בסוף 2004 נערך דיון בבית הדין הבינלאומי בצדק בהאג, שדן בשאלת החוקיות של גדר ההפרדה. ישראל נערכה למערכה הזו בגיוס מתוגבר של גדודי hasbara; בין השאר נשלח לשם שלד מפויח של אוטובוס שבו בוצע פיגוע על ידי מחבל מתאבד. אבל נשק יום הדין של הקמפיין היה פסיקה של בג"צ, שמצאה שגדר ההפרדה חוקית.
ממשלת שרון, כמו ממשלות ימין אחרות, תקפה בעקביות את בית המשפט בתואנה שהוא גוף שמאלני שלא שם בראש מעייניו את צרכי הבטחון של ישראל. זה לא הפריע לה לעשות בבג"צ שימוש כפול: לתקוף אותו מבית לצרכי תעמולת פנים – ולנפנף בו מחוץ לישראל, כדי לקדם את עמדת הממשלה.
בית הדין בהאג פסק מצא בחוות דעת שהגדר בלתי חוקית, ומצא שהיא מיועדת לא לצורך בטחוני, אלא כדי לסייע לבניית ההתנחלויות. כשנה מאוחר יותר, דן בג"צ שוב בנושא, ודחה את פסיקתו של בית הדין בהאג, בנימוק שהוא לא התחשב בצרכים הבטחוניים של ישראל ולא דן בהם. זה היה חצוף למדי, משום שהסיבה שבית הדין בהאג לא דן בהם הוא שישראל סירבה לנמק את עמדתה בפניו, והסתפקה בשליחת מסמך שטוען שאין לו סמכות לדון במצב. זה לא הפריע לבג"צ לקבוע ב-2005 שהפסיקה של בית הדין הבינלאומי איננה "מעשה בית דין", כלומר לשוב ולהדהד את תפיסת המשטר הישראלי שלבית הדין הבינלאומי אין את הלגיטימציה הנדרשת לדון בנושא.
אתמול (ו') חשף עקיבא אלדר שבמפות המנהל האזרחי חופף תוואי הגדר שורה של מקומות שבהם החליט המנהל להפקיע "אדמות מדינה" כדי להקים בהם בעתיד התנחלויות. במפות של המנהל האזרחי מופיעים שטחים שמיועדים לבניה עתידית של התנחלויות בסמוך לגדר ההפראדה, עם השמות העתידיים שלהן: שלומציון תקום על אדמות עקרבה, לב השומרון תקום9 על אדמות חג'ה, ומבוא אדומים על אדמות עזריה ואבו דיס.
כלומר, הטענה של המשטר הישראלי שתוואי הגדר נערך אך ורק מצרכי בטחון – טענה שהתקבלה ללא פקפוק על ידי בית המשפט העליון הישראלי – היתה שקרית. בוויכוח בין בית המשפט העליון הישראלי לבית הדין הבינלאומי בהאג צדק האחרון: תוואי הגדר היה פוליטי, לא בטחוני, והוא מיועד לסייע להקמת התנחלויות עתידיות.
וזה לא מקרה בודד. כמו יאיר לפיד, בית המשפט העליון מקבל תמיד את עמדת מערכת הבטחון, גם כשהיא מופרכת בעליל. בג"צ לא ביטל אף הרס בית של משפחה פלסטינית – גם אחרי שהצבא עצמו הגיע למסקנה שהריסת בתים גוררת נזק בטחוני, לא רווח בטחוני. בג"צ לא התנגד להכשרה בדיעבד של שורה של מאחזים בלתי חוקיים אפילו אליבא דמדינת ישראל, כגון שבות רחל, שכמסתבר הוקמו על אדמות שמפות המנהל האזרחי הקצה מראש להתנחלויות. צירוף מקרים משונה, הא?
לאחר פרישתו מבית המשפט העליון, אמר אהרן ברק שמערכת הבטחון "סיבנה" אותו לפעמים. הוא מעולם לא עשה שום דבר בנידון: אחרי שהמתנחל דני תרזה רימה את בית המשפט, וברק תפס אותו על חם, הוא לא הורה להעמיד אותו לדין. הוא הסתפק באנחה רפה לאחר פרישתו. לאחרונה הוא אמר שההתנחלויות הן בלתי חוקיות. כמו בכירים במערכת הבטחון שמגלים את האור אחרי שהם מפסיקים לקבל את המשכורת מהמערכת – זכורה לבוז התנהלותם של רבים מהם סביב רצועת הבטחון בלבנון; הם תמכו בה כשהיו במדים והתנגדו לה כשהסירו אותם – ברק לא העז לומר אותם כשעוד היתה לאמירה שלו משמעות. אין להתפלא אם נשמע בקרוב דברים דומים גם מצד דורית בייניש.
אז בפעם הבאה שיאמרו לכם ש"יש שופטים בירושלים", ושהם אומרים שההתנחלויות בסדר או על כל פנים לא-לא בסדר, וכשלא יפנו את מגרון באוגוסט ובג"צ לא יכניס את שר הבטחון לכלא על בזיון בית המשפט, זכרו שמדובר בעצם באידיוט מועיל של מערכת הבטחון והבן יקיר לה, מפעל ההתנחלויות.
ועוד דבר אחד: יאיר לפיד פרסם לאחרונה עוד סרטון שבו הוא מנסה לשלהב את עדת המעריצים שלו לקראת קמפיין הבחירות. צופה חד עין ששלח לי את הסרטון שלפיד מצטלם על רקע כמה ספרים, והשקיע מאמץ מסוים בזיהוי הכותרים שמאחוריו. ובכן, מדובר בספרים הבאים: "מילה במילה – אוצר המילים הנרדפות," "ספר הציטטות היהודי הגדול," "Respectfully quoted – A dictionary of quotations", וספר נוסף שהכותרת שלו כוללת את המילים dictionary of quotation. כי ספרים אמיתיים, לא רק ציטוטים, זה לחלשים, לא לשרי חינוך בעיני עצמם.
הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.
(יוסי גורביץ)
תגובות אחרונות