החברים של ג'ורג'

קשר נגד אמון הציבור

איך קורמת קונספירציה של ממש עור וגידים

הבעיה עם פסילה על הסף של תיאוריות קונספירציה היא שיש לא מעט קונספירציות. כלומר, יש מצבים שבהם בכירים בשלטון או בכירים בחברה קושרים נגד הציבור בדרכים בלתי נתפסות. הדוגמא הקלאסית לקונספירציה בלתי סבירה שהתרחשה בכל זאת היא פרשת P2/Gladio באיטליה, סבך בלתי אפשרי לכאורה של מיליציות ימניות, כסף של ה-CIA, תוכנית למאבק בפלישה סובייטית שנשכחה, הוותיקן, בנקים גדולים וראשי מפלגות הימין שבנו תכנית שנקראה “אסטרטגיית המתחים” שמטרתה היתה לזייף פיגועים של ארגוני שמאל שבוצעו בפועל על ידי ארגוני ימין, כדי לשמר את כוחו של הימין בבחירות. אבל היום (ב’) חשף הארץ שלא צריך לחיות באיטליה של שנות ה-70 וה-80 כדי לחוות משהו מסוג זה.

נחזיר אתכם, ברשותכם, שנה וחצי אחורה: ינואר 2017, קלגסי משטרת ישראל מגיעים לפנות את אום אל חיראן כדי לאפשר הקמה במקום ישוב ליהודים בלבד, חירן. במהלך האירוע, פותחים שוטרים בירי לעבר מורה מקומי, יעקוב אלקיאען, ופוצעים אותו. אלקיאען מאבד שליטה על הרכב, וכתוצאה מהאירוע נהרג השוטר ארז לוי; השוטרים ממטירים עוד אש לעבר אל קיאען, מונעים ממנו טיפול רפואי ובכך הופכים הרג לרצח. מיד לאחר מכן איבדו המפכ”ל אלשיך והשר ארדן שליטה על הסוגרים, וטענו שאלקיאען היה מחבל של דאע”ש. הראיות: הוא סימן פסוק בקוראן שדיבר על חיים לאחר המוות, ונמצאו אצלו שלושה עותקים של גליון ישראל היום, שדן בין השאר בפיגוע – אבל, מעשה שטן, בהצלחה של בית ספרו של אלקיאען.

הפרשה היתה מביכה מאד לארדן ואלשיך. למזלם, עמד לרשותם משרתם של כל האדונים: פרקליט המדינה שי ניצן, האיש שעוד לא מצא עוול שאי אפשר להגן עליו. בתחילת מאי השנה, סגר ניצן את תיק אלקיאען כשהוא קובע שאי אפשר לקבוע האם היה מדובר בפיגוע או לא. זאת, למרות שחקירת מח”ש קבעה במפורש שלא היה מדובר בפיגוע. הנער לעניינים מלוכלכים ארדן מיהר לנצל את ההזדמנות, וטען שיש לפתוח מחדש את חקירת השב”כ, שלדבריו “נפסקה לפני שאי אפשר היה לקבוע האם היה מדובר פיגוע.”

אה, כן. חקירת השב”כ. במשך חודשים, טען אלשיך (סליחה, “בכירים במשטרה”) שיש דו”ח סודי של השב”כ שקובע שמדובר בפיגוע, ושמח”ש לא התייחסה אליו. “גורמים במשטרה” (רוני אלשיך) טענו שמדובר בשיבוש חקירה. עד כדי כך.

הבוקר (ב’) חשף “הארץ” את המסמך. מה שנכתב בו שונה משמעותית ממה שאלשיך וסריסיו טענו בתקשורת. רכז השב”כ חקר את המעורבים במקום, כולל את השוטר שירה באלקיאען – שמסר לו גרסה שונה מהותית מזו שמסר אחר כך למח”ש – והגיע למסקנה שלא רק שאין שום ראיה לפיגוע מתוכנן מצד אלקיאען, אלא שגם אין סיכוי סביר לפיגוע ספונטני; יתר על כן, בעדותו במח”ש, אמר רכז השב”כ שמותם של אלקיאען ושל השוטר לוי היה תוצאה של “כשל מבצעי חמור של השוטרים.”

וראו זה פלא: למרות המסקנה הזו של השב”כ, ולמרות העמדה החד משמעית של מח”ש, קבע שי ניצן לפני כחודש וחצי שאי אפשר לשלול את האפשרות שאלקיאען ביצע פיגוע. הוא עשה זאת למרות התנגדות נחרצת של בכירי הפרקליטות. הארץ דיווח, וניצן מכחיש, שאמר בישיבה מקצועית ש”יש בפרשה משפחה שלישית שיש להתחשב בה – משפחת אלשיך.”

אז מה היה לנו פה:

שוטרים חסרי אחריות פתחו באש לעבר אזרח שלא ביצע כל עבירה, מנעו ממנו טיפול רפואי ובכך רצחו אותו.

כדי לכסת”ח את הרצח, מיהרו המפכ”ל ושר המשטרה להפיץ שמועות חסרות בסיס על כך שההרוג היה מחבל. מאוחר יותר, הם ימציאו מסמך שב”כ שתומך בעמדתם – מתוך ידיעה שלאזרח הפשוט אין כל יכולת לברר מה נאמר במסמכי השב”כ, ומתוך אמונה שתחת החסיון של השב”כ הם יוכלו לבצע מניפולציה במודיעין ולהעליל עלילת שווא על אדם שהם אחראים לרציחתו. (לא למותר לציין שהמשטרה ניסתה גם למנוע את קבורתו של אלקיאען, בתואנות שקריות על “מידע סודי” שנמצא ברשותה.)

פרקליט המדינה שי ניצן, למרות שהיו בפניו עמדות חד משמעיות של השב”כ ושל מח”ש לפיהן לא היה פה כל פיגוע אלא תאונה, ויותר מכך – תאונה שנגרמה באשמתה המוחלטת של המשטרה, שיבש הליכי משפט, סגר את התיק נגד השוטרים, והצטרף לעלילה של ארדן ואלשיך נגד אלקיאען. ניצן, כמובן, לא טרח לציין את המסמך של השב”כ.

כלומר, פרקליט המדינה קשר יחד עם מפכ”ל המשטרה והשר לבטחון פנים כדי להעלים ראיות ולהכתים את שמו של אדם חף מפשע, וזאת כדי למנוע מבוכה מהשניים והכוח שהם אחראים עליו. שי ניצן עשה כמיטב יכולתו כדי להוריד את הרצח של אלקיאען על ידי המשטרה מעל סדר היום ולוודא שהאחראים לפשע לא יבואו על עונשם.

סביר להניח שאוכלי לחם הציבור שירו באזרח ואחר כך מנעו ממנו טיפול רפואי עד שמת כבר לא יועמדו לדין. המערכת כבר עשתה את שלה. אבל אנחנו יודעים מי קשר נגדנו: רוני אלשיך, גלעד ארדן, שי ניצן. הראשים האלה צריכים להיות על שיפוד, הקריירות הללו צריכות להסתיים בקלון – כלומר, יותר קלון משכבר יש בהן. אחרת ימשיכו משרתי הציבור לרצוח את הציבור, כשהם יודעים שתמיד יעמוד להם שי ניצן, מסיר כתמי הדם הרשמי של מדינת ישראל.

האסון שבקונספירציות הוא אובדן האמון של הציבור במשרתיו, אובדן ציני, ארסי, איטי שמלמד את האזרח שכל מה שאומר השלטון הוא שקר עד שיוכח אחרת. מדינה דמוקרטית נשענת על אמון הציבור; כאשר הוא אובד, היא קורסת לתוך קלפטוקרטיה, שלטון גנבים. במקום שבו הפקיד מכסה על כל פשע, וזו ההתמחות של שי ניצן (ראו מקרה רות דוד), לא נותרת אלא קליפה ריקה של משטר שאיבד את תמיכת הציבור. על ארדן ואלשיך מיותר להכביר מילים; ספק אם מישהו האמין להם מלכתחילה. ניצן העניק להם משאריות הלגיטימיות הגוועת של תפקידו, ובכך הזנה אותו שוב. אם על הדמוקרטיה הישראלית לחיות, על שי ניצן לעלות על טיל.

עדכון: עדאלה הודיעו היום (ב’) שהם עותרים לבג”ץ כנגד החלטת נשיאות הכנסת לפסול ללא דיון את הצעת חוק היסוד שקובעת שמדינת ישראל תהיה מדינת כל אזרחיה. התייחסתי לנושא בהרחבה בפוסט האחרון. אעדכן.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הם פלסטינים, די בחשד

הנער לעניינים מלוכלכים ארדן רוצה לצמצם פגישת אסירים פלסטינים עם עורכי דין, ללא כל ראיות

הנער לעניינים מלוכלכים, גלעד “השקרן” ארדן, הודיע שהוא שוקל לצמצם את מספר הפגישות בין אסירים בטחוניים (”מחבלים,” כלשונו) ובין עורכי דין. הסיבה לכך: בפרקליטות חושדים שהפגישות הללו מיועדות לתאם את שביתת האסירים הבטחוניים.

מפגש בין עורכי דין ואסירים הוא זכות בסיס. לגמרי יתכן שיש ניצול לרעה של הזכות הזו; שעורכי דין משתמשים בה כדי להעביר מידע לאנשים הנמצאים מחוץ לכלא ואליהם. החשש הזה, אגב, חל גם על עורכי דין שנפגשים עם אסירים שהורשעו בעבירות פשע מאורגן. לפחות במקרה אחד, זה של דיוויד וינר, עורך דינו של עבריין שהזמין רצח שופט התאבד לאחר שהמשטרה רמזה שידע על הרצח עצמו. במקרה ההוא, טרח בית המשפט להסיר את חסיון עורך הדין שבין וינר ובין העבריין.

אף אחד לא חשב אז, והמחשבה היתה נתפסת כדיקטטורית מהזן הנלעג, שהמשטרה רשאית לבטל פגישות בין עורכי דין ובין לקוחותיהם הכלואים רק מעצם החשש שהם עשויים לשמש כבלדרים. הצורה המקובלת במשטר דמוקרטי היא שאוספים ראיות לכך שאדם ספציפי ביצע עבירה ספציפית במקום ספציפי וזמן ספציפי, ולכשנמצאו ראיות כאלה, נוקטים בסנקציות.

זה לא הנוהל כאן. לפרקליטות, שצריך להזכיר שהיא גוף מסואב וכושל ששני בכך רק למשטרת ישראל, אין ראיות נגד עורכי דין ספציפיים. אילו היו, היא היתה מציגה אותם וכנראה עורכת כמה מעצרי ראווה. אבל המשטר בהיסטריה משביתת האסירים; ההסתדרות הרפואית – לשבחה – הודיעה היום שוב שהיא לא תשתף פעולה עם הזנה בכפיה, שהיא סוג של עינויים, ושהיא תתנגד לייבוא רופאים זרים לשם כך; ודיבור ריק ונטול ראיות לא עולה לפרקליטות כסף. שי ניצן, משרתם של כל האדונים, תמיד שמח לסייע.

כמובן, ניתן היה לצפות שהתקשורת היהודית – כלב שמירה בעיני עצמה – תדרוש מגלעד “השקרן” ארדן ראיות לדבריו, במיוחד לאחר שהוא פלט שקרים כה גסים בפרשת רצח יעקוב אבו אלקיאען ובפרשת השריפות בנובמבר. אולי שמתם לב שממצאי החקירה של מח”ש בפרשת אלקיאען עוד לא פורסמו; אם התקשורת היהודית שמה לב, זה לא בולט. מסתבר שלדרוש מהתקשורת היהודית לעמוד על אי צדק שנגרם לפלסטינים זו דרישה מוגזמת מדי. מהמשטרה, מהשר העומד בראשה, ומהפרקליטות בראשות ניצן התקוות אפסו מזמן; אבל בגידת התקשורת ביעודה עדיין מצליחה להכעיס.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מעשה בחומר סודי

מה שווה ה”חומר הסודי” שמדינת הבטחון מגישה לבתי המשפט: דוגמא מהשבוע האחרון

בתחילת השבוע נערך בבג”ץ הדיון בעתירתה של משפחת יעקוב אלקיאען, שנורה למוות על ידי חמושי משטרת ישראל באום אל חיראן לפני כשבוע וחצי, בדרישה לאפשר לה לקבור את המנוח ללא הגבלות. המשטרה החזיקה את גופתו של אלקיאען וסירבה לשחרר אותה לקבורה אלא בתנאים מגבילים מאד. כשנערך הדיון, טענה המדינה שיש לה ראיות בדמות “חומר סודי” על סכנה לציבור שצפויה להתממש אם יאפשרו לקבור את אלקיאען לאור יום וללא הגבלת מספר המשתתפים. לרוע מזלה של המדינה, הקליפה הפורמלית של אזרחותו של אל קיאען עמדה בדרכה: אי אפשר להגיש “חומר סודי” כנגד אזרח ישראלי אלא בהסכמת בא כוחו.

ולמרות שהשופטים הפעילו לחץ בלתי מתון על בא כוח המשפחה, עו”ד חסן ג’בארין מעדאלה, תוך השמעת איומים שאם לא יסכים לאפשר להם – ורק להם; “חומר סודי” מוגש במעמד צד אחד בלבד – הוא מסתכן בכך שהם ידחו את העתירה כולה, ג’בארין עמד במבחן היטב ולא נכנע. אנחנו לא חיים במשטר צבאי, אמר לבית המשפט, אין מקום לחומר סודי.

בצר להם, נאלצו השופטים להכריע בעתירה מבלי שיוכלו לברוח אל חיקו הנוח של “המידע הסודי.” השופט עמית נאלץ “להזכיר את המובן מאליו. ההלוויה נערכת בנגב, בשטח ישראל; משפחתו של המנוח משתייכת לעדה הבדואית, שבניה הם אזרחי ישראל שומרי חוק וחלקם אף משרתים בכוחות הבטחון.” השופט סולברג, שתמיד מקבל את עמדת מערכת הבטחון, קבע בדעת מיעוט שאי אפשר לערוך ביקורת שיפוטית על החלטות כוחות הבטחון מבלי לעיין ב”חומר הסודי.”

למחרת נערכה ההלוויה. למרות התנכלויות של המשטרה, שהציבה מחסומים ואילצה – בין השאר – את ח”כ איימן עודה להגיע להלוויה בדרכים עוקפות, ולמרות התנהלות שנראה דומה מאד לחטיפה (שלושה פעילים נעצרו לאחר שרכב של כוחות הבטחון בלם את רכבם, הם נעלמו לכמה זמן והיה צורך בהגשת צו הביאס קורפוס לפני שהם שוחררו מ”שיחה” עם השב”כ), הגיעו להלוויה אלפי אנשים. היא התנהלה ללא כל אלימות. איש לא נפגע.

כך שאנחנו יכולים לראות, במבחן חי, מה שווה ה”חומר סודי” של כוחות הבטחון. אילו הוא היה מוגש לשופטים, הם היו נבהלים – כנדרש, זו מהותו – מרוחות הרפאים שהיו עולות ממנו: בדלי איומים, זנבות מעשנים של סכנות, אדי פרעות, רמיזות לפוגרום עם נגיעות פאניקה. אילו היה מוגש ה”חומר הסודי”, סביר להניח שהמדינה הקניבלית היהודית במזרח התיכון היתה ממשיכה להחזיק בגופתו של אלקיאען.

אבל עו”ד חסן ג’בארין הציל את כבודו של הצדק הישראלי מעוד כתם על כותנתו המרובבת, והכריח את השופטים להכריע על פי דין גלוי, לא על פי פחד נסתר; הוא אילץ את השופטים לחשוף את השדים שבתיבת “החומר הסודי” לאור יום – וראה זה פלא, הם התפוגגו כולם.

אמור מעתה: מהו “חומר סודי”? ספק-מידע ספק-הונאה, שמטרתו לצבוע את דעתם של השופטים על ידי רמיזות שאין כל אפשרות להפריך ואין כל אפשרות להתמודד איתן. אלה הקביים של מדינת הבטחון בבואה להסתיר את העובדה שאין לה ראיות. ראיה, כשמה כן היא: דבר הנראה, דבר שניתן להפוך בו ולדון בו.

זכרו את זה, בפעם הבאה שהמשטרה או השב”כ או הצבא יבואו עם “חומר סודי.” זכרו את המקרה של אלקיאען. לצפות שגם השופטים יזכרו אותו, זה כנראה יותר מדי.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

הרוצחים במדים וסייעניהם

משטרת ישראל רצחה אזרח בדואי ואחר כך טפלה עליו אשמת טרור. מפיצי השנאה ארדן ואלשיך חייבים ללכת, והתקשורת חייבת ללמוד ספקנות

ביום רביעי פתחו חמושי משטרת ישראל באש חיה על רכב בישוב הבדואי הלא מוכר אום אל חירן, וירו ביעקוב אבו אלקיאען. מיד לאחר מכן, החל הרכב של אלקיאען בנסיעה מהירה, פגע במספר שוטרים, ולטענת המשטרה נהרג כתוצאה מכך השוטר ארז לוי.

המשטרה מיהרה להודיע שזה היה פיגוע דריסה, ושאלקיאען היה פעיל דאע”ש. שר המשטרה ארדן טען שהוא היה “מחבל השייך לתנועה האיסלמית.” גופתו של לוי נקברה במהירות, מבלי שנערכה בה נתיחה לאחר המוות. בהלווייתו התייחס המפכ”ל, רוני אלשיך, לפעילות דאע”ש בקרב פלסטינים ישראלים. התקשורת הישראלית, כהרגלה, מיהרה לאמץ את גרסת החמושים, והכריזה על פיגוע.

הסיפור התחיל להתפורר מהר מאד. עבדכם הנאמן שם לב בזמן אמת שהמשטרה הפעילה את נוהל המרמרה – הכריזה על שטח צבאי סגור, לא נתנה לעיתונאים להגיע למקום, תוך שהיא מפציצה את התקשורת בגרסאות וזו בולעת אותן. נמסר שבביתו של אלקיאען נמצאו שלושה גליונות של ישראל היום, שיש בהם כותרת על דאע”ש; נמסר שכמה מקרובי משפחתו נחשדו בחברות בדאע”ש. כל זה היה קלוש למדי (למשל, האם מישהו טרח לברר מה יש בשאר הגליונות ההם של ישראל היום – אולי ידיעה על אום אל חיראן? אולי ידיעה על בית ספרו של אלקיאען?) והטיוח הסריח.

בערב, לאחר שגם הנער לעניינים מלוכלכים, גלעד ארדן, קישר בין אלקיאען ודאע”ש (הוא מכחיש את זה ביממה האחרונה, אז כדאי לזכור), צץ סרטון של המל”ט שהיה באזור. שם נראה די בבירור שהרכב של אלקיאען נע במהירות איטית לצד השוטרים, עד שאלה פותחים עליו באש. המשטרה ניסתה לעבוד על הציבור בשתי דרכים: הפיצה גרסה משלה של הסרטון, שבו בעריכה מגושמת העלימה את הירי, ואחר כך טענה שזה היה בעצם ירי באוויר.

בינתיים, אנשי Forensic Architecture (שמתמחים בשחזור זירות ירי של חמושים למיניהם באמצעות שילוב בין צילומים מכמה זוויות) וקולקטיב הצלמים אקטיבסטילס ערכו בדיקה משלהם של הסרטון. המסקנה שלהם היתה שהירי שהמשטרה ניסתה לטעון שהוא ירי באוויר היה ירי מכוון היטב. הבדיקה שלהם (שפורסמה באתר שיחה מקומית) העלתה עוד שלאחר שרכבו של אלקיאען נבלם, ביצעו בו החמושים וידוא הריגה. חשוב להתייחס כאן לדבריו הלכאורה לא מובנים של הנער לעניינים מלוכלכים ארדן, למחרת האירוע: “שוטר נאלץ להחליט בשבריר שניה האם הוא מתמודד אם אירוע טרור או אירוע פשיעה.”

על פניו, משפט תמוה. מה זה משנה מה המניע של האדם שמולו ניצב השוטר? מה שמשנה הוא היכולות שלו. האם הוא חמוש? במה? עד כמה הוא מהווה סכנה? האם השוטר יכול לנטרל את האיום שהוא מציב מבלי להרוג אותו? אלא שלמשפט יש משמעות. ארדן מתייחס כאן לדוקטרינה השקטה שאומרת שחשודים בטרור אינם בני אדם, אין לעצור אותם ואין להביא אותם למשפט, אלא יש לבצע בהם הוצאה להורג במקום – הדוקטרינה הידועה כ”מחבל לא צריך לצאת חי.” רשמית, כמובן, הדוקטרינה הזו בלתי חוקית, כפי שרשמית המונח הצבאי “וידוא הריגה” משמעו “רצח.” אבל ארדן רואה בצורך של השוטר להבחין בין מי שנתפס כפושע לבין מי שנתפס כאויב עוד מעמסה על כוחות הבטחון. מכאן אנחנו צריכים לשאול: מה טעם ראה ארדן להתייחס ל”החלטה בשבריר שניה” יום אחרי הירי באל קיאען? האם הוא ידע שחמושיו ביצעו “וידוא הריגה”? האם הוא כבר מכין את הקרקע לחקירה שתבוא?

אתמול (ו’) קרו שני דברים. בבוקר, עתרה משפחת אלקיאען לבג”ץ כדי לקבל את גופת בנה, כי המדינה הקניבלית היהודית במזרח התיכון מסרבת לאפשר להביא את גוםתו לקבורה אלא בתנאיה. האזרחות הישראלית שלו? היא תמיד היתה קליפה ריקה, הוא לא יהודי. בערב, פרסם ערוץ 10 את תוצאת נתיחת גופתו של אלקיאען. עלו ממנה שני ממצאים עיקריים.

ראשית, קליע ריסק את ברכו של אלקיאען, הברך שדרכה על דוושת הגז. מכאן סביר מאד להניח שההאצה הפתאומית שלו נובעת לא רק מהתגובה האינסטינקטיביץ של אדם שיורים עליו, אלא מחוסר יכולת פיזית להפסיק את התאוצה. שנית, היא העלתה שלמרות “וידוא ההריגה” של החמושים, אלקיאען גסס בשטח שעות מבלי לקבל טיפול רפואי – טיפול שיש סבירות שהיה מציל את חייו.

בשעות שבהן אלקיאען גסס ביסורים, המשטרה סגרה את האזור והכריזה עליו כשטח צבאי סגור, שיקרה לעיתונאים שמדובר בפיגוע (בעוד שהיה מדובר באירוע שלא נחקר), מכרה להם בולשיט על גליונות של “ישראל היום” – והעיתונאים לא שאלו שאלות מיותרות.

כל מי שהיה מעורב באירוע הזה, מהשוטרים שירו, עבור במפקד הכוחות וכלה באלשיך וארדן, חייב להיחקר. מפקד הכוחות שהניח לאדם פצוע לגסוס למוות צריך לעמוד לדין על הריגה. דובר המשטרה, ששיקר, צריך לעלות על טיל. אלשיך, שהפיץ שנאה כלפי הציבור הפלסטיני ישראלי, צריך לעוף. הוא מלכתחילה לא היה מתאים לתפקיד מפקד המשטרה ואחרי זה, אין שום סיבה שיישאר בתפקידו.

וארדן – אחחחח, הנער לעניינים מלוכלכים. ממנו חייבים לעשות דוגמא. מפיץ השנאה הזה, באותה התייחסות שלו ל”החלטה בשבריר שניה, גם התייחס לטענה ש”לוחמי האש” (פעם קראנו להם כבאים) נלחמים בהצתות טרור. בכך הוא שב וחוזר על עלילה שכבר הופרכה – עלילה שהוא עצמו הפיץ. במדינה שפויה, אדם שמפיץ שנאה סדרתית כלפי 20% מהאוכלוסיה לא יכול להשאר בתפקידו.

הפרשה לא צריכה להסתיים כאן. אזרח ישראלי נרצח – כן, השילוב בין ירי לא מוצדק ל”ווידוא הריגה” למניעת טיפול רפואי יוצר רצח; כנראה שאין אדם אחד שנושא באחריות המשפטית לרצח, אבל זהו רצח על ידי מערכת – על ידי האנשים שאמורים היו לשמור על בטחונו. האנשים שאמורים היו להגן עליו מנעו ממנו טיפול רפואי שהיה מציל את חייו. הוא הוכפש כמחבל על ידי מפקד המשטרה ועל ידי השר לבטחון פנים, ככל הנראה כדי להגן על התחת שלהם ועל זה של פקודיהם.

חברת הכנסת זהבה גלאון קראה היום (ז’) להקמת ועדת חקירה. היא הזכירה את תרבות השקר של המשטרה, שזיהתה ועדת אור, ואת העובדה שהמשטרה מעולם לא טוהרה ממנה. אישית, אני לא בטוח שזה יספיק. במצב שבו שר המשטרה והמפכ”ל מגדירים אזרחים כאויבים, אולי אין ברירה אלא לפנות לקהילה הבינלאומית כדי שתגן על האזרחים הישראלים-פלסטינים מפני ממשלתם.

וכרגיל, קלון מיוחד שמור לעיתונות היהודית, זו שתמיד בולעת את הצ’יזבט המשטרתי על “הוא נורה בעת נסיון בריח…”, אה, סליחה, “הוא נורה בעת נסיון פיגוע” בלי לשאול שאלות ובלי לבדוק את העובדות; מי שמעניקה לחמושים את החסיון הבסיסי שבו כולם כבר יודעים מה קרה ועל כן אין טעם בכלל לחקור. מאלשיך, ארדן ולמרבה הצער השוטר הממוצע אין לנו יותר מדי ציפיות. מעיתונאים, עדיין, מצפים ליותר.

כל זה, כמובן, בלי להתייחס לסיבה שהשוטרים היו שם בכלל: טיהור אתני, פינוי תושבים לא יהודים כדי להקים ישוב יהודי במקומם. כל זה, גם בלי להתייחס לכך שהמשטרה ירתה קליעי ספוג בחבר הכנסת איימן עודה ואחר כך פוצצה במכות את חבר הכנסת אוסאמה סעדי – מה שאפילו לא זכה לדיווח בתקשורת היהודית. לכל זה, למרבה הצער, כבר התרגלנו. אוי לנו אם נתרגל גם לרצח על ידי חמושים במדים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)