למה בונים הישראלים מכשול גבול מול עזה, שכמוהו אין בשום מקום בעולם?

“בסך הכל,” מדווח הכתב הצבאי אלכס פישמן בהתפעמות במוסף השבת של ידיעות אחרונות, בכתבה שכותרתה “רובוטים במקום רב”טים”, “השקיעה מדינת ישראל באדמה סביב עזה יותר משני מיליוני קוב בטון – כמות המאפשרת בניית כביש בטון להולכי רגל מתל אביב עד אתונה. נעשה שימוש בכ-120 אלף טונות של ברזל – כמות שיכולה לשמש לבניה של 12 מגדלי אייפל. מכשול כזה לא קיים בשום מקום בעולם, אפילו לא בגבול בין שתי הקוריאות.” עלות המכשול – הרשמית, חשוב לציין; אף אחד לא יופתע אם עלותו תחרוג מהתקציב – היא 3.5 מיליארדי שקלים.

כלי רכב רובוטיים, מלווים כל אחד במל”ט; 1,200 תרנים שתפקידם לתצפת לתוך הרצועה; עמדות צלפים מבוטנות, למקרה שבכל זאת יוחלט להרוג את העזתים הלא חמושים אישית ולא על ידי רובוט; לא פחות משלושה שטחי הרג בין הרצועה ובין הגבול; ועוד ועוד. כל זה, מדווחים לנו בהתרגשות מטעם מחלקת היח”צ של צה”ל, יהיה מוכן ממש בקיץ, וכשהבניה תושלם, יוסר הסיוט הגדול: אף עזתי לא יוכל יותר לחדור למדינת ישראל.

מספרם של העזתים שניסה לחדור לישראל בשנים האחרונות לא ברור, אך יש כמה מהם מדי חודש. כמעט בלי יוצא מן הכלל, הם מסגירים את עצמם לצה”ל ברגע שהם עוברים את הקו. הם מעדיפים את הכלא הישראלי הסגור על הגטו שממנו הם נמלטו. מי יודע, אולי יצליחו, אחרי שירצו את עונשם, להתמקח עם סוהריהם-לחיים ואלה יתרצו לאפשר להם לעבור לגדה ולא לרצועה. אולי אפילו יצליחו לקבל מקלט מדיני במקום אחר. לא סביר, אבל יכול לקרות. בסופו של דבר, הם בורחים מאזור אסון מתמשך, שלרוב מוחלט מהאוכלוסיה הקטינה בו אין גישה למים נקיים, אין עבודה, אין עתיד. אזור אסון מעשי ידי אדם, חשוב לציין: ידי ישראל, אם לדייק.

שיעור חוצי הגדר העזתים שהרגו או פצעו ישראלי בחמש השנים האחרונות: אפס.

עכשיו, כמה מספרים. בצד הצפוני של מכשולי הגבול בקוריאה ניצב צבא צפון קוריאה, עם כ-950,000 חיילים סדירים ו-7.6 מיליוני חיילי מילואים; הוא הצבא הרביעי בגודלו בעולם. הוא מצויד בבכ-4,300 טנקים, יותר מ-8,000 קני ארטילריה, וכ-5,500 משגרי רקטות. בצד השני של חומת עזה ניצבים גדודי עז א-דין אל קסאם, שהסד”כ שלהם נאמד בכ-15,000 עד 20,000 איש, כאחוז או פחות מאוכלוסיית הרצועה. מספר הטנקים שעומד לרשות חמאס הוא אפס, כמו גם מספר קני הארטילריה. בעימות הצבאי המלא האחרון עם צה”ל, בטבח צוק איתן (צה”ל העדיף לקרוא לזה מבצע) צה”ל לא נתקל ולו בכיתה של אנשי חמאס, שלא לדבר על מחלקה. ולא, חומת ברלין החדשה לא תחסום בשום צורה ירי רקטות או מרגמות. זה מצוין במפורש בכתבה.

אז למה בעצם בנינו אותה?

יש כמה סיבות לכך. אחת מהן היא כנראה הרצון להמנע מצילומים כמו אלה של הטבח שביצענו על הגדר במארס 2018 והלאה. הוא הצטלם נורא. עכשיו יש לנו את היכולת להרוג עזתים מרחוק, בלי צלפים. מספר המל”טים ברצועה, שגם כך ממררים את חיי העזתים, יגדל שבעתיים. אפשר יהיה להרוג אותם הרבה לפני שיגיעו לגדר. אף אחד פה הרי לא ישים לב.

השניה, בוודאות קרובה, היא השחיתות השגרתית של מערכת הבטחון. היכולת שלה לקחת כסף ציבורי ולפזר אותו למקורביה, בלי שום תועלת ציבורית, היא מן המפורסמות. סביר להניח שמאחורי החברות שקיבלו מאות מיליונים עומדים כמה קצינים בדימוס. השחיתות היומיומית הזו היא חלק מהתמונה מאז שצה”ל התחיל לקבל כסף גדול באמת, אחרי מלחמת ששת הימים. המבוגרים שבינינו עשויים לזכור את קבלני העפר הידועים לשמצה של מוצבי התעלה. כל המל”טים והתרנים והעמדות המבוטנות והרובוטים האלה עולים כסף, ולצה”ל אף פעם לא היה אכפת אם יש קשר כלשהו בין ההוצאה ובין התוצאה. זה לא שזה הכסף של אבא שלו או משהו. הכנסת מעולם לא היתה טובה בפיקוח על התקציב הצבאי, ובשנתיים האחרונות ממילא לא היתה כנסת, או תקציב.

אז כן, שחיתות צבאית שגרתית היא חלק מרכזי בסיפור. אבל יש חלק נוסף וכנראה מכריע: הפחד הקמאי של הישראלים מפני העזתים. היחס הישראלי לעזתים שונה מהותית מהיחס שלהם לפלסטינים יושבי הגדה. יש לכך הסבר לא מסובך: העזתים הם ה-unheimlich שלנו, הזר-הקרוב-מדי. הם מזכירים את החטא הקדמון: הנכבה.

משה דיין ניסח את זה היטב, בהספד שלו לרועי רוטברג, באפריל 1956: “אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם.” ב-1956 עוד אפשר היה לומר את זה: שאנחנו חיים על אדמה שדודה של עם אחר.

ומאחר והעזתים, צאצאי פליטים ברובם, מזכירים לישראלים בעצם קיומם איך קמה ישראל, את מה שהישראלים רוצים כל כך לשכוח, הישראלים מתעללים בהם בחימה שפוכה. “הלוואי שעזה תטבע בים”, אמר יצחק רבין בתחילת שנות ה-90. כמו תמיד, הישראלים רצו את אדמת עזה בלי תושביה: במשך 35 שנים הוקמו התנחלויות חסרות כל סיכוי ברצועה, והן פונו רק כאשר הישראלים שילמו בדם על הנסיון הנואל להגן עליהן.

עזה מזכירה לישראלים, כאשר אין להם ברירה אלא להתבונן במציאות, שפתרון שתי המדינות הוא אשליה; שהסכסוך הוא לא על 1967, אלא על 1948: למול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם. מה שהקפיא את דמם של הישראלים ב-2018 לא היה עצם המראה של הצעירים הנואשים שמטיחים את גופם בגדר, אלא השם שנתנו לכך: צעדת השיבה.

אז הנה, קחו לכם כמה מיליארדים ובנו מחסום כבד יותר מזה שבין הקוריאות. בנו תרנים ומחסומים ועמדות מבוטנות, הציבו רובוטים, צלפים, מל”טים, והקימו חומות שיסתירו את עזה מהישובים שנבנו על האדמה והכפרים שבהם ישבו אבותיהם של העזתים. העלימו אותה מעינינו. אנחנו לא רוצים לראות מה עשינו – ועל אחת כמה וכמה לא לחשוב על האפשרות שהעזתים יצאו מהגטו שבנינו להם.

חג חירות נעים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

העיתונים מציינים 15 שנה להתנתקות, וכדאי להזכיר מה בעצם הלך שם

עיתוני סוף השבוע, במיוחד ידיעות אחרונות, מציינים את ההתנתקות – שאירעה לפני כ-15 שנה – תוך שהם מוחקים את ההתנתקות ההיסטורית ומתארים אותה כפי שמועצת יש”ע ועוזריה היו רוצים. מאחר וזה היה אירוע טראומטי למועצת יש”ע – הוצאנו לה את הע’ והסרנו את הגוש הממאיר – ובהתאם היא רוצה להפוך אותו לטראומטי לנו, רצוי לחזור ולהזכיר מה קרה שם בפועל. נעשה את זה בנקודות.

1. הגוש הממאיר. הכיבוש הישראלי ברצועת עזה היה משהו שפשוט אי אפשר היה להסביר, לא בארץ ולא בחו”ל. 8,000 ישראלים ננעצו כקוץ בבשר הרצועה, מול כמיליון וחצי איש שגרו בה ב-2005. 8,000 האנשים הללו – שרובם היו עובדי ציבור, לא חקלאים, בניגוד למיתוס – תפסו רבע מהאדמה החקלאית הראויה ברצועה, ושתו שליש מהמים שלה. אין יותר קולוניאליזם מזה. על מי ששירת ברצועה, ואני הייתי שם שנתיים (1989-1991, ה”שנים הרעות” כפי שאמר לי איש פת”ח), אי אפשר היה לעבוד בקשקושים על “היחסים הטובים” בין המתנחלים והפלסטינים. המתנחלים היו שנואים שנאת מוות על ידי העזתים, ובצדק מוחלט. כל מי שהיה עובר, בעשר דקות נסיעה, ממחנה הפליטים דיר אל בלאח אל כפר דרום היה רואה את ההפרדה המובהקת בין אדונים ומשרתים: שם אחד ממחנות הפליטים המזעזעים בעולם, ולצידו כפר שכאילו נתלש מאירופה, כפר שישב על אדמה חקלאית שמאות אלפים נזקקו לה ושתה כמויות עצומות מהמים שלהם.

אגב, מאחר ובניין המנהל האזרחי בדיר אל בלאח שכן במצודה הבריטית הישנה בעיר, קיבלנו מים מתוקים יחד עם תושבי העיר: בסוף 1991. רק אז, אחרי 24 שנות כיבוש, נזכר המשטר הישראלי שגם עזתים צריכים מים מתוקים לשתיה. המים היו מלוחים ובלתי ניתנים לשתיה. עד אז, היינו קונים שתיה בשק”ם שניהל השאוויש המסתורי של המושל (המקום היה הזוי משהו) או שהיו מביאים לנו בקבוקי שתיה מעזה.

בכפר דרום דווקא היו מים מתוקים לשתיה.

2. צה”ל הובס. הנקודה שמי שכותב על ההתנתקות לא מתעכב עליה היא שחמאס הביס את צה”ל. בשורה של מארבים וקרבות נואשים, ותוך מחיר מטורף בחיי האוכלוסיה כתוצאה מהתגובה של צה”ל, גרם החמאס לאוכלוסיה היהודית להחליט שהמחיר בחיי חיילים לא שווה את זה. לא מדברים היום הרבה על ציר פילדלפי, ובהחלט יכול להיות שהסיפור של החיילים במלחמה הארורה בעזה מחכה לחיים הר-זהב משלו, אבל מי שהיה שם לא ישכח אותו.

התמונות האיקוניות מהתקופה היו של חיילים מסננים את החול בציר פילדלפי, בחיפוש אחרי חלקי גופות ממטענים של החמאס – ונהרגים תוך כדי חיפוש, גופה שמתווספת לגופות אחרות. היתה ההתקפה על מגורי החיילות בנצרים, שהבהירה שאפילו הנקודה המבוצרת ביותר ברצועה איננה חסינה.

נצרים, בכלל, היתה סיפור מטורף, קפקאי, משהו הזוי שכאילו יצא מוויאטנם: התנחלות חסרת כל יכולת קיום שהוקמה כמה קילומטרים מעזה, כדי למנוע מהעזתים להקים אי פעם נפל. קשה להסביר עד כמה חוסר הגיון טקטי היה במקום הזה, עד שלא לוקחים אותך לשם: עמדה והתנחלות שיושבים מוקפים ב-360 מעלות של שטח שהדבר היחיד שלא היה כבוש בו היה השנאה לכובש.

מתוך השטח הזה יצאו מאות התקפות ארטילריות, במרגמות ורקטות פרימטיביות, על ההתנחלות ועל החיילים שהיו בה. החיילים יכלו להשיב אש, אבל לא יכלו להגן על עצמם מירי ארטילרי שבא משום מקום. צה”ל ערך שורה של גיחות פראיות לשטחים המיושבים בצפיפות, הרג המון אנשים חפים מפשע (וכרגיל במצב כזה, שימש כסוכן הגיוס העיקרי של ארגוני ההתנגדות), אבל לא הצליח, עד היום האחרון ברצועת עזה, להפסיק את הירי.

כששרון הכריז על ההתנתקות, בסוף 2003, הוא כבר ידע שלציבור הישראלי נמאס לשמוע על רצועת עזה. החמאס ניצח: הוא הפך את השהות ברצועה לכזו שנושאת מחיר גבוה מדי.

3. ההתנתקות היתה פופולרית. התקשורת ייחסה המון תשומת לב למחאות של המתנחלים ולמהומות הפנימיות בליכוד, אבל רוב מוחלט של הציבור, פעם אחר פעם, אמר לסוקרים שהוא תומך בה – בשיעור של כ-70%.

הסיפור של הישראלים עם הרצועה לא ברור. שורה של מפא”יניקים (שרון אחד מהם) התאהבו מסיבות בלתי ברורות ברצועה, אלוהים יודעת למה. רוב הציבור מעולם לא גילה עניין. ניסו לדבר איתנו על בית הכנסת העתיק בעזה, ועל הקהילה הוותיקה שם, אבל מיש היה אכפת לו מנושאים כאלה גם זכר שבהיסטוריה היהודית עזה היא ארץ פלישתים מובהקת, והיהודי המפורסם ביותר שהגיע ממנה היה נתן העזתי, נביא השקר של שבתאי צבי. היום, אחרי שחירבנו את הכל, רבים בישראל אומרים שהם התנגדו להתנתקות. זה קצת כמו האמירה של הצרפתים אחרי המלחמה שכולם היו ברזיסטנס. בזמן אמת, רוב מוחלט של הישראלים תמכו בה.

4. המחאה של המתנחלים היתה רצחנית באלימותה. שני רוצחים, נתן עדן-זאדה ואשר ויזגן, ביצעו שני פיגועים (עדן-זאדה כלפי פלסטינים ישראלים, ויזגן כנגד פלסטינים בגדה) במטרה מפורשת למנוע את ההתנתקות על ידי יצירת תגובת נגד פלסטינית. על נבלתו של עדן-זאדה (הראשון שכונה “מחבל יהודי”, ואני זוכר איזה מאבק נדרש כדי להכניס את הביטוי הזה לתקשורת עד ששרון השתמש בו בעצמו) נמצא פתק עם הכתובת “יהודי לא מגרש יהודי.” שני מתנחלים, ילנה בוסינובה וברוך מנחם, הציתו את עצמם במחאה על ההתנתקות.

המחאה של המתנחלים היתה רוויית אלימות. הם שפכו שמן על כבישים, בנסיון לגרום לתאונות. קבוצה של טרוריסטים, ביניהם החשוד בצלאל סמוטריץ’, תכננה לפוצץ מכונית תופת בלב כביש סואן; לשם כך נדרשו 700 ליטר הדלק המפורסמים ההם. קבוצה אחרת של מתנחלים ניסתה להצית צובר גז ברחובות, יומיים לפני ההתנתקות. אם הם היו מצליחים, יש להניח שמספר קורבנות ההתנתקות היה גדול בהרבה.

מועצת יש”ע ניסתה להוביל מרד. השיא היה כפר מימון, כאשר התכנית של מועצת יש”ע היתה להחדיר המוני מתנחלים לרצועה, שיתפזרו בה. כאן היה ככל הנראה סוג מחושב מאד של מרטיריום, מהסוג שבוסינובה ומנחם השתמשו בו באיחור. צה”ל בלם את הנסיון הזה בכל הכוח. אני זוכר שיחה עם בכיר במועצת יש”ע כמה חודשים אחרי ההתנתקות. מבחינתו, מה ששבר את ההתנגדות שלהם היו מסוקי הקרב. “מה אנחנו יכולים לעשות נגד מסוקי קרב?”, הוא שאל.

המרד של מועצת יש”ע עשה שימוש בראש ובראשונה בקטינים. הם היו נשלחים להרביץ לשוטרים או להתפרע בהפגנות, ולהיעצר. הקטינים – קטינות, למעשה, ברוב המקרים – סירבו להזדהות (”יהודי מארץ ישראל”, הם קראו לעצמם), החריבו את תאי הכלא שלהם, והכניסו את מערכת המשפט שלנו להיסטריה. ההורים של הקטינות האלה סירבו להגיע לכלא, לזהות את הקטינות ולשחרר אותן. לא המשטרה ולא השופטים ידעו איך לאכול את זה. לדידי, התשובה הנכונה אז והיום היא להוציא את הקטינות מהמשפחה המפקירה והמתעללת שלהן ולהעביר אותן למסגרת שתתאים להן יותר. ספק, עם זאת, אם מערכת הרווחה שלנו – שבנימין נתניהו, אז שר אוצר תומך התנתקות – הרעיב עד העצם ודיבר אז על הפרטתה, היתה בכלל מסוגלת להתמודד עם זה.

כל זה נמחק מהזכרון הציבורי, ואף על פי כן כל זה קרה בימי חיינו, ממש לא מזמן, ותועד לעייפה בתקשורת של התקופה. מה שמעיד על ההצלחה של סוכני הזכרון של מועצת יש”ע בטשטוש הציבור.

5. “השמאלנים אמרו שעזה תהיה סינגפור.” עוד שקר נפוץ של הימין. אני לא מכיר איש שמאל שחשב כך. השמאל, בכלל, היה חצוי בשאלת ההתנתקות. היו שזיהו את התרגיל של שרון – להעמיד פנים שעזה עצמאית, לא לתת לה אמצעי קיום, ולומר אחר כך ש”עם האנשים האלה אתם רוצים לדבר?” – והיו מי שחשבו שכן, זה כנראה תרגיל מסריח, אבל התקדים של פינוי ההתנחלויות שווה את זה.

העמדה האחרונה היתה העמדה שלי אז, והיום ברור שצדקו מתנגדי ההתנתקות משמאל. אבל אף אחד לא חשב על עזה כסינגפור. כדי להגיע לפנטזיה כזו, צריך לא להכיר את עזה, אחד המקומות הצפופים והעניים בעולם, שהוזנחה על ידי כל שלטון מימי הטורקים והלאה, והופקרה לשירותי הצדקה והרווחה של האחים המוסלמים, שהפכו לחמאס.

יכול להיות ששמעון פרס הזה משהו מסוג זה, אבל ספק אם מישהו ראה בו אז שמאלני. כמה חודשים אחר כך הוא ערק לקדימה, אחרי שהובס בפעם המי יודע מה בבחירות פנימיות של מפלגת העבודה. על כל פנים, הוא היה אז בשלב הבזוי ביותר של קיומו הפוליטי, זוחל לממשלת שרון כדי לקבל את התפקיד הריק מתוכן – עוד אחד – שהומצא עבורו, המשנה לראש הממשלה. כדי שיתנו לו ללחך כסא, פרס היה מסוגל לשקרים הפנטסטיים ביותר לחברי מפלגתו.

6. “נתנו נסיגה, קיבלנו רקטות.” בולשיט. כזכור, מרגמות ורקטות היו גם קודם לכן. הדבר היחיד שהשתנה הוא שבמקום להפקיר את העובדים התאילנדיים של גוש קטיף – החוות שם היו לטיפונדיות, לא היו שם עובדים ישראלים – לאש הארטילרית, הפקרנו את שדרות ועוטף עזה.

הדרישה של העזתים היתה ברורה: לחיות. ישראל לא התכוונה לאפשר להם את זה. היא מנעה את יצוא יבול התותים של סוף 2005, שמפקחים בינלאומיים תלו בו כל כך הרבה תקוות. המהלך הזה הוביל להתרוששות של לא מעט אנשים, והבהיר לכל עזתי שחשב שעכשיו אפשר יהיה לנשום איכשהו שישכח מזה. כמה חודשים אחר כך, בפברואר 2006, חמאס ניצח.

וברור שהוא ניצח. הוא הביס את צה”ל וגירש אותו מהרצועה. הוא הוכיח שהמאבק המזוין עובד, במיוחד מול הפת"ח של אבו מאזן שבחר בדרך המשא ומתן. הרצועה, עוד מימי השלטון הבריטי, היתה שטח שנאמן לאחים המוסלמים – היחידים שאשכרה היה אכפת להם מהתושבים. אם ישראל רצתה שיהיה אחרת, היא היתה צריכה לאפשר לעזתים נמל ודרך יצוא. במקום זה היא התחילה ליישם את מדיניות הבידול, שהמטרה שלה היא הפרדה בין הרצועה והגדה כדי למנוע הקמת מדינה פלסטינית – או, במילים אחרות, לשרת את המטרות של המורדים ממועצת יש”ע.

7. פליטים תוצרת בית. המתנחלים הפכו את היהודים שפונו מרצועת עזה לפליאים בכוונת מכוון. המדינה שפכה כמויות בלתי נתפסות על המפונים הללו, ועדיין הם מסרבים לקבל בתים ואדמות, אלא אם יקימו להם ישובים חדשים. מאז חלפו 15 שנים, והיום מייבבים הילדים שלהם שהם חיים בטראומה. ובכן, זו טראומה שהונחלה להם במכוון. במועצת יש”ע, ששלחה את הילדים קדימה בהתנתקות, ממשיכים לעשות שימוש ציני, הפעם בילדי המפונים.

האנשים האלה נוהגים לטעון שהם מאמינים באלוהים. לטובתם, אני מקווה שאין כזה, כי על הפשעים שלהם כלפי הילדים אין ולא תהיה כפרה. הקללה התנ”כית “ארור האיש אשר ישוב ויבנה את העיר הזו: בבכורו ייסדנה ובצעירו יציב דלתיה” עולה בדמיון, אבל הדמון יהוה תמיד אהב להתעלל בילדים; והראויים לעונש היו ונשארו ההורים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

רזאן אל נג’אר נרצחה על פי הנהלים: מבט חוזר אל מקרה הרג אחד מתוך כ-200 בטבח על גדר רצועת עזה

לשם שינוי, הצלף הישראלי שרצח את רזאן אל נג’אר לא התכוון לרצוח אותה.

הוא התכוון להרוג אדם חף מפשע אחר לגמרי.

מחר (שני) יהיה יום השנה השני לרציחתה של הפרמדיקית העזתית רזאן אל נג’אר על ידי צלף ישראלי. האחרון ירה בנג'אר כחלק ממדיניות הטבח של צה”ל על גדרות רצועת עזה. בשנים 2018-2019 הרג צה”ל לפחות 183 פלסטינים בהפגנות מול הגדר, ופצע למעלה מ-9,000 מהם.

רזאן לא היתה חמושה. היא העידה בעבר שחיילים כבר ירו בכיוונה. היא נהרגה, קבע תחקיר של Forensic Architecture והניו יורק טיימס, כאשר צלף ישראלי ירה לתוך קבוצה של פלסטינים לא חמושים, רבים מהם פרמדיקים. הכדור סטה ממסלולו, ניתז ורסיס שלו הרג את נ’גאר.

וזה היה רצח לכל דבר, כי אם אתה יורה לעבר אדם חף מפשע אחד והורג בטעות אחר, בכל מקרה ביצעת רצח.

צה”ל הודיע שהוא פתח בחקירת מצ”ח. עד כה, שנתיים לאחר מעשה, היא לא הסתיימה – או, אם הסתיימה, הצבא קבר את המידע. החמוש הישראלי שרצח אותה יכול לסמוך על מצ”ח: התו”ל שלה מתמצה בסיסמה הצה”לית של “עוד לא נולד הבנזונה שיעצור את הזמן”: מושכים כמה שיותר זמן בחקירה, עד שהחייל הרוצח או המתעלל יוצא מכלל תחולת חוק השיפוט הצבאי (חצי שנה עד שנה מרגע שחרורו). אופס, נגמר הזמן. פוס, אנחנו לא יכולים לגעת בך יותר. רק אל תשכח להתייצב למילואים, כן?

מותה של נג’אר משך את תשומת הלב הציבורית העולמית מכל הסיבות שישראל מתעבת: היא היתה צעירה, פוטוגנית, נחושה ובעלת ערכים, נהרגה פחות או יותר מול המצלמות, ואי אפשר היה להאשים אותה בשום צורה בטרור.

לא שדובר צה”ל לא ניסה. השקרן הממומן ביותר במזרח התיכון צריך לתת עבודה, אחרי הכל. אז הוא ערך סרטון באופן מגושם וניסה לטעון שהיא אמרה שהיא רוצה להיות מגן אנושי. לא שברור איך מישהו שרוצה להיות מגן אנושי מעניק לצה”ל אישור לירות בו, אבל השקרן הממומן ביותר במזרח התיכון הוא גם מהגרועים שבהם; כך שתוך זמן לא רב צץ הראיון המלא, שבו אמרה נג’אר שהיא “מגן אנושי כמצילה של הפצועים.” בין השקרנים של דו”צ בלט במיוחד אביחי אדרעי, נציג דו”צ בערבית.

ככה זה כשצה”ל הורג אדם חף מפשע: הוא חייב גם לרצוח את זכרו.

הרצח הזה, חשוב לציין, בוצע על פי הפקודות והנהלים של צה”ל. לא מדובר פה ב”אירוע נקודתי.” צה”ל הוציא פקודות שהורו לירות ירי חי ב”מסיתים מרכזיים”. כלומר, לא באנשים שהיוו איזושהי סכנה לכוחותיו, אלא מי שנתפסו כדמויות מרכזיות בהפגנות.

שורה של ארגוני זכויות אדם ניסו להציל את כבודה המסמורטט של מדינת ישראל, ועתרו לבג”צ. הם טענו שצה”ל יצר מפלצת בלתי מוכרת בתחום המשפט הבינלאומי. בזמן לחימה, מותר לצה”ל לירות רק לעבר לוחמים או אזרחי אויב שנוטלים חלק ישיר בפעולות איבה. כך, למשל, אילו היו המפגינים יורים לעבר החמושים הישראלים, ומישהו היה נוהג במשאית תחמושת כדי לסייע להם, מותר היה להרוג אותם ואותו. אבל דיני המשפט הבינלאומי לא מכירים במושג “מסית מרכזי” או “מסית ראשי”; הם מכירים ב”לוחם” או “לא לוחם.”

עורכי הדין של ארגוני זכויות האדם טענו שסט החוקים הנדרש במצב כזה הוא לא חוקי הלחימה – הרי לא היתה לחימה, היה טבח – אלא זה של אכיפת חוק; ובו מותר לפתוח באש רק במקרה של סכנת חיים ברורה ומיידית.

הם צדקו בכל מילה. באותה מידה יכלו לנופף תרנגולת מעל ראשם. בג”צ, כהרגלו בקודש כשזה מגיע לחיי לא יהודים, בגד ביעודו, וכמו יאיר לפיד הודיע שהוא תמיד מקבל את החלטת מערכת הבטחון.

אבל אז, כפי שמציינת עו”ד רוני פלי – אחת מל”ו – נכנסה לתמונה ועדת החקירות של מועצת זכויות האדם של האו”ם, וקבעה שיש חשד סביר לכך שצה”ל הפר את המשפט הבינלאומי. בשיח המקובל, המונח המעודן “הפרה של המשפט הבינלאומי” מתורגם בדרך למושג גס וברור הרבה יותר: פשעי מלחמה.

וראה זה פלא: זמן קצר לאחר ההחלטה הזו, שינה צה”ל בחשאי את נהלי הפתיחה באש שלו. מומחי הבליסטיקה שלו, כמסתבר, הזדעזעו לגלות שירי קליעים חיים מעל לקו הברך עשוי להוביל בסבירות גבוהה למוות, והפקודות שונו.

אתם יודעים, הפקודות הבלתי חוקיות שאושרו על ידי בג”ץ, בראשות הנשיאה חיות. על שופטים כמותה כבר אמר התלמוד ביחס לשופטים שחששו להרשיע את הורדוס: “בעלי מחשבות אתם; יבוא בעל מחשבות וייפרע מכם.”

ואנחנו נשארנו עם גופה של צעירה, חובשת, בת 20, שדמיה זועקים מן הארץ. אם האוזן איננה ערלה והלב אינו אטום או מושחת.

איתה, ועם האיש שירה בה, שטעם טעמו של דם אדם, ושכנראה כבר שוחרר לחייו האזרחיים. מה חשב כשראה את הדיווחים? האם נקפו ליבו? האם חגג, כמקובל, אחרי הרג ראשון? (האם היה זה הרג ראשון?) האם הבין מה עשה? האם יבין? האם המוות הזה ישנה את חייו? האם ירדוף אותו ויוביל למותו בדרך דומה, מידיו שלו, כפי שקורה לעתים תכופות מדי? או שמא, כפי שנפוץ פחות, הוא ישתוקק לטעום שוב את התחושה המשכרת של היכולת לקטוף חיי אדם פשוט כי זה אפשרי?

כנראה שלא נדע, כי אלא אם האיש יחשוף את עצמו מרצונו כחלק מתהליך של וידוי, צה”ל ימשיך לשמור על שמו סודי. אחרי הכל, אסור לגרום ליורה הבא לחשוב שתהיינה השלכות כלשהן למעשה הרצח. רוצחים אלמונים; וביותר מדי מקרים, משורה משחרר רק המוות.

ובעוד אנחנו מציינים את מותה של רזאן אל נג’אר, רצחו חמושי מג”ב אתמול (ז’) בירושלים את איאד אלחלאק, פלסטיני שסבל מאוטיזם. הוא נמלט מפניהם אל חדר אשפה, ניסה להסתתר מאחורי פח, ושם ירה בו רוצחו ארבעה עד שישה קליעים. איאד אלחלאק, לא היה חמוש ולא היווה כל סכנה. כמו אל נג’אר, איתרע מזלו להיוולד לקבוצה שדמה מותר.

ומי התיר את דמם? אפשר להטיל את האשמה, במידה ניכרת של צדק, על החמושים למיניהם, מפקדיהם, השופטים שקושרים את עיניהם מראש, התועמלנים אנשי ה-hasbara שמצדיקים כל מעשה נבלה, הפוליטיקאים שקוראים לירות כדי להרוג במי שמרים ולו מברג; אבל בסופו של דבר, החמושים והפוליטיקאים והשופטים מקבלים את משכורתם ואת הכבוד המוקנה להם מידינו. לא נוכל לומר “ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו.”

ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל.

הערה מנהלתית א’: ביום חמישי הבא, ה-11 ביוני, בשעה 19:00, אארח לשיחת זום את נציגת שוברים שתיקה מרפי בוביס, בפורמט AMA (Ask Me Anything). מרפי תתחיל את השיחה בכ-20 דקות של הרצאה כללית על הארגון ופועלו, ולאחר מכן יהיו שאלות מהקהל. מי מקוראי הבלוג שרוצה להשתתף באירוע, מתבקש לשלוח לי מייל לכתובת [email protected] ואשלח לו את הקישור.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

שר הבטחון תולה את המצב ההומניטרי ברצועת עזה ב”שבויי צה”ל בידי חמאס” – שאינם קיימים

שר הבטחון, בעוונותינו אביגדור ליברמן, הצדיק אתמול (ב’) בכנסת את המשך המצור הישראלי על רצועת עזה בכך שחמאס מחזיק בשבויים ישראליים, ואמר כי עד שהם לא יבוקרו על ידי הצלב האדום, המצב ההומניטרי ברצועת עזה לא ישתפר.

זה מצריך העלאה של כמה נקודות:

א. אין כל שבויים של צה”ל בידי חמאס. יש שני הרוגים שיתכן שגופותיהם מוחזקות בידי חמאס, אורון שאול והדר גולדין. השניים הוגדרו כחללים שמקום קבורתם לא נודע, אבל לאחר לחץ של משפחותיהם שינה צה”ל את ההגדרה – מהלך שנוי במחלוקת בלשון המעטה – והגדיר אותם כחללי שרדינגר, או בלשונו “הן כחללים והן כנעדרים.” הרב הצבאי הראשי הגדיר אותם בשעתו כחללים, אבל כנראה שללחץ המשפחות ולפולחן הבשר הישראלי יש השפעה יוצאת דופן. כלי התקשורת נוטים לאחרונה לאמץ את השיח של המשפחות, על פיהן הגופות הם “הבנים.” על כל פנים, בין אם השניים חללים ובין הם נעדרים, שבויים הם לא.

עכשיו, אחת משתיים: או שאביגדור ליברמן פלט בטעות מידע מודיעיני סודי מכל סודי, והצהיר שישראל מודעת למה שהכחישה עד כה בכל תוקף, קרי שיש שבויים בידי חמאס; או שהוא משקר ובונה על כך שלתקשורת היהודית יש זכרון של חולד.

ב. ההצדקות למצור הישראלי על רצועת עזה, שנמשך בדרגות שונות של חומרה בפועל מאז ההתנתקות (כשישראל מנעה את הוצאת היבול מהרצועה בסתיו וחורף 2005), השתנו פעם אחר פעם. תחילה, הסיבה למצור הרשמי היתה עליית החמאס ברצועה; אחר כך, שבייתו של גלעד שליט; אחר כך, לא ממש ברור אבל אף אחד בישראל לא שאל, אז המשכנו את זה בכל זאת; ועכשיו, שר הבטחון מגדיר לצרכי המצור שני חללים כשבויים.

ג. ברצועת עזה חיים כ-1.8 מיליוני תושבים, שהגיל החציוני שלהם הוא 18. כלומר, חלק ניכר מהאוכלוסיה הוא בעצם ילדים. הם נמצאים תחת מצור ישראלי שהורג בהם וגורם להם מחלות כל ימי השנה. האו”ם העריך שרצועת עזה לא תהיה ראויה למגורי אדם ב-2020, שזה מעבר לפינה. התירוץ הישראלי הנוכחי הוא שני “שבויים”; כלומר, העמדה הרשמית של מדינת ישראל – כפי שהובעה על ידי שר הבטחון שלה בפרלמנט שלה – היא שמותר לה להתעלל בכ-900 אלף אזרחים ולהשתמש בהם כבני ערובה עבור כל שבוי שלה. המדיניות הישראלית, מדיניות הבידול – הפרדה בין הגדה והרצועה כדי לסכל הקמת מדינה פלסטינית – מצריכה התעללות מתמשכת ויומיומית ב-1.8 מיליוני אזרחים.

כאן המקום להזכיר שישראל מחזיקה אלפי שבויים פלסטינים, שיש לה בית קברות לגופות חללי אויב אבל שהיא כבר לא ממש יודעת מי בדיוק קבור שם כי למי אכפת, רק ערבים. אפשר רק לחשוב אילו צווחות היתה משמיעה ישראל הרשמית אם החמאס היה מצדיק פגיעה באזרחים ישראלים משום שהיא מחזיקה שבויים פלסטינים. כאן אומר את זה שר הבטחון, והאדמה לא זעה.

ד. הסיבה שהנושא של רצועת עזה בכלל עולה לדיון הוא הקריסה המהירה של השירותים שם. הדיווחים מהשטח נשמעים דומים מאד לאלה שקדמו לצוק איתן. לאף אחד בישראל לא באמת אכפת, וממשלת ישראל ממשיכה במדיניות ההתעללות ב-1.8 מיליוני בני אדם, שמתבצעת ללא שמץ של דיון ציבורי כבר עשור.

עזה תחזור לסדר היום שלנו כאשר היאוש יגבר, שוב, על הפחד, והאסירים בכלא הפתוח הגדול בעולם יטיחו שוב את גופותיהם בחומות ויירו שוב לעבר ישראל. בינתיים, מדי שבוע בערך אנחנו הורגים בהם על הגבולות או במים. מטוסי ריסוס ישראלים משמידים יבולים ברצועת עזה, בלי שלמישהו אכפת. נזכר בזה כשהכל יתפוצץ, אבל אז כרגיל נתכנס לתנוחה האהובה על הציבור, זו העוברית, ונייבב שמה כבר עשינו.

ה. יש שני ישראלים שככל הנראה אכן מוחזקים ברצועת עזה, אברה מנגיסטו והישאם א סייד. הם לא זוכים ליותר מדי תשומת לב, וכנראה שאפילו אביגדור ליברמן לא היה מעז להשתמש בהם כדי להצדיק את החזקת תושבי רצועת עזה כבני ערובה.

אף על פי כן, הם ככל הנראה עדיין שם. נתראה בגרסה הבאה של מבצע “פאלוס זקור.”

ועוד דבר אחד: ישנו טרול ימני שמתכנה שי גליק או לעתים שמאי גליק. הבוקר קיבלתי ממנו את המייל הבא, לאחר שבעבר חסמתי אותו בפייסבוק. אם תתקלו בשמו, רק שתדעו באיזה טיפוס מדובר.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

כשישראל מונעת משר דרום אפריקאי לבקר ברשות הפלסטינית, היא מפוצצת את אחד השקרים של עצמה

אחת הטענות החוזרות על עצמן של הימין היהודי בישראל היא שאין בעצם כיבוש בגדה המערבית, ואם יש הוא זניח: רוב הפלסטינים, נטען שם, ממילא נמצאים תחת שליטה פלסטינית. יש מספר קטן של פלסטינים שחיים בשטחי סי, אבל זה לא סיפור רציני. אין כיבוש כי רוב הפלסטינים חיים תחת הנהגה פלסטינית. הטמבל שעומד בראש המפד”ל אפילו בנה תכנית מדינית-עאלק סביב הרעיון הזה: היא אומרת שישראל צריכה לספח את שטחי סי, במידת הצורך להעניק אזרחות לתושבים שם, וחסל סדר.

זה בלוף נאה, רק שאין לו אחיזה במציאות. קודם כל, בניגוד לציורים של בנט, אי אפשר לחלק את הגדה המערבית לשלושה אזורים מובחנים: המדובר במובלעות. שנית, הפלסטינים לגמרי לא שולטים על עצמם. מי שטורח לקרוא את החדשות, יכול היה לשים לב, למשל, שהפלסטינים לא מסוגלים אפילו לשלוט על ההכנסות של עצמם: הם תלויים לשם כך בישראל, וזו מעכבת את העברת התשלומים כרצונה. הפלסטינים עצבנו את נתניהו? עובדי הממשלה שלהם לא יקבלו משכורות עד שיהיו מספיק צעקות מאירופה וארה”ב. ומי ששם לב לדיווחים היומיים של צה”ל על המעצרים שהוא מבצע מדי לילה, ישים לב שחלק ניכר מהם מתבצעים בכלל בשטחי איי – אלה שאמורים להיות תחת שליטה פלסטינית מלאה. מדי פעם מבצע מעצרים כזה מסתבך, ואז צה”ל הורג כמה פלסטינים בלי שהציבור הישראלי שם לב.

הדוגמא האחרונה לכך שבניגוד לתעמולה הימנית, השליטה הישראלית על הפלסטינים בגדה מעולם לא הסתיימה התרחשה בסוף השבוע. בלייד זימאנדה, השר הדרום אפריקאי לענייני השכלה גבוהה, קיבל הזמנה לביקור רשמי ברמאללה. אממה, משרד החוץ הישראלי ממש לא אוהב את זימאנדה. שם ראו בשלילה את העובדה שזימאנדה לא התכוון כלל לבקר בישראל אלא רק ברשות הפלסטינית, ואת העובדה שהוא מבקר תקיף של מדיניותה של ישראל, ועל כן הודיעו שלא יתנו לו ויזה.

ההודעה לוותה בלהג הרגיל של אביגדור ליברמן, שצריך להוכיח שהוא עדיין קיים ועדיין מועמד לתפקיד שר החוץ, אבל היא לא מסתירה את העובדות: שכל מי שרוצה להכנס לגדה המערבית, צריך את אישורה של ישראל. ולא מדובר רק בשרים דרום אפריקאים: בשעתו, אסרה ישראל על כניסתם של הבלשן והפעיל נועם חומסקי, הליצן הספרדי איוון פראדו, ואמן הקומיקס מקסימיליאן לה רוי לגדה.

כלומר, ישראל שומרת לעצמה את הזכות לקבוע לפלסטינים לא רק אם הם יקבלו את הכספים שישראל גבתה עבורם, אלא גם מי יהיה הליצן שלהם, מי יתארח בפסטיבלי הקומיקס שלהם, ואיזה בלשן יוכל לנאום שם. היא שןלטת בגדה שליטה מלאה באמצעות המעברים. היא שולטת אפילו ברישום האוכלוסין של הפלסטינים, מוקד לטרגדיה מתמשכת בזכות עצמה. בגדה יש אלפי תושבים שנולדו בעזה, אבל ישראל סירבה לאשר את שינוי הכתובת שלהם – למרות שחלקם מתגוררים שם יותר מעשור. המשמעות היא שבכל רגע נתון, ישראל יכולה לעצור את ה”עזתים” הללו, להודיע שהם מתגוררים בגדה בניגוד לחוק, ולגרש אותם לעזה. ישראל מסרבת לאפשר לפלסטינים לעבור לגדה מעזה, וכך נוצר מצב שיש, למשל, אב שגר בגדה במשך שנים ואיננו יכול לראות את משפחתו – כי ישראלל מסרבת להכיר בכך שהוא תושב הגדה, איננה מאפשרת למשפחתו להתאחד איתו, ואם יצא לפגוש אותן בעזה, לא יוכל לשוב לגדה. מצד שני, אם אתה תושב הגדה ויש לך קרוב משפחה בעזה שנמצא על סף מוות, בכלל לא בטוח שישראל תיתן לך לראות אותו בזמן.

ישראל, במילים אחרות, כל כך לא שולטת בגדה וברצועה, שהיא קובעת לפלסטינים מי מהם יגור איפה; היא קובעת איזה זר יוכל לבקר שם; היא שולטת במשכורות של עובדי הממשלה; והיא שומרת לעצמה את הזכות לבצע פשיטות צבאיות על השטחים הפלסטיניים כאוות נפשה. הישראלים אולי שכחו, אבל הפלסטינים זוכרים את השתוללות הוונדליזם והביזה שכונתה מבצע “שובו אחים” מהקיץ האחרון היטב.

אלא של-hasbara אין שום קשר אין המציאות. היא גם לא אמורה לשכנע את האנשים שחיים מחוץ לישראל. המטרה שלה היא לסמא את עיני הציבור היהודי שחי בישראל. בזה היא דווקא מצליחה היטב.

ועוד דבר אחד: לנתניהו יש קואליציה בטוחה למדי של 67 ח”כים, ואף על פי כן הוא לא הצליח להקים ממשלה ב-28 הימים הראשונים שניתנו לו. מותר לשער שהוא מבוהל עד מוות מהאפשרות שאשכרה יצטרך להקים ממשלה כזו, שתחסל את היכולת שלו להעמיד פנים בפני העולם שהוא בעצם איש ימין מתון. בינתיים, לא נראה שהרצוג מתכוון להציל אותו מעצמו. לא נשאר לו עוד זמן רב. יש להניח שמשה כחלון לא ישחק את תפקיד יאיר לפיד ולא יאפשר לנתניהו להפיל עליו את התקציב האסוני שכדי שלא להעבירו הלך נתניהו לבחירות. למיטב זכרוני, הפעם האחרונה שבה ראש ממשלה לא הצליח להקים קואליציה ב-28 הימים הראשונים שלו היתה ב-1988. יש להניח שנתניהו מפעיל לחץ רב על הרצוג ומנסה לפרק את המפלגה שלו – בזה, בניגוד לכל השאר, הוא דווקא מוצלח.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

חמוש כלשהו הרג בשבוע שעבר עובד של מערכת הבטחון הישראלית, שתיקן את הגדר מול רצועת עזה. זמן קצר לאחר מכן, חמושינו העוקצניים סיפקו תגובה ציונית הולמת, והרגו ילדה בת שלוש, ופצעו עשרה פלסטינים נוספים. הראינו להם! וארור האומר נקם: נקמת דם ילדה קטנה עוד לא ברא השטן.

הפוליטיקאים הישראלים מיהרו להתחרות מי מהם יצא יותר גבר-גבר על דמה של ילדה. ראש הממשלה, אל קאפו… אה, סליחה, בנימין נתניהו, הודיע ש"אני מציע לכולם לא לנסות אותנו. מי שניסה, חטף. מי שינסה, יחטוף." פוליטיקאי בכיר אחר אמר את הדברים הבאים: "אם עזה רוצה שקט עליה לנהוג בשקט ולא, היא תסבול תוצאות של אי שקט עשרות מונים. עזה אינה תחת שום כיבוש. אם היא חושבת שהעולם יוסיף לתמוך בה ולגרום לקורבנות היא טועה. […] אתם משחקים באש, בלי עזרה מבחוץ לא תוכלו להתקיים – והעזרה תיפסק אם תמשיכו להרוג אנשים חפים מפשע. תפסיקו עם זה – למענכם. אנחנו את הביטחון שלנו נבטיח." ההדגשה שלי.

מי היה הפוליטיקאי שמיהר לאיים על תושבי עזה בהשמדה ("לא תוכלו להתקיים"), תוך שהוא מקפיד להדגיש שהעובדה שישראל יכולה, ברצונה, לחנוק את עזה אין משמעה חס וחלילה שהיא שולטת בה ("עזה אינה תחת שום כיבוש")? כלום היה זה נפתלי "הרגתי ערבים" בנט? אביגדור "אסואן-טהראן" ליברמן? שר האוצר, יאיר "זועביז" לפיד, שמיהר להצטלם בצפון במעיל קרב? לא, לא, זה היה נשיא המדינה, חתן פרס נובל לשלום שמעון פרס.

למה פרס יוצא בהצהרות כאלה? כי הכהונה שלו עומדת להגמר וגם בגיל 92 האיש לא יודע מה לעשות עם עצמו, אם אין לו תפקיד רשמי. המערכת הפוליטית רוחשת שמועות על כך שהוא מתכוון לסחוט את נתניהו כדי שזה ישנה את חוק יסוד הנשיא ויאריך את הכהונה שלו, או יתן לו להתמודד לכהונה שניה. הוא יעשה זאת על ידי איום בהתייצבות בראש קואליציית מרכז-שמאל. פרס פיקח מספיק כדי לדעת שאין צל של סיכוי שמישהו יצביע עבורו, אבל על נתניהו זה עשוי לעבוד. כדי להפוך את האיום שלו לאמין, פרס חייב להשיל את שאריות עברו כ"איש שלום" (be my friend for peace, זוכרים?), ולחזור להיות הבטחוניסט שהיה.

למזלם של ילדי עזה, פרס לא בשום תפקיד ביצועי, אחרת הוא לא היה מהסס לספסר בדמם עבור הג'וב הבא שלו. אבל את זה אי אפשר לומר על בוגי "משה" יעלון. בהנחיית הלז, שינה צה"ל את דפוס הפעולה שלו, והוא התחיל לירות על פלסטינים שהתקרבו למרחק של 300 מטרים מהגדר – עד לאחרונה הוא התיר להם להתקרב עד 100 מטרים. המשמעות חמורה במיוחד מבחינת החקלאות העזתית: עד 30% מהשטחים החקלאיים של הרצועה הפכו לשטחי הרג.

כדי להוכיח לעזתים שהוא יכול לחנוק אותם כאוות נפשו, הורה יעלון לסגור את מעבר כרם שלום ביום חמישי האחרון. 300 משאיות של סחורה שאמורות היו להכנס לרצועה לא נכנסו. כמו כן, לא נכנסו 600,000 ליטרים של סולר עבור תחנת הכוח של עזה, כ-400,000 ליטרים של סולר עבור המגזר הפרטי, ו-200 טונות של גז בישול. כדי להתקיים, רצועת עזה זקוקה ל-500,000 ליטרים של סולר עבור תחנת הכוח, 350,000 של סולר עבור המגזר הפרטי, וכ-250 עד 300 טונות של גז בישול.

רצועת עזה ספגה מכה קשה במיוחד עקב הסופה. חלקים ניכרים מהרצועה הוצפו. בדיוק ברגע זה, בשל פעולה של אדם אחד, נקט בוגי "משה" יעלון בענישה קולקטיבית כלפי אוכלוסיה של יותר ממיליון בני אדם. חשבו על הקשיש שלא יכול להתחמם, על הילדים שרועדים מקור ושאין להם ארוחה חמה. מזעזע אתכם? שתקו! כך עלה ברצון מפני יעלון.

ענישה קולקטיבית היא פשע מלחמה. הישראלים רגילים כל כך להשתמש בענישה כזו, רגילים כל כך לתקנות ולחוקים שמאפשרים אותה ומסווים את הזוועה, שהם אדישים לה. המצב בעזה בימים כתיקונם לא טוב משמעותית יותר: מחשבות של אשה עזתית שנחלצה משם עשויות לתת פרופורציה על החיים במצב שבו יש לכם שש שעות חשמל ביממה. ישראל מנהלת מול הרצועה מדיניות של מצור שנמשכת כבר מספר שנים. פעם זה היה מצור חונק, מצור שבמסגרתו התעללה ישראל בתושבי הרצועה ומנעה מהם, בין השאר, גם שוקולד וצעצועים; עכשיו זה מצור נושם.

ועדיין, מצור לא אמור להיות ענישה קולקטיבית – ענישה קולקטיבית, נזכיר, משום שרצועת עזה בחרה בממשלה שישראל לא אוהדת. מצור אמור להיות כלי צבאי להכרעת כוח אויב; ככזה הוא אמור להיות קצר. המצב של מצור נצחי הוא לא טבעי וספק אם הוא חוקי. ולא, אי אפשר לטעון ש"אין מצור על עזה." כל הפעולות של חיל הים, המניעה של כניסה ויציאה של כלי שיט, הם מצור. (התקדים של המצור הצפוני על מדינות הקונפדרציה גם אומר שבעצם הטלת המצור הימי יש הכרה בצד השני כצד לוחם, מה שאומר שאם ישראל לוכדת לוחמים עזתים היא צריכה להתייחס אליהם כאל שבויי מלחמה, אבל לא נכנס לזה עכשיו.)

ואנחנו התרגלנו. התרגלנו לענישה קולקטיבית, התרגלו לאכזריות האגבית שבמניעת גז בישול ואמצעי חימום בחורף קר במיוחד. התעלמנו מהמדיניות האכזרית של חיל הים, שמשתלט על סירות דייגים עזתיות כשאלה מנסות לחצות את קו שש המילין ולהגיע אל הדגה, כשהוא מחרים אותן או, על פי כמה וכמה דיווחים, מטביע אותן. סירה מוחרמת או מוטבעת משמעה עוד משפחה שנאלצת להשען על הסעד של אונר"א או החמאס.

לא טוב לכם, עזתים? כדאי לכם, למרות הגזל של אדמותיכם החקלאיות, למרות החנק, למרות הירי לעבר חקלאים, למרות הטבעת סירות הדיג העלובות (איזו גאווה להיות בחיל הים הישראלי, הא?), להיות בשקט. אם לא תהיו בשקט, אם תעזו להרים ראש נגד האויב שמעולם לא הפסיק להלחם בכם, נגד האויב שבשלו ילדיכם אינם יכולים לישון מבעת הזמזום הבלתי פוסק של כלי הרצח המעופפים שלו, אם תזכרו שאינכם תולעת אלא איש, אז – אומר לכם חתן פרס נובל לשלום – תסבלו עשרות מונים, אז "לא תוכלו להתקיים."

והאיש שהשמיע את האיום הג'נוסיידלי הזה, שהתקבל בשתיקה אדישה כזו במולדתו, רב כעת עם ראש הממשלה סביב השאלה מי מהם יהיה הנואם המרכזי בדאבוס. יש לקוות שיהיה מי שישבש את החגיגה שלו, שיזכיר למדושנים שהגיעו למקום עם מי יש להם עסק.

הערה מנהלתית: אני רוצה לברך את הקוראים בשנה טובה, נובי גוד למי שחוגג. תכלה שנה וקללותיה.

(יוסי גורביץ)

אתמול (ו') חיסל צה"ל מהאוויר את זוהיר אל קיסי, המזכ"ל של ועדות ההתנגדות העממית ברצועת עזה. יחד עם קיסי חוסל גם מחמוד חנאני, שבהודעת דובר צה"ל מתואר כ"סייענו." המהלך הזה הוא ששם קץ לשקט היחסי בגבול הדרום והוביל לירי הטילים לעבר הישובים שם. בהודעת דובר צה"ל נאמר בצדקנות ש"צה"ל אינו מעוניין בהסלמה אך ערוך ומוכן להגן על אזרחי מדינת ישראל ולהגיב בעוצמה ובנחישות כנגד כל ניסיון להוצאת פעילות טרור." אני שמח לשמוע שצה"ל איננו מעוניין בהסלמה, כי מהפעולות שלו אפשר לנחש את ההיפך.

יש בעיה רצינית עם הדיווח של דובר צה"ל: הוא מייחס לאל קיסי את תכנון הפיגוע באילת בקיץ שעבר, שבו נהרגו שמונה ישראלים. אבל כפי שכבר למדנו לדעת, ועדות ההתנגדות העממית לא היו מעורבות בפיגוע באילת. הוא בוצע על ידי חוליה של ג'יהאד איסלמי שהורכבה מתושבי סיני. זה לא הפריע לצה"ל ולאהוד ברק לחסל שישה ממנהיגי הארגון שעות ספורות לאחר הפיגוע, ולא הפריע לבנימין נתניהו להודיע ש"האחראים לפיגוע כבר נענשו." למעשה, זמן קצר אחרי החיסול של מנהיגי הוועדות, צה"ל החל לבצע תמרון לאחור שבו הוא התנתק מהטענה שהאחראים לפיגוע הגיעו מרצועת עזה. יתר על כן, בנובמבר עצרו המצרים חשוד בתכנון הפיגוע ההוא.

כל זה לא מפריע עכשיו לצה"ל לייחס, שוב, את הפיגוע ההוא לוועדות ההתנגדות העממיות. אחרי הכל, הוא יכול לסמוך על כך שאף אחד לא יזכור שהוא כבר נתפס בשקר בנושא. הכתבים הצבאיים שחוזרים עכשיו כתוכים על הטענה שאל קיסי היה מעורב בפיגוע באילת ודאי לא יעשו זאת. על רקע השקרים העקביים של צה"ל בנושא, מותר לתהות אם גם הטענה האחרת לגבי אל קיסי – שהוא היה מעורב בתכנון פיגוע עתידי באזור גבול מצרים – אמינה באותה מידה. אחרי הכל, אין לנו שום סיבה להאמין למה שצה"ל טוען בנושא.

סביר להניח שיועלו תיאוריות קונספירציה על הסיבה להתקפה ברצועה דווקא עכשיו. לא צריך שום קונספירציות: זה פשוט ההרגל המותנה של צה"ל. אם יש לו הזדמנות לחיסול של מישהו שעצבן אותו – אל קיסי היה מעורב, או על כל פנים טען שהיה מעורב, בחטיפת גלעד שליט – הוא יעשה את זה, יהיו אשר יהיו התוצאות. שלום האזרחים, אחרי הכל, הוא אף פעם לא גורם בתכנון של הגוף ששותה מיליארדים מכספיהם כדי להגן עליהם.

ועוד דבר אחד: סימה קדמון דיווחה על תכך אווילי במיוחד בלשכת הרמטכ"ל בדימוס והאיש שזכה לרחוב על שמו בעודו בחיים, גבי אשכנזי. היא הציקה לאשכנזי בשעתו בבקשות לראיון, ואשכנזי ממש לא רצה. אחרי שאשכנזי ביטל שלוש פגישות, עלה אחד מחנפיו על תירוץ מצוין עבור קדמון: לשלוח את הבקשה לראיון לשר הבטחון ברק, שוודאי יסרב לה. החנף של אשכנזי מיהר להודיע לקדמון שברק הרשע דחה את הבקשה שאשכנזי האומלל רצה מאד להיעתר לה. המהלך היה אמור להרוג שתי ציפורים במכה אחת: גם להרחיק מאשכנזי את מר הראיון, גם לסכסך בין קדמון ובין ברק. דא עקא, ששר הבטחון דווקא אישר את הראיון.

שמו של מלחך הפנכה, אליבא דקדמון? תת אלוף אבי בניהו. מי שהיה אז דובר צה"ל. האיש והאמינות. לפעם הבאה שדובר צה"ל רוצה שתאמינו לו במשהו.

(יוסי גורביץ)