(לרעות מור, שהולידה את הפוסט הזה; פוסט רפלקסיבי משהו)

לפני כעשרה ימים כתבתי פוסט קצר יחסית לבלוג של "יש דין," "הם תוקפים גם כבשים" כותרתו. במידה ניכרת של הפתעה, הפוסט הפך לנגד עיני ללהיט: ההפניה אליו בעמוד הפייסבוק של "יש דין" זכתה ל-166 שיתופים עד כה, מספר שלדעתי הוא שיא; הוא היה הצלחה מסחררת ב-972, בגרסתו האנגלית; ולראשונה, היה גם עניין בגרסה גרמנית. מה לעזאזל?

לקח לי כמה זמן להבין מה קורה פה. הפוסט עצמו איננו יוצא דופן במיוחד: הוא מתאר חקלאי פלסטיני שיוצא לרעות את צאנו. המרעה שלו סמוך למאחז ברכה ב', ושם הוא נתקל בקבוצה של חיילים. החיילים הורו לו לפנות את השטח, הוא סירב, ולאחר דין ודברים הגיעה קבוצה שניה של חיילים, והשליכה רימוני הלם אל הכבשים, שנתקפו פאניקה.

בעשרת החודשים שבהם אני עובד ב"יש דין" (הפוסט הנוכחי, יש לציין, לא נכתב על דעת הארגון אלא על דעתי-שלי וכל מה שנכתב בו הוא באחריותי המלאה) נתקלתי במספר עצום של סיפורים קשים משמעותית יותר: החל בנסיון של חמושי צה"ל להתמודד עם הקריפטונייט שלהם, מצלמות, על ידי העברתן למתנחל שישבור אותן, עבור בעינויים של מפגין שבהם השתתפו גם רופאים, חטיפה והתעללות בילד, התעלמות מרוצח במדים למרות שחשפנו את כל הפרטים שיאפשרו את זיהויו והעמדתו לדין, שיתוף הפעולה הקבוע בין החמושים והמתנחלים נגד חקלאים פלסטינים, הקלות של הטרור היומיומי שבמהלכו רכושם של פלסטינים מוצת, חוסר הנכונות של המשטרה לעשות עבודה מינימלית כדי ללכוד תוקפים אכזריים, ההפיכה של צה"ל לכנופיה אם לא לארגון טרור, הרשעות הביורוקרטית הקטנה שבמסגרתה פלסטינים נדרשים לבחור בין תלונה פלילית כנגד המתעללים בהם או תביעה כספית נגד המדינה, הגניבה של חמור וציוד חקלאי מאנשים כמעט חסרי כל, כמעט הצתה למוות של אנשים בשנתם, והמהלך הכולל של טרנספר שקט; ואלה רק התיקים שיכולנו להרשות לעצמנו לפרסם. יש הרבה יותר, ואני קורא אותם בקביעות.

ואף על פי כן, סיפור הכבשים ורימוני ההלם הוציא תגובה חריפה גם ממני. אני מגדל שני חתולים, צ'ארלי ו-ווילי, והמחשבה שאיזה בריון בן 19 יוכל להרשות לעצמו להשליך עליהם רימון הלם כי בא לו, המחשבה על מה שזה יעשה לחיות העדינות האלה, גרמה לי כמעט לדמעות ואחר כך להתקף זעם. וכשבאתי לכתוב נזכרתי בספר שקראתי לא מזמן, The Rise of the Warrior Cop של ראדלי באלקו (Radley Balko).

הספר מתאר את המיליטריזציה של כוחות המשטרה בארה"ב החל משנות השישים ועד ימינו, שבמידה ניכרת היא תוצאה של המלחמה בסמים – אף שהצורך בכוחות משטרה כאלה כמעט אפסי. באלקו מתעד כיצד המלחמה בסמים שחקה בעקביות את ההגנה של האזרחים מפני כוחות המשטרה, ובמיוחד את חיסולה בפועל של ההגנה מפני חיפוש ושל דוקטרינת "ביתו של אדם הוא מבצרו." הוא מזכיר שלדרישה ששוטר שבא לביתו של אדם, גם אדם מבוקש, יקיש קודם כל על הדלת יש היסטוריה ארוכה: המטרה שלה היא לאפשר לעבריין להסגיר את עצמו ללא אלימות. משנות השבעים ואילך, בתי המשפט בארה"ב מאשרים דרך קבע מה שמכונה שם no-knock search, כלומר חיפוש ללא התראה – בפועל, הסתערות של חמושים על בתיהם של אנשים בשל מה שהוא במקרים רבים עבירה של מה בכך, כמו החזקה של כמות קטנה של מריחואנה לצריכה עצמית. בשורה ארוכה מאד של מקרים ירו השוטרים למוות באנשים לא חמושים ולא מסוכנים – פעמים רבות משום שהם הסתערו על הבתים הלא נכונים. כלומר, המלחמה בסמים אפשרה בפועל שימוש בסמכויות מלחמתיות על אזרחים חפים מפשע. מטבעה של המלחמה בסמים, ההתקפות הללו בוצעו – מתבצעות, מדויק יותר לומר – בשכונות עוני.

באלקו מציין בתמיהה עובדה משונה: במהלך התקיפות הללו, החמושים הורגים לעתים קרובות בעלי חיים ובחלק מכוחות המשטרה זו מדיניות קבועה לירות בכלבים, אם יש כאלה בבית המותקף. אף שהאזרח האמריקאי הממוצע מקבל בהבנה שבשתיקה את מותם של סוחרי סמים, גם אם הם לא חמושים, בעת פשיטות כאלו, ואף שלעתים קרובות הוא מצדיק גם את מותם של אזרחים חפים מפשע (!) במהלך הפשיטות, גם כאשר הפשיטות הן פשוט טעות בכתובת, הרי שפשיטה שבה נהרגו בעלי חיים – במיוחד אם ההרג שלהם מתועד – גוררת זעם ציבורי אדיר, חסר פרופורציה להתקפות שבהן נהרגים אנשים לא חמושים. ארגונים אמריקאים שמנסים להביא לדה-מיליטריזציה של המשטרה למדו בעשור האחרון שכלי הנשק היעיל ביותר שלהם הוא סרטון שבו רואים שוטרים יורים בבעלי חיים.

למה? משום שחיות נתפסות אוטומטית, בצדק, כחסרות ישע. כשההרוגים הם בני אדם, האזרח הממוצע מפעיל מיד שורה של רציונליזציות: למה לא מראים מה קרה שם קודם, המשטרה הרי לא תוקפת סתם כך, אם היא תקפה את האדם הספציפי הזה כנראה שהיתה לה סיבה, הוא בטח הסתיר משהו, ובעצם, אומר לעצמו האזרח המהוגן, יש כאן שתי גרסאות: זו של האנשים הגסים שעומדים להגן עלי וזו של פושע, או, במקרים רבים מדי, של קרוביו המקוננים של פושע. הקורבן וקרוביו נתפסים, כמעט מיידית, כשקרנים.

שאם לא כן, יצטרך האזרח הטוב להודות שהוא לא מפקח כראוי על האנשים שלהם העניק נשק וסמכות להפעילו, שאבק דם מן הרשלנות שלהם נמצא גם על ידיו-שלו; שהוא, שמעולם לא היה מעלה על דעתו להרוג אדם, שותף – ולו חברתית – לרצח משפטי למחצה. זו מחשבה מבעיתה, מחרידה, ובהתאם היא נדחקת אחורה. יש שוטרים, יש פושעים, אין טשטוש, ואולי המשטרה הגזימה קצת אבל על כל פנים, לי זה לא יכול לקרות. אני הרי לא פושע. במידה ניכרת, זו גם ההצדקה שמספקים אנשים לעצמם כשהם עוברים לסדר היום על אלימות משטרתית כלפי מפגינים: הם בטח עשו משהו. הרי לא יעלה על הדעת שאני משלם את משכורתם של בריונים אלימים, נכון?

הרג של בעלי חיים מעיף את כל זה מהחלון. האלימות של החמושים כלפי מי שהם חסרי ישע היא לא ניתנת להגנה. במקרה הזה, הופכים השוטרים – בצדק! – לקורבנות של זעם ציבורי. אם אפשר להרוג את הכלב שלו מבלי למצמץ, בטעות, אפשר הרי גם להרוג את הכלב שלי.

באותה המידה, אלימות משטרתית כלפי חסרי ישע אחרים – ילדים, במידה מסוימת נשים בהריון – גם היא גוררת זעם ציבורי. כך בארה"ב; לא כך בישראל. אלימות כלפי ילדים פלסטינים זוכה כמעט אוטומטית לרציונליזציה. אני אפילו לא מדבר על מה שחמושינו מרשים לעצמם כלפי בגירים פלסטינים. הישראלים שכנעו את עצמם כל כך שכל הפלסטינים רוצים במותם שהם מקבלים בשלווה גם אלימות קשה כלפי ילדים. במידה רבה, התפיסה הזו היא השלכה על הפלסטינים של המדיניות שאיתה הסכינו הישראלים במשך שנות דור: שלחיי פלסטינים אין בעצם ערך. אבל כשזה מגיע לבעלי חיים של פלסטינים, חסרי הישע של חסרי הישע, החומות מתמוטטות אפילו אצל חלק ניכר מהישראלים (לא כולם, כמובן; חלקם כבר אכולי שנאה מדי), שלא לדבר על זרים.

כוח משחית, אמר לורד אקטון, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט. כשאנחנו אומרים לחמושים שלנו שהם יכולים לעשות כמעט ככל העולה על רוחם; שהם יכולים להרוג גברים, ואנחנו נסתכל הצידה; שהם יכולים לענות ילדים, ואנחנו נשאל "למה לא מראים מה קרה קודם"; שהם יכולים לפרוץ ברגל גסה לבתיהם של אנשים חפים מפשע, לזרוע בהם הרס, להטיל אימה על ילדיהם, ואנחנו נצפה בזבל הריאליטי החדש – אנחנו אומרים להם שלא אכפת לנו מהשחתתם; אנחנו אומרים שאנחנו מעניקים להם בפועל כוח מוחלט. הנשק עצמו, ידע כבר הומרוס, מסית לאלימות; כשאנחנו מסרבים לפקח כיאות על החמושים שלנו – בין אם מדובר בשוטרים וחמושים בגדה, ובין אם ביס"מניקים וסתם שוטרים בישראל עצמה – אנחנו מבטיחים שתהיה אלימות. אנחנו אחראים עליה מעצם הסטת המבט שלנו.

והם, כמובן, לא מפעילים אלימות רק כלפי בעלי חיים. ואם אתם חושבים שהאלימות הזו נעצרת בגבולות המטושטשים מאד, שמעטים הישראלים שעוד יכולים להצביע עליהם, של הקו הירוק, אתם מוכרים לעצמכם אשליה מסוכנת. כפי שהם נוהגים בכבשים, כך הם נוהגים גם בבני אדם – למעשה, כלפיהם הם מרשים לעצמם הרבה יותר אלימות.

אם אנחנו רוצים לחזור להיות חברה מתוקנת, הצעד הראשון צריך להיות ספקנות אוטומטית כלפי כל הפעלת כוח של חמוש; הוא יצטרך להצדיק כל מעשה של אלימות. את הבדיקה הזו יש להוציא מידי מח"ש חסרת השיניים (ואל תזכירו לי את מצ"ח), ולהעמיד תובע ציבורי, שיבוא מחוץ למערכת, שיבדוק כל מקרה של אלימות משטרתית או צבאית ושתפקידו יהיה להעמיד לדין פלילי הן חמושים שיפעילו אלימות בלתי מוצדקת – ועוד יותר חשוב מכך, את השוטרים והחיילים שיעידו עדות שקר כדי לחפות על חבריהם.

לא שזה יקרה; ישראל, אחרי הכל, התמכרה לאלימות שהיא מפעילה כלפי הפלסטינים. אין כיבוש בלעדיו והישראלים חיים די טוב עם הכיבוש. רק עשו לי טובה, וזכרו דבר אחד: הפלסטינים חסרי אונים להגן לא רק על בעלי החיים שלהם – הם צריכים לראות, על בסיס יומי, את ילדיהם מושפלים ומוכים; עיניהם רואות וכלות אליהם כל הימים, ואין להם מושיע.

ואם יבוא משם הפיצוץ, אם שוב יגבר היאוש על הפחד והמדוכאים ישלחו את ידם אל הנשק אשר ימצאו, אל נא תתקפלו לתנוחה עוברית ותזעקו "למה זה מגיע לנו, מה כבר עשינו": הישירו מבט אכזרי וצונן אל המראה, וראו שם את החמוש שמימנתם, את הבריון המגחך בירוק שהפכתם לגיבור, משליך רימוני הלם על חיות מבועתות, כופת ומענה ילדים. פגשו את האויב; הנה הוא אתם-עצמכם.

וגם אני. גם אני.

(יוסי גורביץ)