החברים של ג'ורג'

הם נולדים ומטרה מעל ראשם

שר הבטחון ליברמן דורש להעמיד את אנשי בצלם לדין. מה צריכה להיות ראיית ההגנה הראשונה שלהם

ביום חמישי האחרון פרסם ארגון בצלם קריאה פומבית לחמושי צה”ל שעל גבול רצועת עזה. הוא הזהיר אותם שהפקודות שקיבלו, לירות במפגינים בלתי חמושים – פקודות שעליהן חזר צה”ל כל השבוע – הן פקודות בלתי חוקיות בעליל. הוא הזכיר להם שחובתם, על פי המשפט הצבאי, היא לסרב לפקודה בלתי חוקית בעליל. ספק אם ארגון זכויות אדם העז עד כה להתעמת כך ישירות עם הבהמה הירוקה. התגובה הציונית ההולמת לא איחרה לבוא: החשוד בפשעי מלחמה יאיר לפיד תקף את בצלם בסוף השבוע, אורי אריאל נפנה מעסקי ביזת הציבור למען מקורביו כדי לדרוש את ביטול תקן השירות הלאומי של בצלם (שאיננו מאויש מזה שנתיים), וליברמן פנה ליועץ המשפטי לממשלה בדרישה לחקור את בצלם – שמצידו, חזר על הקריאה לסרב לפקודות בלתי חוקיות.

סביר להניח שבארגון נערכו היטב למאבק המשפטי שהיו חייבים לדעת שיגיע, ולא מן הנמנע שמאבק משפטי פומבי סביב השאלה מהי פקודה בלתי חוקית בעליל הוא אחת המטרות של הקמפיין הזה. אבל אם וכאשר יגיעו הדברים לבית המשפט – והנסיון מלמד שהמדינה תעשה הכל כדי למנוע דיון כזה – תעמוד לאנשי בצלם הגנה בלתי צפויה.

אתמול (ז’) התראיין ליברמן ל-Times of Israel ואמר כהאי לישנא: “צריך להבין שאין אנשים חפים מפשע בעזה. כולם מסונפים לחמאס, כולם ממומנים על ידי חמאס, וכל הפעילים שמנסים לאתגר אותנו ולפרוץ את הגדר הם פעילים של הזרוע הצבאית של חמאס.” מאוחר יותר, אחרי רעש בינלאומי, הבהיר ליברמן שהוא אמר “תמימים” בעברית, המגזין תרגם ל-innocents בעוד שהוא התכוון למונח “נאיבי.” המשמעות, אם כן, של המשפט של ליברמן היא ש”אין אנשים נאיבים בעזה, כולם מסונפים לחמאס, כולם ממומנים על ידי חמאס.” לא נשמע משהו, וככל נראה מדובר בשקר שנובע כתוצאה מלחץ במערכת ה-hasbara.

לדברים שאמר ליברמן יש משמעות. גם לשתיקה המצמררת שבה התקבלו בציבוריות הישראלית. הם מעידים על רוח המפקד: אין חפים מפשע. אם הרגת אותם, זה לא נורא וזה ודאי לא פשע. אם הורדת עיתונאי ביריה למרכז המאסה, זה לא חשוב. אפשר יהיה לטעון שהוא ניסה להטיס מל”ט, ואף אחד לא ישאל שאלות, כמו למה בעצם קיומה של מצלמה מעופפת – אם זה אכן מה שקרה – הוא סיבה לירי כדי להרוג. ולא, אם מישהו חוטף קליע מקלע או צלף ב-350 מטרים, זה לא מקרה. אלו היו, אגב, שלבי התירוצים של צה”ל: תחילה שלא בטוח שצלף פגע בו, אחר כך שישראל לא יורה בעיתונאים, זה פשוט משפריץ לה; אחר כך, שהוא לא היה בעצם עיתונאי; ובסופו של דבר, תראו – מל”ט. שני התירוצים האחרונים ביחס לרציחתו (כן, הריגה במכוון של אדם לא חמוש היא רצח) של יאסר מורטג’ה אתמול הגיעו מפי ליברמן עצמו. שימו לב שהוא אפילו לא ניסה לטעון שהמל”ט, שכאמור בכלל לא ברור אם היה, היה חמוש.

כי מה זה כבר משנה, אם אתה מורה לצלף להרוג צלם בלתי חמוש? אחרי הכל, אין חפים מפשע בעזה. כל אדם שתהרוג, בהכרח יהיה אשם במשהו. אם הוא לא איש חמאס, הוא מסונף לחמאס. שני מיליוני בני אדם שהם, בהגדרה, לא חפים מפשע. הם נולדים ומטרה על ראשם. רובם, אגב, בני פחות מ-18. אין מה לראות פה. כולה אנשים שנולדו ללא חזקת חפות, אסירי עולם ללא משפט, שמקבלים את מה שמגיע להם.

הדברים של ליברמן מעידים על הפנטזיה הקבועה מכל של הישראלים, שביטא היטב דווקא יצחק רבין: “הלוואי שעזה תשקע בים.” אבל היא לא הולכת לשקוע, ומכיוון שכך אין לנו אלא לעשות את העבודה עבור הים. נהרוג באשמים מלידה האלה בכל מקום. נהרוג אותם בחופים, נהרוג בהם בגבעות, נטבח בהם במחנות, נפציץ אותם בזרחן בערים, נצוד אותם 350 מטרים מן הגדר. מה הם רוצים, החיות האלה, חסרי החפות האלה? הם רוצים לחיות כמו בני אדם? ולא, אנחנו לא רוצים לדעת איך הם הגיעו לשם. אל תזכירו לנו את זה. אל תדברו איתנו על רצונם של החיים במכלאות, באזור שהאו”ם הבהיר שלא יהיה ראוי למגורי אדם בעוד שנתיים, לחזור אל מולדתם. הזכות הזו שמורה ליהודים בלבד. ועצם הרצון לשוב, לצאת מהמכלאה, מעיד שהם לא חפים מפשע.

ועל כן נהרוג בהם, נטבח בהם, ואם יהיה צורך (כבר הבהיר צה”ל) גם נפציץ אותם. אבל הכל חוקי, כן? מדובר באנשים שנולדו נטולי חזקת חפות. אין פה בכלל שאלה של סירוב פקודה ואין פקודה בלתי חוקית בעליל: פקודות כאלה נותנים רק כלפי בני אדם, ואלה, אלה חסרים את הבסיס המשותף האנושי, את התפיסה שהם טובים ביסודם.

ומאליה עולה ההרהור: אולי אין די בצעדים האלה. אחרי הכל, הרגנו כמה עשרות, אבל מספר גדול יוולד בימים הקרובים. לבעיה הזו, של מיליונים שנולדים פושעים, צריך למצוא פתרון. לא, אל תגיד “פתרון סופי”, זה לא נשמע טוב.

אולי “סיכול כולל”? לא, לא, צריך לעבוד על זה. שמישהו יקרא ליאיר ולאוריך.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מה היו החמושים עושים בלי "תחושת הסכנה"

החמוש שרצח אתמול את עבד אל פתח א-שריף מיהר להתכסות בתירוץ האולטימטיבי: הוא “חש סכנה.” הפעם אנחנו יכולים לראות בבירור מה הוא שווה

לחמוש חטיבת כפיר אלאור אזריה – אני מודה לאתר רוטר על פרסום שמו של הפושע – קרתה אתמול (ד’) תקלה מצערת. לרוע מזלו, דווקא הוא נתפס במצלמת וידאו כשהוא רוצח חשוד בטרור חסר אונים, עבד אל פתח א-שריף. ואם חוסר המזל הזה לא היה מספיק, זה קרה כמה שבועות אחרי שהרמטכ”ל יצא נגד התופעה של ירי חסר אבחנה וחש צורך – מוצדק, כמסתבר – להבהיר מי מנהל את הצבא. התוצאה: למרות שאזריה לא עשה שום דבר יוצא דופן, ובסך הכל התנהג כמצופה מלובש מדים ישראלי, מעצרו הוארך היום בחשד לרצח. זה לא קרה הרבה זמן.

(הווידאו של הרצח. זהירות, תמונות קשות.)

[…]

.

.

.

.

[…]

אזריה מיהר לנקוט את תרגיל ההגנה המתבקש, זה שתמיד עבד עד עכשיו: הוא טען שהוא חש בסכנה משום שהוא סבר שיתכן שהפצוע הפלסטיני נושא עליו חגורת נפץ. נכון, אפילו רפי השכל של הימין היהודי לא מנסים לטעון שאכן היתה שם חגורת נפץ, אבל היי – החמוש היה מבוהל ולכן ירה ולכן צריך ללכת הביתה.

הסתכלו שוב על הווידאו. ככה לא מתנהג אדם שחושש שהוא נמצא בקרבת מטען חבלה שעומד להתפוצץ. אדם שאכן היה מאמין שהוא נמצא בסכנה כזו, לא היה נע כך, באדישות עצלה, במרחק של מטרים ספורים מהמטען המתקתק. הוא היה תופס מחסה, לפחות. אדם שפוי גם לא היה מסתכן בירי לעבר מישהו שהוא באמת חושב שנושא עליו מטען חבלה.

אזריה לא היה בשום סכנה. הוא יודע את זה. יודעים את זה כל מי שהיו שם, שמסתובבים בזירה בחופשיות מלאה. יודע את זה החייל שלוחש משהו לאזריה שניה לפני שזה דורך ויורה; יודעים את זה שני החיילים שהוא מזיז הצידה באגביות לפני שהוא יורה. יודעים את זה האנשים שצועקים ברקע “טוב מאד, טוב מאד” אחרי הירי.

יודע את זה כל מי שעוקב אחרי פעילות חמושי צה”ל. כשחייל אומר לאחר מעשה שהוא ירה כי חש בסכנה, זה כבר אומר שלא היתה סכנה. כי אם היתה סכנה, סכנה של ממש, לא היתה שום חקירה. מצ”ח לא פותחת בחקירה של מקרי מוות של פלסטינים ב”נסיבות מקצועיות.” אלמלא צץ הווידאו שהפליל את אזריה, לא היתה שום חקירה. השקר הראשוני של החמושים – שא-שריף מת במהלך נסיון דקירה, ופה צריך להזכיר שאין בינתיים שום ראיה שקושרת את א-שריף לנסיון דקירה פרט לדבריהם של הורגיו – היה הופך לאמת מתועדת.

אנחנו מכירים את הנושא לא מהיום. סרן ר’ רצח את איימן אל המס בחולות רפיח ב-2004, ואחר כך עלה ברשת הקשר ודרש לירות בכל אחד “גם אם זה ילד בן שלוש.” על הירי בילדה פצועה בת 13 ועשרה חודשים, הועמד ר’ לדין באשמת שימוש בלתי חוקי בנשק, יצא זכאי וקודם.

החמוש שרצח את שני בני הדודים קוואריק, במארס 2010, טען להגנתו שהם ניסו לתקוף אותו עם קלשון. כמו אתמול, גם אז זה היה הדיווח הראשוני: סוכל פיגוע קלשון. אחר כך הוא שונמך במהירות ל”פיגוע מזרק.” החמושים, אגב, היו מחטיבת כפיר. א’ ירה בשני בני הדודים 29 קליעים. שלושת החיילים האחרים שהיו במקום טענו שהם לא ראו כלום. במקום אכן היה מזרק, אבל לא זוהו עליו טביעות אצבעות של ההרוגים, שזה, תצטרכו להודות, טיפה משונה. כהרגלה, מצ”ח פתחה בחקירה רק אחרי חצי שנה ואחרי שארגון יש דין (גילוי נאות: אני כותב עבורו בלוג בתשלום) נאלץ להתערב. לא הוגש כתב אישום. בצה”ל אמרו מיד אחרי התקרית ש”אי אפשר להתווכח עם תחושת הסמל כי חש שנשקפה סכנה לחייו.”

כמו שיודע כל מי ששירת בצה”ל, אין דבר כזה לא יכול, יש לא רוצה. אי אפשר להתווכח עם ההרג של מחמוד מוחמד דראגמה, כי החיילים העמידו פנים שהם מבוהלים מבקבוק שתיה – או שלא רוצים? כשירו חמושי צה”ל בעומאר אל קוואסמה בן ה-66 במיטתו, משום שהם נבהלו מכך שהוא הזדקף במיטתו כשפרצו לביתו, התקשורת היהודית דיווחה על ההרג הזה כ”החיילים השיבו אש.” כמובן שאיש לא הועמד לדין, כי, נו, רק קשיש פלסטיני. במארס 2014, ירה חמוש צה”ל שחש לטענתו בסכנה באדם שהסתבר, למרבה הפאדיחה, כשופט ירדני; צה”ל מיהר להודיע שבדרך פלא, המצלמות לא תפקדו בדיוק ברגע ההרג. במאי 2014, רצח החמוש בן דרי שני פלסטינים, נדים נווארה ומוחמד סלאמה, במחסום ביתוניא. כפי שהבחין הבלוג הזה, דרי הסווה את הירי החי שלו כירי גומי. דובר צה”ל ושר הבטחון הכחישו בזעם כל מעורבות של צה”ל בהרג, למרות שהוא תועד בווידאו, עד שלא היתה להם ברירה. דרי, יש לציין, מועמד לדין רק במקרה ההרג של נווארה (אין די ראיות במקרה של סלאמה), ומשום מה הוא מועמד לדין רק על הריגה, למרות שרק תובע צבאי יכול לטעון שאם אתה מסווה ירי חי כירי גומי אין לך כוונה להרוג. דרי מוחזק במעצר בית, אגב.

ההתקוממות הפלסטינית הנוכחית לוותה בשורה של מקרי הרג שמזכירים מאד את אלה של אזריה. הנה ריכוז שלהם מדצמבר, אבל היו הרבה יותר מאז. הפרקטיקה ברורה: כפי שאמרו של פוליטיקאים, מיאיר לפיד עד ינון מגל, פלסטינים שמעורבים בהתקפה על חמושים נרצחים גם כשהם לא מהווים סכנה (והעדר הסכנה הוא שהופך את ההרג לרצח.) אחר כך, יודע כל חייל, הוא צריך לטעון שהיתה סכנה.

המקרה של אלאור אזריה מבהיר לנו, קודם כל, את הפיקטיביות של טענת “אבל חשתי בסכנה”; ושנית, את הנורמטיביות של הרצח. אף אחד לא עוצר אותו. אף אחד לא מזנק על אזריה מיד אחרי הרצח כדי לפרוק אותו מנשקו. הרכב מתמרן לאט, בניחותא, ומישהו צועק ברקע “טוב מאד.”

ככה נראה צה”ל היום. ככה הוא נראה כבר די הרבה זמן.

וכרגיל, הבעיה לא מתחילה מהצבא. חמושים שהיו יודעים שהציבור היה דורש את ראשם על הרצח שהם מבצעים, כנראה שלא היו רוצחים. הם יודעים שהציבור אדיש במקרה הטוב, תומך בשמחה ברצח במקרה הרע. כשהם הורגים אנשים שלא מסכנים אותם, הם חשים – בצדק – שהציבור איתם.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

תירוץ שגרוע מהעבירה

חמוש מג”ב חשוד ברצח בביתוניא, ומה זה אומר על הרצח בכפר כנא

משהו חריג מאד קרה היום: מח”ש הודיעה שהיא עצרה חמוש מג”ב, שהשתתף בירי בביתוניא בחודש מאי, ושהיא חושדת בו ברצח. אני לא יודע מתי בפעם האחרונה הועמד לדין חמוש ישראלי באשמת רצח: בין השנים 2000 ו-2013, העמידה מערכת המשפט הצבאית רק 21 חיילים לדין במקרי מוות של פלסטינים, ורק שבעה מהם הורשעו. מבין השבעה, רק אחד – תייסיר הייב – הורשע בהריגה (לא רצח); האחרים הורשעו בעבירות שנעו בין רשלנות לגרימת מוות ברשלנות. הייב נידון לשמונה שמות מאסר; העונש החמור ביותר שהושת על נאשמים פרט לו עמד על שבעה חודשי מאסר. הייב הורשע בהריגה – רצח, למעשה – של אזרח בריטי, תומס הורנדל, שמותו יצר רעש בינלאומי ניכר. יש להניח שגם העובדה שהייב איננו יהודי שיחקה לרעתו במערכת המשפט של הצבא היהודי ביותר בעולם.

אז כן, העמדה לדין של חמוש בחשד לרצח, ומעצר של המפקד שלו בחשד שידע שהוא ירה קליעים חיים תוך הסוואת הירי כירי גומי – כפי שכתבנו פה לפני חצי שנה כמעט – היא סיפור גדול ביחס. כמובן, זו הזדמנות שאסור לפספס ללעוג לשקרים הרשמיים והלא רשמיים של הדוברים של צה”ל ודובריו הרשמיים פחות ראויים ללעג מיוחד חיים שיין, שקבע שהטענה שהחמושים ביצעו רצח בביתוניא היא שוות ערך לעלילות דם; ספק אם ראיתי מקרה דומה של אוטו-אנטישמיות, שהרי הבוקר הסתבר ששיין אישש את עלילות הדם; וה”מומחה” מפרשת א-דורא שקבע בפסקנות שאנשים שחוטפים כדור לא נופלים ככה, שעל ה”מומחיות” שלו חבל להרחיב את הדיבור. צריך גם לומר שארגון זכויות האדם “בצלם” יצא – בפעם המי יודע כמה – אמין יותר מדוברי החמושים. אבל יש פה גם סיפור אחר, אקטואלי יותר.

בסוף השבוע שעבר, ירה חמוש של משטרת ישראל למוות בח’יר א-דין חמדאן בכפר כנא. לטענת החמושים, חמדאן תקף ג’יפ סיור של המשטרה בסכין, ולכן הם ירו בו. אלא שמעשה שטן, כמו בביתוניא, צץ לו סרטון אבטחה והציג מציאות בעייתית הרבה יותר. חמדאן אכן תקף את הניידת בחפץ כלשהו (אם היה שם סכין, המשטרה עוד לא הצליחה למצוא אותו), אבל כשהשוטרים יצאו לקראתו, הוא נס – ואז הם ירו בו בגבו. כלומר, כשהוא לא היווה כלפיהם כל סכנה.

זה קרה כיומיים אחרי ששר המשטרה הודיע שהוא נותן לשוטרים שלו רשיון להוציא להורג “מחבלים.” כמו ברצח הכפול בביתוניא, שם ערכו צה”ל ודובריו הפצצת שטיח של שקרים, גם כאן שיקרה המשטרה מן הרגע הראשון: אמיר זוהר ריכז את השקרים כאן.

אלא שיומיים אחר כך, כבר הדליפו “גורמים במשטרה” שהשוטר שרצח את חמדאן – כן, ירי בגבו של אדם נמלט הוא רצח – ימשיך לאכול את לחם הציבור כאילו לא קרה שום דבר, כאילו הוא לא שפך את דמו של אזרח ישראלי. לשוטרים היה תירוץ חריג, אפילו במקומותינו: הם “חששו מלינץ’” ולכן “פעלו בצורה אגרסיבית.”

נניח כרגע לעובדה שאין שום סיבה להאמין למה שהחשודים ברצח אומרים. הם הרי כבר שיקרו בלי הכרה על כל הפרשה. הבה נצא מנקודת הנחה שהם, לשם שינוי, אומרים את האמת: הם חשו מאוימים מצד אחרים, ועל כן ירו למוות בחמדאן.

אם זה המצב, הרי שהם מרשיעים את עצמם ברצח במו פיהם. חמדאן לא היווה להם סכנה; אחרים, כך חשו, סיכנו אותם; ואף על פי כן, הם “פעלו בצורה אגרסיבית” כלפי חמדאן והרגו אותו. כלומר, הם הרגו את שמעון בגלל חשש מפעולתו העתידית של ראובן. ואת התירוץ המדהים הזה, מקבלת משטרת ישראל – על פי דובריה הלא רשמיים, כמובן – כעילה שלא להעמיד אותם לדין.

והעיתונות היהודית, ברובה המוחלט, יחד עם חלק גדול של הציבור היהודי, מקבלת את התפיסה הזו. כוח קטלני, כלפי לא יהודים, נשמע כמו שימוש לגיטימי גם כאשר אין לו כל סיבה. השוטרים יכלו לנתק מגע; הם יכלו להזעיק תגבורת; הם יכלו להפעיל על חמדאן אמצעי אל-הרג כלשהו (טייזר, למשל, ששימוש מדוד בו הוא לגיטימי לעילא, אם אכן היתה שם סכין); אבל הם בחרו להפעיל כוח קטלני, ובבואם לתרץ את מעשיהם, לנקוט בתשובה שמציגה אותם באור הבלתי מקצועי ביותר שבאפשר.

חלק מזה, כמובן, נובע מכך שהפוליטיקאים שלנו הרעיבו את המשטרה מתקציבים במשך עשור ויותר, מאז ימי ה”בלי בכי ובלי נהי” של המושחת במנהיגי ישראל, אריאל שרון, וכתוצאה מכך כוח האדם שמגיע למשטרה הוא בלשון המעטה לא הכפית החדה שבמגירה. חלק מזה, כמובן, נובע מכך שהמשטרה עוסקת יותר ויותר בבטחון פנים מאשר בשיטור בשנים האחרונות.

אבל חלק ניכר מכך נובע מהעובדה שהשוטרים חיים בקרב עמם. הם שמעו את השר שלהם. הם מכירים את התקשורת היהודית. הם מבינים את דעת הקהל. אולי אפילו שמעו על התרגיל של השוטר מביתוניא, שבמסווה של כדורי גומי ירה כדורים חיים – ועד הבוקר, נראה היה שיצא מזה בשלום. והם נקטו בפתרון הקל והפלילי של רצח.

והציבור היהודי מריע להם. אחר כך, הוא לא מצליח להבין מדוע הציבור הפלסטיני – שראש ממשלתנו שוקד כמיטב יכולתו לאחד אותו, בגבולות 1949 ומחוצה להם, ולעזאזל תפיסת האזרחות – רואה בשוטרים אויבים. ככה זה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: אני רוצה להזכיר שבעוד כשבועיים, ביום שלישי ה-25 בחודש, נפגש בשעה 20:30 בבר קיימא, למפגש הקבוע-למחצה של הבלוג. אעביר שם הרצאה שכותרתה הזמנית היא “התפוררות הסכמי סייקס-פיקו ועתידה של ישראל,” ואחר כך ננהל דיון פתוח.

(יוסי גורביץ)