מה היו החמושים עושים בלי "תחושת הסכנה"
החמוש שרצח אתמול את עבד אל פתח א-שריף מיהר להתכסות בתירוץ האולטימטיבי: הוא “חש סכנה.” הפעם אנחנו יכולים לראות בבירור מה הוא שווה
לחמוש חטיבת כפיר אלאור אזריה – אני מודה לאתר רוטר על פרסום שמו של הפושע – קרתה אתמול (ד’) תקלה מצערת. לרוע מזלו, דווקא הוא נתפס במצלמת וידאו כשהוא רוצח חשוד בטרור חסר אונים, עבד אל פתח א-שריף. ואם חוסר המזל הזה לא היה מספיק, זה קרה כמה שבועות אחרי שהרמטכ”ל יצא נגד התופעה של ירי חסר אבחנה וחש צורך – מוצדק, כמסתבר – להבהיר מי מנהל את הצבא. התוצאה: למרות שאזריה לא עשה שום דבר יוצא דופן, ובסך הכל התנהג כמצופה מלובש מדים ישראלי, מעצרו הוארך היום בחשד לרצח. זה לא קרה הרבה זמן.
(הווידאו של הרצח. זהירות, תמונות קשות.)
[…]
.
.
.
.
[…]
אזריה מיהר לנקוט את תרגיל ההגנה המתבקש, זה שתמיד עבד עד עכשיו: הוא טען שהוא חש בסכנה משום שהוא סבר שיתכן שהפצוע הפלסטיני נושא עליו חגורת נפץ. נכון, אפילו רפי השכל של הימין היהודי לא מנסים לטעון שאכן היתה שם חגורת נפץ, אבל היי – החמוש היה מבוהל ולכן ירה ולכן צריך ללכת הביתה.
הסתכלו שוב על הווידאו. ככה לא מתנהג אדם שחושש שהוא נמצא בקרבת מטען חבלה שעומד להתפוצץ. אדם שאכן היה מאמין שהוא נמצא בסכנה כזו, לא היה נע כך, באדישות עצלה, במרחק של מטרים ספורים מהמטען המתקתק. הוא היה תופס מחסה, לפחות. אדם שפוי גם לא היה מסתכן בירי לעבר מישהו שהוא באמת חושב שנושא עליו מטען חבלה.
אזריה לא היה בשום סכנה. הוא יודע את זה. יודעים את זה כל מי שהיו שם, שמסתובבים בזירה בחופשיות מלאה. יודע את זה החייל שלוחש משהו לאזריה שניה לפני שזה דורך ויורה; יודעים את זה שני החיילים שהוא מזיז הצידה באגביות לפני שהוא יורה. יודעים את זה האנשים שצועקים ברקע “טוב מאד, טוב מאד” אחרי הירי.
יודע את זה כל מי שעוקב אחרי פעילות חמושי צה”ל. כשחייל אומר לאחר מעשה שהוא ירה כי חש בסכנה, זה כבר אומר שלא היתה סכנה. כי אם היתה סכנה, סכנה של ממש, לא היתה שום חקירה. מצ”ח לא פותחת בחקירה של מקרי מוות של פלסטינים ב”נסיבות מקצועיות.” אלמלא צץ הווידאו שהפליל את אזריה, לא היתה שום חקירה. השקר הראשוני של החמושים – שא-שריף מת במהלך נסיון דקירה, ופה צריך להזכיר שאין בינתיים שום ראיה שקושרת את א-שריף לנסיון דקירה פרט לדבריהם של הורגיו – היה הופך לאמת מתועדת.
אנחנו מכירים את הנושא לא מהיום. סרן ר’ רצח את איימן אל המס בחולות רפיח ב-2004, ואחר כך עלה ברשת הקשר ודרש לירות בכל אחד “גם אם זה ילד בן שלוש.” על הירי בילדה פצועה בת 13 ועשרה חודשים, הועמד ר’ לדין באשמת שימוש בלתי חוקי בנשק, יצא זכאי וקודם.
החמוש שרצח את שני בני הדודים קוואריק, במארס 2010, טען להגנתו שהם ניסו לתקוף אותו עם קלשון. כמו אתמול, גם אז זה היה הדיווח הראשוני: סוכל פיגוע קלשון. אחר כך הוא שונמך במהירות ל”פיגוע מזרק.” החמושים, אגב, היו מחטיבת כפיר. א’ ירה בשני בני הדודים 29 קליעים. שלושת החיילים האחרים שהיו במקום טענו שהם לא ראו כלום. במקום אכן היה מזרק, אבל לא זוהו עליו טביעות אצבעות של ההרוגים, שזה, תצטרכו להודות, טיפה משונה. כהרגלה, מצ”ח פתחה בחקירה רק אחרי חצי שנה ואחרי שארגון יש דין (גילוי נאות: אני כותב עבורו בלוג בתשלום) נאלץ להתערב. לא הוגש כתב אישום. בצה”ל אמרו מיד אחרי התקרית ש”אי אפשר להתווכח עם תחושת הסמל כי חש שנשקפה סכנה לחייו.”
כמו שיודע כל מי ששירת בצה”ל, אין דבר כזה לא יכול, יש לא רוצה. אי אפשר להתווכח עם ההרג של מחמוד מוחמד דראגמה, כי החיילים העמידו פנים שהם מבוהלים מבקבוק שתיה – או שלא רוצים? כשירו חמושי צה”ל בעומאר אל קוואסמה בן ה-66 במיטתו, משום שהם נבהלו מכך שהוא הזדקף במיטתו כשפרצו לביתו, התקשורת היהודית דיווחה על ההרג הזה כ”החיילים השיבו אש.” כמובן שאיש לא הועמד לדין, כי, נו, רק קשיש פלסטיני. במארס 2014, ירה חמוש צה”ל שחש לטענתו בסכנה באדם שהסתבר, למרבה הפאדיחה, כשופט ירדני; צה”ל מיהר להודיע שבדרך פלא, המצלמות לא תפקדו בדיוק ברגע ההרג. במאי 2014, רצח החמוש בן דרי שני פלסטינים, נדים נווארה ומוחמד סלאמה, במחסום ביתוניא. כפי שהבחין הבלוג הזה, דרי הסווה את הירי החי שלו כירי גומי. דובר צה”ל ושר הבטחון הכחישו בזעם כל מעורבות של צה”ל בהרג, למרות שהוא תועד בווידאו, עד שלא היתה להם ברירה. דרי, יש לציין, מועמד לדין רק במקרה ההרג של נווארה (אין די ראיות במקרה של סלאמה), ומשום מה הוא מועמד לדין רק על הריגה, למרות שרק תובע צבאי יכול לטעון שאם אתה מסווה ירי חי כירי גומי אין לך כוונה להרוג. דרי מוחזק במעצר בית, אגב.
ההתקוממות הפלסטינית הנוכחית לוותה בשורה של מקרי הרג שמזכירים מאד את אלה של אזריה. הנה ריכוז שלהם מדצמבר, אבל היו הרבה יותר מאז. הפרקטיקה ברורה: כפי שאמרו של פוליטיקאים, מיאיר לפיד עד ינון מגל, פלסטינים שמעורבים בהתקפה על חמושים נרצחים גם כשהם לא מהווים סכנה (והעדר הסכנה הוא שהופך את ההרג לרצח.) אחר כך, יודע כל חייל, הוא צריך לטעון שהיתה סכנה.
המקרה של אלאור אזריה מבהיר לנו, קודם כל, את הפיקטיביות של טענת “אבל חשתי בסכנה”; ושנית, את הנורמטיביות של הרצח. אף אחד לא עוצר אותו. אף אחד לא מזנק על אזריה מיד אחרי הרצח כדי לפרוק אותו מנשקו. הרכב מתמרן לאט, בניחותא, ומישהו צועק ברקע “טוב מאד.”
ככה נראה צה”ל היום. ככה הוא נראה כבר די הרבה זמן.
וכרגיל, הבעיה לא מתחילה מהצבא. חמושים שהיו יודעים שהציבור היה דורש את ראשם על הרצח שהם מבצעים, כנראה שלא היו רוצחים. הם יודעים שהציבור אדיש במקרה הטוב, תומך בשמחה ברצח במקרה הרע. כשהם הורגים אנשים שלא מסכנים אותם, הם חשים – בצדק – שהציבור איתם.
הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.
(יוסי גורביץ)
