עוד שלוש הערות על המצב

אלה לא חמגשיות: היועץ המשפחתי לממשלה, אביחי מנדלבליט, נאלץ בעל כורחו להגיש ביום חמישי כתב אישום נגד אשת ראש הממשלה, שרה נתניהו. את רוב סעיפי האישום השליך מנדלבליט על עזרא סיידוף, מנהל המשק בבית ראש הממשלה, כביכול סיידוף ביצע את העבירות הללו על דעת עצמו, טענה שמעליבה את השכל הישר.

נתניהו ומלחכי פנכתו (הם קוראים לעצמם “התקשורת הימנית,” בחלק גדול מהמקרים) מיהרו לזעוק מרה ש”מעמידים אשת ראש ממשלה לדין על חמגשיות.” בולשיט. שרה נתניהו, כפי שאםשר לראות מכתב האישום (זהירות, מסמך), גנבה כ-395,000 ש”ח בכספי ציבור והוציאה אותם על ארוחות שף. לא רק שהארוחות הללו לא הגיעו בחמגשיות, נתניהו אף נהגה לבחור את המלצרים שיגישו את הארוחות הללו.

אבל אפילו אם מדובר היה בחמגשיות, אנחנו נשארים עם הסכום: כמעט 400,000 ש”ח. בואו נאמר שאם הפרקליטות היתה מוצאת אזרח שרימה כך את המדינה, זה לא היה נמשך שלוש שנים ולא היה מצריך את תשומת לבו של היועץ המשפטי לממשלה.

יש פה עוד נקודה: נתניהו השחיתה את כל סביבתה. שורה של עובדי מדינה ועשרות עובדים בסקטור הפרטי היו מעורבים בזיוף חשבוניות במצוותה. ספק אם יש משהו ממאיר מהשחתה כזו. זו בפני עצמה סיבה לעונש כבד במיוחד.

ואחרי הכל, צריך לזכור: לא העכבר גנב, אלא החור גנב. לשרה נתניהו אין סמכות מכוח עצמה. היא אזרחית מן השורה. מי שנתן לה את הכוח ומי שמעמיד פנים שלא ידע מה קורה בביתו-שלו הוא בנימין נתניהו, ראש הממשלה.

הטמטום, הוא שורף, הוא שורף: הח”מ משתדל כמיטב יכולתו לא לעקוב אחרי המונדיאל, שלהבנתו המועטת הוא תחרות עולמית של 22 שחקנים, כדור אחד, שופט שמוצאו תמיד מפוקפק, כמה קוונים וקהל עצום של חוליגנים. רוב הזמן הוא מצליח להתחמק מידיעות בנושא ביעילות מועטה אך מיעילותה של נבחרת ישראל באי-השתתפות באירוע עצמו. אף על פי כן, אי אפשר היה להתחמק בסוף השבוע מידיעות על כך שנבחרת ארגנטינה נתקלה במשוכות מסוימות, וזאת בשל רמת הטמטום החריגה שהופגנה בישראל.

כידוע, נבחרת ארגנטינה בחרה לפני מספר שבועות לבטל משחק ידידות בישראל מסיבות שלא הובהרו עד תומן, שמצד אחד קושרו למנהגה השנוי במחלוקת של ישראל לירות באזרחים פלסטינים בלי סיבה ומצד שני לבהמיותה החריגה מן הרגיל של שרת הספורט. עם היוודע המה שלא קרה לנבחרת ארגנטינה, מיהרה שרת הספורט לכתוב ש”מי שמתעסק [עם “עם ישראל”] מתרסק”, רני רהב פלט צרף הברות לא ברור, ואפילו ב”ידיעות אחרונות” קישרו בין התבוסה (זו היתה תבוסה?) הארגנטינאית ובין החלטת הנבחרת לא לשחק בישראל.

כלומר, משרת הספורט ועד העיתון המוביל במדינה, רווחת ההנחה שיש יד אלוהית שמענישה את נבחרת ארגנטינה על חוצפתה כלפי שמיא. עכשיו, הדמון העיקרי של הדת היהודית, יהוה, הוא אכן טיפוס קטנוני ודי דוחה, והוא לגמרי מסוגל להתנהגות אלימה ואקראית; ההתמחות שלו היא בהרג ילדים, מבכורי מצרים עבור בבנו המת של דוד ועד הילדים שלעגו לנביא קרח.

עם זאת, בתקופה האחרונה הוא לא מי יודע מה פעיל. מירי רגב ומקדמי הטמטום הזה היו רוצים שנאמין שהדמון שלא היתה לו שום בעיה עם רציחתם של שישה מיליוני יהודים חטף את הג’ננה דווקא בגלל משחק כדורגל. נו, על זה כבר אמר הפילוסוף הקדום קסנופנס שאם לסוסים היו אלים, הם היו בדמות סוסים; אין להתפלא שמירי רגב יוצרת את יהוה מחדש בדמותה. ככה נראה היום השיח במדינה של עם שפעם התיימר להיות עם הספר.

אה, רגע, שניה: לוחשים לי באוזניה שרחל עזריה הצליחה לצאת לא פחות מטומטמת מרגב ורהב. אבל היא סוגדת לסוג אחר של דמון, הדמון שואה. מה אפשר לומר על זה? שאורוול צדק.

גלעד ארדן מחלק את ירושלים: הנער לעניינים מלוכלכים, גלעד ארדן, הודיע בגאווה השבוע שהוא מקדם חוק שיעניק לחמושי מג”ב הפועלים במזרח ירושלים, ופורעים באוכלוסיה המתמרדת המקומית, את אותן ההגנות מפני תביעות שיש לחמושי צה”ל. לחמושי המשטרה יש חסינות כזו רק מחוץ לתחומי מדינת ישראל, וארדן רוצה שהם יקבלו הגנה כזו גם במזרח ירושלים.

המשמעות הפשוטה של הצעת החוק הזו היא החרגה של מזרח ירושלים, לכאורה שטח ישראלי ריבוני, מתחומי ישראל. לחמושי מג”ב, הרי, אין הגנה כזו בתל אביב: אם הם יפוצצו עובר אורח אקראי במכות, ובהנחה שהם לא יצליחו לפברק לו אישום על תקיפת שוטרים, הם צפויים לתביעת נזיקין עצבנית.

וארדן, כרגיל, אפילו לא שם לב למה שהוא עושה. הוא כנראה לא יבין גם אם יסבירו לו לאט: הוא ציוני שרגיל למשוואה של “כמה שיותר שטח וכמה שפחות ערבים.” עם כל הקשקושים של הממשלה הנוכחית על “ריבונות”, היא לא באמת מבינה את המושג.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

על הממלכתיות החלולה של הטקס ל-50 שנה לכיבוש

נתחיל מהחדשות, כי הן נסיוב לרעל שהממשלה מזריקה לעורקינו: היום נערך טקס ממלכתי לזכר חללי מלחמת יום הכיפורים. הוא נערך בנוכחות הנשיא, רובי ריבלין, ובנוכחות נציג ביהמ”ש העליון. אף שר לא נכח בטקס. בלטו בהיעדרם:

בנימין נתניהו

מירי רגב

איילת שקד

יריב לוין

אתם יודעים, האנשים האלה שצווחו במלוא גרונם כאשר בית המשפט העליון הודיע ביום שלישי שעבר שאין זה מן הראוי שנציגיו יגיעו לטכס לציון 50 שנה למפעל הגזל הלאומי, המכונה התנחלויות (סליחה, המונח הזה רעיל, קוראים לזה “התיישבות” עכשיו, עד שגם הוא יהפוך לרעיל). הם טענו שבית המשפט “פורם את הממלכתיות”, ואז, ארבעה ימים אחר כך, לא טרחו להגיע לטקס לזכר אירוע שאמנם יש להודות שהוא שולי ביחס להקמת מאחזים בלתי חוקיים על קרקע גזולה, אבל בכל זאת נחשב לבעל משקל בהיסטוריה הישראלית.

בלשון המעטה, אני לא מחסידיו של בית המשפט העליון או של הנשיאה היוצאת נאור, אבל פה פשוט עשו להם אמבוש. רגב הכריזה על עריכת הטקס בגוש עציון, והזמינה את שופטי העליון. עכשיו נאור היתה צריכה להחליט מה היא עושה: מקבלת את ההגדרה השקרית של הטקס כ”ממלכתי”, שולחת נציג, ומתבזה סופית; או מנהלת קרב מאסף על שאריות הכבוד העצמי של בית המשפט שלה.

אחרי הכל, הטקס לא רק נערך מחוץ לשטח ישראל: הוא נערך בטריטוריה שנמצאת – מכוח, אמנם החלטה בעייתית כתיקה – בתחום שעליו מופקד בג”ץ כמגן. שופט שהיה משתתף בטקס לכבוד מפעל הגזל הלאומי, היה אומר בכך שלמעשה הזה יש לגיטימציה. השופט הזה היה מתקשה אחר כך לשבת בדין כששאלות הגזל היו מגיעות שוב לבג”ץ. בג”ץ התחמק שוב ושוב מהדיון בשאלת עצם מעמדן החוקי של ההתנחלויות: הוא הסכים לדון רק בשאלת מעמדם של מאחזים, כי אלה הם בלתי חוקיים גם לשיטת המדינה עצמה. זה אחד החטאים הקדמונים של בג”ץ: הסירוב לפסוק בשאלה פשוטה למדי במשפט בינלאומי.

המלכוד שבו מצא את עצמו בית המשפט של נאור היה כפול: אם ייענה להזמנה, הוא יבזה את עצמו; אם יסרב לה, הוא יכונה על ידי האספסוף הממשלתי כבוגד. לזכותה של נאור ייאמר שבמה שהוא כנראה ההחלטה החשובה האחרונה שלה, היא הגנה על כבוד המוסד שבראשו עמדה.

הבעיה היא עם האספסוף הממשלתי. גבירתי שרת המשפטים איילת “האם היא ניאו נאצית?” שקד, כבוד הקומישרית רגב, הנושא בידיכן והוא לא מסובך במיוחד. העבירו חוק בכנסת שקובע שהאזור שנתפס על ידי ישראל במלחמת ששת הימים לא יוגדר יותר כ”אזור בשליטתה” אלא כחלק בלתי נפרד ממנה. אתם לא צריכים חוק יסוד בשביל זה. די בחוק רגיל. הוא אפילו לא צריך רוב של 61 מנדטים. רוב אקראי יספיק. אתם יכולים לסמוך על הח”כים של יש עתיד – ששלחה נציג לטקס בגוש עציון – שיברחו מהכנסת. אחרי הכל, גבירתי שקד, זה מה שהבוחרים שלך רוצים; אחרי הכל, הקומישרית רגב, מרכז המפלגה שלך בעד. ואחרי הכל, אמרתם שאין מחלוקת בשאלת הכיבוש וההתנחלויות. אז יאללה, עשו את זה.

אה, לא? אתן יודעות שיהיה לזה מחיר ואתן לא מוכנות לשלם אותו? אתן יודעות שהמחיר יכול להיות מיטוט הכלכלה הישראלית, אבל אתן מעדיפות להפיל את התיק על בית המשפט? אז אתן, והממשלה ההו כו ציונית שלכן, אסופה באושה מהמקובל של פוליטיקאים פחדנים וחלולים, שמשחקים בגורל תושבי ארצם בעודם מנגנים בכינור מול המולדת הבוערת. אתם ראויים לכל שם גנאי ובוז. או, שמא, עדיף פשוט ששמכם לא ייזכר מחמת הבושה הלאומית: כל אומה חופשית היתה מסמיקה מכלימה לנוכח העובדה שסרסורים ליצניים כמוכם מנהלים אותה.

ןפוף, המופע שאמור היה להוכיח שהכיבוש ניצח נגמר בכך ששוב קיבלנו תזכורת – אחרי שנים של תעמולה מתוזמרת ממשלתית – שהוא עדיין כיבוש ועדיין שנוי במחלוקת. מהטקס נעדרו, אחרי הכל, לא רק שופטי העליון: גם הרמטכ”ל נעדר ממנו, ונעדרו כל השגרירים. כולל השגריר תומך ההתנחלויות מארה”ב. מה נשאר למארגני הטקס? רק לצרוח.

בזה הם טובים, אין ספק. אבל בפעם הבאה שה”ה רגב, נתניהו ושקד יקוננו על העדר ממלכתיות, זכרו שהממלכתיות היא מבחינתם בגוש עציון אבל לא בטקס לזכר הרוגי מלחמת יום הכיפורים. הממלכה שלהם היא יהודה, לא ישראל.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

ההתלהמות של ממשלת ישראל ביחס להחלטת אונסק”ו, בסיוע התקשורת הישראלית, מתעלמת מהמציאות

אונסק”ו, ארגון התרבות של האו”ם, קיבל אתמול (ג’) עוד החלטה ביחס לכיבוש הישראלי בירושלים. אפשר, ומומלץ, לקרוא אותה כאן. כי בינה ובין הדיווחים בתקשורת הישראלית אין כמעט כל קשר.

מה קבעה ההחלטה? מעט מאד, בעצם. היא חזרה על העמדה הקבועה של הקהילה הבינלאומית: שישראל היא כוח כובש בירושלים, ולא, כפי שהיא נוהגת להעמיד פנים, הריבון שם. אף מדינה בעולם לא מכירה בירושלים כבירת מדינת ישראל, וזו הסיבה שכל השגרירויות נמצאות בתל אביב. זה לא חדש: החלטת האו”ם מנובמבר 1947 קובעת שירושלים לא תהיה חלק לא מהמדינה היהודית ולא מהמדינה הערבית, אלא תהיה corpus separatum, גוף נפרד. לכיבוש הישראלי של ירושלים אין יותר תוקף משפטי מאשר לכיבוש הירדני של מזרח העיר: שניהם בלתי חוקיים. העובדה שישראלים לא יודעים את העובדות הללו מצערת, ובמידה ניכרת גם מסוכנת, אבל היא לא בעיה של אונסק”ו: היא בעייתם של הישראלים. העובדות הללו אינן חדשות; הן היו נכונות גם בסיבוב הקודם.

היו כבר דיווחים על כך שנציגים ישראלים שונים דרשו את גירוש נציגות אונסק”ו מישראל; הבעיה היא שאין כזו. העובדה שאין כזו, למרות בקשותיה של אונסק”ו, מופיעה בהחלטה עצמה (סעיף 8) – מה שמעיד על כך שרוב המגנים שלה כלל לא טרחו לקרוא אותה. השרה מירי רגב קראה היום לפינוי נציגות האו”ם מארמון הנציב, אבל שם לא יושבים נציגי אונסק”ו (כאמור, אין כאלה בארץ) אלא נציגי UNSCO, שהם ארגון אחר לגמרי. ראש הממשלה שלכם כבר הודיע שהוא יקצץ מיליון דולרים מהכספים שישראל חייבת לאו”ם.

כאן צריך לעמוד על נקודה קריטית: יבבני הימין נוהגים לומר ש”האו”ם עוין לישראל.” האו”ם הוא אכן ארגון, אבל הבעיה פה איננה בארגון עצמו (שלא חסרות לו בעיות.) הבעיה היא שהאו”ם הוא נציג העולם. לא העולם כפי שהיינו רוצים שיהיה, אלא העולם כפי שהוא. והעולם, מה לעשות, רואה ברובו המכריע את ישראל כגוף תוקפני ודיקטטורי. ההצבעות באו”ם הן ההצבעות על האופן שבו העולם רואה דברים: ורוב העולם, מה לעשות, הוא פוסט-קולוניאליסטי. והוא זוכר שמאז 1956, ישראל עומדת לצידן של המעצמות הקולוניאליסטיות.

בן דרור ימיני יכול להשביע את הדרום אפריקנים באותות ובמופתים שמה שישראל עושה איננו אפרטהייד, אבל למרבה החוצפה הם – שהכירו את האפרטהייד היטב – מסרבים להשתכנע. ולא, לא מדובר רק בנציגי מדינות שפועלות מתוך אינטרסים: ודאי שזה חלק מהעניין, אבל ישראל מופיעה שוב ושוב ברשימת המדינות השנואות בעולם. אפשר לטעון שמדובר באנטישמיות, אפשר לייבב שמדובר ב”תעשיית שקרים”, ואפשר להכיר במציאות: מדי יום מתקלפת עוד שכבה מהשקר הישראלי שמדובר במדינה מערבית, ובמערב – אפעס – עדיין לא השתחררו מהתפיסה הזו; ובהתאם הפשעים של ישראל נחשבים לחמורים יותר, משום שהיא לכאורה מערבית. בשנות החמישים והשישים המדינה המערבית שחטפה על הראש היתה צרפת, במהלך מלחמותיה בוויאטנם ואלג’יר; הבלגים זכו, בתחילת שנות השישים, לכמה דקות שנאה ראויה על ההתנהלות שלהם בקונגו; ואחר כך הגיע תורה של ארה”ב בוויאטנם. מה לעשות, ממערביים מצפים ליותר.

ובכל זאת יש בהחלטת אונסק”ו מאתמול נקודה אחת חשובה: היא מעגנת את החלטה 2334 של מועצת הבטחון, שקבעה שההתנחלויות הישראליות בגדה המערבית כולן בלתי חוקיות. זו, כנראה, הסיבה המרכזית לפרכוס של ממשלת נתניהו. וגם ההחלטה הזו לא הולכת לשום מקום.

ישראל יכולה להחרים את האו”ם, כפי שהיא יכולה לתקוע סיכות וודו בשעיר לעזאזל. אבל הצבעות באו”ם הן הסימפטום. המחלה היא התנהגותה של ישראל. אם כל העולם אומר לך שאתה שיכור, כדאי שתלך לישון.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מירי רגב היא קומיסר תרבות מהזן הישן. הרבה יותר ישן ממה שהיא חושבת

אחת הסערות בשבועות האחרונים היתה ההכרזה של מירי רגב, קומישרת התרבות שלנו, שיש פסול בכך שהסופר מאיר שלו לא הכניס דמויות מזרחיות ל”רומן רוסי” שלו. מגדל העמק, טענה רגב בזעם קדוש, הגנה על נהלל.

מעבר לשאלה העובדתית האם מגדל העמק מסוגלת להגן על משהו, ומעבר לעובדה המציקה – שרבים מיהרו לציין – שנהלל הוקמה 30 שנה בערך לפני מגדל העמק, יש משהו הרבה יותר בעייתי בדרישה של רגב. נניח לצורך הדיון שמגדל העמק הוקמה בימי הקיסר טיבריוס ושהיא היתה מיושבת ללא הפרעה אך ורק על ידי שיבוטים של מירי רגב (בלי פרדוקסי זמן עכשיו, בבקשה). למה לעזאזל שמאיר שלו יהיה מחויב לכתוב על המקום המשונה הזה? יש לו סיפור לספר, סיפור שמעניין אותו לכתוב, למה הוא צריך להכניס אליו דמויות מופרכות כמו מירי רגב? מאיפה בכלל מגיעה התפיסה שאיזה קומישר יכול להחליט על מה ראוי לכתוב?

מירי רגב, כמובן, לא לבד פה. לפני כשנה ומשהו פרצה שערוריה כשהמתחזה לשר החינוך, נפתלי בנט, יצא בחרון אף כנגד הספר “גדר חיה” של דורית רביניאן. בטענה שהוא מציג את חיילי צה”ל כפושעי מלחמה סאדיסטים. מאוחר יותר נאלץ בנט שהוא לא קרא את הספר. אילו קרא, היה יודע שהתיאור הזה מגיע מדמות של פלסטיני – שמה לעשות, יש לה סיבות לא רעות בכלל לראות בחמושי צה”ל פושעי מלחמה סאדיסטים.

לפני רגב ובנט, היתה לנו בעוונותינו שרת תרבות בשם לימור לבנת. משום מה, יש לאחרונה רהביליטציה של לבנת, אולי כנראה משום שבעקבות רגב הכל נראה טוב יותר. אבל יש לזכור שלבנת התחילה את הקריירה שלה בהתפרעויות בתיאטרון חיפה, שהציג הצגות שלא היו פטריוטיות מספיק לטעמה; ושהיא המשיכה אותה בסטירה לפניו של מפגין שמאל. אנחנו ממהרים לשכוח, אבל דברים כאלה אסור שיישכחו. אף אחד לא זוכר את לבנת כשרת תרבות, אם כי יש דור של בורים עלגים שהם תוצאות השנים שלה במשרד החינוך, אבל גולת הכותרת של כהונתה שם היתה הפרס ל”יצירה ציונית.” כמובן, בהתחשב בהיסטוריה של לבנת – שהעבירה כספים לעמותה ששילמה משכורת נאה לאמה בהיותה שרת החינוך – אף אחד לא יתפלא אם יסתבר שגם “פרס היצירה הציונית” הוא בעיקר מסלקה להעברת כספים לאנ”ש, אבל הוא עדיין חשוב.

הוא חשוב כי הוא שובר את מעטה השקיפות של הציונות. ישראל היא לכאורה מדינה נטולת אידיאולוגיה – עד כמה שקפיטליזם לא מרוסן איננו אידיאולוגי. אבל בפועל, כמובן, יש לה אידיאולוגיה: הציונות. המדינה קיימת כדי לקדם את הציונים ולהביט בזעף על כל השאר. הציונות, כמובן, היא יצור משנה צורה; היסוד הקבוע היחיד בו הוא שהוא איננו יכול לכלול את האוכלוסיה הילידה.

דיכוי אמנות על ידי הממסד הוא לחלוטין לא דבר חדש פה. הציונות אוהבת להתהדר בליברליות, אבל העובדות לא מתיישבות עם האידיאולוגיה. בתקופה שבה החלה לבנת להתפרע בתיאטראות, עדיין היתה צנזורה על סרטים ומחזות. לא תמיד היה צורך בצנזורה: חלק מהמחזות של חנוך לוין הורדו מהבמה באלימות פטריוטית. כשמשטר האופל של בן גוריון לא רצה שספרו של אורי אבנרי, “הצד השני של המטבע” – שתיאר את זוועות מלחמת 1948 – לא יופיע, הוא פשוט הודיע שאין די נייר להדפסתו.

אלימות פטריוטית כנגד מאמרים או אמנות שלא מצאו חן בעיני הפטריוטים בעיני עצמם תמיד היתה, בכל מקום. הדרישה שאמן יכפיף את עצמו למה שהמשטר רוצה שיכתוב היא משהו חריג בהרבה, דרישה של משטרי אופל. הידוע שבהם הוא המשטר הסובייטי, ואחד מבכירי פקידיו – אנדריי ז’דאנוב – נתן את שמו למושג “ז’דנוביזם”: הכפפת האמת האישית של הכותב לרצונו של השליט.

כמובן, לרשותו של ז’דאנוב עמדו כלים משמעותית חריפים משמעותית מאלה שעומדים בינתיים לרשותה של רגב: הוא יכול היה להגלות אנשים, לשלוח אותם למחנה ריכוז (גולאג), או אף להוציא אותם להורג. אבל הכלי הנפוץ ביותר היה דיכוי יצירה ואובדן היכולת של היוצר להתקיים. רגב כבר נמצאת על המשעול הזה, וכמעט אף אחד לא שם לב.

ככה זה כשמתרגלים.

עוד דבר אחד: הבנתי שבמגזר הערכי בעיני עצמו מזועזעים, מ ז ו ע ז ע ים, מכך שיוסי קליין כתב עליהם בהכללה. זה היה אמין יותר אלמלא היו הברנשים האלה רגילים לומר מדי בוקר “ברוך שלא עשני אשה” ו”ברוך שלא עשני גוי.” עוד על פרשת קליין, בתקווה בקרוב.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מה מסתתר מאחורי “עקרונות המדינה” של מירי רגב

שרת התרבות, מירי רגב, ממשיכה במסע שלה לצינזור אמנות על רקע פוליטי, והשבוע היא הצליחה לשכגע את אביחי מנדבליט – הבובה החיוורת שמחליפה את היועץ המשפטי הגרוע ביותר עד מינויו, יהודה וינשטיין – לאשר את חוק ה”נאמנות בתרבות” שלה.

מה אומר החוק? ובכן, הוא אוסר על פגיעה ב”עקרונות המדינה” על ידי מוסד תרבותי ומעניש פגיעה בעקרונות הללו בפגיעה בתקציב שלו. ומהם עקרונות המדינה? ובכן, הראשון שבהם – שבו מתמקד הפוסט הזה – מצהיר קוממיות שאסורה “שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.”

בואו נפרק את זה רגע. המושג “יהודית ודמוקרטית” פרץ לחיינו לפני כ-25 שנים; הוא סעיף בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. מדובר כנראה בצמד המילים המזיק ביותר לדמוקרטיה הישראלית. ראשית, הוא מבהיר שהמדינה היא קודם כל יהודית ואחר כך דמוקרטית, כלומר שהדמוקרטיה כפופה ליהדות.

שנית, שני המושגים האלה נמצאים בסתירה פנימית. יהדות, כפי שהיא מובנת במדינת ישראל – פרשנויות אחרות אפשריות, אבל אנחנו עוסקים במציאות כפי שהיא – נמצאת בניגוד מובהק לדמוקרטיה. היהדות, כפי שמלמד אותה משרד החינוך, היא דת שגורסת שיהודים הם נזר הבריאה ושכל שאר בני האדם נחותים לעומתם. מדינת ישראל לא מרשה ליהודים ישראלים להנשא עם לא יהודים, והיא מנהלת מאבק נגד נישואי תערובת – כפי שהיא מכנה אותם – בחו”ל. המושג המושמץ ביותר במדינת היהודים הוא מדינת כל אזרחיה, כלומר מעניקה שנוהגת שוויון בין כל מחזיקי האזרחות שלה. ממשלת נתניהו הפילה לפני מספר שנים הצעת חוק של ח”כ אחמד טיבי, שקבעה שהמדינה תקצה את אדמותיה בשוויון. אף שר לא הצביע בעד. בוז’י הרצוג (כן, הוא היה שר בממשלת נתניהו בימים שמפלגת העבודה הונהגה על ידי ברק) בחר להמנע.

שוב: אפשר, ככל הנראה, להגיע ליהדות אחרת. ישראל בוחרת שוב ושוב – וזו לא בעיה של ימי נתניהו ובוז’י לא חריג פה; מפא”י סירבה להקים גן משותף לילדים יהודים ופלסטינים בשנות השלושים של המאה הקודמת, מחשש לנישואי תערובת – בפרשנות האתנוצנטרית למונח הזה. כשמדינה בוחרת במשמעות ספציפית של מושג במשך 70 שנה כמעט, אפשר להניח שזו המשמעות שהיא מייחסת לו בחוקיה.

שלישית, חלק גדול מתושבי ישראל איננו יהודי – כחמישית אם נספור רק את הלא-יהודים שחיים בגבולות מדינת ישראל הרשמיים, וקצת פחות ממחצית אם נספור את אלה שמדינת ישראל שולטת בהם בפועל. לפני שמישהו יקפוץ ויאמר שהם אינם אזרחים, שאלה לי אליו. הימין היהודי מנצח בחירות בעקביות משום שכ-400,000 מתנחלים שאינם מתגוררים בגבולות ישראל מצביעים בבחירות בשיעור גבוה. מדוע מוענקת זכות בחירה ליהודי שמתגורר באריאל, אבל לא ליהודי שמתגורר בלוס אנג’לס? מדוע בעצם היהודי המתגורר באריאל נשפט על פי החוק האזרחי הישראלי, בעוד שכנו הפלסטיני נשפט על פי החוק הצבאי? משום שבפועל ישראל סיפחה את הגדה, אבל איננה מוכנה להודות בכך.

זה נושא צדדי, חשוב אבל צדדי. הנושא המרכזי הוא שעל פי חוקי מדינת ישראל, למיעוט הגדול שלא מוכן להכיר בקיומה של ישראל כמדינה שהיא קודם כל מדינה יהודית, אין יכולת דמוקרטית לשנות את המצב. החוק אוסר על מפלגות שאינן מקבלות את תפיסת “היהודית והדמוקרטית” להתמודד בבחירות. בפועל, הוא מונע מהמפלגות הללו את היכולת לעשות את מה שהוא נשמת אפה של הדמוקרטיה: לשכנע את שאר האזרחים שתפיסת “יהודית ודמוקרטית” מזיקה ועליה לעבור מן העולם. בישראל, מותר לך לומר את זה, אבל אתה לא יכול לרוץ על זה לכנסת. כלומר, אתה יכול לדבר – כל זמן שאין שום משמעות לדיבור הזה והוא לא יכול להשפיע על המציאות הפוליטית.

זה לא חדש: מירי רגב לא המציאה כלום. לכל היותר היא שכללה את הרדיפה של הלא-ציונים בישראל. עכשיו היא תוכל לשלול מהם הקצבות תרבותיות שהם קיבלו עד כה בכל זאת.

אבל זה משהו שצריך להזכיר מדי פעם, במיוחד כשאומרים לנו שאנחנו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון והמדינה המוסרית ביותר בגלקסיה: ישראל איננה דמוקרטיה, משום שהיא לא מאפשרת לאזרחיה לשנות את הגדרתה הבסיסית ביותר בדרכי שלום. היא אתנוקרטיה יהודית שמעדיפה להעמיד פני דמוקרטיה לצרכי hasbara.

ועוד דבר אחד: שר החינוך שלכם חיסל תכנית שמטרתה היתה לזהות גזענות בקרב תלמידים בישראל, שנבנתה בין השאר ביוזמת צה”ל, ואחר כך הביא להדחתו של המדען הראשי של משרד החינוך. מ.ש.ל.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

בסרט "רשימת שינדלר" רואים בשלב מסוים את היהודים המגורשים מבתיהם לגטו, כאשר הם סופגים אבנים מהשכנים שלהם, וילדה קטנה צורחת בעונג "להתראות, יהודים!" כמובן, אף אחד לא ידע, ב-1939, מה תהיה תחנתה האחרונה של הרכבת; התכניות עוד לא נרקמו; אייכמן עסק במרץ בתכנון מדינונת יהודית בלב פולין, ופקידים אחרים במשרדי הרייך השונים דיברו על הגירה כפויה למדגסקר (תמונת ראי אפלה לתכנית אוגנדה?); האיינזצגרופן עוד לא הוקמו; הנצחונות המסחררים של יוני-אוגוסט 1941, שאפשרו את הרצח הסיטוני של יהודי פולין המזרחית וברה"מ, עוד לא עלו במוחם של הטקטיקנים של הוורמאכט; מכוניות המוות של תכנית T4, מכוניות ההרעלה והגז שאספו בשקט ילדים מפגרים וחולי רוח, והוציאו אותם לנסיעה אחרונה ביער, אמנם החלו כבר את המסע שלהן שיגיע בסופו של דבר לחלמנו ובלזץ, אבל אין להניח שמה שהיה סוד כמוס הגיע לאוזניה של ילדה פולנית.

לא, היא לא ידעה מה יקרה; שפילברג שם אותה שם משום שאנחנו דווקא יודעים. אבל היא ידעה שהאנשים השנואים עליה הולכים לסבול, שהם הולכים למקום רע משמעותית יותר מהמקום שבו הם כעת, והיא התענגה על כך. אולי גם ידעה שמשפחתה עומדת לרשת רכוש ששוב לא ישוב לבעליו.

נזכרתי בה בשבוע שעבר, כשהגיעו דיווחים על כך שכאשר קלגסי יחידות עוז והפרשים פושטים על נווה שאנן לציד שחורי עור, יהודים עמדו בצד והשמיעו קריאות שמחה, מלוות בקריאות שמזכירות קופים. איך שגלגלים מתהפכים.

* * *

שלשום (ו') קם גבר יהודי ודקר תינוקת אריתראית בדרום תל אביב. הוא חטף אותה מזרועות אמה ונעץ סכין בעינה. מצבה קשה. שימו לב לדיווח הזה: שימו לב לעובדה שהוא משמיט את זהותו האתנית של הדוקר (ורק אומר לנו שהוא "אינו נמנה על קהילת העובדים הזרים"). שימו לב לתירוצים שמספקת הידיעה מראש (הדוקר היה לחילופיו "שיכור", או "מעורער בנפשו"); שימו לב ללשון הפסיבית – "תינוקת נדקרה" ולא "יהודי דקר." במילים אחרות, התקשורת הממוסדת הישראלית, שהמצב הקבוע שלה בעשרים השנה האחרונות הוא מרכז-עד-מרכז-קיצוני, מתחילה להפעיל את הנוהל הקבוע של "משוגע תורן", כלומר טרוריסט שפועל על רקע אידיאולוגי שלתקשורת מאד לא נוח איתו. אז אומרים שהוא היה שיכור, או משוגע. שיכור או משוגע? לא חשוב, העיקר להוריד את האירוע המביך מהכותרות, ומהר, לפני שמישהו יבחן אותו.

כי אם היינו בוחנים אותו, היינו צריכים לשאול את עצמנו למה שיכור – או משוגע – יהודי מחליט לדקור (במספרים גדולים, לא בדיוק משהו שאדם נושא עליו סתם כך) דווקא פעוטה אריתראית, לעיני הוריה. אם היינו שואלים את השאלה הלא נעימה הזו, היו קורים כמה דברים. קודם כל, היתה עפה מהחלון המנטרה המיתממת שאומרת ש"יהודים לא יכולים לעשות דבר כזה," כמו להרוג ילדים, שזו נחלתם של פלסטינים ושאר דמונים בלבד; אחר כך היתה עולה השאלה מה חלקם של אישי ציבור יהודים בהסתה – שהרי "המשוגע התורן" מונע כמעט תמיד על ידי הסתה שמגיעה מלמעלה (תוך שלעתים קרובות היא מתחזה לדרישה שמגיעה מלמטה); ומאליה היתה עולה השאלה מה חלקה של התקשורת בהסתה הזאת. ואף עורך משנה לא רוצה להתעמת עם העובדה שכאשר חזר במשך שלוש שנים כתוכי אחרי התואר "מסתננים" שהגיע בדפי המסרים של משרד הפנים, כאשר הבליט כל מקרה של פשיעה שבוצעה על ידי מבקש מקלט, הוא היה שותף למאמץ הסתה ממשלתי ממוקד; שמשהו מדמה של התינוקת שלהב בוקע מעינה נמצא גם על מקלדתו-שלו.

כדי להבין לעומק את תפקידה של התקשורת הישראלית במסע ההסתה הממוסד, צריך לשאול שאלה פשוטה: מה היה קורה אם התקרית היתה הפוכה, אם התינוקת היתה יהודיה ואם הדוקר היה אריתראי. אז, זה לא היה נגמר במבזק; זו היתה כותרת ראשית. אף אחד לא היה מנסה להסוות את זהותם האתנית של הדוקר והקורבן, להיפך. אף אחד לא היה מנסה לתרץ את הפשע; היינו רואים קריאות לפוגרום.

* * *

ופוגרום, נזכיר, כבר היה. במאי 2012 יצאו תושבי השכונות לפוגרום בפליטים, אחרי הסתה שתודלקה על ידי חברת הכנסת מירי "לא התכוונתי לומר שהם בני אדם" רגב, דני דנון ואחרים. היו גם הצתות ופיגועים ואינספור תקיפות זעירות והתנכלויות, שחלק ניכר מהן התבצע על ידי הרשויות.

בשבועות האחרונים, אחרי שהממשלה הפרה את החלטת בג"צ שהורתה לשחרר את כל הכלואים ללא משפט והעבירה חוק-אוון, הגבירה המדינה היהודית את רדיפתה כנגד מבקשי המקלט. כאן יש לציין, כהערת אגב, שמאחר וחלקים ניכרים מדי בשמאל הישראלי נוטים להשען על בית המשפ העליון, הגיע הזמן לשים לב שמדובר במשענת קנה רצוץ; בג"צ, שפסל את החוק של הכנסת שאיפשר מעצר של שלוש שנים ללא משפט והורה על שחרור העצורים, לא הסכים אפילו להוציא צו על תנאי כנגד יישום החוק החדש, שהוא בפועל אותו החוק, רק לתקופת מעצר של שנה (עם אפשרות הארכה בלתי מוגבלת), וזאת למרות שאותו בית המשפט נזף במדינה שבועיים קודם לכן על כך שהיא לא שחררה עדיין את העצורים.

בשבועות האחרונים, החל מסע ציד של אפריקאים בדרום תל אביב, תוך קריעת משפחות; משרד הפנים – בניהולו של האיש בעל דמות הפקיד האפרורי, חביב התקשורת גדעון סער, אולי המוח הארסי ביותר מבין גזעני "מדינת כל יהודיה" – החל לעצור פליטים כשאלה מגיעים להאריך את אשרת השהיה שלהם. כתוצאה מכך, התכנסו אמש (ז') אלפי מבקשי מקלט בגינת לווינסקי והכריזו על שביתת מחאה, שתמשך שלושה ימים. למעלה מעשרת אלפים פליטים התכנסו היום (א') לעצרת מחאה בכיכר רבין, שהתנהלה בסדר מופתי – דווח שחלק מהמפגינים נשאו דגלי ישראל, והם ניקו את הכיכר כשסיימו. אפשר לעקוב אחרי מהלכי המאבק הצפויים ביומיים הקרובים כאן.

מיד, צצה העלילה הקלאנית המפורסמת, זו שמשרתת את הימין היהודי כבר שני דורות: זו שאומרת ש"הם" (השחורים, הפלסטינים) דווקא בסדר, והבעיה היחידה היא בליברלים תלושים שמתסיסים אותם – כשבו זמנית, הפליטים מתוארים כחיות אדם. איילת שקד, התוכי של נפתלי בנט, כתבה היום כך:

"כאשר יגורנו בא. הפגנה גדולה של המסתננים בת"א. ארגוני "הסיוע" מסיתים את המסתננים נגד מדינת ישראל , דורשים זכויות ולבסוף ידרשו אזרחות. מדינות אירופה מזרימות כספים לארגונים אלה על מנת להפוך את מדינת ישראל למדינת כל אזרחיה ולהסיט את גל ההגירה מאפריקה לאירופה , לישראל.

אני מחזקת את שר הפנים שימשיך לדבוק במדיניות הממשלה ולפעול להרחתם ממרכזי הערים. אם הם שובתים ולא באים לעבודה טוב יעשו המעסיקים שיחזרו לימי 2006 , לפני גל ההגירה. אז העסיקו ישראלים ופלסטינים."

"אשר יגורנו בא": אנשים מעזים לעמוד על זכויותיהם ולהתאגד באופן שלו כנגד מעצר שרירותי, ללא עילה פרט ללא מוצאם. זה מה שמפחיד את שקד. אחר כך מגיעה העלילה ההזויה: חברת כנסת בישראל מייצרת עלילת דם, שכמובן היא לא מסוגלת לנמק. האפשרות שאנשים עומדים על זכויותיהם הרי לא תעלה על הדעת, שהרי אלה כלל אינם בני אדם. על הצביעות של הקריאה של שקד להעסיק פלסטינים אני אפילו לא רוצה להרחיב את הדיבור.

והיתה, כמובן, מירי רגב. זו כתבה כך:

"המסתננים ממשיכים להפגין ולעשות מהומות בסיוע השמאל. החוק לגבי המסתננים יצא ולא יעלה על הדעת שהשמאל יצא נגדו. השמאל צריך לזכור שדמוקרטיה זה לא אנרכיה."

בדרך כלל אני לא רוצה לתת ביטוי לבהמה הלאומית, כי כמו הטרומבונים של וואגנר, היא רק מתעודדת מזה; אבל נראה, בהתחשב בכך שרגב עובדת קשה על קבלת התפקיד של יוליוס שטרייכר במחזה, שאין ברירה. נתחיל מכך שלא היו שום "מהומות"; היתה הפגנה שלווה. אבל מסתבר שעבור רגב, אם אתה מתנגד לה, עצם ההפגנה היא "מהומה."

אני כבר לא מדבר על "לא יעלה על הדעת לצאת נגד חוק." בינתיים זו מדינה דמוקרטית-למחצה, רגב, עדיין לא דיקטטורה. העובדה שחוקקת חוק – חוק שדומה מאד לחוק שנפסל על ידי בית המשפט העליון פה אחד, נזכיר – לא אומרת שבזה הסתיים הדיון. אחרי הכל, כשהמפלגה שלך נתקלה בחוק שקבע שיש להעביר 8,000 מתנחלים דירה ולתת להם פיצויים גדולים הרבה יותר מדי, כשליש מחברי המפלגה לא היסס להודיע שהוא נאמן לעקרונותיו יותר מאשר לחוק ושהוא לא מכיר בחוק. נזכיר גם שהקשר בין חוק ומוסר הוא מקרי, ושהעולם מלא בחוקי עוול. חוקים כאלה יש להפר – או, לעתים, להתעקש על קיומם כדי להביא אותם לידי אבסורד ולהבהיר לכל מי שעינו עדיין פקוחה שמדובר בעוול.

עוד 20 שנים, אם יישאר כאן משהו, הילדים שלכם ישאלו אתכם איפה הייתם כשגירשו אנשים למחנה ריכוז רק בגלל צבע העור שלהם, כשהאספסוף הריע; איפה הייתם כשפוליטיקאים הסיתו ו"משוגעים תורנים" דקרו ילדים. אתם יכולים עדיין לקנות, בשעה אחת, את עולמכם ואת זכותכם לומר בגאווה שלא הייתם חלק מהאספסוף, וגם לא מן ההמון שהסיט את מבטו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה גדולה מאד בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

בשבוע שעבר גזר בית המשפט המחוזי בתל אביב עונש מאסר של 27 חודשים על עלוב חיים בשם אלעד גבדאן. הלז הורשע בכך שהשליך שני בקבוקי תבערה לעבר בניין בדרום תל אביב שבו התגוררו מבקשי מקלט. 27 חודשי מאסר הם עונש קל יחסית, בהתחשב בכך שמדובר במה שנראה כמו נסיון לרצח; הפרקליטות ביקשה עונש שנע בין 30 חודשי מאסר ל-60 חודשי מאסר. לזכותה של משטרת תל אביב ייאמר שהיא חקרה את התקיפה, הביאה ראיות, והצליחה להעמיד לדין את התוקף. על משטרת ש"י אי אפשר לומר את זה.

גבדאן טען להגנתו שהוא איננו גזען, ובית המשפט דחה את הטענה הזו בבוז: גבדאן החליט לבצע את נסיון הפיגוע – הבקת"בים שלו, למרבה המזל, לא התלקחו – אחרי ששמע שמועה על כך שמישהי מהשכונה שלו טענה שמבקש מקלט הטריד אותה. אז, מאחר וכל האפריקאים זהים, הוא הלך להרוג לו כמה, ולא משנה שהם לא היו קשורים לתקרית שהיתה או לא היתה. אם זו לא גזענות, ספק אם יש כזו.

הטענה המעניינת יותר של גבדאן היא שהוא לא פעל על דעת עצמו, אלא לאחר שהוסת כנגד מבקשי המקלט על ידי מנהיגי הציבור. עוכר הדין שלו ציין כי באותה התקופה היו ביטויי הסתה רבים, שהגיעו מצד אישי ציבור כגון אלי ישי, אז שר הפנים, ומירי רגב, בעוונותינו אז כן כעת חברת כנסת. הטענה עצמה לא צריכה להפתיע יותר מדי: פושעים לאומניים שנתפסים תולים לעתים קרובות את מעשיהם בהסתה, בתקווה שבית המשפט יפחית מאחריותם למעשיהם. אם הם רוצחים יהודים, כפי שגילה להוותו יונה אברושמי שרצח את אמיל גרינצווייג, זה לא כל כך עובד. גם הטענה הדומה של יגאל עמיר – שהוא פעל בהשראת האווירה הציבורית במחנה שלו, שהוא לא היה רוצח את יצחק רבין אלמלא חש שיש לו תמיכה ציבורית – לא שימשה לו לעזר (יצוין שבניגוד לאברושמי, הוא לא התנער מאחריותו למעשיו.)

במקרה של גבדאן, התוצאה היתה שונה. השופטת קבעה ש"אמירות מסיתות של פרנסי הציבור הביאו את הנאשם וחברו לפעול באלימות" וש"להתלהמות ולהשמעת דברי הסתה יש השפעה על ציבור השומעים, ויש בה כדי להביא להתפרצות יצרים אצל קיצוניים." כלומר, אף שהיא הטילה על גבדאן את האחריות למעשיו, היא קיבלה גם את הטענה שהוא הושפע מן ההסתה של מירי "חס וחלילה, לא השוותי אותם לבני אדם" רגב ואלי "מפיצי מחלות" ישי. כפיים!

כנסת ישראל מיהרה לנקוט סנקציות כנגד חברת הכנסת חנין זועבי (בל"ד) לאחר שזו עלתה על סיפון המרמרה, אף שזו לא ביצעה כל עבירה ואף שהיועץ המשפטי הבהיר שאין כל עילה להעמיד אותה לדין. זועבי אף הותקפה פיזית על ידי חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו). חברי הכנסת התחרו ביניהם בגינויים לזועבי, וח"כ יוחנן פלסנר (קדימה) אמר, לקלונו, ש"שבוע אחד בעזה ונראה מה קורה לך. שבוע אחד בעזה רווקה בת 38 נראה איך מתייחסים אלייך שם!"

זועבי, כזכור, לא ביצעה שום עבירה. בשבוע שעבר קבע בית משפט שלהסתה של רגב וישי היתה השפעה על החלטתו של אדם לנסות לרצוח בני אדם אחרים. הכנסת לא התכנסה לדון בנושא, זכויותיהם לא נשללו ולמעשה אף אחד לא העלה את הנושא על סדר היום. ואולי, מתגנב הרהור עגום ומסוכן, מוטב כך: רגב היתה ממנפת כל נזיפה או סנקציה נגדה בשל ההסתה להישגים טובים יותר בפריימריז הבאים, באותה השיטה שחברי הכנסת מן הימין ממנפים פסיקות של בג"צ שפוסלות את המהלכים האנטי-דמוקרטיים שלהם.

תמונת מצב, התיאוקרטיה היהודית היחידה במזרח התיכון, סוף 2013.

(יוסי גורביץ)

זו צריכה להיות הנחת היסוד שלנו: ש"האסיר X" נרצח. הידיעה על מותו הגיעה כחצי שנה לאחר שהבליחה לשברירי שניות הידיעה על עצם קיומו. הידיעה על מותו, שרשמית נחשב להתאבדות, הגיעה כשבועיים לאחר שריצ'רד סילברסטין טען שמדובר בגנרל איראני. (פיקפקתי אז בטענה הזו, ואני משוכנע שמזה זמן רב סילברסטין מוזן במידע שקרי על ידי המודיעין הישראלי, מידע שמטרתו הסופית היא לקעקע את האמינות של סילברסטין, שפעם היה מקור חשוב.) אבל הפרסום של סילברסטין משך הרבה מאד תשומת לב ביחס, ויכול להיות שמישהו החליט שאם על הקריירה שלו לחיות, על בן זיגייר למות. ומישהו עשה כאן פאשלה: העיתון האוסטרלי The Age ניסה בתחילת 2010 לשאול את זיגייר אם הוא סוכן מוסד. זיגייר הכחיש. איך הגיע The Age לזיגייר? ובכן, גם לו יש מקורות במודיעין האוסטרלי, ושם שמו לב שזיגייר שינה את שמו שלוש פעמים: תחילה לבן אלון, אח"כ לבן אלן ובסופו של דבר לבן בורוז. יתר על כן, זיגייר השתמש בדרכונים שלו כדי לנסוע… לאיראן, סוריה ולבנון. מאד, מאד מתוחכם.

כמובן, יכול להיות שסיבת המוות אכן היתה התאבדות, אבל מאחר וזו אפילו לא הגרסה הרשמית לאירוע שישראל הרשמית ממשיכה שלא להודות שבכלל אירע, אין שום סיבה לקבל דווקא את מה שהוא אפילו לא גרסה רשמית. כל מה שאנחנו יודעים הוא שהיה אדם, שהיה מעורב בפרשת מודיעין כלשהי – אולי, כפי שרומז דימי ריידר, הוא היה מעורב במשחקים המלוכלכים מאד של ישראל בהפעלת קבוצות טרור בתוך איראן – ושנכלא באופן מפוקפק ביותר, שמזכיר יותר מכל את פרשת "האסיר X" המקורית, זו של מוטי קידר. ושבניגוד לקידר, כאשר קיומו עלה לכותרות, הוא מת במפתיע – כשהוא מוחזק בתא שנבנה ספציפית כדי למנוע התאבדויות. פתאום חזרנו 50 שנה אחורה.

זה היתה עוד שעת שפל של התקשורת הישראלית, שהסיפור היה בידיה במשך שנתיים אבל לא עשתה דבר. אחת הסיבות לכך היא שהפרקליטות הוכיחה בשנים האחרונות שאין לה שום בעיה להגיש כתבי אישום בשל "ריגול חמור" על נסיון לחשיפת מידע בסיסי על עוולה של המדינה. יתר על כן, הערפל מסבך הכל. עם מי אתה מתמודד? עם הצנזורה? עם התרגיל המסריח שבמסריחים של הטלת צו איסור פרסום ואז הטלת צו איסור פרסום על עצם צו הפרסום? האם אתה עובר על צו של בית משפט שאתה אפילו לא מודע לו?

הסיבה השניה, המדכדכת יותר, היא שגם אם היה עיתונאי שהיא מוכן לעשות צדק ולו יפלו השמיים, כתב בטחוני נועז שמוכן לשרוף את כל המקורות שלו ולקבל טיפול אורי בלאו, ספק אם היתה עומדת מאחוריו מערכת. הסיבה לכך פשוטה מאד: זה עולה כסף – וזה לא מעניין אף אחד. האספסוף הישראלי לא רוצה לדעת. אם הרשויות החליטו, זה מספיק לו. ה"גדולים" יודעים ומי שמערער על כך הוא אויב ובוגד. העובדה שבשורה של פרשיות – נאפסו, קידר, קלינגברג – ההשתקה היתה מיועדת לא להגנה על בטחון המדינה (נאפסו לא סיכן את בטחונה מעולם; קידר הפסיק להיות סכנה משנעצר; ובמקרה של קלינגברג המפעילים שלו ידעו שנעצר שנים ארוכות לפני שהציבור הישראלי ידע על כך) אלא כדי להסתיר פאשלות מביכות מהציבור, לא מסייעת: הישראלי הממוצע לא ידע על מה אתה מדבר. עיתון שינסה להפוך את הצרכנים שקונים אותו לאזרחים ימצא את עצמו מוגדר על ידיהם כאויב. מה שכנראה יפגע במכירות.

מה שמעליב את האינטליגנציה שלי בכל הסיפור הוא המחשבה שאפשר, אחרי שתכנית טלוויזיה אוסטרלית חשפה את הפרשה, למנוע את הפרסום. ראש הממשלה היקר שלנו, שנאמר עליו שהוא לא מסוגל לשלוח אפילו מסרון SMS, מיהר לכנס בבהילות את ועדת העורכים, המוסד הארכאי שפעם היה סוכר את פיה של העתונות אם היה מקבל מידע סודי חם הישר מראש הממשלה. תעשו לי טובה. אם ב-1956, ניקיטה חרושצ'ב גילה להפתעתו שאפילו הנאום הסודי שלו לא מצליח להשאר סודי, מי שחושב שאפשר להעלים מאזרחי מדינת ישראל את מה שעושה הממשלה שלהם אחרי פרסום בחו"ל, הוא מטומטם. מותר גם לתהות מדוע כינס נתניהו – הידיעה על הכינוס חוסלה על ידי הצנזורה ולא הותרה לפרסום עד הבוקר – את העורכים אתמול בערב דווקא; מה, הוא לא ידע שהפצצה הזו מתגלגלת בכיוונו כשהתכנית האוסטרלית פנתה לשגרירות הישראלית בבקשת תגובה? מה, הוא חשב ששום דבר לא יקרה?

דווקא חברי הכנסת הוכיחו את עצמם בשעת משבר, והראו למה הם מסוגלים. זהבה גלאון (מי שבשעתו הביאה לסגירת מתקן 1391 הידוע לשמצה), דב חנין ואחמד טיבי הקשו אתמול על שר המשפטים, תוך ניצול מזהיר של החסינות המהותית שלהם ושל העובדה שמותר לצטט את מה שנאמר בכנסת, ודרשו ממנו תשובות בנושא. בלעדיהם, העיתונות לא היתה מעזה לדווח על מה שהתרחש. נאמן התחמק, אמר שהנושא לא באחריותו, והפנה את השואלים אל השר לבטחון פנים, אהרונוביץ'. הלז אמור היה לענות על שאלות בכנסת היום, אך ביטל את הופעתו, ככל הנראה כדי שלא יצטרך להסביר מה קרה פה או להתבזות בפומבי.

מטבע הדברים, המהלך הזה לא מצא חן בעיני האלמנטים הריאקציונריים בכנסת. ההומו-סובייטיקוס אביגדור ליברמן טען שמדובר ב"פשוט ניסיון לפגוע בביטחון המדינה", תוך שהוא טוען במקביל שהוא לא יודע כלום. מסתבר שמבחינת ליברמן, עדכון אזרחי ישראל על מה שממשלת נתניהו רוצה שכל העולם חוץ מהם יידע, הוא "נסיון לפגיעה בבטחון המדינה." חשוב לציין שעל פי ההגיון הזה, אויבי המדינה הם לא שירותי מודיעין זרים – אלה, מותר להניח, עקבו בעניין אחרי הפרסום האוסטרלי – אלא אזרחי ישראל עצמם; הם אלה שמהם צריך למנוע את המידע המסוכן, שמותר למודיעין האיראני אבל לא להם. מה שכמובן מחזק את התפיסה שהסיפור כאן הוא לא סכנה בטחונית, אלא סכנה לבטחון הממשלה ושלוחיה.

החרתה החזיקה אחריו הפוסטמה הלאומית, מירי רגב. זו פנתה ליועמ"ש כדי שיעמיד לדין את הח"כים שעשו את תפקידם – שהוא, וזה כנראה יפתיע את רגב, לא לשמש כחותמת גומי של המשטר אלא לפקח עליו – וזאת כשהיא מפגינה בורות תהומית במשמעות של חסינות ובהיסטוריה של השימוש בו. גלאון הגיבה היטב: "מירי רגב משתמשת בתירוץ ה"בטחוני" המוכר כדי להצדיק סתימת פיות והתלהמות ריקה מתוכן. האיפול על הפרשה לא קשור לשום סכנה בטחונית, אלא למניעת "מבוכה" לרשויות. מה שבאמת צריך להביך את מדינת ישראל זאת העובדה שמירי רגב, שלא מבינה דבר על דמוקרטיה ועל העקרונות המהותיים שעומדים בבסיסה, הגיעה לשרת כצנזורית, כדוברת צה"ל והכי גרוע- כחברת כנסת."

נאמן נאלץ להודות, מעל במת הכנסת, שכנראה יש כאן מה לחקור. ואם וכאשר כשתקום ועדת החקירה – ממשלת נתניהו, כמובן, תעמוד על הרגלים האחוריות כדי למנוע את זה – צריך יהיה להתעלם מן הפיקנטריה המודיעינית, כמו מה אמר זיגייר לאיזה שפיון בכיר או מה גרם למוסד לחשוד בו. אלה זוטי דברים.

הבעיה האמיתית היא מערכת משפט שמאפשרת את המצב שבו אפשר להעלים אדם, לכלוא אותו ללא משפט פומבי, ולטייח את עובדת הכליאה הזו גם במשך שנתיים לאחר מותו. הבעיה היא פרקליטים שמעוותים את התפיסות הבסיסיות ביותר של צדק בחברה פתוחה – אפשר להתחיל מפומביות הדיון, שהיא ורק היא מאפשרת לבצע ביקורת ראויה על הליך משפטי – כדי לרצות את מערכת הבטחון. הבעיה היא שופטים שמזמן שכחו שהם אמורים לשרת את הציבור ואת הצדק, ולא את מערכת הבטחון, שיש להם היסטוריה של התייסרות מול עוול אבל קבלה שלו, פשוט משום שאין להם מקור מידע אחר והם לא מעזים לחלוק על מנגנוני האופל. הבעיה היא פרקליטים שמבקשים, ושופטים שנותנים ביד חופשיה, צווי איסור פרסום על צווי איסור פרסום. הבעיה היא הפרי הרעיל של "מידע סודי," טענות של מנגנוני האופל שמוצגות רק לשופט ולא לנאשם, שכתוצאה מכך נשפט על עבירות שאין לו כל אפשרות להתגונן מולן. הבעיה היא המנהג הבזוי של מניעת עורך דין מעציר למשך תקופות ארוכות, מניעה שכל מטרתה היא לשבור את העצור ולהוציא ממנו את "מלכת הראיות," ההודאה – מנהג בזוי שלא יכול היה להתקיים אלמלא משפטנים ביקשו אותו, ושופטים אישרו אותו, פעם אחר פעם.

הבעיה, בקצרה, היא מערכת משפט שהתרגלה להתכופף לכל גחמותיה של מערכת הבטחון, ושהתרגלה לחשוב כאילו אנחנו בלונדון על סף פלישה נאצית וכל חשוד הוא מינימום רודולף הס שבא לקשור עם בכירים בשליחותו של היטלר. והבעיה הזו היא, מבחינת מה שנשאר מהדמוקרטיה הישראלית, מסוכנת הרבה יותר מכל מה שזייגר היה עשוי לפלוט, או להדליף, או למכור.

(יוסי גורביץ)

בשעות שבהן נכתב הפוסט הזה, דנה ועדת הבחירות המרכזית בפסילתן של שורה של רשימות לכנסת הבאה: בל"ד, רע"ם-תע"ל, עוצמה לישראל (הרשימה המשותפת של מיכאל בן ארי ואריה אלדד, שמצליח לרדת לביבים כדי לנסות להשאר בכנסת), ש"ס ויהדות התורה. הפעיל החברתי ומועמד העבודה אורן פסטרנק מנסה לפסול גם את מועמדותה לכנסת של הבהמה הלאומית, מירי רגב, בשל הגזענות המוכחת שלה, ואת זו של דני דנון. עורך דינו של פסטרנק, מרטין קיל, אמר לי בשיחת טלפון שהם לא הצליחו לקבל את 13 החתימות הנדרשות כדי להעלות את בקשת הפסילה של רגב ודנון, והם מתכוונים לבקש שיו"ר הוועדה, השופט אליקים רובינשטיין, ישתמש בסמכותו ויפסול אותו; הוא מעריך שהסיכוי לכך קטן מאד. הנחת היסוד היא שבעוד שהטענות כנגד המפלגות היהודיות יידחו, שתי המפלגות הערביות דווקא ייפסלו. קיל אומר שבכוונתו ובכוונת פסטרנק לערער על אי הפסילה של עוצמה לישראל לבית המשפט העליון.

עכשיו, אם היו לוקחים פה ברצינות את הרעיון של פסילת מפלגות גזעניות – והחוק אוסר רשמית על מפלגות ומועמדים כאלה להתמודד – אז הפסילה של עוצמה לישראל, ש"ס ויהדות התורה היתה צריכה להיות אוטומטית. עוצמה לישראל היא מפלגה גזענית במפגיע, היא מורכבת מיוצאי ארגון הטרור כ"ך – רק תארו לעצמכם מה היה קורה למפלגה ערבית שלמועמדיה היה עבר, נניח, בחזית העממית – וש"ס ויהדות התורה רואות בשילוב נשים ברשימתן ייהרג ובל יעבור. הדרת הנשים שלהן רשמית ובלתי מתנצלת. נשים, בפעם האחרונה שבדקתי, הן בני אדם. מפלגה שהיתה פוסלת ערבים מהשתתפות בה היתה כנראה נפסלת אפריורי. פסילת נשים צפויה לעבור בלי בעיות.

אלא שכמובן, חוקי הגזענות של ישראל הם בדיחה, מכמה סיבות. קודם כל, היועץ המשפטי לממשלה כבר קבע שאי אפשר להעמיד אנשים לדין בשל גזענות מסיבות דתיות, ובכך הוא כמובן קולע ללשון החוק. ואם אי אפשר להעמיד לדין את כותבי "תורת המלך," בכלל לא ברור איך אפשר לפסול את הרשימה שמייצגת אותם מלהתמודד לכנסת.

שנית, וחשוב יותר, החוק הישראלי מונע מראש את התמודדותה של רשימה ששמה לה למטרה לשנות את הגדרתה הרשמית של ישראל כמדינת אדונים של העם היהודי, או, במונח הרשמי, "מדינת העם היהודי." מהבחינה הזו, החוק מבטיח ששינוי מהותי לא יוכל להגיע דרך הקלפי. רשימות שינסו לקדם שינוי כזה פשוט ייפסלו. החוק כולא גם מפלגות א-ציוניות או אנטי-ציוניות בכלוב רך של תמיכה בציונות, שהיא בעצמה – בצורתה כפי שהיא מתגשמת בשטח, לא במישור האידיאות, שם גם ל"אלטנוילנד" יש יכולת קיום – סוג של גזענות, קרי הבטחת עליונות יהודית. בהיותן קודם כל יהודיות, המפלגות היהודיות בטוחות למדי.

הרעיון של פסילת מפלגות מוגן לעתים קרובות על ידי הרעיון של דמוקרטיה מתגוננת. הדוגמא הקלאסית שמביאים לנו היא קריסתה של רפובליקת ויימר. זו הדוגמא הבעייתית ביותר שבאפשר: הסיבה המרכזית לקריסתה של ויימר היא העובדה שהציבור הגרמני לא רצה בה, לא האמין בה, לא בחר בה, ושהיא נכפתה עליו בפועל על ידי כוחות חיצוניים. אף שהיו כוחות ליברליים חזקים בגרמניה שקודם למלחמת העולם הראשונה, השחיקה האיומה בערך חיי האדם שהביא המוות התעשייתי בחפירות במערב מוטטו אותם במידה ניכרת. שורה של אסונות לאומיים – מהכניעה עצמה, שהגיעה בהפתעה שאין דומה לה ושלוותה בנסיונות הפיכה קומוניסטיים ובאובדן מה שנתפס כחלקי מולדת, האינפלציה המזעזעת והמשבר הכלכלי שהגיע מיד אחרי שגרמניה התאוששה ממנה – הביאו לכך שב-1933 כבר היתה גרמניה משוסעת כמעט כולה בין שתי תפיסות אנטי-דמוקרטיות, הקומוניזם ולאומניות שובניסטית גסה. האליטות של גרמניה – במיוחד האליטה המשפטית והצבא, ובמידה מסוימת גם התעשיינים וחלקים ניכרים מהאקדמיה – מעולם לא הכירו בלגיטימיות של הרפובליקה. הן נאלצו לשלם לה מס שפתיים, אבל שמחו להתנער ממנה. בבחירות של סוף 1932 רק כשליש מהמצביעים תמכו במפלגות שהיו מחויבות לרפובליקה, הסוציאל-דמוקרטים והצנטרום (המפלגה הקתולית). לא למותר לציין שהנאצים והקומוניסטים שילבו ידיים ערב הבחירות ההן בשביתה כללית משותפת. שני הכוחות הטוטאליטריים קשרו הדמוקרטיה הלא יציבה גם כך. מי שזוכר את השביתה הכללית ההיא, גם לא יופתע כשהיטלר וסטאלין יחברו שוב זה לזה, הפעם כנגד הדמוקרטיות הפגומות של פולין והמדינות הבאלטיות.

המסקנה העיקרית מוויימאר היא שאם רוב הציבור לא רוצה במשטר דמוקרטי, משטר כזה לא יוכל להתקיים. אירונית, פסילתה של מפלגה אנטי דמוקרטית – ואין שום ספק שזקפה לישראל היא מפלגה אנטי דמוקרטית – משרתת את יריבי הדמוקרטיה. הם לא הולכים לשום מקום, הם גם לא יורדים למחתרת: הם ממנפים את העובדה שהם נפסלו מלרוץ לפרלמנט כדי להוכיח שהשיטה היא אנטי דמוקרטית, כי היא פוסלת את קולות העם. הנזק שבסתימת פיות, שהשוטים מקבלים מיד כהוכחה לקיומה של אמת שהאליטה מנסה להסתיר, גרוע הרבה יותר מאשר אם היו עוד שלושה אנטי-דמוקרטים בכנסת.

הנזק מפסילת בל"ד ורעם-תע"ל חמור הרבה יותר. הוא שומט עוד יותר את הלגיטימציה של המשטר הציוני בקרב 20% מהאוכלוסיה שאינם יהודים. 50% מהמצביעים הערבים לא צפויים להגיע לקלפי גם כך, ואם המפלגות שלהם ייפסלו, הם צפויים להחרים את הבחירות, ובצדק.

אבל כאן צריך לגנות לא רק את החשודים הקבועים – דני דנון ושאר משביעי השדים מימין – אלא גם את בל"ד עצמה. המפלגה הודיעה אמש (ג') שהיא לא תתייצב בוועדת הבחירות כדי לטעון נגד פסילתה. לא ברור לי מה ההגיון בלשחק את הוועד הערבי העליון מודל 1947, אלא אם גם אתה עצמך מעוניין בעצם בפסילתך. ההודעה של בל"ד הבוקר, שאם ועדת הבחירות תפסול את חנין זועבי מלרוץ לכנסת, היא תחרים את הבחירות הגיונית יותר – ועדיין משחקת משחק לא בריא ולא ראוי עם חוקי המשחק.

כלומר, לא בריא ולא ראוי אם אתה מקבל את הלגיטימיות שלהם. ההתנהלות של בל"ד, למרבה הצער, משחקת ישירות לידי יריביה. ולא בפעם הראשונה.

ועוד דבר אחד: ישראל אישרה, דווח היום (ד'), את כניסתו של אמיר קטאר לשטחי הרשות הפלסטינית, בתקווה שהוא יחזק איכשהו את סוכת עבאס הנופלת. אתם זוכרים – אותו ממשלה שרשמית מוגדרת על ידי ישראל כ"לא פרטנר." בפעם הבאה שיגידו לכם שמה אתם רוצים, לפלסטינים יש ממשל עצמי, זכרו שאפילו דברים זניחים כמו מי יהיה רשאי להכנס לשטחה מוכרעים על ידי פקיד ישראלי.

הערה מנהלתית א': בימים האחרונים התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב': אני יוצא לחופשה השנתית שלי. אשוב בסוף השבוע הבא, אבל אני בספק אהיה במצב לכתוב אז. אני מקווה שהבלוג יחזור לכתיבה סדירה ביום ראשון, ה-30 בדצמבר.

(יוסי גורביץ)

"ילדים ישראלים", ארגון שמסייע לילדי הפליטים וזרים בישראל, ביקש אתמול (ד') מכל מי שיכול לבוא לסייע לו ללוות ילדים מגני הילדים שלהם בדרום תל אביב לביתם. הבקשה נבעה מכך שמיכאל בן ארי וחבר מרעיו ערכו אמש עוד הפגנת שנאה בדרום. הצטרפתי.

הבהירו לנו מלכתחילה שהמשימה שלנו פשוטה מאד: להביא את הילדים הביתה. זה הכל. לא למשוך תשומת לב, לא להכנס לוויכוחים, בטח שלא להפגין. להחזיר ילד הביתה. זה הכל. זו היתה תחושה מוזרה. פתאום יש לך אחריות על ילד, לא רק על עצמך. אתה הולך ברחובות לא מוכרים ופתאום אתה מוצא עצמך שוב בסמטאות של עזה, בסוף שנות השמונים. המוח עובר למצב טקטי. מאיפה הם יכולים להגיע? מה אתה עושה אם אתה נתקל ביהודי גאה אחד? שניים? שלושה? מה אם ההתעלמות מקריאות הגנאי רק תגרום להם לחשוב שאתה פגיע, שיש כאן הזדמנות תקיפה? באיזה שלב אתה אומר לילד לברוח ונשאר שם כדי לעכב אותם?

לא קרה כלום, אבל היה הרבה פחד באוויר. ליד אחד הגנים, הצביעה הגננת עלינו – היינו לא מעט – ואמרה לילדים "אל תדאגו, תראו כמה אנשים באו לעזור לנו." אחרי זה, כבר העדפתי שיירו עלי גז.

כשסיימנו את המטלה הזו, הלכנו לגינת לווינסקי, מזהירים בדרך את הפליטים שאנחנו פוגשים מכך שיש מצב שפוגרום נע בכיוונם. מאוחר יותר שמעתי מקומי מעיר בשביעות רצון "איפה הסודאנים? לא ראיתי סודאני אחד מאז שהגיעה ההפגנה!" התלבטות: האם ההתרעות האלה לא עשו את העבודה של הכהניסטים? הרחיקו את הפליטים מהמרחב הציבורי? מצד שני, האם זה לא עדיף על פצועים?

המשטרה מנעה מההפגנה להגיע לאזור לווינסקי. בדצמבר שעבר דווקא נערכה שם הפגנה דומה מאד, שוב בהנהגת בן ארי, והמשטרה טיפלה בה היטב: היא יצרה חיץ בין הגזענים ובין הפליטים וסיימה במהירות את הקטטות המועטות שפרצו. עכשיו, שבעה חודשים מאוחר יותר, זה כבר מסוכן מדי, מי יודע איך זה ייגמר.

בחיפוש אחרי ההפגנה, תעיתי עם גלינה ברחובות שכונות שפירא. המשטרה בלמה נסיונות להתקרב לאזור, מה שלא הפריע לנו להתקל בגזענים משוטטים. אחד מהם, באופן חדשני, איחל לא רק לגלינה שתיאנס, אלא גם לי; אחר כך הוא איחל אותו הדבר לפעילה בינלאומית מודאגת למראה. בדרך חזרה, נתקלנו באם ובתה, שכנראה זיהו אותנו כשמאלנים בשל המראה שלנו או המצלמה. שתיהן איחלו לגלינה אונס, והאם צווחה בכיווננו ש"אלוהים יעניש אתכם." לא, ענתה לה הבת: קודם כל יעניש אותם העם, אחר כך אלוהים. אין מה לומר, מופת של חינוך יהודי טוב. בתחנה המרכזית שלושה בטלנים התחילו לצווח "שמאלנים" בכיווננו.

אז אולי טוב שהחזרנו את הילדים מוקדם הביתה.

[]

תושבי דרום תל אביב, מתודלקי הסתה, הם במידה רבה סימפטום לבעיה, לא הבעיה עצמה. הבעיה היא הלגיטימציה של השנאה הגזענית, שמגיעה ישירות מהשלטון. אחרי הפוגרום של יום רביעי האחרון, ראש הממשלה גמגם משהו רפה על כך שזה לא בסדר. הבוקר פורסם קדימון לראיון עם שר הפנים שלו, אלי ישי, שאמר שידוע לו על מקרים רבים של נשים שנאנסו על ידי פליטים, ושנמנעו מלהתלונן על כך מחשש שיחשבו שיש להן איידס.

עכשיו, אלי ישי צריך להחליט אם הוא שקרן נלוז, שמפיץ שנאה כדי לקדם את עצמו, או שהוא מועל בתפקידו כשהוא, מצד אחד, לא מדווח למשטרה על פשעים רבים שהוא "יודע עליהם", ומצד שני מסכן את בריאות האוכלוסיה בכך שהוא לא מדווח לשירותי הבריאות על נשאיות איידס פוטנציאליות. אל תדאגו: ישי הוא שקרן.

השקר שלו הוא שיא חדש במערכת הסתה שהעבירה להילוך גבוה בשבועות האחרונים. מירי רגב, שבתחרות בין הטמטום, העילגות והשנאה שלה תצטרך לשפוט מצלמת מהירות, קראה לפליטים "סרטן," ואחר כך ניסתה להעמיד פנים שזה לא מה שהיא אמרה. בנסיון הפאתטי ביותר שלה עד כה, היא אמרה שהיא "לא השוותה את הפליטים לבני אדם." דוברת צה"ל לשעבר – זה מסביר המון גם עליה וגם עליהם, לא? – ניסתה מאז להעלים את הסרטון שהעלתה, ללא הצלחה.

רגב, כמובן, לא בודדה במערכה. יוליה שמאלוב-ברקוביץ', שנמצאת בשורות האחרונות של קדימה, מפלגה שהסקרים האחרונים מעניקים לה שלושה מנדטים, קראה לכלוא את חברי ארגוני זכויות האדם במחנות. אנחנו מדברים על הפטריוטית הגדולה שהשתמטה משירות צבאי וביצעה תפקידי מזכירות בשירות לאומי, ועל הוגת הדעות החריפה, שהגיעה למסקנה שהתפרצות של הר געש איסלנדי היא נקמה של יהוה על השואה. טוב לה בכנסת, היא רוצה להמשיך. על דני דנון, שניהל השבוע עוד קרקס הסתה בכנסת, מיותר להרחיב את הדיבור.

רגב ודנון הם חברים במפלגת השלטון. ישי הוא ראש מפלגה ומחזיק באחד התפקידים הבכירים בישראל. שמאלוב-ברקוביץ' היא חברת קואליציה. כשהם אמרו את מה שהם אמרו, דברים שהיו מחסלים את הקריירה של כל פוליטיקאי במערב או בארה"ב, הם ידעו שהם לא יספגו שום נזק כתוצאה מכך. הם ידעו שראש הממשלה או ראשי המפלגה שלהם לא יתקפו אותם – משום שהדעות האלה פופולריות מאד בציבור היהודי. ולא רק בדרום תל אביב, שמחזיקה מנדט וחצי בקושי. נתניהו, מותר לחשוד, סותם את הפה מכמה סיבות: קודם כל, כי הוא מעולם לא נקט עמדה שמצריכה אומץ ציבורי והתייצבות מול הציבור שלו, שנית משום שהוא נשען תמיד על ארגוני שנאה (חב"ד, המערך של המתנחלים) כדי להבחר, ושלישית משום שקמפיין שנאה כזה מסיח את העובדה לא רק מהגזירות הכלכליות שהוא עומד להנחית עלינו, אלא גם מכך שכפי שהדברים נראים כעת אובמה תמרן אותו הצידה והוא יתקשה מאד לצאת למלחמה באיראן. אז אם האיום האיראני נראה פחות מפחיד, תמיד יהיו לנו סודאנים.

הסתה גלויה לשנאת זרים היא, לדעת שורה של פוליטיקאים בעלי מעמד, המפתח לקידום מעמדם. קשה להאמין שרגב, דנון וישי (שמאלוב-ברקוביץ' הגיעה לכנסת בטעות) לא יודעים שדיבורים כאלה רק מקדמים אותם. קשה גם שלא להאמין שהשנאה הזו לא פורחת על רקע הפיכתה של ישראל ליהודית יותר.

ככל שאדם מגדיר את עצמו, בישראל, כיהודי יותר, כך הוא שונא אדם יותר. ויש מתאם בין חוסר השכלה ועוני ובין יהדות-יתר. ובסופו של דבר, הבעיה נובעת מעצם הפרויקט הציוני, כפי שהוא נתפס היום: מדינה ליהודים בלבד, עם התחייבות מן השפה ולחוץ לדמוקרטיה. ההתעקשות של נתניהו שהפלסטינים יכירו בישראל כמדינה יהודית – מהלך שהם מסרבים לו, בצדק, משום שהוא יהפוך 20% מתושבי ישראל לכאלה שהאזרחות שלהם מוענקת להם בחסד ולא בזכות – אומרת לאספסוף היהודי כל מה שהוא צריך לשמוע: שלמי שאיננו יהודי אין מקום בישראל.

לפני כשלושים ומשהו שנה מחתה ישראל בתוקף על החלטת האו"ם שהציונות היא גזענות; היא היתה גזענית כבר אז. הצורה החדשה של הציונות, הרבה יותר יהודית משהיתה פעם, גזענית הרבה יותר, והיא חסרת סובלנות לא רק כלפי זרים, אלא גם כלפי מי שמסרב להכפיף את עצמו למפלצת היהודית-ציונית החדשה. חברת כנסת כבר קראה לכלוא את מתנגדי המשטר במחנות ריכוז, והאדמה לא זעה, ציפור לא צייצה, וראש הממשלה לא געה. הקונסנסוס, מפחיד גם כך, זז עוד קצת – לא ימינה, כי לא הוגן להאשים את השמרנות בצורת החשיבה הזו; שמרנים היו מתעבים את עצם הרעיון של בן אספסוף חסר תוחלת שמנפץ ובוזז את חנותו של פליט אפריקאי שבנה את עצמו בשתי ידיו – אלא למטה, אל תפיסה פולקיסטית, אנטי-מערבית ואנטי-דמוקרטית.

ועוד דבר אחד: היועמ"ש, יהודה וינשטיין, החליט להעמיד לדין את אורי בלאו. כאן המקום להזכיר שהמדינה שינתה את ההסכם שלה עם בלאו תוך כדי תנועה, ודרשה ממנו לא רק את המידע שקיבל מענת קם, אלא את כל המידע שקיבל בעשור האחרון. אין כתב שהיה מסכים לעשות דבר כזה. אם בלאו אכן יורשע, והסטטיסטיקה נגדו, אפשר יהיה לומר "אל מלא רחמים" על הסיקור העצמאי של צה"ל. אין כתב צבאי, אלא אם הוא מעלה כתבות ששלח לו דו"צ לפרסום "בשם הכתב", שלא השתמש במידע מסווג שהגיע אליו שלא בצינורות המקובלים. מי שהחליט להעמיד לדין את בלאו, החליט שאת המידע שלנו על צה"ל נקבל בלעדית מדובר צה"ל. המקרה של בלאו הוא תקדים: כל מי שיקבל מעתה מידע על צה"ל, יסתכן בכך שיואשם בהחזקת מידע סודי ללא אישור, והסיכון יגבר ביחס ישיר לפגיעה של הכתבה במערכת הבטחון. לעיתונות עצמה, כמובן, יש חלק בכך. כפי שכתב אתמול יפה נועם שיזף, "העיתונאים שהרשו שיקראו לענת קם 'חיילת מרגלת' בצהובונים שלהם, שלא יזדעזעו היום שמעמידים אותנו לדים בתור מפעילי סוכנים."

הערה מנהלתית: מאז פרסום הפוסט הקודם, התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)