כמה הערות על החלטה 2334

מכון ויזנטל פרסם לפני מספר ימים את רשימת התקריות האנטישמיות הבולטות של שנת 2016. במקום הראשון, טוען המכון, נמצאת החלטת מועצת הבטחון 2334 (הטקסט שלה כאן, מומלץ מאד לקרוא): הסיבה לכך היא שהחלטת מועצת הבטחון “מוחקת את ההיסטוריה היהודית.”

ראש הממשלה, לשלשת עופות, נשא דברים דומים: “לפי החלטת האו”ם, המכבים לא שחררו את ירושלים אלא ‘כבשו שטח פלסטיני’. לפי החלטת האו”ם הכפרים שהם יצאו מהם באזור מודיעין וסביבתו הם ‘שטח פלסטיני כבוש’. כמובן שהפלסטינים הגיעו הרבה יותר מאוחר ואנחנו היינו במקומות האלה.”

החלטה 2334 לא אומרת שום דבר על ההיסטוריה היהודית. אבל כשנתניהו ומכון עאלק-למלחמה-באנטישמיות מדברים על “השכחת ההיסטוריה” הם חושפים את נקודת התורפה של הציונות העכשווית: הא-היסטוריות שלה.

הציונות, במקורה, התיימרה “להשיב את העם היהודי אל ההיסטוריה”, כביכול יצא ממנה אי פעם. כביכול ההיסטוריה מתמצה בריבונות ולאומנות. כדי “לחזור אל ההיסטוריה” היא היתה צריכה למחוק את ההיסטוריה: לקבוע שכל מה שהתרחש בפלסטינה אחרי שנת 70 הוא לא חלק מההיסטוריה. כאילו לא היה המקום המעונה הזה מוקד להרבה יותר מדי היסטוריה ולהרבה יותר מדי כובשים. כל מה שקרה אחרי שנת 70, על פי התפיסה הציונית, פשוט לא משנה מבחינה היסטורית. היו בעלי בית, הם גורשו, הם חוזרים, וכל השאר מתבקשים לזוז.

זו תפיסה מדהימה בחוצפת הא-היסטוריות שלה. קשה להעלות על הדעת אף תנועה לאומית שדרשה זכויות אל המקום שבו היא חושבת שישבו אבותיה, תוך מחיקת כל מה שנמצא שם בפועל. הדרישה הציונית לא היתה רק דרישה מיתית: היא היתה דרישה חוקית. עד היום, התפיסה הציונית היא למצער להעניק זכות יתר לבני העם היהודי מבחינה לאומית ובשיאה, דריסה של כל זכויותיהם של מי שאינם יהודים, בדגש על זכויות הקניין שלהם. התפיסה ש”עם איננו יכול להיות כובש בארצו” משמשת את הציונים לנישול לא של צללים במחזה מוסר, אלא של אנשים אמיתיים, עם שמות ושאיפות.

התפיסה הזו חלחלה אל מחוץ לקבוצות יהודיות: כשג’ון קרי נשא את נאומו ביום רביעי, הוא דיבר על ההיסטוריה של ישראל ופלסטין, אבל פתח בקונגרס הציוני, המשיך בהחלטה 181 של האו”ם, ועבר להסכמי אוסלו. הפלסטינים הם לכל היותר צד סביל בסיפור הזה.

כמובן שהאו”ם לא טען שהמכבים “כבשו שטח פלסטיני”; התיילדות מטומטמת כל כך יכולה לעלות רק במוחו של מנהיג ציוני. מה שהוא אמר פשוט הרבה יותר: עם כל הכבוד למיתולוגיה הציונית, יש גם היסטוריה. והיסטורית, יושב כאן עם אחר. אפשר להתווכח על השאלה מתי הוא התגבש לעם, אבל זה לא כל כך משנה: לבני העם הזה יש זכויות והכיבוש הישראלי שולל את הזכויות האלה. על כן על הפגיעה בזכויותיהם של הפלסטינים להתבטל. יכול להיות שפעם יהודים היו הרוב בגדה המערבית, אבל רבאק, זה לא משנה. זה לא משנה כי זה היה מזמן, וזכויותיהם של החיים גוברות על זכויותיהם של המתים.

ההתעקשות של נתניהו ודומיו להעלות שוב את הנושא רק חותרת תחת זכותה של מדינת ישראל – מדינה שהוקמה בחטא ופשע, כמו רבות מהמפלצות הקרות הללו – לחיות חיים נורמליים. הדרישה להפוך את ישראל למדינה על-היסטורית פוגעת קודם כל באנשים שחיים בה. אנשים צריכים נורמליות, לא ממשלה שנמצאת במסע אל המשיח, לא מדינה שמנהלת מסע נקמה נגד ההיסטוריה, לא כיבוש של “שטחי אבות” שדורש 55% מהסד”כ של צבאה.

[…]

המפסיד העיקרי מהחלטה 2334 היה, עם זאת, המרכז הרדיקלי. במשך 15 שנה בערך טיפוסים כמו יאיר לפיד ובן דרור ימיני אמרו לנו ש”כל העולם יודע” שישראל תשמור על גושי ההתנחלויות. לפיד אמר ב-2012 ש”אין מפה שבה אריאל איננה במדינת ישראל”; על מעלה אדומים אמר ב-2015 ש”תמיד תהיה חלק ממדינת ישראל.”

כלומר, המרכז מכר לעצמו סיפור כאילו ישראל יכולה לספח שטחים מהגדה המערבית ושהנושא הזה כבר סגור. החלטה 2334, שהיא חוק בינלאומי מחייב, סותמת את הגולל על התפיסה הזו: כל ההתנחלויות, כולל אלו במזרח ירושלים, הן בלתי חוקיות. הן יוכלו להשאר שם רק בהסכמה פלסטינית. שיטת הפיצה של ישראל (כפי שניסח אותה עלי אבו נימה) היא לנהל משא ומתן על פיצה בעודה אוכלת חתיכות ממנה. הסיפור שהמרכז סיפר לעצמו, כביכול “כולם מסכימים לכך” נתקל בחומת המציאות: אף מדינה איננה מסכימה לשטיק הזה.

כמובן, בין סירובן של מדינות להכיר בפשעים של ישראל כלגיטימיים ובין היכולת או הרצון שלהן להפעיל את הכוח הנדרש על ישראל כדי שזו תפסיק את הכיבוש יש פער ניכר; ובכל זאת אנחנו לא היום איפה שהיינו לפני שבוע.

[…]

הימין הופך לאחרונה את דונלד טראמפ למשיח שלו. אריה דרעי הצהיר שבחירתו של טראמפ היא “ימות המשיח.” הציפיות לטראמפ עלו במיוחד בשבוע האחרון, כביכול הוא יוכל להושיע את ימני ישראל מגורלם ההיסטורי. אז זה המשיח של הימין המודרני: גזען בוטה עם נגיעות אנטישמיות מובהקות, משפיל סדרתי של נשים, שקרן שגורם לנתניהו להוריק מקנאה, בריון עם היסטוריה של התעללויות, ואדם שלא מוכן לחשוף את מסמכי המסים שלו.

זה האיש שאמור להושיע אותם, כנראה משום שעל הכמיהה לפוטין ולפוטיניזם אסור עדיין לדבר. לגזור ולשמור, לפעם הבאה שהם יאמרו לכם שהם בסך הכל שמרנים. הם משיחיים ניהיליסטים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

תכלה שנה וקללותיה.

(יוסי גורביץ)

עמוד השחר על יומנו אור יהל. לא לפחד כלל

(לזיו ואמילי)

ההיסטוריון היווני פוליביוס זיקק את התפיסה היוונית הקלאסית על ההיסטוריה. בניגוד לתפיסה היהודית-נוצרית – שלאחר מכן עברה גם עיבוד ליברלי ומרקסיסטי – פוליביוס לא האמין שלהיסטוריה יש נקודת סוף שאליה היא שואפת ומכוונת. התפיסה של ליברלים כמו פוקויאמה על “קץ ההיסטוריה” שבו מנצחת התפיסה הליברלית היתה נראית לו משונה כמו התפיסה שקץ ההיסטוריה יבקע איכשהו מתוך דיקטטורה של הפרולטריון.

ההיסטוריה, אמר פוליביוס, היא מעגל. היא נעה בקווים קבועים אך משתנים. עריצות מזדקקת למלוכה, כלומר משטר יחיד הכפוף לחוק; זה בתורו מאבד את כוחו לאריסטוקרטיה; האריסטוקרטיה מושחתת והופכת לאוליגרכיה, כלומר מאבדת את היסוד שבה שדואג לכלל ודואג רק לעצמו; שחיתותה של האוליגרכיה מובילה למהפכה דמוקרטית; הרצון להתחנף לבוחרים בכדי לזכות בחן בעיניהם מדרדר את הדמוקרטיה לאוכלוסקרטיה, שלטון האספסוף; הרסן המותר של האוכלוסוקרטיה מוביל לכמיהה לאיש חזק, וכך בוקעת לה מחדש העריצות, שסופה להזדקק למלוכה, והגלגל ממשיך להסתובב.

זו נחמה קטנה מאד לאלו שנמחצים תחת הגלגל בזמן שהוא מסתובב, אבל הידיעה שסופו של הגלגל להסתובב חשובה. בשנה האחרונה אנחנו רואים שינויים בעולם המערבי שמעידים על עליה חדה של מה שאני מכנה האינטרנציונל הפוטיניסטי: ארגונים שנעים בין הלאומניים לניאו נאצים פורחים בכל מקום, איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק. הדוגמא הבולטת האחרונה היא הברית שהוכרזה לאחרונה של מפלגת החירות האוסטרית של הניאו נאצי היינץ כריסטיאן “מועל יד הוא אמירת שלום” שטראכה עם המפלגה השלטת ברוסיה, כששטראכה מדווח בעליצות על מפגשים עם היועץ לבטחון המיועד של טראמפ, הגנרל פלין. בישראל, יש לציין, קודם שטראכה במרץ על ידי השרלטן משה טל חירותי, שתחת הזהות המזויפת של “וילהלם רוט” פמפם אותו כמיטב יכולתו באתר מידה – האתר שעורכו רן ברץ הפך למשהו לא ברור במערך ה-hasbara של ראש הממשלה שלנו.

מה משותף לאינטרנציונל הפוטיניסטי? ישנם מספר אלמנטים שמופיעים בכל ראש של ההידרה הזו: שנאת נשים ונסיון לדחוק לאחור את ההישגים של הפמיניזם; שנאת זרים, בדגש על זרים “לא לבנים”; יסודות חזקים של הומופוביה; ושאיפה ל”גדולה לאומית.” בקיצור, הרצון לחזור לימים הישנים והרעים של שנות ה-50, כשגברים היו גברים, נשים היו כנועות, שחורים לא נראו על המסך וכבשים היו מבועתות. כתופעה תרבותית, את ניצני מה שמכונה עכשיו ה-Alt-Right (הניאו נאצים היו צריכים מיתוג מחדש, ו”תנועת מרכז ציונית” היה תפוס) אפשר לראות בתנועת Gamergate וה-Sad Puppies, התקוממות של גיקים לבנים מתוסכלים נגד החדירה של נשים לתחומי המדע הבדיוני והגיימינג, שנתפסו כשמורה גברית נקיה.

במקביל יש לציין את הברית הדיאלקטית של האינטרציונל הפוטיניסטי עם כוחות כמו דאע”ש. הפיגוע שבוצע אמש (ב’) בברלין נראה כמו נסיון בוטה להשפיע על הבחירות הקרובות שם – בדיוק כמו שהפיגועים בספרד ב-2004 ובבריטניה ב-2005 קידמו את עלייתן של ממשלות ימין (תופעה שאנחנו מכירים היטב) – בספרד ישירות, בבריטניה באמצעות חיסול שאריות מעמדו של בלייר. יש לציין שלא רק דאע”ש או ארגונים דומים מנסה לדחוף את הימין בגרמניה לשלטון: גם פוטין, על פי שורה של דיווחים בגרמניה, מתכוון לחבל בבחירות שם באמצעות מערכה משולבת של דיסאינפורמציה ולוחמת סייבר. לשני הצדדים, אחרי הכל, יש מטרות דומות מאד ואויב משותף אחד: הדמוקרטיה הליברלית. לרוסיה כבר יש היסטוריה של שיתוך פעולה עם הנאציזם – כולם זוכרים איך סטאלין והיטלר התקוטטו, אבל שוכחים שהם היו יופי של בעלי ברית בשנים 1939-1941.

יש נקודה אחת מטרידה, שבה הרגע הזה בהיסטוריה שונה מכל קודמיו: עלייתה של מדינת המעקב והיכולת לנטר ולהרוג על סמך “ביג דאטה.” הקושרים האריסטוקרטיים, הדמוקרטיים או תומכי הטיראניה של פוליביוס יכלו להפגש בסתר, אם הקפידו על מידור מינימלי, ולתכנן את הפלת המשטר. היום, אם כמה טיפוסים שנחשבים כחשודים – או אפילו טיפוס חשוד אחד ייפגש עם כמה אחרים – סביר להניח שתוך זמן קצר תוכנת מעקב תעדכן את קצין האיסוף שלה על המפגש. ואם הם יכבו את הסלולרים סביר להניח שתוכנת המעקב תעלה גם על זה. על סמך תוכנות כאלה ומידע קלוש כזה, תוכנית המל”טים של ארה”ב כבר הרגה לא מעט אנשים.

במסגרת תרומתה היחודית של ישראל לאנושות, חלק ניכר מהתוכנות הללו – שכבר משמשות לא מעט דיקטטורות – נכתבו על ידי מתכנתים ישראלים, יוצאי מערכת הבטחון ברובם, שלא היו צריכים לכבות את המצפון כי ספק אם היה להם כזה מלכתחילה. זה הצד האפל של “סיליקון ואדי”, פיתוח ישראלי חשוב משמעותית מהטפטפות המפורסמות של שירותי ה-hasbara, והוא מציב מכשלה שדורות קודמים של מתקוממים נגד עריצות לא הכירו: היכולת של העריץ לדעת לא רק מה חושבים נתיניו (באמצעות ניטור של המסרונים שלהם) אלא גם מתי אנשים לא מרוצים מתכנסים.

בשילוב עם העובדה שארגוני מודיעין ומשטרה הם דבר גמיש להפליא מבחינה מצפונית, ושהנטיה הבסיסית שלהם היא הגנה על הסדר (יהא אשר יהא), ישנה לגמרי אפשרות שההתקוממיות העתידיות יהיו בעיקרן כאלה שיבואו מתוך שירותי המודיעין עצמם, או מתוך ארגונים שהמודיעין יעדיף לא לראות. שאר ההתארגנויות עשויות להבלם בשלב החוליה – ולו משום אפקט הצינון שבעצם קיומה של מדינת המעקב.

אבל החיים הדיגיטליים הם חיים של נוחות, ואפשר ללמוד, במאמץ, לוותר על חלקים מהם. יהיה לנו רע; אין דבר, זה לא נורא. יש דברים חשובים יותר וסביר להניח שהתנגדות תצמח שוב. בינתיים, מומלץ לכולם להוריד את סיגנל ולהתרגל להשתמש בה. והגלגל אולי יתעכב, אבל בסופו של דבר יסתובב.

והוא יסתובב כנראה מהר יותר משחושבים. האינטרנציונל הפוטיניסטי חלול. הפרכה הפנימית הראשונית שלו היא כמובן הברית המשתמעת עם כוחות דאע”ש. זו תהיה הברית הראשונה שתפקע. אחר כך יגלו רוסים ואמריקאים ש”הגדולה הלאומית” שלהם מתנגשת בעצם, ובריטים וצרפתים – גם ימנים – יגלו שבסופו של דבר הם לא רוצים לחיות כמו רוסים. כל הצדדים יגלו שכל ההוצאות האלה על בטחון מחסלות את מה שנשאר ממדינת הרווחה שגם הם משתמשים בה.

וליותר מדי אנשים שרואים עצמם ימנים יש יותר מדי קשרים עם נשים, הומואים, וזרים. הבעיה שעליה התלונן הימלר בנאום פוזן – שלכל גרמני יש את היהודי הטוב שלו, שעליו צריך לשמור – תצוץ בקנה מידה עצום. ואם את הזוועות של אז אפשר היה לדחוק לארצות הדמים במזרח ולהעמיד פנים שהן לא קורות, בעידן שבו כל ילדה יכולה לצייץ מחאלב, יהיה צורך ברמות הדחקה של ותיק מק”י כדי לא לראות מה קורה. ובסופו של דבר, יש גבול למה שאנשים מוכנים שייעשה בשמם. כי בסופו של דבר, לימין אין מה להציע פרט למגף דורך על פני אדם לנצח, פרט למלחמת נצח שבה רן ברן משכנע אותנו שתמיד נלחמנו נגד אירואסיה.

אז יש להם מגף כבד יותר הפעם. אבל הם מנהלים את מלחמת המאסף של מעמד – גברי ברובו – שהופך במהירות למיעוט ואובדן ההגמוניה מחריד אותו. מיעוט ששולט על רוב (טראמפ, נזכיר, הפסיד את הקול העממי) תמיד נזקק להפעיל יותר ויותר כוח כדי להשאר במקום; הפעלת כוח גוררת התנגדות ויוצרת קואליציות בין נפגעים; והגלגל ישוב ויסתובב.

עד אז יהיה רע לתפארת, כן, אבל כך היה פחות או יותר תמיד. בסופו של דבר, יש לחזור למושכלות ראשונות:

שחקי, שחקי על החלומות,

זו אני החולם שח,

שחקי כי באדם אאמין,

כי עודני מאמין בך.

ועץ הערמונים, ווינסטון וג’וליה המוכרים זה את זה? זה בידינו, עדיין.

לא לפחד כלל.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

נצחונו של טראמפ בבחירות הראה בדיוק איפה עומדת הציונות המודרנית: בצד של האנטישמים

לפני כשלושה ימים הוכרז דונלד טראמפ כמנצח בבחירות בארה”ב, הפתעה מרעישה לכמעט כולם. בימין היהודי, כאן ובארה”ב, מיהרו לחגוג את הנצחון. נפתלי בנט הכריז שהגיע העת להודיע על סוף המדינה הפלסטינית. טוקבקיסטים אנונימיים מיהרו לרקוד על הדם של הליברלים שעמדו בהלם מול התוצאות.

עבדכם הנאמן לא היה מופתע – הערכתי מזמן שקלינטון בלתי בחירה ושהיא כנראה המועמד היחיד שמסוגל להפסיד לטראמפ, אם כי אחרי קלטת ה”תפוס אותן בכוס” של טראמפ אשכרה האמנתי שיש לה סיכוי – אבל זה עדיין היה אגרוף בבטן. כמו 1996: ללכת לישון עם פרס (מציאה קטנה מאד בפני עצמה) ולהתעורר עם נתניהו.

הפוסט הזה לא עוסק בפוליטיקה אמריקאית, ראשית משום שאני לא מבין בנושא מספיק (אני עוקב פחות) ושנית משום שיש כאן נקודה חשובה יותר: איפה מציבות הבחירות האלה את הימין היהודי.

הקמפיין של טראמפ נשען, לאורך כל הדרך, על שריקות כלבים לימין הגזעני, מה שמכונה היום alt-right. טראמפ סירב להתנער מהתמיכה של דיוויד דיוק, איש הקו קלוקס קלאן הוותיק, ושחרר שורה של מודעות אנטישמיות או אנטישמיות למחצה. הוא השתמש בחומרים של ארגונים אנטישמיים בפרסומים שלו – למשל, במודעה הידועה לשמצה שבה הופיע מגן דוד על רקע כסף. טראמפ טען אחר כך שמדובר ב”כוכב שריף” ולמרבה התדהמה התומכים היהודים שלו החלו לפמפם את התפיסה הזו. בקרב יהודי ארה”ב, המודעה האחרונה של טראמפ נתפסת כאנטישמית או למצער כמכילה שריקות כלבים אנטישמיות. לאורך הקמפיין, תקפו תומכי טראמפ עיתונאים שנתפסו כיהודים, בין השאר על ידי סימונם בתגי “הד”, וחלקם זכו לאיחולי רצח במחנות השמדה, עם תמות נאציות. הקמפיין של טראמפ לא עשה כל מאמץ להתנער מהתומכים הללו. הוא נזקק להם.

יהודים אמריקאים לא מעטים כתבו שלראשונה בחייהם, הם חשים מהי אנטישמיות. טראמפ הוציא אותה מהמרתפים. אחרי הבחירות, שבהן היהודים הצביעו נגד טראמפ במספרים גדולים (68% מהם תמכו בקלינטון, 28% בטראמפ; יהודים הצביעו עבור קלינטון יותר מכל קבוצה אתנית אחרת, להוציא שחורים), הביעו כותבים יהודים רבים חשש מהצפוי להם בארה”ב.

מי שהפיד שלו מכיל הרבה יהודים אמריקאים, שמע את קריאות השבר שלהם בימים האחרונים – במקביל לצהלות השמחה של הימין היהודי. הרבה מאנשי הימין היהודי ציינו את העובדה שבתו של טראמפ יהודיה; היהודים הגאים האלה מוכנים עכשיו לתלות את זכויות האזרח של יהודי ארה”ב בכמה יהודי חצר שמקורבים לשליט. למה שמחו אנשי הימין? כי הם חושבים שטראמפ יאפשר להם, כפי שהציע בנט, לחסל את פלסטין.

כדי לקבל את זה, הם מוכנים להעלים עין ממועמד עם רקורד אנטישמי ותומכים ניאו-נאציים. הברית בין הניאו נאצים ליודו נאצים לא חדשה. הימין היהודי בישראל הביע הערצה למנהיג הניאו נאצי האוסטרי שטראכה, סגן השר איוב “אונסק”ו גורם רעידות אדמה” קרא נפגש איתו, ואתר “מידה” קידם במשך שנים את השרלטן משה טל חרותי, שתחת שם העט “וילהלם רוט” עשה רבות כדי להלבין את המפלגה הניאו נאצית האוסטרית. העורך של מידה דאז, רן ברץ, הוא היום מסבירן בכיר בלשכת ראש הממשלה.

כלומר, כדי לשמור על הקולוניות בגדה המערבית, הימין היהודי מוכן לזרוק את יהודי העולם מתחת לאוטובוס. האנשים שכל כך רגישים לאנטישמיות שהם רואים אותה במקום שאיננה מעלימים עין מאנטישמים מובהקים. הם מעריצים גזענים כי כרגע הגזענים הללו ממקדים את השנאה שלהם במוסלמים. הם תומכים בפוטין כי הוא “מנהיג חזק.”

ויהודי העולם? כאן נכנסת הציונות לתפקיד הישן שלה: להיות השוטר הטוב לעומת השוטר הרע שהוא האנטישמי הנפוץ. גם האנטישמים וגם הציונים חושבים שליהודים אין מקום באירופה או בארה”ב. הציונים היו מאד שמחים אם התנאים של יהודי ארה”ב ואירופה יורעו עד כדי כך שהם יהגרו לישראל, כי יש לנו מאבק דמוגרפי לנהל; וראה זה פלא – זה גם מה שהאנטישמים רוצים. יסודה של הציונות, אחרי הכל, בתפיסה של שלילת הגלות; בתפיסה, שהאנטישמים חלקו בשמחה (כתבי נורדאו, למשל, שימשו את הנאצים) שהקיום היהודי מחוץ למדינה יהודית הוא קיום חולני. שני הצדדים חשבו שהיהודים לא לאומיים מספיק. או, במילים אחרות, תמיד היה בהם יסוד ליברלי חזק מאד.

הגיע הזמן שיהודי העולם יבינו שישראל איננה בעלת ברית שלהם: היא נעה בין טפיל, ששואב את הכסף שלהם אבל לא מוכן לקבל את השפעתם, ובין יריב שאין לו שום בעיה לשתף פעולה עם אויביהם הממשיים מאד של היהודים. צרת היהודים, מבחינת מדינת ישראל, היא יופי של נחמה.

[..]

אה, ואגב טראמפ? הוא דפק את החזיונות של בנט והודיע היום שהוא רוצה הסכם בין ישראל לפלסטינים. לא ברור אם מילה של טראמפ שווה משהו, אבל הוא הצליח להוציא את הימין היהודי אידיוט. גם זה משהו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מה אפשר ללמוד מההתייחסויות של הרצוג וביטן לרצח רבין והנצחתו

את חטאי אני מזכיר: במשך שנים גרמתי עוול ליאיר לפיד וקראתי לו האפס שהתגלם בבשר, תוך שאני לא מביא בחשבון את בוז’י הרצוג.

מנהיג (?) מפלגת העבודה צפוי לנאום הערב בעצרת לזכר רבין. אתמול הוא הודיע למרצ שראשת המפלגה, זהבה גלאון, לא תוכל לנאום משום שהוא איננו מעוניין ב”עצרת פוליטית.” כדי להבהיר שלא מדובר בעצרת פוליטית, מיהרו פעילי העבודה לתלות שלטים גדולים של המפלגה בכיכר. אחרי שקמה הסערה המתבקשת בכוס התרעלה של השמאל, כולל ציוץ חריף של הרבין של הרצוג, שלי יחימוביץ’,- שבו הזכירה ששרי מרצ שרו עם רבין את “שיר לשלום” קודם להירצחו – הודיע הרצוג אחרי הצהרים שגלאון תנאם.

לא ברור לי איך מצליחים לעשות כל כך הרבה שגיאות מטומטמות ביחס לאירוע, כשהשגיאה הראשונית היא התעקשות של בוז’י “נשמור על נתניהו מאוחדת” הרצוג לנאום בכלל. מה יש לו לומר? הוא יקרא לממשלת אחדות? הוא יתקוף את נתניהו? מישהו יתייחס לדברים כאלה במשהו שאיננו בוז או ציניות?

הגדרה ראשונה של פוליטיות: שמאלנות-יתר.

[…]

הבוקר פתח האל האכזר את פי האתון, דוד ביטן יו”ר הקואליציה, והלז הכריז שרצח רבין לא היה רצח פוליטי. זה היה, לדבריו, רצח שבוצע על ידי “אדם שרצה לעצור תהליכים.” רק שהתהליכים הללו היו פוליטיים במובהק. האמת היא שקשה להבין מה רצה ביטן לומר, אלא אם התכוון לטעון שרצח פוליטי הוא רצה שמבוצע על ידי פוליטיקאים – נראה שהוא רומז לזה (”זה לא רצח פוליטי וזה לא קשור לפוליטיקאים”.) אני יודע שביטן הוא לא הסכין החדה בליכוד – מותר להשתמש בביטוי הזה אחרי תקרית הסכינאות של ירון מזוז? – אבל זה מוגזם אפילו בסטנדרטים הנוכחיים של הליכוד.

הגדרה שניה של פוליטיות: שניה, אני בולע סטריכנין.

[…]

לפוליטיקה יצא שם רע. זה לא חדש. הביטוי “פוליטיקאי” הוא שם גנאי קבוע, שמוטח על ידי פוליטיקאים שמעמידים פנים שהם בכלל לא כאלה אלא עממיים נטולי אינטרסים, רצוי תוך הפגנת וולגריות. הדוגמא הבולטת כרגע היא דונלד טראמפ.

הסלידה מפוליטיקה, והיא לא מוגבלת לישראל, מגיעה יד ביד עם הנסיגה מתפיסת האזרחות הקלאסית. ב-40 השנים האחרונות מתייחסים אלינו כאל צרכנים, כאל משתמשים, כאל קהל שיש לבדר; תפיסת האזרחות מטילה חובות מעיקות על האזרחים. הם צריכים להיות מיודעים, הם צריכים לגלות זהירות בבחירתם, הם צריכים לשלם מסים, הם אמורים להיות פעילים בקהילה ולהבין על מה הם מדברים.

והיו תקופות שבהן זה עבד. לא בטוח שאפשר להחזיר את הגלגל אחורה – אנחנו מוצפים בבידור ובהסחות דעת אחרות – אבל כשאנשים לקחו את תפקידם כאזרחים ברצינות, זה עבד.

הבעיה, כאמור, לא מוגבלת לישראל. בבריטניה, נבהלו חלק ניכר מהמצביעים מהפעולה שלהם-עצמם כשהעבירו את החלטת הברקזיט. עכשיו הורה בית המשפט העליון להחזיר את הנושא להצבעה לפרלמנט, ואם זה יחליט לבטל את החלטת משאל העם, הוא יקבל החלטה הרסנית מבחינה דמוקרטית: הוא יקבע שהעם יכול לומר את דברו ושהפרלמנט יכול להתעלם מכך. קשה לחשוב על סיבות טובות יותר לא להשתתף יותר בהליך הפוליטי.

בישראל היתה פעם אזרחות פעילה למדי. ויכוחים סוערים על נושאים פוליטיים, והשתייכות מפלגתית מובהקת – עם כל הבעיות והיתרונות הכרוכים בכך – היו פה עוד בשנות השמונים. הם התחילו לדעוך בשנות התשעים. בעקביות, פוליטיקה נתפסה כדבר מגונה או מלוכלך, ובמקביל הצטמצמה תפיסת האזרחות. המשטר הנוכחי היה מעדיף שנחשוב שאזרחות היא הגעה פעם בארבע שנים לקלפי ואחר כך סתימת פיות כללית עד הבחירות הבאות – תפיסה נוחה מאד לכל משטר שרוצה להשאר על כסאו.

ההתקפה על רעיון האזרחות מגיעה בישראל משני כיוונים: מהתפיסה שהאזרח צריך להיות פסיבי, ומהתפיסה שהאזרח צריך להיות יהודי. התפיסה של אזרחות של כל תושבי המולדת רומאית במקור, והוחייתה באירופה על ידי המהפכה הצרפתית; אין לה שורשים יהודיים פרקטיים או היסטוריים (הפסוק “משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח יהיה” חוסל על ידי כותבי התלמוד, וכל נסיון לחזור אליו היה בפועל המצאה חדשה). הישוב היהודי בפלסטינה ראה דמוקרטיה כאמצעי ליהודים בלבד. המדינה שהוקמה ב-1948 מיהרה להטיל משטר צבאי על אזרחיה הפלסטינים. שעת הזוהר של הדמוקרטיה הישראלית היתה בשנות השמונים: הנצחון של בגין ב-1977 ושוב ב-1981, שהבהיר שאפשר להחליף שלטון באמצעים שלווים ושזו יכולה להיות תופעה חוזרת; המשברים של פרשת השב”כ, הפלישה ללבנון, פרשת עיזאת נאפסו ועוד, שחידדו תפיסה אזרחית. היא הגיעה לשיאה בממשלת רבין השניה, כאשר היתה התקרבות חסרת תקדים בין הציבור היהודי והציבור הפלסטיני – רבין אמנם לא הכניס פלסטינים לממשלתו, אבל היתה הכרה רשמית בכך שהם תומכים בקואליציה מבחוץ והועברו אליהם תקציבים יוצאי דופן.

אבל ככל שרצו הפלסטינים הישראלים להפוך לישראלים, כלומר לאזרחים שווים, כך גדלה הרתיעה של היהודים הישראלים מכך. המהות של היהדות האורתודוקסית – ורוב גדול של היהודים הישראלים רואים את עצמם ככאלה; בית הכנסת שאליו הם לא הולכים הוא אורתודוקסי – היא היבדלות ורתיעה מהתבוללות. מכאן החלה הנסיגה מן הישראליות אל היהדות. הימין היהודי השתמש בשותפים הפלסטינים-ישראלים לממשלת רבין כאיל ניגוח. פרס אמר אחר כך על בחירות 1996 ש”היהודים ניצחו”; הוא אמנם התכוון לומר “לא אני הפסדתי,” אבל לשם שינוי הוא צדק. מאז יש נסיגה קבועה מרעיון האזרחות אל רעיון קהילת הדם.

וקהילת הדם לא אוהבת פוליטיקה. היא רוצה אחדות. פוליטיקה מטבעה מקדשת מחלוקות. מחלוקות הן נשמתה. אין פוליטיקה חופשית בלי ויכוחים מרים. ןמאז רצח רבין, חלק מרכזי של הפוליטיקה הישראלית – המרכז-שמאל – נבהל ממחלוקות. האינסטינקט של מפלגת העבודה אחרי רצח רבין לא היה להלחם בחזרה, לא לייבש את ביצות המלוכנות הדתית, לא לפרק את ישיבות ההסדר שמתוכן יצאו הקושרים – האינסטינקט היה לחבק את המחנה של הרוצחים. פרס ניסה להכניס את המפד”ל לממשלתו. מכאן התחילה מסורת ארוכה של התחנפות לימין, שרק החריפה עם כל תבוסה בקלפי. הדברים הגיעו לשיאם, עד כה, באמירה של הרצוג על כך ש”עלינו להפסיק לתת תחושה שאנחנו תמיד אוהבי ערבים.” קהילת הדם לא אוהבת את זה.

[…]

רצח רבין היה כמובן אקט פוליטי. הוא בוצע על ידי אדם פוליטי ממניעים פוליטיים לשם סיפוקו של מחנה פוליטי. יגאל עמיר לא היה היחיד בסביבה עם רעיונות כאלה; היו כל כך הרבה דיבורים על דין רודף ששלמה אבינר צריך היה לצאת במאמר פומבי שבו כתב ש”ראש הממשלה איננו ערב רב.” אבל האינסטינקט של מחנה המרכז היה לא לדבר או לפעול, אלא לבכות. הנאום שזכה למירב תשומת הלב בהלוויית רבין היה זה של נכדתו.

אבל אם רבין היה סתם אדם פרטי ש”סתם” נרצח בתקרית פלילית, לא היה שום עניין במותו אלא בטורי הפלילים. כל העניין היה הפוליטיות המובהקת של הרצח – אבל המחנה שהותקף העדיף לא לדבר על כך. התוצאה היתה מסמוס מהיר של משמעות הרצח. הייתי הן בעצרת שבה בוצע הרצח, הן בעצרת שהתכנסה שבוע לאחר מכן; בעצרת השניה כבר שמתי לב שיש יותר מדי שירים. העצרת ביום השנה לרצח, אחרי שהמסית לרצח נבחר, כבר היתה כולה שירים וקינות.

עצב נוגה הוא לא תחליף לפעולה. פולחן אישיות הוא לא תחליף לפוליטיקה. שירים טובים – באמת טובים, ה”מישהו דואג לי שם למעלה” של רביץ בעצרת שבוע אחרי הרצח הוא אחד הביצועים המרטיטים בעברית – הם לא תחליף לפעולה. ואם כל מה שיש לך להציע הוא עצב, מוזיקה וכמיהה נואשת לאחדות, לא פלא שזה נגמר בעצרת שלא מצליחה להתכנס ובוז’י הרצוג.

רצח רבין עדיין איתנו, כי ראש הממשלה היה המסית הראשי למותו. בשריקות כלבים, כמובן. אבל האיש שהלך לפני החבל עדיין איתנו, ורוח הרפאים עדיין איתנו. ואם אנחנו רוצים שמשהו ישתנה, אנחנו צריכים להיות פוליטיים, פוליטיים מאד; לזכור שאנחנו אזרחים, כלומר אנחנו מנווטים את הספינה הזו, אנחנו בעלי המניות של החברה הזו; אנחנו צריכים להפסיק לפחד לעמוד על דעתנו; ולא לשיר שירי שלום, אלא לכעוס.

ולא לפחד כלל. דחו את הפחד, אמר נפוליאון, והוא יברח אל שורות אויביכם.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

צה”ל ממשיך להתנהל בגדה המערבית כאילו היה כוח לוחם ולא כוח שיטור

בקרב חמושי צה”ל קמה לאחרונה סערה: סרטון הדרכה של חטמ”ר שומרון קרא למפקדים לאמן את כוחותיהם כך שיימנעו ככל האפשר מהריגתן של חשודות פלסטיניות בביצוע פיגועי דקירה. מעבר לשאלה האם כל פיגוע שעליו מדווח צה”ל הוא אכן כזה (יש יותר מדי מקרים שבהם זה איננו המצב, אבל הדיווח הראשוני מקשה מאד על חקירה אפקטיבית של התקרית), הסרטון מעלה – לראשונה ובהיסוס – את שאלת השימוש של החמושים בכוח לא קטלני כנגד תוקפים.

כמובן, חמושים אלמונים מיהרו לזעוק שמפקירים אותם ושופכים את דמם. “לוחם” מילואים אמר לנרג ש”אי אפשר לצפות מלוחם להסתער בשדה הקרב כאשר מעמיסים עליו ערימה של ספקות משפטיים או שיקולים של אווירה ברחוב. תפקידו של לוחם הוא להסתער בשדה הקרב ולמגר את האויב, כפי שלימדו בצה״ל מאז ומתמיד. בכלל, כדאי שבמקום להתעסק כל היום בשאלת מוסריותו של הצבא המוסרי בעולם, יתעסקו מידי פעם בחיזוק רוחם של הלוחמים בצדקת הדרך ובדבקות במשימה.”

כמה דברים. קודם כל, המשימה של החמושים היא לשמור על כמה שיותר שקט וכמה שפחות אלימות. הריגה לא הכרחית של אנשים מעוררת, בצדק, שנאה ותחושות נקם בקרב קרוביהם וידידיהם. תחושות אלו היו מתורגמות, במצב נורמלי, לפעולה משפטית כגון פעולה להעמדה לדין של החמוש שהפעיל כוח מוגזם או לתביעה אזרחית. הנתיבים האלה חסומים בפועל בפני האוכלוסיה הפלסטינית, אשר על כן היא פועלת להשיג סוג כלשהו של צדק – סוג מעוות ומזיק מאד של צדק – על ידי פגיעה בחמושים או בלתי חמושים ישראלים, שברוב מוחלט של המקרים אינם האדם שביצע את הפגיעה. בהנתן שהמשימה של צה”ל היא צמצום האלימות, אז “דבקות במשימה” היא בדיוק הפעלת אמצעים פחות קטלניים, וכן, היא “שיקולים של אווירה ברחוב.” חמוש אחר שדיבר עם נרג, גם הוא פחדן אנונימי, אמר ש"כל שיקול של 'עלול לעורר תחושות נקמה' הוא אידיוטי ומסוכן, ואני לא מוכן לסכן את החיים שלי בשביל תחושות.” ובכן, יקירי, אתה פועל כחלק מכוח רשמי של מדינת ישראל, ואתה תסכן את חייך עבור מה שיאמרו לך לסכן אותם. זה הג’וב. ואה, כן: כלובש מדים, מצפים ממך להסתכן כדי להשיג מטרות צבאיות ומדיניות. לא מתאים לך? סרב לשרת.

שנית, וחשוב הרבה-הרבה יותר: אתם לא בשדה קרב ואתם לא חיילים.

אני יודע, אני יודע. אמרו לכם שאתם חיילים. הלבישו אתכם במדים של חיילים. ארגנו אתכם במסגרת צבאית וגידלו אתכם על מסורת קרב. אבל אתם לא חיילים ואתם לא במצב של קרב. אתם שוטרים בקרב אוכלוסיה עוינת. אם אתם חיילים סדירים, הסבירות שמישהו מכם חווה קרב היא אפסית.

האשליה הזו – שאנחנו מפעילים חיילים ושהם צריכים לפעול במסגרת של דיני הלחימה – היא אולי הקטלנית ביותר מבין האשליות של הסכסוך עם הפלסטינים. דיני הלחימה מתירים פעולות קיצוניות מאד, בין השאר מתוך התפיסה הברורה שתבוסה במלחמה עשויה להיות קיצה של המדינה; ושיחד איתה יכולה האוכלוסיה של המדינה לחוות פשעים קיצוניים, מהגליה ועד השמדה.

לצה”ל ולמדינת ישראל תמיד נוח היה להפעיל בגדה וברצועה טענה כפולה: מצד אחד, לטעון שחמושי צה”ל נמצאים במצב של לחימה וככאלה, מותר להם לפעול לפי החוקים הקיצוניים מאד של לחימה; ובו זמנית, מצד שני, לא להכיר בצד השני כצד לוחם ולהתייחס אליו כאל פושע. אילו התייחסה ישראל ברצינות למצב בגדה כמצב של לחימה, היא לא יכלה להעמיד לדין פלסטינים בשל פעולות לחימה. כמובן, היא יכלה להעמיד לדין אנשים שביצעו לטענתה פשעים כנגד האנושות, כגון פגיעה מכוונת או אדישה באזרחים, אבל יש לצה”ל סיבות טובות מאד לא לפתוח את תיבת הפנדורה הזו.

וכמובן, העובדה שישראל טוענת שהיא במצב לחימה עם הפלסטינים מאשפרת לה לקשקש על “פעולות מבצעיות” ולהודיע שכאלה היא לא חוקרת. היא מאפשרת הרג או פציעה קשה של פלסטינים תחת חסות חוקי המלחמה.

אבל לא זה המצב. ישראל לא מתמודדת עם צבא. היא מתמודדת עם מצב הביניים של אוכלוסיה מתקוממת, לא חמושה ברובה. לא פשיעה פלילית, אבל גם לא לחימה. המצב מתבטא בשיאו הפרדוקסלי בחמושים מזוינים מכף רגל ועד ראש שלא מכירים שום פתרון לתוקף חמוש בסכין אלא להרוג אותו.

וזה לגמרי לא הכרחי. יש המון שיטות לניטרול תוקף כזה שלא מביאות למותו, החל מאקרחי טייזר ועד לימוד יעיל של קרב מגע. כן, במסגרת המיליטריזציה של המשטרה האמריקאית – שהיא כוח המשטרה שיותר מוכר לישראלים – התפיסה גם שם היא ששוטר הוא סוג של חייל ושאם הוא חש סכנה, אז התגובה הראשונה שלו צריכה להיות קטלנית. אבל בבריטניה, למשל, יודעים טוב מאד לנטרל תוקף שחמוש בסכין בלי להרוג אותו. זה לא כל כך מסובך. רק צריך לרצות.

גם בישראל עצמה, מג”ב טובים משמעותית יותר בהתמודדות עם אלימות נמוכה או לא קטלנית. שוב ושוב, אם אתה מסתכל על חקירות מצ”ח, אתה מוצא שקציני מג”ב מתגאים ביכולת שלהם לנטרל מצב מבלי להרוג אף אחד, בעוד שלטענתם חוסר האימון של צה”ל מביא לכך שהוא הורג הרבה יותר.

אבל זה לא חוסר אימון. זו בחירה מודעת, בחירה שסרטון ההדרכה של חטמ”ר שומרון עשה צעד מגושם ראשון אחורה ממנה. הסיבה לבחירה הזו ברורה: צה”ל הוא הגוף המכונן של ישראל. לרוע המזל, כבר שני עשורים בערך שהוא לא גוף לוחם אלא גוף שיטור אלים, גוף קלגסות. הפעם האחרונה שבה צה”ל נלחם בצבא קונבנציונלי אחר היתה ב-1982, במלחמת לבנון הראשונה, מול הצבא הסורי. וההצלחה שלו היתה מוגבלת מאד.

מלחמת 1982, צריך להזכיר, היתה מיועדת לשימור השליטה של ישראל בגדה וברצועה. המטרה היתה חיסול כוחו הצבאי ובהתאם הפוליטי של אש”ף, כדי לאלץ את הפלסטינים הכבושים להסכים לכל מיני תכניות שלטון עצמי לחצי ולרביע ששרון הגה. זה לא כל כך עבד. הכוח הצבאי של הפלסטינים בדרום לבנון נשבר, אבל ספק אם מישהו חשב אי פעם ברצינות שזה הכוח שישחרר את פלסטין או שיש לו סיכוי כלשהו מול צה”ל.

כלומר, עיקר פעילותו של צה”ל ב-40 השנים האחרונות, בשטחים הכבושים ומחוצה להם, מיועדת לשמר את הדיכוי של הפלסטינים. ואף על פי כן, מפקדיו נמנעו מלהפוך את צה”ל רשמית לכוח שיטור ולאמן אותו בהתאם.

למה? כי צה”ל הוא הגוף המרכזי של מדינת ישראל. בן גוריון בנה את המדינה סביב הצבא ומאז אין מוסד אחר שלה שזוכה להערכה כמוהו – אף שמדובר בבהמה גסה ודי כושלת. כולם מרשים לעצמם לרדת על המשטרה – בצדק – או על השב”ס (עוד יותר בצדק), אבל אם תצא נגד צה”ל, תהפוך למכחיש שואה.

להודיע רשמית שתפקידו של צה”ל הוא לא להדוף צבאות אויב, כי כבר לא נשארו כאלה, אלא שתפקידו הוא לשמר כיבוש; להודיע רשמית שכל אם עבריה צריכה לדעת שהיא שולחת את בנה להיות קלגס – זה משהו שלא הממשלה, לא הציבור וודאי לא הצבא לא מוכנים לו. הצבא לא רוצה לרדת למעמד של המשטרה.

התוצאה היא חמושים לא ערוכים, שמקבלים אימונים לא רלוונטיים לסוג מלחמה שכבר לא יקרה – הפעם האחרונה ששריון ישראלי נלחם בשריון היתה, שוב, ב-1982 – ושמגיבים בכוח יתר קטלני על אנשים שמהווים להם סכנה נמוכה מאד.

התגובה הזו, כאמור, פוגעת במשימה, שהיא הורדת האלימות, אבל יש דברים שהם מעבר למשימה: שימור מעמדו של הצבא, למשל. וכמובן, אם ישראל תהפוך את הצבא שלה לשוטרי ימ”מ ויס”מ, היא תצטרך להודות לא רק בפני עצמה אלא גם בפני העולם שהיא לא מנהלת כיבוש קצר, שאו טו טו נגמר, ועל כן לא צריך לדון בו יותר מדי “כי כולם יודעים מה יהיה הפתרון”, שאיכשהו לא מגיע – אלא סיפוח ואפרטהייד קבועים מאד.

אז נמשיך להעמיד פנים שילדות עם מספרים הן סיכון שווה ערך לחוליית חי”ר חמושה, ונהרוג איש לפצענו וילד לחבורתנו. רק לא להסתכל בראי.

הערה אישית: אני מתנצל על חוסר הכתיבה בחודש האחרון, הוא היה קשה למדי. אני מקווה שמחסום הכתיבה שלי נשבר ושיהיה פוסט נוסף בשבוע הקרוב.

(יוסי גורביץ)

למה חשוב להזכיר את הפן המכוער של שמעון פרס דווקא עכשיו. סוג של אנטי-חבצלת

כמה ימים אחרי טבח כפר קנא ב-1996, שר הבטחון פרס סייר בצפון עם להק עיתונאים. המלחמה הקטנה שתכנן כדי להגיע לבחירות עם הילה הירואית (הוא אהב להצטלם אז בבטלדרס) התפוצצה לו בפרצוף. כל מהותה היתה פעולת טרור גדולה: להפגיז במכוון אזרחים בדרום לבנון כדי להכריח אותם לברוח לביירות, כדי שביירות תפעיל לחץ על חיזבאללה, כי צה”ל לא הצליח. האדריכל של התפיסה הגאונית הזו היה כמובן אהוד ברק. להפגזת אזרחים כדי להשיג מטרה פוליטית יש שם לא נעים: פשע מלחמה. זה נכון כשהחמאס מפגיז את שדרות וזה היה נכון גם במבצע ענבי זעם.

רבין ניסה את זה כמה שנים קודם, במבצע דין וחשבון, אבל לרבין היה מזל. לפרס מעולם לא היה. צה”ל הרג 106 ילדים ונשים במקלט של האו”ם. האוכלוסיה הפלסטינית-ישראלית זעמה, והודיעה שהיא שוקלת להחרים את הבחירות. כשפרס היה במסוק בצפון, הוא חשב על הקלפיות. הוא גם שתה, אמרו כמה עיתונאים אחר כך, טיפה יותר מדי.

התוצאה היא משפט שלא יופיע בחבצלות שתראו היום בתקשורת: “הערבים המחורבנים האלה”, ירק פרס (אחרים ייחסו לו את המונח “מזדיינים”), “לא יודעים מה טוב להם.” ספק אם יש משפט קולוניאליסטי יותר שאפשר לומר. העיתונאים, כמו תמיד, שמרו על שתיקה בזמן אמת. ולמרות שהדברים לא פורסמו, כמה חודשים לאחר מכן הפלסטינים הישראלים נשארו בבית ופרס, כמו תמיד, קם גם בבוקר ההוא לתבוסה.

[…]

פרס התחיל את הקריירה שלו כאחד מנערי בן גוריון. הוא היה היוזם של הקנוניה הקולוניאליסטית עם בריטניה וצרפת לכיבוש סיני ב-1956, מה שהבוס שלו הזה לכמה דקות שיהיה “ממלכת ישראל השלישית.” את שני העשורים הבאים הוא מעביר בעיקר בתככים, כשגולת הכותרת שלהם היא הנסיון הנואש לחזור מהגלות הפוליטית ברפ”י למפלגת העבודה ערב מלחמת ששת הימים. שמו כחתרן בלתי נלאה היה מוכר 10 שנים בערך לפני שרבין טבע את הביטוי באוטוביוגרפיה שלו.

המהלך החשוב ביותר שביצע פרס הוא, כמובן, בניית ההתנחלויות. כשרבין עשה מאמצים עילאיים לסלק את המתנחלים מהגדה, שר הבטחון שלו עשה הכל כדי לנטוע אותם שם. הוא אמר אז מעל בימת הכנסת שלא יעלה על הדעת שיהודים לא יוכלו לגור ביהודה ושומרון. גם את המשפט הזה כנראה שלא תשמעו יותר מדי. אחר כך רבין נאלץ לפרוש ופרס, כמובן, הפסיד לבגין. ואת המסמר ללא ראש שהוא תקע בסבסטיה כבר אי אפשר להוציא. אם ההתנחלויות הן ראשית סוף החזון הציוני, כפי שנהוג לטעון (לא שסוף החזון הציוני הוא דבר רע), מי שחתום על תעודת הפטירה הוא שמעון פרס.

וזה לא שפרס האמין אי פעם שההתנחלויות חשובות למשהו. יש הסכמה כללית שהוא קידם אותן כדי לתקוע לרבין אצבע בעין. הפעולה החשובה האחרת שלו כשר בטחון היא כמובן ההצעה למכור נשק גרעיני לדרום אפריקה של האפרטהייד. במשך שנים אחר כך יגן פרס בחירוף נפש על מערכת היחסים עם המשטר, עד שזה יקרוס.

[…]

ב-1990 ביצע פרס את התרגיל המסריח: קנוניה עם המפלגות החרדיות להפלת ממשלת שמיר, שבה היה פרס חבר, כדי להקים ממשלה בראשותו. התרגיל, כמו תמיד, התפקשש ברגע האחרון. פרס, אחרי שרשם כמה מהשורות המושחתות בהיסטוריה הפוליטית הישראלית, התמוטט ובכה. הוא היה במרחק נגיעה, אבל לא הגיע. עשור שלם של התחנפות לחרדים קרס ברעם – כפי שיקרוס שוב ושוב.

ב-1995 הוא הפך לראש ממשלה, אחרי שקודמו נרצח, ומיד עשה את הצעד המתבקש: במקום לפרק שש-שמונה התנחלויות ואת ישיבות ההסדר כדי להבהיר שמרד נגד השלטון לא יעבור, הוא התחנף למחנה של הרוצח ואפילו ניסה להכניס את המפד”ל לממשלתו. העובדה שרצח רבין נתפס פחות כאירוע חמור של התקוממות ויותר כאירוע של בכי וקריאה לאחדות – הקריאה לאחדות היא תמיד לכיוון ימין – מתחילה שם.

ואחר כך הגיע כפר קנא והתבוסה בבחירות. פרס היה יכול להציל את עולמו אם היה פורש מהפוליטיקה אז. הוא היה הגיבור הטראגי שניסה להציל את השלום ונכשל. אבל תאוות הכבוד סירבה לדעוך, והתחילו 20 שנות ההתבזות.

פרס ניסה לזחול לממשלת נתניהו הראשונה. נתניהו שיחק את המשחק כפי ששיחק אותו תמיד: הידיעה שיכולה לקום ממשלת אחדות שיתקה את היריבים שלו, והיא שימשה לפרס משען נגד ברק. בשלב מסוים פרס שקל בלחישות פומביות לפרוש ולהקים “מפלגת שלום.” בשנת 1997 הגיע הרגע הבלתי נשכח שבו פרס שאל את ועידת המפלגה “אני לוזר?”, וקיבל את התשובה המהדהדת “כן!”

אחרי שברק נבחר, הוא ידע שהחתרן הבלתי נלאה מסוכן בכל תפקיד, אז הוא המציא בשבילו את התפקיד הריק של “השר לפיתוח אזורי.” הוא ניסה להפטר ממנו על ידי בעיטתו למעלה, לתפקיד הנשיא, אבל פרס הצליח להפסיד לאנס משה קצב. כאן יש לציין את התפקיד ששיחקה ש”ס, ששוב מכרה את פרס בחיוך גדול.

בבחירות 2001, הבחירות האישיות בן ברק ושרון, פרס התחנן בפני מרצ שתתן לו את החתימות לנשיא שמאפשרות גם לו להתמודד. יוסי שריד, בתבונה, נמנע. שבועות אחר כך הוביל פרס את העבודה לממשלת שרון וליברמן. ועידת המפלגה רגשה ופרס איבד את זה. הוא נופף בהסכם שלו עם שרון וצרח “זה ליברמן?”

פרס שימש כמלבין הרשמי של ממשלת הדמים הראשונה של שרון, הממשלה שבה נהרגו יותר אזרחים מאשר כל ממשלה אחרת מאז מלחמת העצמאות. הוא היה שר החוץ. אם יש לו הישגים כלשהם בתקופה ההיא, אף אחד לא שם לב אליהם. מאוחר יותר הוא יזחל גם לממשלת שרון השניה, כשהוא דורש במפגיע שימשיכו לקרוא לו ראש האופוזיציה בעודו מנהל מו”מ על התפקיד הריק של “המשנה לראש הממשלה.” שרון גיחך ונתן לו.

ואז פרס הפסיד שוב. הפעם הוא הפסיד לעמיר פרץ. להפסיד לפרע… פרגמנט זה לא משהו שפרס היה מוכן לו. אחרי עשרות שנים בהנהגת העבודה, הוא פרש בזעם לקדימה. אחיו, גיגי פרס, דיבר אז על “הפלנגות הצפון אפריקאיות” שהשתלטו על המפלגה. כששרון קרס, היו לכמה דקות לחשושים על כך שפרס חותר שימנו דווקא אותו, ולא את ממלא מקום ראש הממשלה אולמרט, לתפקיד. זה נגמר מהר, אבל הוא ניסה.

כשהגיעה מלחמת לבנון השניה, פרס היה משוכנע – על כל פנים, כך יאמר אחר כך – שזה רעיון נורא, אבל הוא הצביע בעד היציאה למלחמה כי, לדבריו, לא שוברים לראש ממשלה את המילה. ואז, אחרי שקצב נחשף, פרס הצליח סוף סוף להפוך לנשיא – ראש הממשלה הראשון שחיפש את התפקיד הדי ריק הזה.

שבע השנים של פרס בנשיאות היו חגיגה בלתי פוסקת של עצמו. הוא לא אמר שום דבר חשוב. הוא לא עימת את החברה הישראלית עם חולייה ובעיותיה. הוא היה שם כדי שיעריצו אותו. וכמובן, כדי לשמש כמלבין של נתניהו, שפרס שכנע את עצמו שהשתנה. וכשהוא התחיל ללטף את האגו של העם, העם גרגר. ופרס אהב את זה. ובהתאם, לא עשה כלום. שזה, כמובן, התפקיד הקלאסי של נשיא; אבל שנתיים של ריבלין הראו לנו כמה אחרת התפקיד הזה יכול להראות, אם לא תחשוב רק על עצמך.

אקורד הסיום של פרס היה הסרטון המביך שעשה עבור בנט. למה עשה אותו, לא ברור. אולי היה צריך כמה דקות של מצלמות בכל צורה שהיא.

[…]

נהוג לומר “אחרי מות קדושים אמור”, כלומר שאין לדבר סרה במתים, על כל פנים לא בזמן שהם מוטלים בפנינו. בכל מה שקשור לאנשי ציבור, אני כופר בכלל הזה. סוכני הזכרון עטים מיד על המת ומשפצים את ההיסטוריה. המקרה המובהק ביותר בישראל הוא הקדוש רבין, שבכלל לא ידע שהוא כזה. רבין, שעמד עם שרון מול ביירות הבוערת ונהם “להדק! להדק!”, שנתן את הפקודה הבלתי חוקית (בעל פה, כמובן) “לשבור להם את הידיים והרגליים”, שהוביל לא רק את אוסלו אלא גם את הדיכוי של האינתיפאדה הראשונה ושרצה שהרשות הפלסטינית תאפשר כיבוש “בלי בג”ץ ובצלם”, הפך למין מלאך שלום.

סוכני הזכרון עובדים על פרס כבר עכשיו. החבצלות שהעיתונים הכינו מראש יזכרו אותו כמין סבא שנהנה מאהדת העם, יזכירו במעומעם את דימונה, יתחמקו איכשהו מהכשלון של הסכם אוסלו, ידברו על הפטריוטיות שלו ועל ה”חזון” שלו, ולא ידברו על הקטנוניות, התככנות, הרצון הבלתי נלאה לכבוד ולהכרה, היכולת למכור כל עקרון עבור תפקיד, ועל הגופות בכפר קנא. נו, הם לא היו יהודים.

יאמרו: למה עכשיו, חכה לסוף השבעה. בסוף השבעה יאמרו, חכה לסוף השלושים. בסופן, מה, אין לך כוח לחכות ליורצייט? ובינתיים, האנשים שמחקו את "הערבים המחורבנים האלה" ימשיכו לפעול במרץ. הזכרון יעובד. האמת הלא נעימה תמחק או תטושטש.

ואת האמת יש לאהוב יותר.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הערה על הסכנה שבבחירה באהוד ברק

פושע המלחמה הידוע לשמצה, צ’ארלס טיילור מליבריה, התמודד על הנשיאות אחרי מלחמת האזרחים המזוויעה שם עם הסיסמה “הוא הרג את אבי, הוא הרג את אמי, אבל אצביע עבורו.” אהוד ברק הוא פושע מלחמה קטן משמעותית יותר, אבל ההגיון שבשובו לזירה הפוליטית הישראלית מזכיר את זה של סיסמת הבחירות של טיילור.

אנחנו מדברים על אדם שכבר הודיע פעמיים על פרישה מהחיים הפוליטיים (הפעם האחרונה היתה לפני פחות מארבע שנים, וכבר אז היא לא היתה אמינה), שניסה להוציא את ישראל למלחמה אזורית באיראן תוך עקיפת הנהלים הדמוקרטיים, רק כמה שנים לפני שטען שאין בעצם איום קיומי על ישראל; שהוציא על המלחמה שלא היתה באיראן כעשרה מיליארדים; האיש שייעץ לאזרחי ישראל שרוצים נורמליות לעבור לפינלנד; האיש שמעולם לא הסביר את הקשרים המפוקפקים שלו ואיך לעזאזל צבר כל כך הרבה כסף כל כך מהר; ומי שעל התעלולים הפוליטיים – הכושלים ברובם – שלו כבר כתבה זהבה גלאון את כל מה שצריך לכתוב.

ועדיין, הוא הבשורה החדשה, לפחות על פי העיתונאים הפוליטיים; האיש שיכול להביס את נתניהו, נטען, כי הוא הצליח פעם לעשות את זה ולא משנה שהוא כנראה האדם השנוא ביותר בציבוריות הישראלית. אני יכול להבין את המשיכה; אחרי הכל, האופציות האחרות הן בוז’י “נשמור על נתניהו שלמה” הרצוג ויאיר “טראמפ הישראלי” לפיד. אבל, רבאק, אהוד ברק? באמת?

אני רוצה להתמקד בנקודה שדי נשכחה ושעדיין יש לה לדעתי חשיבות קריטית, במיוחד לאור העובדה שמסבירים לנו שמדובר בגאון אסטרטגי לא מובן. נניח עכשיו לעובדה שאין לנו מושג מה עשה ברק כמפקד כוחות קטנים (זה חסוי) ושהתפקוד שלו כתא”ל, אלוף ורמטכ”ל לא מניח שום סיבה לחשוב שיש לו הבנה יוצאת דופן בתחום. בואו ניקח את מה שהיה כנראה היוזמה האסטרטגית החשובה ביותר של ברק.

ב-5 בנובמבר 1992 אירע אסון צאלים ב’, שבו נהרגו חמישה חיילי סיירת מטכ”ל. תשומת הלב התמקדה קודם כל בפאשלה, אחר כך בעובדה שהרמטכ”ל ברק הורה לצנזורה להעלים את נוכחותו בתרגיל, אחר כך – לכמה שניות – בכך שהוא שיקר לכנסת בנושא, ואחר כך בטענות של חפ”שים על כך שברק לא עזר לטפל בפצועים ועמד במקום עם ידיים בכיסים וחיוך אידיוטי על הפנים.

התאונה עצמה, עם כל הצער, לא חשובה כל כך. תאונות בנשק הן חלק מהמחיר שצבא מקבל על עצם קיומו. חשובה הרבה יותר תכליתו של התרגיל: חיסולו של סדאם חוסיין, רודן עיראק.

אוי.

תמיד כיף להזכיר את הנאום של נתניהו בקונגרס ב-2002, שבו הבטיח לאמריקאים שאם רק יסלקו את חוסיין, כל המזרח התיכון ישתפר פלאים. הנאום מעמיד באור מדויק את נבואות הזעם של נתניהו על איראן ואת ההבנה שלו באסטרטכיה ובמזרח התיכון.

אחרי הכל, כבר היינו בסרט הזה. אנחנו יודעים היום שפירוקה של עיראק היה הזרז לקריסת המזרח התיכון הישן כולו, לעליית דאע”ש (לשעבר אל קאעדה במסופוטמיה של אבו מוסאב אל זרקאווי), ובקיצור למצב המחורבן הכללי באזור.

קל לצחוק על נתניהו, אבל צריך לזכור שברק האנליטי עלה על הרעיון המבריק של התנקשות בסדאם חוסיין עשור קודם. ופחות או יותר כל מה שעמד בינו ובין הביצוע הוא התרגיל הכושל.

מה היה קורה אם התרגיל היה מצליח? אז היה ברק מפעיל לחץ כבד על ראש הממשלה ושר הבטחון רבין לבצע את הגרסה הרטובה שלו, כלומר להגיע לשלב החיסול עצמו. נניח שהפעולה היתה מצליחה. מה היה קורה אז?

סביר להניח שבדיוק מה שקרה ב-2003 והלאה, רק יותר מהר ובלי כוחות אמריקאים גדולים בזירה. הג’יהאדיסטים היו זמינים; הם בדיוק סיימו את המאבק באפגניסטן. וכל הבלגאן האזורי היה נופל לא על ראשה של ארה”ב, שמוטטה את עיראק ב-2003, אלא על ראשה של ישראל.

האם ברק היה חוזה משהו מכל זה? ספק. זה האיש שהצהיר בנובמבר 2011 שמשטר אסד “ייפול בשבועות הקרובים.” ואם כבר אנחנו בענייני ברק וסוריה, אז כאן המקום להזכיר שב-1982 האלוף הצעיר ברק הציע לשר הבטחון שרון להונות את הציבור הישראלי, ולהפנות את המאמץ העיקרי של צה”ל בשקר כלשהו מלבנון לסוריה, כדי למוטט את המשטר שם. ושב-2012 הוא דחף בכל כוחו למלחמה אזורית עם איראן. הוא התרעם על ההתנגדות הציבורית: זה יעלה רק ב-500 הרוגים, אמר.

אין לי מושג מה היה קורה אם שרון היה מקבל את התכנית של ברק, אבל אני משער שצה”ל היה תקוע לא בבוץ הלבנוני, שממנו היה קל יחסית לצאת, אלא בבוץ הסורי. ושכמו התכנית של חיסול סדאם חוסיין ב-1992, גם להפלת משטר אסד ב-1982 היו השפעות עומק לא צפויות, כנראה שליליות למדי. ואין לי ספק שאהוד ברק לא היה חוזה אותן.

אז בפעם הבאה שמדברים אתכם על אהוד ברק כמועמד רציני, זכרו לא רק שהוא מושחת עד העצם, לא רק שאין לו בסיס בוחרים, לא רק שמדובר בפוליטיקאי הציני ביותר בהיסטוריה של המדינה, אלא גם במישהו שיש לו חיבה מוזרה לחיסול משטרים ויציאה למהלכים אסטרטגיים שאין לאף אחד מושג איך יוצאים מהם.

אז אולי הוא לא הרג את אבא ואת אמא, אבל עדיין אין שום סיבה להצביע לו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

בצה”ל הודיעו בגאווה שמג”ב הוא היחידה המבוקשת ביותר בקרב מתנדבים לשירות קרבי. יש רק בעיה אחת: מג”ב איננה יחידה קרבית

אחרי שנים של השמצות, מוצדקות במידה ניכרת, במג”ב מוצאים סיבה לגאווה: צה”ל, שמספק את רוב כוח האדם של החיל, מצא שבקרב המתגייסים לשירות קרבי, יש עדיפות ניכרת למג”ב על פני כוחות אחרים. על כל תפקיד במג”ב, אומרים בצה”ל – נניח לצורך הדיון שלא עשו בנתונים מניפולציה – יש שבעה עד שמונה מתנדבים; בחטיבת החי”ר הוותיקה גולני, רק 5-6 על כל תפקיד; ובצנחנים, חמישה מתנדבים עצ כל מקום פנוי. בחילות השדה האחרים – שריון, תותחנים, והנדסה – אין די מתנדבים.

צריך, קודם כל, לתת את הקרדיט המתאים למג”ב. עיקר פעילותו, כמו עיקר פעילותו של הצבא כולו, הוא בהתמודדות עם האוכלוסיה הפלסטינית המתקוממת. אלא שבניגוד ליחידות צה”ל, על כל פנים יחידותיו הסדירות, הוא קמצן באש חיה. קציניו מתגאים, במידה של צדק, שהם מיומנים בהכלת אירוע תוך גרימת מינימום הרוגים ונפגעים בעוד שיחידות צה”ל הבלתי מיומנות גורמות להרוגים רבים.

אבל אחר כך צריך לומר את העובדה הלא נעימה: מג”ב איננה יחידה קרבית. יחידה קרבית היא כזו שמסוגלת להתמודד עם יחידה קרבית אחרת. לגדוד של מג”ב, על הנשק הקל שלו, על העדר השריון והארטילריה שלו (אפילו הארטילריה הקלה) אין סיכוי מול גדוד צבא סדיר. גדוד מג”ב רגיל מסוגל לשני סוגים של פעילויות: הכלה של המון מתקומם אך לא חמוש; וציד של מספר קטן של אנשים חמושים למחצה, כאשר מספר הציידים עודף במובהק והם נהנים מסיוע אווירי. יחידות מיוחדות של מג”ב מתמחות בהסתערבות, כלומר התחזות לפלסטינים ומעצר שלהם תוך חילוץ מהיר של הכוח.

אלו פעולות משטרתיות במהותן, לא קרביות. מג”ב הוא כוח של משטרת סדר חמושה מהרגיל, לא יותר. הצורך בשמירה על כבודם של שוטרי מג”ב הביא לכך שהם קיבלו את הכינוי “לוחמים”, כמו היו חיילי צה”ל. התוצאה ארוכת השנים לא היתה העלאת מג”ב לדרגת לוחמים, אלא הורדת שאר יחידות צה”ל לדרגת שוטרים עם נק”ל.

מעידה על כך העובדה שהיחידות ההכרחיות לצבא לוחם – השריון, הארטילריה, ההנדסה – נדחקות לאחור. אף אחד לא חושב יותר במונחים של הקרבות הענקיים של 1967 ו-1973, על צבאות שריון שמתמרנים באזורים כמו הגולן או מרחבי פתוחים כמו סיני. הזמנים ההם הם זכרון מתעמעם והולך. כל מה שיש הוא הבט”ש, הצורך הבלתי פוסק לדכא אוכלוסיה.

יש לזה מחיר צבאי: צה”ל לא יצא כל כך טוב מול החיזבאללה ב-2006, ודאי לא בהתחשב בהבדלים בסדרי הכוחות, וברצועת עזה יצאנו בתיקו. כן, לצה”ל היה די כוח אש כדי להרוג המוני אזרחים ולהחריב את רוב הרצועה, אבל בהתמודדות הממשית מול לוחמי החמאס, התוצאות לא היו מיטביות, בלשון המעטה. טבעה של לוחמת בט”ש היא שהיא נמנעת מנפגעים, פשוט מתוך השיקול ההגיוני שיש לך כוח עודף ממילא, מדוע להסתכן. ואז, כשצריך כוח צבאי שיודע להסתער תחת אש, יש בעיה.

ובמובן חשוב, הבעיה עמוקה יותר. הצבא המודרני נחלק לצבאות מתנדבים וצבאות שכירים או שכירים למחצה. צה”ל הוא צבא עממי. המצב שבו חלק ניכר מהמתנדבים לשירות קרבי רואים במג”ב את החיל הרצוי להם מעיד על שני דברים: על הבנה שמלחמת בט”ש, כלומר מלחמה בהתקוממות עממית, זה כל האופק הנראה לעין; והתלהבות לקראת מלחמה כזו. ההתלהבות מעידה על השחתה עמוקה. איזה סוג של אדם צעיר, גאה בעצמו ובכישוריו, רואה את עיקר תכליתו ברדיפה אחרי צעירים לא חמושים או בציד אדם?

הצעיר המיליטריסטי הישראלי, כמסתבר. זה שעוד מתגייס לקרבי.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

למה הפרקליטות מחפה על העריצות של נתניהו?

ביום שישי האחרון, סמוך לכניסת השבת, יצר ראש הממשלה בנימין נתניהו קשר – ככל הנראה טלפוני, על כל פנים לא מתועד – עם מנכ”ל חברת הרכבת והורה לו להפסיק את העבודות בשבת. פעולה זו בוצעה ללא כל סמכות חוקית, ולמרבה הדאגה הפרקליטות – שאמורה להיות אמונה על שמירת החוק – מסייעת לראש הממשלה להתחמק מאחריותו לכך.

כיממה לאחר ההחלטה של נתניהו, הגישה מרצ עתירה דחופה לבג”ץ בדרישה להורות על החזרת העבודות לאלתר. הבקשה לצו ביניים נדחתה, אבל המדינה והרכבת נדרשו למסור את תגובתן.

בתגובתה לעתירה, הביכה הרכבת את נתניהו קשות: היא כתבה כי נתניהו עצמו, כשר הכלכלה, אישר לה לעבוד בשבת לפני כשנה; היא ציינה כי עד אתמול (ב’) היא לא קיבלה כל מסמך כתוב מנתניהו, ועל כן היא לא מסוגלת להבין מה היו השיקולים של נתניהו בהחלטה שקיבל; ובהתאם, אין לה יכולת להתגונן בפני העתירה. כתוצאה מכך, ביקשה המדינה ארכה של יום למסור את תגובתה; היום מסרה אותה, והיא מביכה במיוחד.

בתשובת המדינה יש שני סעיפים מהותיים. סעיף 4 טוען שהעתירה היא תיאורטית ושבג”ץ לא דן בעתירות תיאורטיות. מדוע העתירה תיאורטית? משום שהיא מתייחסת לעבודות שבוטלו בשבוע שעבר. זה עבר ובטל, לא ישוב עוד להטרידנו – ובהתאם, טוענת המדינה, העתירה שדנה בפעילות לא חוקית של ראש הממשלה צריכה להמחק. היא, כמובן, לא מתייחסת לשאלה מה יקרה בשבת הקרובה.

הסעיף הבעייתי הרבה יותר הוא סעיף 5. אני מצטט אותו מתוך תשובת המדינה לבג”ץ שהועברה לי על ידי מרצ:

“למעלה מן הצורך, נציין כדלקמן: לרכבת ישראל ניתן ביום 16.8.16, בהמשך לבקשת רגבת ישראל, ‘היתר מיוחד להעסקת עובדים במנוחה השבועית על פי חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי”א-1951’ (להלן: ההיתר), לצורך עבודות פיתוח ותשתית שמעוניינת רכבת ישראל לבצען בשבתות, במהלך חודש ספטמבר 2016.

כעולה מן ההיתר, הוא ניתן לבקשת רכבת ישראל, שנבחנה בהתאם להוראות סעיף 12 [לחוק האמור – יצ”ג]. המדובר בהיתר חודשי, להעסקת עובדים במנוחתם השבועית במהלך חודש ספטמבר. ההיתר ניתן לכלל החודש, וביכולתה של רכבת ישראל באילו שבתות לנצל ההיתר, וכיצד. מן המשיבים [נתניהו, שר התחבורה כץ ושר העבודה כץ – יצ”ג] נמסר כי ההיתר לא בוטל או הותלה והינו בתוקף, ומשכך רשאית רכבת ישראל לעשות בו שימוש כל עוד לא הותלה או בוטל. עוד נמסר מן המשיבים [נתניהו, כץ וכץ – יצ”ג], כי ככל שתהיה כוונה לבטל את ההיתר או להתלותו, הרי שהדבר יבוצע על ידי בעל הסמכות […] [שר העבודה כץ – יצ”ג] או מי שהואצלה לו הסמכות מטעמו, על פי כל דין, ובהתאם לכל כללי המנהל החלים.”

ההדגשות במקור.

אז מה קרה פה בעצם? נסדר את זה כרונולוגית.

16.8.16 – רכבת ישראל מבקשת ומקבלת, בנוהל, אישור עבודה בשבת.

השבוע האחרון של אוגוסט-תחילת ספטמבר: קרבות קשים בגזרת נתניהו-ישראל כץ.

2.9.16 – ללא כל סמכות, ראש הממשלה נתניהו פונה למנהלי הרכבת ודורש את הפסקת העבודות.

3.9.16 – העתירה של מרצ.

5.9.16 – תשובת הרכבת, שאומרת שעד כה היא לא קיבלה כל אישור בכתב; המדינה מבקשת דחיה של יום.

6.9.16 – תשובת המדינה, שמטרתה לסלק את הענן מעל נתניהו.

מה אומרת המדינה? היא מבצעת גניבת דעת. היא אומרת: אין לנו מושג על מה הרכבת מדברת. יש לה היתר חוקי, שנמסר לה כדין והוא בתוקף. לנו אין שמץ של מושג מדוע הרכבת, מסיבותיה שלה, החליטה פתאום, כמה דקות לפני כניסת השבת, להפסיק להשתמש בו. ובכל מקרה ההיתר בתוקף, אז נא למחוק את העתירה.

בקיצור, מה שהמדינה רוצה הוא שבית המשפט לא יתעסק בשאלה המעיקה מי נתן את ההוראה להפסקת העבודות, כי התשובה לשאלה הזו די ברורה, ועוד פחות בכך בשאלה האם היתה לו סמכות לעשות זאת, כי גם התשובה לשאלה הזו ברורה. המדינה רוצה שבית המשפט יעמיד פנים, כמוה, שכל מה שקרה בסוף השבוע פשוט לא קרה.

זה יכול לעבוד, אגב. לגמרי יכול לעבוד. בניגוד לתדמית שטיפח לעצמו, בית המשפט ממש לא אוהב לשאול את המדינה שאלות קשות, ואם היא נותנת לו תירוץ חצי מתקבל, או אפילו כמו במקרה שלנו שווה ערך של “תראה, ציפור”, הוא יעדיף למחוק את העתירה בתירוץ מנהלי כלשהו. ויש. תמיד יש. כשלא רוצים לעשות משהו, תמיד אפשר למצוא נימוקים.

כשראש ממשלה מורה לגוף ציבורי לבצע פעולה, או להמנע מפעולה, ללא סמכות חוקית, הוא מבצע פעולה של עריצות. הסמכות שמוקנית לראש הממשלה היא הסמכות שמוקנית לו בחוק בלבד. אין לו סמכות פרט לזו שמופיעה בחוק. כשהוא מחליט לעבור על החוק, לנצל את מעמדו כדי להטיל אימה על פקידים ולגרום להם שלא לבצע את תפקידם, הוא עושה שימוש במעמד שהעניק לו החוק כדי לבטל את החוק. המדינה זה הוא.

אף אחד לא מופתע מהפעולה של נתניהו. זה האיש. מה שעדיין מדהים הוא שיש פקידים, עורכי דין, אנשים שנשבעו לשמור על החוק ולקיימו, שמקבלים משכורת ציבורית לשם קיומה של שבועה זו; אנשים שאמורים לעמוד לצד שלטון החוק בדיוק נגד פקידים ושרים שקמים עליו, ושמתקפלים כך מול ראש ממשלה. שהם מוכנים ללכת לבית המשפט ולומר דברי הבל לא כדי להצדיק איזושהי מדיניות, אלא כדי לחלץ עריץ מהמבוכה שאליה קלע את עצמו.

אני לא יודע איך האנשים האלה מסתכלים על עצמם בראי בבוקר. אני מכיר את התירוצים, אבל נשבר לי מהם מזמן. ואני יודע שכאשר יקום כאן שלטון חדש, משרתי העריצות האלה יהיו הראשונים שיצטרכו לעוף. אי אפשר היה להשחית כך את המדינה בלעדיהם.

עדכון: לפני זמן קצר קיבל בג”ץ את העתירה של מרצ, וקבע כי “ניתן בזאת צו ביניים המתלה את הוראה המשיב מס’ 1 [נתניהו – יצ”ג] למשיבה מס’ 4 [הרכבת – יצ”ג] מיום 2.9.16, ככל שהוראה זו עודנה בתוקף.” בג”ץ גם קבע שייערך דיון בעתירה, למרות בקשת המדינה לדחות אותה, בהקדם.

ראויה לציון ההחלטה להקפיא את הנחיית ראש הממשלה, ככל שיש כזו, למרות טענת הפרקליטות שאין הנחיה כזו. כלומר, אם נתניהו ינסה לחזור על התרגיל בשישי הקרוב, הרכבת תוכל לומר לו בנימוס שהוא מפר צו בג”ץ. לדעתי בהחלטה הזו משתמע אי אמון עמוק (ומוצדק) בטענת הפרקליטות ונתניהו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)