כל שכביצה, ביצה טובה הימנו: אם המטרה היא רל”ב, מי צריך את מרצ?

הטקסט הזה נכתב באיחור, הן משום שהוא מערב לא מעט רגשות ורציתי שיהיה לי די זמן כדי לעכל אותם, והן משום שאת השבועות האחרונים הקדשתי לסיום סיפור שכתבתי מאז פברואר, והוא דרש דיוק ומאמץ. גלות פנימית? אולי. אבל, על כל פנים: שלום לעפרך, מרצ.

הפכתי לפעיל רצ ב-1988, עוד לפני שסיימתי את לימודי בישיבת נחלים. אני זוכר את הביקור הראשון בסניף המפלגה בתל אביב, את המבטים המשונים, המוטרדים, שננעצו בצעיר שהגיע לבוש כבחור ישיבה וביקש בהיסוס חומר קריאה. הייתי אז כל כך בור. ידעתי כבר שהיהדות (אז עוד לא הוספתי את התיבה ההכרחית ‘האורתודוקסית’) היא הבל מוחלט. ספר הגמרא שלי היה מנומר בכתובות בלטינית, “אמונה תפלה יהודית”, שהעתקתי מניטשה – אומר להגנתי, שוב, שהייתי בן 18. ידעתי איפה לא, לא ידעתי איפה כן. עוד לא ידעתי שאני מתיוון, ואולי הייתי צריך לדעת. עמדתי במשמרות עם סניף נוער רצ הנהדר של פתח תקווה, ספגתי את הקריאות הקבועות “תוריד את הכיפה”, למדתי מה המשמעות של הכיבוש, הקשבתי מהופנט לשולמית אלוני (ותמיד נשארתי חבר בפלג שולה). עמדתי במשמרות עם זהבה גלאון מול קולנוע היכל.

אנשי הסניף תמכו בי במהלך השנים של השירות הצבאי, עו”ד אבי אורן ז”ל, שנרצח לימים על ידי בן עוולה (אני חושב עליו תמיד כשאני עובר ברחוב שנקרא על שמו), העביר עבורי את המידע המפליל על הקצין שלי והבריונים שלו לח”כ דדי צוקר. ואז, 1992. מרצ. לחטוף מכות מבריוני ימין בהפגנות, הצעקות של “אתם רוקדים עם ערבים!”, השמחה הפראית עם הקמת ממשלת רבין (”יומרצ רבין”), והנפילה שהגיעה מיד אחר כך. גירוש ה-400 וההלם שפקד את המפלגה, שהנוער שלה הפגין נגדה. האיטיות המשוועת של יישום הסכמי אוסלו, ההבנה המחלחלת באיטיות שההסכמים פגומים מאד, שהיישום שלהם איטי מדי, שלממשלה אין את היכולת להתמודד עם המתנחלים. הפרישה של אלוני בסוף הקדנציה ההיא.

בבחירות 1996 הצבעתי מרצ, אבל כבר לא הייתי פעיל. בבחירות 1999, ניסיתי את חד”ש. האכזבה מהתגובה של מרצ לאירועי שנת 2000, המשך שיתוף הפעולה עם אהוד ברק, הרחיקו אותי ממנה. 2003, שינוי; אם אין תהליך מול הפלסטינים, לפחות שיהיה מאבק בכפיה הדתית. 2006, העבודה – אולי השגיאה הפוליטית החמורה ביותר שלי. יוסי ביילין היה משהו שלא יכולתי לבלוע. חזרתי אחרי 2009. התחלתי מחדש בפעילות. אמרתי לעצמי שאי אפשר להיות דיליטנט, שאם אתה רוצה שינוי פוליטי אתה חייב להיות חבר מפלגה.

לא ידעתי למה אני נכנס. לא ידעתי על המחנאות הפראית של אילן גילאון והכנופיה האדומה שלו, שלא בחלה בזיוף קולות (שאיכשהו, החקירה שלה התמסמסה), שלא בחלה בשיבוש פגישות הוועידה ואף באלימות. בדיונים פנימיים של חברי ועידה נחשפתי לאורי משגביזם של המפלגה, צאצאי שודדי האדמות של 48’, הפלג הקיבוצניקי/האדום החזק כל כך. נתקלתי בהכחשת נכבה שלא העלתי על דעתי. ככל שעבר הזמן, קיבלתי יותר ויותר קריאות “לך לבל”ד.”

(בסוף עשיתי את זה. משום מה הם היו מאד לא מרוצים.)

עזבתי את המפלגה אחרי שהיא קיבלה את פושעי המלחמה אהוד ברק ויאיר גולן, בסבב בחירות אנילאזוכראיזה. היה ברור לי שאני לא יכול לחזור לשם. ראיתי יותר מדי שמאל ציוני ולא ראיתי את ההבדל הגדול בין הימין הציוני. אבל אקצר את ‘המנוח ואני’.

למה מרצ קרסה? כי בשנה האחרונה לקיומה, אירונית דווקא בשנה שבה היא היתה לראשונה מזה שני עשורים חלק מממשלה, היא השמידה את היסודות שמבדילים בינה ובין מפלגות המרכז. וכן, היו הבדלים כאלה (כפי שאני אומר לחברים רדיקלים ממני). המפלגה – על כל פנים, מה שנותר מגרעין רצ שלה – התנגדה באמת ובתמים לכיבוש, במשך שנים. אנשים שילמו מחירים כבדים על ההתנגדות הזו. למרצ היו שלושה דגלים: המאבק בכיבוש, המאבק לזכויות אזרח/המאבק נגד כפיה דתית, ומאבק פנימי קבוע בשאלת סוציאליזם/ליברליות.

כשהפלג האדום השתלט על המפלגה, תוך שהוא משתמש בתמי זנדברג וניצן הורוביץ, דגל המאבק בכיבוש קופל. אילן גילאון, באמירה ידועה לשמצה, טען שאין בין הים לירדן מאבק אתני, רק מאבק מעמדי. דגל המאבק בכפיה הדתית ירד לחצי התורן, ולמפלגה לא היה כוח להיאבק עליו מול ליברמן. נותר הדגל המעמדי. במפלגת העבודה עשו את זה טוב יותר – ולא פלא שהפלג האדום ניסה בכל כוחו להתאחד עם העבודה.

ואז הגיעה ממשלת הפיגול. נפתלי בנט סחט את ראשות הממשלה עם שישה מנדטים, תוך שהוא מעדיף לשכוח שהוא גרר איתו לכנסת אוסף טמפיטים ימנים. באמת ימנים. לא אנשים חשובים באיזושהי צורה, אבל ימנים. והם הפילו את הממשלה כי הם לא היו אופורטוניסטים כמו מי שגרר אותם אחריו לכנסת. בדרך, הם הרסו את מרצ.

הקמת ממשלת הפיגול הכניסה את מרצ לקוראלס, נתיב שחיטה, שממנו אין יציאה. אם היא לא היתה מסכימה להצטרף ממשלת בנט-שקד-סער-גנץ, בוחריה היו נוטשים אותה. הם היו מחויבים למטרה של הגוש הרל”ביסטי: הפטרות מנתניהו. אבל מהרגע שמרצ נכנסה לממשלה, לא נותרו סיבות להצביע לה.

מרצ תמכה בפעילות הרצחנית ביותר של צה”ל בגדה המערבית מאז 2006. בשתיקה, או במחאה רפה, אבל תמכה. הורוביץ לא העלה בדעתו להכנס ללשכה של בנט, לדפוק על השולחן ולדרוש את ריסון צה”ל, לדרוש – כמו פרס בראשית האינתיפאדה השניה – יום בלי הלוויות. ומסיבה טובה: בוחריו היו עורפים אותו אם היה נוטש את הממשלה, ובנט – נוכל בעל נסיון – היה מזהה את הבלוף שלו בשניה, ולא ממצמץ. באיטיות אך בעקביות, מרצ הקריבה את כל עקרונותיה, בזה אחר זה, על מזבח הרל”ב. היא הצביעה בעד תקנות האפרטהייד כמעט פה אחד. כשג’ידא רינאווי-זועבי הצילה את כבודה של המפלגה והצביעה נגד, הצביעה בעד העמדות המקוריות של המפלגה שאליה הוכנסה בתהליך תמוה, תומכי המפלגה התפוצצו עליה.

סקרים הראו שבוחרי מרצ אמרו שהמפלגה מטה עורף לערכים שלה – ושזה בדיוק מה שהיא צריכה לעשות. הערך העליון הפך להיות הרל”ביזם. לא ערך בודד, אולי, אבל עליון על כל ערך אחר. חברי בשמאל הרדיקלי יצאו לעליהום על מוסי רז וגבי לסקי. אני בעיקר השתדלתי לא להסתכל. זה היה מכאיב מדי. אני יודע שהם כאבו את מה שהם נאלצו לעשות, אני יודע שמצפונם ייסר אותם, אני יודע שהם לא אופורטוניסטים. הלכתי לצידם זמן רב מדי. אני מכיר אותם, והמבחן שהם נאלצו לעמוד בו מבעית אותי. אני מביט ואני רואה טרגדיה איומה.

ובטרגדיה, החטא של הגיבור הוא שמוביל לאובדנו. במשך שנה מרצ היתה שותפה ליישומה של מדיניות ימנית נוקשה בתחום הכיבוש. היא הניחה לאיילת שקד להתעלל בעובדים זרים ופליטים. היא הניחה לחוליות התליינים של גנץ לרצוח ילדים. היא צלבה את עצמה על ערך הרל”ב, וכשהגיעו הבחירות, התברר, כצפוי, שאם המטרה העליונה היא רל”ב, אז אפשר גם להצביע ליש אטד.

קמפיין שתיית הקולות של יאיר לפיד, על פיו המפלגה הגדולה היא החשובה, היה מטומטם עד דמעות. אם יש בוחר ישראלי שהאמין בו אחרי חמש מערכות בחירות, הסיבה היחידה שיש לו זכות בחירה היא שאנחנו לא מפלים נגד מטומטמים. הקמפיין הזה של לפיד פעל כמו העוקץ הניגרי: הוא היה מטומטם מספיק כדי לנפות את הבוחרים הרציניים ולמשוך רק את חסרי הדעה. הוא עבד. 4,000 קולות. זה כל מה שלפיד היה צריך כדי להרוג את מרצ ולהפוך את רשימת הסריסים שלו למפלגה הגדולה ביותר באופוזיציה. עכשיו הוא יוכל לרכב על דולציניאה אל השקיעה.

ואני מודה שדאגתי. שיצרתי קשר עם חברי מפלגה. מה מצב ספירת הקולות במעטפות הכפולות. הוא הציל את המפלגה לא פעם ולא פעמיים. אבל הפעם לא היו צעירים שיצילו אותה, ועם כל מעטפה כפולה מרצ רק התרחקה מאחוז החסימה. וזה נגמר, ואני לא חבר מפלגה ולא הצבעתי לה יותר משנתיים ורבתי איתה מריבות קשות, וזה עדיין כואב כל כך. והלקח שנותר להתארגנות הבאה: לא להתבייש בדגלים שלנו, לא לקפל אותם, להניף אותם בגאון.

כן, אנטי-מיליטריסטים, אוניברסליסטים, סוציאליסטים, אוהבי חירות מכל הדרגות: אנחנו מיעוט במדינה היהודית. אנחנו “נטע זר, שתיל שלכאורה נשתל באדמה לא-לו, בלב האדמה שבה חושל המונותאיזם, במדבר הפראי והגבעות הקודחות שהולידו את מטורפי ירושלים ויורשיהם שבסוריה ובערב.” ואף על פי כן, אנחנו כאן, והגלגל מסתובב, והוא יפנה לטובתנו. כנראה שיהיה מחיר דמים גבוה עד אז. אבל, אם אנחנו רוצים לאחוז בו כשמגיע תורנו, ראשית אנחנו צריכים לומר לעצמנו מה אנחנו ומה העמדות שלנו. אסור לנו לחזור על השגיאה של ויתור עליהן.

ויש לנו שורשים לחזור אליהם: הכתבים של שולמית אלוני לא איבדו מכוחם. הם עדיין מכילים את רוב מה שאנחנו צריכים כדי להיבנות מחדש. אנחנו רק צריכים לחזור למקורות, אם נוכל לעמוד בעוצמה שלהם. הורגלנו, אחרי הכל, בתחליפים כל כך חלשים בשנים האחרונות.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)