שלוש הערות על המצב

טרור בהזמנה: בשורה של מקרים בימים האחרונים, תקפו פעילי ימין פעילי שמאל. באחד המקרים היה מדובר בדקירה בצוואר שלמרבה המזל הסתיימה בפציעה קלה יחסית, במקרה אחר ריסוס בחומרים כימיים של מפגינים, ביניהם ילדים; ומספר נסיונות פוגרום של קבוצות ימניות, שמתוארות תחת השם הכולל “לה פמיליה.”

ההתקפות האלה לא הגיעו משום מקום. החשודים שאליהם המשטרה הגיעה אמרו שהם עשו את מה שעשו משום שזה מה שהם שמעו מראש הממשלה ומשר המשטרה: שיש בוגדים שצריך לטפל בהם. הם הבינו, כך נראה, שהממשלה איתם.

למי שמכיר את ההיסטוריה הישראלית, זה מדליק נורות אדומות: יונה אברושמי, שרצח את אמיל גרינצווייג, פעל בדיוק כך. הוא הקשיב למה שאמרו אריאל שרון וצחי הנגבי, ויצא להרוג. הוא הבין שזה מה שרוצה הממשלה, שזה המעשה הפטריוטי לעשות. יגאל עמיר, מחושב יותר, פעל בכל זאת באותו האופן: הוא אמר שהוא היה “שליח ציבור.” ציבור גדול, באמצעות שלוחיו – בנימין נתניהו, אריאל שרון, מועצת יש”ע, שורה של רבנים בכירים – התיר את דמו של ראש הממשלה, קרא ל”שליח ציבור” כזה, והוא הופיע.

בשנים האחרונות מתחילים להתייחס לאירועים כאלה כסוג של טרור סטטיסטי, טרור סטוכאסטי (stochastic terrorism): מנהיגים משמיעים קריאות לאלימות, כשהם יודעים שסטטיסטית, יהיה מי שיישמע לקריאות הללו. דונלד טראמפ קרא לעיתונות “אויבי הציבור”, ותוך זמן קצר היה מי שביצע פיגוע המוני במערכת ה-Capital Gazette. הם עושים זאת בכוונת מכוון, כשהם יודעים שהם יוכלו להסתתר מאחורי הסטטיסטיות של הרצח: אי אפשר יהיה למצוא שום קשר ישיר ביניהם ובין המפגעים.

אירונית, לתקשורת הישראלית אין שום בעיה לזהות – ושמא להזות – קשרים כאלה כשמדובר בפלסטינים. ישראל הרשמית מאשימה התקפות שמבצעים פלסטינים ב”הסתה של הרשות הפלסטינית,” כאילו פלסטיני צריך הסתה כדי להבין שהוא משועבד על ידי ישראל, כאילו הוא צריך מטיפים שיסבירו לו שמצבו חסר תקווה. אבל כשהתקפות על ישראלים – במיוחד פלסטינים ישראלים – מתבצעות על ידי יהודים שטופי שנאה רשמית, התקשורת היהודית מתקפלת לעמדת “המשוגע התורן” הקלאסית.

נתניהו ואוחנה קוראים לאספסוף, והוא בא. הדם יהיה על ראשם: מידם נתבע אותו. במיוחד מנתניהו, שהוא בעל נסיון בתחום.

רוח המפקד: אוחנה לא מסתפק במיליציות הבלתי רשמיות: הוא מפעיל לחץ על המשטרה לפזר את ההפגנות נגד המשטר באלימות חריגה. אוחנה מנצל את העובדה שלמשטרת ישראל אין מפכ”ל כדי לדרוש מבכירי המשטרה שיתוף פעולה איתו, כשהאחרונים מקווים להפוך למפכ”ל כתוצאה מכך. בשיחת טלפון ששוחררה אתמול (א’) נשמע אוחנה כשהוא לוחץ על מפקד מחוז ירושלים, ניצב דורון ידיד, להפעיל יד קשה נגד המפגינים, והלז עונה שהמשטרה הוציאה מספר חריג של דו”חות על אי לבישת מסכה כנגד המפגינים.

כלומר, משטרת ישראל משתמשת בסמכויות שהוענקו לה לשם מאבק במגפת הקורונה כדי לדכא מחאה עממית, וכל זה כדי לרצות את שר המשטרה. מדובר על פניו בהפרת אמונים, אבל מי יחקור את בכירי המשטרה? מי יטפל באוחנה? הפרקליטות?

כשכל זה ייגמר ותהיה פה ממשלה חצי מתוקנת, נצטרך לנקוט בשורה של צעדים. ראשית, לוסטרציה. לאסור בחוק על כל מי שהיה מעורב בנסיונות של נתניהו להפוך לדיקטטור דה פקטו מלהחזיק אי פעם בכל תפקיד ממשלתי או ציבורי. שילכו לשוק הפרטי. שנית, פירוק של המשטרה ובנייתה מחדש, תוך הרחקה ממנה של כל מי שמעל בחובתו, כל שוטר אלים, כל מי שנתפס אומר שקר בבית משפט.

שאם לא כן, היחס של כל אזרח סביר למשטרת ישראל יהיה כאל מיליציית כיבוש, שתפקידה הוא לשמר את המשטר למרות רצון האזרחים; משטרה שהיא קלגסת, הזרוע הרשמית האלימה של הממשלה. האמון במשטרת ישראל מעולם לא היה גבוה, ובצדק. בחודשים האחרונים הוא מלחך את העשב. אם אנחנו רוצים משטרה שזוכה באמון הציבור, יהיה צורך בכיסוח של כל המבנה הישן – שאם לא כן, הוא ירקיב גם את המבנה החדש.

המשטרה החשאית מכה שנית: מעבר לאלימות המשטרית הרשמית והרשמית למחצה, הידיעה החשובה של אתמול היתה חשיפת העובדה שהשב”כ (השם הרשמי של המשטרה החשאית הישראלית) עוקב אחרי הסלולרים, בכלל זה התוכן שלהם, של רוב הישראלים. כל זה, למותר לציין, מתבצע בלי שום פיקוח או הסכמה פרלמנטרית, ונשען – תיראו מופתעים – על פתשגן משפטי של משרתם של כל האדונים, שי ניצן.

המידע שקיבלנו חלקי ומפורר, ויש שורה של שאלות שאין עליהן תשובה:

א. למי יש גישה למידע?

ב. על פי אילו קריטריונים נעשה בו שימוש?

ג. האם המשטרה החשאית מעבירה את המידע גם לחברות מודיעין אזרחי?

ד. אילו אמצעים, אם בכלל, הוצבו כדי למנוע שימוש לרעה במידע?

ה. מי אחראי על אכיפת האמצעים הללו?

התשובה של המשטרה החשאית, באמצעות משרד המשפטים, היא שהכל בסדר והכל תחת פיקוח. עם כל הכבוד, אנחנו אנשים בוגרים ולא יתכן שזו תהיה התשובה שנקבל. עד שיגיעו תשובות מסודרות יותר, שמסבירות מי ומה ולמה ואיפה ומתי, ברחל בתך הקטנה, הנחת היסוד של כל אחד מאיתנו – אני מודה שהחזקתי בה מאז ימי החשיפות של סנודן, שבשעתו לא עוררו פה כל תשומת לב – היא שהמשטרה החשאית עוקבת אחרינו.

מכאן עולות שאלות לא נעימות. היתכן, למשל, שראש הממשלה הקרימינלי שלנו ביקש וקיבל גישה למידע, והשתמש בו כנגד יריבו הפוליטי, בני גנץ? הדיווחים על כך שגנץ נסחט בשל מידע שנמצא בסלולר שלו מופיעים בתקשורת הישראלית כבר חודשים. סביר להניח שנתניהו לא קיבל את המידע דרך ראש השב”כ – הפגישות בין ראש הממשלה וראש השב”כ מתועדות, מאז פרשת קו 300 ראש השב”כ לא נפגש עם ראש הממשלה לבדו – משום שלזה יש שכל בקודקודו. אבל האם אפשר לשלול את החשד שראש הממשלה נפגש עם בכיר בשב”כ, כזה שרוצה קידום, וקיבל דרכו גישה למידע?

אי אפשר לשלול. זה מסוג הדברים שאינם ניתנים לשלילה. וכך דמוקרטיות מתות: כשברור לאזרחים שהממשלה מועלת בחובותיה הבסיסיות ביותר כלפיהם, שהיא מרגלת אחריהם, ושבראשה עומדים אנשים המורגלים בשחיתות. לכן, פרדוקסלית, שירותי הבטחון צריכים להיות השקופים ביותר ותחת הביקורת החריפה וקשה ביותר של הכנסת. רק שאיש לא מעז לעשות זאת; ובמקום שבו נפגש שלטון החוק והמדינה הסודית – ולכל מדינה יש כיום מדינה סודית, מדינת עומק – שלטון החוק עולה בעשן.

בינתיים, עד ועדת חקירה, נקטו בצעדי הזהירות הבאים:

א. הצפינו את הסלולר שלכם.

ב. השתמשו בסיסמא לכניסה אליו.

ג. אל תשלחו דבר שעשוי לשמש כנגדכם, בין אם על ידי שירות מודיעין שירצה לסחוט או להביך אתכם ובין אם על ידי גורמים עברייניים שיקנו ממנו את המידע, באמצעים דיגיטליים.

ד. אם אתם חייבים לשלוח מידע רגיש, עשו זאת באמצעות VPN או שירות Signal. (אם המידע שלכם רגיש כל כך שאתם צריכים למסור אותו בפגישה ישירה, ברכותי, אתם כבר בשלב הבא של הקונספירציה.)

ככה זה: פרנואיד, היום, הוא מי שחושב שעוקבים אחריו יותר מאשר אחרי כל השאר.

ועוד דבר אחד: תוך כדי כתיבה, נראה שאנחנו על סף מלחמה בלבנון. הבוקר אמר "בכיר" שהוא שוקל לצאת למלחמה כדי לדפוק את החיזבאללה כל זמן שטראמפ עדייין בבית הלבן. זה נשמע יותר מדי כמו מלחמה שמטרתה להשתיק את המחאה נגד המשטר המושחת. לא הפעם. אם תקבלו צו גיוס, אל תתייצבו. שיאיר נתניהו יילחם.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

ללא כל פיקוח של הכנסת וללא ממשלה בעלת לגיטימיות, נתניהו הופך את ישראל למדינת משטרה בזמן שהוא נמלט ממנה

אמש (ז’), באזור השעה 21:00, ביטל נתניהו בפועל את המשטר הדמוקרטי. הוא הורה לשירותי השושו להפעיל כלפי אזרחי ישראל תוכנות מעקב ש”עד כה שימשו רק למלחמה בטרור”, כדבריו. נתניהו טען שהמטרה היא מעקב אחרי חולי קורונה.

הבעיה היא שאי אפשר לדעת אם זה נכון. הסיבות לכך מרובות: ראשית, ישראל מעולם לא פיקחה כראוי על שירותי השושו שלה. שנית, כוח כזה, משניתן, לא מבוטל בקלות. שירותי המודיעין אוהבים את היכולת לעקוב אחרי כולם. שלישית, אין לדעת מי יהיה ברשימת הנעקבים. רביעית, כבר שנה אין לנו כנסת, ולחברי הכנסת אין יכולת לבגיש שאילתות ולקבל עליהן תשובות. חמישית, השב”כ ידוע בניצול סמכויותיו לרעה ואין סיבה טובה להניח שהוא אכן יעקוב רק אחרי חולים. שישית, במקביל הורה נתניהו על איסור התכנסויות הגדולות מעשרה אנשים, כך שבפועל אין יכולת להפגין נגד המהלך הזה.

כמובן, בחלק מההנחיות לשעת החירום יש הגיון. ההחלטה לאסור על התקהלות של יותר מעשרה אנשים היא הגיונית ואף נדרשת בזמן מגפה. השילוב שלה עם ההחלטות האחרות הוא זה שמעורר דאגה.

ממשלת נתניהו פועלת מזה כשנה, ללא תקדים, כממשלת מעבר. במהלך כיהונה, ביצע נתניהו שורה של מהלכים המנוגדים לחוקה הלא כתובה שלנו. הבוטה שבהם היה גניבת המנדט מכחול לבן אחרי בחירות אפריל. עכשיו הוא לקח לעצמו, מכוח ממשלה בלתי נבחרת, סמכויות ששום ממשלה – גם בזמן מלחמה – לא לקחה לעצמה.

המגיפה תחלוף. לא ידוע עדיין כמה מאיתנו יישארו כאן כשזה יקרה, אבל היא תחלוף. יהיה הרבה, הרבה יותר קשה לקחת מהמשטרה החשאית את הסמכויות שהממונה הישיר עליה העניק לה. סמכויות כאלה, מרגע שהן מוענקות, אינן מוחזרות בקלות. תמיד יש איזשהו מצב חירום שמצדיק את המשך הפעלתן. ראו, למשל, הסמכויות שהוענקו ל-NSA אחרי הפיגועים ב-11 בספטמבר. גם לאחר שאיום הטרור צנח משמעותית, ה-NSA המשיכה לרגל אחרי אזרחי ארה”ב בהיקף שמעולם לא נבחן ברצינות על ידי המחוקקים. הימים שלאחר מגפה יהיו קשים: יהיה צורך בשיקום מסיבי. סביר מאד להניח שכל מי שידרוש את ביטול סמכויות החירום הללו ייתקל ב”לא עכשיו, יא נודניק.”

יתר על כן, במצב שהשב”כ הוא כלי של ראש ממשלה ללא פיקוח, מותר להניח שהכלים שברשותו ישמשו למעקב גם כנגד מתנגדיו של ראש הממשלה ומתנגדי משטר הניטור עצמו – במידת הצורך, הם יוגדרו כמי שמסכנים את המאבק במגפה. שב"כ, נוטים לשכוח, שימש כזרוע מפלגתית לכל אורך ימי בן גוריון, כשהאחרון זיהה את מפלגתו עם המדינה. השירות עבר דמוקרטיזציה בשנות השמונים והתשעים, אבל מותר להניח שהוא עבר השחתה במשך עשור שנות נתניהו – משך הזמן הארוך ביותר שכיהן ראש ממשלה מאז בן גוריון – ועל כל פנים, לשירות יהיה עניין מובהק לשמור על הסמכויות החדשות שלו. במצב כזה, שמור לי ואשמור לך מתבקש.

הכנסת ככל הנראה לא תוכל להתכנס בקרוב – שוב, איסור הפגישה של עשרה אנשים ומעלה ימנע את זה. לכל היותר תהיה כנסת מצומצמת, שתצביע בשלט רחוק. ספק אם עבודת ועדות, ופיקוח על מדינת המעקב, יתאפשרו. גם אם ח”כים יוכלו לשוב ולהגיש שאילתות, מותר להניח שבחסות “המצב” הממשלה תתחמק מלענות עליהן או תדחה שוב ושוב את התשובה.

עד כאן ביחס לפוטש הגדול. ב-01:00 הלילה בוצע הפוטש הקטן. שר המשפטים אוחנה, מינוי שחוקיותו מפוקפקת בממשלת מעבר ושנאמנותו נתונה אך ורק לראש הממשלה, הורה על הפסקת פעילות בתי המשפט. בהתאם, הושגה המטרה העיקרית של נתניהו בשנה האחרונה: תחילת משפטו, שאמור היה להתקיים מחרתיים, נדחה ל-24 במאי.

אוחנה חתם על הצו כארבע שעות אחרי התדרוך הממשלתי הרשמי (והעלוב). המטרה היתה להסיט את תשומת הלב התקשורתית והציבורית מהמהלך – מהלך שבוצע בניגוד להנחיית הגורמים המקצועיים. הנהלת בתי המשפט סברה שאפשר להמשיך ולעבוד. המשנה למנכ”ל משרד הבריאות, איתמר גרוטו, אמר שהמלצת המשרד היתה שהכנסת ובתי המשפט ימשיכו לעבוד כרגיל.

או, במילים אחרות, עבריין נמלט הכניס את כולנו למצב של מדינת משטרה כדי שיכול להמשיך ולהמלט מן הצדק. הפוטש הקטן מסוכן פחות מהפוטש הגדול; השפעתו תהיה קצרה יותר; וחשיבותו בכך שהוא מבהיר לנו שאנחנו בידיו של אדם חסר מעצורים, שדאגה לשלום הציבור ממנו והלאה, שמטרתו היא הצלת עצמו.

ועם ממשלה כזו – עם ראש ממשלה כזה, עם שר בריאות שלא מאמין במדע, עם שר משפטים שנאמן לקאפו די טוטי קאפי ולא למערכת המשפט – אנחנו צריכים לעבור תקופה של מגפה, תקופה שבה נצטרך להשען זה על זה ולתת יתר אמון בהודעות הממשלה. תעמוד אתנה לצידנו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מה שווה ה”חומר הסודי” שמדינת הבטחון מגישה לבתי המשפט: דוגמא מהשבוע האחרון

בתחילת השבוע נערך בבג”ץ הדיון בעתירתה של משפחת יעקוב אלקיאען, שנורה למוות על ידי חמושי משטרת ישראל באום אל חיראן לפני כשבוע וחצי, בדרישה לאפשר לה לקבור את המנוח ללא הגבלות. המשטרה החזיקה את גופתו של אלקיאען וסירבה לשחרר אותה לקבורה אלא בתנאים מגבילים מאד. כשנערך הדיון, טענה המדינה שיש לה ראיות בדמות “חומר סודי” על סכנה לציבור שצפויה להתממש אם יאפשרו לקבור את אלקיאען לאור יום וללא הגבלת מספר המשתתפים. לרוע מזלה של המדינה, הקליפה הפורמלית של אזרחותו של אל קיאען עמדה בדרכה: אי אפשר להגיש “חומר סודי” כנגד אזרח ישראלי אלא בהסכמת בא כוחו.

ולמרות שהשופטים הפעילו לחץ בלתי מתון על בא כוח המשפחה, עו”ד חסן ג’בארין מעדאלה, תוך השמעת איומים שאם לא יסכים לאפשר להם – ורק להם; “חומר סודי” מוגש במעמד צד אחד בלבד – הוא מסתכן בכך שהם ידחו את העתירה כולה, ג’בארין עמד במבחן היטב ולא נכנע. אנחנו לא חיים במשטר צבאי, אמר לבית המשפט, אין מקום לחומר סודי.

בצר להם, נאלצו השופטים להכריע בעתירה מבלי שיוכלו לברוח אל חיקו הנוח של “המידע הסודי.” השופט עמית נאלץ “להזכיר את המובן מאליו. ההלוויה נערכת בנגב, בשטח ישראל; משפחתו של המנוח משתייכת לעדה הבדואית, שבניה הם אזרחי ישראל שומרי חוק וחלקם אף משרתים בכוחות הבטחון.” השופט סולברג, שתמיד מקבל את עמדת מערכת הבטחון, קבע בדעת מיעוט שאי אפשר לערוך ביקורת שיפוטית על החלטות כוחות הבטחון מבלי לעיין ב”חומר הסודי.”

למחרת נערכה ההלוויה. למרות התנכלויות של המשטרה, שהציבה מחסומים ואילצה – בין השאר – את ח”כ איימן עודה להגיע להלוויה בדרכים עוקפות, ולמרות התנהלות שנראה דומה מאד לחטיפה (שלושה פעילים נעצרו לאחר שרכב של כוחות הבטחון בלם את רכבם, הם נעלמו לכמה זמן והיה צורך בהגשת צו הביאס קורפוס לפני שהם שוחררו מ”שיחה” עם השב”כ), הגיעו להלוויה אלפי אנשים. היא התנהלה ללא כל אלימות. איש לא נפגע.

כך שאנחנו יכולים לראות, במבחן חי, מה שווה ה”חומר סודי” של כוחות הבטחון. אילו הוא היה מוגש לשופטים, הם היו נבהלים – כנדרש, זו מהותו – מרוחות הרפאים שהיו עולות ממנו: בדלי איומים, זנבות מעשנים של סכנות, אדי פרעות, רמיזות לפוגרום עם נגיעות פאניקה. אילו היה מוגש ה”חומר הסודי”, סביר להניח שהמדינה הקניבלית היהודית במזרח התיכון היתה ממשיכה להחזיק בגופתו של אלקיאען.

אבל עו”ד חסן ג’בארין הציל את כבודו של הצדק הישראלי מעוד כתם על כותנתו המרובבת, והכריח את השופטים להכריע על פי דין גלוי, לא על פי פחד נסתר; הוא אילץ את השופטים לחשוף את השדים שבתיבת “החומר הסודי” לאור יום – וראה זה פלא, הם התפוגגו כולם.

אמור מעתה: מהו “חומר סודי”? ספק-מידע ספק-הונאה, שמטרתו לצבוע את דעתם של השופטים על ידי רמיזות שאין כל אפשרות להפריך ואין כל אפשרות להתמודד איתן. אלה הקביים של מדינת הבטחון בבואה להסתיר את העובדה שאין לה ראיות. ראיה, כשמה כן היא: דבר הנראה, דבר שניתן להפוך בו ולדון בו.

זכרו את זה, בפעם הבאה שהמשטרה או השב”כ או הצבא יבואו עם “חומר סודי.” זכרו את המקרה של אלקיאען. לצפות שגם השופטים יזכרו אותו, זה כנראה יותר מדי.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)