הנחש המוכש
נהוג לתאר כעת את יעלון כסוג של ימין מתון ושפוי. כדי לעשות את זה, צריך לשכתב את ההיסטוריה
(או: “באבוד רשעים, רינה”)
בוגי “משה” יעלון הודיע הבוקר (ו’) על התפטרותו מתפקיד שר הבטחון, אחרי שראש הממשלה נתניהו נקט בצעד ציני מהמקובל והודיע על העברת התפקיד לאביגדור ליברמן. על כך שהמהלך הזה מעיד שנתניהו מעוניין בהשרדותו על פני השרדות המדינה (כאילו שיש חדש בכך) נכתב המון בימים האחרונים; אני רוצה להתמקד בנסיון לקעקע אגדה שנרקמת במהירות, לפני שתהפוך לאמת מקובלת.
על פי האגדה, בוגי יעלון הוא סוג של ימין מתון, מין בוק שהסתבך עם חצר ראש ממשלה צינית ומושחתת. זה ודאי הנראטיב המועדף על יעלון עצמו, אבל הקשר שלו למציאות רופף.
יעלון איננו אדם ישר. מדובר בשקרן וצדקן, שהתכונה העיקרית שלו היא לראות בכל מה שהוא מאמין בו ברגע נתון את האמת האולטימטיבית, ואת כל מי שניצב מול התפיסה הזו כרשע מושחת – גם אם יעלון עצמו האמין באותו הדבר שלשום.
אומרים לנו שמדובר בימין מתון. בולשיט. ליעלון היתה אסטרטגיה סדורה להגיע לראשות הממשלה: השענות על הימין הקיצוני ביותר. התכנית השתבשה, ועל כך נעמוד בהמשך, אבל זו היתה התוכנית במשך יותר מעשור.
[…]
ב-1996, פולט בוגי יעלון, אז ראש אמ”ן, אמירה על כך שסדרת הפיגועים עליה רוכב נתניהו לשלטון היא נסיון של איראן לבצע מהפך שלטוני בישראל. כמו כולם, יעלון חושב אז שפרס ינצח בבחירות האישיות מול נתניהו. מאחר והוא ראש אמ”ן הוא כמובן טועה, ומיד מחשב מסלול מחדש. בתפקידו הבא, אלוף פיקוד מרכז, הוא מהמתחנפים ביותר למתנחלים. הוא מבין מי הכוח הפוליטי ונצמד אליו. כרמטכ”ל, הוא נכשל פעם אחר פעם בפינוי מאחזים – משימה לא מסובכת במיוחד, אלא אם אתה רוצה להכשל בה.
כסגן רמטכ”ל ורמטכ”ל הוא עושה לעצמו מנהג לנאום בפני רבנים, ואת הנאום הידוע ביותר שלו באותה התקופה – זה של “ההתנתקות היא רוח גבית לטרור” – הוא נושא בפני פורום ראשי ישיבות ההסדר. שנים אחר כך הוא ימכור לכל העולם את הסיפור שהוא היה מרטיר על מזבח מניעת ההתנתקות. כרגיל אצלו, האמת חמקמקה יותר. ב-2004, הוא הודיע לשרון שאם הוא לא יקבל שנה רביעית בתפקיד, הוא יפרוש מתפקידו בסוף השנה השלישית שלו – שישה ימים לפני ההתנתקות. להבדיל מנתניהו, שרון היה איש פלדה ולא היה מוכן לקבל איומים מאף אחד, אפילו אם מדובר ברמטכ”ל. יעלון לא קיבל את השנה הרביעית, אבל קיבל זובור פומבי מאד והכרזה על אובדן אמון הדרג המדיני בו. הוא לא הפסיק ליילל מאז.
אה, והוא היה בתפקידו עד חודשיים לפני ההתנתקות. הוא זה שתכנן את היישום שלה בפועל. נקודה שהוא מעדיף שישכחו, ואשר על כן רצוי להזכיר.
הנקודה הבאה שבה אנחנו שומעים על יעלון היא כשהוא צץ לפתע אחרי הכשלון בלבנון השניה ותוקף ישירות את הפיקוד העליון – כלומר, את הרמטכ”ל שהחליף אותו, חלוץ. ההתקפה, שמסתנכרנת עם ההתקפה של נתניהו והכתומים (כולל מה שיהיה, כעבור שנתיים, “אם תרצו”) על ממשלת אולמרט, מיועדת להשכיח את העובדה שכרמטכ”ל בשנים 2002-2005 יעלון אחראי ישירות להפיכת צה”ל לצבא בט”ש. התנהלות כזו מצד רמטכ”ל לשעבר היא כמעט חסרת תקדים, אבל זה בוגי. לאחרונה אמר הרמטכ”ל דאז חלוץ שהוא דחה כמיטב יכולתו את הפעלתם של כוחות קרקעיים, כי הוא ידע מה הם שווים. זו לא היתה רק שחצנות של יוצא חיל האוויר כלפי כוחות הקרקע; זו היתה הערכה מדויקת של הצבא שהשאיר לו יעלון.
(אגב, בשנת 2004 התנבא יעלון שחיזבאללה לא יעז לחטוף עוד חיילים, מה שהשתלב היטב בתפיסה שלו שהרקטות של חיזבאללה “יחלידו,” כלומר לא ייעשה בהן שימוש. שנאמר, מי שהיה ראש אמ”ן פעם אחת, כבר לא יכול להגמל מזה. יעלון לא שילם שום מחיר ציבורי על השטות הזו.)
כלומר, לאורך שנות האינתיפאדה השניה-ההתנתקות-לבנון, יעלון לא פועל כ”מפקד מקצועי” שכל מה שחשוב לו הוא הצבא; הוא חובר ישירות לימין הקיצוני, ואין לו שום בעיה לתקוף קצינים אחרים, אם הוא חושב שהם שייכים לקליקה שהתנכלה לו.
בשנת 2006, יוצא יעלון בעוד התבטאות: הוא קובע שלנוער החילוני אין שורשים, והוא חוזר על מה שהפכה להיות הסיסמה של הרבנות הצבאית החרד”לית – שאין די בפטריוטיות טבעית וברצון להגן על המולדת כדי לשרת בצה”ל, יש צורך ב”תודעה יהודית.” המגזר של חובשי הכיפות, הערכי מכל בעיני עצמו, אוהב לשמוע את הדברים האלה: הם הרי זהים לאלה שהוא אומר על עצמו, ועוד מגיעים מפיו של קיבוצניק לשעבר. שימו לב לדברים האלה: יעלון אומר על הרוב המוחלט (אז) של החיילים בצה”ל שהם לא שורשיים מספיק.
בשנת 2009, כשהוא מתבטל בתפקיד שקרכלשהו (המשרד לאיומים אסטרטגיים) מודיע יעלון ש”הווירוס שהם שלום עכשיו ואם תרצו האליטות – הנזק שלהם גדול מאד.” כדי שלאף אחד לא יהיה ספק, יעלון אומר את הדברים בכנס של פלג הפייגלינים בליכוד, “מנהיגות יהודית.” באותה השנה, הוא מגיע עם מתנחלים לכפר בורקא, היכן שעמדה פעם ההתנחלות חומש, ומטפח את הפנטזיה של המתנחלים לשוב למקום.
בשנת 2010, עדיין בתפקיד ריק מתוכן, יעלון מפליג בשבחיו של האליל הטרי של המגזר, הטרוריסט היהודי יאיר שטרן, ומנצל שוב את ההזדמנות כדי לדבר אל האחים היהודים בשפתם: “לצערי, צאצאיהם הפוליטיים של מנהיגי המדינה מתייחסים לציונות בעירבון מוגבל, ואותה הגבלה חלה גם ביחס למקומה של ארץ ישראל במשנתם הפוליטית.” ב-2011, נושא יעלון דברים לכבודו של דב ליאור, מקיצוני רבני המתנחלים ומי ששמו נקשר פעם אחר פעם בתמיכה בטרור יהודי. הוא נאם שם לצידו של אלי ישי. ב—2012, תבע יעלון להפקיע מידי שר הבטחון ברק את הטיפול בהתנחלויות. ב-2014, יעלון ממשיך להתחנף למתנחלים: הוא שר בטחון והוא רוצה להפריד בין יהודים ופלסטינים באוטובוסים, כדרישת המתנחלים, אף שהצבא והשב”כ אומרים בתוקף שאין שום צורך כזה. חשוב לציין, אגב, שההנחיה הזו בלתי חוקית למשעי, כפי שאומרים לו גם היועצים המשפטיים שלו.
אבל אנחנו באוקטובר 2014, ואנחנו כבר אחרי תחילת הקרע הגדול בין יעלון ובין המתנחלים. האינסטינקט שלו – להתרפס בפני המתנחלים כדי לקבל את קולותיהם – עדיין פועל, אבל זה עומד להגמר. הסיבה: חודש וחצי קודם לכן, במהלך צוק איתן, יעלון מתנגש בכוח עם בנט, הפטרון הפוליטי העיקרי של המתנחלים. בנט רוצה פעולה קרקעית בעזה ומעלה לדיון ציבורי את נושא המנהרות. הוא מצליח, ומאלץ את יעלון להגרר לפעולה קרקעית שהוא לא רוצה – הוא זוכר היטב את 2003-2004 בעזה. יעלון מעדיף לרצוח ילדים ונשים מהאוויר; זה מביא קולות. מותם של חיילי צה”ל באזור עירוני צפוף, לא כל כך.
בנט הביס את יעלון בוויכוח בטחוני, בטריטוריה שלו, ועשה את זה באופן פומבי ומשפיל. זה הרגע שבו יעלון נזכר פתאום שיש משהו שנקרא שלטון החוק; זה הרגע שבו הוא מתחיל להתעמת עם הציבור של בנט, זה שאחריו חיזר במשך עשור, בכל הזדמנות. זה הרגע שבו הוא מתחיל להעמיד פני מתון.
אבל מי שהיה ראש אמ”ן פעם אחת, כבר לא יכול להגמל מזה: יעלון עדיין חושב שיש ציבור ימני מתון. הוא טועה. עכשיו הוא מנסה לשכתב את ההיסטוריה לאחור, בסיועם של עיתונאים נלהבים. אסור לתת לזה להצליח.
[…]
אבל, אחרי ההתעסקות עם השקר הגדול, יש עוד כמה נקודות.
קודם כל, מדובר בפושע מלחמה נאלח. יעלון אחראי לצוק איתן ולהרג ההמוני של אזרחים שבוצע שם, והוא לא היסס לנסות לשבש את החקירה – לא שהחקירה הצבאית שווה משהו. יעלון היה האיש שהורה על הפצצת משפחת שחאדה ב-2002, שהובילה להרג 11 ילדים; הוא אמר אחר כך ש”הרשנו לעצמנו להרוג את האשה,” בהתייחסו לאשתו של שחאדה. הוא היה מהוגי הרעיון של מלחמה כלכלית נגד האוכלוסיה של רצועת עזה, ובסוף 2003 הביע את תסכולו מכך שהותר יצוא תותים מן הרצועה, כשהוא תולה בכך את כשלונה של ישראל לדכא את האינתיפאדה. יעלון מדדה מן החיים הפוליטיים כשהוא מרוח כולו בדם ילדים.
שנית, מדובר באדם שחש בוז עמוק לחברה הישראלית. ב-2004, כשהוא רמטכ”ל שמסתובב ברכב ממוגן ומוקף מאבטחים, בעודו נכשל בהגנה על הציבור הישראלי, הוא אומר שהחברה הישראלית היא החוליה החלשה. עשור אחר כך, ב-2014, בעודו מסרב לפנות את ישובי הדרום שנמצאים תחת אש מרגמות שצה”ל לא מסוגל לשתק כי יעלון חושש מאבידות, הוא בורח מהלווייתו של דניאל טרגרמן; הוא אומר שמסוכן שם.
הנשיא ריבלין דווקא הגיע להלוויה. אחד מקודמיו של יעלון בתפקיד, עמיר פרץ, התעקש להמשיך להתגורר בשדרות גם תחת אש קסאמים, למרות התחינות של השב”כ. שר הבטחון דיין הקפיד לסייר בקו התעלה גם תחת הרעשות מצריות כבדות. לא יעלון. מבחינתו הציבור צריך השכפ”ץ שלו. הרי הציבור אינו ערכי או שורשי; הוא טוב רק למימון מסוקים לחתונות. הוא צריך לנשק את הנעליים הגבוהות של יעלון על כך שיעלון מואיל בטובו לפעול למענו.
היום, יש לקוות, הסתיימה הקריירה הפוליטית של אחד מהבזויים ביותר שאי פעם עסקו בה בישראל.
צא, צא, איש הדמים.
הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.
(יוסי גורביץ)
עפר אני תחת כפות רגליך.
I couldn't put it better myself
תודה.
ונזכיר שגם אחרי צוק איתן עוד היו ניצנים של פזילה לימין הקיצוני. בהמתקפה על "שוברים שתיקה", בהתנגדות לחקריות מצ"ח אחרי צוק איתן וכו (http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4612928,00.html)
וכמובן שגם לפני לא חסרים, מהשימוש במסוקים להגיע לחתונות פרטיות לדרדור היחסים המדורדרים גם כך בין ישראל וארה"ב עם זה שבחר לקרוא לקרי אובבסיסבי ומשיחי ועוד ועוד
ואם כבר הזכרת בפוסט את ההתנגדות לייצוא תותים מעזה, כמובן שזה לא מנע ממנו לטעון בנאום רק לפני חמישה חודשים על איך הפלסטינים בחרו לייצא רקטות שהם יכלו לבחור לייצא תותים. הנאום כמובן מלא טענות על איך הפלסטינים תמיד אשמים והכל נכפה עלינו
https://www.facebook.com/173196886046831/videos/1109373032429207/?hc_location=ufi
שכחת להוסיף לחטאיו של בוגי ב(או שמא פיספסתי?) את אמירתו הכמעט אחרונה ששוברים שתיקה הם בוגדים ושג'ון קרי הוא משוגע . זה הקול השפוי של הממשלה המקוללת שלנו.
הבריחה ב2014 היא דבר מביש במיוחד. אני זוכרת שבמלחמת לבנון הראשונה אריק שרון היה הרבה פעמים בתוך לבנון עצמה ולא ניהל את המערכה מרחוק.
אשמח אם תסביר למה השמאל ממהר מאוד לאמץ אנשים שהוא חושב שהם פתאום "מתונים"? עכשיו יש קריאות לאורלי לוי אבקסיס לעבור שמאלה. הרי אכפת לה רק מתקציב חברתי ואם ליברמן היה מספק לה את הסחורה היא הייתה נשארת. גם כשליברמן עצמו אמר שבשביל שלום הוא מוכן לצאת מנוקדים הוא כבר נהפך לסוג של משיח.
למה זה קורה??
הפאניקה היתה מכך שעלית הליכוד לשלטון תוביל למלחמה וזה אכן קרה כעבור 5 שנים. רק שמדינת ישראל למדה שגם במלחמה שהיא יוזמת היא עשויה להפסיד
אני חושב שיש הגזמה גדולה עם הפאניקה סביב בחירתו של ליברמן לשר ביטחון. הנה לדגמה גם כשאריק שרון נבחר לשר ביטחון היתה פאניקה. אוקיי,דגמה לא טובה
אני לא מבין מה פשר התזוזות הפתאומיות בהרכב הקואליציה שביבי יוזם. אני מניח שמדובר ב"שיפור עמדות" למטרות הישרדות פוליטית או העברת חוקים דרמטיים, אבל לא ברור לי מי עלול לאיים על מעמדו או על אילו חוקים מדובר. יש למי מן הקוראים השערות?
Well written and supported by evidence.
The same nonsense will be written when Lieberman makes a few "reasonable" statements and shows a strong hand against some Jewish hilltop teenagers.
The ongoing strengthening of the right, including its fascist flavor, will continue as long as the occupation is profitable. Only when the cost of the occupation becomes too much for the Israel, weather in money or blood, the rise of the right be reversed. At that point you will see Likud accepting 242, Shas returning to moderation, and so forth.
This process is true of the territories. Unfortunately, I do not see the levers needed to gain equality for Palestinians who live within Israeli borders.
יישר כוח! כל הסוגיה של יעלון מול בנט בעזה 2014 נדונה באחרית הדבר למהדורה השנייה של ספרי "עטופות בדגל ישראל." פרופ' יגיל לוי כתב רבות על הפרופיל האתני של לוחמי ח"יר בצבא.
https://secure.pmpress.org/index.php?l=product_detail&p=813
או קיי. תודה שהזכרת לנו. בעסה 🙂 . מהפח אל הפחת
מרתק. תודה – בעצמי נפלתי בפח עיניו המתגלגלות של הצדיק החדש בוגי
ואללה. מעולם לא חשבתי שאצא להגנתו של יעלון. אבל יש הפתעות בחיים.
אז קודם כל, יעלון הוא לא רק קצין. הוא גם פוליטיקאי, ולא רק בגלגולו האחרון. כדי להתקדם לעמדה בכירה בארגון גדול כמו צה"ל, אדם צריך להיות, במידה מסוימת, פוליטיקאי. זה לכשעצמו אינו טוב ואינו רע. זה סט מסוים של כישורים שאפשר לנצל למטרות שונות. אז סביר להניח שבוגי עשה כל מיני דברים כדי לקדם את עצמו. לכל הפחות, אין ראיות לכך שהוא עשה את זה תוך רמייה, יצירת סכסוכים אישיים ופלגנות.
ומצד שני, יעלון הוא גם קצין. זה אומר שתפקידו הוא, בין היתר, לתת פקודות שכתוצאה מהן ייהרגו אנשים. בגלל אופי הלחימה ביננו לפלסטינים, חלק מהאנשים שייהרגו יהיו בלתי-מעורבים. זה לא טוב, רצוי לצמצם את זה עד כמה שניתן, אבל אי-אפשר להימנע מזה לגמרי. גם אם מחר נחתום על הסכם שלום, יהיו מספיק פלסטינים ששום הסכם לא ירצה אותם. יהיו גם לא מעט יהודים כאלה.
יעלון הבין את כל הדברים האלה. ניתן לשער שלאורך הקריירה הצבאית שלו, הוא גם פיתח סקפטיות לגבי אפשרות קיומה של הנהגה פלסטינית המעוניינת בהסכם עם ישראל. אפשר לחלוק על הסקפטיות הזאת, אבל היא אינה נטולת הצדקה.
יעלון הוא, כנראה, גם אדם מגושם למדי, שמתקשה בביטוי פומבי של ניואנסים. הוא רוצה שהציבור היהודי בישראל יהיה מוכן להילחם על מדינתו – רצון מובן, בהתחשב בסביבה בה אנו חיים. הוא מבין, ודי בצדק, שרעיונות לפיהם הישראלים יכולים לשפר את מצבם אם יעברו לברלין (לדוגמא) הם לא רק קישקוש מקושקש אלא מזיקים לכושר העמידה של הציבור הישראלי בפני הסכנות האורבות לו. כמובן, מכאן ועד לאמירות ש"לנוער החילוני אין שורשים" (אם זו באמת אמירה של יעלון ולא כותרת יצירתית של עיתונאי "מעריב") יש מרחק. אבל יעלון וניואנסים לא מסתדרים טוב ביחד. ואם כבר מחפשים דוגמא להתבטאות מזיקה, אז הגדרה של מטרת לחימה כ"לצרוב במוחם של הפלסטינים" מה-שזה-לא-יהיה לוקחת את האליפות בגדול. האמירה הזאת מגלמת מדיניות שיעלון הוא אחד האחראים הראשיים עליה ושהביאה אותנו, ואותו, למצב העגום בו אנו נמצאים.
אבל זה נושא לדיון אחר. בממשלה הנוכחית, יעלון היה קול של שפיות ומתינות יחסית. הוא היה קול של ממסד שלא מת על המצב הקיים, אבל יודע איך להתמודד אתו ומבין את הסכנות הגלומות בשינוי קיצוני. כיוון שלאור המציאות הפוליטית בישראל, שינוי קיצוני יכול לבוא רק בכיוון אחד (רמז: לא שמאלה), אין שום סיבה לשמוח לאידו של יעלון. את המתים שכבר מתו זה לא יחיה, ולעומת זאת, זה יכול להביא לשני הצדדים לא מעט מתים חדשים.
זוהי הטעות הגדולה של השמאל הרדיקלי: הוא תוקף את הממסד, כולל זרועו הפוליטית, לא רק בלי שיהיה לו מושג איך באמת ניתן להחליף את הממסד הזה אלא גם בלי להבין שהממסד, עם כל מגרעותיו, הוא מה שעומד ביננו ובין התהום. כותב הבלוג הזה עשה את הטעות הזאת כשתקף את ממשלת אולמרט אחרי מלחמת לבנון השנייה (לא שהתקפותיו שינו משהו). תומכי סאנדרס היום עושים את אותה טעות כשהם תוקפים את קלינטון, בלי להבין שאת מועמדות המפלגה לנשיאות הם כבר לא ייקחו ממנה, אבל הם יכולים לגרום לתבוסתה בפני אלטרנטיבה גרועה בהרבה. חלקם אולי מבינים זאת, ורק מפלצת הספגטי יודעת מה הם רוצים להשיג בכך.
אנורקסיה נרבוזה, המתה עצמית על מזבח הדימוי העצמי המשתקף ממראה עקומה.
האם אני קורא נכון שאתה מתחיל להבין שיש סיכוי לא רע שדאדי יהיה הנשיא הבא?
סבירות נמוכה, כמו שאמרו כאן פעם (לביטוי הזה יצא שם רע, וחבל).
עדיין, יש דברים שלא כדאי לעשות, כי פוטנציאל הנזק שלהם, קטן ככל שיהיה, גדול יותר מהתועלת (אפסית במקרה המדובר).
http://www.haaretz.com/world-news/u-s-election-2016/1.720610
נו, עמוד שמונעשרה בפלייבוק המצהיב.
זה לא ידבק, כי זה שקוף וכי זה לא מזיז לאף אחד. שלא יובן לא נכון, יש אנטישמיות בשולי ימין האלטרנטיבי. אבל היא לא רצינית ובעיקר, לא מסייעת להבחר ולכן לא שימושית.
אין מה להשוות לאנטישמיות בשמאל הרדיקלי האירופאי, שהיא עמוקה ומושרשת ומהותית לחלקים נרחבים באלקטורט.
מזה כמה חודשים אני חופר בתנועה הזו והיא הדבר המרענן ביותר מאז גוסטבאסטרס המקורי.
תנועה צעירה, רעננה, המסרים ברורים וקליטים. היא תופסת באופן היסטרי בקרב סטודנטים שלא קנו את החרא הניוספיקי ולכן היו נטולי פלטפורמה. בקרב הייטקיסטים וגיימרים ששומעים את חרבות הצלבנים מתדפקות על שערי התעשיות המדהימות שהם הקימו. פועלים כחולי צאוורון שרואים איך הדמוקרטים, מגני העובדים, מכרו אותם, גברים שמתחילים לראות את המלחמה המתנהלת נגדם (לא מעט גברים הומוסקסואלים, וכל אלו שמאסו במשחק הפוליטי השקוף שמשוחק מאותו פלייבוק מצהיב.
אכטונג! אכטונג! הישות המכנה עצמה "תום אלקיים" (שאינ/ה קיים/ת) הצטרפה לדיון! נא לרדת למִקְלָטִים; מייד
אוי, תודה לך.
אף פעם לא היה לי כרוז.
כמה יעלה לי לקחת אותך לישיבות דירקטוריון איתי?
המירוץ לאי-רלוונטיות נמשך במלא המרץ.
הקליע שנורה מקנה הרובה של אליאור עזריה פגע ישר בראשו של השמאל התלאביבי.
הרי אלאור עזריה היה החלום שהתגשם, הכדור שרעמו יקיף את העולם, האירוע הצפוי כשקיעה לו חיכו כל כותבי המאמרים, הבלוגרים, המצקצקים, והמלקקים. והנה הוא בא, מצולם, מתועד, בלתי נתן לשלילה, בלתי ניתן לערעור. הנה הוא האיינזצגרופן, היודו-נאצי. תבוא, אנחנו מחכים לך יותר מדי שנים.
אז הוא בא. וכלום לא קרה. כלומר, שום דבר לא קרה כמו שצריך.
העם לא נבהל מדמותו הנשקפת במצלמות בצלם, הפוליטיקאים לא עלו לביתה של זהבה גלאון, להיפך. העם, בכסילותו האינסופית, הבין בחושיו הפרימיטיביים שהתמונה שהוצגה לו, שחור לבן. רוטשה עד בלי הכר. המציאות מורכבת, אלאור עזריה, נתפס בקלקלתו, בכשלונו, בפחדיו, בזעמו. בכל אותם הדברים שעושים אותנו אנושיים.
הזעזוע שיוצר בקפידה, הסערה שפוברקה, הביאה את הטיפש המצוי שאינו בקיא בתפקיד אותו הוא אמור למלא, למרוד שוב בהנחיות הבמאי. הוא האדיוט, ראה את המטרה המצויירת סביב החץ מאותה הקשת. ואמר לעצמו ״הצבועים יאכלו את החייל הזה חי״ וקם להגן עליו, באותנטיות מטופשת, אמר לעצמו התינוק השבוי, כזוב התודעה, ״זה יכל להיות האחיין שלי, הבן של השכן, הבן שלי אשתי״, הזדהות זה דבר מחורבן.
עקב זהותו, הבוק מהקריה ידע את התפקיד אותו אמור למלא ואכן מילא אותו עד שהגדיש את הסאה. הוא כנראה עדיין לא מבין, הבוק, מה הוא לא עשה נכון, הוא לעולם לא יבין, עקב זהותו.
את הבוק, החליף ליברמן. צוחק עד שעכוזי דואב.
אין לי מה לומר על בוז׳י ומפלגתו המרקיבה, לוויתנים פשוקי סנפירים על החוף נראים מלאי עזוז לעומת קבר האחים הזה.
סימנו של טובע, שהוא נאחז קש.
קשי הימים האחרונים,
הפיכה צבאית אחרי הסגן מהוורמכט
בוגימן שיפרק את הימין
הנסיונות לבייש את כחלון החוצה מהממשלה
זכרונות אהבה מבני בגין
קשים חייו של הנאחז בקש, ביחוד אחרי שלגבו של הגמל נשבר הזין.
עם כל ההתפעלות שלך מהזהות האותנטית וכיו"ב, תואיל להסביר מדוע לא קמה מחאה דומה להגנתו של, נאמר, קובי פרץ (מזרחי אותנטי אף הוא, שלהבדיל מאזריה, גם הספיק לעזור לכל מיני אנשים)?
הרי ככל שניתן להניח לאור הרקע של השיפוט הצבאי בתחום, העונש שיקבל אזריה יהיה כנראה קטן יותר מזה שקיבל פרץ. והאזרח המצוי במדינת ישראל, מזרחי או לא, מכיר כנראה יותר אנשים שמתחמנים את רשות המסים מאנשים שיורים בפצועים נטולי סכנה.
אתה משווה זמר מיליונר צהוב שיער עם מניירות של טוס שמעלים מסים ל״ילד של כולנו״. הוא נתפס כמטומטם יותר מהכל, לא כגיבור, לא כקורבן, כמטומטם. לא כי הוא העלים מסים אגב, זו מצוות עשה. אלא כי הוא נתפס כמו חמור.
אליאור עזריה נענש לא בגלל שהוא ניסה לדפוק את המדינה, אלא בגלל שהוא אוהב את המדינה.
יש איזו בעיה בזיהוי של אהבת המדינה עם הרצון לדפוק כדור בראש למחבל *לשעבר* שאינו מסכן איש ברגע הירי, אתה לא חושב?
דרך אגב, לא יודע לגבי "כולנו", אבל אזריה אינו ילד שלי. הוא לא היה כזה גם אילו היה נוהג למופת ומפנה את המחבל הפצוע בעצמו לטיפל רפואי, עם המעצר הנלווה המתבקש. הנטייה לראות באדם בוגר (או מתבגר) שלפני שנה איש לא ידע את שמו "ילד של כולנו" היא גם סוג של הקצנה שלא מובילה למקומות טובים.
ברור שיש בעיה. אליאור אזריה רצח אדם בדם קר, מה לא ברור?
אבל, גם הטייסים רוצחים, נכון? ככה שמענו את גדעון בערוץ שתיים עם כל הפאתום שהוא מזייף.
אבל, גם ברק רוצח נכון? שמענו בהפגנה את הקהל זועק.
אבל גם ביבי רוצח נכון? שמענו בכנסת.
אז אם כולם רוצחים? למה רק המזרחי נשפט? כי הוא לא רצח ממטוס? או מחופש לבחורה, או מרחוק?
מי שהופך כל הריגה מוצדקת לרצח, שלא יופתע שרצח הופך להריגה מוצדקת. המטוטלת של פאק יו קוראים לזה.
ואת ההבחנה בין מצב שבו פובליציסט או פוליטיקאי קורא למישהו רוצח למצב שבו הרמטכ"ל ושר הביטחון, עם קריירה מצטברת של יובל שנות פיקוד, אומרים שחייל פעל בניגוד לפקודות ולערכי צה"ל, המטוטלת שלך לא יודעת לעשות?
אם לא, אז היא לא שווה הרבה (מלבד לספק תשובה נוספת לשאלה למה אני מיזנטרופ, אבל זה לא באמת חשוב).
דרך אגב, יכול להיות שלכחלון נפתיה עכשיו דרך לראשות הממשלה. בכל זאת, לצה"ל ולאלופיו יש משקל ציבורי ענק בישראל. אם כחלון יידע למשוך אליו את אנשי הביטחון המאוכזבים, להפיל את הממשלה ברגע הנכון ולשכנע את לפיד להצטר אליו, הוא עשוי להיות ראש הממשלה המזרחי הראשון בישראל. ההשערה שלי היא שכחלון לא יעשה את זה בקרוב אלא יחכה לפשלה הרצינית הראשונה של ליברמן במשרד הביטחון, אבל פשלה בוא תבוא (כי ליברמן הוא בריון מילולי שאינו מכיר את המערכת, ומוקצה מחמת מיאוס, אם לא חמור מכך, אצל בעלת הברית העיקרית שלנו).
אני לא חושב שאני אשמח לראות את כחלון בראשות הממשלה, אבל א) זה יותר טוב מביבי, וב) זה יהיה מעניין.
למרבה הצער כל אלוף בצה״ל נושא את שרביט ראש הממשלה בציקלונו.
ואפילו לא, ההבדל בין ״פעל בניגוד להוראות… ערכי צה״ל״ לבין ״רוצח״ הוא כמו ההבדל בין מלפפון לדילדו, יש דמיון מסויים בצורה אבל רק אחד מהם אפשר להכניס לפה בבית הספר.
ההבדל בין ״פעל בניגוד להוראות״ לבין אותה התרפקות על זכרונות אהבה מאושוויץ שעשה מפקד היסטרי אחר, גדול אף יותר.
בוא לא נעשה הנחות לעצמנו. ההיסטריה המפוברקת סביב אליאור עזריה חזרה כבומרנג לכל אלו שרקדו על הדם, ביחוד לרקדנים בחלקים מסויימים במטכ״ל.
כחלון לדעתי לא אידיוט ולכן לא יעשה שום דבר אידיוטי.
הוא צריך לסיים קדנציה כילד השפוי בכיתה, שר אוצר שמסיים קדנציה זה דבר נדיר מאד. משם להתמודד בבחירות הבאות על ראשות הממשלה, התיעוב שהשמאל הפוליטי מייצר מול לפיד, עובד לטובת כחלון, עד שנתיים מזה יעשו רק טוב.
למה לעזאזל אתה חושב שיאיר גולן היסטרי, או שהוא דיבר על אזריה? הוא אמר דברים של טעם על תהליכים שהחברה היהודית בישראל עוברת באופן כללי. תומכי אזריה ממחישים את התהליכים האלה הרבה יותר מאזריה עצמו, וגם ההשתוללות שלהם היא רק קצה הקרחון.
יש לתומכי אזריה בעיה עם זה שמכנים אותו רוצח? שיתווכחו עם מי שמכנה אותו כך (שזה אני ואתה, אבל לא שר הביטחון והרמטכ"ל). אבל הם לא מוכנים אפילו להתווכח. מבחינתם, מי שמרים יד על יהודי דינו מוות, ולעזאזל כל דבר אחר, מזכויות האדם ועד התנהלות מקצועית של צה"ל. אילוסטרציה לערך "אספסוף" במילון. אפשר להבין למה הדבר הזה קיים, אבל אין שום הצדקה לתת לו להשפיע על החלטות פוליטיות (מלבד להטיל פתק בקלפי פען בכמה שנים). ולא ברור לשם מה ביבי היה צריך להדיח את יעלון: שלטונו היה מובטח בלאו הכי, היא בדיוק סיכם על תקציב דו-שנתי חדש שלא היה סיכוי שלא יעבור. אני פשוט לא מבין למה הוא עשה את זה.
"התיעוב שהשמאל הפוליטי מייצר מול לפיד" (שהאפקטיביות שלו היא אפסית, אבל מי סופר?) לא עוזר לכחלון בגרוש. כדי להתמודד לראשות הממשלה, כחלון צריך מפלגה עם נציגות גדולה יותר ועם שמות נוצצים יותר ממה שיש לו ב"כולנו". האיחוד עם לפיד יכול לתת לו את זה, אבל לשם כך לפיד צריך להשתכנע שהוא עצמו לא יהיה ראש ממשלה, ולא שר בולט אצל ביבי (את החלק האחרון לפיד כנראה כבר הפנים). כדי להצטייר כשפוי בכיתה, כחלון צריך שמישהו לידו יעשה שטויות. בינתיים ביבי מספק לו את זה, וסביר להניח שליברמן יהיה הבא בתור. שנתיים בפוליטיקה הישראלית הם זמן ארוך מאוד; יכול להיות שכחלון מוכן לחכות שנתיים אם אין ברירה, אבל לא נראה לי שהוא רוצה לחכות.
נו, תעשה לי טובה עם ה״תהליכים״ האלו, חירבוני יונים.
אין שום תהליכים, יש הגברה ופוקוס עצום על אירועים בקצוות, כזכור, המחתרת היהודית התקיימה לפני ה״תהליכים״.
אם כבר, החברה היהודית עברה תהליך משמעותי של ליברליזציה והדבר משתקף בכל אספקט של התרבות הפופולרית. מהיחס ללהטבים דרך היחס לנשים ועד לערבים.
להגברה והפוקוס הכמעט מזוכיסטיים המובלים על ידי קבוצה המיוצגת באופן לא הוגן בספירה הציבוריות הישראלית יש סיבות רבות. כמעט אף אחת מהן לא קשורה לישראל עצמה או מעשיה האובייקטיביים של ישראל שהם מתונים ומבוקרים וסבירים לחלוטין בכל מדד, השווה לכל מדינה אחרת בעולם במצבים חצי דומים.
הסרמטכל, אמור לדעת את כל זה, הוא הרי מעורב בפעילות הקשה ביותר, המדממת ביותר, המסובכת ביותר.
ובכל זאת, הוא מרשה לעצמו לאותת לקבוצת ההתייחסות כמו נער מתבגר בטקס סיום של תנועת נוער. לפזול לפוליטיקה באופן המכוער ביותר, לחרוג ממקומו ומתפקידו ולחרבן לכולנו על הראש כמו עד פריבילג לבן מסריח שחושב שהוא מנהל את החשבון המוסרי של האומה. נו, גנרל, במדים. ביום השואה.
והכל בשביל לשבת בין יחימוביץ לכבל בשולחן האופוזיציה כעד תקווה לבנה כושלת. יותר מדי אנשים במדינה הזאת חושבים שהיא רכושם הפרטי והם יכולים למעוך את הפרצוף שלה בעקביהם בטפסם מעלה. יהה הסרמטכל אזהרה.
ליברליות כלפי הערבים הייתה כאן בשנות ה-90. מה שיש עכשיו הוא שרידים עשנים מאז. המחתרת היהודית הייתה תופעה קיצונית וחריגה. הירי של אזריה הוא אולי כזה (אם כי יש ראיות למקרים דומים, שפשוט מתועדים פחות טוב), אבל התמיכה הציבורית בו היא משהו שלא ראינו קודם. להצביע על כך זה לא מזוכיזם, זה ניסיון לא להיגרר למקומות שלא אני ולא אתה רוצים להיגרר אליהם.
אין שום ראיה לכך שליאיר גולן יש שאיפות פוליטיות (מעבר אולי לשאיפה להתמנות לרמטכ"ל, שהוא די חיסל אותה עכשיו). הגנרל האחרון שנכנס כאן לפוליטיקה הוא יואב גלנט, וגם זה אחרי שלא יצא לו להיות רמטכ"ל. הגנרל האחרון לפני גלנט שנכנס לפוליטיקה היה משה יעלון. גם גלנט וגם יעלון עשו את זה בדרך שונה מאוד מזו שאתה מתאר.
כן, כמו המזרחי שקולניק שירה בשבוי כפות. אם אתה מחפש איפה דופקים את המזרחים, תשווה את יחס המתנחלים לרוצחים האשכנזים "שלהם" כמו אנשי המחתרת היהודית או ברוך גולדשטיין לרוצחים המזרחים האאוטסיידרים כמו יונה אברושמי.
אתה מתפרץ לדלת פתוחה, אני טענתי, טוען ואטען שהגזענות המבנית, החולנית נגד המזרחים מגיעה משתי קבוצות בחברה, האליטה הותיקה של ״גנבו לנו ת׳מדינה, אוטוטו בברלין״ ומהקוק׳ס, חובשי הכיפות הסרוגות.
המאבק על השטחים הוא מלחמה על גבולות הגזל של האשכנזים מהערבים. למזרחים, לרוסים, לאתיופים אין יד ורגל במאבק הזה.
המלחמות של מירי רגב חשובות לי יותר ממעלה ירך בין גבעות דדים, או מהפלטפורמה הפוליטית הכושלת של השמאל האימפוטנטי. אני דואג לילדה בפריפריה שדפקתם וזרקתם כמו קונדום משומש, בין אם זו אנסטסיה, אורטל או טגסט.
שיהיה לה תיאטרון מקומי ולא תטריח את גילה הזקנה לכתת רגליה, שתתגאה במי שהיא ומה שהיא, שיהיה לה חינוך טוב, אנחנו לא פוחדים מיותר יהדות או פחות יהדות, אנחנו הרי יהודים באופן די רגיל, היינו כאלו כבר אלפי שנים. אני רוצה שהיא תתקבל לאוניברסיטה בלי סלקציה של האדון והפסיכומטרי שלו, שדמות אמה לא תהה בדיחה לערב שישי, שחתוך לשונה לא יהיה ללעג וקלס, שלא יקראו לה פריחה ושרמוטה ולאחיה ערס, שיכור ובבון, שתגדל ויהיה לה טוב. חוץ ממנה לא אכפת לי מאף אחד ושום דבר במדינה הזאת.
הפלסטינים הם בעיה שלכם ושל הירדנים, תפתרו אותה.
אם לא תפתרו אותה והיא תהיה בעיה שלנו, אנחנו נפתור אותה. לנו, שום דבר לא בוער.
ליוסי
תודה !!
מה שעצוב פה שהשמאל יאמץ אותו כמשיח כמו גבי אשכנזי ובני גנץ…
ובפינתנו שניים אוחזין בקש אחד
הקש היומי הוא רוני דניאל
Je suis Roni…
לא צחקתי כך מאז
Rue De Merde
זה חייב להפסק, הסרעפת שלי כואבת
למען הדיוק – בשבוע שבו סרב ה"צדיק" הרב ליאור להגיע לחקירת משטרה (חוץ מזה הרי הכל בסדר אתו)
לא היה נאה לשבת איתו על אותה במה.
לכן בטלו השתתפותם ברגע האחרון, כאלו בלי הענין הזה עם המשטרה ממש כבוד לשבת אתו.
"גורם המקורב לאחת הלשכות אמר אמש למעריב "אף שר או אלוף בכיר בצה"ל, לא היה יכול לשבת על אותה במה עם הרב ליאור בשבוע כזה".
בשבוע כזה.
http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/256/666.html