המושל הצבאי שלכם אוסר בצו מנהלי על פעיל ימין לפגוש עשרות אנשים

המושל הצבאי שלכם, אלוף פיקוד העורף, הוציא צו מנהלי שאוסר על פעיל ימין שהורשע בעבר באלימות לדבר עם 87 אנשים.

חלקם ילדים בני 13.

ככה עובדת דיקטטורה עצלה. אין כוח או יכולת לאסוף ראיות, כי מזמן למדנו להשען על עינויים והיכולת להפעיל אותם על יהודים מוגבלת, אז פשוט עוקרים מישהו מהבית שלו בצו מנהלי, תוקעים אותו במקום אחר, ואוסרים עליו לדבר עם ידידיו וסביבתו. וזהו, פקיד חתם על נייר והלכו החיים שלך. אולי שופט יחזיר לך אותם מתישהו, אבל אל תבנה על זה.

ראיות? משפט? חזקת החפות? רבאק, אפילו הצורך התועלתני להמנע מעוד רדיקליזציה של אוכלוסיה שכבר עוברת רדיקליזציה ושמשוכנעת – בצדק – שהזכויות שלה נשללות בשניה? מה, אתם מחפשים תבונה בצבא ובשירותי הבטחון?

אם הייתי סגן רמטכ"ל, אולי הייתי פולט משהו על תהליכים מסוכנים שמזכירים תקופות אפלות באירופה (TM), שבהן, אם בטעות השופט זיכה אותך, המשטרה החשאית אספה אותך מבית המשפט ישר למחנה הריכוז.

צריך לזכור: הדיקטטורה העצלנית שלנו עובדת לכל הכיוונים. היא עובדת, כמובן, בראש ובראשונה נגד פלסטינים, אבל גם נגד יהודים מכל קצוות הקשת הפוליטית שמאתגרים אותה. זו דיקטטורה של המרכז הקיצוני.

מהבחינה הזו, כל ערעור של מערכת הבטחון – הדחת שר בטחון שגורמת לשדרן התקף בשידור חי, רמזים על הדחת גנרל – היא דבר חיובי. מערכת הבטחון על שלל זרועותיה היא הסכנה העיקרית למה שנשאר מהדמוקרטיה כאן.

אה, וכמובן: הכיבוש משחית. מי שחשב שצווים מנהליים יישארו רק בגדה, מגלה שהם מחלחלים לישראל ושגם לו יש מפקד צבאי, אלוף פיקוד העורף. האחרון, חשוב לציין, הוא בסך הכל חותמת גומי. מי שמקבל את ההחלטות הוא פקיד עלום במשטרה החשאית. עוד לא נולד האלוף שיגיד “לא” לצו שמבקש ממנו איש שב”כ. אין לו יכולת מעשית לברר מה הראיות נגד האיש שכנגדו יוצא הצו; גם היכולת של שופט לברר את המידע הזה מוגבלת מאד, וזו של גנרל עסוק עוד פחות מכך.

לפני כמעט 50 שנה כתב ישעיהו ליבוביץ’ ש”מדינה השולטת על אוכלוסיה עוינת של מיליון זרים תהיה בהכרח מדינת ש”ב, עם כל מה שמתחייב מזה, כהשלכות על רוח החינוך, על חופש הדיבור והמחשבה ועל המשטר הדמוקרטי. השחיתות האופיינית לכל משטר קולוניאלי תדבק גם במדינת ישראל. המנהל יצטרך לעסוק בדיכוי תנועת מרי ערבית מזה, וברכישת קוויזלינגים, בוגדים ערבים, מזה.” הימין לעג לו. אני מניח שעכשיו החלקים בימין שעדיין חושבים צוחקים פחות.

ליבוביץ’ השמיט אלמנט קריטי בניתוח שלו: העברת אוכלוסיה לשטח הכבוש והרדיקליזציה שהאוכלוסיה הזו עוברת כתוצאה מהתקוממות האוכלוסיה הנכבשת. ב-1968 עוד לא ראו את זה. האוכלוסיה הפלסטינית נמצאת תחת טרור שיטתי של צה”ל וטרור פרטיזני של המתנחלים. הטרור הזה מושך תשומת לב כשהוא מלווה בסיסמאות, אבל אירועים של תקיפת חקלאים או הצתת רכושם היו עד לאחרונה יומיומיים כמעט – ומאחר והם לא לוו בסיסמאות “תג מחיר”, כלומר בסממן מובהק של מחתרת אנטי-שלטונית, התקשורת היהודית מתעלמת מהם. לאחרונה מדווחים מספר ארגוני זכויות אדם על ירידה באירועים; לא ברור למה אבל הניחוש שלי הוא שמאז אוקטובר הפוגרומצ’יקים הבינו שזה פשוט מסוכן מדי, שהפלסטינים מסוגלים לגבות מהם מחיר.

אם ניקח את כל הבלגאן סביב אלאור אזריה, נראה שאם נשווה את המצב לכיבוש הצרפתי באלג’יר, אנחנו רואים ניצנים של OAS – המחתרת הרצחנית של המתנחלים וחלק מהצבא שביצעה פיגועים נגד אלג’יראים ובשלב מסוים גם נגד הממשלה הצרפתית עצמה. ואולי השוואה ראויה אחרת היא ל”צווי הנידוי” שהפעילה המשטרה החשאית של משטר האפרטהייד על מתנגדי משטר, שאסרו עליהם לפגוש אנשים או להפגש עם יותר משלושה אנשים במקביל.

בהתאם להתגבשות התמיכה העממית בטרור יהודי, המשטרה החשאית שלנו – שתמיד פעלה כנגד אזרחים ישראלים בתחומי ישראל, אבל העדיפה לצמצם את הפעילות הזו ואת הנראות שלה – הופכת לפעלתנית יותר. בעוד כיומיים צפוי להשתחרר ממעצר מנהלי מאיר אטינגר, שהוחזק על ידי השב”כ מאז אוגוסט 2015. שום כתב אישום לא הוגש נגדו.

כי זה סימן ההיכר של דיקטטורה עצלה: היא שכחה איך אוספים ראיות. כשהמושל הצבאי הוא חותמת גומי של המשטרה החשאית, גם אין צורך בהן. עצבנת את המשטרה החשאית? זה מספיק. והאנשים הטובים שחושבים שזכויות אדם זה לחברים המהוגנים בחברה לא יפתחו את הפה. אחרי הכל, אם עצרו אותך, בטח יש סיבה, לא? ומי שמתעסק עם הממשלה, שלא יבוא בטענות.

בדיוק ההשלכות על “חופש הדיבור והמחשבה ועל המשטר הדמוקרטי” שעליהן דיבר ליבוביץ’. וכמובן, הן משחקות לידי המהפכנים האמוניים: הנה הדמוקרטיה שלכם, הנה מה שהיא שווה, הנה השתיקה שלכם כששוללים את זכויות היסוד שלנו. ספק אם יש משהו שמערער יותר את תפיסת הדמוקרטיה בישראל מאשר הידיעה הזוחלת שאם תצא נגד המשטר תזומבר; הורד את הראש, התעסק בשלך, מי שחוטף כנראה הרוויח את זה. לא מתאים לך? אולי כדאי להגר.

והיאיר לפידים – האנשים שתמיד מחסלים את הדמוקרטיה ומפילים אותה לידי הימין – ימשיכו לומר שהם תמיד בעד עמדת מערכת הבטחון. ככה זה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

עתירה חדשה דורשת למסד את פעילותה של הוועדה לאנרגיה אטומית בחקיקה ראשית והכפפתה לביקורת ציבורית

בסוף חודש אפריל, יצאתי עם גלינה לסיור מודרך בקייב, בהנחייתו המעולה של שלום בוגוסלבסקי (הסיור מומלץ בחום, סיור נוסף יוצא באוגוסט – הרשמו בהמוניכם.) היום החמישי של הסיור הוקדש לביקור בצ’רנוביל. זו היתה הזדמנות טובה ללמוד על ההיסטוריה של האסון הזה, שעדיין מורגש מאד באזור. ראשיתו בהכחשה טוטאלית ושקרים גסים הן לאוכלוסיה והן להנהגת ברית המועצות. בשל השיהוי בהכרה במהות האסון, הנזק הפך לרחב הרבה יותר ובסופו של דבר לא פחות מחצי מיליון פועלים וחיילים סובייטים נאלצו לחשוף את עצמם לסכנות של קרינה ברמות לא מוכרות. הם כונו “ליקווידטורים” (מחסלים) של הקרינה, קיבלו כמה עיטורים, ואחר כך המדינה זרקה אותם לכלבים, בנוהל. אזור שלם הפך לבלתי מיושב, ואנחנו עדיין לא סגורים על מה בדיוק קרה שם. אף אחד, כמובן, לא נשא באחריות.

היום (ד’) הגיש עורך הדין איתי מק עתירה לבג”ץ, שאני גאה להיות בין החותמים עליה, שדורשת מן המדינה להסביר מדוע לא תעגן את מעמדה של הוועדה לאנרגיה אטומית בחוק, כפי שנעשה למשל לשב”כ.

ראשיתה של הוועדה לאנרגיה אטומית בתקנות סודיות שהתקין דוד בן גוריון בימי משטר האופל של מפא”י. באותם הימים, אסור היה בכלל לדבר על קיומו של הכור הגרעיני; עד היום, אין אפשרות לדבר על הנשק הגרעיני שישראל מחזיקה (פתח מנטרה) על פי מקורות זרים (סגור מנטרה) בגלוי. כלומר, מדי פעם שמעון פרס פולט פרטים, כי הוא צריך לתחזק את האגדה שלו, אבל על שאר האזרחים נאסר בפועל דיון בנושא.

העתירה כשלעצמה לא דורשת את שינוי מדיניות העמימות; היא מכירה בה, אבל היא דורשת שיהיו כללים ברורים לעבודתה של הוועדה לאנרגיה אטומית. המצב הנוכחי הוא שהיא כפופה לחלוטין לראש הממשלה, שהוא היחיד שמוסמך לתת לה הנחיות. הוועדה לאנרגיה אטומית היא, כרגע, בו זמנית, הגוף שאחראי להפעלת הכור הגרעיני המזדקן שלנו (על כך מיד), וגם על ביקורת על פעולתה שלה-עצמה. יש לוועדה לאנרגיה אטומית יחידה לרישוי בטיחות, וזו נמצאת תחת ביקורת של ועדה חיצונית – אבל זו מאוכלסת בחלקה על ידי גמלאי הוועדה לאנרגיה אטומית.

כמו כל תחום שיש בו יותר מדי סודיות, אף אחד לא יודע מי בדיוק אחראי. בממשלה הנוכחית, האציל ראש הממשלה את סמכויות הוא”ט לשר האנרגיה יובל שטייניץ. אבל לא ברור מה תחומי האחריות בינו, בין ראש הממשלה, ובין שר הבטחון. (מהרגע שהתחלתי לרשום את הרשימות לפוסט הזה, הפך ראש הממשלה גם לשר הבטחון, בנוסף לתפקידיו כשר הכלכלה, שר החוץ, שר התקשורת והשר לפיתוח אזורי; תוך התאפקות מהערה לגלגנית על הצורך הדחוף במשילות, אציין רק שספק אם יש לו, בין כל שאר תפקידיו, את הזמן הנדרש לפקח כיאות על הוא”ט).

שורה של אסונות בהיסטוריה הישראלית, ממלחמת יום כיפור ועד המשט הטורקי, הולידו ועדות חקירה. אלו גילו, כל אחת בתורן, שחלק מהסיבות לאסון הן חוסר בהירות בשרשרת האחריות. כשאסון גדול קורה, הנטיה הראשונית במצב של עמימות היא לנסות לטייח דיווחים עליו כדי לסגור את התיק בכמה פחות נזק סביבתי – לבעלי האחריות. ראינו את זה, למשל, בדליפת הנפט בצינור של קצא”א – עוד גוף חשאי שעל פי שורה של דיווחים קונה נפט מאיראן.

המודל של שירותי הבטחון הישראליים והרבה מתרבות השושו שלה נלקח ישירות מן המודל הבריטי. בריטניה חוקקה חוקים בחקיקה ראשית, כלומר כפופה לביקורת ציבורית, ביחס לאנרגיה אטומית כבר ב-1946, שנתיים לפני הקמתה של מדינת ישראל. בריטניה, כמו ארה”ב, צרפת ומעצמות מערביות אחרות, התקיימה במשך כ-50 שנה תחת איום השמדה טוטאלי בנשק גרעיני מצד ברית המועצות. אף על פי כן, התנהל בהן דיון ער ולעתים סוער בשאלה של אנרגיה גרעינית ונשק גרעיני. יהיה מסובך מאד לטעון שישראל נמצאת תחת איום גדול יותר.

אבל, שוב, הנושא הוא לא הנשק הגרעיני שישראל מחזיקה (פתח מנטרה) על פי מקורות זרים (סגור מנטרה). הנושא הוא בטיחות גרעינית. דו”ח מבקר המדינה שפורסם אמש (ג’) מצא שגורמי החירום של ישראל לא ערוכים לאירוע של דליפה גרעינית. האירוע המדובר היה קטן ומקומי – מכולה בנמל אשדוד. עכשיו נסו לתאר לעצמכם מה יקרה אם יהיה לנו אירוע בסדר גודל של רבע-צ’רנוביל בכור הגרעיני.

וזה לגמרי יכול לקרות. אחרי הכל, אין שום פיקוח ציבורי על הוא”ט והיא זו שאחראית לפקח על עצמה. השר האחראי עליה עסוק בשלל תיקים אחרים. הכור עצמו זקן מהמקובל בתקנים בינלאומיים, ולאחרונה דווח שנמצאו בליבה שלו למעלה מ-1,500 פגמים.

נניח שיש שם תקלה גדולה. מי ידווח עליה? למי? מתי? כמה זמן יחלוף עד שהידיעה תגיע למי שמסוגל לטפל בתקלה? מה יקרה כשיצטרכו להביא תגבורות? מתי יודיעו לתושבי האזור שהם חייבים לעוף משם? מי יטפל בפינוי הזה? האם הוא ערוך לכך? מי ביקר את היכולת שלו לעמוד באתגר הזה? למי הוא דיווח?

אנחנו לא יודעים. סביר להניח שגם לא נדע, כי אנחנו חיים במדינת שושו. אבל אנחנו בסופו של דבר אזרחים. אין לנו את הלוקסוס לומר שאסור לנו לדעת, כי יש מישהו שיודע וצריך לסמוך עליו. ביותר מדי מקרים, המישהו הזה ישן על ההגה, לעתים קרובות אחרי שהזניח את הבלמים. הגיע הזמן שהוועדה לאנרגיה אטומית והנהלים שלה יוסדרו בחוק, כך שאם יקרה מישהו, לפחות תהיה שרשרת פיקוד מסודרת וברורה.

לפחות זה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ההכשה האחרונה של יעלון: האם בית המשפט יורה לשוברים שתיקה לחשוף את העדים שלהם?

מחר (א’) יתייצבו אנשי שוברים שתיקה לקרב משפטי חשוב, אולי החשוב בתולדות הארגון: התמודדות עם הנסיון של הממשלה, באמצעות צה”ל והפרקליטות, לחסל את היכולת של הארגון לגבות עדויות.

כמובן, צה”ל והממשלה לא קוראים לזה ככה. בינואר האחרון, בסיבוב ציד המכשפות שהתחיל עם עד כאן (אנחנו זוכרים שצה”ל סייע בהסוואת זהותו של השתול של עד כאן בתעאיוש, איציק גולדווי, נכון?), פנה צה”ל באמצעות הפרקליטות לבית המשפט בדרישה לחשוף את זהותו של אחד העדים של שוברים שתיקה. לטענת המדינה, האיש מחזיק במידע קריטי לחקירה.

השאלה המשפטית כאן פשוטה: האם שוברים שתיקה הוא ארגון עיתונאי, ועל כן יש לו חסינות? הארגון טוען שהוא כזה מיום הקמתו. בשנת 2004, ניסתה הפרקליטות הצבאית של הרמטכ”ל בוגי יעלון לתפוס את חומרי העדויות של הארגון; בית המשפט גילה ספקנות ניכרת ביחס למהלך הזה, והפרקליטות נסוגה.

אבל אנחנו כבר לא ב-2004. הרבה הגנות נעלמו. יעלון עצמו תקף את הארגון – הנחש בנעליים לא שוכח אף ונדטה – וטען שהוא בוגד; הוא נאלץ לחזור בו אחר כך, אבל את מה שהוא רצה לומר, הוא כבר אמר. אגב, הטענה הזו של יעלון? היא נשענה על נסיון מגושם של “עד כאן”, באמצעות השתול רועי פלד, להעביר לשוברים שתיקה מידע אסור – כלומר, העברת מידע סודי צבאי החוצה. פלד לא הועמד לדין ולא נחקר; כך גם לגבי המפעילים שלו מ”עד כאן.” בינואר, כאמור, הוא עמד מאחורי הנסיון לחסל את פרויקט גביית העדויות של שוברים שתיקה.

כי זה בדיוק מה שזה. אולי הדבר המרעיל ביותר שמייצרת החוויה הצבאית הוא התפיסה של רעות, והביטוי הבסיסי שלה הוא אומרטה, שבועת השתיקה של חברי כנופיה. מעבר לתפיסה שאסור לומר את האמת על חבריך לנשק, אין חייל שלא יודע שאם הוא יחשוף מה באמת קורה ביחידה שלו, כבר ימצאו את הדרך לטפל בו.

דוגמא אישית: שירתתי במנהל האזרחי בדיר אל בלח. המפקד הישיר שלי (נקרא לו ע.ק., כפי שהופיע אח”כ בתקשורת) נהג להסתובב עם שני בריונים ולהתעלל במקומיים. במקרה אחד, הוא זימן איזה מסכן שנחשד בעבירת בניה (הרחיב מרפסת או משהו – בדיר אל בלח ב-1990, כן?), לקח אותו לחדר החקירות שלו עם שני הבריונים. כעבור כמה דקות הוא התפרץ לחדר המבצעים, חיוור, ואמר שהאיש התעלף לו. רופא של פלוגת המילואים טיפל באיש, וכמובן לא דיווח על כלום. אני התחלתי לכתוב דיווח על התקרית ביומן המבצעים. כתבתי, אבל לא הספקתי להעביר. ע.ק. נכנס לחדר המבצעים, הסתכל על היומן, ופשוט תלש את הדף.

היה ברור לי שאין טעם לדבר עם מפקד היחידה. על מצ”ח לא סמכתי. בצר לי, פניתי ליו”ר רצ בפתח תקווה, עו”ד אבי אורן ז”ל (שנרצח כעבור כמה שנים בידי בן עוולה), וזה ציין בפני שלחייל יש זכות חוקית לדבר עם חבר כנסת. הפנה אותי לדדי צוקר. מסרתי לצוקר את הפרטים על התקרית הזו ועוד כמה. צוקר העביר את המידע לבצלם, שהיה אז בחיתוליו. בצלם העבירו אותו ל”חדשות”; כתבה על זה יפה חנה קים.

לקח להם בערך שעה למצוא את השמאלן היחיד ביחידה, ההוא שניסה לכתוב דיווח, ומכאן זה התגלגל הלאה. היה את הטוויסט הלא צפוי בעלילה, כשע.ק. ניסה לנטוש אותי במחנה הפליטים דיר אל בלאח ואני נאלצתי לדרוך עליו נשק (משום מה, המהלך הזה גרם לרוב החמושים האחרים בבסיס לסלוח לי על עצם ההדלפה), אבל באופן כללי זה היה פגישה עם ראש המנהל האזרחי, שתחקר אותי באריכות, והבטחה שלא אועמד לדין אם אספר כל מה שאני יודע. כזכור, לא ביצעתי עבירה.

סיפרתי.

את ע.ק. הם בחרו לקדם.

אחרי חצי שנה, כשכולם שכחו מהנושא, הם העמידו לדין. סגן ראש המנהל האזרחי הגיע לבסיס באמצע הלילה כדי לשפוט אותי.

אז לא, אני לא סומך על רשויות צה”ל. אף חייל שפוי לא סומך.

[…]

מה המטרה של חשיפת העדויות? להפחיד. להטיל אימה על מי שחושב לשבור את קשר השתיקה ולספר מה הוא ראה. לומר לו שאם הוא יעצבן מספיק את צה”ל ורשויות ה-hasbara, הוא ייחשף ויבואו איתו חשבון. הבטיחו לך אנונימיות? אנחנו נשקיע את כל המשאבים הנדרשים כדי לחדור אותה. עדיין רוצה לדבר? לא חראם? לא כדאי שתצא להודו, או אולי תסתגר בבוטקה בלילה, עם הנשק והמחסנית בהכנס? אנחנו מבטיחים לשמור על הכבוד שלך: נקרא לזה תאונה.

בפרקליטות טוענים שהם צריכים את זהותו של החייל כדי לסגור תיק חיוני. כלבתא, במטותא.

קודם כל, העדויות בצוק איתן (וזה המקרה שלפנינו) מגיעות עם ציון היחידה, המיקום ובדרך כלל גם התאריך. אם המשטרה הצבאית החוקרת לא מסוגלת למצוא עדים אחרים או ממצאים אחרים, יש לה ולנו בעיה. אגב, היא כנראה לא מסוגלת: החוקרים שלה טובים בהפללה של משתמשים בסמים ולא בהרבה דברים אחרים. ראו למשל המקרה הזה, שבו היא נדרשה ל-11 חודשים של אי-חקירה רק כדי לזהות את יחידת צה”ל שפעלה בגזרה הספציפית. אבל אם היא לא מסוגלת, שתשתפר. לא תחסל את היכולת של חיילים לתאר מה הם ראו.

אגב, זו אותה מצ”ח ואותה פרקליטות צבאית שלא מצאו לנכון לחקור את רועי פלד על ההדלפה הלכאורה מסוכנת שלו, וגם לא התעניינו במיוחד בכך שיש ארגון שלם שעוסק בהדלפת המידע הזה. זו אותה הפרקליטות ואותה מצ”ח שעוד לא הצליחו להחליט אם לפתוח בחקירה של הטבח ברפיח בעקבות פקודת חניבעל; אותה הפרקליטות ואותה מצ”ח ששנתיים לאחר מעשה, אחרי פשע מלחמה מובהק שתועד על ידי הפושע ופורסם על ידי צה”ל (!), עוד לא הצליחה להחליט אם להעמיד לדין את סא”ל נריה ישורון. אגב, היא חוקרת את התיק היחסית פשוט הזה כבר שנה כמעט. המגזר של הטרור היהודי מנהל מערכה תקשורתית למען הבן היקיר שלו, ישורון, וזו כנראה אחת הסיבות לכך – אבל מותר לחשוד שסיבה אחרת היא הפחד שישורון יפתח את הפה.

אבל על שוברים שתיקה, פתאום הפרקליטות הצבאית ומצ”ח מגלים אומץ. והם אומרים לנו שמה פתאום, אין פה שום דבר פוליטי, אנחנו רק רוצים לסגור תיק. אם אתם מאמינים לזה, טוב, נו, אתם בטח גם מאמינים ליאיר לפיד.

אבל אם אתם לא מאמינים, מחר ייערך הדיון בנושא בבית המשפט השלום בפתח תקווה (בית המשפט המאולף של מערכת הבטחון; איזו מקריות), ברח’ בזל 1, בשעה 14:00. בואו להראות לאנשים שמתעקשים להדליק נר מול החושך שהם לא לבד.

ועוד דבר אחד: רוני דניאל התפוצץ אתמול (ו’) והודיע שהוא לא יכול יותר, הוא לא היה מתנגד לזה שהילדים שלו יעזבו את המדינה. הטריגר להחלטה הזו, כמסתבר, היה הפגנת מחאה של תומכי גופשטיין מול ביתו של יעלון, שבה הם חגגו את ההדחה שלו. לא שמענו את דניאל כשהגופשטיינים השתוללו בירושלים והכו פלסטינים; לא שמענו אותו כשגופשטיין זומן להעיד בכנסת כעד מומחה לנושאי סכנת ההתבוללות. הפגנה מול בית יעלון, זה מה ששבר אותו. אומר עליו, ועל פלג שלם של דת הדגמ”ח הרבה דברים. רובם לא חיוביים.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

נהוג לתאר כעת את יעלון כסוג של ימין מתון ושפוי. כדי לעשות את זה, צריך לשכתב את ההיסטוריה

(או: “באבוד רשעים, רינה”)

בוגי “משה” יעלון הודיע הבוקר (ו’) על התפטרותו מתפקיד שר הבטחון, אחרי שראש הממשלה נתניהו נקט בצעד ציני מהמקובל והודיע על העברת התפקיד לאביגדור ליברמן. על כך שהמהלך הזה מעיד שנתניהו מעוניין בהשרדותו על פני השרדות המדינה (כאילו שיש חדש בכך) נכתב המון בימים האחרונים; אני רוצה להתמקד בנסיון לקעקע אגדה שנרקמת במהירות, לפני שתהפוך לאמת מקובלת.

על פי האגדה, בוגי יעלון הוא סוג של ימין מתון, מין בוק שהסתבך עם חצר ראש ממשלה צינית ומושחתת. זה ודאי הנראטיב המועדף על יעלון עצמו, אבל הקשר שלו למציאות רופף.

יעלון איננו אדם ישר. מדובר בשקרן וצדקן, שהתכונה העיקרית שלו היא לראות בכל מה שהוא מאמין בו ברגע נתון את האמת האולטימטיבית, ואת כל מי שניצב מול התפיסה הזו כרשע מושחת – גם אם יעלון עצמו האמין באותו הדבר שלשום.

אומרים לנו שמדובר בימין מתון. בולשיט. ליעלון היתה אסטרטגיה סדורה להגיע לראשות הממשלה: השענות על הימין הקיצוני ביותר. התכנית השתבשה, ועל כך נעמוד בהמשך, אבל זו היתה התוכנית במשך יותר מעשור.

[…]

ב-1996, פולט בוגי יעלון, אז ראש אמ”ן, אמירה על כך שסדרת הפיגועים עליה רוכב נתניהו לשלטון היא נסיון של איראן לבצע מהפך שלטוני בישראל. כמו כולם, יעלון חושב אז שפרס ינצח בבחירות האישיות מול נתניהו. מאחר והוא ראש אמ”ן הוא כמובן טועה, ומיד מחשב מסלול מחדש. בתפקידו הבא, אלוף פיקוד מרכז, הוא מהמתחנפים ביותר למתנחלים. הוא מבין מי הכוח הפוליטי ונצמד אליו. כרמטכ”ל, הוא נכשל פעם אחר פעם בפינוי מאחזים – משימה לא מסובכת במיוחד, אלא אם אתה רוצה להכשל בה.

כסגן רמטכ”ל ורמטכ”ל הוא עושה לעצמו מנהג לנאום בפני רבנים, ואת הנאום הידוע ביותר שלו באותה התקופה – זה של “ההתנתקות היא רוח גבית לטרור” – הוא נושא בפני פורום ראשי ישיבות ההסדר. שנים אחר כך הוא ימכור לכל העולם את הסיפור שהוא היה מרטיר על מזבח מניעת ההתנתקות. כרגיל אצלו, האמת חמקמקה יותר. ב-2004, הוא הודיע לשרון שאם הוא לא יקבל שנה רביעית בתפקיד, הוא יפרוש מתפקידו בסוף השנה השלישית שלו – שישה ימים לפני ההתנתקות. להבדיל מנתניהו, שרון היה איש פלדה ולא היה מוכן לקבל איומים מאף אחד, אפילו אם מדובר ברמטכ”ל. יעלון לא קיבל את השנה הרביעית, אבל קיבל זובור פומבי מאד והכרזה על אובדן אמון הדרג המדיני בו. הוא לא הפסיק ליילל מאז.

אה, והוא היה בתפקידו עד חודשיים לפני ההתנתקות. הוא זה שתכנן את היישום שלה בפועל. נקודה שהוא מעדיף שישכחו, ואשר על כן רצוי להזכיר.

הנקודה הבאה שבה אנחנו שומעים על יעלון היא כשהוא צץ לפתע אחרי הכשלון בלבנון השניה ותוקף ישירות את הפיקוד העליון – כלומר, את הרמטכ”ל שהחליף אותו, חלוץ. ההתקפה, שמסתנכרנת עם ההתקפה של נתניהו והכתומים (כולל מה שיהיה, כעבור שנתיים, “אם תרצו”) על ממשלת אולמרט, מיועדת להשכיח את העובדה שכרמטכ”ל בשנים 2002-2005 יעלון אחראי ישירות להפיכת צה”ל לצבא בט”ש. התנהלות כזו מצד רמטכ”ל לשעבר היא כמעט חסרת תקדים, אבל זה בוגי. לאחרונה אמר הרמטכ”ל דאז חלוץ שהוא דחה כמיטב יכולתו את הפעלתם של כוחות קרקעיים, כי הוא ידע מה הם שווים. זו לא היתה רק שחצנות של יוצא חיל האוויר כלפי כוחות הקרקע; זו היתה הערכה מדויקת של הצבא שהשאיר לו יעלון.

(אגב, בשנת 2004 התנבא יעלון שחיזבאללה לא יעז לחטוף עוד חיילים, מה שהשתלב היטב בתפיסה שלו שהרקטות של חיזבאללה “יחלידו,” כלומר לא ייעשה בהן שימוש. שנאמר, מי שהיה ראש אמ”ן פעם אחת, כבר לא יכול להגמל מזה. יעלון לא שילם שום מחיר ציבורי על השטות הזו.)

כלומר, לאורך שנות האינתיפאדה השניה-ההתנתקות-לבנון, יעלון לא פועל כ”מפקד מקצועי” שכל מה שחשוב לו הוא הצבא; הוא חובר ישירות לימין הקיצוני, ואין לו שום בעיה לתקוף קצינים אחרים, אם הוא חושב שהם שייכים לקליקה שהתנכלה לו.

בשנת 2006, יוצא יעלון בעוד התבטאות: הוא קובע שלנוער החילוני אין שורשים, והוא חוזר על מה שהפכה להיות הסיסמה של הרבנות הצבאית החרד”לית – שאין די בפטריוטיות טבעית וברצון להגן על המולדת כדי לשרת בצה”ל, יש צורך ב”תודעה יהודית.” המגזר של חובשי הכיפות, הערכי מכל בעיני עצמו, אוהב לשמוע את הדברים האלה: הם הרי זהים לאלה שהוא אומר על עצמו, ועוד מגיעים מפיו של קיבוצניק לשעבר. שימו לב לדברים האלה: יעלון אומר על הרוב המוחלט (אז) של החיילים בצה”ל שהם לא שורשיים מספיק.

בשנת 2009, כשהוא מתבטל בתפקיד שקרכלשהו (המשרד לאיומים אסטרטגיים) מודיע יעלון ש”הווירוס שהם שלום עכשיו ואם תרצו האליטות – הנזק שלהם גדול מאד.” כדי שלאף אחד לא יהיה ספק, יעלון אומר את הדברים בכנס של פלג הפייגלינים בליכוד, “מנהיגות יהודית.” באותה השנה, הוא מגיע עם מתנחלים לכפר בורקא, היכן שעמדה פעם ההתנחלות חומש, ומטפח את הפנטזיה של המתנחלים לשוב למקום.

בשנת 2010, עדיין בתפקיד ריק מתוכן, יעלון מפליג בשבחיו של האליל הטרי של המגזר, הטרוריסט היהודי יאיר שטרן, ומנצל שוב את ההזדמנות כדי לדבר אל האחים היהודים בשפתם: “לצערי, צאצאיהם הפוליטיים של מנהיגי המדינה מתייחסים לציונות בעירבון מוגבל, ואותה הגבלה חלה גם ביחס למקומה של ארץ ישראל במשנתם הפוליטית.” ב-2011, נושא יעלון דברים לכבודו של דב ליאור, מקיצוני רבני המתנחלים ומי ששמו נקשר פעם אחר פעם בתמיכה בטרור יהודי. הוא נאם שם לצידו של אלי ישי. ב—2012, תבע יעלון להפקיע מידי שר הבטחון ברק את הטיפול בהתנחלויות. ב-2014, יעלון ממשיך להתחנף למתנחלים: הוא שר בטחון והוא רוצה להפריד בין יהודים ופלסטינים באוטובוסים, כדרישת המתנחלים, אף שהצבא והשב”כ אומרים בתוקף שאין שום צורך כזה. חשוב לציין, אגב, שההנחיה הזו בלתי חוקית למשעי, כפי שאומרים לו גם היועצים המשפטיים שלו.

אבל אנחנו באוקטובר 2014, ואנחנו כבר אחרי תחילת הקרע הגדול בין יעלון ובין המתנחלים. האינסטינקט שלו – להתרפס בפני המתנחלים כדי לקבל את קולותיהם – עדיין פועל, אבל זה עומד להגמר. הסיבה: חודש וחצי קודם לכן, במהלך צוק איתן, יעלון מתנגש בכוח עם בנט, הפטרון הפוליטי העיקרי של המתנחלים. בנט רוצה פעולה קרקעית בעזה ומעלה לדיון ציבורי את נושא המנהרות. הוא מצליח, ומאלץ את יעלון להגרר לפעולה קרקעית שהוא לא רוצה – הוא זוכר היטב את 2003-2004 בעזה. יעלון מעדיף לרצוח ילדים ונשים מהאוויר; זה מביא קולות. מותם של חיילי צה”ל באזור עירוני צפוף, לא כל כך.

בנט הביס את יעלון בוויכוח בטחוני, בטריטוריה שלו, ועשה את זה באופן פומבי ומשפיל. זה הרגע שבו יעלון נזכר פתאום שיש משהו שנקרא שלטון החוק; זה הרגע שבו הוא מתחיל להתעמת עם הציבור של בנט, זה שאחריו חיזר במשך עשור, בכל הזדמנות. זה הרגע שבו הוא מתחיל להעמיד פני מתון.

אבל מי שהיה ראש אמ”ן פעם אחת, כבר לא יכול להגמל מזה: יעלון עדיין חושב שיש ציבור ימני מתון. הוא טועה. עכשיו הוא מנסה לשכתב את ההיסטוריה לאחור, בסיועם של עיתונאים נלהבים. אסור לתת לזה להצליח.

[…]

אבל, אחרי ההתעסקות עם השקר הגדול, יש עוד כמה נקודות.

קודם כל, מדובר בפושע מלחמה נאלח. יעלון אחראי לצוק איתן ולהרג ההמוני של אזרחים שבוצע שם, והוא לא היסס לנסות לשבש את החקירה – לא שהחקירה הצבאית שווה משהו. יעלון היה האיש שהורה על הפצצת משפחת שחאדה ב-2002, שהובילה להרג 11 ילדים; הוא אמר אחר כך ש”הרשנו לעצמנו להרוג את האשה,” בהתייחסו לאשתו של שחאדה. הוא היה מהוגי הרעיון של מלחמה כלכלית נגד האוכלוסיה של רצועת עזה, ובסוף 2003 הביע את תסכולו מכך שהותר יצוא תותים מן הרצועה, כשהוא תולה בכך את כשלונה של ישראל לדכא את האינתיפאדה. יעלון מדדה מן החיים הפוליטיים כשהוא מרוח כולו בדם ילדים.

שנית, מדובר באדם שחש בוז עמוק לחברה הישראלית. ב-2004, כשהוא רמטכ”ל שמסתובב ברכב ממוגן ומוקף מאבטחים, בעודו נכשל בהגנה על הציבור הישראלי, הוא אומר שהחברה הישראלית היא החוליה החלשה. עשור אחר כך, ב-2014, בעודו מסרב לפנות את ישובי הדרום שנמצאים תחת אש מרגמות שצה”ל לא מסוגל לשתק כי יעלון חושש מאבידות, הוא בורח מהלווייתו של דניאל טרגרמן; הוא אומר שמסוכן שם.

הנשיא ריבלין דווקא הגיע להלוויה. אחד מקודמיו של יעלון בתפקיד, עמיר פרץ, התעקש להמשיך להתגורר בשדרות גם תחת אש קסאמים, למרות התחינות של השב”כ. שר הבטחון דיין הקפיד לסייר בקו התעלה גם תחת הרעשות מצריות כבדות. לא יעלון. מבחינתו הציבור צריך השכפ”ץ שלו. הרי הציבור אינו ערכי או שורשי; הוא טוב רק למימון מסוקים לחתונות. הוא צריך לנשק את הנעליים הגבוהות של יעלון על כך שיעלון מואיל בטובו לפעול למענו.

היום, יש לקוות, הסתיימה הקריירה הפוליטית של אחד מהבזויים ביותר שאי פעם עסקו בה בישראל.

צא, צא, איש הדמים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

התקשורת היהודית לא דנה בפצצה האמיתית בדבריו של סגן הרמטכ”ל יאיר גולן: איך מתנהלת הדיקטטורה הצבאית השקטה בגדה

מישהו הדליף בימים האחרונים לתקשורת האדלסונית קלטת של סגן הרמטכ”ל יאיר גולן, שבה הוא נשמע משוחח ומתעמת עם תלמידים מהמגזר שמגיע לו יותר מכולנו. הקלטת בת עשור, והתקשורת התמקדה בדברים שאמר גולן על כך שכן, צריך לסכן חיילים כדי למנוע פגיעה באזרחים פלסטינים. אם מישהו היה צריך דוגמא לתהליכים שעוברים על ישראל שעליהם דיבר גולן, אז העובדה שקצין בכיר אומר שלא צריך להרוג חפים מפשע גוררת סערה היא יופי של דוגמא.

אבל התקשורת היהודית התעלמה מחלק הרבה יותר חושפני בדברים של גולן: הצורה שבה מנוהלת מערכת המשפט הצבאית בגדה. גולן אמר כך:

“מדינת ישראל מחזיקה סדר גודל של 11 אלף עצירים פלסטינים בכל רגע נתון. זו כמות עצומה. עכשיו תראו, אין פלסטיני שעצור על ידינו ללא משפט. עכשיו אתה שופט פלסטיני על מה שהוא עשה, לא על מה שהוא לא עשה.

"החוק החל לגבי פלסטינים הוא לא החוק שחל לגבי אזרחי מדינת ישראל. אני, בשביל להכניס אותך לכלא, אתה לא צריך להוכיח כלום, (אלא) אני צריך להוכיח שאתה אשם. זה דיני השיפוט במדינת ישראל. בגדול, חובת ההוכחה עליי כתובע. זה קשה מאוד, צריך להביא הוכחות מאוד מורכבות, חד משמעיות, כל מקום שיש בו ספק סביר אתה תשוחרר מהכלא או ממעצר. זה לא השיפוט שאותו אנחנו שופטים את הפלסטינים. תדעו לכם. להכניס פלסטיני לכלא זה קל. אתם יודעים איך אנחנו מכניסים פלסטיני לכלא? אנחנו מדינת חוק אבל זה קל. למה זה קל? כי אתה בא לשופט, שם לפניו מידע שב"כ, אומר לו 'המידע הזה הוא מידע מטריד'. בדרך כלל מול המידע המסווג הזה אין לפלסטיני יכולת התמודדות ממשית והוא נשפט.”

ההדגשות שלי.

טוב, המשפט הראשון של גולן ודאי איננו נכון. ישראל החזיקה לאורך השנים אלפי עצירים מנהליים. אלה, בהגדרה, הם “פלסטינים שעצורים על ידינו בלי משפט.” בכל רגע נתון יש מאות מהם. המספר זינק מאז תחילת העימותים באוקטובר האחרון: כרגע הוא עומד על 678. המדינה היהודית מוציאה צווי מעצר מנהליים חדשים על בסיס יומי.

יש להניח שגם מספר העצירים הפלסטינים הכללי זינק, והוא גבוה כעת מ-11,000. על פי נתוני בצלם, המבוססים על הנתונים המגיעים באיחור מצה”ל ושב”ס, החזיקה ישראל בפברואר 2016 ב-6,204 אסירים פלסטיניים שהיא הגדירה כבטחוניים. גם לגביהם, שימו לב שאין באמת הליך משפטי. כדי שיהיה הליך של ממש, לחשוד צריכה לעמוד יכולת התגוננות סבירה. כל מי שעבר על פרוטוקולים של בתי משפט, יודע איך השיטה עובדת באמת. התביעה מנפחת כתבי אישום למימדים בלתי סבירים, מכניסה לתוכם עזים כדי שאפשר יהיה להוציא אותם ולארגן עסקת טיעון. היא לא רוצה להגיע למשפט ראיות, כי פעם אחר פעם מסתבר שהראיות שלה קלושות עד לא קיימות. היא צריכה הודאה, ויש לה את השיטות להוציא אותן. לא תמיד צריך עינויים: השיטה הקלאסית היא להודיע לחשוד שהוא יוחזק עד תום ההליכים, שיכולים לקחת שלוש-ארבע שנים, בעוד שאם הוא יסכים להודות, יארגנו לו עסקת טיעון לתקופה קצרה יותר. עציר יהודי, אם הוא לא מהווה סכנה ואין חשש שישבש הליכים, לא יוחזק כעקרון במעצר עד תום ההליכים.

זה השטיק הבסיסי. יש עוד. אם באמת עצבנת את הרשויות, עינויים הם תמיד אופציה. המענה יודע שלא יקרו לו כלום (אף אחד מהם לא הועמד לדין ב-20 השנים האחרונות לפחות). התובע הצבאי לא ישאל שאלות אם העציר יגיע למשפט כשהוא מנופח ממכות, וגם השופט יסתכל הצידה.

ואם בכל זאת לא דיברת גם אחרי עינויים – וב”דיברת” אין הכוונה ל”מסרת מידע מודיעיני” אלא “חתמת על הפללה עצמית” – יש את השטיק שעליו דיבר גולן: מגיעים לשופט עם “מידע סודי” שלשופט אין כל דרך או כוונה לברר אם הוא נכון, והתיק נסגר. יתר על כן, מאחר והחומר הוא “סודי”, אז פרקליטו של הפלסטיני לא יכול לדרוש לראות אותו. ומידע שאי אפשר לראות, אי אפשר להפריך. קל לשלול את חירותו של פלסטיני; קשה לקרוא למערכת הזו מערכת משפט.

זו לא מערכת משפט. זו דיקטטורה צבאית פרופר. כן, פעם ב-20,000 תיקים בערך שופט מגלה שאריות של ערך עצמי וזורק את התיק של התביעה, כי היא העליבה את האינטליגנציה שלו טיפה יותר מדי. יאיר גולן, כמשיח לפי תומו, חשף בפני הציבור איך באמת מתנהלת המערכת בגדה: מערכת שבה אין לאדם שנולד פלסטיני כל יכולת לשמור על זכויות יסוד. תמיד אפשר למחוק אותם במחי נייר שחתום על ידי שוטר חשאי.

אבל זה בסדר. הציבור לא רוצה לדעת והעיתונות המאולפת שמחה לשתף איתו פעולה, כך שהחשיפה הקטנה הזו תיעלם במהירות.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

מה היתה המשמעות של הסיסמה “עם אחד, מדינה אחת” בטקס הדלקת המשואות

לפני כשנתיים, טרול גאוני עלום חילק לבאי הפגנה של יואב (”הצל”) אליאסי שלטים שבהם נאמר “עם אחד, מדינה אחת, מנהיג אחד.” הוא גרם להם בכך להניף סיסמא נאצית ידועה. הטמבלים שהניפו את השלטים, כמובן, לא הבינו מה הם מניפים. לפני כחודש, נראה שלט שאומר “הכבוד שלי הוא נאמנות,” סיסמת האס.אס., בהפגנת הימין למען הרוצח אלאור אזריה. גם שם יש להניח שמדובר היה בהטרלה, שהמטרה שלה היא להראות שהימין הישראלי בחלקו לא יודע את זה, אבל הוא נאצי: הוא מאמץ סיסמאות נאציות בלי להרהר. (כמובן, חלקים בימין היהודי משתוקקים אקטיבית לכך שהנאצים יסכימו לקבל אותם, אבל זה סיפור אחר.)

והנה, השבוע, ההטרלה של לפני שנתיים הפכה לסיסמה רשמית של הממסד הישראלי. בטקס הממלכתי ביותר של השנה האזרחית הישראלית, טקס הדלקת המשואות ערב יום העצמאות, יצרו הדגלנים את המילים “עם אחד, מדינה אחת.”

ניתן למי שארגן את הטקס הזה את ההנחה שהוא לא יודע מאיפה שאולה הסיסמה הזו, אבל אירונית, בשבוע שבו כל הממסד הציוני מסתער על סגן הרמטכ”ל שאמר שיש סממנים מדאיגים בחברה הישראלית, הגיע הטקס הרשמי ביותר של המדינה והוכיח שהוא צדק יותר ממה ששיער.

מי שחשב על הרעיון המבריק הזה כנראה לא שואף להיות נאצי, אבל הוא חושף בעיה חמורה לא פחות. כידוע, אי אפשר להיות ישראלי בישראל. אתה לא יכול לשנות את הזהות שלך לישראלי. המדינה לא מכירה בישראלים ובתי המשפט אימצו את עמדתה: אין עם ישראלי. לכל היותר אתה יכול לדרוש שיכתבו בסעיף הלאום שלך “חסר דת,” וגם זה לא פשוט (נניח כעת לעובדה שזו הכרה רשמית בכך שיהדות היא דת, לא לאום.)

אז אם אין עם ישראלי, מהו ה”עם האחד” שיש לו “מדינת אחת”?

העם היהודי, כמובן. היהודים מהווים בישראל, אמנם, רק 80% מהאוכלוסיה, לא 100%, ויום העצמאות אמור להיות חגם של כל האזרחים – אבל הטקס הבהיר השנה שאם אתה לא שייך לעם האחד, אתה לא מוזמן. זו לא החגיגה שלך.

כמובן, אם אתה שייך לעם שהמדינה היהודית נבנתה על חורבנו, זו אמנם לא המסיבה שלך אבל אתה גם לא רשאי לבכות  – המדינה רואה את זה בעין רעה מאד ותנקוט נגדך סנקציות.

אז, מצד אחד, אתה מודר על ידי המדינה היהודית, שאומרת לך בבירור שזו לא המדינה שלך, ובו זמנית היא לא מכירה בך. אז מה יעשו 20% האנשים שלא יכולים לשיר “נפש יהודי הומיה”? מבחינת המדינה היהודית, שימותו או יהגרו. הם עוד לא הבינו את הרמז?

אבל אוי להם אם הם יעזו לומר שהמדינה לא מייצגת אותם. כי המדינה היהודית לא יכולה לסבול את המילים האלה. היא הרי המדינה הדמוקרטית היחידה וכו’. אז מה אם היא במפורש מצהירה שהיא לא מייצגת אותך? לך אסור לומר את זה. אתה חייב להיות נאמן למדינה שמבהירה מדי יום שמבחינתה אתה סרח עודף שעדיף שלא יתקיים.

ובלונדון בחרו השבוע ראש עיר ממוצא פקיסטני. ספרו לי עוד על הערכים המשותפים לישראל ולמערב.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

למה אני לא מתרשם מיאיר גולן, ומבוהל ממש מהרעיון שהוא ודומיו יצילו אותנו מעצמנו

סגן הרמטכ”ל, יאיר גולן, שאני ספק אם רבים מתושבי ישראל היו בכלל מודעים לקיומו עד לפני כמה ימים, נשא נאום אגרסיבי בערב יום השואה. גולן מתח (זהירות, מסמך) השוואה בין המדינה היהודית במזרח התיכון של ימינו ובין מדינות בתקופות אפלות באירופה (TM). הימין היהודי נכנס להתקף היסטריה, כמו בכל פעם כשקוראים לו בשמו האמיתי, וראש הממשלה תבע שגולן יתנצל או יתקן את דבריו. למחרת אכן הגיע התיקון, ובו הבהיר גולן שהוא חושב שהישראלים מטומטמים ושהם יבלעו את הטענה שהוא לא התכוון למה שהוא בעליל התכוון.

מעט ורעים היו ימי האומץ האזרחי של יאיר גולן, אבל אני מודה שלא התרשמתי מהם גם קודם לתיקון. למה? כי הנה מה שיש לגולן לומר על המוסד הוא כמעט עומד בראשו:

“חריגות בשימוש בנשק, ופגיעה בטוהר הנשק, אירעו בתולדות צה”ל מאז היווסדו. גאוותו של צה”ל מאז ומעולם נסובה סביב יכולתנו לתחקר אירועים קשים, ללא משוא פנים, לתחקר התנהלות בעייתית באומץ, וליטול אחריות מלאה על הטוב, אך גם על הרע ועל הפסול. לא הצטדקנו. לא כיסינו. לא טייחנו. לא קרצנו עין. לא פלבלנו עיננו למרום, ולא תירצנו. דרכנו היתה ותהיה דרך האמת והנשיאה באחריות.”

כלבתא, במטותא.

מישהו באמת מסוגל להאמין לקשקוש הזה על צה”ל החוקר את עצמו בקפידה וללא משוא פנים ב-2016? בימים אלה עסוק צה”ל בטיוח של אחד ממקרי הטבח היותר גסים בצוק איתן, ההפגזה וההפצצה של רפיח בעקבות פקודת החניבעל של עופר וינטר. לנוחותו של גולן, שלא ברור אם הוא מאמין בדברים שאמר ועל כן בור בהיסטוריה של הארגון שלו או שהוא מנסה לאחז את אוזני שומעיו, רשימה קצרה (מאד) של תקריות שצה”ל הקפיד לא לחקור:

* רצח טוביאנסקי. ההוצאה להורג הרשמית היחידה בהיסטוריה של צה”ל של האדם הלא נכון עברה בלי זעזוע או תשלום מחיר. בן גוריון שכנע את משפחת הקורבן לא לעשות בלגאן, והנושא הועלם.

* טבח קיביה. צה”ל יוצא לפעולת תגמול וחמושיו של אריאל שרון רוצחים, אחרי שקיבלו פקודות לגרום “הרס ופגיעה מקסימלית בנפש במגמת הברחת תושבי הכפר מבתיהם”, יותר מ-60 מתושבי הכפר קיביה ומחריבים חלק ניכר מבתיו. הפקודה שהגיעה מהפיקוד דיברה גם על פשיטה על שוקבא וניעלין “במגמת חבלה במספר בתים והרג תושבים וחיילים בכפר.” ההדגשה שלי. אף אחד מהקצינים והחיילים שהיו מעורבים בפשע המלחמה החמור ביותר שביצעה ישראל מאז מלחמת 1948 לא הועמד לדין; כמעט כל הקצינים קודמו. הקצין שחיבר את הפקודות הללו, שחיבורן הוא פשע מלחמה בפני עצמו, לא הועמד לדין ולמעשה עד היום לא ברור מיהו. בשנים שלאחר מכן, יבסס צה”ל את המורשת שלו על זו של טובחי קיביה. ראש הממשלה בן גוריון שיקר לכנסת ואמר ש”אף יחידה של צה”ל לא נפקדה מבסיסה.” כמובן שלא נוהלה שום חקירה.

* החטיפה של מטוס אזרחי סורי בדצמבר 1954. בלי ליידע את ראש הממשלה, ביצע צה”ל את פעולת הטרור האווירית הראשונה במזרח התיכון, וטייסיו חטפו מטוס סורי אזרחי לישראל. המטרה היתה שימוש באזרחים כבני ערובה (או, בלשון הצה”לית הנקיה, “כלי מיקוח”) כדי לשחרר חוליה של חמושים ישראלים שנתפסה בצד הסורי של הגבול. ראש הממשלה המזועזע שרת קרא לכך “פיראטיות אווירית” ואילץ את הצבא לשחרר את המטוס. אף קצין לא הועמד לדין על המהלך הזה.

* טבח כפר קאספ. צה”ל, שאחראי לפקודת העוצר המוקדם ולהבהרת “אללה ירחמו” בשאלה מה לעשות בכפריים השבים לבתיהם, חומק מן הפרשה, מפיל את כל התיק על מג”ב (בסיוע נמרץ של הדרג הפוליטי) והמח”ט שלו, יששכר שדמי, חוטף קנס של 10 אגורות. הקידום שלו בשירות הקבע אכן נבלם, אבל הוא משתחרר רק שבע שנים אחרי הטבח והוא מקודם בתפקידי מילואים.

* טבח השבויים במיתלה. אחד המ”פים של שרון, אריה בירו, רוצח עשרות שבויים מצריים. אף אחד לא היה יודע מזה אם בירו לא היה מתרברב ברצח ב-1995. הוא קונן על כך שהמצרים שמו לב שהשבויים נרצחו כי הוא שכח להסיר את האזיקים מידיהם. לאחר הרצח קודם בירו עד לדרגת תת אלוף. אף אחד לא חשב אפילו לחקור אותו, גם לא אחרי שהתרברב ברצח – זאת, למרות שעל פשעי מלחמה אין התיישנות. זה המקום להזכיר שהתחיקה הצבאית בישראל לא מכירה במושג של פשעי מלחמה ואין לה חקיקה מתאימה להם; היא גם לא מכירה במושג של אחריות מפקדים. באורח מעניין, בראיון שבו התרברב בירו ברצח השבויים הוא גם אמר שהוא שלף נשק על פקוד שלו שביצע ביזה. ערכי צה”ל בהתגלמותם.

* מי שיעיין בדו”ח “לאקונה” של יש דין, שמופיע בקישור האחרון (גילוי נאות: הח”מ כותב בלוג בתשלום עבור הארגון ומיודד עם חלק ניכר מעובדיו. הטקסט הזה לא מייצג את יש דין בשום צורה) יגלה איך צה”ל מתייחס לפשעי מלחמה בעשור האחרון. במקרים הבודדים שבהם מנוהלת בכלל חקירה, העבירה משונמכת כלפי מטה. זוכרים את שני הפחדנים במדי גבעתי שהשתמשו בילד בן תשע כמגלה מוקשים במהלך “עופרת יצוקה”? הם קיבלו שלושה חודשים על תנאי.

* וכל זה, כמובן, מבלי לדבר על הנחת הסלב שצה”ל עושה לבכיריו. המעשים של גנדי שנחשפו לאחרונה בתכנית עובדה היו מוכרים לבכירי צה”ל; אף אחד לא חקר. אף אחד גם לא העלה על דעתו לחקור את משה דיין על אלוהים יודעת כמה הטרדות מיניות ומקרי מין ספק בכפיה, כמו גם על שוד עתיקות שנמשך עשורים ושעשה שימוש נרחב בציוד צבאי. מבין אלו מהם שלרוע המזל עדיין איתנו, איציק מרדכי הורשע במעשים מגונים כלפי פקודות שלו; בית משפט צבאי סירב להוריד אותו בדרגה.

מה שמביא אותנו להנחת הסלב שקיבל גולן עצמו. בשנת 2007, הביא גולן את צה”ל ומערכת ה-hasbara למבוכה רצינית: החמושים שלו תועדו משתמשים במגנים אנושיים, מה שצה”ל מכנה בלשון נקיה “נוהל שכן.” בג”ץ עשה הכל כדי לא לדון בנושא, אבל אחרי ארבע שנים לא היתה לו ברירה הוא קבע ב-2005 שהנוהל בלתי חוקי. גולן ביצע את פשע המלחמה הקטן שלו שנתיים לאחר פסיקת בג”ץ.

מה עשה צה”ל בעקבות פשע המלחמה הקטן הזה? האם הוא תלש את דרגותיו של גולן ושלח אותו לכלא? מה פתאום. גולן ננזף והקידום שלו עוכב קלות. כיום, כידוע, הוא סגן הרמטכ”ל. אין מתאים ממנו לדבר על ערכי צה”ל והיעילות שבה הוא חוקר את עצמו.

[…]

ברור לי שגולן מתמודד עם מרד שקט בצה”ל, בעקבות הרצח שביצע אלאור אזריה. אבל ברפיח בוצע, ברשות ובסמכות, הרג של עשרות אזרחים בלתי מעורבים. הוא בוצע על ידי מח”ט באישור האוגדונר ובידיעת האלוף. המח”ט הוא אחד מנערי הפלא של צה”ל, לא איזה חפ”ש מזרחי מרמלה, ועל כן לא יקרה לו כלום. ישנה גם העובדה שצה”ל לא יכול להודות שיש לו נוהל פשעי מלחמה.

בצלאל סמוטריץ’ שוב משך תשומת לב השבוע, כשאמר שהוא היה רוצה שצה”ל ייקח על עצמו את הנקמה בפלסטינים במקום שיעשו זאת אנשים פרטיים. סמוטריץ’ לא אמר כאן שום דבר חדש: זו העמדה הקבועה של רבני צהר כבר יותר מעשור. כמובן, כשסמוטריץ’ אומר את זה אנחנו אוטומטית מסויגים יותר, כי כידוע רבני צהר יתחמקו מחובתם להשמיד עמלקים במחנות השמדה בעוד שיש לנו חשד מובהק שאחרי שסמוטריץ’ אומר את הדברים האלה לתקשורת הוא הולך ללחוש דברים אחרים לגמרי לטיפוסים מפוקפקים שמדיפים ריח דלק.

אבל בהשוואה לצה”ל של גולן, סמוטריץ’ הוא צמחוני. צה”ל הרג 252 ילדים ב”עופרת יצוקה” וכ-500 ילדים ב”צוק איתן.” כשהחמוש בן דרי רצח שני נערים פלסטיניים בביתוניא, צה”ל הכחיש שבכלל קרה משהו במשך שבוע עד שהובאו צילומים מרשיעים. הוא לא פתח בחקירה מרצונו אלא אולץ לכך, ודרי עומד בימים אלה לדין באשמת הריגה. לא רצח. למרות שהוא החליף תחמושת כדי להסוות את הירי שלו. גם אלאור אזריה עומד לדין על הריגה, לא על רצח – ולגמרי יכול להיות שזה מה שיוביל לזיכוי שלו.

[…]

אבל אחרי שטיפלנו במשיח החדש של חלקים מהשמאל, צריך לטפל בו-עצמו. הפיד שלי, אני מניח, לא אומר הרבה על השיח הלאומי, אבל זיהיתי בו שלושה מקרים לפחות בימים האחרונים של כמיהה להפיכה צבאית מצד גולן ואיזנקוט.

הסנטימנט ברור: המדינה אבודה, אנחנו בידיים של האחים היהודים, אנחנו צריכים שהצבא יציל אותנו מעצמו. שיעשה לנו איזו טורקיה. או אלג’יר.

אבל זו למעשה מצרים.

מעבר להנחה שהחלקים האלה של השמאל הציוני עושים לצבא בכל מה שקשור לפשעים שלו, הם שוגים כמה שגיאות פטאליות. נמנה אותם:

א. כאמור, גולן מתמודד עם מרי צבאי שקט. הדרך הטובה ביותר להפוך מרי שקט למרד חמוש גלוי הוא נסיון להפיכה צבאית. גולן יגלה אז שאין לו חיילים, שהצבא הלוחם פשוט לא עומד עם הפיקוד, ואנחנו נקבל אקספרס לגיהנום.

ב. הפיכה צבאית כזו תיצור פה את תקדים סולא ברומא. סיר רונלד סיים כתב שסולא, שהיה הנגרל הראשון שכבש את מולדתו רומא בכוח הנשק, יכול היה למחוק הכל פרט לתקדים שלו: מעתה, כל גנרל ידע שהאפשרות של הפיכה צבאית קיימת. היה ואיכשהו ההפיכה שמדמיינים שגולן יעשה תצליח, מה יעצור את עופר וינטר והמח”טים של איו”ש לבצע הפיכת-נגד שבועיים אחר כך?

ג. עצם העובדה שאנחנו מתחילים לחשוב כך, לתהות איזה גנרל לנו ואיזה לצרנו, מי מהם יעמוד איפה בעת הפיכה צבאית, היא סממן של התדרדרות.

ד. האם מי מהאנשים שמפנטז על הפיכה צבאית (ואני אתן את הקרדיט שמדובר רק בהזיה) יודע איך יוצאים מדיקטטורה צבאית בלי שפיכות דמים נוראית?

ה. האם מי מהאנשים שמפנטז על הפיכה צבאית חושב שהדיקטטורה הצבאית, מרגע שתיכון, אכן תהיה “טובה” יותר למחנה שלו? הרי הגנרל הקושר יצטרך להדגים לחייליו שהוא לא פחות גבר-גבר מקודמיו בדיכוי הפלסטינים, ושהוא בכלל לא שמאלני רופס, ואת זה הוא יעשה על ידי הגברת הדיכוי בגדה ומעצר מנהלי של שמאלנים. היי, הכלים המשפטיים קיימים והמפקד הצבאי שלכם (אלוף פיקוד העורף) השתמש בה על אזרחים בתחומי הקו הירוק לא פעם ולא פעמיים.

ו. האם מי מהאנשים שמפנטז על הפיכה צבאית חושב שאחריה, לפלג הפוליטי שלו יש סיכוי לשוב לשלטון בבחירות חופשיות? כי אם כן, אני לא רק רוצה את מה שהוא מעשן, אני רוצה להיות סוכן המכירות שלו.

ז. האם מי מהאנשים שמפנטז על הפיכה צבאית חושב שלדיקטטורה צבאית יהודית יש איזשהו שמץ של סיכוי ללגיטימציה בינלאומית? האם הוא באמת חושב שזה יכול להגמר במשהו שאיננו מלחמת אזרחים, עם אופציה מרעננת לנכבה מס’ 2?

חלקים מהמחנה הליברלי שלנו – אין לי מושג כמה גדולים, אבל אני רואה יותר מדי פינגים כאלה – נמצאים עכשיו במצב של הליברלים במצרים: תמיכה בדיקטטורה צבאית כשד הנורא פחות ביחס לאחים המוסלמים/יהודים.

אם התייאשתם, זוזו. ואם אתם חושבים שהפיכה צבאית היא הפתרון, אתם חלק מהבעיה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מכון סופרי התקריות נאלץ לדווח, במבוכה מסוימת, על ירידה חדה באנטישמיות בשנת 2015. מה קרה?

אירוע מביך קרה למרכז קנטור לחקר האנטישמיות בדרך אל הדו”ח השנתי שלו, שמשוחרר מסורתית ערב יום השואה: הוא גילה שהאנטישמיות התכווצה. בשנת 2015 היו ברחבי העולם כולו 410 תקריות אנטישמיות בלבד, בהשוואה ל-766 תקריות שנרשמו ב-2014. כלומר, ירידה של 40% בערך. הליגה נגד השמצה מצאה נתונים דומים: בצרפת, למשל, ירידה במספר האנשים שמביעים עמדות אנטישמיות מ-37% ל-17% ב-2015 לעומת 2014.

פה צריך לזכור שהקריטריונים של ה-ADL להגדרת גמישים משהו: ב-2014 היא טענה שרבע מהעולם (!) אנטישמי. מבחינתה, האמירה שחלק מהיהודים נאמנים לישראל יותר מאשר למולדתם (היי שוב, שלדון אדלסון!) היא אנטישמית; האמירה שליהודים יש “יותר מדי כוח” בתחום הפיננסים (ביחס למה? היא לא שואלת) היא אנטישמית; כך גם האמירה שיהודים מדברים יותר מדי על השואה, או שהם חושבים שהם טובים יותר מאנשים אחרים, וכן הלאה. רב מוסמך גילה להפתעתו שהוא, על פי ההגדרות של הליגה שלא מוכנה להכיר בשואה הארמנית, אנטישמי. אם הוא אנטישמי, אני לא יודע מה הסיכוי של סתם גוי (מותר להשתמש במילה הזו בהקשרים האלה?) לצאת בלי פגע מהסקר הזה.

אז בואו נניח שרבע מהעולם אכן אנטישמי. זה שם אותנו עם, המממ, בערך 1.7 מיליארדי אנטישמים בעולם. הרבה מאד אנשים. כל האנשים האלה ביחד קוששו בשנת 2015 410 תקריות אלימות בלבד. זה די מעט. אפילו אם נניח שכל אחת מהתקריות הללו בוצעה על ידי אדם שונה, וזה לא סביר, אז אם הסיכוי שלך לפגוש סתם אנטישמי הוא 1:4 בחו”ל, הסיכוי שהוא גם יהיה אלים הוא 1:4,250,000 בערך, כלומר טיפה יותר משליש מהסיכוי שלך לזכות בפרס הגדול בלוטו הבריטי. האוכלוסיה האנטישמית היא כמסתבר אוכלוסיה רגועה למדי: אמנם, אין לי נתונים עדכניים ביחס למספר הכולל של תקיפות אלימות מצד מתנחלים, אבל בשנת 2013 הוא היה 399. אני יודע שהוא ירד מאז תחילת אינתיפאדת החיים עצמם (פתאום נהיה מסוכן לתקוף פלסטינים), אבל אין שום ספק שאוכלוסיית המתנחלים היא אוכלוסיה הרבה יותר אלימה מאוכלוסיית האנטישמים, שב-2013 הצליחה להפיק רק 594 תקריות אלימות. משום מה, לא כל כך מדברים על זה.

הסיכוי שתחטוף ברק גבוה משמעותית יותר: הוא 1:3000. כלומר, בערך פי 1,300 גבוה יותר מהסיכוי שתותקף על ידי אנטישמי. מסיבות שטרם הובהרו, מערכת החינוך הישראלית לא מקדישה מספיק מאמץ להתגוננות מפני הסכנה מפני ברקים.

רגע, תאמרו לי, רגע. למה אתה משתמש בנתונים של 2015 ולא של 2014? כי אני הולך לטעון שמה שהיה ב-2014 לא היה אנטישמיות פר סה.

למה ב-2015 יש פחות אנטישמיות מאשר ב-2014? בדיוק מאותה הסיבה שב-2009 היתה עליה באנטישמיות: כי ב-2014 טבחה המדינה היהודית בתושבי רצועת עזה ושרפה, חנקה, והרגה במיתות משונות 2,200 מהם, כ-500 מהם ילדים. בשנת 2009, טענה הליגה להשמצת לא יהודים ששליש מהספרדים אנטישמים; ואף על פי כן, למרות שבספרד חיו אז כ-40 מיליון תושבים, היא נאלצה להודות שהיו שם רק שלוש תקריות אנטישמיות.

ואפילו הליגה נאלצה להודות שיש פה בעיה: אחת התקריות היתה ונדליזם בבית חב”ד וריסוס הכתובת “רוצחים”, והליגה אמרה בחירוק שיניים שמדובר היה במחאה על מדיניות ישראל; תקרית אחרת היתה על פניה אנטישמית פרופר (תקיפה של בית כנסת ושמש); והתקרית השלישית היתה צעקות אנטישמיות כלפי השגריר הישראלי בספרד, שהליגה הודתה שהיה מוכר בציבור בשל הופעותיו במהלך מבצע “עופרת יצוקה.”

אופס.

עסקני האנטישמיות נוהגים לטעון שהאמירה שיהודים אחראים לאנטישמיות היא אנטישמית בעצמה, כפי שהיינו מכנים אנשים שאומרים שנשים אחראיות לתקיפה מינית מיזוגנים. לכאורה זו טענה מוצדקת; בפועל יש כאן אחיזת עיניים. הניסוח הנכון הוא “מדינת היהודים אחראית לאנטישמיות, או למצער לחלק ניכר ממנה.”

פעולותיה של ישראל, וזה כבר מדיד, מעוררות אנטישמיות. גלים של אנטישמיות מגיעים אחרי שאנחנו צולים ילדים ומחריבים ערים. הם תגובה לפעולותיה של ישראל. זו אולי לא תגובה חכמה, ובעליל לא תגובה מוצדקת – אבל לגמרי הגיונית. אחרי הכל, ישראל שוב ושוב אומרת שהסירוב להכיר בה כמדינת היהודים הוא אנטישמיות. ואם היא מדינת היהודים, ואם היא טוענת שהיא מוסמכת לייצג את כל היהודים בעולם (כפי שהיא אכן טוענת), ואם ראש הממשלה שלה נוחת בצרפת אחרי פיגוע כדי לקרוא ליהודים לשוב למולדתם, התוצאה הבלתי נמנעת היא שמי שרוצה לפגוע בישראל ואין לו ישראלי להוציא עליו את זעמו, יסתפק ביהודי. אחרי הכל, ישראל אומרת שהיא נציגתו; האם זה לא הופך אותו, בעיני אדם חמום מוח ואלים, לנציגה?

אם ישראל היתה רצינית בדאגתה ליהודי העולם, היא היתה שוקלת היטב את פעולותיה הצבאיות ומביאה בחשבון את העובדה שפעולות צבאיות לא מדודות יגררו תקריות אנטישמיות. אבל כפי שדאע”ש נהנית מעליה בשנאת מוסלמים ולמעשה מדרבנת אותה, כי שנאת מוסלמים היא כלי גיוס עיקרי שלה, כך גם ישראל נהנית מהאנטישמיות. למעשה, ישראל נהנית ממנה פי שניים: מצד אחד, היא יכולה לגייס לשורותיה יהודים חדשים, ולוודא שהם כבר יגיעו עם שנאת זרים מובנית; מצד שני, היא יכולה להפחיד את אזרחיה – שרבים מהם מחפשים את הדרך החוצה – שיש זאב מסוכן בחוץ.

זה יהיה הרבה פחות מפחיד, אחרי הכל, אם היא תאמר להם שהסיכוי שהם יפגעו מברק בשנה שבה היא לא יוצאת להפצצת משפחות גבוה פי 1,300 מהסיכוי שהם יפגעו מאנטישמי.

זכרו את המספרים. הם יועילו בפעם הבאה שהמפחידן הלאומי יפער את לועו.

ועוד דבר אחד: בנאום יום השואה שלו טען אמש נתניהו שאונסק”ו העבירה החלטה שלא מכירה בירושלים העתיקה כאתר יהודי. כהרגלו, הוא משקר: הנה ההחלטה של אונסק”ו. היא עשויה לעצבן, אבל היא לא אומרת דבר וחצי דבר על מעמדה של ירושלים כמקודשת ליהדות, רק על כך שישראל מפירה את חובותיה ככוח כובש במקום. בפעם הבאה שמישהו שמחייתו היא על הפצת פחדים מאנטישמיות יטען שמשהו הוא אנטישמי, קראו את האותיות הקטנות. יש סיכוי סביר שהוא בונה על כך שזה בדיוק מה שלא תעשו.

הערה מנהלתית: בשבועות האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים. אני חוזר מחופשה ארוכה ביחס באוקראינה, בהדרכתו של שלום בוגוסלבסקי, ואני מקווה שהיא תחזיר לי קצת אנרגיה.

(יוסי גורביץ)