אם ארה”ב רצינית בדרישתה – חתיכת “אם” – להעברת יותר שטחים לשליטה פלסטינית, יתכן ש-20 שנים של קפאון במו”מ על סף שבירה

על פי ידיעות שטרם אושרו, אבל כבר זכו להדים בתקשורת ובמערכת הפוליטית הישראלית, ארה”ב דורשת מישראל להעביר שטחים משטחי סי לשטחי בי. מאחורי ההגדרה הסתומה הזו עומדת או פריצת דרך או משבר גדול.

הסכמי אוסלו, שנחתמו בספטמבר 1993, היו הסכמי ביניים. היה להם תוקף פקיעה, מאי 1999. במסגרתם, חולקה הגדה המערבית לשלושה חלקים: שטחי איי, שטח מצומצם יחסית שכלל בעיקר את הערים הפלסטיניות, הועבר לשליטה פלסטינית מלאה. שטחי בי הוגדרו כשטחים שהשליטה האזרחית בהם היא פלסטינית והשליטה הבטחונית בהם ישראלית. שטחי סי, שהם יותר מ-60% משטח הגדה ושמכילים בו זמנית את כל ההתנחלויות והמאחזים ואת רוב השטחים החקלאיים בגדה, הוגדרו כמיועדים למשא ומתן עתידי ונמצאים תחת שליטה ישראלית מלאה עד שיושג הסכם.

מי שזוכר את השנים האינסופיות של התמקחות בין נתניהו וממשל קלינטון, לאחר שפרס הובס על ידי נתניהו ב-1996, יזכור ששוב ושוב עלה לדיון המושג של “פעימות.” אלו היו השטחים שישראל היתה אמורה להעביר לידי הפלסטינים כחלק מהמו”מ: להעביר אותם מאזור סי (שבשליטה ישראלית מלאה) לשטחי בי או איי. נתניהו הצליח למסמס את המחויבות הזו, הובס לאחר מכן על ידי הכושל שבראשי ממשלת ישראל, אהוד ברק; וזה הוביל אותנו לבטחה אל האינתיפאדה השניה. במהלכה, הכריזה ישראל שוב ושוב שלהסכמי אוסלו אין עוד כל תוקף. היא נתנה לכך ביטוי בעובדה שצבאה מפר בשיטתיות את העאלק-ריבונות הפלסטינית ופושט על בסיס קבוע על שטחי איי.

הדרישה האמריקאית שנתניהו יעביר שטחים ממעמד של שטחי סי לשטחי בי אומרת שמישהו בממשל האמריקאי זוכר טוב מאד איך נתניהו עבד על ממשל קלינטון. והוא חוזר עם הדרישה שממלכדת את נתניהו. עם זאת, מאז 1999 קרו הרבה מאד דברים. קודם כל, מספר המתנחלים גדל פי שניים כמעט. שנית, ישראל חילקה בפועל את שטחי סי למתנחלים ומנהלת קמפיין שקט אך נחוש של טיהור אתני של הפלסטינים בשטחי סי באמצעות טרור יהודי שמגובה על ידי הצבא. שלישית, ואולי חשוב מכל, לרוב הישראלים אין שמץ של מושג מה קורה בשטחים ומה לעזאזל ההבדל בין שטחי איי, בי וסי. נפתלי בנט אפילו בנה תכנית של סיפוח שטחי סי.

התכנית של בנט נשענה על אי ההבנה של רוב הישראלים. על פי התיאור שלו, אפשר לחלק את השטח בצורה ברורה לשלושה חלקים. זה הבל מוחלט. מבט על המפה בשטח יראה שלא מדובר בשטח שניתן לחלוקה: מדובר באסופה של מובלעות.

וכאן המלכוד של נתניהו: הוא לא הצהיר על כך בפומבי, אבל המתנחלים והימין רואים את שטחי סי כמשהו שכבר הובטח להם. ספק אם אפשר לבצע העברה של שטחים למעמד בי מבלי לפגוע במאחזים או התנחלויות קיימות, ובוודאות אי אפשר לעשות זאת בלי לפגוע בפוטנציאל ההתרחבות שלהן. נתניהו, בקיצור, יצטרך בקרוב להתעמת עם הימין – או להתעמת עם ממשל טראמפ.

זה אומר, שוב, שמישהו בממסד יחסי החוץ של ארה”ב זוכר היטב את ההבטחות המופרות של נתניהו, הבטחות מופרות בנות 20, ואין לו שום בעיה להעלות את ה”פעימה השלישית” שלא בוצעה מימי קלינטון שוב על שולחן הדיונים. השאלה הגדולה היא האם לגורמים הללו בממשל יש יכולת להשפיע על דונלד טראמפ לקרוא יותר משלושה פסקאות שלא מכילות את שמו, והאם זה בעצם מעניין אותו. אם זה אכן יקרה, וזה חתיכת “אם”, לגמרי יתכן שהשינוי המשעמם בין בי לסי יהיה המהלך שינפץ קפאון של 20 שנה.

חשוב לציין שהמהלך הזה, הרבה יותר מהקפאת התנחלויות, מאיים על הסטטוס קוו כפי שישראל נהנית ממנו, ולא במקרה אף ממשל לא העז להעלות את הרעיון הזה ב-17 השנים האחרונות. נעקוב בעניין.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

על עוד עוולה של הכיבוש הישראלי, נוכחת, יומיומית ונעלמת לגמרי מעיני הישראלים

לפני שנבחר לראשות הממשלה ב-2009, הרבה בנימין נתניהו לקשקש על “שלום כלכלי.” על פי המלל שפלט באותה תקופה, ממשלה בראשותו תטפח את הכלכלה הפלסטינית ועל ידי כך תחזק את ידי המתונים שם; אחר כך אפשר יהיה, לדבריו, לדבר על שלום מדיני.

בסוף 2015, הסכימה ממשלת ישראל עקרונית לאפשר לספקיות הסלולר בגדה – לא ברצועה, זה יקום אחר – פריסה של תדרי דור שלישי. זה היה אחרי שנתיים שבהן היא עיכבה את ספקית הסלולר הפלסטינית השניה, ווטניה, מלפרוס אפילו דור שני. ספקית הסלולר הפלסטינית הגדולה – הדומיננטית, למעשה – ג’וואל ביקשה את תדרי הדור השלישי לפני שמונה שנים. אתם יודעים, בדיוק בימים שבהם נתניהו התפייט על שלום כלכלי. לקח לה רק שמונה שנים לקבל את ההיתרים.

כמובן, העובדה שישראל אמרה שהיא מאשרת משהו, לא אומר שזה גם יקרה. אחרי הכל, בהסכמי אוסלו התחייבה ישראל לאפשר לפלסטינים פריסה חופשית של ספטקטרום סלולרי. זה היה רק לפני 23 שנים.

כל זה, ועוד, מופיע בדו”ח צנוע של הבנק העולמי, שעוסק בצרות של תעשיית הסלולר הפלסטינית. יש שם לא מעט נקודות מעניינות, ונתחיל מהברורה מאליה. הסירוב הישראלי לאפשר לחברות הסלולר הפלסטיניות לפרוס תדרי דור שלישי עלה לכלכלה הפלסטינית בשנים 2013-2015 מאות מיליוני דולרים, אולי אפילו עד כדי כמיליארד דולרים. לאלו ממכם שמתקשים לזכור את התקופה, זו היתה תקופת שיא השקט ביחסי ישראל-פלסטין מאז שנת 2000.

אילו בנימין נתניהו אכן היה מאמין לרטוריקה שלו-עצמו על “שלום כלכלי” כמקדם שלום בכלל, הדבר הראשון שהוא היה אץ לעשות היה להמטיר ספקטרום על חברות הסלולר הפלסטיניות. כי כשיש לך חברות שמסוגלות לספק דור שלישי, אתה מקדם את כל עולם האפליקציות. לך תקים סטארטאפ סלולרי כשאין לך חיבור רשת יציב. יש ברמאללה סצינת סטארטאפ צנועה. נתניהו, כדיקטטור הצבאי של הפלסטינים, יכול היה לקדם אותה. הוא היה יכול להציע לצעירים פלסטינים עתיד אחר. הוא יכול היה לקדם את עלייתה של שכבה כלכלית ותרבותית פלסטינית שהיתה מציבה אלטרנטיבה לפלסטינים מיואשים.

היו לו שמונה שנים, והוא לא עשה כלום מכל זה. למה? ובכן, קודם כל משום שהוא נתניהו. עשיית כלום הוא המצב הטבעי שלו. ושנית, משום שלישראל אין באמת אינטרס לטפח עצמאות כלכלית פלסטינית. האינטרס שלה הוא קולוניאליסטי.

נסביר. כדי שחברות סלולר פלסטיניות יוכלו לתפקד ברצינות, הן צריכות לפעול בשטחי סי. שטחי סי מהווים כ-60 אחוז משטחי הגדה. מספר הפלסטינים שחי בהם לא ברור, נע בין 100,000 ל-300,000, אבל שטחי סי הם גם הדרכים שבין הערים והעיירות הפלסטיניות. חברת סלולר פלסטינית שלא יכולה לספק כיסוי בשטחי סי, תתקשה מאד לספק כיסוי ראוי ללקוחות שלה.

וראה זה פלא, ישראל לא מאפשרת בפועל לחברות פלסטיניות לבנות אנטנות סלולר בשטחי סי. בשנת 2014, ביקשה ג’וואל אישורים לבנות 57 תחנות כאלה בשטחי סי, ובתגובה הרשויות הישראליות דרשו שהיא תבנה את המתקנים בשטחים שנמצאים בשליטה ישראלית ישירה ושאין להם קשר רציף לשטחי איי או בי; דרישה שלישית היתה שהספקטרום בשטחי סי יהיה ספקטרום ישראלי, לא פלסטיני. מאוחר יותר, ב-2015, ישראל ירדה משתי הדרישות הראשונות, אבל המשיכה לא לאשר את הבקשות של ג’וואל: מ-57 הבקשות שהוגשו ב-2014, אושרה עד מועד פרסום הדו”ח רק אחת.

מצד שני, בעוד שהכיסוי של חברות הסלולר הפלסטיניות בגדה מוגבל, הכיסוי של חברות הסלולר הישראליות מלא. זוכרים איך אורנג’ בנתה מתקנים במאחזים בלתי חוקיים? בנתה אותם למרות צווי הריסה? אז התירוץ הרשמי שלה היה שהיא מחוייבת לספק כיסוי גם בהתנחלויות. אממה, הדו”ח של הבנק העולמי שם לב לתופעה מעניינת: האות של חברות הסלולר הישראליות חזק מדי מכדי לספק שירות רק למתנחלים. על פי ההערכות, חברות הסלולר הישראליות מחזיקות בכ-30% או יותר מכלל המנויים בגדה.

וזה הגיוני לגמרי. אם הייתי צריך לבחור בין חברה פלסטינית מקרטעת שלא מסוגלת לספק לי דור שלישי ברגע שאני יוצא מתחומי העיירה שלי ובין חברה ישראלית שמבטיחה בעליצות שבקרוב היא תספק לי גם דור רביעי, מה שיקרה שש שנים בערך לפני שחברה פלסטינית תקבל רשיונות לדור רביעי, אז די ברור במה הייתי בוחר.

אנחנו צריכים להתחיל להבין שמה שקורה בגדה כבר איננו כיבוש, מזמן מדובר בקולוניאליזם/אפרטהייד. “כיבוש” הוא רק התירוץ של הימין היהודי להמשיך להחזיק את השטחים. בפועל, ישראל מנצלת את המשאבים של הגדה המערבית לצרכיה כבר עשרות שנים, בניגוד למשפט הבינלאומי. היא מנצלת כל דבר שהיא יכולה. ורוב הישראלים עיוורים לחלוטין לחלק ניכר מהניצול הזה. גם מי שמודע לכך שמשהו לא מסתדר – חיפשתי מידע במשך שנים על נושא הדור השלישי בגדה, עד שהגיע הדו”ח של הבנק העולמי – לא יודעים מה בדיוק קורה.

דו”ח קודם של הבנק העולמי, מסוף 2013, מצא שהשליטה הישראלית בשטחי סי לבדם עולה לכלכלה הפלסטינית 3.4 מיליארדי דולרים בשנה. זה הרבה מאד כסף, ודאי במונחים פלסטיניים אבל גם במונחים ישראלים.

“שלום כלכלי” לא אפשרי משום שיותר מדי חברות ישראליות ויותר מדי ישראלים מתקיימים על ניצול של הפלסטינים. יתר על כן, כל נסיון לקדם “שלום כלכלי” ידרוש מישראל לוותר על נתחים שכבר תפסה בשטחי סי – וישראל לא מאומנת להרפות. נתניהו ודאי לא מסוגל לשחרר את אחיזתה של החברה היהודית בטרף. האיש שאמר שהוא חזק מול החמאס חלש מאד נגד הימין היהודי.

מנגנוני ה-hasbara הישראליים אוהבים לטעון בשנים האחרונות שהפלסטינים שולטים בעצמם. בוגי יעלון התחיל את השקר הזה ואחד המקדמים הבולטים שלו הוא בן דרור ימיני. הפלסטינים כל כך שולטים בעצמם, שישראל שולטת במרשם האוכלוסין שלהם; הם כל כך שולטים בעצמם שישראל שולטת בגביית המסים שלהם; כל כך שולטים בעצמם, שאין להם אפילו תדרי סלולר משלהם והם לא יכולים לבנות אנטנות ברוב השטח שלכאורה מיועד להם.

ואה, כן: מתי הסכימה ישראל לתת לפלסטינים את התדרים שהם כה נזקקו להם? לא בשנות השקט אלא בסוף 2015. אחרי שהתחילה התקוממות אלימה. כמעט אפשר היה לחשוב שישראל רוצה לעודד אלימות פלסטינית.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

כשישראל מונעת משר דרום אפריקאי לבקר ברשות הפלסטינית, היא מפוצצת את אחד השקרים של עצמה

אחת הטענות החוזרות על עצמן של הימין היהודי בישראל היא שאין בעצם כיבוש בגדה המערבית, ואם יש הוא זניח: רוב הפלסטינים, נטען שם, ממילא נמצאים תחת שליטה פלסטינית. יש מספר קטן של פלסטינים שחיים בשטחי סי, אבל זה לא סיפור רציני. אין כיבוש כי רוב הפלסטינים חיים תחת הנהגה פלסטינית. הטמבל שעומד בראש המפד”ל אפילו בנה תכנית מדינית-עאלק סביב הרעיון הזה: היא אומרת שישראל צריכה לספח את שטחי סי, במידת הצורך להעניק אזרחות לתושבים שם, וחסל סדר.

זה בלוף נאה, רק שאין לו אחיזה במציאות. קודם כל, בניגוד לציורים של בנט, אי אפשר לחלק את הגדה המערבית לשלושה אזורים מובחנים: המדובר במובלעות. שנית, הפלסטינים לגמרי לא שולטים על עצמם. מי שטורח לקרוא את החדשות, יכול היה לשים לב, למשל, שהפלסטינים לא מסוגלים אפילו לשלוט על ההכנסות של עצמם: הם תלויים לשם כך בישראל, וזו מעכבת את העברת התשלומים כרצונה. הפלסטינים עצבנו את נתניהו? עובדי הממשלה שלהם לא יקבלו משכורות עד שיהיו מספיק צעקות מאירופה וארה”ב. ומי ששם לב לדיווחים היומיים של צה”ל על המעצרים שהוא מבצע מדי לילה, ישים לב שחלק ניכר מהם מתבצעים בכלל בשטחי איי – אלה שאמורים להיות תחת שליטה פלסטינית מלאה. מדי פעם מבצע מעצרים כזה מסתבך, ואז צה”ל הורג כמה פלסטינים בלי שהציבור הישראלי שם לב.

הדוגמא האחרונה לכך שבניגוד לתעמולה הימנית, השליטה הישראלית על הפלסטינים בגדה מעולם לא הסתיימה התרחשה בסוף השבוע. בלייד זימאנדה, השר הדרום אפריקאי לענייני השכלה גבוהה, קיבל הזמנה לביקור רשמי ברמאללה. אממה, משרד החוץ הישראלי ממש לא אוהב את זימאנדה. שם ראו בשלילה את העובדה שזימאנדה לא התכוון כלל לבקר בישראל אלא רק ברשות הפלסטינית, ואת העובדה שהוא מבקר תקיף של מדיניותה של ישראל, ועל כן הודיעו שלא יתנו לו ויזה.

ההודעה לוותה בלהג הרגיל של אביגדור ליברמן, שצריך להוכיח שהוא עדיין קיים ועדיין מועמד לתפקיד שר החוץ, אבל היא לא מסתירה את העובדות: שכל מי שרוצה להכנס לגדה המערבית, צריך את אישורה של ישראל. ולא מדובר רק בשרים דרום אפריקאים: בשעתו, אסרה ישראל על כניסתם של הבלשן והפעיל נועם חומסקי, הליצן הספרדי איוון פראדו, ואמן הקומיקס מקסימיליאן לה רוי לגדה.

כלומר, ישראל שומרת לעצמה את הזכות לקבוע לפלסטינים לא רק אם הם יקבלו את הכספים שישראל גבתה עבורם, אלא גם מי יהיה הליצן שלהם, מי יתארח בפסטיבלי הקומיקס שלהם, ואיזה בלשן יוכל לנאום שם. היא שןלטת בגדה שליטה מלאה באמצעות המעברים. היא שולטת אפילו ברישום האוכלוסין של הפלסטינים, מוקד לטרגדיה מתמשכת בזכות עצמה. בגדה יש אלפי תושבים שנולדו בעזה, אבל ישראל סירבה לאשר את שינוי הכתובת שלהם – למרות שחלקם מתגוררים שם יותר מעשור. המשמעות היא שבכל רגע נתון, ישראל יכולה לעצור את ה”עזתים” הללו, להודיע שהם מתגוררים בגדה בניגוד לחוק, ולגרש אותם לעזה. ישראל מסרבת לאפשר לפלסטינים לעבור לגדה מעזה, וכך נוצר מצב שיש, למשל, אב שגר בגדה במשך שנים ואיננו יכול לראות את משפחתו – כי ישראלל מסרבת להכיר בכך שהוא תושב הגדה, איננה מאפשרת למשפחתו להתאחד איתו, ואם יצא לפגוש אותן בעזה, לא יוכל לשוב לגדה. מצד שני, אם אתה תושב הגדה ויש לך קרוב משפחה בעזה שנמצא על סף מוות, בכלל לא בטוח שישראל תיתן לך לראות אותו בזמן.

ישראל, במילים אחרות, כל כך לא שולטת בגדה וברצועה, שהיא קובעת לפלסטינים מי מהם יגור איפה; היא קובעת איזה זר יוכל לבקר שם; היא שולטת במשכורות של עובדי הממשלה; והיא שומרת לעצמה את הזכות לבצע פשיטות צבאיות על השטחים הפלסטיניים כאוות נפשה. הישראלים אולי שכחו, אבל הפלסטינים זוכרים את השתוללות הוונדליזם והביזה שכונתה מבצע “שובו אחים” מהקיץ האחרון היטב.

אלא של-hasbara אין שום קשר אין המציאות. היא גם לא אמורה לשכנע את האנשים שחיים מחוץ לישראל. המטרה שלה היא לסמא את עיני הציבור היהודי שחי בישראל. בזה היא דווקא מצליחה היטב.

ועוד דבר אחד: לנתניהו יש קואליציה בטוחה למדי של 67 ח”כים, ואף על פי כן הוא לא הצליח להקים ממשלה ב-28 הימים הראשונים שניתנו לו. מותר לשער שהוא מבוהל עד מוות מהאפשרות שאשכרה יצטרך להקים ממשלה כזו, שתחסל את היכולת שלו להעמיד פנים בפני העולם שהוא בעצם איש ימין מתון. בינתיים, לא נראה שהרצוג מתכוון להציל אותו מעצמו. לא נשאר לו עוד זמן רב. יש להניח שמשה כחלון לא ישחק את תפקיד יאיר לפיד ולא יאפשר לנתניהו להפיל עליו את התקציב האסוני שכדי שלא להעבירו הלך נתניהו לבחירות. למיטב זכרוני, הפעם האחרונה שבה ראש ממשלה לא הצליח להקים קואליציה ב-28 הימים הראשונים שלו היתה ב-1988. יש להניח שנתניהו מפעיל לחץ רב על הרצוג ומנסה לפרק את המפלגה שלו – בזה, בניגוד לכל השאר, הוא דווקא מוצלח.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

חמושי צה”ל הרגו 27 פלסטינים בגדה המערבית מאז מבצע “צוק איתן.” התקשורת היהודית לא מדווחת על ההרוגים האלה, ואז מצטנפת לתנוחה עוברית כשמגיעה נקמה

“אנחנו לא ממש טובים בטיפול בגהנדי.” האלוף עמוס גלעד, על דיכוי המחאה העממית הפלסטינית, מסמכי וויקיליקס.

מאז הפיגוע ביום רביעי, שבו רצח עבד אלרחמן אלשלודי את התינוקת חיה זיסל ברון ושלאחריו הרגו אותו שוטרים, עולה קינה מהתקשורת היהודית (*): מה עשינו, מאיפה זה בא לנו, מה כבר קרה. (עוד על אלשלודי, ועל החשד שהוא עונה על ידי השב”כ ונרדף על ידיו, כאן.)

אמש (ו’) הרגו חמושי צה”ל נער פלסטיני בן 14, ערוא עבד אל והאב, מהכפר סילוואד. דובר צה”ל טען שאל והאב השליך בקבוק תבערה, או הצית בקבוק תבערה, ובאותה הנשימה טען שהאירוע “נמצא בבדיקה.” כלי התקשורת היהודיים מיסגרו את התקרית כחיסול מחבל על ידי צה”ל, תוך התעלמות מכך שמקורות פלסטיניים הכחישו שהוא יידה בקבוק תבערה. האם אל והאב אכן השליך בקבוק תבערה? הייתי רוצה לראות את התיעוד. אבל זה בסדר: בצה”ל יודעים שאם הם יגידו שהוא השליך בקבוק תבערה, מעטים היהודים שישאלו שאלות. אחרי הכל, לא היה רעש כשחמוש צה”ל ירה למוות ללא סיבה בח’ליל ענאתי בן ה-10. רעש נוצר רק כאשר הצבא המוסרי מעט יותר מהחמאס (אם כי שיעור החמושים לעומת אזרחים שהוא הרג היה נמוך משמעותית מזה של החמאס בעימות האחרון) נתפס כשהוא הורג בלי סיבה – כמו במקרה של הרצח הכפול בביתוניא, לפני חמישה חודשים. זוכרים? ובמקרים האלה, הרעש מיועד כולו לעמעם את הפריצה הבלתי נוחה של המציאות לחיינו. פרשנים צבאיים, שמגישים לציבור היהודי את עמדת דובר צה”ל כשהיא בלתי לעוסה, מגלים פתאום ספקנות, וכל אחד נהיה מומחה מטעם עצמו למצלמות אבטחה.

ואל והאב לגמרי לא היחיד. מסוף מבצע “צוק איתן” ועד אמש, הרגו חמושים ישראלים רשמיים – קרי אנשי צה”ל ומג”ב, לא כולל המיליציות הלא רשמיות של המתנחלים – 27 פלסטינים בגדה המערבית, כך על פי נתוני בצלם. שישה או שבעה מהם היו ככל הנראה מטרות לגיטימיות (למשל, החשודים ברצח שלושת הנערים, שדווח שהתנגדו למעצרם בירי.) מחר (א’) ימלאו חודשיים לסוף “צוק איתן.” המשמעות היא שצה”ל הרג בגדה המערבית 17 פלסטינים לא חמושים בחודשיים. זה בערך שני הרוגים בשבוע. כל זה כמעט ולא מופיע בתקשורת היהודית.

מעבר למעשי ההרג שכמעט אף אחד כבר לא תובע עליהם הסברים, מחזיקה המשטרה החשאית הישראלית, המכונה בדרך כלל שירות הבטחון הכללי, ב-470 עצורים מנהליים – רובם המכריע נעצרו אחרי מבצע “שובו אחים.” במאי, החזיקה המדינה היהודית 196 עצורים מנהליים; בסוף חודש אוגוסט, כבר היו כמעט 300 עצירים חדשים. אלה אנשים שכנגדם לא מובא שום כתב אישום – למעשה, מדובר באנשים שבהגדרה אין נגדם ראיות. אם היו ראיות, הם היו מועמדים לדין. רשמית, המעצר המנהלי מוגבל לשישה חודשים; בפועל, השוטרים החשאיים שלנו מרבים לעצור אנשים מיד עם שחרורם. פעם שניה, ושלישית, ורביעית.

במקביל, ממשיך הסיפוח הזוחל של שטחי סי. עבדכם הנאמן כתב לאחרונה עבור “יש דין” (גילוי נאות: אני מספק לארגון שירותי בלוגינג בתשלום) פוסט שמזכיר שלמרות שבג”צ הורה לאפשר לחקלאי בית פוריק לשוב לאדמותיהם שנלקחו מהם שלא כדין, בפועל הם חוששים לעשות זאת בשל האלימות שמפגינים אזרחים ישראלים – אלימות שהמיליציות הרשמיות של השלטון לא מצליחות לדכא, בין השאר משום שהן לא כל כך רוצות; כשהן רוצות הן יכולות. בדוגמא נוספת, לפני כחודש החריב המנהל האזרחי את תשתיות החשמל של ח’ירבת א-טוואייל, כפר בבקעת הירדן שהמדינה היהודית רוצה להשתלט על אדמותיו. המנהל האזרחי, נזכיר, הוא אותו הגוף שמוציא צווי הריסה למאחזים בלתי חוקיים – אבל לא אוכף אותם אלא אם בג”צ מאלץ אותו לכך, אחרי הליך של שנים.

כל זה – הרג, מאסר ללא משפט, נישול וביזת אדמות – קורה בהסכמה בשתיקה של האזרחים היהודים בישראל. אין אדם בר דעת בישראל שאיננו יודע, ולו בקווים כלליים, על מה שהמדינה היהודית עושה בגדה אלא אם הוא בוחר אקטיבית שלא לדעת. אלו פעולות שמתבצעות על ידי הציבור היהודי באמצעות נציגי השלטון שלו, מגויסי הכפיה שלו, וכספי המסים שלו. כל זה עובר בשתיקה – עד שמגיע אקט נקמה פלסטיני, לעתים נפשע, ומזעזע את הציבור.

ואז, בבת אחת, הציבור היהודי – שבימים כתיקונם אין מיליטריסטי ממנו, שהבחירה הראשונה שלו לפתרון בעיה ציבורית היא שימוש באלימות, ושאין כמעט מעשה פשע של חמושיו שלא יזכה לתמיכה אוטומטית – מגלה פתאום את הפציפיזם, או ליתר דיוק את היעדרו אצל הפלסטינים. מה זה פה, זועקים כולם, איזה ברברים! אלימות! רצח!

אבל אלימות ורצח הם בדיוק הכלים שישראל מפעילה על בסיס יומיומי כמעט. שוב: שני הרוגים פלסטינים בגדה בשבוע. יתר על כן, המדינה היהודית לא באמת רוצה פציפיזם פלסטיני. הוא רע לה. בעשור האחרון, הפלסטינים נקטו בהתנגדות עממית, ברובה המכריע לא אלימה. פעם אחר פעם, המדינה היהודית דיכאה אותו באלימות חריפה. היא הרגה מספר גדול של מפגינים, והורגיהם חמקו מדין פעם אחר פעם בחסות מערכת הטיוח הצבאית. היא עצרה את מנהיגי המחאה. היא עצרה ילדים ועינתה אותם כדי להוציא מהם הודאות. למחאה העממית היא החליטה לקרוא “הטרור העממי”, כפי שהקמפיין לחרם על תוצרת ישראלית – פעולת מחאה שאין פחות אלימה ממנה – זכה לכינוי “טרור כלכלי”, וכפי שהנסיונות הפלסטיניים לזכות בהכרה בינלאומית כונו “טרור דיפלומטי.”

מי ששובר בברוטליות את ההתנגדות הלא אלימה, משאיר לצד שכנגד רק את ההתנגדות האלימה. הוא מעמיד בפני הקורבן שלו את הבחירה בין כניעה ובין אלימות; הוא, למעשה, בוחר בכך שההתנגדות לו תהיה אלימה.

וזה מה שהמדינה היהודית רצתה. כפי שהציטוט של עמוס גלעד בפתיחה מראה, צה”ל ממש לא טוב בהתמודדות עם התנגדות לא אלימה. עם אלימות, מצד שני, הוא מסתדר מצוין. אז הוא יכול לעשות את הדבר היחיד שהוא עוד יודע לעשות – להרוג אזרחים ולהתעלל בהם – כשיש לו מעטה של לגיטימיות ובלי שהתקשורת היהודית תציק לו. גם לזרועות ה-Hasbara של המדינה היהודית, שמתרבות ככל שנושלת הלגיטימיות שלה, עדיפים פלסטינים אלימים. עכשיו נשאר רק לכוון את המדיניות כדי שתשיג את התוצאה הרצויה. וזה לא באמת מסובך: פשוט צריך לתת לצה"ל להיות צה"ל.

במדינה היהודית אוהבים לומר ש”הערבים מבינים רק כוח”; בפועל המצב הפוך. ישראל ויתרה רק אחרי שספגה מכות כואבות. אוהבים אצלנו גם לומר שכל ילד פלסטיני הרוג הוא נצחון פלסטיני. אולי הגיע הזמן לשאול אם גם זו אמרה הפוכה, והאם כל ילד יהודי הרוג הוא נצחון יהודי. בהתחשב באקסטזת ההתקרבנות שהתקשורת היהודית נקטה בה לאחר רצח הנערים ורצח ברון, זו שאלה סבירה לגמרי.

(* – הבחירה במילים “תקשורת יהודית” ו”יהודים” מכוונת: הגיע הזמן להפסיק להעמיד פנים שהמדינה הישראלית היא מסגרת על-אתנית או אל-אתנית. היא מדינה יהודית, שמנוהלת על ידי יהודים למען יהודים ולשם רווחתם של אלה מדכאת אחרים. ב”ארמון החלומות של הערבים” של פואד עג’מי, הוא מתאר איך ה”מדינה החילונית” הערבית הפכה בעצם לשם קוד לשלטון הסונים. השתלבנו במרחב.)

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: לפני כחצי שנה, תכננתי לערוך מפגש קוראים של הבלוג, ועקב שורה של בעיות בלתי צפויות זה לא יצא אל הפועל. אני רוצה להרים בכל זאת הכדור הזה, ב-26 בנובמבר. אם אתם מעוניינים להגיע, אנא שלחו מייל לכתובת המייל ygurvitz בג’ימייל, וציינו את הפרטים הבאים:

א. שם

ב. העדפה להרצאה, דיון פתוח, או שילוב של שניהם

ג. העדפה למסעדה או פאב, ומה רמת ההוצאה הסבירה מבחינתכם.

אני מקווה לדווח על ההתקדמות בתוך שבוע.

(יוסי גורביץ)

ישראל מנעה את כניסתו של אמן קומיקס לפסטיבל קומיקס פלסטיני, והדגימה בכך את פחדיה – ואת השליטה שלה בגדה

השב”כ, מנגנון האופל כפי שקרא לו אורי אבנרי, מנע בשבוע שעבר את כניסתו של מקסימיליאן לה רוי לפסטיבל הקומיקס הפלסטיני הראשון, שנערך במקביל באל קודס (מזרח ירושלים) ורמאללה. הסיבות למניעת הכניסה לא נמסרו; נמסר שלה רוי מנוע כניסה לישראל במשך עשור. התקשורת הישראלית לא דיווחה על האירוע. אני מודה לנועם ר. על ההפניה.

למה נמנעה כניסתו של לה רוי? אין לדעת, כי כאמור הנימוקים להחלטה לא פורסמו. אבל אפשר להסיר מראש את הטענה האוטומטית של הימין היהודי, שלה רוי היה סיכון בטחוני: אילו אכן היה סיכון בטחוני, היה נעצר, לא מגורש.

למנגנון האופל יש היסטוריה ארוכה של גירוש אנשים לא נוחים לו. בשנת 2010, הוא מנע את כניסתו של הליצן הספרדי איוון פראדו, שרצה לארגן פסטיבל ליצנים ברמאללה. באותה השנה, נמנעה גם כניסתו של נועם חומסקי לגדה. שנתיים קודם לכן, גורש ההיסטוריון נורמן פינקלשטיין מישראל, כשניסה להכנס אליה, בטענה המפגרת – שאף על פי כן, הימין היהודי יבלע אותה ללא היסוס – שהוא היווה “סיכון בטחוני.”

על כל זה יש להעיר שתי הערות. קודם כל, שבמנגנון האופל מפחדים פחד מוות מדעות “מסוכנות,” כמו אלה של חומסקי ופינקלשטיין. צריך גם להזכיר שעד הסכמי אוסלו, ישראל גם היתה מצנזרת את הספרים שפורסמו בגדה המערבית. אפילו אמן קומיקס מאיים על מנגנון האופל. עד כדי כך המעצמה החזקה ביותר במזרח התיכון, שמפעילה את ארגון הטרור החזק ביותר בו, רואה עצמה כעלה נידף ברוח: כל ליצן וכל אמן קומיקס מסוגל לאיים עליה.

ושנית, וחשוב יותר: בעשור האחרון טוענים גורמים ישראלים שאין בעצם כיבוש, כי רוב הפלסטינים לא חיים תחת שלטון ישראלי ישיר. המדובר כמובן בקשקוש, כי אין פלסטיני שלא צריך לעבור במחסום של ארגון הטרור הירוק שלנו, ואין לפלסטינים יכולת לנוע ממקום למקום – מה גם שישראל מרשה לעצמה מדי פעם לפלוש לשטחים שלכאורה נמצאים בשליטה פלסטינית, כפי שראינו במבצע “שובו אחים.” אבל – כמו בעזה – השליטה הישראלית הדוקה אפילו יותר מכך: היא יכולה לקבוע מי ייכנס לשטחים הפלסטינים ומי לא ייכנס, מי יצא ומי לא יוכל לצאת. בפועל, היא מנהלת את הגדה המערבית כמו כלא גדול ונטול – ברובו – חומות. מארגן כנס ליצנים? כנס קומיקס? פעילות שהיא מובנת מאליה בישראל עצמה? כדאי שלא תעצבן את מנגוני האופל, או שהאורחים שלך לא יצליחו להגיע.

זו רמת השליטה היומיומית של המדינה היהודית בנתיניה הפלסטינים. לידיעת האנשים שטוענים שאין כיבוש.

ועוד דבר אחד: שורה של חברי כנסת מהימין, כולל צאר החוץ שלנו, התחרו זה בזה היום בקריאות לשלול את אזרחותה של חברת הכנסת חנין זועבי, משום שהעזה לומר שצה”ל הוא ארגון טרור. ובכן, הח”מ קורא לצה”ל ארגון טרור מאז 2006. כשתשללו את אזרחותה, אל תשכחו לשלול גם את שלי; לא תרצו שיאשימו אתכם באפרטהייד, בתפיסה שלאדם ממוצא יהודי מותר לומר מה שלפלסטינית אסור.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

הפוגרום האחרון של מתנחלי יצהר מזכיר לנו את מה שצה”ל לא רוצה שנזכור – שהוא לא מסוגל לבצע את תפקידו הבסיסי בגדה המערבית

המתנחלים של קן הצרעות ביצהר – הם נוהגים לאיים בתביעות דיבה, אז בואו נראה מה אתם שווים – יצאו לעוד פוגרום הלילה. הפעם, במקום לפשוט על כפר פלסטיני, הם פשטו על מוצב של צה”ל והרסו אותו. אלו היו הדיווחים המזועזעים הבוקר (ג’).

ההתקפה על המוצב הגיעה לאחר שהלילה הגיעו חמושי מג”ב ליצהר והרסו שם כמה מבנים. הם עשו את זה, כך דווח, בתגובה על כך שלפני כמה ימים השפילו תושבי יצהר את הכבוד של המח”ט המקומי ופינצ’רו לו את הרכב. מי שמכיר את הצורה שבה מתנהל צה”ל בגדה, יודע שהוא נמנע בעקביות מהריסת מבנים בלתי חוקיים של מתנחלים. צה”ל, משרד הבטחון והפרקליטות אף פעם לא מכחישים את העובדה שמדובר במבנים בלתי חוקיים – הם פשוט אומרים שהפינוי שלהם יתבצע “על פי סדר העדיפויות” של כוחות הבטחון. פתאום, יומיים אחרי שהכבוד של המח”ט נמרח על הבוץ של יצהר, סדר העדיפויות השתנה בחדות. וואלה. מישהו עוד עשוי לחשוב ש”סדר העדיפויות” הוא בעצם שם נרדף ל”מה שרוצה אלוף הפיקוד בכל רגע נתון.”

ואז, אחרי הצהרים, הגיעה הפאדיחה האמיתית: לא רק שהמתנחלים הצליחו לפרוץ למוצב צה”ל ולהחריב אותו, הם גם עשו את זה ללא כל התנגדות מצד החמושים שם. דבריו של הקצין ראויים לציטוט:

“בתשובה לשאלה אם כוח החיילים עמד מנגד, אמר הקצין: "אני לא יודע מה זה עומדים מהצד. אם צריך להפיק לקחים, נפיק. חיילי עמדו בסיטואציה שלא אני ולא הם דמיינו. הם לא היו ערוכים לתקיפה על ידי יהודים, ואני לא הכנתי את ששת חיילי המילואים האלה להתמודדות עם 40-50 פורעים יהודים". כשנשאל מה היה קורה אילו התוקפים היו פלסטינים, אמר קצין המילואים כי "המשימה שלי היא להגן על יהודים. הסיפור הפלסטיני הוא סיפור אחר".”

וואלה.

ארגוני זכויות אדם מדווחים בשנים האחרונות על תופעה שמכונה “עמידה מנגד”: פוגרומצ’יקים מהגבעות יורדים לפרעות בכפרים פלסטיניים, כשאליהם מתלווים חמושי צה”ל. החמושים לא מונעים מהמתנחלים לפרוע, ולמעשה מאבטחים אותם מפני תגובה של הפלסטינים. לפני מספר חודשים, אירוע מסוג זה תועד בסרטון וידאו חד משמעי. הארכיונים של “יש דין” (גילוי נאות: אני הבלוגר של “יש דין” ואני מקבל על כך תשלום) מכירים עשרות, אם לא מאות, מקרים של “עמידה מנגד.” אל תטעו: המקרים שמצוינים פה הם רק אלה שהיה לי זמן לכתוב עליהם פוסט.

עכשיו אנחנו רואים שני דברים. קודם כל, שחמושי צה”ל לא מסוגלים אפילו להגן על עצמם מפני מתנחלים. מכירים את האגדה הישנה על כך שחיילים מפחדים לצאת לשטחים בלי עורך דין? אז היא אף פעם לא היתה נכונה לגבי פלסטינים. משנת 2000 ועד 2013, רק שישה חמושי צה”ל הורשעו בעבירות שקשורות להריגת פלסטינים – שיעור אפסי של הרשעות לעומת תלונות. באף אחד מהמקרים לא היתה הרשעה של רצח או של הריגה. לגבי המתנחלים, מצד שני, האגדה הזו לגמרי מוצדקת. החיילים מפחדים מהם, ובצדק. טוב, אולי לא החיילים עצמם – אבל חיל ורעדה אוחזים את הקצינים. הם רוצים קידום, אחרי הכל, והמתנחלים כבר הוכיחו את עצמם כאויבים יעילים מאד של קצינים שלוקחים ברצינות את חובתם החוקית (על החובה הזו, מיד.) כאן יש לשאול שאלת קל וחומר: אם החמושים לא מסוגלים להגן על עצמם מפני המתנחלים, האם אפשר לקחת ברצינות את הטענה של צה”ל שדווקא על הפלסטינים ורכושם הם שומרים כמיטב יכולתם?

ההערה השניה פשוטה ומרה יותר. המשפט הבינלאומי קובע שכוח כובש, וצה”ל מתנהל בגדה המערבית ככוח כובש ומוכר ככזה הן על ידי פקודותיו-שלו הן על ידי פסיקות בג”צ, מחויב בהגנה על האוכלוסיה הכבושה ועל רכושה. זו חובתו העיקרית של צבא כובש. שימו לב לתשובה של הקצין: “התפקיד שלי הוא להגן על יהודים. הסיפור הפלסטיני הוא סיפור אחר.”

אז זהו, שלא. החובה החוקית היחידה שיש לקצין הזה היא להגן על פלסטינים. נוכחותם של אזרחים ישראלים בגדה המערבית היא בלתי חוקית והיא פשע מלחמה. היחידים שמערערים על כך הם פושעי המלחמה ותומכיהם. ההגנה של הקצין על יצהר היא עצמה פשע מלחמה.

אבל הוא לא מבין את זה, ויש שתי סיבות טובות לכך שהוא לא מבין את זה – ושבהתאם, חמושיו לא מבינים את תפקידיו. הראשונה היא התעלמות מוסדית, שורשית, היסטורית של צה”ל מחובותיו החוקיות, תוך שיתוף פעולה הדוק עם פשע המלחמה של התנחלויות. צה”ל לא רוצה לדעת מה החובות החוקיות שלו. מישהו עוד יכול לשאול שאלות לא נעימות.

השניה היא פסיכולוגית. המצב שבו אדם נדרש להגן על אוכלוסיה שהיא עוינת – והפלסטינים, מהיותם בני אדם, עוינים את הכובשים שלהם ועוד איך, ובצדק – הוא בלתי אפשרי. זו הסיבה שכיבוש אמור להיות מצב זמני, קצר מאד. המצב שבו צבא כובש נדרש להגן על האוכלוסיה שכבש סותר את מהותו של צבא. הוא מוביל, כמעט בהכרח, לפשעי מלחמה.

“הלהב עצמו מסית לאלימות,” שר הומרוס, לפני 2,800 שנים כמעט; והמצב שבו חייל ניצב, חמוש, מול אוכלוסיה שכבש ואשר על כן הוא בז לה, ונאלץ לבוא במגע מתמשך איתה יוביל, בהכרח, לאלימות. מלחמה מולידה, בהכרח, פשעי מלחמה; מששוחררה החיה שבאדם, היא לא תלמד עוד משמעת. כיבוש מוליד, בהכרח, פשעי מלחמה נגד הנכבשים; אשר על כן, צבא שרוצה להשאר צבא ולא לרדת למדרגת כנופיה, יוודא שהכיבוש שהוא מנהל הוא קצר, שהוא הקדמה מהירה להסכם שלום.

צה”ל, מימיו הראשונים בגדה, לא נהג כך. הוא קשר עם המתנחלים כדי להפוך את הכיבוש שלו לכיבוש של קבע. בעשור הראשון לאחר הכיבוש, עד בג”צ אלון מורה, נשבעו קצינים לשקר בעליצות וטענו שיש בהתנחלויות צורך צבאי. עכשיו הוא מקבל את גורלו הראוי: הוא הפך לכנופיה מבוהלת, שמובסת על ידי כנופיה אחרת.

והמקרה של אמש לא ייחודי: לפני כשנתיים וחצי, תקף כוח מאורגן של מתנחלים – היו מאות מהם, והם הובאו באוטובוסים – את מפקדת חטמ”ר אפרים. בין השאר, נרגמו המח”ט וסגנו באבנים. בתגובה, אמר דובר צה”ל דאז, תא”ל יואב מרדכי, לכרמלה מנשה ש”אני מניח, כרמלה, שאת לא היית מצפה שהמח"ט היה פותח בירי לעבר יהודי שעמד ממולו, אני בטוח שלא לזה את מתכוונת.” ירי הוא כלפי פלסטינים בלבד. רוב מוחלט של פורעי חטמ"ר אפרים לא נעצרו, על אחת כמה וכמה לא הועמדו לדין.

ולא רק ירי: במקרה מתועד היטב של עמידה מנגד, כשפורעים יהודים תקפו קבוצה של פלסטינים שעמדו בתפילה, בנוכחות כוחות משטרה וצבא, ירו החמושים גז… על הפלסטינים. למה? כי “לא יורים גז מדמיע על ישראלים.” אלא, כמובן, אם הם מפגיני שמאל. ככה נראה צה”ל מודל 2014. זכרו את זה בפעם הבאה ששר הבטחון שלכם יודיע שהוא ינקוט יד קשה כנגד הפורעים.

להתנהלות הזו, של קריטריונים שונים להפעלת אלימות כלפי אוכלוסיות שונות בשל מוצאן, קוראים אכיפה גזענית, או במילים פשוטות יותר: אפרטהייד.

ברוכים הבאים למשטר הישראלי בגדה המערבית.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

התסריט אמור היה להיות התסריט הרגיל: אחרי שהמנהל האזרחי עקר כרם של מתנחבלי המאחז הבלתי חוקי "אש קודש," מהפרועים שבמאחזים – כרם שכמובן נשתל על אדמות פלסטיניות פרטיות – יצאה קבוצה של מתנחלים לפעולת "תג מחיר," או, בעברית, פוגרום. המטרה לא היתה צה"ל או המנהל האזרחי – המתנחלים למדו שזה לא עובר טוב בתקשורת הישראלית, ואפילו בחלקים מהציבור שלהם – אלא הכפר הפלסטיני הסמוך קוסרא, שמשמש מטרה קבועה לבריונים של "אש קודש."

בנוהל, הצבא הישראלי – שאמור להגן על הפלסטינים מתוקף תפקידו ככובש במקום, בהתאם לאמנות ז'נבה ולפסיקות בג"צ – לא היה שם. זאת, למרות שהקודקודים שלו צריכים היו לדעת, מנסיון העבר, שכאשר המנהל האזרחי פוגע במתנחלים, יהיה פוגרום. כלומר, אם הם לא הצליחו להבין את זה, אני רועד למען ארצי במחשבה על מה שיקרה כשהקצינים המהוללים האלה יצטרכו להתמודד עם אויב של ממש.

אם התסריט היה מתנהל כמתוכנן, כמה בלוגים שמאלנים היו מדווחים בחרון אף על עוד פוגרום, והתקשורת הישראלית היתה מתעלמת.

למרבה השמחה, זה לא מה שקרה.

הפורעים מצאו את עצמם מוקפים תוך זמן קצר במספר גדול של פלסטינים – המקורות מדברים על כ-100 מהם – והם כותרו, והפלסטינים הפעילו כנגדם מעצר אזרחי והחזיקו אותם במבנה מבודד. כמה מהפורעים התנגדו לכך, ומה לעשות – חטפו מכות. נציגים של "יש דין" (גילוי נאות: אני מספק לארגון זכויות האדם הזה שירותי פרילאנס ורואה בכמה מאנשיו ידידים נאמנים) ושל "רבנים לזכויות אדם" הרגיעו את הרוחות במקום, והזעיקו את הרשויות.

הפלסטינים ניסו תחילה להסגיר את הפורעים לידי המשטרה, אך מאחר והצבא הקדים להגיע, העבירו את הפורעים לידיו. הפורעים התלוננו אחר כך ב"ערוץ 7" שאנשי הצבא אמרו להם "באתם לעשות 'תג מחיר', עכשיו תחטפו."

כמה מסקנות. קודם כל, מספרים לנו שצה"ל מגן על הפלסטינים מפני המתנחלים, ושאם הוא לא יהיה שם, יהיה טבח. זו אגדה שיוצאת בעיקר מחוגי המתנחלים, וכפי שמראה המקרה הזה, מדובר בבולשיט. כשאספסוף מתנחלים נתקל בהתנגדות נחושה, הוא מתנהג כמו כל אספסוף במצב כזה – מתפרק לפרודות פחדנים. הפלסטינים כבר הוכיחו את זה בעבר, כאשר עלו על המאחז "נצח בנימין" ופשוט העלו אותו באש בעוד מוגי הלב נמלטים אל ההתנחלות הקרובה.

שנית, אומרים לנו שפלסטינים, אם הם רק תופסים יהודים, מיד מבצעים בהם לינץ'. המקרה הזה, כמו שורה ארוכה של מקרים אחרים, מוכיחים ששוב, מדובר בבולשיט.

שלישית, בפעם המי יודע כמה, שאם פלסטינים לא מגינים על עצמם, אף אחד לא יגן עליהם, ושצה"ל לא כשיר למשימה הזו. או, אם לסייג, צה"ל לא כשיר למשימה הזו כל זמן שהוא לא דואג לתחת שלו: כשהפורעים מיצהר התחילו לתקוף מתקן מים סמוך לעסירא אל קבליה, שלרוע מזלם של הפורעים נבנה במימון אמריקאי, נזכרו בשגרירות האמריקאית שיש איזה ריבון בגדה וקוראים לו צה"ל, ודרשו שיתערב. הצבא הלך לבקש את עזרתו של גרשון "תג מחיר" מסיקה, והלז אכן הלך לדבר עם תושבי יצהר, אבל ראה זה פלא – זה לא עזר. בצר לו, הציב הצבא מחלקה עם הנחיות ברורות למנוע התקפות על המתקן סמוך לו, ובזה זה נגמר. לשגרירות האמריקאית יש כמה מנופי לחץ על צה"ל שלא זמינים לתושבי קוסרא. המסקנה מפרשת עסירא אל קבליה פשוטה: זה לא שצה"ל לא יכול, זה שהוא לא רוצה.

ולא טבעי שירצה. צה"ל מבצע בשטחים תפקיד בלתי אפשרי: מצד אחד, הוא כובש אוכלוסיה, שמטבע הדברים היא עוינת. מצד שני, הוא נדרש להגן עליה. מצד שלישי, הוא נדרש להגן עליה מפני בני עמו-שלו. מצד רביעי, מחנכים את חייליו מזה דור שזו "אדמה שלנו." פעם צה"ל התייחס לשטח הכבוש כגדמ"ע, הגדה המערבית; מזה כ-20 שנה הוא מדבר על איו"ש, אזור יהודה ושומרון. זו לא היתה הכניעה היחידה שלו למתנחלים, אבל היא אומרת איזה הגיון מדריך את פעולותיו. לדרוש מצה"ל להגן על פלסטינים פירושו לדרוש ממנו לעשות משהו שהוא שכח איך עושים, אם בכלל ידע אי פעם.

המסקנה מכל זה היא שצריך לתת לפלסטינים להגן על עצמם: שיש להציב – הרעיון שייך לעמירה הס – חוליות של המשטרה הפלסטינית בכפרים שסובלים מהתקפות "תג מחיר." צריך לאמן את הפלסטינים בהגנה עצמית: כיצד להקים כיתות כוננות, לזהות את נקודות התורפה ואת הדרכים שבהן מגיעים הפורעים, ללמד אותם להפעיל טקטיקות התגוננות צבאיות כנגד האנשים שמפעילים עליהם טרור יומיומי.

בזמן שהדברים האלה נכתבים, לא ברור איזה פוגרום מתכננים המתנחלים בתגובה לאירועי קוסרא היום. לא ברור מה ילד לילה, לא ברור מה יקרה מחר. עצם אי הבהירות הזו, החשש המכרסם בכפרים הפלסטיניים, מבהיר עד כמה נכשל צה"ל בתפקידו, עד כמה הגיעה השעה לנטוש את התפיסה שהוא מסוגל לבצע אותו, ולהניח לקורבנות הטרור לעמוד על נפשם.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מטאור חלף קרוב מאד השבוע לממשלת ישראל: זו הצליחה למנוע התנגשות ברגע האחרון ממש. הכוונה להנחיות האירופאיות על אי שיתוף פעולה עם ההתנחלויות, ולפעם הראשונה שהן התקרבו ליישום: תכנית "הורייזון 2020", לשיתוף פעולה מדעי (כתבתי על הבלגאן הצפוי כאן). ההתנגשות נמנעה ברגע האחרון: הממשלה והאיחוד נכנסו למו"מ אינטנסיבי, בסופו הסכימו באיחוד לאפשר לישראל לצרף מסמך שמודיע שהיא רוקעת ברגלים ושלגמרי לא מקובל עליה הצורה שבה מתייחסים להתנחלויות, וכמו כן הוסכם שאפילו יורו אחד לא יועבר להתנחלויות. כל גוף ישראלי שירצה לקבל כסף מאירופה, ושיש לו השקעות כלשהן בהתנחלויות, יצטרך לגדר את הכסף האירופי היטב-היטב כדי לוודא שהוא לא יגיע אליהן.

זו היה אחרי דיון מרתוני שני, אחרי – כפי שדיווחו עיתוני סוף השבוע – שבדיון ראשון, נתניהו התפתה להצעה של בנט לוותר על "הורייזון 2020", ולנסות להקים קרן סינית מקבילה. למה שהסינים יעשו שטות כזו, לא לגמרי ברור. לישיבה הוזעק פרופ' מנואל טרכטנברג, והוא שכנע את השרים להכנע לתכתיב האירופי.

כי זה בדיוק מה שזה היה: לראשונה, ישראל חותמת על הסכם שכחלק ממנו, נאסרת העברת כספים להתנחלויות. עד כדי כך נאסרת, ועד כדי כך יש חוסר אמון בממשלת ישראל, שכאמור, כדי לקבל כסף אירופי ארגונים ישראלים יצטרכו לבנות מנגנון גידור מיוחד. והממשלה בלעה את זה.

לא כולה, חשוב לומר. שר החוץ – וואט דה פאק? – אביגדור ליברמן התנגד. הוא אמר ש"אם נחתום על ההסכם, יהיה כתוב בכל העיתונים באירופה שנכנענו." למרות שיש לממשלה שר חוץ מתפקד, החליט נתניהו שמי שיטפל בנושא תהיה שרה לא קשורה, ציפי לבני. מעניין איך זה קרה. כנראה שלנתניהו אין אמון בכישוריו הדיפלומטיים של שר החוץ. אם כך, למה הוא שם?

נניח לזה. בסופו של דבר, הממשלה קיבלה את התכתיב האירופי. כמובן, מיד לאחר מכן היא הכריזה ש"שר הכלכלה נפתלי בנט יגבש מנגנון לשיפוי חברות וגופים שייפגעו מהאיסור האירופי על מימון עקיף ומתן הלוואות לגופים ישראלים שפועלים או מחזיקים שלוחות בהתנחלויות […] הפיצוי שיוענק יהיה פרופורציונלי ויגיע מתקציב המדען הראשי במשרד הכלכלה." כלומר, כספים שהיו מיועדים למדע יופנו עכשיו לפיצוי מתנחלים על כך שהם גרים שלא כחוק בשטח כבוש.

המהלך האחרון קצת משונה, אם אתה מתייחס ברצינות לדברים של נפתלי בנט. לפני כחצי שנה (אני רוצה להודות לקורא אורי פולגר על ההפניה) בנט אמר ש"הקיצוץ המוצע בתקציב המדען הראשי עלול היה להנחית מכת מוות על צמיחתן של חברות יזמיות ועל תדמית ישראל כסטארט אפ ניישן." אז עכשיו בנט מנחית מכה על "תדמית ישראל כסטארט אפ ניישן" בשם הצורך לפצות את קבוצת המצביעים שלו, המתנחלים. כי בכל זאת, סדר עדיפויות צריך להיות.

כלומר, מה שלא נעשה פה, זה יהיה תירוץ מבחינת בנט להעביר עוד כסף להתנחלויות. לפני כשלושה שבועות, אישרה הכנסת העברת עוד 36 מיליוני שקלים להתנחלויות, כפיצוי – עוד פיצוי, אחרון בסדרה של פיצויים דומים – על כך שב-2009-2010 ערכה ממשלת נתניהו הקפאה חלקית מאד של הבניה בגדה. למה לעזאזל מגיעים להם פיצויים? אל תשאלו שאלות, גם לא את הפיתום במשרד האוצר, ההוא שבסופו של דבר חתום על זה.

יש כשבעה מיליוני אזרחים ישראלים בישראל ובשטחים שתחת שליטתה. נטען שכ-350,000 מהם, קרי כחמישה אחוזים, הם מתנחלים. אלה חמשת האחוזים שממשלת נתניהו רוצה ביקרם: בשבילם היא מוכנה לפגוע ב-95% האחרים. היא היתה מוכנה לפגוע בתקציבי המדע שלהם כדי שלא להכיר בכך שאף אחד לא מכיר בלגיטימיות של ההתנחלויות, והיא מוכנה למנות שר שיכון ממנהיגי המתנחלים, שיבנה בגדה אבל לא בישראל. פלא שהמתנחלים היו עוינים למחאה החברתית? הם הרי מסודרים.

יש, עם זאת, דברים שנתניהו לא מוכן לעשות עבור המתנחלים. הוא לא יאמץ את דו"ח אדמונד לוי, שקובע שבשטחים אין כיבוש, וזאת בהשען על הטיעון המשכנע שבלפור אמר. זה קורה, כמובן, ציטוט חלקי מאד (ובמקרה של לוי, גם שקרי במובהק – בלפור לא דיבר על מדינה) של הצהרת בלפור, תוך השמטת החלק שהגיע גם לוועידת סן רמו: "מובן וברור שלא ייעשה דבר אשר עשוי לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של קהילות לא-יהודיות קיימות בפלסטינה, או בזכויות ובמעמד הפוליטי ממנו נהנים יהודים במדינות אחרות." למה? כי ברגע שישראל תטען שאין כיבוש בגדה המערבית, היא תיאלץ להכיר בכך ששורר שם אפרטהייד. הכיבוש – ועוד יותר מכך, השיחות שלא מתקדמות לשום מקום עם הפלסטינים, בזמן שישראל גוזלת עוד דונם ועוד עז – הוא הכיסוי הטוב ביותר של הימין הישראלי.

אז חמישה אחוזים מהאזרחים מקבלים את תשומת הלב המלטפת של הממשלה, ושאר האוכלוסיה – להוציא האחוז העליון, כמובן – יכולים להמשיך לחפש את החברים שלהם. השאלה היא כמה זמן זה יכול להמשך, כמה זמן אפשר יהיה להמשיך את ההפרד-ומשול הזה שבו מסבירים לישראלי הממוצע שדופקים-אותך-אבל-תגיד-תודה-את-הפלסטינים-אנחנו-דופקים-יותר-וחוץ-מזה-קברות-אבותינו.

המהלך האירופאי הוא תחילה מהוססת של סנקציות על ההתנחלויות – והתגובה של ממשלת נתניהו מוכיחה שלא יהיה די בכך, שיהיה צורך בסנקציות על ישראל עצמה, אם רוצים להגיע להישג כלשהו. בהתחשב בכך שהטענה של מערכת ה-hasbara נגד קמפיין ה-BDS היא שהוא קורא לחרם על ישראל ולא על ההתנחלויות, זה די אירוני: אבל ממשלת ישראל הוכיחה שהיא מוכנה לשלם, מכיסם של אזרחיה, את מחיר החרם על ההתנחלויות. כלומר, החרם יכאיב לא למתנחלים אלא לאזרחים האחרים. צריך, אם כן – אם אנחנו רוצים בפתרון לא אלים – להטיל את החרם על ישראל כולה. עד שהיא תשבר. כמו דרום אפריקה.

ועוד דבר אחד: ואם כבר דרום אפריקה, אם מישהו היה צריך עוד הוכחה לכך שמדינת ישראל לא מתחשבת באזרחות אלא במוצא האתני שלך: הפגנות כנגד מתווה פראוור פוזרו הערב (ז') באלימות חריגה, תוך שימוש נדיר בתחומי ישראל של 1948 ברימוני הלם, גז, והיו גם דיווחים על ירי קליעי פלסטיק. כל זה, נזכיר, על מי שהם רשמית אזרחים ישראלים. זה לא משנה כל כך. מה שמשנה הוא שרובם לא יהודים.

הערה מנהלתית: פרויקט גיוס הכספים של "איך נפלו גיבורים" נכנס היום לשבועיים האחרונים שלו. אם קומיקס בלשי בעברית מושך אתכם, יש לכם עדיין הזדמנות לרכוש עותקים שלו ולקבל תמורות נוספות, תוך ידיעה שהסיוע שלכם גרם להתממשות הפרוייקט.

(יוסי גורביץ)

11 פעילי שמאל הופתעו הבוקר כשהושכמו על ידי שוטרים. השוטרים, בקבוצות של שלושה לבושים אזרחית, באו בין שש לשבע בבוקר, והם מסרו לפעילים מה שנטען שהוא צווי הרחקה מנהליים, חתומים על ידי אלוף הפיקוד, שאוסרים עליהם כניסה לארבעה כפרים בגדה המערבית הכבושה: בילעין, קדום, ניעלין ונאבי סלאח. הפעילה אלמה ביבלש דיווחה שהשוטרים נכנסו לביתה, ללא צו, כשהם מצלמים בווידאו לא רק אותה אלא גם את אחותה. במקרה אחר, העירו השוטרים את הוריו של פעיל, שלא גר בדירתם יותר. השוטרים אף נופפו מולה לראווה בתיק שעליו היה כתוב השם שלה. הפעילה ליהי רוטשילד הבינה מהם שמדובר בצווים מתוקף התקנות לשעת חירום.

מה לעזאזל קשור אלוף הפיקוד, אתם שואלים? או. בניגוד לתעמולה הישראלית על כך שמדובר בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, חלות בישראל תקנות שעת חירום 1945, חוקים שמנחם בגין הגדיר כגרועים מאלה של הנאצים. הם מתירים למפקד הצבאי – במקרה שלכם ושלי, אלוף פיקוד העורף – לעשות פחות או יותר מה שבראש שלו, או ליתר דיוק מה שלוחש לו היועץ שלו מהשב"כ. מכוח צו אלוף פיקוד העורף, הורחק בשעתו המתנחל נריה אופן מפסגת זאב; הוחזקה טלי פחימה במעצר מנהלי; מופעלים עדיין איסורים דראקוניים כנגד ג'ון קרוסמן ("מרדכי ואנונו"), שלמרות שסיים לרצות את עונשו לפני שמונה שנים נאסר עליו לעזוב את ישראל. במסגרת הפסאדה של שלטון חוק בישראל, מקפידים בתי המשפט לשמש חותמת גומי לצווים הללו, אם כי מדי פעם הם עושים זאת תוך כדי הפטרת אנחה. אחרי הכל, השופטים יודעים לצד מי יתייצב האספסוף הישראלי אם הם יחליטו לבטל צו אלוף.

המשותף לכל השמות מהפסקה הקודמת הוא שהם מאד עצבנו את השב"כ: אופן בכך שהערים על המחלקה היהודית פעם אחר פעם (היא משתמשת נגדו בצווים מנהליים כבר משנת 2005), פחימה בכך שחצתה את הקווים ונפגשה אישית עם פלסטינים; וקרוסמן, כמובן, על ההשפלה הגדולה ביותר שספג השב"כ מעודו, כשלא זיהה אותו כסכנה.

אלא שלאחר שהפעילים נרגעו, וקראו את הצווים שנמסרו להם, הם נדהמו לגלות שמדובר בעצם בסתם צו שטח צבאי סגור, חתום על ידי אלוף פיקוד המרכז ולא אלוף פיקוד העורף. דובר מחוז ש"י התרברב היום שאנשיו מסרו צווים כאלה ל-16 פעילים, וש"חלוקת הצווים עברה ללא אירועים חריגים וכרגע לא ידוע על כוונות לבצע הפס"ד [הפרות סדר – יצ"ג] על רקע פעילות זאת." וואלה.

אז מה קרה כאן בעצם? הפרשנות הסבירה ביותר שלשוטרים שהגיעו עם הצווים, מהיותם שוטרים ישראלים, לא היה מושג בחוק שהם אמורים לאכוף, וטעו לחשוב שהם מוסרים צווי הרחקה מנהליים כשמסרו בעצם צווי שטח צבאי סגור. עורך הדין מיכאל ספרד ציין שבתי המשפט הישראליים כבר קבעו מספר פעמים שאי אפשר להעמיד לדין ישראלים על הפרת צווי שטח צבאי סגור, כי מי שמוסמך לדון בהם הם בתי הדין הצבאיים ובמסגרת האפרטהייד החל בגדה, ישראלים לא נשפטים בבתי דין צבאיים.

ספרד מציין שעד כמה שזה ידוע לו, זו הפעם הראשונה שצווי שטח צבאי סגור – שהם צווים על שטח, לא על אנשים – נמסרים אישית. שימו לב מה קרה כאן: שוטרי מחוז ש"י – שנמצא מחוץ לשטחי מדינת ישראל – ביקרו ברחבי ישראל, ומסרו לפעילים צווים, לא של בית משפט, אלא של הריבון בגדה, ריבון שאין לו כל סמכות בישראל גופא. בהנחה, כמובן, שישראל לא סופחה לגדה.

לי זה נראה מאד כמו נסיון להלך אימים על הפעילים: אנחנו יודעים איפה אתה גר, אנחנו עוקבים אחריך, יש לנו תיק עליך. אנחנו יכולים להגיע אליך על הבוקר. אל תעצבן אותנו ואל תנצל את העובדה שחוקית אי אפשר לעשות לך כלום, אחרת נמצא משהו נגדך.

האפשרות הסבירה פחות היא שאכן הוצאו צווי הרחקה מנהליים כאלה, שהשוטרים יודעים עליהם, ושהם עדיין לא נמסרו. אם זה יהיה המצב, אז יהיה לנו אלוף פיקוד עורף שחותם על צווים שמטרתם למנוע מפעילים להפר פקודות של אלוף פיקוד המרכז – כלומר, נסיון מגושם לעקוף את המחסום הנוכחי מפני העמדה לדין על הפרת צו שטח צבאי סגור, שרק יזכיר לנו שאנחנו חיים בדיקטטורה צבאית שמעמידה פנים לנוחותה שהוא כפופה לחוק.

ודברי הסיום של ספרד היו מדכאים עוד יותר: יש התאמה גבוהה, הוא אומר, בין החרפת היחס כלפי פעילים בגדה ובין פעולה צבאית ברצועה. בחסות רעש התותחים ברצועה, צה"ל פועל בגדה באופן שהיה מושך תשומת לב ביקורתית בימים כתיקונם.

ועוד דבר אחד: זוכרים את העמדות של שי פירון שהיו מנוגדות לאלה של "יש עתיד"? אז יש הסבר. פירון אמר לשחר אילן שהוא קיבל מיאיר לפיד חופש הצבעה בנושאי דת ומדינה, כפי שיקבלו כל חברי הכנסת של "יש עתיד", כשלצערנו יהיו כאלה. סיעה חילונית? לא ממש. סיעה שמכניסה עוד כמה קולות אורתודוקסיים לכנסת. יש לפיד לערבוביה.

הערה מנהלתית: ביומיים האחרונים התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים ולאחל להם שאלוף פיקוד העורף לא יהיה מודע לקיומם, כך שיוכל להסתפק במלאכתו הרגילה, הזנחת ההגנה עליהם.

(יוסי גורביץ)

מיט רומני, המועמד הרפובליקני לנשיאות ארצות הברית, חולל מהומה קטנה לאחרונה כשטען שהפער בין המצב הכלכלי של ישראל לזה של הפלסטינים נובע מהתרבות היהודית ו"אצבע אלוהים". הביקורת עליו התמקדה מן הסתם בהתעלמות מכמה עובדות, כמו למשל שבעוד ישראל היא מדינה ריבונית ועצמאית, הפלסטינים בשטחים עדיין חיים תחת צורה כזו או אחרת של שלטון צבאי.

אנחנו חשבנו שכדאי להזכיר בהקשר הזה שהכלכלה הפלסטינית הולכת ומתפצלת לשני חלקים שגם ביניהם שורר פער משמעותי. הפער הזה מוכיח, למי שצריך הוכחה, שמצב כלכלי משקף מציאות פוליטית וצבאית, ולא פחות מכך את מידת יכולתם של אנשים וסחורות לנוע. כך, למשל, בעקבות תקיפת מעבר כרם שלום אתמול נסגר היום המעבר – היחיד שמאפשר תנועת סחורות לעזה וממנה – ולצדו נסגרו גם מעבר רפיח והמנהרות עד להודעה חדשה. לאירועים כאלה יש השפעה דרמטית על המצב הכלכלי בעזה.

הגרף הזה מראה את השינויים בתמ"ג לנפש בשטחי הגדה וברצועת עזה מאז 1994 ועד 2011. אם הסנטור רומני צודק בהסבר שהוא נתן לפערים העצומים בין הכלכלה הישראלית לפלסטינית, השינויים בגרף משקפים תנודות בתרבות הפלסטינית וברצון אלוהים. אנחנו מעדיפים לחפש את ההסברים בשינויים שחלו בתנאים שבתוכם התנהלה הכלכלה. תנאים שהושפעו מתהליכים מדיניים, מאלימות, ומהגבלות תנועה. אנחנו רואים בגרף הזה ראייה לקשר הישיר, שמעטים מערערים עליו, בין חופש תנועה לפיתוח כלכלי.

ראו, למשל, את הצלילה החדה בתמ"ג שחלה בשנת 2000, לאחר פרוץ האינתיפאדה השניה. אז ישראל החמירה את מגבלות התנועה בעזה, בגדה וביניהן. מאז 2002 התמ"ג החל לעלות, אך בעוד הצמיחה בגדה המשיכה לעלות, ברצועת עזה היא החלה לצלול בסוף 2005, צלילה שנעשית חדה יותר עם השתלטות חמאס על הרצועה והטלת הסגר על עזה ב-2007. והנה, ב-2010, עם הסרת חלק מהסגר האזרחי על הרצועה, התמ"ג ברצועה התחיל בטיפוס איטי למעלה. אמנם ההשגחה האלוהית עדיין מונעת ממנו להתקרב לתמ"ג של הגדה, אבל אולי הסרת האיסור על שיווק סחורות מהרצועה בגדה ובישראל יפתרו את הבעיה הזו.

(הפוסט פורסם במקור בבלוג של עמותת “גישה” ומובא כאן בהסכמתם.)

הערה מנהלתית: אני ממשיך במרץ באריזה, ולא צופה פוסט לפני שישי-שבת, אם בכלל. עם זאת, כאן המקום להזכיר שמחר מתחיל פסטיבל הקומיקס בתל אביב, ובו תוכלו לרכוש – אם עוד לא רכשתם – את הקומיקס “איך נפלו גיבורים.” פרטים נוספים כאן.

(יוסי גורביץ)