליך המלאכה לגמור – ולא אתה בן חורין להבטל ממנה.

דעו תקווה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

כשהוצאנו למועצת יש”ע את הע’: 7 נקודות על ההתנתקות

העיתונים מציינים 15 שנה להתנתקות, וכדאי להזכיר מה בעצם הלך שם

עיתוני סוף השבוע, במיוחד ידיעות אחרונות, מציינים את ההתנתקות – שאירעה לפני כ-15 שנה – תוך שהם מוחקים את ההתנתקות ההיסטורית ומתארים אותה כפי שמועצת יש”ע ועוזריה היו רוצים. מאחר וזה היה אירוע טראומטי למועצת יש”ע – הוצאנו לה את הע’ והסרנו את הגוש הממאיר – ובהתאם היא רוצה להפוך אותו לטראומטי לנו, רצוי לחזור ולהזכיר מה קרה שם בפועל. נעשה את זה בנקודות.

1. הגוש הממאיר. הכיבוש הישראלי ברצועת עזה היה משהו שפשוט אי אפשר היה להסביר, לא בארץ ולא בחו”ל. 8,000 ישראלים ננעצו כקוץ בבשר הרצועה, מול כמיליון וחצי איש שגרו בה ב-2005. 8,000 האנשים הללו – שרובם היו עובדי ציבור, לא חקלאים, בניגוד למיתוס – תפסו רבע מהאדמה החקלאית הראויה ברצועה, ושתו שליש מהמים שלה. אין יותר קולוניאליזם מזה. על מי ששירת ברצועה, ואני הייתי שם שנתיים (1989-1991, ה”שנים הרעות” כפי שאמר לי איש פת”ח), אי אפשר היה לעבוד בקשקושים על “היחסים הטובים” בין המתנחלים והפלסטינים. המתנחלים היו שנואים שנאת מוות על ידי העזתים, ובצדק מוחלט. כל מי שהיה עובר, בעשר דקות נסיעה, ממחנה הפליטים דיר אל בלאח אל כפר דרום היה רואה את ההפרדה המובהקת בין אדונים ומשרתים: שם אחד ממחנות הפליטים המזעזעים בעולם, ולצידו כפר שכאילו נתלש מאירופה, כפר שישב על אדמה חקלאית שמאות אלפים נזקקו לה ושתה כמויות עצומות מהמים שלהם.

אגב, מאחר ובניין המנהל האזרחי בדיר אל בלאח שכן במצודה הבריטית הישנה בעיר, קיבלנו מים מתוקים יחד עם תושבי העיר: בסוף 1991. רק אז, אחרי 24 שנות כיבוש, נזכר המשטר הישראלי שגם עזתים צריכים מים מתוקים לשתיה. המים היו מלוחים ובלתי ניתנים לשתיה. עד אז, היינו קונים שתיה בשק”ם שניהל השאוויש המסתורי של המושל (המקום היה הזוי משהו) או שהיו מביאים לנו בקבוקי שתיה מעזה.

בכפר דרום דווקא היו מים מתוקים לשתיה.

2. צה”ל הובס. הנקודה שמי שכותב על ההתנתקות לא מתעכב עליה היא שחמאס הביס את צה”ל. בשורה של מארבים וקרבות נואשים, ותוך מחיר מטורף בחיי האוכלוסיה כתוצאה מהתגובה של צה”ל, גרם החמאס לאוכלוסיה היהודית להחליט שהמחיר בחיי חיילים לא שווה את זה. לא מדברים היום הרבה על ציר פילדלפי, ובהחלט יכול להיות שהסיפור של החיילים במלחמה הארורה בעזה מחכה לחיים הר-זהב משלו, אבל מי שהיה שם לא ישכח אותו.

התמונות האיקוניות מהתקופה היו של חיילים מסננים את החול בציר פילדלפי, בחיפוש אחרי חלקי גופות ממטענים של החמאס – ונהרגים תוך כדי חיפוש, גופה שמתווספת לגופות אחרות. היתה ההתקפה על מגורי החיילות בנצרים, שהבהירה שאפילו הנקודה המבוצרת ביותר ברצועה איננה חסינה.

נצרים, בכלל, היתה סיפור מטורף, קפקאי, משהו הזוי שכאילו יצא מוויאטנם: התנחלות חסרת כל יכולת קיום שהוקמה כמה קילומטרים מעזה, כדי למנוע מהעזתים להקים אי פעם נפל. קשה להסביר עד כמה חוסר הגיון טקטי היה במקום הזה, עד שלא לוקחים אותך לשם: עמדה והתנחלות שיושבים מוקפים ב-360 מעלות של שטח שהדבר היחיד שלא היה כבוש בו היה השנאה לכובש.

מתוך השטח הזה יצאו מאות התקפות ארטילריות, במרגמות ורקטות פרימטיביות, על ההתנחלות ועל החיילים שהיו בה. החיילים יכלו להשיב אש, אבל לא יכלו להגן על עצמם מירי ארטילרי שבא משום מקום. צה”ל ערך שורה של גיחות פראיות לשטחים המיושבים בצפיפות, הרג המון אנשים חפים מפשע (וכרגיל במצב כזה, שימש כסוכן הגיוס העיקרי של ארגוני ההתנגדות), אבל לא הצליח, עד היום האחרון ברצועת עזה, להפסיק את הירי.

כששרון הכריז על ההתנתקות, בסוף 2003, הוא כבר ידע שלציבור הישראלי נמאס לשמוע על רצועת עזה. החמאס ניצח: הוא הפך את השהות ברצועה לכזו שנושאת מחיר גבוה מדי.

3. ההתנתקות היתה פופולרית. התקשורת ייחסה המון תשומת לב למחאות של המתנחלים ולמהומות הפנימיות בליכוד, אבל רוב מוחלט של הציבור, פעם אחר פעם, אמר לסוקרים שהוא תומך בה – בשיעור של כ-70%.

הסיפור של הישראלים עם הרצועה לא ברור. שורה של מפא”יניקים (שרון אחד מהם) התאהבו מסיבות בלתי ברורות ברצועה, אלוהים יודעת למה. רוב הציבור מעולם לא גילה עניין. ניסו לדבר איתנו על בית הכנסת העתיק בעזה, ועל הקהילה הוותיקה שם, אבל מיש היה אכפת לו מנושאים כאלה גם זכר שבהיסטוריה היהודית עזה היא ארץ פלישתים מובהקת, והיהודי המפורסם ביותר שהגיע ממנה היה נתן העזתי, נביא השקר של שבתאי צבי. היום, אחרי שחירבנו את הכל, רבים בישראל אומרים שהם התנגדו להתנתקות. זה קצת כמו האמירה של הצרפתים אחרי המלחמה שכולם היו ברזיסטנס. בזמן אמת, רוב מוחלט של הישראלים תמכו בה.

4. המחאה של המתנחלים היתה רצחנית באלימותה. שני רוצחים, נתן עדן-זאדה ואשר ויזגן, ביצעו שני פיגועים (עדן-זאדה כלפי פלסטינים ישראלים, ויזגן כנגד פלסטינים בגדה) במטרה מפורשת למנוע את ההתנתקות על ידי יצירת תגובת נגד פלסטינית. על נבלתו של עדן-זאדה (הראשון שכונה “מחבל יהודי”, ואני זוכר איזה מאבק נדרש כדי להכניס את הביטוי הזה לתקשורת עד ששרון השתמש בו בעצמו) נמצא פתק עם הכתובת “יהודי לא מגרש יהודי.” שני מתנחלים, ילנה בוסינובה וברוך מנחם, הציתו את עצמם במחאה על ההתנתקות.

המחאה של המתנחלים היתה רוויית אלימות. הם שפכו שמן על כבישים, בנסיון לגרום לתאונות. קבוצה של טרוריסטים, ביניהם החשוד בצלאל סמוטריץ’, תכננה לפוצץ מכונית תופת בלב כביש סואן; לשם כך נדרשו 700 ליטר הדלק המפורסמים ההם. קבוצה אחרת של מתנחלים ניסתה להצית צובר גז ברחובות, יומיים לפני ההתנתקות. אם הם היו מצליחים, יש להניח שמספר קורבנות ההתנתקות היה גדול בהרבה.

מועצת יש”ע ניסתה להוביל מרד. השיא היה כפר מימון, כאשר התכנית של מועצת יש”ע היתה להחדיר המוני מתנחלים לרצועה, שיתפזרו בה. כאן היה ככל הנראה סוג מחושב מאד של מרטיריום, מהסוג שבוסינובה ומנחם השתמשו בו באיחור. צה”ל בלם את הנסיון הזה בכל הכוח. אני זוכר שיחה עם בכיר במועצת יש”ע כמה חודשים אחרי ההתנתקות. מבחינתו, מה ששבר את ההתנגדות שלהם היו מסוקי הקרב. “מה אנחנו יכולים לעשות נגד מסוקי קרב?”, הוא שאל.

המרד של מועצת יש”ע עשה שימוש בראש ובראשונה בקטינים. הם היו נשלחים להרביץ לשוטרים או להתפרע בהפגנות, ולהיעצר. הקטינים – קטינות, למעשה, ברוב המקרים – סירבו להזדהות (”יהודי מארץ ישראל”, הם קראו לעצמם), החריבו את תאי הכלא שלהם, והכניסו את מערכת המשפט שלנו להיסטריה. ההורים של הקטינות האלה סירבו להגיע לכלא, לזהות את הקטינות ולשחרר אותן. לא המשטרה ולא השופטים ידעו איך לאכול את זה. לדידי, התשובה הנכונה אז והיום היא להוציא את הקטינות מהמשפחה המפקירה והמתעללת שלהן ולהעביר אותן למסגרת שתתאים להן יותר. ספק, עם זאת, אם מערכת הרווחה שלנו – שבנימין נתניהו, אז שר אוצר תומך התנתקות – הרעיב עד העצם ודיבר אז על הפרטתה, היתה בכלל מסוגלת להתמודד עם זה.

כל זה נמחק מהזכרון הציבורי, ואף על פי כן כל זה קרה בימי חיינו, ממש לא מזמן, ותועד לעייפה בתקשורת של התקופה. מה שמעיד על ההצלחה של סוכני הזכרון של מועצת יש”ע בטשטוש הציבור.

5. “השמאלנים אמרו שעזה תהיה סינגפור.” עוד שקר נפוץ של הימין. אני לא מכיר איש שמאל שחשב כך. השמאל, בכלל, היה חצוי בשאלת ההתנתקות. היו שזיהו את התרגיל של שרון – להעמיד פנים שעזה עצמאית, לא לתת לה אמצעי קיום, ולומר אחר כך ש”עם האנשים האלה אתם רוצים לדבר?” – והיו מי שחשבו שכן, זה כנראה תרגיל מסריח, אבל התקדים של פינוי ההתנחלויות שווה את זה.

העמדה האחרונה היתה העמדה שלי אז, והיום ברור שצדקו מתנגדי ההתנתקות משמאל. אבל אף אחד לא חשב על עזה כסינגפור. כדי להגיע לפנטזיה כזו, צריך לא להכיר את עזה, אחד המקומות הצפופים והעניים בעולם, שהוזנחה על ידי כל שלטון מימי הטורקים והלאה, והופקרה לשירותי הצדקה והרווחה של האחים המוסלמים, שהפכו לחמאס.

יכול להיות ששמעון פרס הזה משהו מסוג זה, אבל ספק אם מישהו ראה בו אז שמאלני. כמה חודשים אחר כך הוא ערק לקדימה, אחרי שהובס בפעם המי יודע מה בבחירות פנימיות של מפלגת העבודה. על כל פנים, הוא היה אז בשלב הבזוי ביותר של קיומו הפוליטי, זוחל לממשלת שרון כדי לקבל את התפקיד הריק מתוכן – עוד אחד – שהומצא עבורו, המשנה לראש הממשלה. כדי שיתנו לו ללחך כסא, פרס היה מסוגל לשקרים הפנטסטיים ביותר לחברי מפלגתו.

6. “נתנו נסיגה, קיבלנו רקטות.” בולשיט. כזכור, מרגמות ורקטות היו גם קודם לכן. הדבר היחיד שהשתנה הוא שבמקום להפקיר את העובדים התאילנדיים של גוש קטיף – החוות שם היו לטיפונדיות, לא היו שם עובדים ישראלים – לאש הארטילרית, הפקרנו את שדרות ועוטף עזה.

הדרישה של העזתים היתה ברורה: לחיות. ישראל לא התכוונה לאפשר להם את זה. היא מנעה את יצוא יבול התותים של סוף 2005, שמפקחים בינלאומיים תלו בו כל כך הרבה תקוות. המהלך הזה הוביל להתרוששות של לא מעט אנשים, והבהיר לכל עזתי שחשב שעכשיו אפשר יהיה לנשום איכשהו שישכח מזה. כמה חודשים אחר כך, בפברואר 2006, חמאס ניצח.

וברור שהוא ניצח. הוא הביס את צה”ל וגירש אותו מהרצועה. הוא הוכיח שהמאבק המזוין עובד, במיוחד מול הפת"ח של אבו מאזן שבחר בדרך המשא ומתן. הרצועה, עוד מימי השלטון הבריטי, היתה שטח שנאמן לאחים המוסלמים – היחידים שאשכרה היה אכפת להם מהתושבים. אם ישראל רצתה שיהיה אחרת, היא היתה צריכה לאפשר לעזתים נמל ודרך יצוא. במקום זה היא התחילה ליישם את מדיניות הבידול, שהמטרה שלה היא הפרדה בין הרצועה והגדה כדי למנוע הקמת מדינה פלסטינית – או, במילים אחרות, לשרת את המטרות של המורדים ממועצת יש”ע.

7. פליטים תוצרת בית. המתנחלים הפכו את היהודים שפונו מרצועת עזה לפליאים בכוונת מכוון. המדינה שפכה כמויות בלתי נתפסות על המפונים הללו, ועדיין הם מסרבים לקבל בתים ואדמות, אלא אם יקימו להם ישובים חדשים. מאז חלפו 15 שנים, והיום מייבבים הילדים שלהם שהם חיים בטראומה. ובכן, זו טראומה שהונחלה להם במכוון. במועצת יש”ע, ששלחה את הילדים קדימה בהתנתקות, ממשיכים לעשות שימוש ציני, הפעם בילדי המפונים.

האנשים האלה נוהגים לטעון שהם מאמינים באלוהים. לטובתם, אני מקווה שאין כזה, כי על הפשעים שלהם כלפי הילדים אין ולא תהיה כפרה. הקללה התנ”כית “ארור האיש אשר ישוב ויבנה את העיר הזו: בבכורו ייסדנה ובצעירו יציב דלתיה” עולה בדמיון, אבל הדמון יהוה תמיד אהב להתעלל בילדים; והראויים לעונש היו ונשארו ההורים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

אם תפגשו את אפלטון בדרך, הרגו אותו

מושכלות ראשונים, חלק ב’: לא, תרבות המערב לא שוקעת. הגבר הלבן הפריבילגי דווקא כן, וזה חיובי

נהוג, בשבועות האחרונים, לקונן על שקיעת תרבות המערב – בעיקר בעקבות הפלתם של פסליהם של כמה חלאות המין האנושי. בפוסט מוקדם יותר הסברתי למה זה כלל לא נורא. כאן אנסה להתמודד עם המם החזק ביותר בתולדות המערב, זה של שקיעת המערב.

המונח של “שקיעת המערב” נטבע ע”י אוסוולד שפנגלר בסוף 1918. לגמרי לא במקרה, זה היה הרגע שבו האימפריה הגרמנית הפסידה במלחמת העולם הראשונה. אבל המונח היה מוצלח מאד, והתחבר לתחושות רווחות מאד, ובהתאם זינק מיד לתודעה ומאז לא יצא ממנה.

להיסטוריה קצרה של התפיסה של שקיעת המערב, נצטרך לחזור לאתונה של המאה החמישית לפני הספירה – כלומר, בדיוק לרגע שבו מה שלימים יכונה התרבות המערבית מגיע לאחד מרגעי השיא המדהימים שלו. באתונה קיים משטר דמוקרטי מאז 510 לפני הספירה. נקודה שלא מרבים לשים אליה לב היא שהדמוס האתונאי, העם, בוחר לעתים קרובות אצילים שינהיגו אותו. אבל זה לא מרצה את האצילים. הם חשו שהמגיע להם – אוליגרכיה, שלטון המעטים, מה שהם מעדיפים לכנות אריסטוקרטיה, שלטון הטובים – נלקח מהם. הם מדברים במרירות על כך שקולו של חותר בספינה שווה באסיפת העם לקולם-שלהם, האאופאטרידס, בעלי האבות הטובים.

אתונה נמצאת במאבק עם מדינה אחרת, ספארטה, המדינה שהיא האוליגרכיה בהתגלמותה. לא נשאר שום דבר מספארטה, למרבה השמחה, משום ששום דבר בה לא היה ראוי לשימור. מדובר במדינה שהתבססה על שעבוד המסנים, האוכלוסיה הילידה שהפולשים הספארטנים שעבדו. המשטר הספארטני הובנה כולו כדי להנציח את המאבק הזה. הספארטנים אסרו על עבודה – או, ליתר דיוק, הם אסרו עבודה על מעמד האזרחים שלהם. היו להם בעלי מלאכה, כמובן: מישהו צריך להכין את כל השריונות האלה וצריך להאכיל את הלוחמים. אבל הם היו או עבדים, או נטולי זכויות.

כדי למסד את הלחימה כמצב תמידי, היה צריך לשבור את החברה. בהתאם, ספארטה מיסדה את האונס. ילדים למעמד העליון היו נחטפים בגיל שבע לקבוצת ילדים שאליה ישתייכו עד שבגרו; זמן קצר לאחר מכן מנהיג החבורה היה אונס אותם. מאוחר יותר, כשיגיעו לגיל בגרות, הם עצמם יצוו לחטוף אשה כלשהי, להחזיק אותה בניגוד לרצונה בבית משפחתם, ולאנוס אותה. בין לבין, בגיל 13 בערך, הילדים היו מולקים מול מקדש ארטמיס. זו היתה הלקאה של ממש והיה בה אלמנט של קורבן אדם (קורבן אדם וארטמיס הולכים ביחד הרבה מאד זמן): חלק מהנערים לא היו שורדים.

מדי שנה, ספארטה היתה מכריזה מלחמה על המסנים – המשועבדים שלה, שכונו גם הלוטים. הכרזת המלחמה יועדה להפוך את הרג המסנים לחוקי. חוקיות חשובה פה: אפילו הספארטנים הבינו ששפיכות דמים בלתי חוקית תביא את זעם האלים. בנוסף, הפעילה ספארטה משטרה חשאית, שחבריה היו רוצחים מעת לעת, בלילה, אנשים מקרב המסנים שבספארטה חששו שהם עשויים להפוך להיות מנהיגים.

כלומר, מדובר באחת החברות הפסיכופטיות ביותר שידע המין האנושי. היא גם לא יצרה לוחמים מי יודע מה מוצלחים: באופן מביך, בכל פעם שחי”ר אתונאי התמודד עם חי”ר ספארטני כשלספארטנים לא היו בעלי ברית, הספארטנים הפסידו. הספארטנים אמורים היו להסתפק במועט – מכאן הביטוי "אורח חיים ספארטני" – אבל, איכשהו, כמעט ואין מנהיג שלהם שלא נחשד בשחיתות כלשהי. כמה מלכים ספארטנים גמרו בשל כך את החיים שלהם. לא שזו היתה אבידה גדולה מדי לאנושות.

אממה, היה להם יתרון אחד. הם היו מקושרים לאליטות האוליגרכיות של שאר יוון. ולא סתם מקושרים: האליטות הללו ידעו שבמידת הצורך, אם בערים שלהם יקום זרם דמוקרטי, הם יוכלו לסמוך על סיוע ספארטני לדיכויו.

והאליטות הלו דווקא יצרו, והרבה. אחרי הכל, היה להם פנאי, כסף, וחבריהן לא היו צריכים לעבוד למחייתם. אחד הדברים שהם התמחו ביצורו היה יחסי ציבור. הספארטנים תוארו – כמעט תמיד על ידי לא ספארטנים – כדבר הטוב ביותר שיצרה התרבות ההלנית.

כמובן, כאשר האוליגרכיה ההלנית דיברה על “ספארטנים”, היא לא כללה את:

א. רוב אוכלוסיית הגברים הספארטנית, שלא היתה לה זכות אזרח.

ב. הנשים הספארטניות.

ג. המסנים המשועבדים.

כלומר, המיטב של התרבות ההלנית היה בערך כמה אלפי בני אדם. כשספארטה חרבה סוף סוף, היו בה בערך 300 אזרחים. זהו.

הם עשו הרבה יותר רעש משהגיע להם, הרבה, כאמור, באמצעות המגבר של האוליגרכים הזרים. החשוב שבאלה היה אפלטון, שהיה אתונאי שונא עצמו. אפלטון השתייך למשפחת אוליגרכיה אתונאית, והיה מקורב במיוחד לאחד ממנהיגי שלושים הטיראנים (עריצים) שהציבו הספארטנים לאחר נצחונם על העיר. מאוחר יותר, כשהמטבח נהיה חם מדי לבוגדים מסוגו באתונה עצמה, הוא עזב את העיר, ונדד בעולם בנסיונות להקים טיראניות, שיתבססו על תיאוריה שלטונית מסודרת. מספר הטיראנים והטיראנים הכושלים שהוא היה ידיד שלהם מדהים.

אנחנו נוהגים לחשוב על אפלטון כאחד מגדולי הפילוסופים, והוא אכן כתב ספרי פילוסופיה שובי לב. הוא כותב נהדר, אחד הגדולים שבהם, קל ליפול בקסמו, צריך ליפול בקסמו ואחר כך להתעשת – כי כל מה שהוא כתב מיועד, בסופו של דבר, להקמת דיקטטורה פאשיסטית.

שימו לב למדינה של אפלטון. היא מורכבת משלושה מעמדות: העובדים, שאין להם זכויות במדינה אבל הם מקיימים אותה; השומרים, קרי חיילים, שתפקידם העיקרי הוא השגחה על העובדים; ושליטי המדינה, הפילוסופים. אפלטון רצה צנזורה מחמירה במדינה שלו, כדי שאף אחד לא יקבל רעיונות ביחס למעמדו; ואם השליטים הגיעו למסקנה שמישהו עשוי להפוך למנהיג, מותר להם לרצוח אותו.

נשמע מוכר?

(בהערת אגב, אפלטון נפל במלכודת הקלאסית של משטרים פאשיסטיים: ברגע שיש משטרה חשאית וצבא, והם לא כפופים לשלטון העם, זו רק שאלה של זמן עד שהשומרים יתחילו להרהר בשאלה למה, בעצם, הם במקום השני במדינה ולא הראשון. אריסטו זיהה את הבעיה מוקדם, וסופר רומאי לא ידוע הגניב לתוך יובנאליס את הממרה התמציתית quis custodiet ipsos custodes – מי ישמור על השומרים?)

וברגע שאפלטון יוצר את רעיון המדינה האידיאלית (שמתבססת, צריך להזכיר, על שקר אציל, כביכול כל אדם נולד למעמדו) הרעיון תופס כאש בשדה קוצים. האוליגרכיות של העולם מצאו צידוק לקיומן, והן מקדמות אותו שוב ושוב ושוב.

בדרך, הן היו צריכות להשמיץ את הדמוקרטיה האתונאית. זו, צריך להודות, היתה מדינה פגומה למדי. כל בעיה של מדינה דמוקרטית מופיעה כבר בה: מתאוות מלחמות של מנהיגים, המון שנוהה אחרי דמגוגים, מושבעים שלהוטים להוציא לבעלי הדין את הנשמה ואוהבים הליכים משפטיים על חשבון צדק, ציד מכשפות (בשלבים המאוחרים של מלחמת 30 השנים עם ספארטה), ובמקרים מסוימים טירוף ציבורי, כמו בהוצאתם להורג של הגנרלים בשלב מאוחר מאד של המלחמה; היה אפילו רגע מובהק של גזענות, כשפריקלס שלל את זכות האזרח של אנשים שאחד מהוריהם לא היה אזרח אתונאי. החוק עבר, בקושי, והאתונאים יציינו לאחר זמן שהוא חזר לנשוך את פריקלס: כל בניו הכשרים מתו במגפה, והוא נאלץ להתחנן בדמעות בפני הציבור לאפשר לו לאמץ את בנו מאשה לא אתונאית כבן חוקי.

האוליגרכים ליקטו את כל אלה כמוצאי שלל רב. אבל, רבאק. כל זה זה בערך חמש דקות בספארטה. האתונאים היו רחוקים משלמות – אבל הם נתנו לנו יצירות מדהימות (החביבה עלי היא “נשות טרויה”, מחזה של אוריפידס שלראשונה בהיסטוריה המערבית מעניק את זכות הדיבור לנשות האויב המובס). הם יצרו את הטרגדיה ואת הקומדיה. הם מימנו אותן למען הציבור. הם קבעו שיתומי מלחמה יקוימו ויחונכו על חשבון הציבור. הם ניהלו ויכוחים אינסופיים על הכל, לא היה נושא שלא היה פתוח לדיון. אתונה הפכה למורה של יוון; הטרגדיות שכתבו בניה צוטטו גם על ידי אויביה. האגדה מספרת שכאשר העיר נפלה בידי הספארטנים ובעלי בריתם (בעיקר בעלי בריתם), במועצת המלחמה שקלו להחריב אותה – אבל אז אחד המפקדים ציטט את אוריפידס, והמפקדים נמלאו חמלה על עיר שהעמידה בנים כאלה, וחסו עליה.

(אף אחד לא כתב שירה ספארטנית. השירה על ספארטה נכתבה על ידי זרים.)

ההיסטוריה הגדולה של תוקדידס היא תיעוד שקיעתה ונפילתה של אתונה. הוא מתחיל בשיאה של המדינה, בנאום ההלוויה של פריקלס, ומראה כיצד, באיטיות, העיר מושחתת על ידי המלחמה. אבל באותו הזמן שבו הספארטנים משמידים את פלטאייה, אזרח אתונאי פשוט משכנע את האסיפה לחזור בה מהרעיון להשמיד את המורדים בלסבוס. אנחנו לא יודעים על האזרח הזה דבר. הוא מופיע פעם אחת ונעלם. הוא היה סתם אזרח. ותוקדידס שם את שני הסיפורים בסמיכות ברורה אלה לאלה.

ידיעת הקרוא והכתוב הנפוצה בקרב האתונאים (כשאריסטופנס צריך ללעוג לדמגוג מתהווה במחזה “הפרשים”, פשוט עם מובהק, הלז מעיד על עצמו שהוא לא סגור על כל האותיות) העלתה במיוחד את חמתו של אפלטון, שלא לדבר על החוק שיתומי מלחמה יחונכו על חשבון המדינה. אפלטון התלונן שידיעת קרוא וכתוב משחיתה את הנפש משום שיכולת הקריאה גורמת – וזה כנראה נכון – לירידה חדה ביכולת השינון.

אבל, אפלטון, רבאק, על מי אתה מנסה לעבוד? הסיבה שאוליגרכים שנאו את יכולת הקריאה היא שיכולת הקריאה אפשרה לפשוטי העם לדעת מהו החוק, ובהתאם מהן זכויותיהם. המאבק המעמדי הראשון בתולדות יוון, והוא פורץ בשורה של ערים כ-30 עד 50 שנים קודם להקמת הדמוקרטיה האתונאית, הוא על הדרישה שהחוק יהיה כתוב – כלומר, שלא כל אפס מנוון יוכל לבדות את החוק מראשו בכל רגע נתון, ושבתי הדין של האוליגרכים לא יוכלו להמציא במקום את החוק. כתבו אותו, נבלות! וכמובן, כדי שאפשר יהיה לקרוא את החוק הכתוב, צריך לדעת לקרוא. ומכאן הסלידה של אוליגרכים מעצם הרעיון שאנשים פשוטים ידעו לקרוא ולכתוב.

(נקודת שיא פה היא אצל ניטשה, כשהוא כותב שכבר התממש האסון שבו כל אדם יכול לקרוא, ועכשיו אנחנו צועדים לקראת אסון גדול יותר, זה שבו כל אדם יכול לכתוב – כי הכתיבה, התרבות, צריכה להשאר נחלתם של אלה שיש להם).

ומכאן אפלטון מתחיל את רעיון הדעיכה: כביכול היה פעם עידן מוזהב (אטלנטיס?), שממנו יש רק ירידה. פעם בני אדם נתנו כבוד למי שצריך היה לתת כבוד (=בני מעמדו של אפלטון: גברים יוונים מהמעמד העליון), ועכשיו כל אחד חושב שהוא יכול להיות משהו, גם אם הוא בסך הכל מוכר נקניקים. אתם לא רואים את השקיעה המובהקת? צריך לחזור לימים הטובים יותר, ואת זה צריך לעשות את ידי ביטול זכויות הכלל והחזרת הזכויות למעטים. ואם מישהו יכתוב משהו נגד זה, נרצח אותו. היי, זה לטובת המדינה.

כלומר, עצם הרעיון של שקיעת המערב מופיע לראשונה ככלי נשק נגד עליית המערב. והוא חוזר בכל פעם שהחברה המערבית מנסה להרחיב את שורותיה. במאה ה-19 דיברו על הסכנה האיומה שבהרחבת זכות הבחירה לכל הגברים, כי איזו מדינה ינהלו אנשים שאין להם רכוש? ואיך ניתן כניסה לפרלמנט שלנו לאנשים שזקוקים למשכורת, כי אין להם ירושה ענקית? איך יהיה אכפת להם מהמדינה? ואיך נעניק זכויות לשחורים משועבדים שזה עתה ירדו מהעצים, שבכלל עשינו להם טובה שהבאנו אותם מאפריקה והכרנו להם את הגאולה שבנצרות? איך האנשים האלה יכולים בכלל לנהל מדינה? לא עדיף להם שנחזור למצב האידיאלי (המצב האוליגרכי מתחזה תמיד למצב האידיאלי), וננהל את חייהם בפטרנליזם הנדרש? תאמינו לנו, אנחנו יודעים יותר טוב מכם מה אתם צריכים.

ואז, במאה ה-20, הגיע האסון הגדול מכולם: הנשים התחילו לקבל זכויות. לא בלי מאבק, לעתים מאבק דמים (לפני תריסר ימים ציינו את יום השנה למותה של אמילי דיוויסון, במעלות קדושים וטהורים, שהשליכה עצמה למרגלות סוסו של המלך במחאה). פתאום, האיום היה לא רק על הגברברים של האוליגרכיה, אספסוף מנוון בדרך כלל; האיום הוא על זכויות הגברים כולם. נשים מתחרות על מקומות עבודה, נשים דורשות זכות החלטה בענייני הבית, נשים מקבלות זכות הצבעה; איך זה קרה, והרי כולנו למדנו שדעתן קלה, שהן אמוציונליות וחסרות את הרציונליות הבסיסית, הצוננת, של הגברים, זו שהובילה את העולם לאירועים של רציונליות צרופה כמו מלחמת העולם הראשונה?

ואז החלו העובדים של העולם (אתם זוכרים – המעמד שהשומרים של אפלטון אמור לרסן) לדרוש גם הם זכויות. והם לא הסכימו לקבל עליהם את תיאוריית ה-Mudsoil שיצרו תחילה בעלי העבדים בדרום, שאמרה שכל חברה צריכה להתקיים על בסיס עבודתה של שכבה נטולת זכויות; הם התעקשו שגם הם בני אדם, שהם לא רק אמצעי יצור אלא מטרה בפני עצמה. והם יצרו בהלה אפילו גדולה יותר מזו של דרישות הנשים.

ולאחרונה הגיחו מהמרתפים של החברה, איפה שניסינו לדחוס אותם, כל האחרים: גאים התחילו לדרוש זכויות (”האהבה שאיננה יודעת לנקוב בשמה” של אוסקר ווילד), טראנסים התחילו להשמיע קול. עכשיו, הם תמיד היו איתנו (היוונים, אפלטון בכלל זה, האמינו באהבת גברים; נשות ספארטה האומללות היו ידועות בלסביות שלהן; עצם המילה “לסבית” מקורה באי לסבוס, שם חיה המשוררת הדגולה, העילאית, סאפפו); אבל הם לא התאימו לאידיאלים של העידן הנוצרי, אז הם הורדו למחתרת. הברירה היתה מחתרת או כלא, סירוס, רצח. כל האנשים שהתפיסה השמרנית סתמה את פיהם קמו, כי בפעם הראשונה הם יכלו לקום, ודרשו להשמע.

והדרישות הללו הוציאו מדעתן את האלמנט השמרני בחברה. כי בכל חברה יש אלמנט שמרני. שמרנות היא לא בהכרח שלילית: בכל מה שקשור לשינויי משטר, ראוי לנו לשמור על שמרנות בריאה. הבעיה היא שהשמרנות לרוב איננה בריאה. השמרנות היא צד אחד של פני יאנוס; הצד האחר הוא ריאקציה; וכל שמרן יכול להיות בכל רגע בכל אחד מהצדדים. וכפי שלימדה אותנו המאה ה-20, המרחק מריאקציה לפאשיזם, מהצורך להעמיד מיד את השומרים שמונהגים על ידי המנהיגים הראויים כדי לדכא את כל הקולות האלה, הוא הרף עין.

על רקע כל זה, יש לנו את השקיעה האמיתית שהיתה במערב: זו של האימפריה הרומאית המערבית. היא לא נפלה; היא שקעה. השקיעה היתה ארוכה ומיוסרת, והתוצאה שלה היא רוח הרפאים שמבעתת את התרבות המערבית מאז. תמיד אנחנו על סף פלישה ממזרח. תמיד אנחנו חוששים מניוון חברתי (הרומאים היו מאמינים גמורים בניוון חברתי וכתבו עליו ללא הרף); תמיד אנחנו חוששים שמא הנאות החיים ישכיחו את חובתנו להיות קשים ונוקשים למען המולדת. אנשים מלומדים מסתכלים סביבם, ובכל מקום הם רואים את צילו של רומולוס אוגוסטולוס, הקיסרצ’יק האחרון שהוצא לגמלאות על ידי כובש ברברי. כל סעודה היא הסעודה האחרונה.

אבל המערב איננו שוקע. הוא משתנה. הוא הופך יותר ויותר לנחלת הציבור של יותר ויותר אנשים. תוך כדי, הוא יוצר על בסיס יומי יצירות מדהימות ביופיין, והוא עושה את זה משום שהוא מעניק ליותר ויותר אנשים את היכולת ליצור.

וכן, בכל אחד מאיתנו יש שמרן. זה טבעי ומובן. בכל אחד מאיתנו יש גם אפלטון קטן, כלומר זה שהופך את הריאקציה לאידיאולוגיה, שלוחש לנו שכל התקדמות היא בעצם נסיגה, שאנחנו צריכים לחזור לספארטה, שבה הנשים והילדים נאנסים כדי לשמר כיבוש רצחני, שבו כלל האוכלוסיה חיה על מרק דם חזירים בעוד שהאצילים עורכים סעודות שחיתות מאחורי דלתיים סגורות; ספארטה של שלטון הפאלוס הלבן והפריבילגי.

אז אם תפגשו את אפלטון בדרך, הרגו אותו. הוא, אחרי הכל, מנסה להרוג אתכם. וכשאיזה ימנון ינסה לומר לכם שאנחנו בשקיעה ושצריך לחזור לאיזו גרסה של ספארטה, אל תתווכחו איתו: צחקו לו. אמרו לו, היינו בסרט הזה, ואנחנו יודעים איך הוא נגמר. אנחנו יודעים לאן נוסעת הרכבת הזו. ולא רק שלא נעלה עליה שוב, אנחנו נפוצץ את המסילה.

אתם התרבות המערבית. המחשבות שלכם, השיחה שלכם, היצירה שלכם, צריכת האמנות והקריאה שלכם. אתם יוצרים אותה תוך כדי תנועה, ואתם לא דועכים. מה שדועך הוא הגבר הלבן הפריווילגי. זה התרנגול יילך למיתה, ואתם תלכו לחיים ארוכים ולשלום.

נראה באור.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: ביום רביעי הבא, בשעה 19:00, אערוך בזום את ההרצאה “מלחמת האזרחים האמריקאית: מה קרה שם לעזאזל ולמה זה עדיין חשוב.” מיתוסים, מיתוסים ארורים, ושגיאות בסיסיות של גדי טאוב.

יובהר מראש, למען הסר ספק, שההרצאה תעסוק באופן שטחי בלבד בצד הצבאי של המלחמה והרבה יותר בצדדים הפוליטיים והתרבותיים שלה. או, במילים אחרות, אם השאלה איזה רג'ימנט, חמוש באיזה נשק, תחת איזה קולונל שיכור, כבש איזו גבעה נשכחת ספציפית במהלך קרב ספוטסילווניה היא זו שמעניינת אתכם, ההרצאה הזו תהיה בזבוז של זמנכם. אני מציין זאת כי תקלה מצערת כזו כבר קרתה בעבר.

ההרצאה כרוכה בתשלום (באמצעות ביט או פייפאל, כעקרון) של 20 שקלים (או יותר; 20 הוא סכום מינימום). אם ההרצאה מעניינת אתכם, אנא שלחו מייל ל[email protected] ואשלח את הקישור לזום ברגע שאתארגן עליו.

(יוסי גורביץ)

מושכלות ראשונים

מאחר ומכונת הרעש של הימין משגלת לנו את השכל, ומאחר והתקשורת היהודית נכנעה מזמן, כמה תזכורות על מה קורה פה מעבר למסך התעמולה

הדיון הציבורי בישראל מופקר במידה ניכרת למכונת הרעש של הימין, שמגבבת שקרים ושטויות בקצב נדיר. הסיבות לכך רבות: מהעובדה שהימין בשךטון כבר עשרות שנים ובהתאם יש לו יותר כוח; מהמחויבות הפחותה של האלט-רייט (שזה סוג הימין שיש לנו פה – ניאו/יודו נאצים) לאמת ביחס לימין השמרני, “ההגון”, מנוחתו עדן; מההתרסקות המוחלטת של מחנה השמאל והמרכז, שבובת הפיתום המשמשת כשר בטחון היא הדוגמא האחרונה שלו; מהנסיון ארוך השנים של השמאל המתון לא להתעמת עם הימין אלא להתנחמד אליו – כתוצאה מכך עובדות היסטוריות לא משחקות יותר תפקיד בשיח הציבורי. אז הגיע הזמן להזכיר כמה, בנקודות.

“אין עם פלסטיני” – קשקוש היסוד של הציונות, שהתבטא באמירה “ארץ ללא עם לעם ללא ארץ.” פלסטינה תמיד היתה מיושבת. לאור ההיסטוריה העגומה של החור שבו אנחנו חיים, שתפקידו העיקרי בהיסטוריה היה לשמש כנתיב פלישה בין סוריה ומצרים, המקום דשדש יחסית לאימפריה העות’מנית. אבל החל מאמצע המאה ה-19, פלסטינה חווה התעוררות ופריחה. העות’מנים מבינים שהם בבעיה מול האירופאים (הרוסים מבהירים להם את זה על ידי קריעת נתחים מהאימפריה שלהם) ויוצאים למסע רפורמציה.

ההצלחה שלו חלקית. בין השאר, כל ההתמערבות הזו מביאה איתה לא רק רעיונות טכנולוגיים ולא מתמצית רק בהקמת מגדלי שעון גדולים – פלישה של תפיסת הזמן התעשייתית של אירופה אל אזור שעדיין התנהל בקצב חקלאי; יחד עם הרעיונות הללו הגיעה גם הלאומיות.

ופתאום, אנשים שבמשך 400 שנים בערך ראו את עצמם כנתינים טורקים, אם כי עם מסורות משלהם, התחילו לתאר את עצמם כמשהו אחר. הטורקים, הם הבינו, היו כוח קולוניאליסטי שלא נשען על תמיכת ההמונים. קבוצות גדולות של משכילים גילו להפתעתן שהן לא הולכות לקבל את המעמד הגבוה שהגיע להן לדעתן – שהרי הם משכילים – במשטר; זה המשיך להשען על מערכת הנכבדים ולא היה עירני מספיק כדי לעדכן אותה.

אז המשכילים – כפי שאנחנו אוהבים לקרוא להם בהתנשאות פה; אינטלקטואלים באירופאית – עשו בדיוק את מה שעמיתיהם האירופיים עשו: הם המציאו לאומים. מה שעבר על האימפריה הרוסית והאימפריה האוסטרו-הונגרית עבר גם על האימפריה העות’מנית. בסוף המאה ה-19 יש כבר עיתונים בערבית בפלסטין, שמתחילים גישושים ראשונים לקראת תפיסה לאומית. מאד בזהירות – השלטון העות’מני לא גילה סובלנות ניכרת לרעיון החדש. בעשור הראשון של המאה ה-20 יש כנס של אינטלקטואלים מהאימפריה העות’מנית באירופה, שמיועד לגבש את תפיסת הלאומיות החדשה. המספר הגדול ביותר של נציגים מגיע מפלסטינה.

התסיסה מובילה לתגובה עות’מנית אלימה, שמתבטאת בהוצאות להורג המוניות (הידועות שבהן בדמשק, היו גם בשכם). התוצאה היא בדיוק מה שקרה ברוסיה: התנועה יורדת למחתרת, ואם עד כה היא לא אלימה כלפי השלטון הזר, זה משתנה במהירות. ב-1916 מתחיל המרד הערבי הגדול. אנחנו מכירים אותו כקנוניה בריטית-צרפתית-רוסית, נסיון לתקוף את טורקיה מאגף בלתי צפוי שלה לאחר שהתקפות ישירות עליה (גליפולי, הפלישה הבריטית לעיראק) נכשלו קשות. ואין ספק שכך ראו זאת פקידים בלונדון בפאריס.

אבל ההתקוממות הציתה את הלאומיות הערבית, שחיכתה לניצוץ הזה. הצבאות של המתקוממים, שעושים שמות באימפריה בשנותיה האחרונות, מאמינים בלאומיות ערבית. זו תנועה שכבר קיימת במידה ניכרת במצרים, למרות הנסיונות הבריטיים לדכא אותה.

כשקורסת האימפריה העות’מנית, אחרי 400 שנה של שלטון פה – התקופה הארוכה ביותר של שלטון רציף מאז הרומאים – הלאומיות החדשה מוצאת את עצמה מול שלל בעיות. אירונית, האימפריה קרסה מהר מדי; האינטלקטואלים היו מעטים מדי ולא הצליחו לגבש עדיין אוכלוסיה סביב רעיון מוגדר.

מול הוואקום של 400 שנים, עולים כמה וכמה רעיונות. אחד הבולטים שבהם הוא הדגל של הימין היהודי – סוריה הגדולה. אלמנטים חזקים של הלאומיות הערבים רוצים מדינה ערבית, מבוססת שפה, שתשתרע על פני כל המרחב, ממה שהוא היום סעודיה דרך ירדן, סוריה ופלסטינה. לבריטים ולצרפתים יש, כידוע, רעיונות אחרים, וצרפת מרסקת את המרד הערבי תוך זמן קצר. סוריה הגדולה נשארת רעיון למשך כמה עשורים, אבל סופה בפועל מגיע בשנות העשרים.

אז מה עכשיו? לערבים שחיו בפלסטינה היתה תפיסה שאיחדה אותם במשך מאות שנים: התפיסה שפלסטינה היא ווקף, אדמת הקדש מוסלמית. זו מורשת של הפלישה המערבית הראשונה, מסעות הצלב, וההתנגדות המוצלחת למסעות הצלב והדיפתם של הפולשים משחקת תפקיד חשוב בהיסטוריה הלאומית הערבית. זו אחת מנקודות הזוהר שלה.

בפלסטינה יש פולש חדש. לא רק הבריטים – איתם אפשר איכשהו לעבוד – אלא גם הציונים. הערבים שחיו בפלסטינה מגלים פתאום שהם אמורים להיות מיעוט במולדתם-שלהם, ושהשלטון עליה (על כל פנים סוג שלו, “בית לאומי”) אמור לעבור לידי פולשים לבנים מאירופה, כאלה שהתייחסו בבוז וחוצפה לתושבים המקומיים מאז שנות השמונים של המאה ה-19. ראו, למשל, “אמת מארץ ישראל” של אחד העם.

אז כן: כשהפולשים הציונים הגיעו לפה, הם מצאו את הלאומיות הפלסטינית בשלב מוקדם של התגבשות. היא היתה בעיקרה רעיון של אינטלקטואלים.

שזה, חשוב לציין, בדיוק מה שהיתה הציונות. רוב היהודים לא ראו את עצמם כלאום. הדגש ששמה היהדות החרדית (תנועה צעירה בעצמה, אבל נניח לזה) היה על דת, לא על לאום. התנועה היהודית החשובה ביותר בתקופה היתה הבונד, תנועה סוציאליסטית כל כך חזקה באימפריה הרוסית (שכזכור, כללה גם נתחים עצומים מפולין, אוקראינה והמדינות הבאלטיות) שהיא הצליחה לאתגר את לנין. הציונים היו מיעוט קטן וקולני. רוב היהודים לא רצו את החזון שלהם. אפילו ב-1939, כשיהדות מזרח אירופה עמדה – ורבים חשו בסכנה – לפני הכחדה, הציונים לא הצליחו למלא את מכסת הסרטיפיקטים לפלסטינה. יהודים ברחו לכל כיוון, אבל השתדלו מאד לא להגיע לכאן.

אממה, לצד הציונות עמדה אימפריה שעוד לא קלטה שזמנה עבר, האימפריה הבריטית. והאימפריה נתנה לגרורה שלה את מה שהיא רצתה. הדבר העיקרי שהציונים רצו בין 1918 ל-1948 היה המנעות מבחירות בפלסטינה. הקולוניאליזם הבריטי, בשלב הזה, הקים סוגים של פרלמנטים עם כוח חלקי ברבע העולם שהוא תפס. היו כאלה במצרים, בהודו ובלא מעט מקומות אחרים. המטרה היתה לתת לנציגי הלאומים החדשים להוציא קיטור, בתקווה שבזה זה ייגמר.

לא עבד כל כך, כידוע. אבל בפלסטינה לא היה אפילו את זה. הסיבה לכך היתה התנגדות ציונית חד משמעית. הציונים תמיד ידעו שהמשטר שלהם לא יכול להתקיים יחד עם הסכמת הנשלטים.

הלאומיות הפלסטינית התגבשה בשורה של התקוממויות נגד הבריטים, ותוך הבנה שהיהודים הם בעלי בריתם של הבריטים ובהתאם אויבים. הבריטים קלטו מאוחר מדי שהם תפסו יותר משיכלו לבלוע, והחלו בנסיונות לצאת החוצה מהרעיון הבסיסי של הצהרת בלפור. כידוע, שורה של מאורעות – כמו מלחמת עולם קטנה – נדחפו באמצע. כתוצאה מההתנגדות הציונית הגורפת, הפלסטינים הגיעו ל-1947 בלי מוסדות מכוננים, כי לא היו בחירות. את ההמשך אנחנו יודעים.

“יש להם 22 מדינות.” ראו למעלה.

“הם צאצאי מהגרים.” אה, לא. היה רוב מוחלט (של כ-90%) ללא-יהודים בפלסטינה העות’מנית קודם לפלישה הציונית. רוב כזה נשמר גם בשנים הראשונות של המנדט. אם מישהו כאן הוא צאצא מהגרים, סטטיסטית אלה היהודים. ברור שהיתה הגירה לפלסטינה לאורך השנים, אבל השם “אל מסרי” לא אומר שמקומו של האיש במצרים יותר משהשם “שפירא” אמור לזרוק אותך חזרה לשפייר.

“הם דחו את החלוקה.” נכון. הם העם היליד ולא היתה שום סיבה שהם יקבלו חלוקה שנכפית מבחוץ לטובת מיעוט פולש שכבר הודיע על כוונתו להוריש אותם מן הארץ.

אגב, גם הציונות דחתה את החלוקה. שימו לב לעובדה שירושלים היא עדיין בירתה של ישראל, למרות שהחלטה 181 הפכה את ירושלים לגוף נפרד, מנוהל מבחוץ. חדי עין יכולים לשים לב לכך שאילת, למשל, לא היתה בצד הישראלי בהסכם החלוקה, ושהמפה של ישראל בקווי 1949 לא דומה בשיט למפת החלוקה. גם הציונות דחתה את החלטה 181, היא פשוט לא הצהירה על כך.

“דגל אש”ף.” דגל התנועה הלאומית הפלסטינית, שמתבסס על הדגל שהניפו המורדים הערבים ב-1916. לקרוא לו דגל אש”ף זה כמו לקרוא לדגל ישראל דגל ההסתדרות הציונית. עצם השימוש במושג מיועד לשלילת הלאומיות הפלסטינית.

“הם רוצים לזרוק אותנו לים.” אומרים צאצאי האנשים שזרקו אותם למדבר.

“זכותנו על הארץ.” אין כזו. ספרי דת לא מקנים זכויות. קיומה של ישראל נשען על החלטה 181, אותה היא ממשיכה להפר. עצם הטענה לזכות מעידה על היעדרה. אנשים לא דורשים זכויות שיש להם.

"זכות היסטורית" – מיתוס שמיועד להלבין שפיכות דמים של החיים בשם המתים.

“סיפוח חלקי.” אין דבר כזה. סיפוח אסור במשפט הבינלאומי מאז סוף מלחמת העולם השניה. סיפוח הוא פשע מלחמה, גם אם אתה מעניק מאוחר יותר זכויות אזרח למסופחים, מה שישראל כלל לא מתכוונת לעשות.

ההפיכה של סיפוח ושל מלחמה תוקפנית לפשעי מלחמה הם כנראה מההישגים הגדולים של האנושות לאחר מלחמת העולם השניה. השנים שלאחר 1045 היו הכל חוץ משלוות, אבל הן לא דומות כלל לשנות הטבח והביזה הגדולה של הקולוניאליזם. זה לא מקרה שהמעצמה הקולוניאליסטית האחרונה, ישראל, מנסה להשיג לאחור את ההישג הזה של המין האנושי. זה לא מקרה שהאינטרנציונל השחור עוקב בעניין אחרי המהלך. אחרי הכל, אם ישראל תוכל לספח את הגדה בלי לשלם מחיר כבד, פוטין יוכל לתרץ את תפיסת קרים, ובשלב מסוים אורבן יוכל לנסות לחרחר מריבות בטרנסילבניה. אם קיומה של ישראל תלוי בסיפוח ובחיסול המשפט הבינלאומי, צריך לשאול האם שווה למין האנושי שישראל תתקיים. גייסו את ה…

“טפטפות! הייטק! אינטל!” בנסיון נואש להגן על ישראל, תועמלנים ימנים טוענים שכן, יכול להיות שאנחנו לא לגמרי סבבה, אבל תסתכלו על התרומה שישראל הביאה לעולם.

ובכן, עמק הסיליקון הביא כמה טובות לעולם, לצד הרבה מאד רעות, אבל לא תמצאו אמריקאי שפוי שיאמר שהיה שווה להשמיד את הילידים האמריקאים ולשעבד את השחורים כדי שנקבל את טיקטוק. סוג הפסיכוזה הזה שמור לישראלים.

אין לנו ארץ אחרת.” לאף אחד אין.

“מדינה דו לאומית” – סוג הפתרון הראשון שהוצע כאן, הן על ידי השומר הצעיר והן על ידי התנועה הרוויזיוניסטית בנעוריה, והוא עדיין הפתרון הטוב ביותר, לאור העובדה שאי אפשר לחזור בזמן ולרצוח את בלפור (*). פלסטינה המנדטורית לא יכולה להכיל שתי מדינות. אין לה את המשאבים לזה. חזון שתי המדינות מת, והגיע הזמן להביא אותו לקבורת חמור.

(*) אם יש לכם מכונת זמן, עשו לכולנו טובה ולכו על לנין. הזמן האידיאלי לחיסול הוא כשהוא לבלר פמפלטים בלונדון או ציריך. כל זמן לפני תחילת 1917 יהיה טוב, עם זאת. רדו מהיטלר, זה פאסה. (**)

(**) ואם כבר הלכתם על היטלר, רבאק, אל תנסו לחסל אותו כשהוא מגיע לתפקיד הקנצלר. הנקודה האידיאלית, שוב, היא לפני 1914, כשהוא אמן מובטל שלא יחסר לאף אחד.

“מדינת כל אזרחיה.” מדינה שמנסה להגיע למשטר דמוקרטי (ראו למטה), להבדיל ממדינה שבה יש מעמד אדונים מוצהר. את הביטוי, אגב, טבעה שולמית אלוני זכותה תגן עלינו. עזמי בשארה תפס עליו טרמפ.

“ישראל איננה מדינת אפרטהייד” – כלבתא, במטותא. אתם עומדים לספח מאות אלפי בני אדם בלי זכויות. אתם מחילים שתי מערכות חוקים שונות באותו השטח כבר 50 שנה ויותר. עד דצמבר 1966, החזקתם את הפלסטינים הישראלים תחת משטר צבאי. ישראל לא היתה מדינת אפרטהייד לתקופה קצרה מאד: מדצמבר 1966 עד יוני 1967.

אירוע נקודתי.” כל אירוע שגרתי שמבוצע על ידי כוחות הכיבוש הישראליים ונגמר בפציעה או מוות בלתי מוצדקים. אירוע כזה הופך לנקודתי רק בתנאי שמדווחים עליו ויש מידע מביך. אחרת הוא סתם הודעה קצרה של דו”צ.

התנחלויות – מאחזים בלתי חוקיים שנבנו על קרקע גזולה בניגוד למשפט הבינלאומי.

כן, כולן. ראו "סיפוח חלקי" לעיל.

דמוקרטיה – סוג נדיר של משטר שיוצא מנקודת ההנחה הרדיקלית-עדיין שכל בני האדם נולדו שווים בזכויותיהם. פרויקט שעובדים עליו ולעולם איננו גנמר. ישראל מוגדרת כיום כדמוקרטיה חלקית, שם מנומס לדיקטטורה שטרם הוכרזה רשמית.

ארגוני זכויות אדם – על כל בעיותיהם, וכל יוצא ארגונים יוכל להאריך בנושא עד ביאתו השניה של ישוע, בסופו של דבר מדובר בדבר הכי קרוב לל”ו צדיקים שיש פה. אנשים שקמים כל בוקר ודופקים את הראש מבחירה ומרצון בקיר הרשעות והנבזות שהמשטר מקים כדי לשמור על עצמו, לעתים תוך סיכון עצמי ממשי. אמצו לכם אחד והוציאו לו קערת מים כשחם.

האמת. חמקמקה כברבור בחלומו של אפלטון, אבל עדיין שם. נסו להגיע אליה. היא תשחרר אתכם.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: אני מזכיר שמחר (ה-11 בחודש, בשעה 19:00) תיערך הרצאת זום עם נציגת שוברים שתיקה, מרפי בוביס. מי שרוצה להשתתף בהרצאה, מתבקש לשלוח אלי מייל לכתובת [email protected] ואשלח לו את הקישור.

(יוסי גורביץ)

רוצחים ויורשים

העצרת העלובה של “דרכנו” הערב מסייעת בטיוח הקשר לרצח רבין וטוויית השקר כביכול הפשע האמיתי הוא הצבעה על מחנה הרוצחים

השתתפתי בעצרת השלום שבה נרצח רבין. הגעתי לכיכר רבין גם לעצרת הזכרון ההלומה שנערכה שבוע לאחר מכן. מאז לא טרחתי להגיע לאירועים הללו, שנראו בעיני כאמצעים לטשטוש ההיסטוריה. הערב עורכים מנהיגי דרכנו, מי שלא יהיו, עצרת שבה ינאם צחי הנגבי.

נושא רצח רבין נמאס עלי מזמן, כי נמאס לי לחזור על עצמי, אבל נראה שאין ברירה. צריך לדבר שוב על מה שקרה קודם הרצח ומה שקרה מיד לאחריו. רבים מהקוראים היו צעירים מדי אז, וצריך להזכיר – כי בינתיים מייצרים זכרונות מפוברקים אחרים.

מוכנים? נתחיל.

הימין היהודי, בדגש על הימין הדתי, התנגד מלכתחילה להסכמי אוסלו ועשה כמיטב יכולתו לשבש אותם. ההסכמים נחתמו בספטמבר 1993, ובפברואר 1994 ביצע ברוך גולדשטיין את הטבח במערת המכפלה. גולדשטיין נכנס למערה כשהוא לובש מדי צה”ל, כדי לשוות לטבח שביצע כמה שיותר מראית עין של פעולה ישראלית רשמית. חנן פורת, מראשי המתנחלים, מצולם כשהוא צווח “פורים שמח, יהודים.” הטבח עורר את החמאס, השותף של מועצת יש”ע והליכוד, לצאת בשורה של פיגועי נקמה.

חודשיים וחצי לאחר הרצח, במאי 1994, שולח אהרן דומב, ממנהיגי מועצת יש”ע, מכתב איום ללשכת ראש הממשלה רבין, ובו הוא מזהיר אותו שבציבור המתנחלים כבר מדברים על רצח ראש הממשלה, ושאם אכן יתבצע רצח כזה, רבין יישא באחריות חלקית לו. את הממסך המדהים הזה מצא אתמול (ו’) הכתב ברק רביד. זכרו את המכתב; עוד נחזור אליו.

domb

הטבח שביצע גולדשטיין השיג את מטרתו: התגובות של החמאס אילצו את הממשלה לעכב את הפינויים שהתחייבה לבצע. רבין התחיל לדבר על כך ש”אין תאריכים קדושים.” במקביל החל צה”ל ליישם את שיטת המחסומים והבנטוסטנים שמגיעה לשלמותה בימים אלה. עוצר, סגר וכתר הפכו לתכופים. השיטה של סגר על הגדה לקראת חגים? היא מתחילה אז. כל זה גורם לחץ קשה לאוכלוסיה הפלסטינית, שהכלכלה שלה התמוטטה בעקבות האינתיפאדה הראשונה, ויוצר אי יציבות. אי יציבות מעודדת אלימות מחודשת כנגד ישראלים. גולדשטיין, לא עמיר, חיסל את אוסלו.

בין הטבח של גולדשטיין, בפברואר 1994, ובין הרצח של רבין שנה ושמונה חודשים אחר כך, יוצא הציבור הימני-דתי למסע הסתה חסר תקדים. הפגנות בלתי פוסקות, בכל מקום, שבהן מושמעות קריאות נוסח “בדם ואש/את רבין נגרש.” ההפגנות הללו היו יוזמה שהגיעה מלמעלה: המשתתפים בהן היו בחורי ישיבות שקיבלו חצי יום חופש והוסעו להפגנות הללו וחזרה. ישיבות בני עקיבא הן חלק בלתי נפרד מהמפד”ל/הבית היהודי. הן מוסדות פוליטיים לכל דבר. (כבוגר ישיבת בני עקיבא נחלים, מחזור 1988, אני מכיר את השיטה הזו היטב. הייתי בכמה הפגנות “ספונטניות” כאלה. השיטה תחזור על עצמה בימי ההתנתקות.) רבנים ומנהלי ישיבות ידעו על הסיסמאות הללו ולא עשו שום דבר כדי לרסן אותן. כנראה להיפך.

אף אחד מהם לא ייחקר אחר כך. אף אחד מהם לא ישלם שום מחיר.

כמה מהרבנים הלכו כמה צעדים קדימה. אנחנו יודעים על שני רבנים – דב ליאור ונחום רבינוביץ’ – שהוציאו “דין רודף” על ראש הממשלה רבין. רבינוביץ’ גם קרא למקש את הדרך להתנחלויות, אם יגיעו חיילים לפנות אותו. דין רודף, נזכיר, משמעו שהאדם מסכן בפעולתו יהודים אחרים ואשר על כן, מצילים נרדף בחיי רודף: הורגים את האיש שמהווה רודף. בחקירתו לאחר מעשה, יאמר יגאל עמיר שהוא לא היה עושה את המעשה בלי אישור רבנים. הוא לא נקב בשמות, אבל יואל בן נון דווקא כן.

לאחר הרצח, נאלץ בן נון להסתובב עם שומרי ראש. לרבינוביץ’ וליאור שלום, תודה ששאלתם.

בתחילת 1995, מנהל יגאל עמיר שורה של שיחות ביחס לדין רודף באוניברסיטת בר אילן. הוא לא ממש בולט ברקע; זה נושא שיחה נפוץ למדי במוסדות האחים היהודים. פחות או יותר באותו הזמן, פונה מרגלית הר שפי לרב שלמה אבינר, ושואלת אותו האם א. חל על רבין דין רודף וב. האם להסגיר לרשויות אדם ששמעה אומר שיש דין רודף לרבין. אבינר, שמקבל המון פניות כאלה באותו הזמן, עונה שא. לא חל דין רודף, ושנית שככל שהיא מעריכה שמדובר בדיבורים בעלמא, אין צורך לדווח לרשויות.

אבינר היה אדם זהיר ושקול מאד בשעתו (בינתיים הספיק להתחרפן קשות), והסיבה שהוא לא הבחין באורות המהבהבים היא שהיו המון כאלה. כל כך הרבה מהם, שהוא הוציא פסק דין פומבי שקובע ש”ראש הממשלה איננו ערב רב.” ערב רב, על פי הזוהמה המחשבתית הקבלית, הם צאצאי עמלקים שהתערבבו בעם ישראל ושוב אינם יודעים שהם כאלה – אבל עדיין פועלים בהתאם לטבעם, שאיננו ניתן לשינוי. הרצון של יהודים דתיים להגדיר את רבין כערב רב נבע מסיבה פשוטה מאד:

ערב רב מותרים בהריגה. אם רבין אכן יהודי, הרצח שלו אסור.

בשורה של בתי כנסת ביטלו את התפילה לשלום המדינה, והחליפו אותה בקריאה ל”העברת ממשלת זדון מן הארץ.” כתובת “מוות לרבין” מילאו את הארץ. על העגלה של האחים היהודים קפצו גם מנהיגי הליכוד, בנימין נתניהו ואריאל שרון. בהפגנה המפורסמת בצומת הרצליה רעננה, הלך נתניהו מאחורי ארון קבורה; לימים יטענו תועמלני האחים היהודים שזה היה “ארון הקבורה של הציונות”, לא של רבין. וואלה.

הם ממש היו שמחים אם לא תסתכלו על התמונה הזו. קשה, אחרי הכל, לתת משמעות תמימה לחבל תליה.

והיתה, כמובן, ההפגנה המפורסמת בכיכר ציון, באוקטובר 1995. נתניהו ושרון נאמו על הבמה, אבל שורה של בכירי ליכוד אחרים – דוד לוי, מיקי איתן, דן מרידור – ראו ושמעו את הקהל, שצווח “מוות לרבין”, והחליטו שהם לא נשארים. נתניהו ושרון נשארו. באותה ההפגנה הופצו הכרזות של רבין במדי אס.אס.; הן הודפסו והופצו על ידי שני נערים חב”דניקים. ראש השב”כ כרמי גילון הזהיר בפומבי את מנהיגי הימין לאחר ההפגנה שמתבשל פה רצח; שרון טען שמדובר בהסתה פוליטית.

ואז התרחש הרצח.

מה קרה פה? לאמריקאים יש מושג חדש שמתאים לתופעה: Stochastic terrorism. השמעת קריאות פומביות וקריצות מובהקות לציבור האלים, מתוך ידיעה שמישהו יבין אותן ויישם את הרצח. מאחר ולא ידוע מראש מי יהיה הרוצח, ומאחר ואי אפשר להוכיח קשר בין מפיצי השנאה ובין הרוצח, מעודדי הטרור יוכלו לרחוץ אחר כך בנקיון כפיהם. לאמריקאים יש היסטוריה ארוכה בתחום, מימי הלינצ’ים ועד הפיגועים האחרונים. יש פוליטיקאים מפיצי שנאה, יש נשק זמין, יש אפסים שרוצים להתבלט איכשהו, ובשלב מסוים זו ודאות סטטיסטית שהשלושה יתמזגו לכדי מעשה.

מיד לאחר המעשה עצמו, מיהרו כל המעורבים להרחיק את עצמם. מיד נוצרה אגדה, כביכול לא היה יגאל עמיר תשובה לקריאה שהשמיע המון גדול אלא אדם בודד שפעל על דעת עצמו והאחים היהודים מתנערים ממנו.

בולשיט.

זוכרים את המכתב של דומב? בהנהגת האחים היהודים ידעו, שנה וחצי לפני הרצח, שבציבור שלהם מדברים על רצח. היו מספיק אנשים כאלה כדי לאיים באמצעותם על רבין. יתר על כן, למרות שהאחים היהודים ידעו שיש הרבה אנשים כאלה, הם הגבירו את עוצמת הפצת השנאה שלהם לרמות שלא נראו קודם לכן. הם ידעו שיש רוצחים פוטנציאלים – והם קראו להם בכל זאת. בואו. אתם תהיו שליחי ציבור. ביום שלאחר הרצח, מועצת יש”ע הוציאה הודעת גינוי לרצח, שכמו המכתב של דומב גינתה בעיקר את רבין עצמו. הטרוריסט ללילה אחד, חגי סגל, כתב מאמר שכותרתו “מה עשית, מטורף.” מה זאת אומרת מה הוא עשה, חגי? הוא עשה את מה שקראתם לו לעשות.

יתר על כן, עמיר לא פעל לבדו. על מעשה הרצח נשפטו איתו עוד שני אנשים, אחיו חגי עמיר ודרור עדני. אבל למחתרת של עמיר היה מעגל שני. הוא כלל את האנשים הבאים:

אוהד סקורניק

מיכאל אפשטיין

אריק שוורץ

כולם היו בחורי ישיבות הסדר. כולם היו מעורבים בהשגת נשק למחתרת של עמיר. כולם חמקו מדין.

מיד לאחר הרצח, החל מסע תקשורתי וציבורי שמטרתו היתה לטשטש את כל זה. הסיבה לכך היתה משולשת. קודם כל, האחים היהודים היו חייבים איכשהו לנקות את כל הדם הזה מהידיים שלהם, אחרת ירדוף אותם. שנית, ראש הממשלה היה שמעון פרס, אדם שלא היסס למכור עובדות במורד הנהר אם חשב שסילוקן יועיל לו, ובאחת מההזיות היוצאות דופן שלו הוא חשב שיוכל להקים ממשלה עם האחים היהודים.

שלישית, הציבור היהודי לא רצה לדעת. האמת היתה מפחידה מדי. הבטה בפני העובדות היתה מצריכה נקיטת פעולות כואבות: הנחתת מכת מוות על כמה מהמוסדות של האחים היהודים, כמו למשל ישיבות ההסדר, הצבא הפרטי שלהם. פירוק היכולת שלהם לבצע משהו דומה לזה בעתיד. ואת זה עוד איכשהו אפשר היה לבלוע: מותר להניח שרבין, אם היה שורד את ההתנקשות, או אם עמיר היה מחסל דווקא את פרס, כפי ששקל לעשות, היה עושה בדיוק את זה.

אבל היתה בעיה: לא רק האחים היהודים היו מעורבים ברצח ובשאיפה לרצח. חברו להם גם מנהיגי הליכוד, שרון ונתניהו. האם הם ידעו מה הם עושים? נתניהו, אנחנו יודעים, הוא פחדן. סביר להניח שהוא לא הבין על איזה נמר הוא רוכב. ביחס לשרון, אני יכול להאמין לכל דבר.

אבל, מהבנה או בחוסר הבנה, מרצון או כתוצאה מכך שנגררו, הם רכבו על הנמר. הם סיפקו לאחים היהודים ולרוצח עצמו את הלגיטימציה לרצח: זו לא רק המחאה האלימה שלהם בלבד, זו המחאה האלימה של המחנה הלאומי כולו. איש את רעהו יעזרו ולאחיו יאמר חזק.

וזו הסיבה המרכזית שאנחנו תקועים עם הרצח הזה בגרון 23 שנים לאחר מעשה. מחנה שלם קם על מחנה אחר לרוצחו. התגובה הנדרשת לפעולה כזו היא מלחמת אזרחים. והציבור הישראלי נרתע ממנה.

ובצדק נרתע: מכל האסונות הידועים לאדם, מלחמת האזרחים היא הגרועה שבהם. אבל הרתיעה מהתגובה הזו, המסע הצווחני של האחים היהודים שהחל מיד לאחר הרצח כביכול הם קורבנותיו, וראש ממשלה רופס ומתרפס שלא היה מסוגל למצוא דרך שלישית הובילו לכך שלרצח לא היה פורקן. העובדה שמסית מרכזי כמו בנימין נתניהו הפך חצי שנה אחר כך לראש ממשלה סגרה את הגולל על האפשרות של פורקן ופתרון.

אבל הזכרון עדיין מציק – בעיקר למחנה הרוצחים. הוא עסוק ללא הרף בנסיון לנקות את ידיו. לצורך כך הוא נדרש להכחיש את המציאות וליצור מציאות אלטרנטיבית שבה כל זה לא קרה. אלא שזה קרה, מנהיגי האחים היהודים ידעו שזה קרה, ועשור אחר כך הם ניסו לחזור על התרגיל בימי ההתנתקות. הם נכשלו: הפעם ניצב מולם אדם חסר מעצורים בדיוק כמוהם, אריאל שרון.

אבל זה הצליח פעם אחת, ולכן סביר להניח שהמעשה יחזור על עצמו. ידיהם דמים מלאו. מה שחשוב, על כן, הוא לא מה שחושבים האחים היהודים והמציאות המדומה שבנו להם: הוא להזכיר למה שנשאר מהציבור הישראלי את מה שהיה – ואת מה שצפוי לשוב ולהיות.

נזכור מי רצח. נזכור מי נרצח. נזכור ולא נשכח.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

הפרות סדר

30 שנים להתקוממות הפלסטינית: האדון מפחד להרפות מהעבד

זה התחיל ברצועת עזה, כמו כמעט תמיד, וזה התחיל בשמועה שקרית: תאונת דרכים ב-9 בדצמבר 1987 נחשבה לפיגוע נקמה על רצח ישראלי ברצועה. פיגועים כאלה, נוטים לשכוח ממרחק הזמן, היו נפוצים למדי אז. הפיצוץ מגיע ממחנה הפליטים ג’בליה: למחרת, ההמון הזועם כובש ומשמיד עמדה של צה”ל. המפקד האחראי מאבד קשר עם הכוחות במקום; שמועה שקרית אומרת שהם נקרעו לגזרים על ידי ההמון; המפקד, על פי האגדה במנהל האזרחי, חוטף התמוטטות עצבים ויש צורך להחליפו. כשיחזור, אחרי שנתיים, יתלחשו מאחורי גבו.

זה לוקח כמה שעות, ושאר הרצועה נדלקת. יממה, וזה מגיע לגדה. אף אחד לא ראה את זה מגיע. השב”כ האגדי נתפס עם המכנסיים למטה: תוך ימים ספורים חלק ניכר מהמשת”פים שלו נרצחו. צה”ל נתפס בלתי מוכן, ונדרש לכמה חודשים להתארגנות מחדש. עד אז, כמו הצבא הבריטי בהודו, הוא שלט בשטחים באמצעות כוח קטן עד כדי גיחוך.

הפלסטינים עצמם הופתעו. ההתקוממות תפסה את אש”ף לא מוכן. היא באמת הגיעה מלמטה, והיו בה שורה של הבלחות לא צפויות: נשים חרגו מהתפקיד ההיסטורי שלהן; היו ניצנים רחבים של התנגדות לא אלימה, בדמות שביתות או חרמות על רכש מישראל. ההנהגה הפלסטינית נדרשה לחודש כדי לתפוס את המושכות.

התגובה הישראלית היתה ברוטלית. הרטינה הישראלית המקובלת באותם ימים היתה שאם רק יהרגו להם 50 אנשים ביום, זה ייפסק. “צריך לטפל בהם כמו שנאצר טיפל בהם,” היתה אמירה סטנדרטית, מהסוג ששומעים היום בהערצה על הרודנות הצבאית של א-סיסי. צה”ל ניסה. הוא הרג מאות אנשים בחודש הראשון. זה לא עבד. ההרוגים הגבירו את הזעם, לא הנמיכו אותו. הברוטליות לא פסחה על ההתנגדות הלא אלימה: סוחרים אולצו באיומי נשק לפתוח חנויות, ואם לא – חיילים היו פותחים אותן בכוח, ומזמינים ביזה.

והיו המצלמות. הן הראו שוב ושוב את המראות שלבנו כבר גס בהם אבל אז היו טריים: איך חמושינו מתעללים באזרחים. בתחילת שנות השמונים, אהרן בכר יכול היה לכתוב בתחילת שנות השמונים בהלם על “חייל עברי נושא אלה.” ב-1888, אלה היתה פק”ל. רבין נתן את הפקודה הבלתי חוקית בעליל, “לשבור להם את הידיים והרגליים”, לאחר שהבין שהרוגים רק מוסיפים דלק לתבערה. הטילו בהם מום במקום זאת. פה מופעלת לראשונה שיטת הפקודות הכפולות שמלווה את צה”ל עד היום: בשום מקום לא תמצאו את הפקודה הזו, אבל כל חייל הכיר אותה.

היה מח”ט, יהודה מאיר, שבאופן נדיר שילם מחיר על הפער בין שתי מערכות הפקודות. הוא הורה לחיילי הנח"ל של גדוד 50 לבצע מעצרים של חשודים בכפר ביתא, לקחת אותם לפרדס סמוך, ולשבור להם את העצמות. החיילים צייתו: הם פרצו לבתים, העירו בצעקות ילדים ומשפחות, לקחו את הגברים הרלוונטיים, כפתו את ידיהם מאחורי גבם, קשרו את עיניהם, העלו אותם לאוטובוס, הסיעו אותם לפרדס, והתחילו להכות. יהודה מאיר לא היה שם. הוא נתן את הפקודה וראה את העצורים מועמסים לאוטובוס, אבל לא נשאר לראות את מה שאילץ את חייליו לעשות. כשהתברר למ”פ שהפקודה הזו עומדת לחזור על עצמה, פרץ מעין מרד: החיילים התלוננו על מאיר. הוא הועמד לדין, אמר שאלה היו הפקודות שקיבל, בית המשפט הצבאי העמיד פנים שזה לא יכול להיות והוריד אותו לדרגת טוראי. משפטי גבעתי הדגימו את אותו סוג הפקודות. האחראי, יצחק רבין, חמק מעונש. לימים הפך לקדוש מעונה.

פה מתחילה מנגינה שתלווה אותנו כל השנים שאחר כך: הפער בין הפקודות, חשים החמושים, הופך אותם לשעירים לעזאזל. הם מבצעים את הפקודות, אבל אחר כך עשויים לשלם את המחיר בעוד הבכירים מתחמקים מאחריות ועונש. מדי פעם העובדות מתפרצות על פני השטח: מח”ט כפיר איתי וירוב הודה במשפט שהוא הורה לחייליו לבצע עינויים. פרצה תבהלה בפיקוד, ו-ווירוב יטען אחר כך שהוא שיקר לבית המשפט ובכלל אין פקודות כאלה. בית המשפט נזף בו חמורות והוא קודם לדרגת תא”ל.

מהבחינה הזו, האינתיפאדה הראשונה היא המלחמה החשובה ביותר של צה”ל: לא רק שהיא העסיקה את כל הצבא כמעט, היא התוותה לו 30 שנות פעילות. חמש שנים קודם, צה”ל מנהל – לא בהצלחה – מלחמה קונבנציונלית בלבנון, אוגדה מול אוגדה. זו הפעם האחרונה שזה קורה. מעתה, המשימה העיקרית של צה”ל היא בט”ש: בטחון שוטף, שם מכובס לשגרת דיכוי.

צה”ל לומד, אין מה לדבר. הסכמי אוסלו הם בעצם הסכמי שיפור הבט”ש. לא במקרה, הם מובלים על ידי יצחק רבין. הגדה והרצועה מבותרות ומנומרות במחסומים, כבישים עוקפים ומה לא. המשטרה הפלסטינית צריכה לעשות את מה שצה”ל נכשל לעשות בעיירות ובערים הפלסטיניות: לשלוט בעם הכבוש בלי בג”צ ובצלם. עם תחילת האינתיפאדה השניה, תוצאה של אובדן התקווה שלאחר אוסלו, צה”ל משכלל את השיטה: מפריד בין הרצועה לגדה, ומבתר את שתיהן עוד יותר. ב-2005, צה”ל מיישם את ההתנתקות בלי יותר מדי חרטות. הכיבוש בעזה, הצורך להגן על ציר טנצ’ר ועל הגבול המצרי ועל נקודות בלתי ניתנות להגנה (כפר נצרים, למשל) עולה יותר מדי הרוגים.

הציבור הישראלי בוחר במלחמה, אבל הוא לא מוכן לשלם את מחירה. עצם המחשבה על חייל הרוג מחרפנת את הציבור: הכנה לקראת תסמונת גלעד שליט. המלחמה צריכה להיות ללא הרוגים ישראלים. התוצאה היא עליה בשימוש בכוח אש מופרז. אנשים שאפשר לעצור מחוסלים מהאוויר, כדי שלא לסכן חיילים. בתחילת שנות ה-90, טומי לפיד תוהה מדוע לא יורים טילים לתוך בתים של מבוקשים; ההערה שלו מעוררת מהומה. היום ירי כזה הוא חלק מהנוהל. בדרך, הופכים שגרה (שימוש בבני ערובה) לנוהל: נוהל שכן. ילדים נדרשים למשש חםצים חשודים, פלסטינים נדרשים להכנס לפני כוחות צה”ל לבית שבו יש מבוקש. בג”צ נדרש לחמש שנים כדי לאסור על הנוהל; צה”ל פשוט מתעלם מהפסיקה.

ועדיין, כל זה מצריך הרבה מאד מגע מצד חיילים עם אזרחים. הציבור הישראלי די התבהם ב-30 שנות המלחמה הללו, אבל בצבא יש חשש ממה שזה עושה לחיילים. אז משתמשים בטכנולוגיה. שימוש (על פי מקורות זרים) ברכבים רובוטיים. שימוש במקלעים מופעלים מרחוק. שימוש בלתי פוסק במל”טים. עם עליית האינטרנט, עולה גם המעקב האלקטרוני – התחום שבו, לא במקרה, מתמחה ההייטק הישראלי. בשב”כ מתגאים היום שהם יכולים לעצור אנשים שעוד לא יודעים שהם יהיו מפגעים. חשבו שניה על המשפט הזה. איך עושים את זה? יש אלגוריתמים. עוצרים את החשוד על “הסתה”. אם הוא משוחרר כי אין ראיות, הוא פשוט מועבר למעצר מנהלי.

ב-1987, החזיק צה”ל את הגדה עם 12 פלוגות. כעת, רוב מוחלט של פעולות צה”ל מוקדש לשליטה בגדה המערבית וברצועה. האמצעים משתכללים כל הזמן, ניכרת עייפות ניכרת בצד הפלסטיני, אבל ישראל לא יכולה להרפות. הישראלים, למרות ההדחקה שלהם, יודעים היטב מה נעשה בשמם. הם לא רוצים לדעת, אבל יודעים. וכמו כל מדכא, הם יודעים שעל הפשעים שלהם צריך לבוא עונש גדול. וכמו כל מדכא, כדי למנוע את בוא העונש, הם מגבירים את הדיכוי.

האם זה יוכל להמשך? כמובן שכן. על כל עם ששחרר את עצמו יש עם שהושמד, נשבר או פוזר. אומרים לי אלג’יר, אני אומר אירלנד. יהיה מחיר, כמובן. ישראל הופכת למעצמת דיכוי: היא מייצאת שיטות דיכוי. הדימוי של ישראלים בעולם, יותר ויותר, הוא של מומחים לדיכוי. הדיכוי בולע יותר ויותר משאבים. 30 שנה אחרי, ואתמול פצע צה”ל 100 פלסטינים והרג שלושה. ההרג של לפחות אחד מהם היה מיותר, אפילו על פי התפיסות של צה”ל עצמו; אבל משעה שנותנים לחמוש רשות לחבל, שוב אינו מבחין בין צדיק ורשע. והוא יודע שיהיה לו גיבוי מהפיקוד, וכמובן מהציבור.

האם זה יוכל להמשך בלי מחיר? לא, כמובן שלא. האם ישראל מוכנה לשלם את המחיר? כל הסימנים אומרים שכן. 30 שנה אחרי, ואנחנו עדיין מתעקשים ל”השליט סדר” בגדה. לפני 30 שנים, הטענה הישראלית המקובלת היתה שאין דבר כזה, פלסטינים. היום טענה שהולכת ומקובלת היא שאין עם פלסטיני, יש רק אנשים שהחליטו להקדיש את חייהם לפגיעה בישראל בכל מחיר. לאנשים כאלה יש שם במסורת היהודית: עמלק.

לתקופה שקדמה ל-1987 היה יתרון: כמעט כל ישראלי הכיר פלסטינים. לא כמו שצריך, הכיר אותם כאדון מול מנוצלים, אבל הכיר. היה מסוגל, בהתאם, גם להכיר באנושיות שלהם. מדיניות ההפרדה, שקודמה עם האינתיפאדה הראשונה והסכמי אוסלו, שינתה את זה. הפלסטינים הם רק אויב (ומצידם, הישראלים הם רק אויב.)

איך זה ייגמר? אין לדעת. להיסטוריה אין מסלול קבוע. אם יש משהו שצריך להשתחרר ממנו, הרי זו האופטימיות הקוסמית שנמסכת לטפשות של “כולם יודעים איך זה צריך להגמר”: הסכם שתי מדינות עם חילופי שטחים. בין “צריך” ובין “מה שקרה בפועל” יש הבדל ניכר. התבוננות בלתי פוסקת ב”צריך” מקשה עלינו לראות אפשרויות אחרות, אפלות יותר. מה שיש לנו בינתיים הוא התקוממות בלתי פוסקת, בת 30, ומנגד דיכוי בלתי פוסק. ואנחנו צריכים להתבונן בכך כדי להכיר במציאות. מישהו כתב יפה בטוויטר שמבחינת הפלסטינים שחיים תחת צה”ל, כל יום הוא יום זעם.

הגיע הזמן לשנות את הסדר.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

גאולה מקודשת נדל”ן

הערות קצרות על האזכרה הדועכת לרצח יצחק רבין

הפארסה השנתית של העצרות לזכר רצח רבין הפכה השנה לגרוטסקה, כשתנועת דרכנו מסרבת לנקוב במונח “רצח”, מודיעה שלא תאפשר לפוליטיקאים לנאום, מונעת מארגוני שמאל להציב דוכנים (ואז נבהלת וחוזרת בה), ולקינוח מזמינה שני מתנחלים, ביניהם מפונת עפרה, לנאום – מתוך חמישה נואמים בסך הכל. המסר: אחדות. וכדי לזייף אחדות, נעמיד פנים שהמתנחלים הם 40% מהאוכלוסיה ולא 4%, ונעלים עין מהעובדה שהבתים בעפרה הם בתים שנבנו על קרקע פלסטינית פרטית. שששששש! אחדות.

הגענו הנה לא מעט בגלל ששמעון פרס הפיל את הכדור מיד אחרי הרצח. רצח מנהיג פוליטי, שבוצע מסיבה פוליטית-דתית, לא היה אמור להוביל לקריאה לאחדות ריקה: מה שצריך היה לבוא אחריו היה תג מחיר מסיבי. פירוק של כל ישיבות ההסדר ופינוי של כמה התנחלויות. מבחינתי, היה צריך להגריל אותן. להבהיר שעל נסיון משיחי להתנקש בממלכה יהיה מחיר כואב מאד, מחיר מרתיע.

זה לא מה שקרה, כידוע. הנכדה בכתה בהלוויה על סבא שלה – לגיטימי לגמרי מצידה; ההתמסרות התקשורתית היתה אסון – והשמאל התחיל לומר ש”רבין נרצח כי רצה להביא שלום”, וטראח, נכנסנו למנהרה שטשטשה לגמרי את הזכרון. התפיסה של “רצח השלום” התגברה אחרי הנצחון של נתניהו ב-1996, חצי שנה אחרי הרצח.

התפיסה הזו לא נכונה ומסוכנת. לא נכונה מכמה מובנים. קודם כל, רבין לא רצה שלום. הוא דיבר על שלום, אבל מה שהוא רצה בפועל היה כיבוש נוח יותר: שעזה תטבע בים ושישראל לא תשלוט בפלסטינים ישירות אלא תמצא קבלני משנה, אנשים שיעשו את זה “בלי בג”צ ובצלם.” המטרה שלו לא היתה שלום; המטרה שלו היתה הקטנת חיכוך מתוך תפיסה שהחיכוך ארוך הטווח עם הפלסטינים פוגע ביעילות של צה”ל. קשה היום לתפוס, אבל לצה”ל היו אז אשכרה אויבים אמיתיים והאיום של פלישה מהמזרח נתפס עדיין כאמיתי.

חשוב מכך, יגאל עמיר לא רצח את רבין כי רבין “רצה שלום.” לא היה לעמיר ולמחנה ששלח אותו עניין בשלום, ועל אחת כמה וכמה שהם לא חשבו שאפשר לרצוח מושג ערטילאי כזה. מבחינתם לא יהיה שלום אלא לאחר שיגיע המשיח ואיתו שעבוד של שאר המין האנושי. זה השלום שלהם.

ולא, זה לא היה בגלל הטרור הפלסטיני. את זה אנחנו יודעים, כי אנחנו יודעים שלהנהגת המתנחלים אין בעיה לשלם בדם ישראלי. בשנות הדמים 2001-2003 המתנחלים הפעילו את כל כוחם כדי למנוע בניית גדר הפרדה, כי הבינו את ההשלכות המדיניות שלה. מאות של כמה מאות ישראלים? זניח, ביחס לפגיעה באידיאולוגיה.

עמיר רצח את רבין כי הוא איים על תפיסת הגאולה הקוקיסטית: התפיסה שאומרת שעם ישראל יכול לתפוס את המשיח בגרון ולהכריח אותו להגיע, אם יכפה את עצמו על ההיסטוריה. התפיסה הקוקיסטית, שהניעה את תנועת המתנחלים, אמרה שאין נסיגות בגאולה – וזו הסיבה שפינוי ימית ופינוי הרצועה יצרו משברים כבדים כל כך בקרבם. וכשיש משברים כאלה, המחנה מצמיח את הרוצחים. זמביש והחבר’ה בעקבות הנסיגה מסיני (”המחתרת הראשונה”), עשרה פלסטינים שנרצחו על ידי מתנחלים ותומכיהם במהלך ההתנתקות, שורה של פיגועים סביב הסכמי אוסלו – שהידועים שבהם הם אלו שבוצעו על ידי ברוך גולדשטיין והמחתרת של יגאל עמיר. האחרון, יש לציין, היה פעיל בתנועת המאחזים שהחלה אז.

כמובן, תוך עשור בערך מרגע שהחלה תנועת המתנחלים (שמתחילה בעוד רגע של שבר בגאולה, ההתרסקות של מלחמת יום הכיפורים שבאה אחרי האופוריה של ששת הימים), כבר יש שם הרבה מאד נדל”ן גזול שצריך לשמור עליו. וכפי שלמדו היהודים ששרדו את מלחמת העולם השניה בפולין, הנסיון להחזיר נדל”ן גזול אחרי שסולקת ממנו בכוח מושל מוליד רצחנות.

כשהשמאל התחיל לדבר על “השלום נרצח”, הוא התעלם ממניעי הרוצח, ובכך איפשר לתנועה הרצחנית שהולידה אותו להוריד שוב את ראשה אל מתחת למים. לכמה דקות היה ברור מה אנחנו רואים: הריקודים של בני עקיבא בפולין, הבקבוקים שנפתחו בתפוח, חגיגות השמחה במגזר – עד שקלטו שעומד להגיע תג מחיר. כאן השמחה הפכה לפאניקה, שעם אנחת הרווחה על כך שלא היה שום מחיר ציבורי על הרצח, הפכה להאשמה נגד מחנה הקורבנות. הדיבור על “השלום האבוד” מנע מאיתנו להתמקד במפלצת שנחשפה לרגע לעינינו.

והיע עדיין שם והיא תרצח שוב. לא מאמינים? שימו לב איך התחיל שמעון ריקלין את הקריירה שלו. שימו לכך שהוא “מגנה” את הרצח מראש, אבל גם מנבא ומעודד אותו. שימו לב איפה הוא היה אז ואיפה הוא היום (התמונה באדיבות משתמש טוויטר @naamansaar).

DNdyLz_W0AAnCnD

המגזר שממנו הוא בא, שמזדעק על כל חצי אמירה של גרבוז, לא העלה בדעתו לפסול אותו בשל האמירות ההן. חשוב לציין: אם ריקלין לא היה מאיים ברצח ראש ממשלה, אלא מחלל שבת בפומבי, הוא היה נזרק מיד משורות המגזר. סדר צריך להיות. ריקלין, לשעבר "הקיצונים שלאף אחד אין שליטה עליהם", הוא עכשיו הממסד. בעצם, תמיד היה. רק תפקידו התחלף.

מה שאנחנו צריכים הוא לא קריאות מזויפות לאחדות, אלא אמירה חדה: הלנו אתם אם לצרינו. האם אתם מקבלים את ההכרעה הדמוקרטית, ומונעים מהרבנים – אלו שהפיצו את השנאה ואת דין הרודף – זכות וטו על ההחלטה הדמוקרטית, או שאתם אויבים.

וזה מפחיד, אז שרים. בואו נתחבק עם מתנחלת גזלנית ונקווה שאם נהיה נחמדים, המחנה שלה לא יראה בנו איום.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

פטריוטיות, לא ציונות

מרצ, ציונות, ולמה צריך לשנות פרדיגמה

לכתב מקור ראשון, ישי פרידמן, היה הבוקר (ו’) סקופ: מרצ איננה מפלגה ציונית, על כל פנים לא על פי המצע שלה, שממנו הושמט הביטוי “ציוני”. המפלגה, שחשבה שאת הבוקר הזה היא תעביר בדיבורים על הבחירות לוועידה אתמול (*), לא ראתה את זה בא. אני חייב להודות שהידיעה הפתיעה גם אותי. קראתי את המצע של מרצ; לא ניסיתי לקרוא מה אין בו.

במובנים מסוימים, זה לא צריך היה להפתיע אף אחד. יוסי שריד, לשעבר ראש המפלגה, התייחס לפשרה העדינה – החברים יוכלו להיות ציונים או לא, המפלגה עצמה איננה כזו, שהרי “אם לא נלמד לחיות יחד במפלגה אחת, איך נחיה באותה מדינה?” – לפני מספר שנים. הפשרה הזו מתיישבת עם העובדה שיוצרת מרצ, שולמית אלוני, היא זו שיצרה את תפיסת “מדינת כל אזרחיה.”

בין התפיסה של מדינת כל אזרחיה – שמשמעה הבסיסי הוא מדינה על-אתנית, המדינה המודרנית – ובין התפיסה הפרקטית של הציונות יש מתח מובנה. אפשר לדבר על צורות שונות של ציונות תיאורטית, אבל בסופו של דבר כל ציונות פרקטית תעלה על שרטון קדום: העובדה שהתפיסה של “ארץ ללא עם לעם ללא ארץ” שקרית. ילידיה של פלסטינה היו, ברובם המוחלט, לא יהודים. היו די הרבה מהם ובוצע בהם טיהור אתני. השאלה היא מה עושים עם ההיסטוריה הזו, ויותר מכך – איך חיים פה עם הפלסטינים.

ועם כל הבעייתיות שיש בציונות, יש בה בעייתיות סופנית: עצם קיומה מנציח את הקיטוב. מיסודה היא מושג מקטב. הגיע הזמן, אם כן, להפסיק להשתמש בה.

בסופו של דבר, ברוב המקרים כשישראלים מדברים על “ציונות”, הם מתכוונים לשני מושגים: אהבת מולדת ופטריוטיות אזרחית. התנדבות ושירות הם מידות טובות בחברה אזרחית. אין להם, בפני עצמם, שום קשר לציונות.

אז למה לא לדבר ישירות על פטריוטיות, במקום הציונות? אהבת מולדת ואהבת היושבים בה. כל היושבים בה. יש כבר נוסח מן המוכן: פיתוח הארץ לרווחת כל תושביה, השתתת המולדת על יסודות החירות, הצדק והשלום; שוויון זכויות מדיני וחברתי גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; הבטחה של חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; נאמנות לעקרונות מגילת האומות המאוחדות.

נשמע מוכר?

כן, מהנוסח המקורי השמטתי את החלקים שמתנגשים עם ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם. היא טקסט פחות מוכר במקומותינו, אז נצטט אותה קצת:

“הואיל וההכרה בכבוד הטבעי אשר לכל בני משפחת האדם ובזכויותיהם השוות והבלתי נפקעות הוא יסוד החופש, הצדק והשלום בעולם;

הואיל והזלזול בזכויות האדם וביזויין הבשילו מעשים פראיים שפגעו קשה במצפונה של האנושות ובבניין עולם, שבו ייהנו כל יצורי אנוש מחירות הדיבור והאמונה ומן החירות מפחד ומחסור, הוכרז כראש שאיפותיו של כל האדם;

הואיל והכרח חיוני הוא שזכויות האדם תהיינה מוגנות בכוח שלטונו של החוק, שלא יהיה האדם אנוס, כמפלט אחרון, להשליך את יהבו על מרידה בעריצות ובדיכוי…”

אנחנו לא צריכים את הציונות. אנחנו לא צריכים את השאלה “אם אתה לא ציוני, למה אתה חי כאן.” אנחנו צריכים את הפטריוטיות הבריאה שהציונות היא עשב רעיל לה: אהבת המולדת ואהבת יושביה. ואהבת מולדת היא אהבת המולדת ללא תנאים, על הכרה בחסרונותיה, פגמיה ופשעיה, ומחויבות לעשות – כאזרחיה ואוהביה – כמיטב יכולתנו כדי לתקן אותם.

ואם זו המדינה שנקים פה, אם זו הפטריוטיות שנבחר לאמץ, מי צריך את הציונות? ואם עקרונות מגילת העצמאות וההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם מפריעות לכם, אולי הגיע הזמן שתודו בכך שאתם נאבקים על אתנוקרטיה, ושכדי להשוות לה פנים טובות קראתם לה “ציונות”?

(*) נבחרתי אתמול לוועידת מרצ. תודה לכל המאחלים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

פוסט אורח: ציוני, לא אנטישמי

יוסי כתב פה מאמר שמסביר את ההבדל בין אנטי ציוניות לאנטישמיות. לדבריו ביקורת על מדינת ישראל איננה אנטישמיות ואם הבנתי נכון אז הוא מוסיף וטוען שהציונות בהכרח תיצור עוול כי היא תמיד תפלה לטובה יהודים לעומת לא יהודים גם כאשר מדובר באזרחי ישראל.

נו טוב.

האמנית הסרבית מרינה אברמוביץ' (לא להתבלבל עם מרינה דווידוביץ' מישראל) עשתה ב1974 מיצג יוצא דופן בעיר נאפולי. הנה קטע מתוך הכתבה על מה שהתרחש בגלריה:

"על שולחן המכוסה במפה לבנה הונחו 72 חפצים, מסודרים בשני אזורים – אזור “העונג“ ואזור “העינוי“. בצד אחד חפצים כמו מסמרים, סכינים, עצם גדולה, מלכודת עכברים וגרזן; ובצד השני חפצים כמו שוקולד, ליפסטיק, עוגה, עיתון, צעיף נוצות ותפוח. באמצע: כוס מים ואקדח שלצדו כדור בודד לטעינה. אברמוביץ‘ הודיע שתהיה פסיבית, חפץ ללא תנועה, במשך שש שעות. ההנחיה שנתנה לקהל הייתה: אני אובייקט, אתם מוזמנים לעשות לי ככל העולה על רוחכם, האחריות עליי.

“הקהל אכן עשה כרצונו. זה התחיל בהיסוס זהיר, אנשים נתנו לאברמוביץ‘ פרח ונשיקה, אבל לאט לאט גלשו לאלימות. המבקרים, גברים ברובם, התחילו לענות אותה. תלשו את החוחים מהוורד ונעצו אותם בבטנה, קשרו אותה, גררו אותה, חתכו את פניה בסכיני גילוח. לבסוף גם נמצא הצופה שטען את האקדח וכיוון לגרונה עם האצבע על ההדק, לחיים או למוות, עד שבעל הגלריה תפס את האקדח וזרק אותו מהחלון. עם סיום המיצג אברמוביץ‘ התחילה להראות סימני חיים ועצמאות – ובתגובה הקהל ברח"

מה שהוכיח המיצג של אברמוביץ' הוא אמת ידועה ועצובה. בחברת בני אדם, כאשר מישהו הוא חסר ישע, לא נאבק, לא בורח ואינו מסוגל לצעוק ולהזעיק עזרה. בסופו של דבר יימצא מי שיתעלל בו. אם חושבים על כך שהמיצג שלה התרחש בגלריה והנוכחים הם שוחרי אומנות ולא חבורת בריונים שיכורים בסמטה אפלה זה בכלל מעורר מחשבות נוגות. נכון, לא כולם יעשו את זה ולא תמיד אבל בהינתן מספיק זמן, אם אתה קורבן חסר ישע, גם בגלריה מלאה שוחרי אומנות ימצא מי שיתעלל בך.

המיצג הזה לא מחדש כלום, כמובן, למי שמכיר קצת את ההיסטוריה של העם היהודי. היהודים היו, רוב השנים בגולה, בערך במצבה של אברמוביץ', נטולי כוח להתגונן ומבלי שלאיש יהיה אכפת מהם. התוצאה? כן, היו תקופות של שגשוג ושלווה אבל תמיד בסופן הגיע הפוגרום, הגזירה או הגירוש.

בנימין זאב הרצל היה יהודי עם רגל אחת בעולם הנוצרי כאשר התפרצה פרשת דרייפוס. הרצל ראה את הנעשה והבין שכלום לא יעזור. אם קצין נאמן שמשרת בצבא המדינה עדיין מופלה לרעה בגלל יהדותו הרי שלהיות מיעוט יהודי בין הגויים הוא מצב שמוביל בהכרח לאסון. אחד הרעיונות הראשונים שעלו בדעתו של הרצל למנוע את המצב המסוכן הזה היה פשוט – יתנצרו היהודים כולם ואין יותר מיעוט יהודי בין הנוצרים כי אין יהודים יותר. כשראה שזה לא יהיה מעשי החל לחשוב על פתרונות אחרים כמו למשל הקמת מדינה ליהודים בארגנטינה. שם, בערבות העשב הענקיות, בוודאי יהיה מקום למדינה יהודית קטנה שתכיל בתוכה את כל יהודי העולם.

אם הבנתי נכון את יוסי אז הציונות מבחינתו היא בהכרח לא מוסרית כיוון שהיא תמיד מעדיפה יהודים על פני לא יהודים. זה נכון כמובן אם הופכים את הציונות לאידאולוגיה, הציונות איננה אידאולוגיה. אין אידאולוגיה אחת שיכולה להיות רחבה מספיק בכדי שתכלול חילונים מוחלטים ודתיים מאמינים, סוציאליסטים וקפיטליסטים, אנשי שלום ומיליטריסטים. הציונות הייתה ונשארה פתרון נקודתי לבעיה נקודתית – איך מגינים על היהודים כך שלא יהיו קורבנות יותר. והציונות אגב נכשלה. התנועה הציונית הייתה אמורה למנוע את השואה ולא הצליחה בזה.

כדי לסבר את האוזן תחשבו על אפליה מתקנת לטובת נשים. וכי מה ההבדל בין העדפת נשים (נניח בקבלה למשרות בכירות בשירות הציבורי) ובין העדפת גברים? זו אפליה וזו אפליה. אבל בעולם שבו יש בפועל אפליה נגד נשים אחד האמצעים לאזן את המצב הוא להפלות נקודתית לכיוון השני עד שיהיה שוויון. כמובן שלהפוך את האפליה הזאת לאידאולוגיה מעקר את כל הפמיניזם מתוכן, אם הפמיניזם גורס שיש להפלות גברים כאידאולוגיה הוא לא שונה מהשוביניזם המסורתי, רק הופך את התפקידים בין המנצל למנוצלת. מי שמצדיק אידאולוגית אפליה נגד לא יהודים לא שונה מהאנטישמי שמצדיק אפליה נגד יהודים או מפמיניסטית שתטען שגברים נחותים מטבעם.

עוד טענה שיוסי מעלה בבלוג שלו מדי פעם נוגעת למהותה של האנטישמיות. לפי יוסי אנטישמיות טוענת שיהודי בהכרח אשם במשהו. מכיוון שיוסי איננו מאשים את היהודים בכלום אלא רק את הציונות הוא איננו אנטישמי. יותר מזה, יוסי טוען שיש זיקה בין הציונות והאנטישמיות ופה הוא לא לגמרי טועה.

אם היהודים חיו אלפיים שנה בגולה והציונות רצתה לשנות את המצב הזה הרי שבהכרח היא טוענת שהיהודים עשו משהו לא נכון במשך אלפיים שנה. זה לא הופך אותה לאנטישמיות. אין פה טענה שהיהודי מעצם היותו יהודי אשם במשהו אבל היהודי הגלותי? כן בהחלט. [בואו נדמיין שכתבתי פה איזו פיסקה ארוכה שמשבחת את המסורת היהודית, את המוסר והעזרה ההדדית ואת ארון הספרים היהודי. מאחורינו? יופי, אז עכשיו הגיע לשים את הדברים על השולחן.] המסורת היהודית היא מסורת של בגידה. אם בכל דור ודור היהודי יודע שהוא מוריש לבן שלו פוגרום, גזירה, חרם או גזירה כלשהי ולא עושה כלום בעניין הוא בוגד בדור הבא כשם שאביו בגד בו. ובאמת רוב היהודים נהגו באחריות והתבוללו (אולי המקבילים שלהם היום נוהגים באחריות ויורדים מהארץ).

זה כמובן לא מנקה מאשמה את הגויים ולא אומר שמותר היה לפגוע ביהודים. האשמה היא על האנטישמיים אבל האחריות היא על היהודים הגלותיים. עד היום אני לא מבין ממה כולם התרגשו כאשר בנימין נתניהו נתפס לוחש באוזנו של הרב כדורי ש'השמאל שכחו מה זה להיות יהודים'. הלוואי וזה היה נכון. הציונות הרי ניסתה לעשות בדיוק את זה. לגרום לנו לשכוח את היהדות הגלותית שחוזרת שוב ושוב על אותה טעות ולהפוך את היהודים לסוג אחר של אנשים, כאלו שרואים בעיה ומתמודדים איתה במקום להתפלל לרחמי שמיים.

לא מזמן נחסמתי לשלושה ימים בפייסבוק. זה היה אחרי שמישהו טען שאם אני לא מכבד את המסורת היהודית אין לי מה לעשות פה בישראל. עניתי לו שאם הוא מכבד את המסורת היהודית שידליק את התנור וידחוף את הראש פנימה כי זוהי המסורת שלנו והמנוול הלשין עלי (הסגיר אותי לערכאות הגויים). ובכן כאן אין מי שיחסום אותי ולכן אני כותב זאת בפירוש – המסורת היהודית היא מסורת גלותית. הדת היהודית על כל פסקי ההלכה והפלפולים שלה מתייחסת ליהודי כאורח בארצו של הגוי. אין לה שום מענה לניהול מדינה בעידן המודרני ולשאלות ההלכתיות שעולות מכך. הציונות שוללת את הגלותיות. לא במובן של גלות מטריטוריה מסוימת במזרח התיכון (הרי יהודים גרו פה במשך דורות), אלא במובן של חיים תחת שלטון לא יהודי. לפיכך הציונות שוללת את הדת היהודית ואת רוב המסורת והתרבות היהודית. אין דבר כזה 'ציונות דתית', ואנחנו רואים את התפרים שהחזיקו את השקר הזה נפרמים מול עינינו כאשר נוצר הדתי ה'חרד"ל' – שהוא שילוב שאמור להיות בלתי אפשרי בין חרדי אנטי ציוני לבין דתי לאומי. אבל, בפועל, לשני אלו יש הרבה יותר מהמשותף מאשר לחילוני עם הדתי הלאומי כיוון שכאמור הדת היהודית פשוט לא יודעת איך להתייחס למצב שבו יהודי הוא בעל הבית במדינתו שלו בזמן שהמשיח, למרבה הצער, עדיין לא הגיע.

אז לא, אני לא אנטישמי, אני ציוני. כן יש הרבה דברים יפים במסורת היהודית. במיוחד האגדה ההיא על הרבי והפריץ בפולין המושלגת (שלג? גרתי בירושלים והיו לי יומיים שלג בשנה במקרה הטוב, על מה אתם מדברים לעזאזל?) וכן, העם היהודי החזיק מעמד בגולה במשך שנים ארוכות של סבל בזכות לימוד התורה. וזה מעורר השתאות עד שזוכרים שהעם היהודי היה בגולה וסבל שם בגלל לימוד התורה ואז זה נראה די דבילי פתאום. לא יעזור לכם. אם אתם ציונים אתם צריכים להיישיר מבט אל המסורת שלנו (איך קרא לזה ז'בוטינסקי? "גוב ריקבון ועפר") ולהגיד – זה בדיוק היה האסון שלנו היהודים במשך מאות שנים, אבותינו הקימו פה מדינה כי הפנו עורף למסורת הזאת והם צדקו.

(עדו סוקולובסקי)

לצאת מהמלכודת החשמונאית

לקח אפשרי מההשוואה של ראש הממשלה בין ישראל ובין ממלכת החשמונאים: לוותר על ההשוואות

ראש ממשלתנו היקר ערך לאחרונה חוג תנ”ך, שבמסגרת פולחן האישיות של המשפחה הקיסרית נקרא על שמו של אביה של אשתו (זה שאת הוצאות הסיעוד שלו הטילה המשפחה הקיסרית על הציבור). הטקס נשמע, על פי התיאורים, כמו וורט דלוח מהרגיל בבית כנסת בשבת אחרי הטשולנט, ואף על פי כן יש בו עניין. נתניהו השווה בו בין ממלכת החשמונאים ובין מדינת ישראל, וציין שממלכת החשמונאים שרדה 80 שנים בלבד וכי המטרה שלו היא לוודא שמדינת ישראל תגיע ל-100 שנים.

השאלה המתבקשת היא כמובן מדוע נתניהו סבור שמדינה שלטענתו היא מעצמה אזורית שכל העולם שוחר לפתחה לא תסחוב עוד 30 שנה, ומאחר שזו השאלה המתבקשת נשאיר אותה לאחרים. בואו נעמוד שניה על ההשוואה.

הציניקן שבי זיהה מיד את נקודות ההשוואה המתבקשות: ממלכת החשמונאים התחילה כמלחמת אזרחים דתית רצחנית מצד קבוצה שולית באליטה הכוהנית כנגד האליטה השלטת, שניסתה ככל הנראה לבצע איזושהי רפורמה דתית. עיקר המלחמות של 20 השנים הראשונות של החשמונאים לא היו כנגד כוחות הלניסטיים – תרומתם למלחמה היתה שולית ביחס – אלא כנגד אלו שכונו אחר כך על ידי משמידיהם “המתיוונים.” סביר להניח שלאחרונים היתה תמיכה עממית מסוימת, אולי עירונית במהותה, שאם לא כן קשה להבין איך החזיקו מעמד כמעט 20 שנה מול התקוממות עממית – גם אם מביאים בחשבון את לוחמת המצור הפרימיטיבית של התקופה. האירוע המכונן של החשמונאים, טיהור המקדש, נערך על גופותיהם של יהודים וכוהנים יהודים, אם כי הטקסטים עוברים על כך בשתיקה.

ההתקוממות העממית מביאה את החשמונאים לכהונה, אבל הם לא מסתפקים בכך. בניגוד לרצון חלק ניכר מהעם, הם מכריזים על עצמם כמלכים. העם לא מרוצה. החשמונאים מתעלמים, ומתחילים בשורה של מלחמות להרחבת גבול הממלכה. האיכרים, שלא זה הדיל שעליו הם חשבו שהם חתמו, מביעים אי שביעות רצון גוברת והולכת; מתחים דתיים גואים; החשמונאים בוחרים בפלג האריסטוקרטי של הצדוקים; מתחים דתיים גואים הופכים למלחמת אזרחים דתית; המלחמות הזרות מלוות גם הן בשלל גיורים בכוח החרב והחרבת מקדשים פגאניים; לקראת הסוף, המלך אלכסנדר ינאי עושה דרקולה וסועד למרגלות שורה של פרושים צלובים; וכשהסיפור המכוער נגמר, כותב יפה קוואפיס,

בעליל, המלך אלכסנדר ינאי

ואשתו המלכה אלכסנדרה

שווים לסלווקים בכל.

הם יהודים טובים, יהודים טהורים, מעל לכל יהודים אדוקים;

אבל, מתוקף הנסיבות,

גם מצטיינים בדיבור יוונית,

ואף הינם ביחסי ידידות עם יוונים ומלכים מתיוונים –

כשווים בין שווים, יובהר נא.

המלאכה שהחלו יהודה המכבי הגדול

וארבעת אחיו המפורסמים

אכן הושלמה היטב,

הושלמה בדרך הברורה ביותר.

והכל, כידוע, גנמר במלחמות אזרחים, שסופן בעליית אדומי, בן גרים שגוירו בכוח הנשק, למלוכה על גופות החשמונאים האחרונים. הממלכה קצרת הימים, שתחילתה בברית נבונה עם הרומאים, סופה בחורבן על ידי הזמנת הרומאים. מה שהחל כהתקוממות עממית, נגמר בדיקטטורה צבאית הלנית קלאסית, שנשענת על שכירי חרב זרים.

זו הווריאציה הנגדית המתבקשת לסיפור של נתניהו: הסיפור של חוסר יכולתם של יהודים לשלוט בעצמם מבלי להגיע לדיכוי זר ומלחמת אחים. ומאחר וזו הווריאציה הנגדית המתבקשת, האוטומטית כמעט, צריך להסיר גם אותה מעל סדר היום.

פה צריך לצטט טקסט קשה, מדהים באכזריותו האטומה ואף על פי כן קריטי, “כתב אל הנוער העברי”, המניפסט הבסיסי של התנועה הכנענית: “שוב לא תוכל לראות טעם ומופת בתקופת הזוהר העלובה של הבית השני, זו התקופה הקלסית של היהדות, הדוגמה לכל הציונים מאז ומעולם.” נניח כעת לשיפוטיות של הטקסט – ספק אם ההיסטוריה של אתונה במאה הראשונה לפנה”ס עלובה פחות – ונתמקד בבעיה: היותה של תקופת הבית השני “הדוגמה לכל הציונים מאז ומעולם.”

המוח האנושי אוהב תבניות. יותר מדי אנשים משתמשים בהיסטוריה כתבנית. ההיסטוריה יכולה ללמד אותנו לקחים כלליים, ולספק לנו תמרורי אזהרה, אבל, כפי שהעיר מארק טוויין, היא לא חוזרת על עצמה, היא רק מתחרזת. הפיתוי לגזור גזירה שווה בין ההיסטוריה של הבית השני ובין ההיסטוריה של המדינה היהודית הנוכחית כה חזק, עד שכמעט אי אפשר להתגבר עליו. אנחנו צריכים איזשהו מודל להיאחז בו. והמודל של התקופה החשמונאית כה עז, כה צבעוני, כה מבשר רעות וגדולה בו זמנית, עד שהוא חודר לנשמתך ורובץ בה מבלי שתבחין בו אלא במאמץ ניכר.

וזו מלכודת, כי בסופו של דבר אין שום דמיון בין הממלכה ההיא למדינה של היום. הכוחות ההיסטוריים של לאומנות וצרות מוחין דתית הם, כמובן, הכוחות המניעים של ההיסטוריה היהודית בכללה. אבל העמים שונים, ההיסטוריה הסובבת שונה עד מאד, המעצמות אינן אותן המעצמות, העולם איננו אותו עולם. נסיון להבנות את התפיסה ההיסטורית שלנו על תבנית הממלכה החשמונאית נואל כמו התפיסה הפלסטינית שהמדינה הציונית תחלוף כמו הצלבנים. אפשר להבין את הפיתוי שבתבנית, אבל העובדה שיש כמה נקודות דמיון – פולשים אירופאים שנשענים על סיוע חוץ ממדינות אירופאיות – מובילה את המחשבה לתבנית שמתעלמת מכל מה ששונה, ובהכרח מובילה אותך לשגיאה.

הננו אשר הננו. אנחנו לא קבוצת איכרים שמתקוממת מול אימפריה זרה (עד כמה שהדימוי הזה קסם, למשל, לאנשי המחתרות). אנחנו חברה מתועשת שעוברת לעידן הפוסט-תעשייתי כשיש לה שורה של בעיות קשות. נסיון למצוא אותן בעבר החשמונאי יוביל, מצד אחד, לפטליזם ומצד שני לנסיון נואל למצוא פתרונות בעבר שאיננו יכול לספק אותם. ומצד שלישי, כמובן, יטיל עלינו צל של חברה שמחשבת את קיצה לאחור. האם כבר עברנו את שמונים השנה של החשמונאים? האם הקץ אורב מעבר לפינה? (מתבקש לצטט פה את קוואפיס על התרבות העורגת לקיצה של “מחכים לברברים”, ולכן לא נעשה זאת.)

הניחו להולכים. כשיבוא הקץ, והוא יבוא כי לכל יבוא קץ, הוא יהיה ככל הנראה אחר לגמרי. והתבוננות בעבר לא תסייע להרחיק אותו, אולי אף תזיק.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)