"אנו נופלים מאויבינו גם בדרכי האימונים למלחמה. עירנו פתוחה לכל ואין אנו מונעים איש לעולם בגירושים וטירודים מללמוד ולראות דבר שיהא בו מן התועלת לאויב […] כי אין אנו שמים את מבטחנו ביותר בכל מלחמה ובתחבולות, אלא באומץ רוחנו למעשים. ובשעה שהללו משתדלים להפיח בלב בניהם רוח גבורה מילדותם על ידי חינוך חמור, חיים אנו חיים של נחת. ואף על פי כן אין אנחנו מוכנים פחות מהם לקדם פני אויב השקול כנגדנו."

(תוקדידס, מתוך "נאום הלוויה" של פריקלס. ההדגשות שלי)

אז מסתבר שיש בישראל "אסיר X" שני, ושהוא מוחזק בסודיות ובבידוד, תחת שם בדוי, במשך שנים ארוכות. המשת"פים של מערכת הבטחון מיהרו להזעק לעזרתה, ולמרבה החרפה יש בשורותיהם לא מעט עיתונאים. איתן הבר כתב טקסט מחפיר מהרגיל, ורון בן ישי ניסה להסביר ולתרץ.

יש משהו פסול בעצם הרעיון של משפט סודי. הסיבה לכך היא שהשופטים אינם מלאכים, והם יכולים לטעות. יתר על כן, אפשר להטעות אותם – ובמקרים שבהם המעורבים הם הארגונים החשאיים, שאמנותם היא על שקר, רמיה והטעיה, הסיכוי לכך גבוה במיוחד.

ניתן דוגמא היסטורית, ממה שהיה אולי המשפט הידוע בהיסטוריה. ב-1894, הגיע המודיעין הצבאי הצרפתי למסקנה כי יש בשורותיו בוגד, שמעביר מידע לגרמנים. המידע הספציפי היה על תותח ה-75 מ"מ, שלימים יציל את צרפת. לאחר חקירה בלתי מקצועית – המודיע הגרמני כונה D, וזהו בערך – הגיעו שני קצינים אנטישמיים במודיעין הצבאי שהאשם הוא קפטן התותחנים אלפרד דרייפוס, שהוצב במטה הכללי. הראיות נגד דרייפוס היו האות D שהופיעה במכתביו של הנספח הצבאי הגרמני, זהותו כיהודי יליד אלזס, אז בשליטה גרמנית, וזהו בעצם. זה לא הספיק, אז שני הקצינים – אנרי ודו פאטי דה קלאם – זייפו מכתב מפליל שכביכול נכתב על ידי דרייפוס. את המכתב הזה הם מסרו כראיה חוקית, בניגוד לחוק, אחרי שעדכנו את שר ההגנה, לבית המשפט, והמכתב הזה הוא שהרשיע את דרייפוס.

אם משפט דרייפוס היה מתנהל כמקובל בישראל, דרייפוס היה פשוט נעלם. הוא היה נאסף מביתו, אף אחד לא היה שומע עליו יותר, והיה מוטל צו איסור פרסום על עצם קיומו. תוך זמן קצר, אחרי דיון בבית דין צבאי (עם עורך דין שמונה על ידי שירותי המודיעין) ובלי גישה לחומר המפליל נגדו, דרייפוס היה מוגלה לאי השדים, שם היה מת. אף אחד לא היה שומע על הסיפור בכלל. שני פשעים לא היו נחשפים לעולם: זהותו של המרגל הגרמני, פרדיננד אסטרהזי, שהיה ממשיך בשלו; והעובדה ששני קצינים צרפתים קשרו כנגד רע לנשק ושיקרו לבית המשפט הצבאי. גם במשפט כפי שהיה, המודיעין הצרפתי – בדמותם של אנרי ודו פאטי דה קלאם – הסתבך בנסיונות נואשים והולכים להגן את אסטרהזי, הבוגד הגרמני, באמצעות עוד ועוד זיופים, כדי למנוע עד כמה שאפשר את פתיחת התיק מחדש. זה נגמר, למרבה השמחה, בהתאבדותו של אנרי כשהזיופים נחשפו.

אבל בצרפת, אף שהיו בה לא מעט עיתונאים ששירתו בנאמנות את מערכת הבטחון, היתה עיתונות חופשית. צריך לציין שצרפת של 1894 לא היתה פחות מאוימת מישראל של 2013: היא גבלה באויב איום, ש-20 שנה אחר כך יכבוש כ-20 מן המחוזות שלה, ויהרוג, יפצע או יטיל צלקות נפשיות בדור שלם. 24 שנים קודם לכן, כיתר האויב הזה והכניע את צבאה והביא את עיר הבירה שלה במצור, ואחר כך ביתר ממנה נתחים.

ואף על פי כן, צרפת לא היתה פחדנית עד כדי כך, שוקקת עריצות עד כדי כך, שתסכים לתרגילי השו-שו האלה, לטענה שאסור לנהל דיון על אסיר כי "בטחון המדינה" עשוי להפגע. היו בצרפת, כמובן, רבים שהעלו בדיוק את הטיעונים האלה; והם נמצאים היום במקום הראוי להם, בפח האשפה של ההיסטוריה.

אבל נניח לרגע התהילה של הרפובליקה השלישית, שרק בשלו היה שווה לבנות את הציוויליזציה הצרפתית, ונחזיר מבט אל הרפובליקה השניה הישראלית. במשך שנים ארוכות, על פי המידע שנמצא בידינו, מוחזק אסיר בשם בדוי בכלא ישראלי. התקשורת הישראלית לא כתבה על כך מילה, עד שהרסן הותר על ידי הצנזורה. בכך – כרגיל! – היא מעלה בחובתה.

חובתה של תקשורת חופשית איננה למערכת הבטחון, איננה לצבא, איננה לממשלה. חובתה היא לציבור וככזו, חובתה היא לחשוף כל דבר שהממשלה מנסה להסתיר. הנחת היסוד צריכה להיות שאם הממשלה מנסה להסתיר משהו, כנראה שהציבור צריך לדעת את זה. כן, יש סייגים של הגיון פשוט, כמו לא לדווח על פעולה צבאית בעת התרחשותה, או לא לדווח על זהותם של מרגלים שעדיין נמצאים בשטח אויב – אבל, אם עיתונאי יודע על פעולה צבאית מתוכננת והוא השתכנע מעבר לכל ספק שהיא הרפתקנית או מסוכנת, חובתו היא לדווח על כך מראש גם אם הדיווח ישבש את התכניות של הצבא. לא העיתונאי ולא הציבור עובדים אצל הצבא.

לאדם שמוחזק בכלא אין עוד ערך מודיעיני. אני מוכן לאפשר למערכת המודיעין ליהנות מהספק ולאפשר לה להחזיק בחשאי אדם במשך שבועיים. זה די זמן להוציא את האנשים שלה משטח האויב. כל השאר לא צריך לעניין אותנו. אם הגענו למצב שבו אתם צריכים לעצור מישהו אז כן, המבצע שלכם נכשל. תחיו עם זה. לא נעקם את כל מערכת המשפט רק כדי שתוכלו להמשיך במבצע שעד כמה שאנחנו יודעים, החשיבות שלו זניחה. והיסטורית, החשיבות של רוב מוחלט של המבצעים הללו זניחה עד אפסית. שום דבר לא יכול להצדיק את החזקתו של אדם בכליאה סודית, בבידוד, במשך שנים.

לב לבו של המשפט הוא שהוא פומבי – בדיוק בגלל ששופטים יכולים לטעות, בדיוק בגלל שהמשטרה ושירותי המודיעין נוטים לשקר. הדרישה לפומביות המשפט היא אחת המוקדמות ביותר בהיסטוריה של החתירה לדמוקרטיה. אם ניקח מקבילה ישראלית למשפט דרייפוס, אם הדרישה של מערכת הבטחון להסיר את כל הדיווחים על פרשת השב"כ מהתקשורת היתה מתקבלת, סביר להניח שעיזאת נאפסו – קצין צה"ל שעונה עד שהודה בפשע שלא ביצע – היה משלים את 18 השנים שלו בכלא, כי תמונתו של יוסי גינוסר לא היתה מופיעה בעיתון והוא לא היה מזהה את המענה שלו. (גינוסר, מ"גיבורי" פרשת השב"כ, יהפוך לימים לקדוש מעונה של השמאל הציוני אחרי שעם מות בנו, הוא יהפוך את עורו ויצטרף לתומכי הסכם אוסלו – תוך שהוא עושה כמה עסקאות מפוקפקות למדי עם משטר ערפאת, אבל על זה כמעט לא מדברים.) מערכת הבטחון משקרת בעקביות לבתי המשפט; ועדת לנדוי בשנות השמונים קבעה שהשב"כ שיקר לבתי המשפט דרך קבע.

בלי משפט פומבי, שמעניק לנאשם לפחות את היכולת למשוך תשומת לב תקשורתית ביקורתית שאחר כך עשויה לתקן את העוול, בכלל לא ברור מה הטעם במשפט. במיוחד לאור העובדה שבישראל נהוג להציג לבית המשפט "מידע סודי" – המכתב של אנרי ודו פאטי דה קלאם נחשב ל"מידע סודי" ועצם הצגתו הובילה, לימים, לפתיחת משפטו החדש של דרייפוס – שהנאשם לא רואה וכמובן גם לא יכול להתגונן מפניו, ושלשופטים אין כלים ראויים להתמודד איתו. הוסיפו לזה את העובדה שאתה יכול, במקרים כאלה, לקבל רק עורך דין שמוכר למערכת, ותקבלו משהו מתוך קפקא שלא מזכיר בכלל בית משפט הוגן.

הבעיה היא בעצם מושג הסודיות. מאז המאה ה-19, עולה הפנטזיה על הסוכן החשאי שמהלך אחד שלו משנה את ההיסטוריה. הדוגמא היחידה שקרובה לזה היא פרויקט פיצוח האניגמה במלחמת העולם השניה, ושם לא היה מדובר בהפעלת סוכנים אלא בקריפטוגרפיה. בכל שאר המקרים מדובר בניפוח מסיבי. כמעט ללא יוצא מן הכלל, כל מערכות המודיעין בעולם הן כשלון. גם כאשר המודיעין מגיע, הכלל הוא שאם הוא לא מתאים למה שהקברניטים רוצים לחשוב, הוא זוכה להתעלמות. הדוגמא הקלאסית היא לאו דווקא אמ"ן וה"סבירות הנמוכה" במלחמת יום הכיפורים; היא המודיעין הסובייטי, שהעביר לסטאלין מאות אינדיקציות לכך שהגרמנים עומדים לצאת למתקפת פתע – כולל תאריך. סטאלין לא רצה להקשיב והיו הערכות שאם הפלישה הגרמנית היתה מתאחרת בכמה שבועות, ראש מודיעין החוץ של הנ.ק.וו.ד. היה מטוהר. ה-CIA דיווח עד 1966 בערך שהמאמץ האמריקאי בוויאטנם הוא כשלון ושזה לא הולך להשתנות; אז, בערך, שם לב ראש התחנה שכל קודמיו בתפקידו הודחו תוך זמן קצר. הוא התחיל לדווח לוושינגטון את מה שהיא רצתה לשמוע. הק.ג.ב. מסר לפוליטבירו דיווחי שקר מאפגניסטן, ובעצם כמעט מכל מקום אחר, לאורך כל הדרך.

בימים אלה, נחשפת העובדה שבאמצעות בית המשפט הסודי למודיעין (FISA) עיוותו שני ממשלים, של בוש ושל אובמה, את התפיסות הבסיסיות של פרטיות ושל הגנה מפני חיפוש בלתי מוצדק. ההתנהלות של בתי המשפט של FISA היא סודית – כל כך סודית, שאפילו עורכי הדין של ה-NSA לא הורשו לדעת מה הנימוקים שמתירים להם לעקוב אחרי מיליונים עד 2004; כל כך סודית, שהממשל מסרב בעקשנות לשחרר פסיקה של FISA שקובעת שחלק מתכנית המעקב של הממשלה מנוגדת לחוקה; כל כך סודית, שאין עליהם בעצם פיקוח – נשיא בית המשפט העליון הוא זה שממנה את שופטי FISA, ואין עליהם ביקורת אחרת; כל כך סודית, שדי בפסיקה שקטה שמשנה את מהותה של המילה "רלוונטי" כדי לחסל זכויות יסוד שהתקיימו במשך יותר ממאתיים שנים.

זה קרה בארה"ב, בעלת מסורת חוקתית ראויה לציון, אחרי התקפת טרור אחת – אמנם, מסיבית ורצחנית ומתואמת מאד. קל כל כך לפגוע בחישוקים שמחזיקים את המדינה החופשית.

ואחד מהם הוא זה שפריקלס עומד עליו: שחברה חופשית לא יכולה להתקיים כארגון חשאי או צבא. היא צריכה לסמוך, בשלווה שקטה, על כך שבשעת צרה, אזרחיה ימהרו לעמוד לצידה ויילחמו בעוז כדי להגן על מה שראוי להגן עליו מול צבא חיילים-עבדים. שאסור לה, בשל פחדי קיום, להמיר את היותה חברה חופשית בהסתפקות בעצם היותה; שהיא חייבת להתייחס בספקנות לסם המרעיל של הסודות, לתפיסה המיסטית שהדברים האמיתיים לא קורים על פני השטח אלא מתחתם.

כי בסופו של דבר, כל הסודות האלה, וההגנה ההיסטרית עליהם, לא מגינים עלינו אלא הורגים אותנו. באיטיות אך בעקביות, הם מלמדים את אזרחיה של מדינה חופשית שיש דברים שאסור לדבר עליהם. אתה יכול לדבר על התקציב, אבל אסור לך לדרוש פרטים על תקציב הבטחון או על תקציב השירותים החשאיים; אתה יכול לדבר על הרבה מאד דברים, אבל לא על הנשק להשמדה המונית שיש למדינה שלך על פי מקורות זרים – נושא שבמשך עשורים היה בלב הדין במדינות אחרות; כמעט על הכל, אבל לא על האסירים המועלמים, שמספרם לא ידוע. אתה צריך להאמין בבתי המשפט שלך… עד שהם צריכים להגן עליך מפני השירותים החשאיים. אז נגמרות כל ההבטחות. ובעקביות, בשקט, לומד כל אזרח שיש דברים שאם הוא ידבר עליהם, או יעודד אחרים לדבר עליהם, אז יכול להיות שיקרו לו דברים רעים. ושיכול להיות שהם יקרו לו על ידי עובדי הממשלה שלו, ושאם, למשל, יענו אותו בחקירה, שום בית משפט ישראלי לא יעזור לו, משום שאחוז המקרים שבהם מצא בית משפט שעציר עונה הוא אפס (0). ומכאן המדרון לתפיסה של "תדבר על מה שאתה רוצה, רק לא נגד הממשלה" חלקלק מאד. זו התפיסה שהסינים חוזרים עליה שוב ושוב: אתה יכול להגיד מה שאתה רוצה, רק אל תצא נגד הממשלה.

והחברה החופשית של פריקלס, צריך לזכור, לא שרדה את מלחמת 30 השנה שלה. היא התדרדרה לקשרים אריסטוקרטיים נגד הדמוקרטיה, להפיכה צבאית, לציד מכשפות, להיסטריה של חיסול האדמירלים שלה אחרי סופה. ההיסטוריה של תוקדידס היא, במידה רבה, ההיסטוריה של קריסתה של מולדתו. חברות חופשיות פגיעות יותר – הן לאויביהן מבחוץ, והן, למרבה הצער, לאויביהן מבפנים. ועל כן הן זקוקות להגנה רבה יותר, ובעיקר כנגד האויב הפנימי שאומר שהן צריכות להדמות יותר לאויביהן, שהן צריכות לרוקן את עצמן מן התוכן הערכי שלהן כדי להגן על איזה מבצר או כדי לשמור על סודותיו של איזה שפיון.

ואחרי כל זה, צריך לומר משהו גם על הרשעות המנוולת שבהחזקת אדם במאסר של שנים ארוכות בבידוד, סוג של עינוי שמדינת ישראל אוהבת להשתמש בו כנגד מי שהביא את הסעיף למנגנוני החושך. סוג של עינוי שאחרי זמן קצר איננו משרת עוד מטרה הגיונית, אלא מיועד להטריף על האדם את דעתו – עונש שבתי המשפט לא פסקו, אך שיש להם היסטוריה ארוכה של התחמקות מהתבוננות בו. עוד נקודה שהתקשורת הישראלית, שאוהבת לראות את עצמה כחופשית, לא העלתה.

ועוד דבר אחד: כוחותינו האמיצים הצליחו לעצור ילד בן חמש בחברון. כספי המסים שלכם בפעולה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

חשיפת פרשת האסיר איקס פתחה פתח לדיון בשלל נושאים שבדרך כלל נותרים מחוץ לשיח הציבורי: שאלת הנאמנות של יהודי התפוצות למדינות בהם הן מתגוררים, נהלי הגיוס ואיכות המגוייסים למוסד לתפקידים מיוחדים, שלל תיאוריות קונספירציה הזויות יותר ופחות לגבי התאבדותו של בן זיגייר, ועוד כהנה וכהנה. לקהילת הבדואים של שבט אל עזאזמה הפרשה הזו הציפה את העלמותו המסתורית של סלאמה אבו מעיוף שנאסף על ידי אנשי שב"כ במכונית פרטית לפני יותר משלושים שנה ומאז לא נודעו עקבותיו.

סלאמה סעיד סלימאן אבו מעיוף נולד בשנת 1939 לא רחוק מבאר שבע. במשך שנים שרת כגשש בצה"ל, ובסוף שנות השבעים נולד לו ילד. יום אחד לקראת סוף שנת 1981 חזר אבו מעיוף באוטובוס מקניות בבאר שבע, ירד בתחנת צומת הנגב, ונצפה כשהוא עולה או מועלה למכונית פרטית (על פי גרסה אחת היתה זו סובארו) ובה אנשים שהיו מוכרים כאנשי שב"כ. למחרת הגיעו אנשי שב"כ לקחת גם את אחיו וחקרו אותו אודות סלאמה במשך מספר ימים לפני ששוחרר. אבו מעיוף לא נראה מאז, אחיו נפטר, ובנו, שגדל ללא אב, ניסה עם השנים לגלות מה קרה באותה חקירה ממנה לא שב: עורך דין ששכר לא הצליח לקבל תשובות ישרות מהמשטרה, פניה לצלב האדום גם היא לא צלחה, ונסיונות לפנות לחברי כנסת שיעזרו לברר את גורל אביו נדחו בנימוס. סלאמה אבו מעיוף נעלם כאילו בלעה אותו האדמה.

בשבוע שעבר נעמד שר החוץ לשעבר אביגדור ליברמן בפני וועדת חוץ ובטחון והכריז "אני יכול לומר באופן חד משמעי כי בישראל לא נעלמים אנשים", "זו לא דיקטטורה, זו לא ארגנטינה. אנחנו לא מדינת עולם שלישי שבה אנשים נעלמים ונמצאים בכלא בלי שאף אחד יודע מזה. אין את הדבר הזה במדינת ישראל. לא היה ולא יהיה" אומר מקור משפטי בכיר, לעומתם כותב דדי צוקר ש"בשנת 1994 היו בכלא עוד שלושה אסירים חסרי שם שנשפטו וריצו עונש מאסר, עוד שלושה איקסים".

אני לא יודע מה קרה לסלאמה אבו מעיוף ואני לא מתיימר לנחש אם הוא חי או אם קרה לו משהו אחר. הפרטים היחידים שידועים בוודאות הם שאדם כזה היה קיים, שהוא החזיק בתעודת זהות מספר 3564136, שהוא שרת בצה"ל, שהוא הביא לעולם ילד, ושהוא נעלם אחרי שעלה למכונית פרטית בחברת אנשי שב"כ שחזרו למחרת ולקחו גם את אחיו לחקירה. השאלות הפתוחות במקרה הזה הן רבות: באיזה חשד עצרו אנשי השב"כ את אבו מעיוף ולאן לקחו אותו? האם קרה לו משהו בדרך לחקירה? במהלכה? בסיומה? האם הוא יצא ממתקן החקירות, אם כן – לאן הלך? ואם לא, היכן הוא? מדוע נחקר גם אחיו? מדוע לא שוחרר יחד עם אחיו? מדוע לא פתחה משטרת ישראל בחקירה כאשר דווח לה על העדרו? מדוע במשך מעל שלושים שנה לא טרח איש לספר לבנו שהיה רק בן ארבע מה קרה לאביו? איך יכול להיות שאדם במדינת ישראל נלקח על ידי כוחות הבטחון ולאיש לא אכפת מספיק לשאול לאן הוא נעלם?

חמוש בידיעה כי בישראל לא נעלמים אנשים פניתי דרך עיתונאי מכובד לבדוק את קיומו של צו איסור פרסום בנושא והתשובה שקיבלתי היא שקרוב לודאי לא קיים אחד כזה, בטח לא אחד בן 30. לדברי נ', בנו של סלאמה, המשטרה לא פתחה מעולם בחקירה בנסיון למצוא מה עלה בגורל אביו, והסיפור על חבר הקהילה שנלקח על ידי שירותי הבטחון ולא שב מצטרף לערימת חוסר האמון של הבדואים במוסדות המדינה. שלושים שנה מאוחר יותר שבה ומהדהדת קביעתו של ליברמן כי בישראל לא נעלמים אנשים, ורק נ', בנו של סלאמה, עדיין לא יודע לאן לקחה המדינה את אביו.

(נועם ר.. הפוסט פורסם לראשונה בבלוג o139.)

זו צריכה להיות הנחת היסוד שלנו: ש"האסיר X" נרצח. הידיעה על מותו הגיעה כחצי שנה לאחר שהבליחה לשברירי שניות הידיעה על עצם קיומו. הידיעה על מותו, שרשמית נחשב להתאבדות, הגיעה כשבועיים לאחר שריצ'רד סילברסטין טען שמדובר בגנרל איראני. (פיקפקתי אז בטענה הזו, ואני משוכנע שמזה זמן רב סילברסטין מוזן במידע שקרי על ידי המודיעין הישראלי, מידע שמטרתו הסופית היא לקעקע את האמינות של סילברסטין, שפעם היה מקור חשוב.) אבל הפרסום של סילברסטין משך הרבה מאד תשומת לב ביחס, ויכול להיות שמישהו החליט שאם על הקריירה שלו לחיות, על בן זיגייר למות. ומישהו עשה כאן פאשלה: העיתון האוסטרלי The Age ניסה בתחילת 2010 לשאול את זיגייר אם הוא סוכן מוסד. זיגייר הכחיש. איך הגיע The Age לזיגייר? ובכן, גם לו יש מקורות במודיעין האוסטרלי, ושם שמו לב שזיגייר שינה את שמו שלוש פעמים: תחילה לבן אלון, אח"כ לבן אלן ובסופו של דבר לבן בורוז. יתר על כן, זיגייר השתמש בדרכונים שלו כדי לנסוע… לאיראן, סוריה ולבנון. מאד, מאד מתוחכם.

כמובן, יכול להיות שסיבת המוות אכן היתה התאבדות, אבל מאחר וזו אפילו לא הגרסה הרשמית לאירוע שישראל הרשמית ממשיכה שלא להודות שבכלל אירע, אין שום סיבה לקבל דווקא את מה שהוא אפילו לא גרסה רשמית. כל מה שאנחנו יודעים הוא שהיה אדם, שהיה מעורב בפרשת מודיעין כלשהי – אולי, כפי שרומז דימי ריידר, הוא היה מעורב במשחקים המלוכלכים מאד של ישראל בהפעלת קבוצות טרור בתוך איראן – ושנכלא באופן מפוקפק ביותר, שמזכיר יותר מכל את פרשת "האסיר X" המקורית, זו של מוטי קידר. ושבניגוד לקידר, כאשר קיומו עלה לכותרות, הוא מת במפתיע – כשהוא מוחזק בתא שנבנה ספציפית כדי למנוע התאבדויות. פתאום חזרנו 50 שנה אחורה.

זה היתה עוד שעת שפל של התקשורת הישראלית, שהסיפור היה בידיה במשך שנתיים אבל לא עשתה דבר. אחת הסיבות לכך היא שהפרקליטות הוכיחה בשנים האחרונות שאין לה שום בעיה להגיש כתבי אישום בשל "ריגול חמור" על נסיון לחשיפת מידע בסיסי על עוולה של המדינה. יתר על כן, הערפל מסבך הכל. עם מי אתה מתמודד? עם הצנזורה? עם התרגיל המסריח שבמסריחים של הטלת צו איסור פרסום ואז הטלת צו איסור פרסום על עצם צו הפרסום? האם אתה עובר על צו של בית משפט שאתה אפילו לא מודע לו?

הסיבה השניה, המדכדכת יותר, היא שגם אם היה עיתונאי שהיא מוכן לעשות צדק ולו יפלו השמיים, כתב בטחוני נועז שמוכן לשרוף את כל המקורות שלו ולקבל טיפול אורי בלאו, ספק אם היתה עומדת מאחוריו מערכת. הסיבה לכך פשוטה מאד: זה עולה כסף – וזה לא מעניין אף אחד. האספסוף הישראלי לא רוצה לדעת. אם הרשויות החליטו, זה מספיק לו. ה"גדולים" יודעים ומי שמערער על כך הוא אויב ובוגד. העובדה שבשורה של פרשיות – נאפסו, קידר, קלינגברג – ההשתקה היתה מיועדת לא להגנה על בטחון המדינה (נאפסו לא סיכן את בטחונה מעולם; קידר הפסיק להיות סכנה משנעצר; ובמקרה של קלינגברג המפעילים שלו ידעו שנעצר שנים ארוכות לפני שהציבור הישראלי ידע על כך) אלא כדי להסתיר פאשלות מביכות מהציבור, לא מסייעת: הישראלי הממוצע לא ידע על מה אתה מדבר. עיתון שינסה להפוך את הצרכנים שקונים אותו לאזרחים ימצא את עצמו מוגדר על ידיהם כאויב. מה שכנראה יפגע במכירות.

מה שמעליב את האינטליגנציה שלי בכל הסיפור הוא המחשבה שאפשר, אחרי שתכנית טלוויזיה אוסטרלית חשפה את הפרשה, למנוע את הפרסום. ראש הממשלה היקר שלנו, שנאמר עליו שהוא לא מסוגל לשלוח אפילו מסרון SMS, מיהר לכנס בבהילות את ועדת העורכים, המוסד הארכאי שפעם היה סוכר את פיה של העתונות אם היה מקבל מידע סודי חם הישר מראש הממשלה. תעשו לי טובה. אם ב-1956, ניקיטה חרושצ'ב גילה להפתעתו שאפילו הנאום הסודי שלו לא מצליח להשאר סודי, מי שחושב שאפשר להעלים מאזרחי מדינת ישראל את מה שעושה הממשלה שלהם אחרי פרסום בחו"ל, הוא מטומטם. מותר גם לתהות מדוע כינס נתניהו – הידיעה על הכינוס חוסלה על ידי הצנזורה ולא הותרה לפרסום עד הבוקר – את העורכים אתמול בערב דווקא; מה, הוא לא ידע שהפצצה הזו מתגלגלת בכיוונו כשהתכנית האוסטרלית פנתה לשגרירות הישראלית בבקשת תגובה? מה, הוא חשב ששום דבר לא יקרה?

דווקא חברי הכנסת הוכיחו את עצמם בשעת משבר, והראו למה הם מסוגלים. זהבה גלאון (מי שבשעתו הביאה לסגירת מתקן 1391 הידוע לשמצה), דב חנין ואחמד טיבי הקשו אתמול על שר המשפטים, תוך ניצול מזהיר של החסינות המהותית שלהם ושל העובדה שמותר לצטט את מה שנאמר בכנסת, ודרשו ממנו תשובות בנושא. בלעדיהם, העיתונות לא היתה מעזה לדווח על מה שהתרחש. נאמן התחמק, אמר שהנושא לא באחריותו, והפנה את השואלים אל השר לבטחון פנים, אהרונוביץ'. הלז אמור היה לענות על שאלות בכנסת היום, אך ביטל את הופעתו, ככל הנראה כדי שלא יצטרך להסביר מה קרה פה או להתבזות בפומבי.

מטבע הדברים, המהלך הזה לא מצא חן בעיני האלמנטים הריאקציונריים בכנסת. ההומו-סובייטיקוס אביגדור ליברמן טען שמדובר ב"פשוט ניסיון לפגוע בביטחון המדינה", תוך שהוא טוען במקביל שהוא לא יודע כלום. מסתבר שמבחינת ליברמן, עדכון אזרחי ישראל על מה שממשלת נתניהו רוצה שכל העולם חוץ מהם יידע, הוא "נסיון לפגיעה בבטחון המדינה." חשוב לציין שעל פי ההגיון הזה, אויבי המדינה הם לא שירותי מודיעין זרים – אלה, מותר להניח, עקבו בעניין אחרי הפרסום האוסטרלי – אלא אזרחי ישראל עצמם; הם אלה שמהם צריך למנוע את המידע המסוכן, שמותר למודיעין האיראני אבל לא להם. מה שכמובן מחזק את התפיסה שהסיפור כאן הוא לא סכנה בטחונית, אלא סכנה לבטחון הממשלה ושלוחיה.

החרתה החזיקה אחריו הפוסטמה הלאומית, מירי רגב. זו פנתה ליועמ"ש כדי שיעמיד לדין את הח"כים שעשו את תפקידם – שהוא, וזה כנראה יפתיע את רגב, לא לשמש כחותמת גומי של המשטר אלא לפקח עליו – וזאת כשהיא מפגינה בורות תהומית במשמעות של חסינות ובהיסטוריה של השימוש בו. גלאון הגיבה היטב: "מירי רגב משתמשת בתירוץ ה"בטחוני" המוכר כדי להצדיק סתימת פיות והתלהמות ריקה מתוכן. האיפול על הפרשה לא קשור לשום סכנה בטחונית, אלא למניעת "מבוכה" לרשויות. מה שבאמת צריך להביך את מדינת ישראל זאת העובדה שמירי רגב, שלא מבינה דבר על דמוקרטיה ועל העקרונות המהותיים שעומדים בבסיסה, הגיעה לשרת כצנזורית, כדוברת צה"ל והכי גרוע- כחברת כנסת."

נאמן נאלץ להודות, מעל במת הכנסת, שכנראה יש כאן מה לחקור. ואם וכאשר כשתקום ועדת החקירה – ממשלת נתניהו, כמובן, תעמוד על הרגלים האחוריות כדי למנוע את זה – צריך יהיה להתעלם מן הפיקנטריה המודיעינית, כמו מה אמר זיגייר לאיזה שפיון בכיר או מה גרם למוסד לחשוד בו. אלה זוטי דברים.

הבעיה האמיתית היא מערכת משפט שמאפשרת את המצב שבו אפשר להעלים אדם, לכלוא אותו ללא משפט פומבי, ולטייח את עובדת הכליאה הזו גם במשך שנתיים לאחר מותו. הבעיה היא פרקליטים שמעוותים את התפיסות הבסיסיות ביותר של צדק בחברה פתוחה – אפשר להתחיל מפומביות הדיון, שהיא ורק היא מאפשרת לבצע ביקורת ראויה על הליך משפטי – כדי לרצות את מערכת הבטחון. הבעיה היא שופטים שמזמן שכחו שהם אמורים לשרת את הציבור ואת הצדק, ולא את מערכת הבטחון, שיש להם היסטוריה של התייסרות מול עוול אבל קבלה שלו, פשוט משום שאין להם מקור מידע אחר והם לא מעזים לחלוק על מנגנוני האופל. הבעיה היא פרקליטים שמבקשים, ושופטים שנותנים ביד חופשיה, צווי איסור פרסום על צווי איסור פרסום. הבעיה היא הפרי הרעיל של "מידע סודי," טענות של מנגנוני האופל שמוצגות רק לשופט ולא לנאשם, שכתוצאה מכך נשפט על עבירות שאין לו כל אפשרות להתגונן מולן. הבעיה היא המנהג הבזוי של מניעת עורך דין מעציר למשך תקופות ארוכות, מניעה שכל מטרתה היא לשבור את העצור ולהוציא ממנו את "מלכת הראיות," ההודאה – מנהג בזוי שלא יכול היה להתקיים אלמלא משפטנים ביקשו אותו, ושופטים אישרו אותו, פעם אחר פעם.

הבעיה, בקצרה, היא מערכת משפט שהתרגלה להתכופף לכל גחמותיה של מערכת הבטחון, ושהתרגלה לחשוב כאילו אנחנו בלונדון על סף פלישה נאצית וכל חשוד הוא מינימום רודולף הס שבא לקשור עם בכירים בשליחותו של היטלר. והבעיה הזו היא, מבחינת מה שנשאר מהדמוקרטיה הישראלית, מסוכנת הרבה יותר מכל מה שזייגר היה עשוי לפלוט, או להדליף, או למכור.

(יוסי גורביץ)

לפני כחצי שנה הגיח לחיינו לרגע, ונעלם מיד, אסיר מסתורי בשם "מיסטר איקס": על פי דיווח שפורסם בוויינט, ונעלם בתוך יממה, מוחזק בכלא איילון – הידוע יותר ככלא רמלה – אדם מסתורי, שהיה מבודד לחלוטין ממגע עם אחרים. מאז לא שמענו עוד דבר על מר איקס.

עד אתמול. ריצ'רד סילברסטין פרסם פוסט, בו הוא טוען שהאסיר הוא גנרל משמרות המהפכה של איראן, עלי רזה אסגרי, שנעלם ב-2007 ועל פי שורה של דיווחים ערק או נחטף למערב.

אני מפקפק בדיווח הזה, מכמה סיבות. ראשית, משום שהוא נשען על מקור אחד שאיננו מזוהה – אמנם, במקרה הזה, הוא גם לא יכול להיות מזוהה. שנית, משום שעדיין נותרו לי כמה גרמים של אמון ביכולת הבסיסית של שירותי האופל שלנו, ואם הם אכן היו שמים את ידם על גנרל פסדראן, אני בספק אם הם היו שמים אותו דווקא בכלא רמלה, ודווקא באופן שימשוך את תשומת הלב של הסוהרים, שאחד מהם היה המקור של וויינט. כלומר, לא חסרים מתקני מעצר שמורים וחשאיים יותר בישראל. במקרה הגרוע ביותר, אפשר היה לפתוח מחדש את מתקן 1391 ולסמוך על כך שלרגל הנסיבות החדשות בג"ץ יאשר בכניעה, כהרגלו, את כניעת החוק למולך הבטחון.

יתר על כן, מקורות אחרים העריכו – גם הם על סמך מקורות מודיעיניים – שאסגרי ערק מרצונו אל האמריקנים, מה שנתמך בכך שמשפחתו הצליחה גם היא לצאת בשקט מאיראן. בהתחשב בכך שזמן קצר לאחר העלמותו של אסגרי פרסמה מערכת המודיעין האמריקנית את המסמך המפורסם שלה שקבע שאיראן קרובה לפצצה הרבה פחות ממה שמערכת המודיעין הישראלית היתה רוצה שנאמין, זה נשמע סביר לא פחות.

כך או כך, בין אם מיסטר איקס הוא אסגרי שהצליח לעצבן את שוביו או אדם אחר, צריך לזכור שוב שבישראל, רשמית מדינה דמוקרטית, מחזיקים עצור בתנאים שהיו ידועים לשמצה כבר בימיו של לואי ה-14. אין מדינת חוק לחצאין: אם לשירותים החשאיים יש זכות לעבור על החוק, המדינה היא מדינת משטרה ולא מדינת חוק. תוצג נא זהותו של מיסטר איקס לאלתר. אם יש ראיות לכך שביצע פשע כלפי ישראל או אזרחיה, יועמד נא לדין. אם הוא קצין בצבא עוין, יש לנהוג בו על פי אמנת ז'נבה – שכוללת, בין השאר, את הזכות שבני משפחתו ידעו שהוא מוחזק בידי שוביו ואת הזכות לביקורי הצלב האדום. אם אין ראיות כאלה, יש לשחרר אותו.

למותר לציין, אגב, שאם ישראל חטפה קצין איראני, מדובר בפעולה שהיא קזוס בלי מובהק. גם גניחות האושר שעלו מהתקשורת הישראלית לאחר שגורמים עלומים התנקשו בשני מדעני אטום בטהראן לפני כשבועיים, תוך רמיזות שמדובר במתנת פרדה של ראש המוסד היוצא מאיר דגן, צריכות להזכיר לנו במה אנחנו מרשים לשירותים החשאיים שלנו לשחק. כשקצינים ישראלים ייחטפו בחו"ל, או מדענים ישראלים יירצחו במעבדות שלהם, צריך לזכור שההיסטוריה לא התחילה באותו מעשה; שקדמו לו מעשים אחרים. על דאטפת אטפוך, נאמר.

(יוסי גורביץ)