כשהודיע לו האלוף אלמוג שהוא ייאלץ ללכת, למען שלמות צה"ל, היה תת אלוף גל הירש בהלם. “איפה הרעות? איפה החברות?” ייבב הירש, מפקדה הכושל של אוגדת הגליל במלחמת לבנון השניה. אתה קורא את המילים של הקצין הכי בלתי ברור בצה"ל, ואתה מתמלא אהדה לאלמוג – דבר קשה בימים כתיקונם, שכן האיש מבוקש בשל מעורבותו, לכאורה, בפשעי מלחמה: אלמוג אומר לו בנוקשות שהצבא גדול מהפרטים שבו, ושעל פאשלות יש לשלם מחיר, כדי שאפשר יהיה לשקם את הצבא.

אבל, כפי שעולה מהראיון עם הירש ב-”7 ימים", הוא לא ממש קלט את המסר. “לא עשיתי דבר שיש בו קלון,” הוא מוחה. נניח לנושא הזה, ולא נשאל כמה שאלות מרתקות – כמו, למשל, האם אין קלון בהפגזת אוכלוסיה אזרחית, במתכוון, בפצצות מצרר, או עד כמה זה אתי לשלוח את החיילים שלך ללא אספקה ולקוות שהם יסתדרו על ידי ביזת המקומיים – ונתמקד בנקודה פשוטה: עם כל התחכום המילולי שלו, שהופך אותו לבלתי מובן לבני תמותה מן השורה, הירש לא מבין את ההבדל בין "קלון" ובין כשלון. הוא לא מבין שאתה לא חייב להיות אנס סדרתי כדי להיות מודח מן הצבא. מספיק שתהיה פאשלונר בקנה מידה גדול מספיק.

אלמוג העלה את הירש על המוקד – הירש מספר בעלבון שהוא התמקד בו במהלך התחקיר – בגלל חטיפת שני החיילים, אהוד גולדווסר ואלדד רגב. הירש טוען שאילו קיבל מידע מודיעיני שהיה בידי חיל המודיעין, הוא לא היה מוריד את רמת הכוננות באוגדה. משחקי ה"מה היה אילו" האלה נחמדים, אבל העובדה הקובעת היא שהוא הוריד את רמת הכוננות.

התחושה, ככל שאתה קורא יותר, היא שהירש פשוט לא היה צריך להגיע לתפקיד הזה. שוב ושוב מתארים אותו כקצין מצול"ש. שזה נכון, אבל מטעה: הירש לא השתתף מעולם בקרב מול כוחות סדירים. כל הקריירה שלו בנויה על התקלויות עם חמושים פלסטינים. כלומר, הוא הפעיל מערך קרבי אדיר, של חי"ר וארטילריה וחיל אוויר, כנגד בני 16 מפוחדים עם קלאץ'. תפקיד לא רע, אם אתה רב סרן, אבל ספק אם הוא מכשיר אותך לפיקוד על משהו גדול מפלוגה.

הרגע המכונן בסיפורו של הירש מגיע כשנודע לו על חטיפת החיילים: הדבר הראשון שהוא עושה הוא לעלות על אפוד, ואז הוא נוסע למפקדת האוגדה. ספק אם יש דבר המבהיר יותר עד כמה חי הירש בעולם אחר: הוא נוהג כפי שצפוי לנהוג מג"ד שנודע לו על התקלות בגזרה שלו. הוא חוגר אפוד. הוא מתכונן להסתערות, בה ישתתף אישית. אבל אוגדונר – זה כבר סיפור אחר. הירש לא קלט את זה. כנראה שעדיין לא הבין.

שוב ושוב טען הירש, בעלבון, שהדיחו אותו למרות שהוא הפעיל תשע חטיבות. מישהו היה צריך להגיד לו: חביבי, מוטב שתשתוק. ההישגים שלך עלובים גם כך. לא רצוי שתזכיר כמה כוחות הפעלת כדי להגיע לכשלון הזה.

הוא מגלה חוסר הבנה מדהים: מצד אחד, הוא אומר, הוא הכין תכנית פעולה שתמנע שימוש בכלים משוריינים בלבנון, כי החיזבאללה יפוצץ אותם. אבל הדבר הראשון שקורה כששני החיילים נחטפים, הוא שצה"ל שולח טנק (!) לרדוף אחריהם, ודאי בשל זריזותו ותחכומו של הכלי הזה. כידוע, הטנק עלה על מטען, ועוד ארבעה חיילים נהרגו. עכשיו, או שהירש אישר את השימוש בטנק, ואז הוא פעל בניגוד לתו"ל שקבע הוא-עצמו, או שאחד מפיקודיו לא הבין למה מתכוון האוגדונר שלו, ושלח טנק. הירש לא יוצא טוב מהסיפור, בכל מקרה.

הירש טוען שמעולם לא אמר "בינת ג'בייל בידינו". הוא אמר, לדבריו, ש"אנחנו שולטים בבינת ג'בייל", ולטענתו התכוון בעצם לומר שכוחות צה"ל נמצאים בשטחים החולשים על בינת ג'בייל. שימוש מפוקפק בשפה העברית, לכל הדעות, וראוי לציין שלא הירש ולא דוברת צה"ל לא מחו על השימוש ב"בינת ג'בייל בידינו" בעיתונות, לפחות לא עד סוף המלחמה; כשהעם והתקשורת היו לצידם, היה להם נוח עם הערפול הלשוני הזה.

הירש אומר שהוא "מחפש את הצבא שאהב", הצבא של "ערכי הרעות", הצבא שלא הדיח פשלונרים אלא אם כן באמת לא היתה שום ברירה אחרת. הוא לא מהסס להשליך את האשמה כלפי מעלה: הוא אומר שקיבל פקודות סותרות. השאלה, גל חמודי, היא מה עשית כשקיבלת פקודות סותרות. למה לא הלכת לפיקוד וניערת את האלוף. זה מה שמפקד אוגדה, עם תשע חטיבות, אמור לעשות. אבל הירש נשאר מפקד פלוגת חיסול חמושים באופיו. וזה, אולי, הסיפור האמיתי: עד כמה חיסלה הלוחמה הזעירה שלנו בשטחים את יכולתו של הצבא לחשוב ולפעול במונחים הגדולים מגדוד. איך כל מיני מחסלי-מבוקשים-מבוצרים הפכו לגנרלים, ולא הצליחו להבין מה קורה ואיך לפעול כשסכנה רצינית יותר מאשר חוליה מרימה את ראשה.

והחשש הוא שתצמח אגדת גל הירש, משהו שמקביל לאגדת גורודיש: כזו שתהפוך את הקצין היהיר, המנותק, שקודם הרבה מעבר לראוי, לאיכשהו לא אחראי לפאשלות שקרו תחת פיקודו. הראיון שהעניק ל-”7 ימים" – אה, סליחה, הראיון שהעניקו "חבריו": הירש לא מדבר ישירות אל העיתונאי, הוא "מספר לחבריו", כנראה משום שעדיין אסור לו להתראיין – הוא הצעד הראשון בכיוון.

(יוסי גורביץ)