לפעמים יש צורך במבט של אדם זר, מבחוץ, כדי להגיע להארה בנושאים שהתחבטת בהם, עד כדי שהם הופכים מעורפלים מרוב היכרות. במהלך נסיעתי לארה"ב, שוחחתי עם אשה נעימה ואדיבה בשם שירלי על המצב בישראל. היא שאלה על מרכזיותו של הצבא בישראל, מדוע יש עוינות גדולה כל כך לביקורת עליו; זה נבע מתיאור חוויותי (שכללו איומים ברצח) בעקבות הטור הזה ובעקבות המאמרים שכתבתי במהלך המלחמה האחרונה.

אמרתי לה שאי אפשר לדבר על מרכזיות הצבא, מבלי להביא בחשבון את מרכזיותה של השואה בהוויה הישראלית. מאז ימיו של בן גוריון, הפכה השואה לקוד המאחד של הישראליות. כמעט דת. והצבא קיבל את הצד הקוטבי שלה – שואה מול תקומה, והתקומה היא צבאית במובהק. הצבא הוא זה שתפקידו, על פי המיתוס האומר (בעוד אמירה אידיוטית של אלעזר שטרן) ש"בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו יצא מאושוויץ", למנוע את החזרתך לשם. בכל דור ודור, לוחש המיתוס, הודף צה"ל את צבאות היטלר הפולשים למזרח אירופה; מטס חיל האוויר מעל אושוויץ, הרמטכ"ל האומר שם "הגענו מאוחר מדי" – כל אלה הם סממני תפקידו של הצבא במיתוס המכונן.

וכמובן, עם מיתוס מכונן כזה, ההגנה הטובה ביותר היא תמיד התקפה, ורצוי מתקפת פתע (סיני, 1956; מלחמת 1967; הפלישה ללבנון ב-1982), שכן ציות לחוקי המשחק המקובלים בעולם הדיפלומטי פועל לטובת האויב, שהוא תמיד מפלצתי ומתכנן השמדה. ועם אויב כזה, אפשר גם להתעלם מהחוקים המקובלים כנגד פשעי מלחמה. איך אמר בוגי יעלון, “הרשנו לעצמנו להרוג את האשה" (אשתו של סאלח שחאדה, שנספתה – אופס! – עם עוד 14 ילדים, לאחר שחיל האוויר הטיל על בית הדירות בו גרה פצצה של טונה.)
(במאמר מוסגר, יש לציין שהפלסטינים משחקים היטב את תפקידם במיתוס הזה, מימי הגרוסמופתי חאג' אמין אל חוסייני ועד הבחירה הטקטית, המטומטמת אפילו בקנה מידה פלסטיני, לקדם הכחשת שואה כדי להתנגד לציונות).

שירלי הרהרה מספר שניות, ואז אמרה: “אתה רוצה לומר שמי שמותח ביקורת על הצבא, מקביל בעצם למכחיש שואה.” בדיוק. ויותר טוב מכפי שיכולתי לנסח זאת בעצמי. לפעמים אתה צריך זר.

סקר שפורסם בסוף השבוע ב"ידיעות אחרונות" מעלה שמספר מדהים של אזרחים, 82%, הביע אמון בצה"ל. זה קרה בשנה שבה צה"ל תקף את לבנון, והצליח בקושי להתקדם עשרה קילומטרים – למרות שצבא לבנון כלל לא נערך מולו; בשנה שבה התברר שחיל האוויר, במלחמה שהיתה אמורה להיות טיזר לקראת התקפה על איראן, לא הצליח לשתק בונקרים – שחלקם, אבוי, היו אף בשטח ישראל עצמה; בשנה שבה התברר שצה"ל לא מסוגל לארגן קווי אספקה באורך חמישה קילומטרים בשטח עוין; בשנה בה התברר, שוב, שלצה"ל אין שום מענה לשום איום הניצב בפני ישראל, שאויבי ישראל מסוגלים לאלץ אותה לפנות עיירות מתושביהן, ושצה"ל אינו מסוגל למנוע זאת.

תאמרו: ליתוש יש זכרון ארוך יותר מהזכרון הציבורי הישראלי. נכון. אבל, לעזאזל, דו"ח וינוגרד בן פחות מחודש. יש שם מילים קטלניות על התפקיד שמילאו הצבא ודן חלוץ בתהליך קבלת ההחלטות – ומאחר והדו"ח הזה עסק רק בשבוע הראשון של המלחמה, צפויות התבטאויות קשות עוד יותר בהמשך.

ואחרי הכל, אחרי שרשרת הכשלונות והאסונות הזו, 82% מביעים בצבא אמון. איך זה קורה? איך קורה שמי שהכשיל את ראש הממשלה ושר הבטחון, ושלח אותם למלחמה חסרת תוחלת, שבה הוא היה אחראי לשורה אינסופית כמעט של כשלונות – איך הוא יוצא מהבזיון הזה מריח כמו שושנה?

התשובה, כנראה, באה מתחום הפסיכולוגיה. אם יכיר הישראלי הממוצע בכך שצה"ל הוא לא הצבא האמריקני בנורמנדי אלא יותר הצבא הבריטי בדנקירק, הוא ייתקף אימה קיומית. בינו ובין ההיטלר החדש – בין אם קוראים לו אחמדניג'אד, נסראללה או הנייה, ויש פוליטיקאים שחיים מההשוואות הללו – אין שום חומת מגן בפועל. כדי לפתור את הדיסוננס הקוגניטיבי, הנובע מההתנגשות בין הטענה שצה"ל הוא הדבר היחיד המונע שואה שניה, המרחפת תמיד, ובין העובדה שצה"ל לא באמת מתפקד, נוקט הישראלי הממוצע בשתי פעולות.

ראשית כל, הוא מכחיש. הכחשה היא קו ההגנה הראשון. אין שום בעיה והכל בסדר. לבנון היתה תקלה נקודתית, כזו שלא היתה קשורה ל-1973 ול-1982 ול-1987 ולשתי האינתיפאדות. הרצף בין האירועים קיים רק בדמיונם של שונאי-עצמם מקצועיים. ובכלל, מי אתה שתגיד דברים כאלה על צה"ל?

השניה, והשקטה יותר, היא הוצאת דרכון נוסף. זו הפכה לתופעה מאד מקובלת בשנים האחרונות, אומרים לי. אנשים מחפשים דרכים להוציא דרכון רומני או פולני. שיהיה. למקרה ש. למקרה שהפאנצרים יגיעו לרמת השרון. למקרה של הדחפות מבוהלת למטוס האחרון בנתב"ג. למקרה של פינוי על ספינות הצי השישי. למקרה ש. כי, כפי שיודע כל תלמיד בית ספר, אם אין לכם דרכונים (שניים), יהלום הקונסול על השולחן ויאמר שרשמית, אתם מתים. אבל אנחנו עדיין חיים, יקירי, אבל אנחנו עדיין חיים.

אירונית, שתי הפעולות הללו – ההכחשה והנכונות למנוסה – מבטיחות את הנצחת עצמן. ההכחשה מונעת את שיקומו של צה"ל. כל זמן שהציבור תוקף לא את הגנרלים הכושלים אלא את אלו המצביעים על הכשלונות, כל זמן שהוא מעדיף להאשים את התקשורת בכשלונות המלחמה במקום את האחראים האמיתיים, צה"ל לא יתקן את עצמו. למה לו? אחרי הכל, הוא כבר הצליח להפוך את הפירמידה: חייו של חייל נחשבים הרבה יותר מאלו של אזרח. ובינינו, אחרי כל כשלון, מרעיפים עליו יותר כספים ויותר השפעה. מתבוסה לתבוסה, כוחו עולה.

העובדה שהרבה מאד ישראלים כבר ויתרו על ישראל – ואני לא מאשים אותם, גם אני הייתי רוצה מקום על הטיסה האחרונה, ואני מניח שתורה של הטיסה האחרונה יגיע – מעידה שבאיחור קל של כעשור, ישראל אכן הופכת לחברה של קורי עכביש. אולי יש כאן הכרה בכשלון האיום של הציונות, על תפיסת “מקלט לילה” שלה; אולי נמאס לאנשים לחיות בארץ זעופה, אוכלת יושביה; אולי התחושה של ההפקרה על ידי הממסד, שמבחינתו אתה חייב לו הכל ואינך זכאי לדבר; ואולי יש כאן המעשה שאין יהודי ממנו: עקירה ונדודים בעת צרה. כל אלה הופכים את ישראל לספינה שעכבריה חשים בטביעתה הקרובה, ומכינים את הפפירן הנדרשים

אבל זה נושא שלא מרבים לדבר עליו בפומבי. עוכר שלווה מדי. הרבה יותר נוח לשרוק בחשכה, ולהודיע לסוקר שיש לך אמון מלא בבהמה הירוקה. במיוחד אם בדיוק קיבלת דרכון טרנסילווני. זה מפיג מעט את תחושת האשמה, על הנטישה שבה אתה הוגה.
התעלמות מכשלונות או הטמעה עמוקה שלהם – צה"ל מנצח בכל מקרה. וישראל, כרגיל כשצה"ל מנצח, מפסידה.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור

(יוסי גורביץ)