החברים של ג'ורג'

מפלגה בהנפקה: יאיר לפיד כפוליטיקאי רומאי

יאיר לפיד, דיווח אתמול (ב') ערוץ 2, מתכוון לגייס 13 מיליוני שקלים להוצאות קמפיין הבחירות הקרוב שלו. חוק מימון מפלגות מעניק ללפיד, תמורת ערבויות, מקדמה של 6.8 מיליוני שקלים, אבל ללפיד זה לא מספיק.

כמי שמשוכנע שהוא מייצג את הציבור הרחב, לפיד יכול היה לפנות אליו ולבקש ממנו לתרום למפלגתו. אלה לא חייבים להיות סכומים גדולים: ברק אובמה נבחר ב-2008 הרבה בזכות העובדה שהוא ביקש מאנשים סכומים קטנים מאד – לעיתים 20 דולרים – ואחר כך יכול היה לבקש מהם תרומה חוזרת. הקמפיין של אובמה נשען במידה ניכרת על הרשת; הקמפיין של לפיד הוא פייסבוקי בעיקרו. ואף על פי כן, לפיד לא פנה למסלול הזה. לך תדע מה זה היה אומר על מספר האנשים שמוכנים לא רק להקליק עבורו "לייק" אלא אשכרה לתרום לו מכספם. הונו של לפיד מוערך בכ-22 מיליוני שקלים; הוא יכול היה לעשות כמעשה מיט רומני ולתרום לקמפיין הבחירות שלו 13 מיליונים, אבל כנראה שהוא לא מספיק בטוח בעצמו כדי ללכת על ההימור הזה. הוא יכול היה להשתמש בהון הזה כערבון לקבלת הלוואה מבנק כלשהו לצרכי הבחירות, אבל – שוב – הוא כנראה לא רוצה לסכן את ההון שלו בהימור לא בטוח.

אבל אל יאוש. ללפיד יש לא מעט חברים עשירים, וכ-100 מהם, על פי הדיווח של ערוץ 2 – לפיד מאשר, פחות או יותר – יעניקו כל אחד ללפיד השקעה של 136 אלף ₪. המטרה של לפיד היא לעבור את קו עשרת המנדטים; אז הוא יוכל, במאמץ (המימון המפלגתי עבור כל מנדט הוא 1.36 מיליוני שקלים) להחזיר להם את הכסף. כדי לתמרץ את המשקיעים שלו, לפיד התחייב לשלם להם תשואה שנתית של 4% אם הוא עובר את קו עשרת המנדטים. אם מפלגת "יש דיווידנד" לא תעבור את קו עשרת המנדטים, המשקיעים יאלצו לעבור תספורת. ככה זה בסטראט-אפים: לפעמים אתה מרוויח, לפעמים אתה מפסיד.

חשוב לציין שאם לפיד יזכה בדיוק בעשרה מנדטים, הוא יהיה חנוק. הוא יוכל להחזיר את הכסף, אבל לא יישאר לו כסף לשאר מימון המפלגה. חשוב עוד יותר לציין שלפיד לא חושף את זהותם של המשקיעים שלו; הם חשופים למבקר המדינה, אבל לא לציבור.

המצב הזה, שבו פוליטיקאי מפריט את עצמו במודע ובמכוון, חדש בישראל. אני לא מכיר מודל דומה בשום מדינה מודרנית. הדבר היחיד שאני יכול לחשוב עליו שהיה דומה הוא הפוליטיקה של רומא הרפובליקנית בימי שקיעתה. הפוליטיקאי היה לווה אז סכומים גדולים, ומחזיר אותם מביזת כספי הציבור – או סתם ביזה, ומכאן חרחור מלחמות בלתי פוסק – לאחר בחירתו. לפיד מתכוון לשלם למשקיעים שלו את התשואה מכספי הציבור כפי שהם מתבטאים בכספי מימון מפלגות. המסים שלכם ירפדו את הכיסים של אנשי עסקים שאתם אפילו לא תדעו את שמותיהם. הכסף הזה, חשוב לציין, ישמש קודם כל להפצצת תעמולה בלתי פוסקת שתשכנע אתכם להצביע למפלגתו של לפיד – כדי שאנשי העסקים יקבלו את הרווח שלהם. איפה הכסף של קמפיין הבחירות של לפיד? הוא ייצא מהכיסים שלכם. פוליטיקה חדשה? לפיד מחזיר אותנו 2,100 שנים אחורה.

ואנחנו לא עוצרים כאן. שוב, בהנחה שלפיד יצליח לקושש עשרה מנדטים או 11 מהם, לא ישאר לו הרבה כסף לנשום, כי הוא יצטרך להחזיר את כולו + 4% ריבית מדי שנה. בהנחה – הקלושה, אמנם – שהמפלגה שלו תשרוד את הקדנציה הראשונה ותגיע לעוד מערכת בחירות, הוא שוב יצטרך לקושש כספים ממשקיעים. איך הוא יעשה את זה?

התשובה, שלפיד כמובן לא מדבר עליה, היא שהוא יהיה המייצג של המשקיעים שלו בכנסת. לפיד יכול להתחייב – עד כה הוא לא עשה את זה – שהמפלגה שלו תמנע מהצבעה על כל נושא שקשור ל-100 המממנים האלמוניים שלו. לא במקרה הוא לא עשה את זה: העולם העסקי הישראלי כל כך קטן, ומספר האנשים שבו שיכולים לשלוף בקלילות 136 אלף ₪ למיזם בעייתי כל כך מצומצם, שלמפלגה לא תהיה דרך מעשית לעמוד בהתחייבות הזו אלא אם היא תמנע מהצבעה כמעט בכל נושא כלכלי. מותר גם לנחש שגם אם לפיד יתחייב לכך, המשקיעים שלו לא יקחו את ההתחייבות ברצינות. הם לא השקיעו 136 אלף ₪ בנציג בכנסת כדי שהוא לא יעשה דבר עבורם. כמובן, העמדות של לפיד – הן ניאו-ליברליות לא פחות מאלה של נתניהו – כבר מבטיחות שהוא יעשה עבורם לא מעט. מסי החברות לא יעלו, וההפרטה של נכסי הציבור – זה שעליו לפיד לא רוצה להסתמך על תרומות – תזכה לתמיכה מלאה מצד "יש דיווידנד."

יאיר לפיד התחיל את הקמפיין שלו בהבטחה ל"פוליטיקה חדשה" והתיימר להיות מייצג של מעמד הביניים. אני לא מכיר הרבה אנשים במעמד הביניים שיכולים לכנס 100 תורמים בסדר גודל כזה. על ה"פוליטיקה החדשה" מיותר להרחיב את הדיבור: זו פוליטיקה ישנה מאד. שמעתי על אנשי עסקים שתרמו לפוליטיקאי כדי שיקדם את מטרותיהם; החידוש האמיתי, ועד כה היחיד, של לפיד הוא פוליטיקאי שגם משלם להם ריבית עבור כך. ואיך לומר, עם כאלה חידושים אני מעדיף שמרנות.

יש פוליטיקאים שידועים בקשרי הון-שלטון שלהם; לפיד קעקע את המושג על מצחו. המטרה שלנו, כציבור, היא לוודא שהמשקיעים שלו יחטפו לא תספורת אלא קרקוף, כדי שהשטיק המגונה הזה – תרומתו היחידה, עד כה, של לפיד לפוליטיקה הישראלית – לא יחזור על עצמו בעתיד.

ועוד דבר אחד: בזמן שישראל ננעלת לקראת יום הכיפורים- הטיסות ממנה ואליה הופסקו כבר לפני כשעה – מן הראוי להזכיר שהדמון יהוה מעולם לא היה טוב. החבר הדמיוני הזה היה לכל היותר חזק.

 

(יוסי גורביץ)

הטחינה האיטית הזו

ביום רגיל, יום שבו לא היתה התקשורת כולה עסוקה בהסרה האווילית של צו איסור פרסום אווילי עוד יותר ומדווחת על מעלליו של אחד א"א (היום מותר לומר שלא מדובר באהרן אהרונסון), הרשעתו במתן שוחד של דודי אפל היתה תופסת כותרות ראשיות.

אפל הורשע בשיחודם של פקיד בכיר במנהל מקרקעי ישראל, של ראש עירית לוד וראש המועצה המקומית גבעת שמואל. הפרשה התרחשה בשנים 1996-1998, כלומר לפני תריסר שנים ויותר.

אם ירצו אי פעם לכתוב ערך באנציקלופדיה על "הון ושלטון", אפל הרוויח ביושר תמונה שם. הוא במשחק יותר משלושים שנה, מאז עלייתו של הליכוד לשלטון. הוא נחשב בשעתו מקורב לדוד לוי, כשהלה היה שר הבינוי והשיכון והביזה היתה בעיצומה; ב-2007 הפסיד אפל בתביעה אזרחית שהוגשה נגדו על ידי המדינה, ונקבע שהוא הונה אותה במיליונים כחלק מפרויקט פירוק המעברות. אפל נידון לקנס של 21 מיליוני שקלים. המשפט נמשך 15 שנים. תביעה אחרת שהוגשה נגדו, בעקבות דו"ח מבקר המדינה מאמצע שנות השמונים, בחשד לעבירות על החוק – שוב, בקשר לפרויקטים של משרד השיכון – הסתיימה בזיכוי. המשפט נמשך 13 שנים.

אפל תמיד פעל בצללים. המבוכים הביורוקרטיים של משרד השיכון, של מכרזים וחוזים, התאימו לו היטב. כשדוד לוי איבד מזוהרו, בתחילת שנות התשעים ואחרי התרגיל המבריק של נתניהו בפרשת "הקלטת הלוהטת", חיפש אפל פטרון אחר; תחילה יעקב ברדוגו, מקורבו של לוי שעלה לגדולה ושזכה לכינוי "דרעי הקטן". ברדוגו הוא מקרה מעניין נוסף: בגיל 25, באוחזו בשולי גלימתו של דוד לוי, הפך למנכ"ל מרכז השלטון המקומי; בגיל 32 הפך למנכ"ל מפעל הפיס; ב-2008 נחשד בשוחד בפרשה מכוערת במיוחד; התיק נסגר. הוא היה מעורב בפרשת האי היווני.

"דרעי הקטן" התגלה כאפרוח קצוץ כנפיים, ועל כן העביר אפל את חסדיו לדרעי המקורי. הוא היה דמות מפתח בפרשת "בראון-חברון", בה הצליח דרעי למנות זמנית יועץ משפטי לממשלה, רוני בר-און. אפל שימש כ"מרכזיה", כלומר האיש שערך שיחות תיאום בין דרעי ובין מנכ"ל משרד ראש הממשלה דאז, אביגדור ליברמן, ובין בראון ונתניהו. אפל לא הועמד לדין בפרשה ההיא – למעשה, אף אחד לא הועמד לדין – והוא ניסה לתבוע את איילה חסון, שחשפה את הפרשה, תביעת דיבה. זו היתה טעות טקטית: הוא הפסיד. דרעי עצמו הורשע ב-1999 בעבירות השוחד בהן הואשם, ונידון לארבע שנות מאסר. הוא ריצה פחות משנתיים. לאחר שבית המשפט העליון קיצר את עונשו לשלוש שנים. ההליכים, מתחילת החקירה ועד הערעור הסופי, נמשכו 13 שנים. דרעי צפוי לחזור לחיים פוליטיים בקרוב.

אפל לא למד את הלקח מפרשת בראון-חברון, והסתבך בתחילת שנות האלפיים בפרשת האי היווני. במרכזה עמד החשד שאפל שיחד את ראש הממשלה אריאל שרון, הן כשהיה ראש האופוזיציה והן כאשר היה ראש הממשלה, כדי שיסייע לו בעסק מפוקפק ביוון. בין השאר, העניק אפל לגלעד שרון, בנו של אריאל שרון, כשלושה מיליוני שקלים כדי שיחפש באינטרנט פרטים על האי היווני. במהלך הפרשה, התברר ששרון ג'וניור השמיד שורה של מסמכים. לאדריכל שהיה אחראי על התכנון, שילם אפל כ-50 אלף דולר. למרות זאת, סגר היועץ המשפטי לממשלה את תיק השוחד נגד שרון ובניו, ולאחר מכן גם נגד אפל. בן אחר של שרון, עמרי שרון, הורשע בשבועת שקר בפרשה אחרת של אביו, ונכלא לשמונה חודשים. גלעד שרון מתכוון, על פי הסימנים, לפתוח בקריירה פוליטית משלו. הוא כותב, מדי פעם, טורים ב"ידיעות אחרונות".

ההרשעה של אפל היום היא בבית משפט השלום. גזר הדין טרם נקבע, ויש לאפל שתי ערכאות ערעור אפשריות. זה יימשך עוד כמה שנים טובות.

(יוסי גורביץ)