הסרטון המביך של הרצוג הוא סיבה טובה להרהר במעמדם של אנשי השירותים החשאיים בחיינו

האם בוז’י הרצוג סחט גאים פלסטינים כדי שיבגדו בקרובי משפחתם?

האם ציפי לבני רצחה מלצרים?

השאלות הללו צריכות להתעורר אחרי סרטון שבלשון המעטה נקרא לו בעייתי ששחרר היום (ג’) המחנה הציוני, שבו שושואיסטים בדימוס מיחידה 8200 מתגאים בשירותו ביחידה של בוז’י הרצוג. (לא סביר שנראה בקרוב סרטון דומה על לבני – המחנה הציוני קלט, באיחור, שהיא עשתה את התרגיל הקבוע שלה וכייסה אותו, שהיא נטל אלקטורלי, ובהתאם הוא מסתיר אותה.)

מה אומר לנו הסרטון? כמעט כלום. אומרים לנו שאי אפשר לומר שום דבר על השירות של הרצוג, אבל תסמכו עלינו – זה היה חתיכת שירות. תסמכו עלינו – כי אין שום אפשרות להפריך את הטענה הזו. הסבירות שהרצוג היה מעורב בסחיטה מלוכלכת של נער מבוהל, שמצא את עצמו בין הפטיש של הכיבוש הישראלי ובין הסדן של חברה שמרנית שמאמינה בכבוד המשפחה גבוהה לפחות כמו הסבירות שהוא היה מעורב באיזה משהו הירואי כמו שיגור טיל.

בעצם, מה כל כך הירואי בשיגור טיל? מי היה האויב המסוכן שנגדו התמודד הרצוג? הוא התגייס לצה”ל ב-1978, ושירת בו לכל היותר כעשור. 1978-1988: עשור שבו ישראל כמעט שלא התמודדה עם צבאות סדירים (להוציא התנגשות קצרה, שלא נגמרה מי יודע מה, עם הצבא הסורי ב-1982) אלא התחילה את השקיעה הבלתי פוסקת שלה למלחמות נגד מתקוממים, תחילה בלבנון ואחר כך גם בשטחים הכבושים. אם הרצוג אכן היה אחראי לשיגור טיל או משהו דומה, הוא כנראה נורה כלפי מישהו שלא היה מסוגל להתגונן ממנו או להגיב.

האם זה בכלל קרה? כנראה שלא נדע אף פעם. התיקים האלה, אם הם נשמרים בכלל, לא נפתחים. ואם הם נפתחים, הם מציגים צד אחד, צר מאד. מה עשתה ציפי לבני במוסד? היא לא יכולה לומר, כמובן. היא רק יכולה לומר שהיא היתה שם. מה עשה הרצוג ב-8200? הוא רק יכול להתיר לדמיונכם להשתולל. הוא לא יכול לדבר על זה.

אז למה לעזאזל הם מדברים על זה? אתם מועמדים לבחירה על ידי הציבור. אם יש לכם קבלות, הציגו אותן. אם יש משהו שאתם לא יכולים לדבר עליו, אל תדברו עליו. אל תרמזו לדברים שאתם לא יכולים להוכיח ושאי אפשר להפריך. אני כבר לא מדבר על הנימוס המקובל בארצות מתורבתות, שאומר שאנשי השירותים החשאיים – להוציא מינויים פוליטיים שם – מתבקשים לפרוש בשקט, אולי להוציא ספר צנוע, אבל לא להתמודד על משרה פוליטית. השירותים החשאיים מתמקדים בנבירה בלכלוך; תמיד קיים חשש שאיש השירותים ינצל לרעה את מעמדו לשעבר ואת קשריו בקריירה החדשה שלו. ישראל איננה מדינה מתורבתת ומהבחינה הזו אנחנו דומים הרבה יותר לשכנינו או למזרח אירופה, המולדת הפוליטית האמיתית שלנו. לידתה של המדינה הזו בארגוני שחרור/טרור, אחרי הכל: ישראל גלילי, יצחק שמיר, מנחם בגין היו גיבוריה מראשיתה. איסר הראל, הממונה על שירותי המודיעין, השתתף בישיבות מרבז מפא”י. תמיד היה משהו מהסובייטי בהערצה הישראלית לשירותים חשאיים.

אז אי אפשר לדרוש מהרצוג שיהיה יותר צדיק מהאפיפיור, אבל האם אפשר לפחות לדרוש ממנו שלא ישחק את המשחק העלוב של “אני לא יכול לומר לכם אבל סמכו עלי, אני גיבור עלום של המולדת שלעולם לא ייחשף”? במיוחד כשהמשחק מגוחך במיוחד כשהוא מגיע ארוז כתשדיר בחירות?

זה נושא אחד. הנושא השני בעייתי יותר. אומרים על הרצוג שהוא “גדל ביחידה, זה אומר שהוא מכיר את המנטליות הערבית.” נניח עכשיו לשאלה מי הם “הערבים”, והאם אכן יש להם “מנטליות” מובהקת (האם ה”מנטליות” של משכיל יוצא בגדד זהה ל”מנטליות” של פלאח פלסטיני? האם יש ”מנטליות” משותפת ללוחם מיליציה שיעית ולחלאה מדאע”ש, יליד לונדון, שהוא חיסל זה עתה? לכפרי סורי ולמהפכן מטוניסיה?); השאלה האמיתית בעייתית יותר.

האם באמת אפשר להכיר עם אחר באמצעות העדשה הנסתרת והמיקרופון המוטמן? האם המעקב אחרי החמושים של האויב, ואנשי השירותים החשאיים שלו – שהם ודאי לא פחות מלוכלכים מאלה שלך – באמת מכשיר אותך להכיר את הצד האחר? האם סמיילי הכיר את “המנטליות הרוסית”, או שהכיר רק את זו של מקבילו, קארלה? האם איש מודיעין אכן מסוגל לראות תמונה נרחבת יותר מזו של מה עושה היריב, כמה טנקים יש שם? האם הוא יכול להבין שמעבר לשירותים החשאיים והצבא של היריב, יש גם אנשים נורמליים, שלא טומאו על ידי העיסוק הצבאי/חשאי? שיש להם שאיפות משלהם, שלא כוללות הסתערות על איזו גבעה או הכפלה של איזה סוכן? בקצרה, האם הכשרה כאיש השירותים החשאיים מרחיבה את דעתך, או מצמצמת אותה? אתה יודע מי המאהבת החביבה על אבו נידאל, אבל האם אתה מסוגל להבחין במוחמד בועזיזי שמעבר לפינה, לקלוט מתי היאוש מתגבר על הפחד?

ההיסטוריה של השירותים החשאיים, ודאי אלו שלנו, עונה על השאלה הזו בשלילה. ארגוני מודיעין נכשלים, פעם אחר פעם, בהבנת הצד השני. ב-1987, ידע השב”כ מה אוכל כל פעיל פת”ח בגדה לארוחת בוקר, אבל לא ראה את האינתיפאדה מגיעה. אמ”ן לא ראה את המלחמה ב-1973. עם תחילת מלחמת עיראק-איראן, העריך אמ”ן שתמשך שלושה שבועות; שמונה שנים אחר כך, שבועות ספורים לפני סיומה, העריך שתמשך עוד שנים. ראש אמ”ן ב-2011 העריך ב-25 בינואר 2011 שמובארק יישאר על כסאו; הוא נפל כעבור שלושה ימים.

גרוע מכך: שירותי המודיעין יוצרים תמונה מערפלת, שקרית, של הצד השני. הם מספרים לעצמם את מה שהם רוצים לשמוע. הם מצדיקים את עצמם – ויש להם כוח ייחודי לעשות זאת, כי יש להם שליטה כמעט מוחלטת על המידע.

האם יש צורך בשירותי מודיעין? נראה שלמרבה הצער, כן. כל זמן שאחרים מחזיקים בהם, גם אתה צריך כאלה, ולו כדי שהאויב לא ימצא תירוץ לפרק את שלו. האם ההוצאה האדירה עליהם מצדיקה את עצמה? אין ראיות שיתמכו בכך (וכן, אני יודע שמטבע הדברים גם לא יכולות להיות.) האם השירותים האלה משחיתים את המשרתים בהם? פוגעים ביכולת שלהם לראות את העולם? די ברור שכן. האם המשיכה ההרסנית למידע סודי, שכביכול הוא חשוב יותר ממידע פתוח – הרי הסתירו אותו, מכאן שהוא חייב להיות חשוב יותר – פוגעת בשיקול הדעת של קצינים ומדינאים? התשובה היא כנראה חיובית, אבל צריך עוד מידע. האם עלינו לבחור במישהו משום שהוא “מכיר את המנטליות” של האחר, כי האזין פעם להקלטות אינטימיות שלו, או צילם אותו במצלמה נסתרת? תשמור האלה ותציל, לא.

וכל זה, מבלי לומר מילה על הנזק שגורם הרצוג לסיכוייה של ישראל להיות משהו שאיננו מדינת כל יהודיה בכך שהוא מתהדר בכך שהוא הרג “ערבים”; אף מילה על מה שהוא גורם ליחסים בין יהודים ופלסטינים בישראל. אלו אמירות שראויות לליברמן או בנט, לא למי שמתיימר להוביל את המחנה החופשי בישראל.

אם היו ספקות אחרי הפיאסקו בהצבעה על פסילת זועבי, לא צריכות להשאר כאלה כעת: יש רק שתי מפלגות שמאל בישראל, ורק באחת מהן אין פוליגמיסט.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

היה שווה? הכשלון הגדול ביותר של מערכת הבחירות הזו, להוציא אולי בנימין נתניהו, הוא שלי יחימוביץ'. היא קיבלה מפלגה של 13 מנדטים, מול ראש ממשלה לא אהוד בלשון המעטה, אחרי תקופת מחאה חברתית בולטת מאד, והצליחה להגדיל את מספר המנדטים בשניים בלבד. (כן, אני יודע שבקרב תומכיה נהוג לטעון שהיא העלתה את מספר המנדטים משמונה, כשהם סופרים את מספר המנדטים שערקו עם ברק; תרשו לי לא להתייחס להבל הזה, כי לעצמאות מעולם לא היה קיום משלה והיא אף לא התמודדה בבחירות.) היא התעקשה לגרש את הגרעין השמאלי מהמפלגה שלה, ואחר כך עשתה סיבוב פרסה והודיעה שהיא לא תשב עם נתניהו. התוצאה היא שיחימוביץ', למרות תנאי פתיחה מצוינים – קדימה התפרקה לרסיסים – הצליחה לקבל פחות קולות משקיבל בשעתו עמיר פרץ. אירונית, יש מצב שאפילו הסכם העודפים שלה עם "יש עתיד" – הסכם שיחימוביץ' התעקשה לחתום למרות שהיסטורית ההסכם נחתם עם מרצ; עד כדי כך היא רצתה להוכיח שהיא לא שמאלנית – שיחק לרעתה. על פי הדיווחים שמגיעים בעת כתיבת הפוסט, מפלגת העבודה כבר מתחילה בנוהל גמל שלמה הקבוע שלה, קרי אכילת הראש של ראש המפלגה בעקבות בחירות.

המלך מת, יחי…: הכינוי של "טיים" לנתניהו, "קינג ביבי," כנראה עלה לו לראש. הוא הצליח לאבד בין 11 ל-12 בעקבות האיחוד עם ליברמן. זו היתה, במידה רבה, הצבעת אי אמון של הציבור הישראלי בראש הממשלה שלו. כאן חשוב לציין שתי נקודות: ש-31 המנדטים (ואני מעריך שהליכוד יאבד מנדט לבנט או ללפיד בעקבות קולות החיילים) של הליכוד הם לא באמת 31 מנדטים. בקרוב, ליברמן יודיע על פיצול הרשימה, כפי שאמר שיעשה עוד קודם לבחירות, ונתניהו יישאר עם 20 ח"כים, פלוס מינוס. הליכוד איבד שבעה מנדטים, ליברמן איבד חמישה – וכנראה היה מאבד יותר אם לא היה מגיע לדיל מוצלח כל כך מבחינתו עם נתניהו. הסכינים צפויות להשלף גם בליכוד בקרוב, במיוחד אחרי שנתניהו כפה על המפלגה את הדיל עם ליברמן. במצב רגיל, ההתקפה העיקרית היתה כנראה מגיעה מכיוון גדעון סער, אבל הוא מסובך עד ראשו בכשלון הקמפיין הזה, כך שתפקיד הסכינאי תפור דווקא על בוגי "משה" יעלון. כלומר, כשנתניהו מגיע להרכבת קואליציה, הוא מגיע עם מפלגה שהגודל שלה שווה, פחות או יותר, לזו של לפיד. מה שמוביל אותנו ל…

אם לא עכשיו, אימתי? את המחלה של הפוליטיאה הישראלית אפשר כעת לאבחן בקלות: תסמונת יאיר לפיד. בין 19 ל-20 מנדטים, כשישית מהאלקטורט, הצביעו לאדם שמעולם לא החזיק בעמדה שהוא לא יכול היה לסתור, שרוב החברים ברשימה שלו לא מוכרים לציבור, שתיאר את עצמו כנציג המעמד הבינוני בעודו יושב היטב בתוך האלפיון העליון. הציבור, שרצה מזור מהגזירות הניאו-ליברליות, בחר באדם שרוצה להפריט אפילו את מערכת החינוך. הציבור מטומטם ולכן הציבור ישלם.

בסופו של דבר, לפיד קטף את קולות המרכז: את הפירות העזובים של קדימה, אלה שלא נאספו על ידי ציפי לבני. הוא הצליח לעשות את מה שלא הצליחה לעשות יחימוביץ': לפנות לאנשים שלא היו מוכנים יותר להצביע לנתניהו. אמנם, הטמבלים האלה יגלו בקרוב שהם דווקא הצביעו נתניהו, אבל זה כבר סיפור אחר.

השאלה הגדולה היא האם לפיד ינסה בעצמו להקים ממשלה: האם ידרוש מהעבודה, מלבני וממה שנשאר מקדימה (אם יישאר ממנה משהו אחרי קולות החיילים) להודיע לנשיא שהוא האיש שעליו הם מטילים את הקמת הממשלה. מצד אחד, זו ממשלה בלתי אפשרית. ללפיד אין ממשלה בלי הערבים, ומר קונסנסוס לא יהיה מי שישבור את הטאבו ארוך השנים שאוסר על צירופם לממשלה. מצד שני, לנתניהו אין ממשלה בלעדיו. מצד שלישי, לפיד צריך לדעת שלא יישאר ממנו דבר אם הוא יילך לאופוזיציה. אם הוא ייכנס לממשלה, הוא יישחק גם שם, ונתניהו – שיודע לעשות רק דבר אחד בחיים, וזה לפרק את המפלגות של יריביו – יאכל את המפלגה הלא ברורה והלא מגובשת שלו תוך חצי שנה. הוא לעולם לא יקבל מספר כזה של מנדטים, לעולם לא יגיע כל כך קרוב לראשות הממשלה. האגו של לפיד גדול מספיק כדי שהוא יחליט להמר על זה, למרות שלא ניהל מימיו דבר. ניחוש: הוא ינסה להגיע לדיל רוטציה עם נתניהו. נתניהו יסכים, וילך לבחירות בתואנה כלשהי לפני שיגיע תורו של לפיד. בדרך, השניים ירמסו עוד קצת ממה שנותר ממדינת הרווחה הישראלית. "יש עתיד" תתרסק

יום כיפור? הייתם רוצים: הסוקרים, כרגיל, פספסו את התוצאות. אף אחד לא חזה את העליה של לפיד או את הירידה של הליכוד. זו לא הפעם הראשונה. ב-2009, כל הסוקרים חזו נצחון לליכוד; קדימה של לבני זכתה במספר המנדטים הגדול ביותר. ב-2006, הסוקרים לא ראו את הגימלאים עד יום או יומיים קודם לכן – ולא חזו נכון את ההצלחה שלהם. על מה שקרה ב-1996 אני אפילו לא רוצה לדבר.

בכמעט כל מערכת בחירות, הסוקרים שלנו טועים. כשהם טועים, הם גם מטעים. הם יוצרים ציפיות ואומרים למי יש סיכוי ולמי אין. בחלק גדול מהמקרים הם לגמרי לא מדויקים. הסוקרים הישראלים הם לא נייט סילבר, הם לא מתקרבים לשמץ מן המדעיות שלו. וכשטעויות כאלה קורות פעם אחר פעם, זו לא הפתעה, זה לא "יום כיפור של הסקרים": זה אז'ינקורט, טבח מסיבי וידוע מראש בגלל שימוש באותן שיטות שנכשלו פעם אחר פעם בעבר. התקשורת הישראלית צריכה לשקול ברצינות להפסיק להשתמש בסקרים, עד שהם יראו שהם השתנו בצורה ניכרת. כרגע אין להם תמריץ לזה.

התשקורת: אבל מי שנמצא במצב גרוע יותר מהסוקרים, היא התקשורת הממסדית הישראלית. הפרשנים שלה, פחות או יותר בכל עיתון, האכילו אותנו במשך חודשים בבולשיט על כך שהבחירות הללו מכורות מראש, "משעממות," שהנצחון של נתניהו ידוע מראש, שאין כאן מה לראות, לכו הביתה. אם העיתונאים היו עושים את תפקידם ולא מתמכרים מראש לנראטיב של נתניהו, כי זה בדיוק מה שזה, יכול להיות ששיעור ההצבעה אכן היה גבוה יותר. לא היה צריך הרבה: רק עוד חמישה-שישה אחוזים, והמפה הפוליטית היתה יכולה להתהפך.

חשוב לציין שזו לא הפעם הראשונה שהתקשורת משחקת תפקיד כזה. עם כל הדימוי השמאלני שלה, היא היתה לגמרי בצד של שרון בבחירות 2003, כשהיא שרה שירי הלל לדימוי הקילר שלו, ועל מה שקרה עם אולמרט ב-2006 בכלל לא כדאי לדבר. אפילו כלי התקשורת שעיינו את נתניהו, כמו "ידיעות אחרונות," שיתפו פעולה עם התפיסה שהבחירות בכיס שלנו.

למרבה המזל, לא כל הבוחרים שמעו על זה. אבל צריך לזכור את זה בפעם הבאה, כשיציבו לכם נראטיב דומה. והפעם הבאה, בהתחשב בתיקו הנוכחי, יכולה להיות קרובה מאד.

חזרו הביתה: להוציא לפיד, נראה שהמנצחת הגדולה של הבחירות היא מרצ. היא התחילה את הקמפיין כשהיא מתקשה להתרומם מעל שלוש המנדטים שלה, כשיש דיבורים שאפילו אותם היא לא עוברת. היא מסיימת אותם, למרות נפילות מזעזעות מבחינת הקמפיין שלה, עם כוח גדול פי שניים, ועם יושב ראש שהפגינה קור רוח ושליטה לאורך כל מערכת הבחירות. בלי היסטריה, בלי פניות פרסה, ובלי להתפשר על עמדות בסיס No Drama Zahava הצליחה לממש את הסיסמא ולהחזיר את השמאלנים הביתה. לצידה עמדה העובדה שמרצ תמיד היתה, במובנים רבים, מפלגה עם ראשים רבים, וההיעדר המובהק של פולחן אישיות גרם לכך שנוזלים מסוימים לא עלו לה לראש. כך צריך. ועכשיו, לעבודה.

ועוד דבר אחד: שווה מאד לקרוא גם את פוסט פוסט-הבחירות של שלום בוגוסלבסקי, כאן.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

בין המהלכים התמוהים לאורך ההיסטוריה הפוליטית של ישראל ספק אם יש משהו שישתווה לתרגיל המבחיל של אמש. טוב, אולי הנורה המפורסמת של יעקב מרידור בבחירות 1981. ראש הממשלה שולף משום מקום את משה כחלון, ההוא שפרש לא כל כך מזמן לא לפני שהתלבט האם להקים מפלגה עצמאית, ומודיע – 36 שעות לפני הבחירות, כן? – על כך שכחלון ימונה לתפקיד יו"ר מנהל מקרקעי ישראל. המינוי, שספק של ממש אם הוא חוקי – הוא מצריך את אישור שר השיכון, לא את זה של ראש הממשלה – לא רלוונטי לחצי שנה הקרובה: עד אז ישרוץ כחלון בהרווארד.

למה כל זה היה טוב? כדי להודיע לאזרחים, 36 שעות לפני פתיחת הקלפיות, שהאיש שביצע את רפורמת הסלולר יהיה באיזה תפקיד ביורוקרטי שעשוי – בהנחה שהאזרחים לא שמים לב למה שקורה סביבם – להוריד מתישהו את מחירי הדירות. או, בקיצור, כי נתניהו מזיע כפי שלא הזיע כבר המון זמן.

הוא יודע שהוא הולך לאבד מחר משהו כמו 12 מנדטים, והסקרים הפנימיים שלו כנראה מדברים על יותר. כרמל שאמה לאמה דינג דונג הכהן כבר מחשב את קיצו לאחור: הוא במקום 31 והוא יודע שספק אם הוא ריאלי. הוא יודע שאחרי שליברמן יפרוש מהליכוד, מה שיקרה מיד אחרי הבחירות, הוא יעמוד עם רשימה מצומקת שבמקרה הטוב תמנה 20 ח"כים. זה יהיה, צריך לציין, לא הרבה יותר ממה שהסקרים נותנים לעבודה. ולא הרבה יותר ממה שנותנים הסקרים לבנט.

ויש לנתניהו סיבות לפחד. דו"ח שבנק ישראל מסתיר מצביע על כך שהגרעון האמיתי של ישראל עומד על חמישה אחוזים, לא ארבעה כפי שלמדנו רק לאחרונה. בנק ישראל מעריך, בניגוד להצהרות הפומביות של נתניהו, שאחרי הבחירות לא יהיה מנוס מהעלאת מסים דו"ח אחר, שמוסתר הפעם על ידי משרד האוצר – שם שכחו כנראה שהם עובדים בשבילנו, לא בשביל נתניהו – צפוי להראות שהנתח של המאיון העליון מעוגת ההכנסות הלאומית גדול יותר מזה של שלושת העשירונים התחתונים יחדיו. חשבו על המספר הזה רגע.

כדי לצאת בסדרה של גזרות כלכליות חדשות, נתניהו צריך תמיכה עממית רחבה. שישית מהכנסת זה לא זה. כי צריך לומר את זה במפורש: לנתניהו אין מנדט לגזירות כלכליות. הוא הלך לבחירות תוך שהוא מכחיש את הצורך בהן. אם הוא יטיל גזירות כאלה, ולא נראה שיהיה לו מנוס מכך, הציבור צריך לצאת לרחובות ולשתק את המדינה.

זה, אחרי הכל, מה שעשו הכתומים כששרון רצה לפנות 8,000 גזלנים. על גזירות שפוגעות בציבור גדול הרבה, הרבה יותר, על אחת כמה וכמה שצריך לשתק את המדינה. נתניהו יודע שהלגיטימיות שלו עומדת להתחסל, ובגלל זה הוא מזיע כל כך. עם ארבעים מנדטים, אפשר לדבר על רצון העם. עם שלושים, לפני שליברמן לוקח את שלו ואחרי שאיבדת תריסר מהם בשלושה חודשים, לא כל כך. הוא מזיע, וזה טוב.

מילה על כחלון. מעולם לא הערכתי אותו, בין השאר משום שבעוד שכולם דיברו על הרפורמה הסלולרית שלו, אני זכרתי שהוא היה גם שר הרווחה. זוכרים משהו שהוא עשה בתפקיד הזה, שטיפה יותר קריטי מאשר הורדת מחירי הסלולר? לא? בדיוק. והעובדה שהוא הסכים לרתום את המוניטין שלו לתרגיל המבוהל של נתניהו רק אומרת שהאיש מעמיד את הנאמנות למפלגה מעל הנאמנות לציבור. עם קצת מזל, ההופעה שלו אתמול חיסלה את כחלון כמועמד רציני לראשות הממשלה בעתיד.

ועוד דבר אחד: צאו להצביע מחר. לא הסתרתי מעולם למי אני מצביע – יש מודעה גדולה משמאל – אבל אם לא השתכנעתם עד עכשיו כנראה שמאוחר. רק אל תצביעו לליכוד. מפלגת שלטון שנכשלה כך, שהגיעה לבחירות מבלי להציג אפילו מצע בתקווה שהמצביעים יחשבו שזה גשם, צריכה לחטוף בעיטה בראש. הצביעו לכל מי שאיננו נתניהו. על ארבע השנים האלה צריך לבוא עונש. זו משמעה של דמוקרטיה. אני, כמובן, אעדיף שתצביעו למרצ, אבל אם תצביעו לחד"ש, דע"ם, ארץ חדשה, או העבודה, נשאר ידידים. אני לא מאמין בהצבעה אסטרטגית: הרעיון הדמוקרטי הוא שמפלגה שלא עוברת את אחוז החסימה עכשיו בהחלט יכולה, בהרבה עבודה, לעבור אותו בפעם הבאה ואף להיות מפלגת שלטון. כדי לעשות את זה, היא צריכה לבנות לעצמה קאדר של מצביעים ופעילים, וזה לא קורה ביום אחד. ואם אתם מצביעים ליאיר לפיד, אני מעדיף לא לדעת על זה. חבל לפגוע בהערכה כלפיכם.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ופתאום, בבום, חזרנו לנושא האמיתי של הבחירות הללו: התקציב שהממשלה תצטרך להעביר אחרי הבחירות, התקציב שבנימין נתניהו כל כך לא רצה להעביר שהוא העדיף להקדים את הבחירות. עד כה הכל עבד מצוין מבחינת נתניהו: דיברו על איראן, דיברו על המריבות בגוש המרכז, דיברו בכלל הרבה על עניינים אישיים, ולא דיברו על הנושא העיקרי, הפיל הלבן של הבחירות האלה. נראה שזו היתה הסיבה שנתניהו התעקש על בחירות מהירות כל כך, כמעט בניגוד לחוק (הוא נאלץ לדחות אותן אחרי שיו"ר הכנסת אמר לו שלא ניתן ללכת לבחירות בפחות משלושה חודשים): הוא רצה שכולם יהיו עסוקים בהתארגנות ובדיווחים מתנשפים על מרוץ הסוסים, ולא יהיה זמן לדבר על הדבר האמיתי. אבל, שבוע לפני הבחירות, התרגיל התפקשש לו. הסיבה: הגרעון של שנת 2012 כפול כמעט מגודלו המיועד, והוא יעמוד על כמעט 40 מיליארדי שקלים במקום כ-20.

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, העדיף להמשיך ולהרדים אותנו. הוא אמר בתגובה לידיעה על עליית הגרעון שהוא "לא ישפיע על האזרחים." בפעם האחרונה שנתניהו נאלץ להתמודד על תפקיד ראש הממשלה כמי שמגן על כסאו, הוא לא הפסיק לדבר על הגרעון. עכשיו הוא לא רוצה שנדבר עליו.

לפעמים נראה שכמו הפרסומאים של "התנועה" של ציפי לבני, גם נתניהו יצא לקמפיין הבחירות של 2013 מתוך התערבות שהוא יוכל להשתין על ראשיהם של האזרחים וחלק ניכר מהם, על כל פנים מספיק כדי לאפשר את בחירתו מחדש, יאמרו לעצמם שמדובר בגשם. לא רק שנתניהו משנה עכשיו את העמדה ההיסטורית שלו לגבי גרעונות (וזה בסדר, הוא יודע שהתקשורת לא תזכור לו את זה, ושלציבור אין זכרון היסטורי כלל), הליכוד היה המפלגה היחידה שסירבה לענות על השאלה כיצד תטפל בגירעון – והיא גם המפלגה הגדולה היחידה שכלל אין לה מצע. זה הרי מדהים: מפלגת השלטון הולכת לבחירות כשהיא אפילו לא מעמידה פנים שיש לה כוונה להודיע לאזרחים מה יש בדעתה לעשות. נתניהו רוצה שכלל אזרחי ישראל יתנהגו כמו מתפקדי הליכוד, שאישרו את ההסכם עם ליברמן מבלי לראות אותו, ואם הם אכן יפעלו כך הם יוכלו להאשים רק את עצמם.

אחת הסיבות לגרעון היא העובדה שישראל היא אחת משתי המדינות היחידות בעולם שמתנהלת על פי תקציב דו שנתי. הנתונים של תקציב 2012 תוכננו ב-2010. תקציב דו שנתי לא מאפשר גמישות. במדינה נורמלית, אחרי כשלון כזה, הגאון שעלה על הרעיון של תקציב דו שנתי – שמסרס משמעותית, ולא במקרה, את יכולתה של הכנסת לפקח על הזרוע המבצעת – היה עולה על טיל ונשלח לבלות יותר זמן עם משפחתו. בישראל, האיש שמשגר טילים לוגיים לאלוהים וחזרה נשאר בתפקידו.

יש שתי דרכים לסגור גרעון, כמובן בהנחה שחושבים שהוא דבר שלילי בהכרח. ניתן להעלות מסים וניתן לצמצם שירותים לאזרח, מה שהאוצר מעדיף לכנות "קיצוץ בתקציב," מילים שמסתירות את המשמעות שעבור אותם מסים יקבל האזרח פחות שירותים. נתניהו אמר שהוא מתנגד להעלאת מסים – כל זמן, כמובן, שאלה מסים ישירים. ארבעת העשירונים התחתונים לא מגיעים לרף מס ההכנסה. מס ההכנסה מכביד במיוחד על העשירון העליון – וזו הסיבה שנתניהו מוריד אותו, יחד עם מס החברות (שפעם, לא כל כך מזמן, עמד על 36%). אבל בין הגזירות ששוקלים עכשיו באוצר כדי לחסום את הבור שנפער כתוצאה מכך שהתאגידים והעשירים לא משלמים את חלקם, מדברים על העלאה מיידית של המע"מ ל-18%, אחרי שלפני פחות מחצי שנה העלו אותו מהיום למחר באחוז. מדברים על הטלת מע"מ גם על פירות וירקות – והפעם האוצר מתכוון להתייצב מאחורי העלאת המס הזה עם התרגיל הרגיל שלו, זה של העז.

מע"מ הוא מס רגרסיבי בהגדרה: הוא חל באותה המידה על אלה שיש להם ועל אלה שאין להם. ולאלה שיש להם, בדרך כלל גם יש דרך להתחמק מהמע"מ. הם יכולים, למשל, להפוך את עצמם לחברה. זה מה שעשה זוג ירושלמי שמפעיל חברה בשם נתניהו ב.ש.; הזוג עשוי להיות מוכר לכם. הגבר טען שנסיון לגיטימי לשלוח אותו הביתה בבחירות הוא "נסיון להפיל אותי", האשה אמרה שאם בעלה לא יקבל את הג'וב שכל כך מגיע לו – כנראה לא תפקיד שר האוצר האיטלקי – אז "נעבור לחוץ לארץ. שהמדינה הזו תישרף." כשנתניהו התפטר מתפקידו כשר אוצר, הוא טען אחר כך שהוא חי מפנסיה של כארבעת אלפים שקלים ושאי אפשר לחיות מהסכום הזה. התקשורת, כרגיל, לא בדקה את הנתונים וזה היה שקר גס – הסכום היה גדול הרבה יותר – אבל האיש שאומר שאי אפשר לחיות מארבעת אלפים שקלים נעמד על הרגליים האחוריות כדי ששכר המינימום לא יעבור את קו ארבעת אלפים השקלים. וגם על זה התקשורת לא דיברה יותר מדי.

שניה, לא גמרנו. זוכרים את פרשת הרווחים הכלואים? 27 מיליארדים במסים שנתניהו ושטייניץ חילקו במתנה לתאגידים, תוך כדי שנחשפת העובדה שהם שילמו רק 3.3% במסים? אלה 27 מיליארד שקלים, מסתבר, שהיינו די צריכים. עכשיו אנחנו נשלם על ההנחה של התאגידים מהשירותים שלנו.

צה"ל חגג גם השנה, וחרג כהרגלו גם השנה מהתקציב שלו בכעשרה אחוזים. וזה בסדר, אנחנו נשלם. גם על 11 המיליארדים של מתקפת הפנטזיה שלא היתה על איראן. אבל, מבחינת ראש הממשלה, אלה היו 11 המיליארדים הטובים ביותר שהוציא אי פעם: הם אפשרו לו למקד את תשומת הלב של הציבור בדחליל האיראני ולא במה שראש הממשלה עושה לכלכלה או לסיכוי של קיום בשלום עם הפלסטינים.

אגב, זוכרים את הגז שנתנו לתשובה? ההוא שההכנסות ממנו היו אמורות לעבור לקרן יעודית למען עתיד החינוך? אז תשכחו מהכסף. הוא יתחיל להכנס רק עוד חמש שנים. עד אז, אנחנו נממן את ההגנה על הקידוחים שמכניסים כסף רק לתשובה. נשלם על זה 700 מיליוני שקלים. בשלב ראשון, לפחות: חיל הים דורש שלושה מיליארדים כדי להגן על תשובה. כלומר, אנחנו נשלם על ההגנה של תשובה מהכסף שהוא אמור היה להעביר לנו. מבריק, לא? ובסופו של דבר, שר התשתיות עוזי לנדאו ניצח: האיש, שכיהן כשר מטעם סיעת תשובה ביתנו, הודיע בשעתו שישראל תצא למלחמה כדי להגן על הגז של תשובה – אבל הוא יילחם עד חורמה כדי למנוע מתשובה לשלם תמלוגים גבוהים יותר. וזה בדיוק מה שקורה.

ולצד כל אלה, יהיו הגזירות. באוצר מתכננים לא רק להעלות את המע"מ, אלא גם לקצץ את תקציב הרכישות של הממשלה בשני מיליארדי שקלים – מה שאומר שהציוד שיעמוד לרשות הציבור יהיה מיושן יותר וכושל יותר; להקפיא גיוס עובדים חדשים במגזר הציבורי, כך שפחות עובדים יעמדו לרשות הציבור, כי מדי שנה פורשים אנשים לפנסיה; על פי אותו ההגיון, לקצץ משמעותית את מספר עובדי המדינה; לבטל את העלאת השכר שהובטחה לעובדי המגזר הציבורי, כי הבטחות לא צריך לקיים ועובדים ממורמרים שצריכים למלא גם את תפקידם של עובדים שפוטרו הם בהכרח עובדים שנותנים שירות טוב יותר; דחיית סלילת כבישים והנחת מסילות ברזל, כי השקעה בתשתית זה לחלשים; קיצוץ חד בקצבאות הילדים; דחיית תכנית ה"התעצמות" של הכבאים (הולך להיות כיף בקיץ); דחיית גיוס שוטרים וסוהרים, כי היאוש לא צפוי לגרום לעליה בפשיעה; וקיצוץ של שלושה מיליארדי שקלים בתקציב הבטחון. יישום הסעיף האחרון צפוי להיות מלווה במטס חגיגי של חזירים.

זה לא מקרה שכל זה יוצא עכשיו, שבוע לפני הבחירות. נתניהו משוכנע שהציבור איבד את התקווה לשנות, ושאין לו כוח עוד לשמוע על הבחירות. אבל ההיסטוריה רוויה מהפכים, שום דבר לא קבוע מראש, ורבים מהאנשים שהתגרו בגורלם כמו נתניהו שילמו על כך מחיר כבד. בעוד שבוע נלך אל הקלפי, ונשלח את נתניהו ושטייניץ אל מקומם הראוי: פח האשפה של ההיסטוריה. וכדאי שזה יהיה עכשיו, כי אם נתניהו מסוגל עכשיו ללכת לבחירות בלי להציע אפילו מצע, לכו תדעו מה הוא ירשה לעצמו לקראת הבחירות הבאות.

ועוד דבר אחד: והליצן של מערכת הבחירות, יאיר לפיד, כינס היום מסיבת עיתונאים כדי… לדרוש משורה של מפלגות שאף אחת מהן לא תסכים לשלוח לממשלה מישהו בתפקיד סגן שר. לפיד טוען שמדובר בתפקיד מיותר, מה שנכון, ושהוא עולה הרבה כסף, שזה בולשיט. אנחנו מדברים על עשרות מיליארדים ולפיד משחק בבוטנים. הפתרון האחר שלו לבעיית הגרעון היה קיצוץ תקציב הישיבות, שזה היה יכול להיות נחמד אלמלא כל תקציב הישיבות קטן ממיליארד שקלים. לפיד, חשוב לציין, סירב להתחייב שלא לשבת בממשלה שיש בה שרים ללא תיק, מה שהפך את המחווה שלו לפחות מריקה. בנוסף, הוא שלח מכתבים בלשון זכר ("נדע שגם אתה מתחייב לכך…") לזהבה גלאון ושלי יחימוביץ', מה שמעיד על רמת הרצינות שבה הוא רואה את תפקידו. כשזה נחשף, הוא מחק את הפוסטים הללו – והעיד בכך שהוא לא מבין את העידן שבו הוא חי וגם מה הוא חושב על מצביעיו. (צילום המסך באדיבות ערן כץ).

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

בעבר אמרתי כמה דברים חיוביים על אריה דרעי. אמש (ג') הוא הדגים לי איזו טעות זו היתה. אני מבטיח לא לחזור עליה.

כזכור, דרעי התבטא לאחרונה כנגד "הרוסים הלבנים," ומיד לאחר מכן התנצל ואמר שזו היתה טעות מצידו. ואז, אמש, שידרה ש"ס את התשדיר הבא:

אחריו ברור למדי שההתנצלות של דרעי היתה קריצה, מסוג התרגילים של עורכי דין אמריקאים שאומרים לחבר המושבעים דבר שהם יודעים שהשופט יפסול, ואף על פי כן ייחרט בזכרונם של המושבעים. דרעי היה מסית גזעני בגלגול הקודם שלו והוא מסית גזעני גם בגלגול הזה.

מה יש לנו בתשדיר הזה? איסוף של כל הסטריאוטיפים כנגד מהגרים מחבר העמים. הכלה לא באמת יהודיה. היא מדברת עברית עילגת, מעורבת שוב ושוב ברוסית. היא לא מבינה מילים בסיסיות בעברית, כמו "מה" או אפילו "כן." אני מכיר לא מעט מהגרים מרוסיה. אף אחד מהם לא מדבר כך.

הלאה. מאחורי הכלה עומד… מאבטח. למה צריך מאבטח בחופה? לא צריך. הוא נמצא שם כדי לרמוז לנו בגסות מי הם קרובי המשפחה של הכלה, ולשייך מוצא למקצוע שנחשב נחות. רק חסר היה שדרעי ילביש את הכלה כמו קופאית.

הכלה (שמה מארינה, אלא מה), כמובן, לא יהודיה. אבל זה בסדר: שירות מיוחד של ישראל ביתנו יהפוך אותה ליהודיה כשרה בלחיצת כפתור. וכאן מגיע השיא הגזעני של הסרטון: כשהכלה מבקשת לנשק את החתן, זה, שלמד הרגע שהיא איננה יהודיה, נרתע ממנה בסלידה. האשה שאהב מספיק כדי לקחת אל מתחת לחופה הופכת באחת למפלצת דוחה.

אין לכך שום קשר למציאות, כמובן. המציאות הישראלית היא ששאלת יהדותו של בן הזוג היא אחת הראשונות שעולה. כמובן, אי אפשר להתחתן בישראל – הרבה באחריותה של ש"ס, שהחזיקה במשרד הפנים ברוב השנים מאז 1984 – מבלי ששאלת היהדות תתחוור הרבה, הרבה לפני החופה. ההפתעה הזו לא יכולה לקרות במציאות. גם הסלידה בלתי מציאותית: אנשים לא מפסיקים לאהוב מישהו ונגעלים ממנו רק בגלל שמתברר שהדת שלו שונה משחשבו. אבל הסלידה הזו, הדחיה מהמפתה הזרה, היא מה שש"ס רוצה שנרגיש, היא מה שהיא משוכנעת שראוי שנחוש.

ספק אם שודר אי פעם בישראל סרטון בחירות גזעני כל כך. הוא מראה את פניה האמיתיות של היהדות החרדית (וחלקים ניכרים משאר האורתודוקסיה). הם שונאים לא רק ערבים (לכך יש תירוץ בטחוני) או פליטים אפריקאים (פה צץ התירוץ הדמוגרפי): הם שונאים כל מי שאיננו יהודי חרדי. הסרטון הזה הוא התגלמות המדינה היהודית כפי שהיא נתפסת על ידי ש"ס, ועל ידי חלק ניכר מן הציבור היהודי. לא במקרה, השופט רובינשטיין, שאישר את התשדיר הזה בעודו פוסל תשדיר של בל"ד שבו שרו את "התקווה" בהגיה ערבית, בירך את אלוהיו בטרם יצא לעבודה על כך ש"לא עשני גוי" ו"לא עשני אשה."

אחרי הכל, דרעי לא לגמרי טיפש. הוא יודע שש"ס מגיעה למערכת הבחירות הזו ללא כל הישגים. אין לה שום דבר להראות לבוחריה. היא היתה שותפה לממשלה האנטי-חברתית ביותר בהיסטוריה של ישראל, ממשלה שעיקר נפגעיה היו העניים ובני המעמד הבינוני התחתון, שלגמרי לא במקרה הם חלק ניכר מציבור הבוחרים של ש"ס.

אז מה עושים? בנימין נתניהו נמצא בפני בעיה זהה. הפתרון שלו הוא לדבר על איראן, איראן, איראן והעולם האנטישמי. לש"ס אין כל כך אופציה כזו. אז לאורך כל הקדנציה האחרונה, אלי ישי הסית נגד זרים. ולא רק הסית: הוא פעל נגדם בברוטליות ובגסות. הוא כלא אותם ללא משפט וגירש את משפחותיהם. הברוטליות והגסות הללו לא היו מקריות, לא היו תוצר לוואי: הם היו כל מה שאלי ישי יכול היה להציע לקהל הבוחרים שלו. מפלגת עוצמה לישראל נחשבת למפלגה הגזענית ביותר בישראל, אבל צריך הרבה מאד מאמץ כדי להבחין בין הרטוריקה שלה ובין הפרקטיקה של ש"ס. מה שעוצמה לישראל רק מדברת עליו, ש"ס מיישמת.

ועכשיו, כשלא נשארו כמעט פליטים לגרש, וצריך למצוא קהל אחר להסית כנגדו כדי לשכנע את הציבור הבור של מצביעי ש"ס שהמפלגה שלהם אולי לא עוזרת להם אבל לפחות דופקת את הגויים, מגיע אריה דרעי עם הסתה נגד הציבור הרוסי. זה לא יפריע לו לשבת בממשלה אחת עם אביגדור ליברמן אחר כך; שני אלה גנבו הרבה סוסים ביחד, והמשותף להם הוא ציניות מוחלטת כלפי ציבור הבוחרים שלהם.

וכדי להוסיף עוד שכבה של ציניות, אנחנו למדים שהשחקנית שגילמה את מארינה, יאנה עברי אחת השחקניות שהשתתפה בסרטון בכלל לא ידעה שזה מה שהיא עושה. היא שימשה כתחקירנית של ש"ס, וביקשו ממנה להחליף ניצבת אחרת. ש"ס, המפלגה עם שיעור הנציגים הגבוה ביותר מאחורי הסורגים, ממשיכה להתנהג כמו כנופיה.

ואולי יש משהו חיובי בתשדיר הדוחה הזה: לקראת הבחירות הבאות – ובהתחשב בכך שהחבר הטוב של דרעי, ליברמן, עשוי בקרוב ללכת לכלא, הן יכולות להיערך בתוך שנה-שנה וחצי – ש"ס תתקשה הרבה יותר להתגונן מפני דרישה לפסול אותה בשל היותה מפלגה גזענית. עד אז, אני ממליץ לכל חברי המפלגות הליברליות בישראל לנהוג בש"ס כפי שנהגו בשעתו בכ"ך של כהנא: לסרב לשבת לצד חברי המפלגה, לסרב להשתתף בשידור משותף איתם, ולהבהיר לכולם שמבחינתו של כל אדם נאור, המפלגה הגזענית ביותר בישראל פסולה מלבוא בקהל.

עוד דבר אחד: בכירים בחד"ש ממשיכים לדבר בשתי שפות בקשר למה שנראה יותר ויותר כמו רצח עם בסוריה. עיסאם מח'ול, לשעבר חבר כנסת של חד"ש ובהווה החבר הפוליטבירו והוועד המרכזי של מק"י כתב צוטט באל אתחאד, בטאון מק"י, כאומר את הדברים הבאים: "ובתשובה לשאלה כיצד יש להתנהג במערכת הבחירות ביחס לעמדת המפלגה הקומוניסטית וחד"ש בנוגע למשבר בסוריה אמר מח'ול:
'עמדתנו ברורה כשמש. כאשר יש התנגשות בין הדרישות העממיות והמאבק של האופוזיציה הלאומית לבין המשטר, למען קיום בכבוד וחירויות דמוקראטיות ונגד תופעות של עריצות ושחיתות, הרי שאנו מצדדים בדרישות העממיות והאופוזיציה הלאומית, במידה והיא אכן לאומית.
ואולם בנוגע למתקפת הטרור העולמי שסוריה מתמודדת עימה, שבה משוסים כל כוחות הרוע, הברית האימפריאליסטית והציונות והריאקציה הערבית, על מנת להפיל את סוריה ולקרוע אותה לגזרים במסגרת בניית מזרח תיכון אמריקאי חדש, הרי שאנו עומדים ללא היסוס לצד סוריה, לצד עמה, ולצד הכוחות הלאומיים באופוזיציה ובמשטר במאמציהם לסכל את המזימה ולהגיע לפתרון פוליטי על בסיס המסד הלאומי.
לא אנחנו אלו שבעמדת מגננה בנוגע למתרחש בסוריה, להיפך, אנחנו אלו שמפנים אצבע מאשימה כלפי הכוחות המשתלבים ותומכים במזימה נגד סוריה, כולל בזירה הישראלית. הידיעות על גיוס מתנדבים ערבים מבינינו שנלחמים לצד ארגוני חמושים ואל-קאעדה כדי לפורר את סוריה, ועל גיוס תרומות לתמיכה בארגונים הללו, מעידות על רמת מעורבות חשודה בהקזת דמו של העם הסורי ומתן שירות למרוויחים האמיתיים מקריעתה לגזרים, ומהפיכתה לגרורה של האימפריאליזם ושל סייעניו המפגרים באזור." כמקובל במצבים כאלה במק"י, מח'ול אמר את הדברים בערבית; התרגום באדיבות נדב פרנקוביץ'.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

ראש ממשלתנו היקר, בנימין נתניהו, מזיע מאד לאחרונה. נראה שהוא קולט שהתרגיל המסריח שרקם יחד עם איווט ליברמן – על כך מיד – עומד להתפוצץ לו בפרצוף ושהוא עומד להגיע לכנסת הבאה עם סיעה קטנה יותר מזו שבכנסת הנוכחית. בצר לו, הוא שלף אהוד ברק – אל תעשו את זה, זה אף פעם לא עובד – והתראיין הבוקר במקביל לשתי תכניות רדיו. בשתיהן אמר דברים דומים למדי, ומה שאמר היה די מדהים.

"יכול להיות שמערכת הבחירות של ישראל התחילה מחדש בערב שבת פלגות השמאל ינסו להתאחד לפני הבחירות", אמר נתניהו לגל"צ ועד כמה שהבנתי גם לרשת ב', "ואני לא מוציא מכלל אפשרות שהן יעשו את זה יום אחרי הבחירות. לא הופתעתי, אני חושב שזה דבר שחוזר על עצמו פעם אחר פעם – הם מנסים להפיל אותי, יש להם מטרה אחת, להפיל את הממשלה בראשותי. על פי ניסיון העבר, הם לא בוחלים בכל האמצעים. אני מניח שיעשו את זה גם הפעם." ההדגשה שלי.

שזה, צריך להודות, די מדהים. בחירות דמוקרטיות, על פי האיש שמסתובב בכל העולם ומספר על הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, הן בעצם משאל שבו אמור לקבל שלטונו של ראש הממשלה גושפנקה מהציבור. כשמפלגות אופוזיציה מנסות להחליף את הממשלה – מכאן שמן – הן לא מבצעות מהלך לגיטימי, כמו המהלך שביצע נתניהו עצמו ב-1996 ו-2009, הן לא מבצעות איחוד גושי כפי שעשה, למשל, הליכוד (מכאן הרי שמו, מהאיחוד בין חירות והליברלים), אלא "מנסות להפיל את הממשלה בראשותי." כל זה מתבצע, כמובן, "מבלי לבחול בכל האמצעים."

עכשיו, או שנתניהו לא מבין עברית, או שהוא שב להיסטוריה הארוכה מאד שלו של הסתה. לביטוי "מבלי לבחול באמצעים" יש כמה משמעויות בעברית, כולן שליליות, כולן מדברות על שבירת כללי המשחק. במרחב הפוליטי, המשמעות היא מהונאה דרך שוחד לבוחרים ועד, במקרה הקיצוני, רצח פוליטי.

וזה קצת משונה לשמוע דווקא מנתניהו את התלונה הזו. אחרי הכל, "מבלי לבחול באמצעים" מתאר היטב את הקריירה שלו. החל מ"הקלטת הלוהטת" שלא היתה ולא נבראה, אבל נתניהו ניצל את השמועות עליה כדי לטרפד את מועמדותו של דוד לוי ב-1993, כשטינף את שמו במזימת סחיטה; עבור במשחקים המלוכלכים מאד ששיחק נתניהו עם הימין הקיצוני ב-1994-1995, כשקרץ לבוחרי הימין הדתי ורמז להם "שהוא מבין אותם," שרבין הוא בוגד – משחקים שבוצעו באמצעות הקמב"צ שלו, צחי הנגבי, ושהסתיימו באחד המשברים החמורים ביותר שחוותה הדמוקרטיה הישראלית, רצח רבין; עבור בלחישה המפורסמת ההיא על אוזן המכשף, "השמאל שכח מה זה להיות יהודים"; עבור ב"כולם כאן ליכודניקים", בטרם השיל את השכפ"צ שלו, בהחשידו בכך את כל מי שאינו ליכודניק ברצון לעשות לו את מה שבעקבות ההסתה שלו נעשה ברבין; וכלה, בקדנציה של 1996-1999, ב"הם מ פ ח ד י ם" המפורסם. בקדנציה הנוכחית נתניהו שקול יותר, או על כל פנים עושה את מעשי הנבלה שלו באמצעות שליחים, מ"אם תרצו" ועד עמידרור, אבל מדי פעם בכל זאת קופץ לו הנתניהו: כשהוא מדבר, למשל, על הניו יורק טיימס ועל "הארץ" כעל אויבי מדינת ישראל. והבוקר, כשהתנהלות שאין לגיטימית ממנה של בניית גוש חוסם הופכת ל"מבלי לבחול באמצעים."

לנתניהו יש סיבות טובות מאד להיות בלחץ. 17 שנים שכשלוחם של חובשי הכיפה הפך לראש הממשלה, הוא מגלה שחמורו של משיח מסיים את תפקידו ההיסטורי: הוא עצמו מושלך לשוליים וצפוי לאבד הרבה מאד קולות למשיח העונתי של המפז"ל, נפתלי בנט. ואם זה לא היה מספיק, אז הבוקר אישר אביגדור ליברמן שנתניהו הוליך שולל את הליכוד.

כזכור, נתניהו אילץ את מרכז הליכוד לבלוע את הסכם האיחוד בין הליכוד ובין ישראל ביתנו מבלי שצירי המרכז ראו בעצם את ההסכם. הבוקר אמר ליברמן שהמפלגות לא יישארו מאוחדות אחרי הבחירות. המשמעות היא שגם אם הליכוד ביתנו יקבל את 34 המנדטים שיש לו עכשיו בסקרים ולא יאבד עוד מהם, בכנסת הבאה יהיו לו רק 21 חברי כנסת – השאר יהיו של ליברמן. יש מצב שזו הקומבינה המסריחה ביותר שנעשתה כאן מאז 1990, וחברי הליכוד יכולים להאשים בכך רק את עצמם. מי שחותם על עסקה שהוא לא טורח לקרוא, לא יכול להתלונן.

זה, כמובן, לא ימנע מהם להתלונן, במיוחד אם השלל יהיה נמוך אפילו מ-34 מנדטים. מותר אפילו להעלות על הדעת סנאריו דחוק שבו לנתניהו אין רוב להקמת ממשלה בכנסת, לפחות לא כזו שאחריה יהיה ראש מדינה שיסכים להפגש איתו. במקרה הזה, נתניהו יעמוד מול קהל זועם של אינטרסנטים שייזכרו, במאוחר, שהוא הוליך אותם שולל. פלא שכבר עכשיו הוא מאשים את השמאל בכשלון? פלא שכבר עכשיו הוא חוזר לתרגילי ההסתה הישנים שלו, ומגדיר מחדש את הדמוקרטיה כמשהו שמוכר יותר לקים יונג איל?

ב-22 בינואר הולכים לקלפי ועושים את המקסימום כדי לזרוק את נתניהו למקום הראוי לו: פח האשפה של ההיסטוריה. או, במקרה הגרוע ביותר, גורמים לו להתחרט על הרגע שבו העמיד את עצמו לבחירה מחדש.

ועוד דבר אחד: הנושא מצריך פוסט בפני עצמו, ואני מקווה לכתוב כזה מחר, אבל הערב, אחרי פרסום דו"ח המבקר בפרשת אשכנזי, אין מנוס עוד מלהודות בכך שקשר קולונלים כנגד שר הבטחון, אדם בזוי לכל הדעות אבל הדרג המדיני הממונה, התקיים גם התקיים. וזה, והעובדה שבניצוחו של אבי בניהו חלק מהתקשורת צידדה בגנרלים ובקולונלים מול הדרג האזרחי, צריך להטריד כל אזרח בישראל.

(יוסי גורביץ)

אתם ודאי מתלוצצים: הליכוד פתח השבוע במתקפה נגד סיעת הבית היהודי בראשות נפתלי בנט, כשהוא שם דגש על העובדה שהמפלגה פונדמנטליסטית משהו ושהיא פוגעת בזכויות נשים. עכשיו, זה ודאי נכון, אבל לא נראה לי שהליכוד הוא מפלגה שיש לה זכות דיבור בנושא.

הרבנים של הבית היהודי אולי קידמו ציבורית הדרת נשים, אבל מי שנתן לכך את ההסכמה הממשלתית היה ישראל כץ, שר התחבורה של הליכוד, שהודיע לבג"צ שלמשרדו אין בעיה עם "קווי המהדרין," ובכך איפשר לבג"צ להודיע שאם לשר אין בעיה, אז כנראה שהכל בסדר. הבית היהודי מדבר – הליכוד עושה.

הליכוד היא גם המפלגה היחידה שבה יועץ בכיר של ראש המפלגה, נתן אשל, הודח מתפקידו בשל מה שנראה בעליל כמו הטרדה מינית של עובדת אחרת בלשכת ראש הממשלה – וכתגובה, ראש הממשלה הביא להדחתם של האנשים שדיווחו על העבירה וממשיך להעסיק את עבריין המין כיועץ קרוב. על פי הדיווחים בתקשורת בשבועות האחרונים, אשל יהיה זה שירכז את שיחות הקמת הקואליציה.

מרצ ומפלגות אחרות מתהדרות במספר גדול של נשים ברשימה שלהן; ארץ חדשה מעמידה מספר זהה של נשים וגברים, אחת אחרי השני, בעשיריה הראשונה שלה. בליכוד, מצד שני, האשה הראשונה מופיעה במקום העשירי, והיא בכלל סופיה לנדבר מישראל ביתנו. האשה הראשונה ברשימה שהיא אשכרה ליכודניקית מגיעה רק במקום ה-15, והיא ציפי חוטובלי – מי שמבחינתה מאבק על זכויות נשים מתבטא במאבק לשמירת הפות היהודי ליהודים כשרים בלבד. ייאמר לזכותה של חוטובלי ששר החינוך (נחשו מאיזו מפלגה?) מסכים איתה, ונציגו בדיון של חוטובלי אמר שאכן צריך לשמור טוב יותר על טוהר הגזע.

מספר נשים חרדיות יצאו לאחרונה לקמפיין ראוי מאד, שבו הן קוראות שלא להצביע עבור מפלגות שלא מוכנות לקבל נשים כמועמדות. לנשות ישראל, שההישגים שלהן רעועים מאד – זכותן להפלה, למשל, מעוגנת בסך הכל בקומבינה – כדאי לבחון בשבע עיניים את המפלגה לה הן מצביעות. הליכוד כבר הראה נכונות ניכרת למכור את זכויותיהן. לא, הבית היהודי לא יותר טוב, אבל כשזה מגיע מהליכוד, זו חוצפה חריגה.

אגו שיש לו מפלגה: שלי יחימוביץ' הבינה שלשום (ה') שהקמפיין שלה היה שגוי מיסודו, ושברה כיוון בחדות. לאחר כחצי שנה של סירוב לומר זאת, ולאחר שאיבדה על מזבח הסירוב הזה את עמיר פרץ – שאולי לא יכול היה להועיל לה אבל ודאי יכול להזיק – היא הודיעה סוף סוף שלא תשב עם נתניהו בממשלה אחת. אמש (ו') היא החלה בסיכומים עם ציפי לבני כדי להגיע לאותה המטרה: גוש חוסם נתניהו-ליברמן-בנט.

כל זה הבהיל מאד ובלבל מאד את האיש ללא תכונות, יאיר לפיד. הוא יצא בשלל הצהרות סותרות. תחילה תקף את יחימוביץ', אחר כך אמר שלא ישב בממשלה של חרדים ומתנחלים כי הוא "לא משוגע," והיום הוא יצא בהצהרה שלישית, שסותרת את שתי הקודמות. לפיד קרא ליחימוביץ' ולבני להצטרף לממשלת נתניהו כדי למנוע ממנה מלהפוך לממשלת ימין וחרדים. באותה נשימה, הוא אמר שהוא לא "מחרים אנשים ומפלגות." אלא אם, כמובן, אלה חרדים ומפלגותיהם. לפיד מתנגד לגוש החוסם, והוא רוצה שמפלגות המרכז יספקו לנתניהו את מה שסיפק לו, בראשית הקדנציה, אהוד ברק.

או, כפי שכתבתי כאן לפני פחות משנה, הסכנה הגדולה ביאיר לפיד היא ש"יש סיכוי טוב שהאיש הזה, בשר מבשרה של האוליגרכיה הישנה – מי שמתחכך באוליגרכים, ששימש כפרזנטור של בנק הפועלים, שהיה הכלי של גנרל להשפלה פומבית של חפ"ש, שהיה אתרוגן מוביל של ידידו וכעת יועצו אולמרט – ימשוך עכשיו את קולותיהם של תומכי המחאה החברתית, יסיט אותה ממסלולה, וימכור אותם אחר כך לנתניהו תמורת תפקיד שר החינוך או התמ"ס." והנה לפיד אומר זאת בעצמו.

עוד דבר אחד: הליכוד הודיע שהוא מסרב לחתום על אמנת השוויון בין יהודים וערבים, שמתבססת על מילות מגילת העצמאות. גם יהדות התורה סירבה, אבל עליה סיפרו שמפלגת האם שלה, אגודת ישראל, שלחה בשעתו מברק ברכה להיטלר על חוקי נירנברג. ספרו לי עוד על הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הילד הנורא של בחירות 2013 לא עושה חשבון, לא רוצה להשאר בפוליטיקה לנצח, חושב שערביי ישראל נאמנים הרבה יותר משיהודים היו במצבם, הוא מכין הפתעה לנוני מוזס ורוצה לגרור את שרה נתניהו והאוליגרכים לשימועים חסרי רחמים בכנסת

אלדד יניב פרץ לתודעה הציבורית בשנת 2009, כשפרסם יחד עם שמואל הספרי את הספרון "השמאל הלאומי," ולאחר מכן היה פעיל מאד במהלך המחאה החברתית. בתוך כל זה, הוא העניק מספר ראיונות פרובוקטיביים שבהם פירט איך היה חלק מהשיטה שפועלת נגד האזרחים הישראלים.

עכשיו הוא רץ לכנסת, במסגרת רשימת "ארץ חדשה," שעד כה משכה תשומת לב בעיקר בשל שורה סרטונים פרובוקטיביים שחושפים צדדים לא מוכרים של הפוליטיקאים הישראלים. אחד מהם, שגם פורסם בבלוג, התייחס לשליטתה של שרה נתניהו בבעלה – ולעובדה שנתניהו בחש בפריימריז של מפלגת העבודה כנגד אהוד ברק. הסרטונים עשו רעש ניכר ברשת, הרבה בזכות פוטנציאל תביעת הדיבה שלהם – עד כה אף פוליטיקאי שהוזכר לא הגיש תביעת דיבה, אם כי נתניהו איים בכזו – אבל לא זכו כמעט לכל חשיפה בתקשורת הממוסדת.

נפגשתי עם יניב לראיון שלשום (א'). הוא ממוקד, אנרגטי ובאופן מפתיע – במיוחד בהתחשב בכך שאין לאיש אלוהים והוא לא מפחד מכלום – רך דיבור.

שוב ושוב אתה אומר שאין טעם ללכת עם החומר שלך למשטרה או ליועץ המשפטי לממשלה, כי ידיהם כבולות. אמרת שאף אחד לא רוצה לגמור כמו ניצב מזרחי. האם השיטה לא פשטה רגל על כדי כך שאי אפשר לתקן אותה?

"אני אומר לך יותר מזה. אני אומר לך שאיווט ליברמן ידע מראש מה הולכים לשאול אותו. כשאתה שומע את מה ששודר [בתחקיר של ערוץ 10 – יצ"ג], את התשובות של ליברמן, עם הנונשלנטיות, והחוסר לחץ ואפילו השנינות, אז מה שאני אומר לך עכשיו יישמע הרבה יותר הגיוני: הוא ידע מראש מה ישאלו אותו. ראיתי אותו ביותר ממקרה אחד כזה. עכשיו, ללכת למשטרה כל אחד יכול, לא רק אני יכול, כל אחד יכול, אבל מה יצא מזה? עוד 15 שנים של חקירה? עוד תיק שמעלה אבק אצל מבקר המדינה?

"יש דבר אחד במלחמה בשיטה שעוד לא ניסינו, וזה לייצר שקיפות של 100%. 100% שקיפות תתן לנו 100% נקיון משחיתות. עכשיו, אני לא חושב שנוכל להגיע ל-100%, אבל אני חושב שבמאבק נחוש ואקטיביסטי אפשר להתקרב. אם תלחם בשיטה מאבק חורמה, תוכל לנצח. זה נראה כמו מאבק סיזיפי, והוא מתסכל, כי אתה מטפס במעלה ההר וצונח חזרה, אבל גם במאבק כזה האבן אף פעם לא חוזרת באמת לנקודת ההתחלה. זה מתיש ושוחק את הצד השני. למאבק כזה בשחיתות יש סיכוי לנצח.

"זה לא מקרה שהחבורה הזו היא כמו עטלפים: באור הם לא יכולים לתפקד. הם אבודים. אם תחצין את אורחות חייהם בשידור חי, לא בסרטונים אלא מהכנסת… תאר לך שחברי כנסת אקטיסטיבים היו חוסמים את הכניסה ללוביסטים לכנסת. לא שמים עליהם תגים; חוסמים את הכניסה שלהם. מה היה עושה יושב ראש הכנסת? יביאו משטרה? יפנו את חברי הכנסת בכוח? אם כן, מאות אלפים יעלו לירושלים. האופוזיציה חייבת להיות אגרסיבית. אני מאד מאמין במה שחומסקי אמר: מול אלימות שלטונית, חייבים לעמוד בכוח. בנחמדות זה לא יילך."

איך אתה רואה תפקידך כחבר כנסת?

"אנחנו צריכים חבר כנסת שיגרור לוועדת הביקורת המדינה של הכנסת את היועץ המשפטי לממשלה, כי היועץ הזה לא יכול להחליט בנושא של ליברמן. אחרי הכל, הוא [וויינשטיין] היה עורך הדין של צ'רנוי. והוא לא יכול להחליט בענייני נתניהו; הוא היה העורך דין המשפחתי שלו. ואת מבקר המדינה החדש צריך לגרור לכנסת לחקירה, כי הוא עבר אודישן על ידי נתניהו.

"ורק חבר כנסת יכול לגרום אותם לחקירה. אנחנו רוצים להכנס לכנסת כי רק משם אפשר לחקור אותם. כעיתונאי, אתה יכול להגיע אליו עם שאלות, אבל יכול להפגין לו מול הבית, אבל הוא לא רואה אותך. אזרח לא יכול לעשות את זה. אתה לא יכול לגרור אותו לחקירה. תאר לעצמך שאתה גורר אותם לשימועים ובירורים. אנחנו ניצוק תוכן לתפקיד הח"כ. ואם הם לא ירצו להגיע, נעתור לבג"צ. ככה זה כשאתה ח"כ, ועם חסינות, ולא יאונה לך רע. אפשר לעשות מופעים של אומץ, אבל השינוי יגיע רק מהכנסת.

"תחשוב על אורי אבנרי: הוא הלך לכנסת כשהבין שהולכים לסתום לו את הפה באמצעות חוק לשון הרע. והוא היה, לבד, קוץ בתחת של השלטון. ואז לא היו רשתות חברתיות, ולא היו בלוגרים, היה ערוץ אחד שמשדר דקה וחצי ביום ו"קול ישראל" שכפוף ללשכת ראש הממשלה. היום, שלושה חברי כנסת יכולים לחולל מאבק עצום לשקיפות. לא נהיה המחוקקים הכי גדולים, אבל נהיה הבולמים הכי גדולים של השחיתות.

"ואנחנו לא מפחדים מתביעות. אדרבא, שיגישו תביעות. כל מה שאנחנו אומרים מתבסס על עדים שהוקלטו, שהדברים שלהם תועדו, ושיש לנו התחייבות מצידם להתייצב במקרה של הליך משפטי. עכשיו, תאר לעצמך שאתה חבר כנסת: כל זה כבר לא סרטוני בחירות, הם לא יישארו תעמולת בחירות, הם יהפכו לשימועים. ושם נוכל לנהל מאבק אמיתי, כשעורך הדין שמרון לא יכול לסוכך על נתניהו. ואני אזמן את שרה נתניהו לכנסת, ואם מישהו לא יסכים, אז נלך לבית המשפט. אנחנו נזמן את כל העדים. אנחנו נערכים לזה יותר מחצי שנה, וזה תפקיד לא פחות חשוב מלחוקק.”

הרבה יותר קשה להכנס לכנסת כנציג של מפלגה חדשה.

יניב מהנהן. "כמעט בלתי אפשרי."

אז למה לא לחבור למפלגה קיימת?

"כי שינוי כזה מתוך מפלגה קיימת בלתי אפשרי. שום מפלגה קיימת לא היתה מאפשרת לך לחולל קמפיין בחירות כזה. הסרטונים שלנו התחילו כקוריוזים, אבל חכו להמשך: זהו דוקו-אקטיביזם, לא סתם תעמולת בחירות. זה חייב להתחיל מהקל אל הכבד, לעבור מההומוריסטי לכואב. זה לא ייגמר בגרביים: אמרנו מראש שיש לנו 20 פרקים.

"אנחנו עושים את המקסימום שניתן במסגרת האילוצים. רק ב-29 בנובמבר קיבלנו תעודת הרשמה כמפלגה. ביום חמישי השבוע נציג את הרשימה שלנו, עשרה מתמודדים: חמישה גברים וחמש נשים. ואז, החל מיום ראשון, אנחנו עולים על אוטובוס וחורשים את הארץ במסלול אלכסוני. אנחנו נהיה חודש בדרכים, ונעלה סרטונים מהמסע שלנו כמו גם עוד סרטוני שיטה. אנחנו מתכננים לסיים בסרטון שישאל מה עושים האחים עופר בכור בדימונה. נעלה סרטון נגד נוני מוזס [הבעלים של תשלובת "ידיעות אחרונות" – יצ"ג]: אנחנו אומרים שאנחנו צריכים לבחור, או דמוקרטיה או נוני מוזס. נעלה סרטון, שילווה גם בשלטי חוצות ובמודעות בעיתונים נגדו.

"עכשיו, יכול להיות שזה יאמר ששום גוף של נוני מוזס לא יסקר אותנו במהלך כל הקדנציה, אבל אנחנו רשימה חדשה, שבהחלט יכול להיות שהיא באה לקדנציה אחת: כי כדי לנהל את המאבק הזה, אסור שיהיה לך שום שיקול של עתיד, שום חישוב של קואליציה, שום חישוב של עם מי אתה רב. אנחנו באים לארבע שנים, שמונה שנים. לא חושבים על תפקיד של שר, לא על תפקיד ראש הממשלה. אנחנו נפעל תחת ההנחה שאנחנו עומדים להתפרק, נשלם כל מחיר – כולל לא להיות שוב בכנסת. אין לנו בעיה לשלם מחיר כבד. ובעידן הזה, היכולת שלך להניע ציבור לתמיכה היא עצומה. הרבה שנים לא ניהלו את המאבק הזה ככה. רק תחשוב מה הליכוד עשה לקדימה, עם 12 מנדטים, ואנחנו נוכיח שאפשר לעשות את זה גם עם שלושה."

אמרת בעבר שאם תראו, זמן קצר קודם לבחירות, שאתם לא נכנסים לכנסת, תוותרו על המירוץ.

"כן. המטרה שלנו היא לא לגרום לאובדן קולות למחנה הדמוקרטי. אם יומיים לפני הבחירות נראה בסקרים – אין לנו הרי אינדיקציה אחרת – שאנחנו לא עוברים את אחוז החסימה, אז נודיע שאנחנו פורשים ונבקש מוועדת הבחירות המרכזית למשוך את הפתקים שלנו. אבל אני מאמין שאחרי המסע שאליו נצא ביום ראשון, ואחרי הקמפיין שנרים – "נוני ונוחי לא קובעים" – אז בסופו, אני מאמין שהסקרים יראו שאנחנו עוברים את אחוז החסימה.

אני שומע ושוב ושוב את הטענה שאתה הורצת על ידי אנשים אחרים כל כך, שגם עכשיו אתה בעצם שליח של מישהו אחר.

יניב צוחק במרירות. "זה כל כך הזוי. למה שמישהו יעשה מהלך של סיכון אישי כזה, לצאת נגד האנשים החזקים במדינה, שפגיעתם רעה ואנושה – למה לי להעמיד את עצמי בסיכון כל כך גבוה כפרונט של בנאדם אחר? אתה מכיר פוליטיקאי שבכלל מסכים עם מה שאני עושה? זה מהלך שרני בלייר ואני מסכימים לעשות אותו; אין אדם אחר שמוכן לשלם את המחיר של יציאה נגד "ישראל היום", כפי שנצא, או שיהיה מוכן לצאת ככה נגד נוני, איווט, ועיני."

במובנים מסוימים אתה מתנהל כמו חוזר בשאלה. מה היתה נקודת התפנית שלך?

"אני לא בטוח שהיתה כזו. זה היה תהליך של שנתיים או מעט יותר. לא היתה שם נקודת תפנית הוליוודית – כל מראיין מציג סיבה אחרת למפנה שלי. מצאתי את עצמי מאבד את כל החברים שלי, מאבד את ליאור אשתי, מגדל קרחות חרדה. ובעיקר, בכל פעם שקראתי על הסתבכות של מישהו בעיתון, אני חושב לעצמי "עוד רגע אני אהיה כמוהו, עוד רגע אני מחליק כמוהו, ולא יוצא." ואז אתה צריך לקבל החלטה בסיסית: גלישה במורד, או תיקון עמוק.

"וזה שינוי של כל אורחות חייך. ביקורת על כל מה שעשית, וזה היה צריך להיות תהליך פומבי. בגלל שהייתי מאד מוחצן בחיים הקודמים שלי, חשבתי שבכל זאת, אני אחד מהסמלים של הסיאוב והכיעור, וחשבתי שהשינוי צריך להיות פומבי, ושאם אתעד את כל התהליך באופן כנה וחושפני, גם אם אחטוף ביקורת, אהיה דוגמא לאנשים אחרים, שיפעלו גם הם כמוני."

למה השמאל הלאומי לא המריא? למה פנית למסגרת חדשה?

"כי במחאת הקיץ של 2011 קיבלתי את השיעור הכי גדול של החיים שלי. הבנתי שהתגיות של ימין ושמאל לא מדברות יותר לאנשים הצעירים. מבחינת מאות האלפים שיצאו לרחובות, המיליונים שהשתתפו במחאה, המחנות של ימין ושמאל לא רלוונטיים יותר. מה שכן רלוונטי הוא קיומו של מחנה דמוקרטי ומחנה של זכויות אדם. מתוך הערכים האלה נובעת כל תפיסת העולם שמדברת על שוויון וצדק חברתי.

"רני בלייר, השותף שלי להקמת 'ארץ חדשה', מגיע מהשמאל הרדיקלי, הוא הצביע בל"ד. אני הגעתי ממה שכיניתי שמאל לאומי או שמאל ציוני, ואתה מבין שהשיח – גם הרדיקלי וגם הציוני – לא אמיץ ולא מעודכן. אנחנו אמורים להיות מחנה שמתעדכן, פורץ גבולות ופורץ שיח, לא להיות שמרנים בגוף של מים עומדים, ובעצם הצעירים מתקדמים הרבה יותר מאיתנו ואנחנו שמרנים, מעין רפובליקנים כאלה, שמדברים על דמוגרפיה, דמוגרפיה, דמוגרפיה, שסתם קוראים לעצמם שמאל. אנחנו עדיין עומדים באמצע השיח של שנות התשעים, שכבר מזמן לא רלוונטי. וזה מה שקרה למחנה הרפובליקני בארה"ב – ודאי אחרי הבחירה השניה של אובמה, אבל גם לפני.

"אנחנו צריכים להתחבר לרב תרבותיות. מחאת הקיץ היתה אולי בוסרית, אבל היה בה משהו מאד אמיץ. תראה מה קרה במאהל בבאר שבע: בדואית עולה על הבמה, נואמת, וזוכה לתשואות עצומות, לא לצעקות נוסח בית"ר ירושלים.

"ואז אתה מבין שהמחנה שלנו בעצם נתקע. התחלנו להסתובב ברחבי הארץ, והגענו למסקנה שהמחנה שלנו לא מציג אלטרנטיבה, הוא עסוק בחיפוש ספינים. ואת זה עשה גם 'השמאל הלאומי'. במקום להבין שאנחנו צריכים להציג אלטרנטיבה חברתית שלמה, במקום להבין שאנחנו במאבק ארוך טווח, ושלמרות זאת תפיסות עולם משתנות מהר – תראה מה קרה לטייקונים בשנתיים האחרונות; הם לא מקבלים הלוואות, המונופולים שלהם קורסים והם הופכים לפרסונה נון גרטה – אם רק אתה תציב אלטרנטיבה רעיונית. את מה קרה לטייקונים, אפשר לעשות למאבק הפוליטי – אבל רק אם אתה לא מתחפש לנפתלי בנט.

"הדרך להתמודד עם הפאשיסטים היא להציג מדיניות ערכית שלמה, וזה לא משנה אם תפיל את נתניהו עכשיו או עוד שנה. תן לו להקים ממשלה 'משלנו', כמו שאיווט אוהב; תן להם לשלוט כמו שהם רוצים. שום ליברל אמריקאי לא מעלה על דעתו שג'ון קרי צריך היה להכנס לקואליציה עם בוש. ושום מדינה לא נחרבת רק בגלל שהצד השני מחזיק בשלטון. הטשטוש מחריב את הסיכוי לשינוי אמיתי.

"וזה מה שעושה יחימוביץ'. היא קורצת למחנה הפאשיסטי. מה זה 'סיכוי אפסי שנכנס לממשלת נתניהו אבל זו איוולת פוליטית לפסול זאת'? מובן מאליו שפוסלים את זה. העובדה שציפי לבני התרסקה בפוליטיקה היא סיבה להצטרף לנתניהו? לבני התרסקה בפוליטיקה משום שסירבה בתוקף לשמש כראש האופוזיציה. כשביבי תפקד כראש האופוזיציה, הגיע זמנו. את לא רוצה לדבר על ההתנחלויות? אל תדברי. בואי לא נדוש בעבר. אבל את חייבת תוכנית מדינית.

"אין יותר מה לדבר על התכניות של שנות התשעים – מתווה קלינטון, ז'נבה, כל זה נגמר. הזמן שחלף מחייב אותנו להגיע להסדר אזורי. ראית דוגמא להסדר כזה אחרי ההתקפה האחרונה בעזה. כדי להגיע להסדר, אתה צריך שתיים מתוך שלוש המעצמות האזוריות – טורקיה, מצרים ואיראן. אם אתה רוצה להגיע להסדר שתי מדינות, אתה חייב הסדר אזורי – שיחות רק מול אבו מאזן או החמאס לא יעבדו יותר. אנחנו חייבים לדבר עם כולם – עם הפתח, עם חמאס, ארדואן, מורסי. ישראל היא מעצמה, ומעצמה מדברת עם כל מדינה."

אתה מדבר בלהט רב על זכויותיהם של ערביי ישראל. זה בלט לעין גם ב'שמאל הלאומי', שאותו בחרתם לסיים בציטוט המאמר של עזריאל קרליבך, 'זעקי ארץ אהובה.'

יניב מהנהן. "המחנה הדמוקרטי בישראל, שצריך להקים מחדש, מבין שבתוך גבולות ישראל הריבונית חייב להתקיים שוויון מוחלט. הוא צריך לדעת שאף פעם לא הענקנו הזדמנות לשוויון כזה; שמגילת העצמאות המרהיבה, שהתנועה הקומוניסטית חתומה עליה, היתה טקסט מרהיב שלא עמד במבחן המציאות, כי מיד הוקם הממשל הצבאי.

"וכשהוסר הממשל הצבאי, וערביי ישראל יצאו להפגנה לאומית ישראלית – לא פלסטינית – ביום האדמה, כשהם צעדו עם דגלי ישראל (כפי שמעטים זוכרים היום), וביקשו את זכויותיהם האזרחיות, שלא יחרימו את אדמותיהם, הם חטפו פעם שניה אגרוף בפרצוף.

"האגרוף השלישי הגיע ב-1999. הם הצביעו בהמוניהם לאהוד ברק – מועמד ציוני, גנרל שרץ על סבנה, ומחבלים וסרבל וצל"שים – וגילו שבניגוד לכל ההבטחות, הוא הקים ממשלה שאין בה שר ערבי, שלא מתכוונת לקיים את ההבטחה שלה על שוויון בהשקעות בין המגזרים. ואז הגיעו מהומות אוקטובר. ושלטון שבו גם ראש הממשלה וגם השר לבטחון פנים יורה על אזרחים ערבים שבסך הכל חסמו כבישים. מה שעשו במחאת הקיץ לא פעם ולא פעמיים ואף אחד לא חשב לירות.

"ואז אתה מבין שאזרחי ישראל הערבים הרבה יותר נאמנים למדינה ממה שהיו יהודים במצב דומה. ואתה מתחיל להבין שאנשים כמו עזריאל קרליבך וזאב ז'בוטינסקי, שהוגדרו פעם כאנשי ימין, הם אנשי המחנה הדמוקרטי, לא הפאשיסטי."

(יוסי גורביץ)

מערכת הבחירות בארה"ב נגמרה אתמול, ולמרות כל החששות היא נגמרה היטב. השקרן הכפייתי מיט רומני הולך הביתה, ואובמה מקבל ארבע שנים נוספות. האמריקאים אמרו "לא" מהדהד לקריקטורה האנטישמית שלדון אדלסון; הוא הימר על מספר מועמדים (רומני ומספר חברי סנאט וקונגרס), והם הפסידו כולם. ירושלים נשארה כמאחז האחרון של אדלסון. רק שם עדיין הבובה שלו עדיין מתפקדת. בובה? כן. נתניהו לא מטומטם, ובכל זאת בחר להמר בכל מה שיש לו על נצחון של רומני. יכולות להיות לכך כמה סיבות: הוא לגם יותר מדי מהקוקטייל ההזוי שמכרו בפוקס ניוז ובישראל היום, והשתכנע שהמשחק גמור ורומני ניצח; הוא חזר לשורשים הרפובליקניים שלו והעז לעשות לאובמה את מה שלא העז לעשות לקלינטון בקמפיין 1996; או שהוא הבין מהאיש שנתן לו את מתנת הבחירות היקרה ביותר, החינמון "ישראל היום", מה הוא צריך לעשות.

על פניו, אפשר היה לצפות שאם האמריקאים זרקו את הקרקס הנודד של אדלסון לפח האשפה של ההיסטוריה, גם הישראלים יכולים לעשות זאת. בפועל, הסיכויים לכך קטנים, ומכמה סיבות.

קודם כל, הונאה אידיאולוגית. הבחירות בארה"ב היו המחודדות ביותר שנערכו שנים רבות, והן תוארו בדאגה כרוויות שנאה. בפשטות, אחרי 20 שנה שהדמוקרטים והליברלים חטפו התקפה אחרי התקפה מהימין הפסיכי, הם התחילו להרביץ בחזרה. הם אמרו מה הם חושבים על האוטומטונים של פוקס ועל האנשים העובדים שמבלים את חייהם בהגנה על הרכוש של אדלסון ושל האחים קוך. וזה עבד: ליברליזם לא מתנצל לא רק החזיק את הבית הלבן – שבלעדיו היתה קורסת רפורמת הבריאות – אלא גם העביר חוקים בעד נישואי גאים בארבע מדינות ולגליזציה של מריחואנה בשתי מדינות. הלסבית הגלויה הראשונה נבחרה לסנאט, והדמוקרטים בחרו גם לראשונה חבר קונגרס הינדי וחבר קונגרס בודהיסט. זה קרה כי הם החליטו להפסיק להתנצל על מה שהם.

זה לא המצב פה, ומכמה סיבות. שלשום, הודיעה יו"ר מפלגת העבודה שלי יחימוביץ' שמפלגת העבודה איננה מפלגת שמאל. היא מפלגת מרכז, היא אמרה. זו היתה אמירה מטומטמת כמעט כמו האמירה של פרס, כשערק לקדימה (עוד נחזור לפרס) שמפלגת העבודה מעולם לא היתה סוציאליסטית. נציגי מפלגת העבודה, ופרס בראשם, שימשו פעמים רבות כסגני יו"ר האינטרנציונאל הסוציאליסטי. אם זה לא שמאל, אני לא יודע מה זה כן. אני לא מעריך את נתניהו בשום צורה, אבל הוא לפחות לעולם לא היה מנסה לטעון שהליכוד איננו מפלגת ימין. הכבוד העצמי של חברי הליכוד לא היה מאפשר את זה. למפלגת העבודה, מצד שני, כבר 35 שנה אין כבוד עצמי.

אישתון, שבדרך כלל אני מעריך מאד, טען בפוסט מושקע שלשמאל אין סיכוי לנצח בבחירות ואשר על כן, מה שהוא צריך לעשות הוא לשקר. כלומר, להתחזות למרכז. יש שתי בעיות: קודם כל, יש פגם במשטר דמוקרטי בכך שאתה משקר לבוחרים שלך (נאיבי, אני יודע, ובכל זאת). ושנית, זה לא יעבוד. המצביעים לא מטומטמים. לא לגמרי. הם יודעים שמפלגת העבודה היא הסטורית מפלגת שמאל, הם זוכרים (ואם הם שכחו, אל דאגה, הליכוד יקפיד להזכיר להם) ששלי יחימוביץ' הודיעה בעבר שהיא הצביעה לחד"ש, וכשהם יראו את יחימוביץ' עוקפת את יאיר לפיד מימין ומתחרה עם נתניהו על לב המתנחלים, הם יריחו את הזיוף מקילומטרים. כל שהא כביצה, ביצה טובה הימנו, והם יעדיפו להשאר בבית. הוא, לפחות, לא מזויף. אפילו אם נניח שהטקטיקה היתה עובדת, והשמאל המחופש למרכז היה מנסה ליישם מדיניות שמאלית – ובכן, אם היה בממשלת ימין, זה פשוט לא היה קורה, ואם הצליח להערים על הבוחרים ולהקים קואליציה רעועה, היא היתה קורסת במהירות אחרי הפגנות ענק – מוצדקות לגמרי – על גניבת הבחירות.

התפיסה הזו היא בייליניזם: העם לא יודע מה טוב לו, אז צריך לרמות אותו. אפשר לעבוד על כל הבוחרים חלק מהזמן, אני מניח, אבל לא כל הזמן. וכשיגיעו הבחירות, והן יגיעו מהר, אז הנוכלים ישלמו על כך מחיר כבד, ויקברו את המחנה שלהם לשנות דור.

בעיה אחרת היא קבוצת האופורטוניסטים הגדולה שבפוליטיקה הישראלית. הגדול שבהם, כמובן, הוא שמעון פרס. בשבועיים האחרונים התפרסמו כמה מאמרי דעה, בעיקר ב"הארץ", שקראו לו לשוב ולהציל את המולדת. אני מוכן להמר על כף ידי השמאלית (לא יכול לכתוב בלי הימנית) שהם לא נכתבו בלי איזו שיחת טלפון או פגישה דיסקרטית ממישהו בלשכת הנשיא – לא שימון עצמו, כמובן, הוא לא עד כדי כך חובבן.

פרס, אומרים לנו, יציל את השמאל. כמה הערות: קודם כל, מדובר באדם שעבר את גיל הפרישה כל כך מזמן שהוא כבר לא זוכר אותו. אפילו הגרונטוקרטים של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית לא היו ממהרים למנות מישהו בגילו. שנית, בפעם האחרונה שפרס רצה להתמודד, ב-2001, הוא ניסה לשכנע את מרצ להריץ אותו לראשות הממשלה (הוא היה זקוק לעשרה חברי כנסת לשם כך). שבועיים אחר כך הוא זחל, במיטב חוסר החן שלמדנו לצפות ממנו, לממשלת שרון. עכשיו הוא מדבר על כך שהוא יציל את השמאל. זכרו: שבועיים אחרי הבחירות, הוא יזחל לממשלת נתניהו. זה האיש, זה טיבו.

ואם הנסיון של פרס לרוץ עוד פעם – כנראה שלא למד את לקחו של יצחק נבון, שרץ לכנסת אחרי הנשיאות והפך לבדיחה; פרס מעולם לא היטיב ללמוד את לקחם של אחרים – הוא פארסה, נסיונה של ציפי לבני להצמד אליו הוא גרוטסקה. העיוור מוליך את הפיסח. פרס, מי שתהילתו על כך שתמיד נכשל במבחן הבוחר ("אני לוזר?"), אמור לשאת השמימה את הכושלת בפוליטיקאים שלנו, מי שעמדה בראש המפלגה הגדולה ביותר בכנסת האחרונה ועשתה איתה… כלום. עד שהכלום הזה הביא להדחתה מראשות המפלגה, שמיד לאחר מכן קרסה כסופלה. אפשר להבין את לבני: אפילו פרס הוא מועמד מושך יותר מאולמרט, איתו היא מנהלת פלירט נלעג מזה כחודש. לא ברור מדוע אנחנו צריכים להשחית כוחות על צמד הפוליטיקאים הכושלים האלה, שלא ידעו מתי לפרוש בשארית של כבוד. לבני אפילו לא מעיזה להתמודד במקום הראשון; היא יודעת שאין לה סיכוי ושהיא תזכה בקיתונות מוצדקים של לעג. היא מתחבאת מאחורי פרס.

שמאלנים, רוצים לנצח? הסיכוי לכך עכשיו קטן, אבל כדי שזה יקרה, צריך שתרחשו כבוד לעצמכם. הפסיקו להתחפש. אין לכם – ודאי לא בהשוואה למפלגות הימין – במה להתבייש. קוראים לכם סמולנים? אמצו את הקריאה. הדמוקרטים אימצו את סמל החמור שהודבק אליהם והפכו אותו לסמל גאה. אל תסתירו את מה שאתם, אף אחד לא יקנה את זה. אל תברחו מעצמכם; ירדפו אחריכם. איך שר יובל בן עמי? "שק לי איווט/גם אני משתמט/אני הומו/ושמאל/וחופשי."

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הכנסת אישרה לפני זמן קצר בקריאה שניה ושלישית את החוק שמאפשר לממשלת ישראל להעניק לחברות ענק פטור עצום ממסים. הפרשה הידועה בשם האורווליאני "הרווחים הכלואים" באה על סיומה כצפוי: נתניהו ושטייניץ העניקו לחברות הענק, שגם כך שילמו מס מגוחך, מתנה בשווי 27 מיליארדי שקלים. 21 חברי כנסת התנגדו – באופן משונה, שלי יחימוביץ' לא נאמה וגם נמנעה מהפעלת משמעת סיעתית – ו-38 תמכו. וזהו. 27 מיליארדים התפוגגו.

החרפה הזו מתנהלת כבר כמעט חמישה חודשים, והיא מבהירה לכל מי שעוד לא הבין מה סדר העדיפויות של ממשלת נתניהו: קודם כל התאגידים והעשירים, אחר כך כל השאר. כדי לקדם את התכנית הזו, משרד האוצר שיקר לכנסת: הוא טען שהן משלמות מס של 7.9%. רק אחר כך, כשזהבה גלאון לחצה את סגן שר האוצר, הוא נאלץ להודות שהשיעור האמיתי הוא 3.3%.

אנחנו הולכים לבחירות משום שנתניהו לא העז להציג לכנסת את התקציב שלו, שצפוי לגרור קיצוצים בשירותים לציבור (זו המשמעות של קיצוצים בתקציב) בשווי משוער של כ-14 מיליארדים. כלומר, אלמלא המתנות ששטייניץ התעקש להעביר לתאגידים, היינו ביתרה של 13 מיליארדים, לא בור של 14 מהם. שטייניץ אמר היום שלהערכתו, המינימום שהאוצר יקבל הוא שלושה מיליארדים אבל יכול להיות שזה יגיע עד שמונה מיליארדים. וואלה? אתה לא יודע? חמישה מיליארדים שקל כסף בינך ובינם, מה היא?

זה, נזכיר, הכסף שלנו. החברות קיבלו הטבות ניכרות על מנת שישקיעו כספים בישראל. לא רק שהן לא השקיעו, הן גם מקבלות – ודורשות – הנחות מס מפליגות. בפעם הבאה ששטייניץ או נתניהו ינסו להפחיד אתכם בכך שהעלאת מסי חברות "תרחיק חברות מישראל", זכרו כמה שילמנו כדי למשוך אותן אלינו, וכמה מפוקפקת התועלת שראינו מכך.

הגזירות של נתניהו, שכל כך הפחידו אותו שהוא העדיף ללכת לבחירות בתקווה שתוך כמה שנים הציבור ישכח (הברירה האחרת היתה ללכת לקמפיין אחרי העברת הגזירות), לא הלכו לשום מקום. בפברואר, עם הקמת הממשלה החדשה, הן תשובנה חזרה. אם אתם לא רוצים לשמוע את שטייניץ מסביר אז למה הוא מונע מהילדים שלכם חינוך, מההורים שלכם סיעוד, ממכם עצמכם טיפול רפואי נאות, למה הוא נאלץ לצמצם את מספר השוטרים ברחוב שלכם ולמה הרחוב עצמו לא ישופץ בימי חייכם, למה התחבורה הציבורית שלכם מזכירה מזמן עולם שלישי – ולשמוע אותו עושה את כל זה כשהוא מסביר בחוצפה בלתי מודעת לעצמה שהוא "שר אוצר חברתי" (האיש שחושב שאלוהים קיים כי אנחנו יכולים לדמיין אותו, כמו שאנחנו יכולים לדמיין חדקרן ורוד ומעופף, טען היום שהוא "אויב הטייקונים"), אז כדאי שתעשו משהו בנידון, כל זמן שאתם עדיין יכולים.

רצוי, כמובן, שתצביעו למרצ, כי זו המפלגה שנלחמה על הנושא הזה יותר מכל מפלגה אחרת. היא המפלגה שחשפה את השקרים של האוצר, שיצאה לקמפיין ציבורי בנושא, ושכל חברי הכנסת שלה התייצבו להצבעה. אבל מעבר לזה, בניגוד למה שמוכרים לנו פרשנים בעיני עצמם, אלה הבחירות הכי מעניינות שהיו בישראל לפחות מאז 2006, וההתעניינות בהן רבה. אנשים מדברים על פוליטיקה והם גם מקשיבים. ולמי שמקשיב לכם צריך להעביר מסר אחד חד וברור: רק לא נתניהו. רק לא נתניהו, ורק לא התחליף הנוצץ שלו, לפיד. ויש מספר אחד חד וברור שצריך להתלוות למסר הזה: 27 מיליארדים. 27 מיליארדים. 27 מיליארדים.

כי אם אלה המתנות שהוא נותן לעשירים על חשבונכם ערב בחירות, רק חשבו מה הוא יעשה לכם בעבורם אחריהן.

(ועל המתקפה שלא היתה באיראן נדבר מחר, אם יהיה זמן.)

ועוד דבר אחד: הכינו את הממחטות, וקראו את הפוסט הזה של ואנדרסיסטר, שקורעת כדג את שלמה מעוז, שבאמצעות דיבורים על "אוסטרו-הונגרים" משמש כשליחו של נתניהו לדבר עבירה.

(יוסי גורביץ)