ההומור, ידעו רוב הדיקטטורים ותומכיהם לאורך הדורות – החל מאפלטון – הוא אחד הדברים המסוכנים ביותר למשטר: ברגע שהשליט הופך למושא ללעג, אנשים ממשיכים, אולי, לפחד ממנו, אבל הם מאבדים את יראת הכבוד. הומור מסוגל לחדור ישר דרך כל שריון ההגנות של הקלישאות שמשטרים בונים לעצמם. אחמד טיבי אמר את זה טוב מכולם: במשך שנים, אמר, אנחנו הערבים פחדנו פחד מוות מהשב"כ. ואז הגיעו יוצאי השב"כ – גדעון עזרא, אבי דיכטר ואחרים – לכנסת, ראינו עם מי יש לנו עסק, והפסקנו לפחד.

אם השב"כ היה חושב על זה עוד קצת, אולי הוא לא היה מגרש את הליצן הספרדי המוביל, איוון פראדו, כשהלז נחת בנתב"ג בדרכו לרמאללה, מלווה ב"אזרחית ספרדיה ממוצא ערבי" – שזו כמסתבר עבירה נפרדת. פראדו נחקר במשך שש שעות, ולאחר מכן נבעט הביתה. כל מה שהוא רצה לעשות היה לארגן פסטיבל ליצנים ברמאללה, שזה דבר שהוא מתמחה בו. עכשיו הוא מסתובב בספרד בזעם ומשמיץ, במידה רבה של צדק, את ישראל.

ותוך כדי כך, הוא גם מגחיך אותה במידה רבה. מה הסכנה האיומה הנשקפת מליצן? האם האף האדום שלו שימש להברחת סמטקס? האם היו מסרים מקודדים באיפור שעטה? האם הוא מפעיל מטעני חבלה מרחוק באמצעות המשרוקית שלו? האם, איום סביר הרבה יותר, הוא תכנן להטיל טרור על ילדי ישראל? כפי שאפשר לנחש, מנגנון ה-Hasbara לא כל כך יודע איך להתמודד עם הבעיה.

השב"כ טוען שפראדו "נמנע מלמסור מידע מלא לאנשי הבטחון, במיוחד על קשרים שיש לו עם ארגוני טרור פלסטינים". וואלה. חתיכת שפן שלפו שם מהכובע. חבל רק שהוא מת. בואו נהיה רציניים: אם לשב"כ היה מידע אמין על כך שפראדו נמצא בקשרים עם ארגוני טרור, הוא לא היה מגורש, הוא היה נעצר. הרעיון שהשב"כ מתיר לליצן מסוכן עם קשרים לארגוני טרור, ועוד כזה שמסתובב עם "אשה ממוצא ערבי", סתם כך להתחמק מהמלתעות שלו לאחר שנכנס אליהן מרצונו החופשי הוא מגוחך. נזכיר שוב שמבחינת מנגנוני הבטחון שלנו, גם הפגנות לא אלימות, כמו אלו של בילעין, הן "פעילות טרור". כלל לא אתפלא אם ה"קשרים עם ארגוני טרור" הם איזו תרומה שנתן פעם פראדו לארגון פלסטיני שלא מוצא חן בעיני השב"כ. על כל פנים, אנחנו לעולם לא נדע.

אלא שבתוך כל המהומה והבדיחות, השב"כ חשף עובדה שישראל מאד רוצה שאף אחד לא יזכור: שהיא מטילה מצור לא רק על עזה, אלא גם על הגדה. פראדו הוזמן להגיע לרמאללה, הבירה הפלסטינית הזמנית, קרי שטח A פר אקסלנס. הוא לא הצליח להגיע לשם. כל תנועה אל הגדה ומחוצה לה, תלויה ברצונו הטוב של השב"כ, ויש שם מחסור חמור במוצר הזה – כמעט כמו כוסברה בעזה.

מטפחים אצלנו בשנה האחרונה את האגדה על הגדה המערבית המאושרת, עם פריחה כלכלית בערים, פלסטינים מרוצים ממצבם, ושיתוף פעולה בין צה"ל לכוחות הפלסטיניים. איכשהו, העובדה שצה"ל מתעלם כרצונו מהשליטה הפלסטינית בשטחי A – למשל, במעצר פעילות בינלאומיות; למשל, כשצה"ל מחליט לסגור חשבון ישן עם מבוקש – לא מקבלת את תשומת הלב הראויה.

העובדה שהשב"כ החליט להודיע בפומבי שהוא אחראי על היצע הבידור של ילדי רמאללה – ברצונו, יתן למופיע להכנס, ברצונו יאסור על כך, ברצונו יאסור את הבדרן – מחזירה את הנושא הזה לזרקור הראוי לו. טענה נפוצה של תועמלנים ישראלים מאז הסכמי אוסלו היא שרוב הפלסטינים, אלה המתגוררים בערים, כבר לא נמצאים תחת שליטה ישירה של ישראל, ושכל המריבה היא על כמה גבעות ושטחים כפריים. אחרי התרגיל האחרון של השב"כ, אפשר לצחוק בפה מלא מהטענה הזו.

(יוסי גורביץ)