למה לי פוליטיקה עכשיו
מה אפשר ללמוד מההתייחסויות של הרצוג וביטן לרצח רבין והנצחתו
את חטאי אני מזכיר: במשך שנים גרמתי עוול ליאיר לפיד וקראתי לו האפס שהתגלם בבשר, תוך שאני לא מביא בחשבון את בוז’י הרצוג.
מנהיג (?) מפלגת העבודה צפוי לנאום הערב בעצרת לזכר רבין. אתמול הוא הודיע למרצ שראשת המפלגה, זהבה גלאון, לא תוכל לנאום משום שהוא איננו מעוניין ב”עצרת פוליטית.” כדי להבהיר שלא מדובר בעצרת פוליטית, מיהרו פעילי העבודה לתלות שלטים גדולים של המפלגה בכיכר. אחרי שקמה הסערה המתבקשת בכוס התרעלה של השמאל, כולל ציוץ חריף של הרבין של הרצוג, שלי יחימוביץ’,- שבו הזכירה ששרי מרצ שרו עם רבין את “שיר לשלום” קודם להירצחו – הודיע הרצוג אחרי הצהרים שגלאון תנאם.
לא ברור לי איך מצליחים לעשות כל כך הרבה שגיאות מטומטמות ביחס לאירוע, כשהשגיאה הראשונית היא התעקשות של בוז’י “נשמור על נתניהו מאוחדת” הרצוג לנאום בכלל. מה יש לו לומר? הוא יקרא לממשלת אחדות? הוא יתקוף את נתניהו? מישהו יתייחס לדברים כאלה במשהו שאיננו בוז או ציניות?
הגדרה ראשונה של פוליטיות: שמאלנות-יתר.
[…]
הבוקר פתח האל האכזר את פי האתון, דוד ביטן יו”ר הקואליציה, והלז הכריז שרצח רבין לא היה רצח פוליטי. זה היה, לדבריו, רצח שבוצע על ידי “אדם שרצה לעצור תהליכים.” רק שהתהליכים הללו היו פוליטיים במובהק. האמת היא שקשה להבין מה רצה ביטן לומר, אלא אם התכוון לטעון שרצח פוליטי הוא רצה שמבוצע על ידי פוליטיקאים – נראה שהוא רומז לזה (”זה לא רצח פוליטי וזה לא קשור לפוליטיקאים”.) אני יודע שביטן הוא לא הסכין החדה בליכוד – מותר להשתמש בביטוי הזה אחרי תקרית הסכינאות של ירון מזוז? – אבל זה מוגזם אפילו בסטנדרטים הנוכחיים של הליכוד.
הגדרה שניה של פוליטיות: שניה, אני בולע סטריכנין.
[…]
לפוליטיקה יצא שם רע. זה לא חדש. הביטוי “פוליטיקאי” הוא שם גנאי קבוע, שמוטח על ידי פוליטיקאים שמעמידים פנים שהם בכלל לא כאלה אלא עממיים נטולי אינטרסים, רצוי תוך הפגנת וולגריות. הדוגמא הבולטת כרגע היא דונלד טראמפ.
הסלידה מפוליטיקה, והיא לא מוגבלת לישראל, מגיעה יד ביד עם הנסיגה מתפיסת האזרחות הקלאסית. ב-40 השנים האחרונות מתייחסים אלינו כאל צרכנים, כאל משתמשים, כאל קהל שיש לבדר; תפיסת האזרחות מטילה חובות מעיקות על האזרחים. הם צריכים להיות מיודעים, הם צריכים לגלות זהירות בבחירתם, הם צריכים לשלם מסים, הם אמורים להיות פעילים בקהילה ולהבין על מה הם מדברים.
והיו תקופות שבהן זה עבד. לא בטוח שאפשר להחזיר את הגלגל אחורה – אנחנו מוצפים בבידור ובהסחות דעת אחרות – אבל כשאנשים לקחו את תפקידם כאזרחים ברצינות, זה עבד.
הבעיה, כאמור, לא מוגבלת לישראל. בבריטניה, נבהלו חלק ניכר מהמצביעים מהפעולה שלהם-עצמם כשהעבירו את החלטת הברקזיט. עכשיו הורה בית המשפט העליון להחזיר את הנושא להצבעה לפרלמנט, ואם זה יחליט לבטל את החלטת משאל העם, הוא יקבל החלטה הרסנית מבחינה דמוקרטית: הוא יקבע שהעם יכול לומר את דברו ושהפרלמנט יכול להתעלם מכך. קשה לחשוב על סיבות טובות יותר לא להשתתף יותר בהליך הפוליטי.
בישראל היתה פעם אזרחות פעילה למדי. ויכוחים סוערים על נושאים פוליטיים, והשתייכות מפלגתית מובהקת – עם כל הבעיות והיתרונות הכרוכים בכך – היו פה עוד בשנות השמונים. הם התחילו לדעוך בשנות התשעים. בעקביות, פוליטיקה נתפסה כדבר מגונה או מלוכלך, ובמקביל הצטמצמה תפיסת האזרחות. המשטר הנוכחי היה מעדיף שנחשוב שאזרחות היא הגעה פעם בארבע שנים לקלפי ואחר כך סתימת פיות כללית עד הבחירות הבאות – תפיסה נוחה מאד לכל משטר שרוצה להשאר על כסאו.
ההתקפה על רעיון האזרחות מגיעה בישראל משני כיוונים: מהתפיסה שהאזרח צריך להיות פסיבי, ומהתפיסה שהאזרח צריך להיות יהודי. התפיסה של אזרחות של כל תושבי המולדת רומאית במקור, והוחייתה באירופה על ידי המהפכה הצרפתית; אין לה שורשים יהודיים פרקטיים או היסטוריים (הפסוק “משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח יהיה” חוסל על ידי כותבי התלמוד, וכל נסיון לחזור אליו היה בפועל המצאה חדשה). הישוב היהודי בפלסטינה ראה דמוקרטיה כאמצעי ליהודים בלבד. המדינה שהוקמה ב-1948 מיהרה להטיל משטר צבאי על אזרחיה הפלסטינים. שעת הזוהר של הדמוקרטיה הישראלית היתה בשנות השמונים: הנצחון של בגין ב-1977 ושוב ב-1981, שהבהיר שאפשר להחליף שלטון באמצעים שלווים ושזו יכולה להיות תופעה חוזרת; המשברים של פרשת השב”כ, הפלישה ללבנון, פרשת עיזאת נאפסו ועוד, שחידדו תפיסה אזרחית. היא הגיעה לשיאה בממשלת רבין השניה, כאשר היתה התקרבות חסרת תקדים בין הציבור היהודי והציבור הפלסטיני – רבין אמנם לא הכניס פלסטינים לממשלתו, אבל היתה הכרה רשמית בכך שהם תומכים בקואליציה מבחוץ והועברו אליהם תקציבים יוצאי דופן.
אבל ככל שרצו הפלסטינים הישראלים להפוך לישראלים, כלומר לאזרחים שווים, כך גדלה הרתיעה של היהודים הישראלים מכך. המהות של היהדות האורתודוקסית – ורוב גדול של היהודים הישראלים רואים את עצמם ככאלה; בית הכנסת שאליו הם לא הולכים הוא אורתודוקסי – היא היבדלות ורתיעה מהתבוללות. מכאן החלה הנסיגה מן הישראליות אל היהדות. הימין היהודי השתמש בשותפים הפלסטינים-ישראלים לממשלת רבין כאיל ניגוח. פרס אמר אחר כך על בחירות 1996 ש”היהודים ניצחו”; הוא אמנם התכוון לומר “לא אני הפסדתי,” אבל לשם שינוי הוא צדק. מאז יש נסיגה קבועה מרעיון האזרחות אל רעיון קהילת הדם.
וקהילת הדם לא אוהבת פוליטיקה. היא רוצה אחדות. פוליטיקה מטבעה מקדשת מחלוקות. מחלוקות הן נשמתה. אין פוליטיקה חופשית בלי ויכוחים מרים. ןמאז רצח רבין, חלק מרכזי של הפוליטיקה הישראלית – המרכז-שמאל – נבהל ממחלוקות. האינסטינקט של מפלגת העבודה אחרי רצח רבין לא היה להלחם בחזרה, לא לייבש את ביצות המלוכנות הדתית, לא לפרק את ישיבות ההסדר שמתוכן יצאו הקושרים – האינסטינקט היה לחבק את המחנה של הרוצחים. פרס ניסה להכניס את המפד”ל לממשלתו. מכאן התחילה מסורת ארוכה של התחנפות לימין, שרק החריפה עם כל תבוסה בקלפי. הדברים הגיעו לשיאם, עד כה, באמירה של הרצוג על כך ש”עלינו להפסיק לתת תחושה שאנחנו תמיד אוהבי ערבים.” קהילת הדם לא אוהבת את זה.
[…]
רצח רבין היה כמובן אקט פוליטי. הוא בוצע על ידי אדם פוליטי ממניעים פוליטיים לשם סיפוקו של מחנה פוליטי. יגאל עמיר לא היה היחיד בסביבה עם רעיונות כאלה; היו כל כך הרבה דיבורים על דין רודף ששלמה אבינר צריך היה לצאת במאמר פומבי שבו כתב ש”ראש הממשלה איננו ערב רב.” אבל האינסטינקט של מחנה המרכז היה לא לדבר או לפעול, אלא לבכות. הנאום שזכה למירב תשומת הלב בהלוויית רבין היה זה של נכדתו.
אבל אם רבין היה סתם אדם פרטי ש”סתם” נרצח בתקרית פלילית, לא היה שום עניין במותו אלא בטורי הפלילים. כל העניין היה הפוליטיות המובהקת של הרצח – אבל המחנה שהותקף העדיף לא לדבר על כך. התוצאה היתה מסמוס מהיר של משמעות הרצח. הייתי הן בעצרת שבה בוצע הרצח, הן בעצרת שהתכנסה שבוע לאחר מכן; בעצרת השניה כבר שמתי לב שיש יותר מדי שירים. העצרת ביום השנה לרצח, אחרי שהמסית לרצח נבחר, כבר היתה כולה שירים וקינות.
עצב נוגה הוא לא תחליף לפעולה. פולחן אישיות הוא לא תחליף לפוליטיקה. שירים טובים – באמת טובים, ה”מישהו דואג לי שם למעלה” של רביץ בעצרת שבוע אחרי הרצח הוא אחד הביצועים המרטיטים בעברית – הם לא תחליף לפעולה. ואם כל מה שיש לך להציע הוא עצב, מוזיקה וכמיהה נואשת לאחדות, לא פלא שזה נגמר בעצרת שלא מצליחה להתכנס ובוז’י הרצוג.
רצח רבין עדיין איתנו, כי ראש הממשלה היה המסית הראשי למותו. בשריקות כלבים, כמובן. אבל האיש שהלך לפני החבל עדיין איתנו, ורוח הרפאים עדיין איתנו. ואם אנחנו רוצים שמשהו ישתנה, אנחנו צריכים להיות פוליטיים, פוליטיים מאד; לזכור שאנחנו אזרחים, כלומר אנחנו מנווטים את הספינה הזו, אנחנו בעלי המניות של החברה הזו; אנחנו צריכים להפסיק לפחד לעמוד על דעתנו; ולא לשיר שירי שלום, אלא לכעוס.
ולא לפחד כלל. דחו את הפחד, אמר נפוליאון, והוא יברח אל שורות אויביכם.
הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.
(יוסי גורביץ)
