11 פעילי שמאל הופתעו הבוקר כשהושכמו על ידי שוטרים. השוטרים, בקבוצות של שלושה לבושים אזרחית, באו בין שש לשבע בבוקר, והם מסרו לפעילים מה שנטען שהוא צווי הרחקה מנהליים, חתומים על ידי אלוף הפיקוד, שאוסרים עליהם כניסה לארבעה כפרים בגדה המערבית הכבושה: בילעין, קדום, ניעלין ונאבי סלאח. הפעילה אלמה ביבלש דיווחה שהשוטרים נכנסו לביתה, ללא צו, כשהם מצלמים בווידאו לא רק אותה אלא גם את אחותה. במקרה אחר, העירו השוטרים את הוריו של פעיל, שלא גר בדירתם יותר. השוטרים אף נופפו מולה לראווה בתיק שעליו היה כתוב השם שלה. הפעילה ליהי רוטשילד הבינה מהם שמדובר בצווים מתוקף התקנות לשעת חירום.

מה לעזאזל קשור אלוף הפיקוד, אתם שואלים? או. בניגוד לתעמולה הישראלית על כך שמדובר בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, חלות בישראל תקנות שעת חירום 1945, חוקים שמנחם בגין הגדיר כגרועים מאלה של הנאצים. הם מתירים למפקד הצבאי – במקרה שלכם ושלי, אלוף פיקוד העורף – לעשות פחות או יותר מה שבראש שלו, או ליתר דיוק מה שלוחש לו היועץ שלו מהשב"כ. מכוח צו אלוף פיקוד העורף, הורחק בשעתו המתנחל נריה אופן מפסגת זאב; הוחזקה טלי פחימה במעצר מנהלי; מופעלים עדיין איסורים דראקוניים כנגד ג'ון קרוסמן ("מרדכי ואנונו"), שלמרות שסיים לרצות את עונשו לפני שמונה שנים נאסר עליו לעזוב את ישראל. במסגרת הפסאדה של שלטון חוק בישראל, מקפידים בתי המשפט לשמש חותמת גומי לצווים הללו, אם כי מדי פעם הם עושים זאת תוך כדי הפטרת אנחה. אחרי הכל, השופטים יודעים לצד מי יתייצב האספסוף הישראלי אם הם יחליטו לבטל צו אלוף.

המשותף לכל השמות מהפסקה הקודמת הוא שהם מאד עצבנו את השב"כ: אופן בכך שהערים על המחלקה היהודית פעם אחר פעם (היא משתמשת נגדו בצווים מנהליים כבר משנת 2005), פחימה בכך שחצתה את הקווים ונפגשה אישית עם פלסטינים; וקרוסמן, כמובן, על ההשפלה הגדולה ביותר שספג השב"כ מעודו, כשלא זיהה אותו כסכנה.

אלא שלאחר שהפעילים נרגעו, וקראו את הצווים שנמסרו להם, הם נדהמו לגלות שמדובר בעצם בסתם צו שטח צבאי סגור, חתום על ידי אלוף פיקוד המרכז ולא אלוף פיקוד העורף. דובר מחוז ש"י התרברב היום שאנשיו מסרו צווים כאלה ל-16 פעילים, וש"חלוקת הצווים עברה ללא אירועים חריגים וכרגע לא ידוע על כוונות לבצע הפס"ד [הפרות סדר – יצ"ג] על רקע פעילות זאת." וואלה.

אז מה קרה כאן בעצם? הפרשנות הסבירה ביותר שלשוטרים שהגיעו עם הצווים, מהיותם שוטרים ישראלים, לא היה מושג בחוק שהם אמורים לאכוף, וטעו לחשוב שהם מוסרים צווי הרחקה מנהליים כשמסרו בעצם צווי שטח צבאי סגור. עורך הדין מיכאל ספרד ציין שבתי המשפט הישראליים כבר קבעו מספר פעמים שאי אפשר להעמיד לדין ישראלים על הפרת צווי שטח צבאי סגור, כי מי שמוסמך לדון בהם הם בתי הדין הצבאיים ובמסגרת האפרטהייד החל בגדה, ישראלים לא נשפטים בבתי דין צבאיים.

ספרד מציין שעד כמה שזה ידוע לו, זו הפעם הראשונה שצווי שטח צבאי סגור – שהם צווים על שטח, לא על אנשים – נמסרים אישית. שימו לב מה קרה כאן: שוטרי מחוז ש"י – שנמצא מחוץ לשטחי מדינת ישראל – ביקרו ברחבי ישראל, ומסרו לפעילים צווים, לא של בית משפט, אלא של הריבון בגדה, ריבון שאין לו כל סמכות בישראל גופא. בהנחה, כמובן, שישראל לא סופחה לגדה.

לי זה נראה מאד כמו נסיון להלך אימים על הפעילים: אנחנו יודעים איפה אתה גר, אנחנו עוקבים אחריך, יש לנו תיק עליך. אנחנו יכולים להגיע אליך על הבוקר. אל תעצבן אותנו ואל תנצל את העובדה שחוקית אי אפשר לעשות לך כלום, אחרת נמצא משהו נגדך.

האפשרות הסבירה פחות היא שאכן הוצאו צווי הרחקה מנהליים כאלה, שהשוטרים יודעים עליהם, ושהם עדיין לא נמסרו. אם זה יהיה המצב, אז יהיה לנו אלוף פיקוד עורף שחותם על צווים שמטרתם למנוע מפעילים להפר פקודות של אלוף פיקוד המרכז – כלומר, נסיון מגושם לעקוף את המחסום הנוכחי מפני העמדה לדין על הפרת צו שטח צבאי סגור, שרק יזכיר לנו שאנחנו חיים בדיקטטורה צבאית שמעמידה פנים לנוחותה שהוא כפופה לחוק.

ודברי הסיום של ספרד היו מדכאים עוד יותר: יש התאמה גבוהה, הוא אומר, בין החרפת היחס כלפי פעילים בגדה ובין פעולה צבאית ברצועה. בחסות רעש התותחים ברצועה, צה"ל פועל בגדה באופן שהיה מושך תשומת לב ביקורתית בימים כתיקונם.

ועוד דבר אחד: זוכרים את העמדות של שי פירון שהיו מנוגדות לאלה של "יש עתיד"? אז יש הסבר. פירון אמר לשחר אילן שהוא קיבל מיאיר לפיד חופש הצבעה בנושאי דת ומדינה, כפי שיקבלו כל חברי הכנסת של "יש עתיד", כשלצערנו יהיו כאלה. סיעה חילונית? לא ממש. סיעה שמכניסה עוד כמה קולות אורתודוקסיים לכנסת. יש לפיד לערבוביה.

הערה מנהלתית: ביומיים האחרונים התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים ולאחל להם שאלוף פיקוד העורף לא יהיה מודע לקיומם, כך שיוכל להסתפק במלאכתו הרגילה, הזנחת ההגנה עליהם.

(יוסי גורביץ)

לפני מספר שבועות, החל צה"ל בפעולת-נגד מול כנופיות תג מחיר, בעקבות ההשפלה שספג מהן בהתקפה על חטמ"ר אפרים. במהלך ערמומי, שכמו נלקח מההיסטוריה של מלחמה בפרטיזנים, שלח צה"ל (בשיתוף פעולה עם המשטרה) כוח עם ציוד כבד, שנראה כמיועד לפנות מאחז כלשהו, עקב אחרי הדיווחים עליו מהשטח לקבוצה של פעילי ימין בירושלים – ביניהם מורחקים מהגדה בצו אלוף – שהתחילו להפיץ בקדחתנות את המידע, ואז הסתערו עליהם שוטרים ועצרו אותם.

עד כאן, הכל טוב. ככה עושים את זה. הבעיה מתחילה אחר כך: המשטרה דורשת להעמיד את העצורים לדין באשמת ריגול. על פי הדיווח, הם חשודים ב"איסוף והחזקת ידיעות סודיות במטרה לסכל פעילות ביטחונית של צה"ל והמשטרה ברחבי יו"ש", שהוא ציטוט כמעט מדויק של סעיף 113 לחוק העונשין, האומר כך (סימן ג'): "מי שהשיג, אסף, הכין, רשם או החזיק ידיעה סודית כשאינו מוסמך לכך, דינו – מאסר שבע שנים; התכוון לפגוע בכך בבטחון המדינה, דינו – מאסר חמש עשרה שנים." סעיף 113 מופיע תחת "סימן ד': ריגול."

עכשיו, לעבדכם הנאמן היסטוריה מתועדת של תיעוב כלפי נערי הגבעות, הבריונים שמסייעים להם, הרבנים שנותנים להם את ההכשר ההלכתי וחברי הכנסת שמייצגים אותם בפרלמנט, מיעקב כ"ץ ועד מיכאל בן ארי. אבל אני לא חושב שהם מרגלים.

כדי לרגל, צריך שיהיה צד שני – מקובל שהוא יהיה מדינה זרה, עוינת או לא – שמקבל את המידע. המידע, אפעס, צריך גם להיות סודי במידת מה. איך תנועה בלתי מוסתרת של כלים של צה"ל ברחבי הגדה יכולה להיחשב כ"סודית"? מעצם טיבה של המלכודת, היא לא יכלה להיות סודית. להיפך: היא היתה בולטת במידת האפשר, עם עצירות עצלות מדי פעם כדי לוודא שהדג בלע את הפתיון.

ומי הצד שמקבל את המידע? רצוי להזכיר שרק לפני כשבועיים דחה המנהיג היקר, בנימין נתניהו, את הדרישה להכריז על נוער הגבעות כעל ארגון טרור. אמנם, לא ברור מדוע דחה את הדרישה – אחרי הכל, כ"ך הוכרז כארגון טרור אחרי הפיגוע שביצע איש כ"ך ברוך גולדשטיין במערת המכפלה, וזה לא הפריע לאף אחד אחד מאנשי הארגון להמשיך בפעולותיו, לא מנע את בחירתו של מיכאל בן ארי לכנסת ולא מנע מ"אנשי כהנא" ותיקים (הם מקפידים מאד לא לקרוא לעצמם אנשי כ"ך) כמו ברוך מרזל ואיתמר בן גביר לשמש כעוזרים שלו. אז נוער הגבעות איננו ארגון טרור. הוא – וה"הוא" הזה בעייתי מאד, כי מדובר בקבוצה גמישה, לא יציבה, של פעילים – גם לא הוכרז בשום צורה כאויב של ישראל. אז איך, לעזאזל, העברת מידע לפעילים שלו הופכת לריגול?

ולא, אל תגידו לי שדקדוקים כאלה מיותרים ויש פה חבר'ה שצריך לטפל בהם, ואל תפריע עכשיו בשאלות של קונסטיטוציה, במיוחד כשאין לנו כזו. הסעיף הזה, סעיף הריגול, הוא נפיץ מאד. סוג כזה של האשמות צריך להיות מצומצם מאד ומדויק מאד, אחרת סכנת הזליגה והפוליטיזציה שלו חמורה ביותר.

האסוציאציה הראשונה של סעיף 113 היא, כמובן, כתב האישום נגד ענת קם. היא אספה מידע צבאי עבור כתב צבאי ישראלי, הכפוף לחוקי הצנזורה. אף על פי כן, היא הואשמה והורשעה בריגול חמור. בסעיף הזה הורשע גם ג'ון קרוסמן (לשעבר מרדכי ואנונו), למרות שהוא לא נפגש עם אף סוכן של ארגון ביון, ולמרות שמסר את המידע לפרסום בעיתון, ובכך הפך אותו ללא סודי – וככזה, חסר ערך במידה רבה מבחינת ארגוני ביון. אולי השימוש החמור ביותר בסעיף 113 הוא נגד עיתונאים: בפרשת יצחק יעקב נחקר העיתונאי רונן ברגמן, בפרשת קם עדיין נשקלת העמדתו לדין של אורי בלאו.

המקרה של חקירת העיתונאים מטריד, משום שבפועל מחזיקה התביעה בידיה את היכולת להפוך כל כתב צבאי שלא מסתפק בהודעות של דובר צה"ל לפושע, ואין שום דבר שהכתבים יכולים לעשות בנידון. המשמעות ברורה: אם עצבנת את הממסד הבטחוני, אתה יכול להתמודד עם האפשרות שתשב בכלא 15 שנים רק כי עשית את עבודתך ויידעת את הציבור – אמנם, במקרים רבים במידע שהציבור היה מעדיף לא לדעת. וכתב צבאי שלא מעצבן את הממסד הבטחוני לא ראוי לתפקידו.

אבל אם המקרה של חקירת העיתונאים מטריד, הרעיון של העמדה לדין על אזרחים בשל דיווח על תנועה צבאית הוא מחריד. המשמעות היא שאם אתה מדווח בטוויטר על כך שראית מסוק צבאי, אתה עשוי – אם תעצבן את האדם הנכון – להיות מואשם בריגול, וזאת מבלי שכלל עמדת בקשר עם מרגל אויב כלשהו, או ידעת שהידיעה סודית באיזשהו אופן.

השימוש באישום בריגול כנגד פעילי הימין נראה בעליל כפוליטיזציה של סעיף הריגול. יש, כמובן, מקום לסעיף ריגול בספר החוקים: הוא אמור להיות שמור לטיפוסים מסוגם של ישראל בר או מרקוס קלינגברג. קשה מאד להאמין שלמשטרה לא היו סעיפי אישום אחרים, סבירים יותר, להפעיל כנגד נערי הגבעות. השימוש באישום בריגול או בגידה כנגד דיסידנטים איננו, בלשון המעטה, מסימנן של חברות חופשיות. עוד מן הראוי להזכיר שהתנגדות לפינוי של מאחזים היא פעילות חוקית ומותרת, עד לרגע שבו היא גולשת לאלימות.

יתר על כן, עולה החשד שההאשמה בסעיף מפוצץ כזה היא חלק ממה שמסתמן כמודוס אופרנדי הרגיל של הפרקליטות: נסיון להטלת אימה על הנאשם כדי שיסכים להסכם טיעון על סעיף פחוּת יותר. אחרי הכל, ההיסטוריה של הפרקליטות במשפטים מסוג זה לא מוצלחת, בלשון המעטה. המשפט של ראעד סלאח נפתח בהאשמות בריגול לטובת איראן והסתיים בקול חלושה בהרשעה במגע עם סוכן זר ובמתן שירות להתאחדות בלתי מותרת. משפטה של טלי פחימה התחיל בקול תרועה של הפרקליטות, שהודיעה שלא תדרוש את עונש המוות בשל עבירות של סיוע לאויב בעת מלחמה, והאשימה אותה גם בתמיכה בארגון טרור ואחזקת נשק ללא רשיון. המשפט ההוא נגמר בפארסה, בהרשעה ב"מסירת ידיעה לאויב ולתועלתו," מגע עם סוכן חוץ והפרת הוראה חקוקה, ובמאסר של שנה וחצי נוספות. למה לך להסתבך, הוא המסר השקט של התביעה: שב בצד, אל תהיה פעיל. אם תתעקש, אתה יכול לחטוף כתב אישום באשמת ריגול. כן, כנראה נפסיד ובית המשפט ימנע מאיתנו השפלה מוחלטת ולא יזכה אותך אלא ירשיע אותך בסעיף מופחת – אבל זה באמת שווה לך?

וזה לא צריך לעבוד ככה. זו צורת חשיבה של מדינה טוטליטרית, שרואה את התנגדות האזרחים כסיבה להפוך אותם לאויבים. יתר על כן, כשהשלטון מתייחס ליריביו כאויבים, רומס אותם באמצעות סעיפי אישום שאמורים להיות מופעלים כנגד בוגדים ושליחיהן של מדינות עוינות, הוא מעניק להם לגיטימציה להפוך בפועל לאויבים. גם לא צודק, גם לא חכם.

* * * *

מהאגודה לזכויות האזרח נמסר בתגובה כי "פרסומים בתקשורת מלמדים על כוונה להעמיד חלק מפעילי הימין העצורים לדין בגין עבירות של ריגול. ככל שמדובר באיסוף מידע לגבי תנועות גלויות של הצבא ואשר מטרתו הייתה ארגון פעולות מחאה נגד פינוי מאחזים — הרי שלא זו בלבד שהשימוש בסעיף הריגול אינו מוצדק, אלא נראה שמטרתו העיקרית של השימוש בסעיף זה היא לבלום מחאה נגד פינוי מאחזים. אף שמאחזים אלה אינם חוקיים, המחאה נגד הריסתם לגיטימית. הניסיון למנוע מחאה זו פוגע בחופש הביטוי וההפגנה והוא פסול."

ועוד דבר אחד: ממשלת נתניהו ממשיכה את פעולות תג המחיר שלה כנגד האוכלוסיה שהעזה להרים ראש בקיץ, והודיעה שתעריף החשמל יעלה בתחילת חודש פברואר בתשעה אחוזים, וזאת לאחר שכבר עלה בכ-15% בנובמבר. הממשלה הזו מצאה 1.6 מיליארדים נוספים עבור הבור ללא תחתית של משרד הבטחון; היא לא יכלה, זה מנוגד לאמונותיו הדתיות של המנהיג היקר, לסבסד עבור אזרחיה מצרך בסיסי כמו חשמל. ככה זה: תותחים לפני חמאה. סדר עדיפויות צריך להיות.

(יוסי גורביץ)

אתמול נערכה עסקת טיעון במשפטה של ענת קם, והיא הודתה בעבירות שבעליל ביצעה – החזקת מידע סודי ומסירתו ללא היתר. התביעה נסוגה בה מהכוונה להאשים אותה בכך ש"התכוונה לפגוע בבטחון המדינה", דבר שהיה מאפשר לגזור עליה מאסר עולם. היום הקל בית המשפט את תנאי מעצר הבית שלה, ואיפשר לה לצאת ממנו. כנראה שהשתכנעו שם שהיא לא תנצל את ההזדמנות לפרוץ למחשב של עוד אלוף.

צריך לזכור איך כל זה התחיל, לפני כעשרה חודשים: בצו איסור פרסום על צו איסור פרסום. קם נחקרה, והשב"כ החל לנהל מרדף אחרי עיתונאי "הארץ" אורי בלאו, מבלי שאפשר יהיה לומר על כך מילה אחת. בבלוגוספירה ובטוויטרספירה, גם בבלוג הזה, התנהלו משחקי חתול ועכבר עם הצווים. מי שרצה לדעת מה קרה, היה צריך לקרוא על כך באתרים מחוץ לישראל.

אחרי כך היתה מסיבת העיתונאים של דיסקין, שבה תוארה קם כמרגלת מסוכנת, נפנפו שוב ושוב בסעיף הרשמי של "ריגול חמור", ודיסקין דיבר על הפרשה כאחת החמורות בתולדות המדינה, כשהוא משווה את קם לרעה לטלי פחימה. כבר אז אפשר היה להניח בבטחון שמדובר ברעש לצרכי הפחדה, ושזה ייגמר בעסקת טיעון הרבה, הרבה יותר קלה. דיסקין אמר אז שארגוני אויב היו "יכולים רק לחלום" על המסמכים שהעתיקה קם; הוא ידע אז, וכל מי שעיניו בראשו ידע גם אז, שלקם לא היה שום קשר עם שום ארגון עוין. היא העבירה מסמכים לעיתונאי שכפוף לצנזורה הישראלית, מסמכים שחשפו את העובדה שעלוב הפיקוד יאיר נווה הרשה לעצמו לצפצף על פסיקות בג"צ ולהורות על הריגה בשעה שאפשר היה לבצע מעצר (כן, אני מכיר את הפסיקה של הפצ"ר בנושא. חסכו ממני).

אבל דיסקין, במסיבת העיתונאים שלו, הפך אותה לאויבת האומה, וככזו היא תשאר מבחינת רוב הישראלים עד יומה האחרון, לא משנה מה יהיה גזר הדין. כך ייעשה למי שחושף את ערוות מערכת הבטחון – ועוד חשיפה כפולה: מצד אחד, את ההנחיות של נווה; ומצד שני, את השערורייתיות שבאי ההגנה על המידע במשרד שלו, שאיפשרה לקם פשוט להעתיק את המידע על דיסק ולצאת. מערכת השו-שו התגלתה כאן, כרגיל, ככזו שנעה בין קוטב של שאננות מטומטמת לבין היסטריה רבתי.

ענת קם היא מדליפה, מפיצת מידע, לא מרגלת. היום אנחנו גם יודעים שהיא היתה עוד קורבן למערכת השמצה של השב"כ, כמו טלי פחימה וכמו רבים אחרים. לא שלציבור הישראלי זה ישנה: 52% ממנו, אחרי הכל, סבורים שיש להגביל את חופש הדיבור אם המידע "פוגע בתדמית המדינה", מה שוודאי קרה ובצדק, ו-64% מוכנים להגבלת חופש הביטוי במצב של "איום בטחוני", ויש לנחש שהמונח "איום בטחוני" מקבל משמעות רחבה מאד אצל האנשים שלהם הוא משמש כתירוץ לסתימת פיות.

כדי שלהדלפת מידע תהיה השפעה, צריך חלק ניכר בציבור שיהיה מוכן לקבל את המידע, לזעום, ולעשות משהו בנידון. כשהציבור לא מוכן לשמוע, כשהוא מתייחס אל הגנרלים ואל שוטרי החרש כאל טוטמים, קל להפוך את חושף האמת הכואבת לאויב הציבור.

רק שלא מדובר בציבור, אלא בעדר מבוהל.

(יוסי גורביץ)