שלוש דמויות בולטות, לצערנו, בציבוריות הישראלית מיהרו ללהג על מלחמת אזרחים (הם קראו לה ‘אחים). תזכורת: זו סכנת נפשות

בשבוע האחרון הזהירו שלוש דמויות בולטות בציבוריות הישראלית – האדמו”ר החלול אהרן ברק, שר הבטחון עד לפני שבועיים (!) בני גנץ, וההוא ששיחק בתפקיד ראש ממשלה ביוטיוב, יאיר לפיד – מכך שבנימין נתניהו “מדרדר את המדינה למלחמת אחים”, והח”מ חיפש קיר לדפוק בו את הראש.

כמובן, ברק, גנץ ולפיד לא דיברו על מלחמת אזרחים. הם דיברו על ‘מלחמת אחים’. אחרי הכל, אם הם היו מדברים על מלחמת אזרחים, מישהו עוד היה עשוי לחשוב שהם סופרים את האזרחים הערבים. הם לא. לפיד אפילו לא מזמין את המשותפת לישיבות האופוזיציה. לא שמישהו פרט למרב מיכאלי מכיר בו כראש האופוזיציה או המליץ עליו לראשות הממשלה. האזרחות הישראלית, כמו האזרחות של המדינות הערביות שסביבנו, תמיד היתה קליפה קלושה: היא ניסתה לטעון בפני מדינות זרות שיש דבר כזה, אזרחים ישראלים ולא רק יהודים ובני מילטים אחרים. (במקרה של הלאומיות הערבית, הדיבורים על אזרחות הסוו את העובדה שמדובר בשלטון סוני.) צריך להזכיר, שוב, שמדינת ישראל איננה מכירה באזרחות ישראלית. אינך יכול לקרוא לעצמך ישראלי בתעודת הזהות שלך: הממשלה והזרוע המשפטית שלה, בג”צ, לא מכירים בישראליות. הדיבורים על ‘מלחמת אחים’ – כי, כמובן, אין שום בעיה לשפוך את דמו של אזרח ישראלי שאיננו יהודי; זה מה שהמדינה היהודית עושה – מזכירים שוב עד כמה אין כאן לאום, ולא משנה כמה חוקי לאום יתפרו לו, אלא שטעטל.

מלחמת אחים, אם כן, לא מלחמת אזרחים. ומשהו פה החזיר אותי ליונתן רטוש ול”כתב אל הנוער העברי” שלו מ-1943. מדובר בטקסט מכונן של התנועה הכנענית שהוא טקסט מזעזע לקריאה היום. האגביות שבה רטוש מדבר בשנת הדמים ההיא על כך שאיינו פונה אל הנוער העברי (המדומיין) ‘מפני שנשמדו כך וכך יהודים בכך וכך גלויות’ מחרידה; ההתייחסות לפזורה היהודית המושמדת באותה העת כאל ‘הערב-רב הזה של פליטים ועולי-רגל’ מצמררת. ולמרות הכל, רטוש (”איך זה מצלצל אצלו!” קרא אלתרמן אחרי קריאת ‘על חטא’) עמד היטב על נקודה אחת:

“שוב לא תוכל לראות טעם ומופת בתקופת הזוהר העלובה של הבית השני, זו התקופה הקלסית של היהדות, הדוגמא לכל הציונים מאז ומעולם; כל עזי הנפש והמורדים והמלכים הקנאים וגיבורי המוות של מצדה והבונים הגדולים של היהדות – רקבונו בו. סבך הדורות של היהדות אי אפשר להתיר אותו – אותו אפשר רק לחתוך.”

האם אמנם אפשר לבצע את הקפיצה הזו? האם באמת אפשר לחתוך את סבך הדורות? מה יישאר אחרי הקטיעה הזו, הטלת המום העצמי הזו? זו אחת השאלות הגדולות שמעלה הכנענות, אבל היא לא נושא פוסט זה. הנקודה היא שרטוש צדק: הציונות בחרה את תקופת הבית השני כתקופת המופת שלה, וזו הסיבה שאם תלמיד ישראלי יהודי מכיר איזושהי נקודה בהיסטוריה היהודית פרט לשואה (מותר להיות אופטימי), זו היא. כמובן, אבות הציונות בחרו את התקופה הזו בפינצטה מסיבה ברורה מאד: זו הפעם האחרונה שבה אפשר לטעון, גם אם זו טענה לא נכונה, שהמרכז היהודי היה בפלסטינה.

אבל הבית השני נושא איתו קללה מיוחדת. אם המקדש הראשון, טענו כותבי התלמוד, נהרס בשל עבודה זרה, הרי שהמקדש השני נחרב בגלל מלחמת אחים. אם רוב ימיו של המקדש היו שקטים [או, בציניות ההיסטוריונית הנדרשת, אין לנו מקורות עליהם], הרי שמהרגע שהחשמונאים מגיחים על במת ההיסטוריה, כל מה שיש לנו הוא מלחמות אזרחים. ראשית, כמובן, המלחמה של החשמונאים במתיוונים, שנמשכה כ-20 שנים והסתיימה בטבח גדול; אחר כך באה מלחמת האזרחים בין העם ובין החשמונאים, שלקחו לעצמם לא רק כתר כהונה אלא גם כתר מלוכה. אחר כך הסיקריקים, שורת משיחי השקר, וכמובן, ההתלקחות הענקית של המרד הגדול, שבה רצחו המורדים כהנים גדולים ואחר כך רצחו זה את זה.

כמובן, לטענה שהמקדש השני נחרב בגלל מלחמת אחים יש קשר קלוש למציאות. בפועל, הוא הוחרב על ידי הרומאים, שכותבי התלמוד היו משת”פים שלהם במשך מאות שנים, ועל כן העדיפו לעמעם את האמת הזו. הטינה של הפרושים/הרבנים לחשמונאים גם היא שיחקה פה תפקיד. אבל מאחר והארס התלמודי הוא חוט השדרה של היהדות הרבנית, דור אחרי דור של יהודים חזר על האגדה הזו.

וכשאתה חוזר שוב ושוב על האפשרות של מלחמת אזרחים, היא מתנגנת שוב ושוב. כשברק, גנץ ולפיד העלו באוב את מלחמת האחים השבוע, הם לא רק מעלים זכרון מפוברק: הם יוצקים יסודות למלחמת אזרחים חדשה. ברגע שמשהו הופך נושא לדיון פוליטי, הוא הופך ללגיטימי. פתאום יש אופציה חדשה.

כמובן, ברק, גנץ וההוא לא קוראים ישירות למלחמת אזרחים: הם מבצעים, כמקובל, פרויקציה וטוענים שיריבם הפוליטי הוא זה שעושה זאת. אבל נתניהו לא רוצה מלחמה. הוא בונה על כך שהאוכלוסיה הישראלית תשאר צייתנית כהרגלה. הוא פחדן מכדי להסתכן במלחמת אזרחים. האליטה הציונית הלבנה יוצאת למאבק אחרון, והיא שואפת את אדי הבית השני – הדוגמא לכל הציונים מאז ומעולם – ויורקת את האיום הגדול ביותר שבאפשר.

ובכך, היא מקרבת אותו להתגשמות. היא הופכת אותו לחלק מהשיח.

מלחמת אזרחים היא הרעה הגדולה ביותר הידועה לאדם. מלחמה סתם מגיעה למקום השני, אבל מלחמת אזרחים מנצחת בהליכה: כל הזוועות של מלחמה, הפעם כשהן מופנות בין שכנים. מלחמות אזרחים מצטיינות באכזריות ובמעשי זוועה, אלו של המאה ה-20 במיוחד. במהלך מלחמת האזרחים בין קייסר ופומפיוס, שהדהדה בתודעה הרומאית עשרות ומאות שנים לאחר מעשה, סיפרו על קאטו הצעיר – שהיה לו חלק לא קטן בפרוץ המלחמה – שכאשר ראה את תוצאות מעשיו, שדה קרב, הוא התמוטט: קרע את הטוגה שלו ופרץ בבכי (בכי בפומבי היה טאבו בקרב שמרנים רומאיים, וקאטו בהחלט היה כזה). יוליוס קייסר עצמו מקדיש בערך שליש מהספר שלו על מלחמת האזרחים להצטדקויות. אחד מתלמידיו של קאטו, כשהקושרים נגד קייסר פנו אליו, סירב להצטרף לקשר כשהוא אומר שעריצות עדיפה ממלחמת אזרחים. אני לא בטוח שאני מסכים עם הנקודה האחרונה, אבל אי אפשר לדחות אותה בלי מחשבה.

הבחירה של גנץ, ברק וההוא לדבר על מלחמת אחים מעידה, מעבר לכך, על העובדה שבשיח הישראלי אין שטח ביניים: אין, למשל, מחאה אזרחית ומרי אזרחי בלתי אלים. ומובן מאד למה אין כזה: כי מרי כזה בישראל יעניק לגיטימיות למרי פלסטיני כזה, וכפי שציין עמוס גלעד, הטרול הטראומטי של אמ”ן, We don’t do Ghandi very well.

רוצים למחות? סבבה. רוצים לשתק את המדינה? שביתה כללית? לחסום כבישים? לעמוד מתחת לחלון של אמיר אוחנה עם מגאפון? הכל הולך. אל תעלו מלחמת אזרחים כאופציה. במיוחד לא אם אתם שרי בטחון לשעבר. זה לא משחק. זה פתיל בוער. וביחס לחוסר האחריות של גנץ, ברק ומה שמו – טוב, כבר למדנו להכיר אותם. אין סיבה להסחף אחריהם.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

לא היו לי ציפיות מאהרן ברק, ובהתאם גם לא אכזבות

אף אחד לא הופתע כשהסתבר שהיועמ”ש מנדלבליט, חסר חוליות עם תעודות, החליט לנסות לרקוח הסדר טיעון עם בנימין נתניהו, שבועיים לפני שמנדלבליט מסיים את תפקידו. מנדלבליט עשה לנתניהו כל כך הרבה הנחות סלב, מההצהרה הפומבית שאיננו חשוד בפרשת הצוללות ועד הצמצום החד של תיקה של שרה נתניהו, שעוד אחת כבר לא מזעזעת. תולעת ולא איש: אין הפתעות. אבל לא מעט ממכרי נדהמו בימים האחרונים, הוכו הלם, כשהסתבר שאהרן ברק היה מעורב בבחישה לקראת הסדר טיעון.

ואף שזה היה מפתיע, ומכעיס – מה לעזאזל עושה נשיא העליון בדימוס בקלחת הזו? למה הוא לא זרק את עוכרי הדין של נתניהו מכל המדרגות? האם הוא שכח את מה שדורש ממנו מעמדו? – אני לא יכול לומר שהוכיתי הלם, או שהתאכזבתי. הסיבה פשוטה: לא היו לי ציפיות.

תחום ההתמחות העיקרי של אהרן ברק תמיד היה הבניה של האגדה של עצמו כמגדלור ליברלי וחומת שלטון החוק. הוא הבונה העיקרי של האגדה של בג”צ כמגן החלשים, ובשנות התשעים ותחילת האלפיים – כשפסיקות בג”צ שאף אחד לא זוכר הביאו להפגנת ענק של כחצי מיליון חרדים – לאגדה הזו היו הרבה מאד קונים. ברק נתפס כסוג של אדמו”ר חילוני, יחד עם עמוס עוז ויבלד”א דוד גרוסמן. (שממנו, בניגוד לשני האחרים, יש לי ציפיות.)

אבל האגדה הזו לא עמדה אפילו בבחינה ראשונית. ברק הוא זה שהנחיל לנו את מושג “היהודית והדמוקרטית”, וזה שהפך אותה לערך עליון, כשהוא מתעקש שוב ושוב שאין סתירה בין השתיים. כדי להאמין שאין סתירה ביניהן, ברק היה צריך לעצום את עיניו להתנהלות הממשלתית השגרתית, ובעצימת עיניים הוא הצטיין.

בבג”צ קעדאן, שבו בית הדין הזחלני של ברק נתן פסק דין סופי אחרי עשור, ברק רצה מאד להמנע מפסק דין. ב-1998 הוא כינס אתה צדדים לישיבה מיוחדת כדי להמנע מפסק דין, משום שלדבריו זה היה אחד התיקים הקשים שבהם עסק. התיק ההוא עסק, נזכיר, בבקשה של זוג ישראלים פלסטינים, בני הזוג קעדאן, להתקבל בישוב קציר; הישוב סרב מטעמי עליונות יהודית; וברק מצא את עצמו ניצב בהתנגשות החזיתית בין היהודית והדמוקרטית. האדמות של קציר הוקצו למתיישבים היהודים על ידי המדינה, באמצעות הסוכנות היהודית – השטיק הרגיל של ממשלת ישראל שמטרתו לשמור על קרקעות המדינה בידי יהודים. ברק רצה, באמצעות עקיפת פסק הדין, למנוע את ההתנגשות בין היהודית והדמוקרטית; ברי, על כן, שהוא הבין את ההתנגשות. בסופו של דבר ההתעקשות של הסוכנות היהודית והממשלה לא הותירו לבג”צ ברירה אלא לפסוק לטובת העותרים – אבל לא לפני שברק מרח את הדיון במשך שנים ועשה כל מאמץ כדי לא לפסוק.

רק שמי שיקרא את פסק הדין, יגלה שהוא לא בדיוק פסק: “על המדינה לשקול את בקשתם של העותרים […] על יסוד שיקולים אלה, על המדינה להחליט במהירות הראויה האם יש בידה לאפשר לעותרים, במסגרת הדין, להקים לעצמם בית בתחום הישוב הקהילתי קציר.” קחו את הזמן, חבר’ה, אולי הם יתייאשו. והוגשה בקשה לבזיון בשל המשחקים של המדינה, והיא כמובן לא נענתה, והיה צורך בעתירה שניה.

בית המשפט של ברק דחה, מתוך התפיסה של “יהודית ודמוקרטית”, את עתירת עמותת “אני ישראלי”, שדרשה לאפשר לאזרחים להירשם כישראלים (עוד על הנושא, כאן). זו, חשוב לציין, היתה פסיקת בג”צ לדורותיו: אין דבר כזה, ישראלים. בג”צ פסע פה במשעול שבג”ץ גבר הלך בו, ויילך בו שוב תשע שנים לאחר מכן. אבל ההחלטה צריכה להזכיר לנו את המגבלות של האדמו”ר הליברלי: זכויות לגאים? בסדר, חמש-שש שנים אחרי שהכנסת ביטלה את עבירת קיום יחסי המין ההומוסקסואליים; זכויות נשים? לגמרי. אבל להניח לזכויות אדם לערער על עצם תפיסת הלאום הרשמית? עד כאן.

וכמובן, היה הרקורד של ברק ביחס לדיקטטורה הצבאית הישראלית. הוא אישר פחות או יותר כל מה שהצבא זרק עליו, כולל הריסות בתים. לא היה לו את האומץ של מני מזוז לכתוב, בפסק דין, שזו ענישה קולקטיבית. הוא היה שותף להחלטה לגירוש 400 אנשים שצה”ל טען שהם פעילי חמאס ללבנון בלי בירור פרטני של הטענות נגדם. כשהחלה האינתיפאדה השניה, וצה”ל התחיל להשתמש במגנים אנושיים – פשע מלחמה לכל דבר ועניין; המונח הצה”לי היה “נוהל שכן” – ברק משך את הדיונים בבג”צ בנושא, שאמור היה להיות מוכרע בחמש דקות, במשך חמש שנים. אף אחד לא יודע כמה פלסטינים מתו בזמן שהאיש ששיווק את עצמו כלוחם זכויות אדם מרח את הנושא ישיבה אחרי ישיבה.

אם יש אשליה שהשמאל צריך להגמל ממנה, הרי זו שהוא ייגאל באמצעות בתי המשפט. אלה הם מוסדות שמרניים בהגדרה. הם מאוכלסים על ידי משפטנים שבחלקם הגדול היו עובדי מדינה. הנטיה הבסיסית שלהם היא לעמוד לצידה. אחרי הכל, המדינה היא מקור כוחם ואף יותר מכך, מקור סמכותם: היא כתבה את החוק. והחוק, ידעו כבר חכמי יוון הקדומים, הוא רשת: היא תופסת את הדגים הקטנים, אבל החזקים קורעים אותה – כפי שנתניהו, מנדלבליט וברק מוכיחים לנו בימים אלה.

אבל הוא באמת היה מוצלח בקידום עצמי.

בתי המשפט לא יצילו אותנו. מדי פעם אין ברירה אלא להשתמש בהם, כשהעוול זועק מדי ויש סיכוי שהשופטים יפחדו ממשמעות פסיקתם; ודאי כאשר יש קורבנות עוול ישירים; כשצריך להוכיח שבית המשפט הוא חלק ממערכת העוול. אבל הם לא יביאו שינוי – אלא אם השינוי הוא בחוק ארכאי, שדעת הרוב הגדול היא שיש לשנותו. השינוי יגיע מלמטה, מאקטיביזם, שבתורו יצור לחץ כלפי מעלה וישנה את המערכת הפוליטית. ובישראל, חשוב לציין, עקרון השוויון איננו מוכר בחוק. רק בפסיקה. וכשהמדינה עומדת בכל כוחה נגד הפסיקה, השופטים יתקפלו. אין להם, אחרי הכל, לא חרב ולא ארנק.

ואם יש עוד דבר שיש לזכור, הוא שאסור להפוך אנשים לאדמו”רים. כולנו שוגים, ובכולנו יש יוהרה. עצם ההכרה בכך שאחרים רואים בך אדמו”ר תשנה אותך, ולרעה; והיא תשנה את המאמינים, היא תגרום להם לנקוט בתיאודיצאה, הצדקת האל, כשזה עושה פתאום את הבלתי ייאמן. אל תאמין באדם עד יום מותו: האנשים שאנו מעלים על כן הם אלה השוברים את ליבנו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

שלוש פסיקות של בג”צ מהשבוע האחרון מבהירות שהאגדה על המערכת המשפטית הליברלית התפוגגה סופית

לפני כארבעה חודשים נכחתי בכנס של האגודה לזכויות האזרח, שדן בדו”ח שהציאו שנקרא “שלטון אחד, שתי מערכות חוק”, שתיאר את משטר האפרטהייד שאנחנו מפעילים בגדה המערבית. במושב השני של הכנס השתתפו דליה דורנר, שופטת בג”צ בדימוס, ודינה זילבר, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה. הדברים של זילבר היו בעיקרם אפולוגטיקה, ולא אפולוגטיקה מוצלחת, על כך שהפרקליטות משתפת פעולה דרך קבע עם המערכת הפוליטית בשלל מעשי עוול בגדה. היא אף אמרה שהפרקליטות עומדת חסרת אונים כאשר הממשלה לא אוכפת פסקי דין. בסוף המושב, שאלתי את זילבר מדוע בעצם היא מתעקשת להגן על עמדות הממשלה; התפקיד שלה הוא לא לייצג את הממשלה, התפקיד שלה כעובדת ציבור הוא להגן על האינטרס הציבורי – במידת הצורך, גם מן הממשלה; שאם הממשלה לא מקיימת פסקי דין, היא צריכה להבהיר לשר הרלוונטי (קוראים לו בדרך כלל בוגי יעלון) שלא רק שהיא לא תגן עליו בבג”צ, אלא שהיא תפנה לבית המשפט נגדו בעצמה, בבקשה לצו בזיון. התגובה שלה היתה, ואני מצטט מהזכרון כאן, שצריך להגן על המערכת המשפטית משום שהיא תחת התקפה מהימין, והרושם שהיא השאירה הוא שהמערכת צריכה להתכופף כדי לא להשבר. הרושם לא היה רק שלי, ככל הנראה: הדברים של זילבר שוסעו מספר פעמים בקריאות ביניים או קריאות גנאי מהקהל, והיא היתה הדובר היחיד שזה קרה לו בשני המושבים שבהם השתתפתי.

ב-30 השנים האחרונות רווחה בציבוריות הישראלית התפיסה שבג”צ הוא מעוז ליברלי, שהוא שיעמוד לצידם של אזרחי ישראל ושיש להגן עליו כנגד המתנכלים לו. שיאה של התפיסה הזו, אולי, היה סביב ההפגנה החרדית הגדולה נגד בג”צ בסוף שנות ה-90 – אלוהים זוכרת למה, אבל הגיעו להפגנה ההיא מאות אלפים והמשטרה טענה אחר כך שהיה חשש שההמון יסתער על בית המשפט וישתלט עליו. עיתונים חרדים ציירו אז את השופט אהרן ברק עם כוונת סביבו. זכר רצח רבין היה עדיין טרי ותומכי בית המשפט עשו שימוש אפקטיבי בהפצת השנאה הזו. כפי שבשמאל סגרו שורות סביב בית המשפט, בלי לשאול יותר מדי שאלות, כך בימין הפכו את בג”צ לדמון, כביכול הוא הדבר היחיד שחוסם את הדרך בפני שלטון הימין.

האמת היא שאין דבר עוול בישראל שהפרקליטות לא היתה מוכנה להגן עליו, ואין דבר עוול שבג”צ לא היה מוכן להעלים ממנו עין. ההתמחות של בג”צ היא בלא לפסוק. הוא נזקק ל-15 שנים, מאז ימי ה”לחץ הפיזי המתון” של דו”ח לנדוי, עד שהוא אסר על עינויים בחקירות – והוא הקפיד לא לאכוף את הפסיקה הזו, בכך שפעם אחר פעם התעלם מהעובדה שהמנגנונים שאמורים למנוע עינויים הם בדיחה, וסירב פעם אחר פעם להורות על חקירה רצינית של עינויים. במהלך האינתיפאדה השניה, נזקק בג”צ של אהרן ברק לשנים ארוכות כדי לפסוק שהשימוש של צה”ל במגינים אנושיים אסור – מסקנה שכל בן אדם ששמע פעם שמועה על משפט בינלאומי היה מגיע אליה ברבע שעה. בג”צ עצם עין, פעם אחר פעם, כשהמדינה הפרה בעקביות זכויות יסוד של פלסטינים, וכל זמן שהפרקליטות לא שיקרה לו שקרים מטומטמים מדי, שקבלתם היתה מציגה את השופטים כאווילים, הוא גם קיבל את עמדת המדינה פחות או יותר בכל נושא. שופטי בג”צ היו שותפים מרצון לכל התעללות שאפשר להעלות על הדעת. כשיפרקו את המשטר הציוני, בהחלט יהיה מקום למשפטי שופטים.

ואם הליברלים בישראל עוד לא קלטו שבג”צ הוא לא הפתרון אלא חלק מרכזי של הבעיה, שלוש מהפסיקות שלו השבוע צריכות להבהיר להם את זה. העיקרית מביניהן היא כמובן הפסיקה בנושא חוק החרם: בג”צ קבע שפעולה בלתי אלימה של החרמת הכיבוש הישראלי היא פעולה שאפשר לתבוע בעטיה. השופט מלצר כינה את הקריאה לסרב לרכוש מוצרים שנבנו על אדמה גזולה ותוך משטר עוול “טרור פוליטי,” הנשיאה נאור אמרה שמותר לממשלה להגן על ה”מפעלים ומוסדות שהוקמו בהסכמת המדינה ולעתים בעידודה באזור.” ה”אזור” הוא הגדה המערבית. ההחלטה של בג”צ שלא לפסול חוק שאוסר על חרם על משהו שנמצא בכלל מחוץ לגבולות החוק הישראלי, במיוחד לאור הםסיקה של נאור, היא קבלה שקטה של הסיפוח דה פקטו שמבצעת ישראל בגדה. הגדה המערבית היא רשמית שטח כבוש. כלל לא אמורים להיות בו “מפעלים ומוסדות שהוקמו בהסכמת המדינה ולעתים בעידודה.” בדרך כלל בג”צ משתף פעולה עם העמדת הפנים הממשלתית שאין כאלה. הפעם, כמו בכמה פסיקות אחרות (כמו זו שבה אישר את ביזת אוצרות הטבע של הגדה), נפלטה לו האמת: הוא משמש כלי ללגיטימציה של עבירה מתמשכת על המשפט הבינלאומי.

התוצאה של פסיקת חוק החרם, כפי שציין נועם שיזף, היא שאפשר לקרוא בישראל להחרמת קוטג’ אבל אי אפשר לקרוא להחרמת התנחלויות. אבל זו לא היתה הפסיקה היחידה. פסיקה אחרת קבעה שמותר לממשלה להפעיל את חוק העוול המכונה “חוק נכסי נפקדים” על מזרח ירושלים, אבל בג”צ ממליץ לממשלה לעשות את זה במשורה. המשמעות היא שאם יש תושב של הגדה שהחזיק בנכסים במזרח ירושלים, אבל איננו תושב בה – גם אם הנכס נמצא במרחק של עשרות מטרים – המדינה רשאית להחרים את הנכס ולהעביר אותו למתנחלים, כפי שעשתה בשורה של מקרים. הנשיא היוצא גרוניס ציין שעל פי החוק, אפשר לטעון באותה המידה שכל חייל שנשלח על ידי צה”ל לגדה יכול לעמוד בפני דרישה להחרים את נכסים ושמדובר באבסורד – אבל גרוניס יודע היטב שאין כל סכנה כזו, ושהחוק משמש בעיקרו לשלילת נכסים של פלסטינים. גרוניס, נזכיר, נחשב לתומך מובהק בזכויות הרכוש – אלא אם הרכוש הוא של פלסטיני.

הפסיקה השלישית השבוע שצריכה לחסל את אשליית הליברליות של בג”צ היא ההחלטה שלו שמותר לבתי הדין הרבניים לשמור רשימות חשאיות של חשודים בניאוף. כן, יש רשימות כאלה. כן, אתם מממנים את ההכנה שלהן מכסכם. לרבנות היה תירוץ מוצלח: מאחר וההלכה היהודית קובעת שאשה נואפת “אסורה לבעלה ולבועלה,” כלומר על בעלה ועל האיש שאיתו נאפה, הרבנות חייבת להחזיק רשימות כאלה כדי שלא תשיא בטעות אשה עם בעלה הקודם או עם הגבר שאיתו נאפה. במקום לבעוט את הרבנים מכל המדרגות ולומר להם להוציא את האף שלהם מהתחתונים של נשים, גרוניס קבע שמעתה ינהלו בתי הדין הרבניים דיונים רשמיים בשאלה האם מישהי היא נואפת, והיא תוכל להעלות טיעונים להגנתה. גרוניס אישר בכך הטלת סנקציות חוקיות – חוסר היכולת להנשא בישראל – על מישהי שביצעה, אם ביצעה, משהו שכלל איננו עבירה על פי חוק. הוא העניק לבתי הדין הרבניים סמכויות של אינקוויזיציה, כשהוא מתעלם באדישות מכך שבבתי הדין הרבניים אין אפילו העמדת פנים של שוויון כלפי נשים: עדותן של נשים פסולה, ואשה איננה יכולה לשמש כדיינת בבית דין רבני.

זו איננה הפעם הראשונה שבג”צ חורג לתחומים אינקוויזיטוריים. בג”צ כבר התחבט בשאלה האם יהודיה שהמירה את דתה לנצרות ואחר כך חזרה ליהדות היא אכן מתגיירת נאמנה, ולמרות ששני בתי דין יהודיים אישרו את יהדותה, הוא דרש ממנה למסור הצהרת אמונה למשרד הפנים. בפרשת רופאייזן, קבע בג”צ שיהודי שהמיר את דתו איננו יהודי – בניגוד מוחלט להלכה, אגב, אבל תוך פעולה כסוג של אינקוויזיציה.

אפשר לטעון, ותהיה בכך מידה של צדק, שבמדינה שבה מעניקים זכויות יתר לאנשים בשל השתייכותם הדתית, אי אפשר למנוע מבית המשפט העליון לשמש כאינקוויזיציה; שהבעיה היא בחוק ובמחוקק ולא בשופט. זה נכון, במידה. אבל שיתוף הפעולה של בג”צ עם החוקים הללו אומר שגם אי אפשר להתייחס אליו כאל מוסד ליברלי. מוסד ליברלי לא דורש מאשה להתדיין בפני שלושה גברים שרואים בה יצור נחות ולהוכיח שלא היתה עם גבר בלילה ספציפי.

בג”צ, במילים אחרות, הוא עוד מכשיר של המדינה היהודית במזרח התיכון. הוא משרת את מטרות הסיפוח שלה בגדה המערבית, הוא מסייע להכשרת פשעי המלחמה שהיא מבצעת על בסיס יומי, והוא מעניק לגיטימציה לבתי הדין האינקוויזיטוריים שלה. אם מישהו לא הבין את זה עד עכשיו, הגיע הזמן להתעורר מהאגדה שטווה סביבנו אהרן ברק, אגדה ששימשה בעיקר לתועלתו ולתועלת חבריו למעמד.

ועוד דבר אחד: אני קורא לקוראי הבלוג להחרים את כל תוצרת ההתנחלויות, כדי שלא להיות שותפים לעוול. לא קריאה חדשה במיוחד, אבל השבוע צריך לחזור עליה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

בסוף 2004 נערך דיון בבית הדין הבינלאומי בצדק בהאג, שדן בשאלת החוקיות של גדר ההפרדה. ישראל נערכה למערכה הזו בגיוס מתוגבר של גדודי hasbara; בין השאר נשלח לשם שלד מפויח של אוטובוס שבו בוצע פיגוע על ידי מחבל מתאבד. אבל נשק יום הדין של הקמפיין היה פסיקה של בג"צ, שמצאה שגדר ההפרדה חוקית.

ממשלת שרון, כמו ממשלות ימין אחרות, תקפה בעקביות את בית המשפט בתואנה שהוא גוף שמאלני שלא שם בראש מעייניו את צרכי הבטחון של ישראל. זה לא הפריע לה לעשות בבג"צ שימוש כפול: לתקוף אותו מבית לצרכי תעמולת פנים – ולנפנף בו מחוץ לישראל, כדי לקדם את עמדת הממשלה.

בית הדין בהאג פסק מצא בחוות דעת שהגדר בלתי חוקית, ומצא שהיא מיועדת לא לצורך בטחוני, אלא כדי לסייע לבניית ההתנחלויות. כשנה מאוחר יותר, דן בג"צ שוב בנושא, ודחה את פסיקתו של בית הדין בהאג, בנימוק שהוא לא התחשב בצרכים הבטחוניים של ישראל ולא דן בהם. זה היה חצוף למדי, משום שהסיבה שבית הדין בהאג לא דן בהם הוא שישראל סירבה לנמק את עמדתה בפניו, והסתפקה בשליחת מסמך שטוען שאין לו סמכות לדון במצב. זה לא הפריע לבג"צ לקבוע ב-2005 שהפסיקה של בית הדין הבינלאומי איננה "מעשה בית דין", כלומר לשוב ולהדהד את תפיסת המשטר הישראלי שלבית הדין הבינלאומי אין את הלגיטימציה הנדרשת לדון בנושא.

אתמול (ו') חשף עקיבא אלדר שבמפות המנהל האזרחי חופף תוואי הגדר שורה של מקומות שבהם החליט המנהל להפקיע "אדמות מדינה" כדי להקים בהם בעתיד התנחלויות. במפות של המנהל האזרחי מופיעים שטחים שמיועדים לבניה עתידית של התנחלויות בסמוך לגדר ההפראדה, עם השמות העתידיים שלהן: שלומציון תקום על אדמות עקרבה, לב השומרון תקום9 על אדמות חג'ה, ומבוא אדומים על אדמות עזריה ואבו דיס.

כלומר, הטענה של המשטר הישראלי שתוואי הגדר נערך אך ורק מצרכי בטחון – טענה שהתקבלה ללא פקפוק על ידי בית המשפט העליון הישראלי – היתה שקרית. בוויכוח בין בית המשפט העליון הישראלי לבית הדין הבינלאומי בהאג צדק האחרון: תוואי הגדר היה פוליטי, לא בטחוני, והוא מיועד לסייע להקמת התנחלויות עתידיות.

וזה לא מקרה בודד. כמו יאיר לפיד, בית המשפט העליון מקבל תמיד את עמדת מערכת הבטחון, גם כשהיא מופרכת בעליל. בג"צ לא ביטל אף הרס בית של משפחה פלסטינית – גם אחרי שהצבא עצמו הגיע למסקנה שהריסת בתים גוררת נזק בטחוני, לא רווח בטחוני. בג"צ לא התנגד להכשרה בדיעבד של שורה של מאחזים בלתי חוקיים אפילו אליבא דמדינת ישראל, כגון שבות רחל, שכמסתבר הוקמו על אדמות שמפות המנהל האזרחי הקצה מראש להתנחלויות. צירוף מקרים משונה, הא?

לאחר פרישתו מבית המשפט העליון, אמר אהרן ברק שמערכת הבטחון "סיבנה" אותו לפעמים. הוא מעולם לא עשה שום דבר בנידון: אחרי שהמתנחל דני תרזה רימה את בית המשפט, וברק תפס אותו על חם, הוא לא הורה להעמיד אותו לדין. הוא הסתפק באנחה רפה לאחר פרישתו. לאחרונה הוא אמר שההתנחלויות הן בלתי חוקיות. כמו בכירים במערכת הבטחון שמגלים את האור אחרי שהם מפסיקים לקבל את המשכורת מהמערכת – זכורה לבוז התנהלותם של רבים מהם סביב רצועת הבטחון בלבנון; הם תמכו בה כשהיו במדים והתנגדו לה כשהסירו אותם – ברק לא העז לומר אותם כשעוד היתה לאמירה שלו משמעות. אין להתפלא אם נשמע בקרוב דברים דומים גם מצד דורית בייניש.

אז בפעם הבאה שיאמרו לכם ש"יש שופטים בירושלים", ושהם אומרים שההתנחלויות בסדר או על כל פנים לא-לא בסדר, וכשלא יפנו את מגרון באוגוסט ובג"צ לא יכניס את שר הבטחון לכלא על בזיון בית המשפט, זכרו שמדובר בעצם באידיוט מועיל של מערכת הבטחון והבן יקיר לה, מפעל ההתנחלויות.

ועוד דבר אחד: יאיר לפיד פרסם לאחרונה עוד סרטון שבו הוא מנסה לשלהב את עדת המעריצים שלו לקראת קמפיין הבחירות. צופה חד עין ששלח לי את הסרטון שלפיד מצטלם על רקע כמה ספרים, והשקיע מאמץ מסוים בזיהוי הכותרים שמאחוריו. ובכן, מדובר בספרים הבאים: "מילה במילה – אוצר המילים הנרדפות," "ספר הציטטות היהודי הגדול," "Respectfully quoted – A dictionary of quotations", וספר נוסף שהכותרת שלו כוללת את המילים dictionary of quotation. כי ספרים אמיתיים, לא רק ציטוטים, זה לחלשים, לא לשרי חינוך בעיני עצמם.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)