החברים של ג'ורג'

האיש שמת 20 שנה מאוחר מדי

למה חשוב להזכיר את הפן המכוער של שמעון פרס דווקא עכשיו. סוג של אנטי-חבצלת

כמה ימים אחרי טבח כפר קנא ב-1996, שר הבטחון פרס סייר בצפון עם להק עיתונאים. המלחמה הקטנה שתכנן כדי להגיע לבחירות עם הילה הירואית (הוא אהב להצטלם אז בבטלדרס) התפוצצה לו בפרצוף. כל מהותה היתה פעולת טרור גדולה: להפגיז במכוון אזרחים בדרום לבנון כדי להכריח אותם לברוח לביירות, כדי שביירות תפעיל לחץ על חיזבאללה, כי צה”ל לא הצליח. האדריכל של התפיסה הגאונית הזו היה כמובן אהוד ברק. להפגזת אזרחים כדי להשיג מטרה פוליטית יש שם לא נעים: פשע מלחמה. זה נכון כשהחמאס מפגיז את שדרות וזה היה נכון גם במבצע ענבי זעם.

רבין ניסה את זה כמה שנים קודם, במבצע דין וחשבון, אבל לרבין היה מזל. לפרס מעולם לא היה. צה”ל הרג 106 ילדים ונשים במקלט של האו”ם. האוכלוסיה הפלסטינית-ישראלית זעמה, והודיעה שהיא שוקלת להחרים את הבחירות. כשפרס היה במסוק בצפון, הוא חשב על הקלפיות. הוא גם שתה, אמרו כמה עיתונאים אחר כך, טיפה יותר מדי.

התוצאה היא משפט שלא יופיע בחבצלות שתראו היום בתקשורת: “הערבים המחורבנים האלה”, ירק פרס (אחרים ייחסו לו את המונח “מזדיינים”), “לא יודעים מה טוב להם.” ספק אם יש משפט קולוניאליסטי יותר שאפשר לומר. העיתונאים, כמו תמיד, שמרו על שתיקה בזמן אמת. ולמרות שהדברים לא פורסמו, כמה חודשים לאחר מכן הפלסטינים הישראלים נשארו בבית ופרס, כמו תמיד, קם גם בבוקר ההוא לתבוסה.

[…]

פרס התחיל את הקריירה שלו כאחד מנערי בן גוריון. הוא היה היוזם של הקנוניה הקולוניאליסטית עם בריטניה וצרפת לכיבוש סיני ב-1956, מה שהבוס שלו הזה לכמה דקות שיהיה “ממלכת ישראל השלישית.” את שני העשורים הבאים הוא מעביר בעיקר בתככים, כשגולת הכותרת שלהם היא הנסיון הנואש לחזור מהגלות הפוליטית ברפ”י למפלגת העבודה ערב מלחמת ששת הימים. שמו כחתרן בלתי נלאה היה מוכר 10 שנים בערך לפני שרבין טבע את הביטוי באוטוביוגרפיה שלו.

המהלך החשוב ביותר שביצע פרס הוא, כמובן, בניית ההתנחלויות. כשרבין עשה מאמצים עילאיים לסלק את המתנחלים מהגדה, שר הבטחון שלו עשה הכל כדי לנטוע אותם שם. הוא אמר אז מעל בימת הכנסת שלא יעלה על הדעת שיהודים לא יוכלו לגור ביהודה ושומרון. גם את המשפט הזה כנראה שלא תשמעו יותר מדי. אחר כך רבין נאלץ לפרוש ופרס, כמובן, הפסיד לבגין. ואת המסמר ללא ראש שהוא תקע בסבסטיה כבר אי אפשר להוציא. אם ההתנחלויות הן ראשית סוף החזון הציוני, כפי שנהוג לטעון (לא שסוף החזון הציוני הוא דבר רע), מי שחתום על תעודת הפטירה הוא שמעון פרס.

וזה לא שפרס האמין אי פעם שההתנחלויות חשובות למשהו. יש הסכמה כללית שהוא קידם אותן כדי לתקוע לרבין אצבע בעין. הפעולה החשובה האחרת שלו כשר בטחון היא כמובן ההצעה למכור נשק גרעיני לדרום אפריקה של האפרטהייד. במשך שנים אחר כך יגן פרס בחירוף נפש על מערכת היחסים עם המשטר, עד שזה יקרוס.

[…]

ב-1990 ביצע פרס את התרגיל המסריח: קנוניה עם המפלגות החרדיות להפלת ממשלת שמיר, שבה היה פרס חבר, כדי להקים ממשלה בראשותו. התרגיל, כמו תמיד, התפקשש ברגע האחרון. פרס, אחרי שרשם כמה מהשורות המושחתות בהיסטוריה הפוליטית הישראלית, התמוטט ובכה. הוא היה במרחק נגיעה, אבל לא הגיע. עשור שלם של התחנפות לחרדים קרס ברעם – כפי שיקרוס שוב ושוב.

ב-1995 הוא הפך לראש ממשלה, אחרי שקודמו נרצח, ומיד עשה את הצעד המתבקש: במקום לפרק שש-שמונה התנחלויות ואת ישיבות ההסדר כדי להבהיר שמרד נגד השלטון לא יעבור, הוא התחנף למחנה של הרוצח ואפילו ניסה להכניס את המפד”ל לממשלתו. העובדה שרצח רבין נתפס פחות כאירוע חמור של התקוממות ויותר כאירוע של בכי וקריאה לאחדות – הקריאה לאחדות היא תמיד לכיוון ימין – מתחילה שם.

ואחר כך הגיע כפר קנא והתבוסה בבחירות. פרס היה יכול להציל את עולמו אם היה פורש מהפוליטיקה אז. הוא היה הגיבור הטראגי שניסה להציל את השלום ונכשל. אבל תאוות הכבוד סירבה לדעוך, והתחילו 20 שנות ההתבזות.

פרס ניסה לזחול לממשלת נתניהו הראשונה. נתניהו שיחק את המשחק כפי ששיחק אותו תמיד: הידיעה שיכולה לקום ממשלת אחדות שיתקה את היריבים שלו, והיא שימשה לפרס משען נגד ברק. בשלב מסוים פרס שקל בלחישות פומביות לפרוש ולהקים “מפלגת שלום.” בשנת 1997 הגיע הרגע הבלתי נשכח שבו פרס שאל את ועידת המפלגה “אני לוזר?”, וקיבל את התשובה המהדהדת “כן!”

אחרי שברק נבחר, הוא ידע שהחתרן הבלתי נלאה מסוכן בכל תפקיד, אז הוא המציא בשבילו את התפקיד הריק של “השר לפיתוח אזורי.” הוא ניסה להפטר ממנו על ידי בעיטתו למעלה, לתפקיד הנשיא, אבל פרס הצליח להפסיד לאנס משה קצב. כאן יש לציין את התפקיד ששיחקה ש”ס, ששוב מכרה את פרס בחיוך גדול.

בבחירות 2001, הבחירות האישיות בן ברק ושרון, פרס התחנן בפני מרצ שתתן לו את החתימות לנשיא שמאפשרות גם לו להתמודד. יוסי שריד, בתבונה, נמנע. שבועות אחר כך הוביל פרס את העבודה לממשלת שרון וליברמן. ועידת המפלגה רגשה ופרס איבד את זה. הוא נופף בהסכם שלו עם שרון וצרח “זה ליברמן?”

פרס שימש כמלבין הרשמי של ממשלת הדמים הראשונה של שרון, הממשלה שבה נהרגו יותר אזרחים מאשר כל ממשלה אחרת מאז מלחמת העצמאות. הוא היה שר החוץ. אם יש לו הישגים כלשהם בתקופה ההיא, אף אחד לא שם לב אליהם. מאוחר יותר הוא יזחל גם לממשלת שרון השניה, כשהוא דורש במפגיע שימשיכו לקרוא לו ראש האופוזיציה בעודו מנהל מו”מ על התפקיד הריק של “המשנה לראש הממשלה.” שרון גיחך ונתן לו.

ואז פרס הפסיד שוב. הפעם הוא הפסיד לעמיר פרץ. להפסיד לפרע… פרגמנט זה לא משהו שפרס היה מוכן לו. אחרי עשרות שנים בהנהגת העבודה, הוא פרש בזעם לקדימה. אחיו, גיגי פרס, דיבר אז על “הפלנגות הצפון אפריקאיות” שהשתלטו על המפלגה. כששרון קרס, היו לכמה דקות לחשושים על כך שפרס חותר שימנו דווקא אותו, ולא את ממלא מקום ראש הממשלה אולמרט, לתפקיד. זה נגמר מהר, אבל הוא ניסה.

כשהגיעה מלחמת לבנון השניה, פרס היה משוכנע – על כל פנים, כך יאמר אחר כך – שזה רעיון נורא, אבל הוא הצביע בעד היציאה למלחמה כי, לדבריו, לא שוברים לראש ממשלה את המילה. ואז, אחרי שקצב נחשף, פרס הצליח סוף סוף להפוך לנשיא – ראש הממשלה הראשון שחיפש את התפקיד הדי ריק הזה.

שבע השנים של פרס בנשיאות היו חגיגה בלתי פוסקת של עצמו. הוא לא אמר שום דבר חשוב. הוא לא עימת את החברה הישראלית עם חולייה ובעיותיה. הוא היה שם כדי שיעריצו אותו. וכמובן, כדי לשמש כמלבין של נתניהו, שפרס שכנע את עצמו שהשתנה. וכשהוא התחיל ללטף את האגו של העם, העם גרגר. ופרס אהב את זה. ובהתאם, לא עשה כלום. שזה, כמובן, התפקיד הקלאסי של נשיא; אבל שנתיים של ריבלין הראו לנו כמה אחרת התפקיד הזה יכול להראות, אם לא תחשוב רק על עצמך.

אקורד הסיום של פרס היה הסרטון המביך שעשה עבור בנט. למה עשה אותו, לא ברור. אולי היה צריך כמה דקות של מצלמות בכל צורה שהיא.

[…]

נהוג לומר “אחרי מות קדושים אמור”, כלומר שאין לדבר סרה במתים, על כל פנים לא בזמן שהם מוטלים בפנינו. בכל מה שקשור לאנשי ציבור, אני כופר בכלל הזה. סוכני הזכרון עטים מיד על המת ומשפצים את ההיסטוריה. המקרה המובהק ביותר בישראל הוא הקדוש רבין, שבכלל לא ידע שהוא כזה. רבין, שעמד עם שרון מול ביירות הבוערת ונהם “להדק! להדק!”, שנתן את הפקודה הבלתי חוקית (בעל פה, כמובן) “לשבור להם את הידיים והרגליים”, שהוביל לא רק את אוסלו אלא גם את הדיכוי של האינתיפאדה הראשונה ושרצה שהרשות הפלסטינית תאפשר כיבוש “בלי בג”ץ ובצלם”, הפך למין מלאך שלום.

סוכני הזכרון עובדים על פרס כבר עכשיו. החבצלות שהעיתונים הכינו מראש יזכרו אותו כמין סבא שנהנה מאהדת העם, יזכירו במעומעם את דימונה, יתחמקו איכשהו מהכשלון של הסכם אוסלו, ידברו על הפטריוטיות שלו ועל ה”חזון” שלו, ולא ידברו על הקטנוניות, התככנות, הרצון הבלתי נלאה לכבוד ולהכרה, היכולת למכור כל עקרון עבור תפקיד, ועל הגופות בכפר קנא. נו, הם לא היו יהודים.

יאמרו: למה עכשיו, חכה לסוף השבעה. בסוף השבעה יאמרו, חכה לסוף השלושים. בסופן, מה, אין לך כוח לחכות ליורצייט? ובינתיים, האנשים שמחקו את "הערבים המחורבנים האלה" ימשיכו לפעול במרץ. הזכרון יעובד. האמת הלא נעימה תמחק או תטושטש.

ואת האמת יש לאהוב יותר.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter
  • theRealZoozman

    דברים נכוחים שצריכים להיאמר מעל כל במה

  • שלום ישראל

    האמת לא נעלמת אחרי שבוע אחד, ולמען האמת, גם לא אחרי עשרות שנים. אל עג'לה מן אל-שיטן.

  • רגע, יוסי.
    אוסלו היה כישלון בעיניך?

  • Adam Ant

    כתוב היטב. אבל…

    מוזר לכתוב על קורות פרס בלי להזכיר, בכל זאת, ולו במשפט, את מה שכמעט שאין מחלוקת לגבי היותו הצלחה מסחררת – תוכנית הייצוב הכלכלית של שנות השמונים (שהייתה שלו ושל מודעי).

    או, בכל זאת, אוסלו (ופרס נובל לשלום), והסכם השלום עם ירדן. והמגעים שניהל עם הפלסטינים להסדר קבע תחת נתניהו (עד שזה משך לו את השטיח), וכו'.

    יש תחושה מאד חד-צדדית מהפוסט הזה.

  • מעין

    הכל נכון. אז איך אתה מסביר שלמרות כל אלה, הוא זוכה באהדה בינלאומית חסרת תקדים?

    • Z420

      אולי בגלל שהיה אשף יחסי-ציבור? ראו, אוסלו, תהליך שלום עלעק, בלי לפנות סמנטימטר אחד ובתמורה הזרמה כל כך הרבה כסף ויוקרה תמורת כלום שקרני.

    • שלום ישראל

      מלבד העובדה שהיתה לו דברת משובחת על שלום, הוא היה סמל לתקוות רבים בעולם שישראל תעתר להפצרותיהם לחזור לגבולות 67. בעיניהם אין דבר חשוב יותר, ודי בזה להכשיר את כל השרצים.

  • Ido Mell

    אתה יכול להביא בבקשה את המקור לציטוט הראשון?