המלחמה לא משלמת על עצמה, ויש לה מנצחים. לא מי שחשבתם

מי הפסיד מ”צוק איתן”? כולם, חוץ מהימין הישראלי והימין הפלסטיני: שוב, כמו במקרה של פיגועי שנות התשעים, אפשר לראות איך הליכוד וחמאס פועלים יד ביד.

סקר שנערך בימים האחרונים על יד המרכז הפלסטיני למדיניות ומחקר מצא שהתמיכה בחמאס רושמת שיאים בקרב הציבור הפלסטיני. איסמעיל הנייה גובר על אבו מאזן בסקר לבחירות לנשיאות, בשיעור מרשים: 61:32. כמעט כמו הנצחון של שרון על אהוד ברק. לפני חודשיים, מצאו אותם סוקרים שאבו מאזן מביס את הניה ביחס של 53:41. לראשונה, הנייה מנצח גם את מרוואן ברגותי, ביחס של 49:44.

בבחירות לפרלמנט, החמאס ינצח את פתח בשיעור של 46:31; לפני חודשיים, הפתח נחשב כמנצח בשיעור של 40:32. התמיכה בחמאס בגדה (47%) גדולה מהתמיכה בו בעזה (44%) – בעזה הרגישו היטב את מחיר נצחון החמאס. אבל אולי הנתון המשמעותי ביותר הוא זה שקובע ש-53% מהפלסטינים חושבים שהדרך לנצחון על ישראל היא במאבק אלים, בעוד שרק 20% חושבים שהמאבק הלא אלים הוא הדרך הנכונה – ואפשר לראות את הסיבות לכך בעובדה ש-79% מהפלסטינים חושבים שחמאס ניצח במלחמה.

במילים אחרות, ישראל שוב הצליחה לשכנע את הפלסטינים שהיא מבינה רק כוח, ועל כן היא צפויה לקבל עוד מאותה המנה. בצה”ל ודאי נושמים לרווחה: המאבק הלא-אלים היה הדבר המסוכן ביותר לבהמה הירוקה. פעם אחר פעם, חמושי צה”ל נאלצו לפברק פרובוקציות אלימות, לעתים תוך שימוש במסתערבים, כדי להצדיק את הדיכוי האלים של המחאה הלא-אלימה. אחרי “צוק איתן,” פלסטינים שתומכים במאבק לא-אלים מנהלים מאבק במעלה גבעה: הם צריכים להסביר איך מדינה שמבינה רק כוח תשתכנע ממאבק שלא משתמש בו.

במקביל, מראים הסקרים שגם הליכוד והבית היהודי רושמים עליה בסקרים. המלחמה היתה כשלון, אבל היי – הבאנו הרבה גופות של ילדים, ויש לזה לא מעט קונים בציבור היהודי. בן דרור ימיני נהג לטעון שאין ימין קיצוני בישראל, כי “עוצמה לישראל” ודומותיה לא חוצות את אחוז החסימה; מי צריך את “עוצמה לישראל”, כשאפשר להצביע לבנט ולדנון, שאומרים את אותו הדבר, רק בצורה פרועה פחות?

אבל לכל גופות הילדים האלה יש מחיר, וכולנו הולכים לשלם אותו. אל דאגה: הממשלה תסתיר את המחיר.

* * *

שר הבטחון יעלון אמר היום שמחירו של מבצע “צוק איתן” הוא תשעה מיליארדי שקלים. אמיר שיבי כבר עשה חישוב מהיר ומצא שהריגת כל פלסטיני – הרגנו כ-2,100 מהם – עלתה לנו ארבעה מיליוני שקלים בערך. שזה די שומט את הלסת. (יעלון, אגב, אמר שיש לישראל חימוש מדויק שמונע פגיעה בילדים, ושזו עלות נכבדת מן התקציב. העובדה שהחימוש המדויק מונע פגיעה בילדים מסבירה כנראה את השימוש המסיבי של צה”ל בארטילריה במבצע הזה, אבל הכתבים הצבאיים מאולפים לא לאתגר את נציגי צה”ל.)

מאיפה יגיע הכסף? אל דאגה, צה”ל יקבל את שלו. צה”ל תמיד מקבל את שלו. הממשלה עורכת קיצוצים בבסיס התקציב. המשמעות היא שהקיצוצים האלה הם קבועים, הם יחזרו על עצמם מדי שנה. משרד החינוך יאבד לטובת צה”ל 480 מיליוני שקלים כל שנה. משרד התחבורה יאבד לטובת צה”ל 243 מיליונים כל שנה. ההשכלה הגבוהה תקוצץ לטובת תנאי הרס”רים ב-179 מיליוני שקלים כל שנה. משרד הבריאות יעביר לצה”ל 50 מיליונים כל שנה. אנחנו הולכים לשלם על התענוג של הריגת 500 ילדים עזתים הרבה, הרבה זמן. כמובן, מי שידפק מהקיצוצים האלה, בהתאם למדיניות הניאו-ליברלית של שר החינוך מטעם “יש עתיד,” יהיו התלמידים בפריפריה. אתם יודעים, אלה שהרגע יצאו מחודשיים של הפגזה. אז במשך השנים הקרובות הילדים שלכם יהיו נבערים יותר, התחבורה תרד לרמה של הודו – רכבות מהירות? תשכחו מזה, הכסף יילך למכוניות לקצינים – ומערכת הבריאות תתדרדר עוד יותר, אבל כשאתם נרקבים בחדר המיון, תוכלו לפחות להתנחם בכך שהפכנו את מוחמד דף לאלמן ושהרגנו את בנו הפעוט ובתו. היה שווה!

אבל רגע, האם אתם מרגישים שאתם בטוחים יותר בעקבות "צוק איתן" וההוצאה עליו. האם באמת היה שווה?

ואל תדאגו לצה”ל: הוא לא יעצור בהחזר הוצאות “צוק איתן.” הוא ידרוש עוד. הוא תמיד דורש עוד. אמנם, לא נותרו מדינות אויב: החונטה הצבאית של מצרים היא בעלת ברית של החונטה שלנו, ירדן היא בעלת ברית כבר שני עשורים ויותר, ללבנון אין צבא ראוי לשמו והחיזבאללה מעולם לא ניסה לערוך מבצעים של ממש בשטח ישראל, הצבא הסורי התפרק בפועל – אבל, ממהרים בצה”ל לומר, יש את דאע”ש. וואלה.

אמנם, בהתחשב בביצועים העגומים של צה”ל נגד חמאס, אולי זה לא יהיה רעיון כל כך טוב שהוא יילחם בדאע”ש – שמתם לב, אגב, איך ככל שמספר חובשי הכיפות בצבא עולה, כך חלה ירידה מקבילה ביכולת שלו? – אבל בסופו של דבר, דאע”ש היא מיליציה איסלמיסטית ולא יותר. כדי שהיא תוכל לפעול, היא צריכה קרקע של תומכים. בעיראק, היא נשענת על המשולש הסוני – האזורים הישנים של המיליציה של אבו מוסאב אל זרקאווי מלפני עשור, שדאע”ש היא היורשת שלו. בסוריה… אף אחד לא ממש סגור מה היא עושה בסוריה, אבל צריך להיות ברור שגם אם דאע”ש תוכל לכבוש מוצב של צה”ל, היא לא תוכל להחזיק בו.

זה לא מפריע לצה”ל, ולראש הממשלה, להמשיך לצייר אותה בתור איום קיומי. הרי אנחנו צריכים איום קיומי – איום כלשהו. אחרת, ממה נפחד? אחרת, למה שנעביר את הכספים שלנו לצה”ל, תוך שאנחנו מקדמים מבלי דעת את החזון הניאו-ליברלי של חיסול הממשלה פרט להוצאות צבאיות? שמתם לב, אגב, שהשטן הגדול של העשור האחרון, איראן, פתאום נעלם ממפת האיומים של לשכת נתניהו? שם זה דאע”ש לארוחת בוקר, דאע”ש לארוחת צהרים, ודצ”ך דאע”ש באח”ב לארוחת ערב. עוד דחליל.

רגע, למה בעצם אנחנו מקצצים את התקציב? יש שתי דרכים לממן מלחמה: קיצוץ תקציב או העלאת מסים. המונח “קיצוץ תקציב,” אף שהוא מדויק, מטעה: המשמעות שלו היא “קיצוץ שירותים לאזרח.” למה אנחנו מקצצים שירותים?

כי העלאת מסים מנוגדת לתפיסה הניאו ליברלית, שבה מחזיקים הן ראש הממשלה הן שר האוצר, ומשום שהשניים יודעים שאם תהיה דרישה להעלות את המסים, האנשים שייפגעו מכך הם האוליגרכים: טייקונים וחברות ענק שמשלמות מס מגוחך. חברת טבע, למשל, שהמנהל שלה בישראל – אבינועם ספיר – הוא ממייסדי “יש דיווידנד,” משלמת מס בשיעור 0.3%. אם תהיה דרישה להעלות מסים – ואין ספק שעל מלחמות צריך לשלם – החברים של לפיד ונתניהו יהיו הראשונים שיצטרכו לשלם. אז הם מעבירים את התשלום אליכם. אחרי הכל, חברי האוליגרכיה לא ירגישו את הקיצוצים במערכות הממשלתיות: הם משתמשים במערכות פרטיות כבר מזמן.

צריך לשים לב לשאלה הזו, כי יש סיכויים טובים במיוחד שהבחירות יוקדמו. שמתם לב שלבני עושה קולות של פרישה? שמתם לב שלפיד תוקף בפומבי את ההחלטה לספח 4,000 דונמים בגוש עציון? או. לפיד יודע שאסור לו להגיע לבחירות אחרי שהוא יגיש לנו תקציב גרדומים, אז הוא מחפש דרך להגיע לבחירות לפני התקציב.

וכפי שמציין עידן לנדו, התרגיל הזה רווח בישראל בעשור האחרון: בכל פעם שהממשלה ניצבת בפני תקציב אסוני, שנובע ברוב המקרים מפיטום הבהמה הירוקה, היא הולכת לבחירות – ומי שאחראי לתקציב היא הממשלה הבאה. זו נוהגת להטיל את האשמה על קודמתה – אף שבמקרה של ממשלות נתניהו, הממשלה “הקודמת” מונהגת על ידי ראש הממשלה הנוכחי. זוכרים את התרגיל שעשו לנו נתניהו ושטייניץ, כשהכחישו שיש גירעון של 40 מיליארדים לפני הבחירות ולעגו למופז, שחשף אותו? אז שימו לב, הולכים לעשות לנו תרגיל דומה.

איך אמר את זה ג’ורג’ בוש? דפקת אותי פעם אחת, אשמתי. דפקת אותי פעם שניה… זה לא יקרה. הישראלים אוהבים להעמיד פנים שהם לא פראיירים; הגיע הזמן להעמיד את הטענה הזו למבחן.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

תארו לעצמכם שהיה לכם עובד, שזמן קצר לאחר פרישתו היתה מתחוורת העובדה שהוא רימה את העסק ובזז ממנו 300,000 ₪ בתואנות שווא על פיצויים שלא הגיעו לו – ומיהר להחזיר אותם ברגע שנפתחה נגדו חקירה. תארו לעצמכם שמאז שהאיש עזב את העסק שלכם, הוא היה מעורב בשורה של כשלונות עסקיים מהדהדים והפריח הערכות על המצב הכלכלי שלא היה בינן ובין המציאות כל קשר. האם הייתם מעסיקים את האיש הזה, בהגיעו לגיל 70, שוב? האם הייתם מעסיקים אותו באותו התפקיד עצמו שבו הוא הוליך אתכם שולל?

כי זה בדיוק מה שעשו בנימין נתניהו ויאיר לפיד, כשמינו בתחילת השבוע את יעקב פרנקל לנגיד בנק ישראל. פרנקל כבר כיהן בתפקיד. כשהוא עזב אותו, נאלץ מבקר המדינה גולדברג לבחון את ההסדרים שקימבן לעצמו פרנקל. הוא מצא הונאה ניכרת, במיוחד בתחום ימי המחלה והאש"ל. הדו"ח של מבקר המדינה כל כך הפחיד את פרנקל, שהוא מיהר לשלוח לבנק ישראל המחאה על סך 238,000 ₪, כשהוא כותב ש"להבנתו [הסכום] מהווה סך כל הכספים שזכאותו להם הוטלה בספק על ידי המבקר והיועץ המשפטי של הבנק." זמן קצר קודם לכן, ניסה פרנקל להגיע להבנות עם היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, האיש שלא מצא בכיר אחד שלא היה רחום כלפיו (חוץ מראש אגף חקירות ניצב משה מזרחי.) בפנייתו, תבע פרנקל שאם יימצא שהוא אכן בזז את קופת הציבור, הוא יחזיר את הכספים "וזאת מבלי שיהיה בכך משום הכרה או הודאה כלשהן בנכונות הטענות שהועלו כלפיו." כלומר, שהוא יצטרך להחזיר את הכסף שבלע מבלי שאפשר יהיה לתבוע אותו אזרחית או פלילית.

זה בדיוק התרגיל שבו נוקטים תאגידים כאשר תופסים אותם במעשה הונאה, ביזה או עושק: הם מוכנים להחזיר קצת מן הטרף, ולעתים את כולו, ובמקרים חריגים אפילו לשלם איזה קנס פצפון, אבל הם רוצים בתמורה הצהרה שההסכמה שלהם להחזיר כסף ולשלם קנס איננה הכרה בכך שהם עברו על החוק. בהרבה יותר מדי מקרים, הממשלות מסכימות – כי זה חוסך שנים בבתי משפט והתאגידים מגיעים אליהם עם עוכרי דין הרבה יותר טובים. וזה התרגיל שנגיד בנק ישראל הפעיל כלפי המדינה, המעסיקה שלו לשעבר. מאוחר יותר, ינקוט פרנקל בתרגיל דומה: כשחברת לומניס, שהוא היה היו"ר שלה, קרס, היא שילמה 20 מיליוני דולרים בשל אי גילוי נאות ואי סדרים, כמובן מבלי לקחת אחריות (ראו בקישור למעלה.)

פרנקל לא היה צריך לדאוג יותר מדי מהעמדה לדין: האוליגרכיה דואגת לעצמה. ב-2009, כשמונה שנים אחרי פרישתו של פרנקל, הודיעה הממונה על ההגבלים העסקיים, רונית קן, שהבנקים בישראל מתאמים ביניהם את העמלות ושהם עשו את זה מאז תחילת שנות התשעים, כלומר לאורך כל כהונתו של פרנקל. המשמעות של ההצהרה הזו של קן היא שהבנקים הישראלים – שחלקם, צריך להזכיר, הם בבעלות הציבור מאז פרשת הרצת המניות, וחלקם הופרטו במהלך התקופה הזו – קשרו נגד הציבור. הם מנעו תחרות ואילצו את הציבור לשלם עמלות גבוהות הרבה יותר, כשבכסף הזה הם מממנים את ההרפתקאות הכושלות של הטייקונים.האם קן עשתה משהו מעבר להצהרה הזו? האם היא דרשה לגרור את מנכ"לי הבנקים והיו"רים שלהם בציציות ראשם אל בית המשפט ולכלוא אותם כעושקי הציבור? בואו לא נסחף. אלה אנשים ומוסדות חזקים מדי, וקן רוצה למצוא ג'וב טוב אחרי שהיא עוזבת את השירות הממשלתי. ומה עשה הנגיד פרנקל, שבין שאר תפקידיו אחראי על הפיקוח על הבנקים (המפקח על הבנקים כפוף לו) בזמן שהחזירים השמנים הונו את הציבור? שום דבר, תודה ששאלתם. בשביל מה אתם חושבים שהוא היה בתפקידו?

נתניהו ולפיד מדקלים שוב ושוב שעובדי הנמלים עולים לנו הרבה כסף. יכול להיות, וסביר להניח שיש מושחתים גם בקרב ועד העובדים של עובדי הנמלים. מה שמרתיח הוא שאחרי שהם מקוננים שוב ושוב על הבעיות בנמלים, ומסבירים לנו בהתחסדות שזה פוגע בתחרות, הם ממנים לנגיד בנק ישראל את יעקב פרנקל, מי שכבר נתפס כשהוא מוליך שולל את הציבור. אה, כן – הוא גם יקבל שכר גבוה יותר בכ-45% מזה של קודמו בתפקיד. למה? תוספת השכר הזו נוצרה, לדברי הממשלה, כדי שתוכל למשוך אנשים מוצלחים במיוחד לתפקיד.

רגע, לא הבנתי. אתם מעלים את השכר של הנגיד באופן מופרז כדי למשוך מועמדים – ואז בוחרים לתפקיד מישהו שכבר החזיק בו? וואלה. הוא יותר טוב מכל המועמדים האחרים? אפסו הכלכלנים המוצלחים בישראל? ברור שהיפר-קפיטליסטים כמו נתניהו ולפיד לא ימנו קפיטליסט מתון עם נטיות סוציאליסטיות כמו פול קרוגמן (כמו פישר, גם הוא יהודי אמריקאי; בניגוד לפישר, יש לו פרס נובל לכלכלה) לתפקיד הנגיד; ברור שהם ימנו מישהו שמתאים לתפיסת עולמם. בסופו של דבר, לזה הם נבחרו, וזה לגיטימי.

אבל למה פרנקל? מה מיוחד בפרנקל? הוא לא הצלחה יוצאת דופן, בלשון המעטה. הוא היה סגן יו"ר AIG כשזו קרסה בקול רעם והיה צריך להלאים אותה ולשלם עבורה 140 מיליארדי דולרים. לא בדיוק הצלחה מסחררת. בעוד AIG מתחסלת בזמן שסגן היו"ר שלה לא מודע לכך, לעג פרנקל לנוריאל רוביני, שדווקא חזה את המשבר. ב-2006, הוא אמר ש"הצלחנו לבטל את המחזוריות של הכלכלה," אמירה שהיתה צריכה להביא לשלילת רשיון האצטגנין שלו.

אז, שוב, למה פרנקל? קשה שלא להשתכנע שנתניהו ולפיד בחרו בפרנקל כי הוא איש המילייה שלהם. כי הם מכירים אותו. כי הם סומכים עליו שלא יעשה להם צרות בזמן שהם מנהלים את מלחמת המעמדות ומפשיטים את תשעת העשירונים התחתונים מנכסיהם. שניהם נוכלים פוליטיים מנוסים. אז מה אם פרנקל רימה את המעסיק שלו? מה, לפיד ונתניהו לא מרמים את המעסיק שלהם על בסיס יומי? כן, זה מצער שהוא נתפס, אבל הוא בטוח למד משהו מאז, לא? חוץ מזה, מי מהם יטיף לו מוסר – נתניהו שחמק בעור שיניו מפרשת המתנות ומפרשת בראון-חברון? לפיד, מי שלא סיים בגרות אבל ניסה לקמבן לעצמו תואר דוקטור שמיועד למחוברים בלבד?

לשניהם, הרי, יש תאריך תפוגה. נתניהו כנראה כבר קולט שהסיכויים שהוא ייבחר שוב לראשות הממשלה נמוכים. הוא מאד לא פופולרי במפלגה שלו, ובלעדיה אין לו כלום. התקפה על איראן הוא כנראה כבר לא יבצע. הוא יגיע לסוף הקדנציה השלישית שלו כגרסה משודרגת של יצחק שמיר, האיש שלא עשה דבר. רק שהוא כבר יודע שיש תהום בסוף: הוא כבר מתחיל להודיע שישראל לא תסכים למדינה דו לאומית. לפני חמש שנים, אף ראש ממשלה לא היה מעלה על דעתו להתייחס לרעיון בכלל. לפיד שריין לעצמו את תפקיד יו"ר סיעת יש עתיד עד 2020; בהנחה שהוא ישרוד את הבחירות הבאות – ואני מציע לא לתת משקל יתר לסקרים שמתפרסמים לפני שהציבור יקלוט את משמעות הזימבור שהתקציב ששר האוצר לפיד מעביר מביא איתו – הוא לא בונה על יותר מעוד מערכת בחירות.

ואחרי זה תהיה קריירה שלישית. צריך להיערך אליה. כדאי לקבל ג'וב מניב אצל הטייקונים, צריך לעבוד. מה, למה שרק פקידי אוצר שמעלו בתפקידם כמו ניר גלעד (מי שאמר שהוא לא היה משקיע בתפקידו תמורת שכר נמוך יותר – למשל, השכר שהוא קיבל כבכיר אוצר) ייהנו מהחיים הטובים? לפיד לא יכול להסתובב בעולם ולתת הרצאות על מנהיגות, בעודו משמש כ"יועץ" (קרי: מאכער) של איזה אוליגרך? נתניהו לא יכול לקבל את תפקיד שר האוצר של איטליה? טוב, כנראה שלא; ברלוסקוני הולך לכלא. אבל יש לא מעט תאגידים שישמחו להשתמש בו כפי שנובל אנרג'י משתמשת בקלינטון. זה קל, זה מהנה, וזה מכניס הרבה יותר כסף מהשירות הציבורי. צריך היעדר מסוים של בושה. נראה לי שלפיד ונתניהו יעמדו בזה.

אז הם עושים לביתם. וכדי לעשות לביתם, צריך למנות מישהו שלא יפריע. ומי יפריע פחות מאשר בשר מבשרה של האוליגרכיה, מי שיודע היטב באיזה צד של הלחם מרוחה החמאה, ויתר על כן, מישהו שעליו חל הכלל הוותיק של "אין ממנים פרנס על הציבור אלא אם קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו"? אם פרנקל יחווה חרטה ויחליט בערוב ימיו שהוא חייב לסיים אותם עם שם טוב והערכת הציבור – לא סביר, אבל דברים כאלה כבר קרו – תמיד אפשר יהיה לנטרל אותו באמצעות הזכרת עברו.

כשנתניהו ניסה למנות את רוני בראון, אדם חסר כישורים אבל ישר, לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, הארץ רעשה והוא נאלץ לסגת בו. אסור לאשר את מינויו של פרנקל, מי שכבר גנב מן המעסיק שלו, הציבור, והתקדימים מלמדים שעם די לחץ, נתניהו מתקפל. אז יאללה, ללחוץ.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

פעם, היה נער אוצר בשם ניר גלעד. הוא הפך למשל ושנינה כאשר קנה מהאחים עופר את חלקה של החברה לישראל בבז"ן תמורת סכום מופקע, שעל פי ההערכות הכניס לחברה לישראל כחצי מיליארד שקלים. עם פרישתו של גלעד מתפקידו כעובד ציבור, הוא הוצנח מיד לתפקיד מנכ"ל החברה לישראל, חברת הדגל של מה שהיו פעם האחים עופר. קמה צעקה וצווחה, אבל השיטה הכלכלית המשיכה כסדרה, כשבתי המשפט מעמידים פנים שהם לא רואים את מה שהיה ברור לכולי עלמא כשוחד בשיטת "שלח לחמך." ניר גלעד, לשעבר עובד ציבור, מעולם לא הסביר לציבור את ההתנהלות שלו בפרשה ההיא, כי מה הוא כבר חייב לו.

השבוע חרג גלעד ממנהגו והעניק ראיון. הסיבה לכך היא ההתנגדות הציבורית העזה לסיבוב החדש שמנסה עידן עופר לעשות על הציבור. במהלכו, ימכור עופר את כיל לחברה זרה, פוטאש, בעוד הוא עצמו נמלט למקלט מס נוח בבריטניה כדי לא לשלם מסים. כלומר, ישראל מכרה את נכסי הציבור לאוליגרך עופר, וזה מוכר אותם כעת לחברה זרה בעודו נמנע מלהכניס למדינה אפילו את המסים. שר האוצר לפיד כבר הודיע שימנה ועדה.

בראיון לשאול אמסטרדמסקי, שהולך ומסתמן כיורש ראוי לאריה כספי כעתונאי הכלכלי הטוב בישראל, אמר גלעד כמה דברים מדהימים. קודם כל, הוא מאשש את החשד שהוא מעל בתפקידו הציבורי: הוא אומר לאמסטרדמסקי, בתשובה לשאלה האם הוא לא היה משקיע את כל מאמציו בתפקידו כמנכ"ל תמורת שכר נמוך יותר ש"לא בטוח, אני לא יודע להגיד." אם תמורת השכר הנוכחי שלו, שלאות תודה על כשלונותיו הרבים של גלעד שודרג לאחרונה באופציות בשווי 25 מיליונים על ידי חבר המנהלים הכנוע, גלעד לא בטוח שהוא מוכן לעבוד קשה, ברור שתמורת השכר העלוב שמשלם משרד האוצר הוא נתן לנו עבודה חלקית מאד. אם גלעד לא מכר את הציבור לאחים עופר בידיעה שבעתיד יקבל ג'וב משתלם, האם מותר לנו להניח שהוא עשה זאת מתוך רשלנות נפשעת שנבעה מכך שהשכר העלוב של כמה עשרות אלפי שקלים בחודש לא תמרץ אותו מספיק? שגלעד יבחר. מה שמעניין הוא שנער האוצר לשעבר הזה מוכן לומר היום בלי למצמץ שבשביל פחות מ-23 מיליונים בשנה (נתוני 2010) הוא לא יעשה עבודה טובה – כשבתפקידו כחשב הכללי תחת נתניהו הוא נלחם כארי כדי למנוע את העלאת שכר המינימום לאלף דולרים. אתם יודעים, כי עובדים בשכר מינימום דווקא אמורים להיות שמחים בחלקם.

אבל האמירה הבאמת מטרידה של גלעד היא שאף שהוא ועשירים אחרים שומרים על כספם היטב והם נמנעים מלסכן אותו, הם מצפים שהציבור הכללי, זה שחי מהרבה פחות מ-23 מיליונים בשנה, דווקא אמור לסכן אותו.

זה שווה ציטוט:

"בניגוד לבעלי השליטה, גברת ריקי כהן מחדרה בבסיס שלה מתנגדת לסיכון. בכל השקעה יש סיכון. לבנות קו רכבת, יש בזה סיכון. לבנות תחנת כוח, יש בזה סיכון. לתת הלוואה לניר גלעד, יש בזה סיכון שהוא לא יחזיר אותה. לכן בעלי מניות שאין להם השפעה ולא יכולים ליהנות מהפירות של הסיכון לא ייקחו סיכון. ואנחנו צריכים אנשים שייקחו את הסיכון".

אולי נכון להשאיר את השאלה הזאת לחוסכים. למשל, אולי נכון לתת לחוסכים מעין שאלון העדפות ערכי, כדי שיגדירו איפה הם רוצים שהכסף שלהם יהיה מושקע ואיפה לא.

"לא, כי החוסכים יושבים בחוסר מידע. אם תשימו שאלון כזה אנשים יגידו שהם לא רוצים השקעות בחברות הימורים, רוצים להיות ירוקים, רוצים להיות יפים, לא רוצים זה ולא רוצים את זה. התוצאה תהיה שהם יקבלו תשואה ששואפת לאפס, כי הם יגידו שהם רוצים להחזיק את הכסף בבלטה".

[…]

ככל שאתה פחות עשיר אתה לוקח סיכון גדול יותר?

"ודאי, אתה חייב. זה מה שאנשים לא מבינים. רוב רובו של העושר הגדול של השחקנים הגדולים, ההון העצמי שלהם, מושקע באפיקים סולידיים".

וריקי כהן, אתה אומר לה להשקיע את מרבית ההון שלה באפיקים מסוכנים?

"כן. ככל שהיא צעירה יותר".

אז ניר גלעד רוצה שאתם והחסכונות שלכם תושלכו לאריות, כדי שלו ולעשירים האחרים יהיה כסף להמר בו. על שלהם, אחרי הכל, הם מעדיפים לשמור. ניר מסביר בנחת שאי החזרת חובות היא דבר סביר לגמרי, כי בכל חוב יש סיכון. איכשהו, אני חושד שהטיעון הזה לא יעבוד לי כשאני אבקש מהבנק לוותר על קצת אוברדרפט, שהרי הוא כבר אמור להכיר אותי והיה אמור לדעת שיש סיכון בכך שהוא נותן לי כסף. לא, הפריווילגיה הזו שמורה רק לאלה שחיים על חשבון הציבור, לא לחברי הציבור עצמם.

אבל הדבר המטריד ביותר בדברים של גלעד הוא שהם מתארים במדויק את מה שמכונה רפורמת בכר. זה הרי המהלך שהיא ביצעה: היא הוציאה את קופות הגמל משליטתם של הבנקים והעבירה אותם לכל מיני חברות. המטרה היתה ליצור "תחרות" בתחום, כשתנאי ה"רפורמה" אסרו על קופות הגמל להשקיע רק באפיקים סולידיים כמו אגרות חוב של המדינה, ואילצו אותן לקנות גם אג"ח מטיפוסים מפוקפקים כמו יצחק תשובה, הגביר השביר לב לבייב, נוחי דנקנר וטיפוסים דומים. כפי שציין כבר גוליית, התוצאה המיידית של רפורמת בכר היתה העלאת שיעור דמי הניהול בקופות הגמל (מממוצע של 0.73% בשנת 2005, שנת ה"רפורמה", לממוצע של 1.16% בשנת 2009), תוך ירידה בתשואות שלהן (מ-13.07% ל-5.33%, בשנים המקבילות.)

מה קרה פה? שר האוצר בנימין נתניהו החליט להמר על הפנסיות של כולנו. יש להניח שנתניהו ידע היטב, כפי שיודע גלעד – הוא היה החשב הכללי כשהתחילו את הדיונים על הרפורמה, נזכיר – ש"בעלי מניות שאין להם השפעה ולא יכולים ליהנות מהפירות של הסיכון לא ייקחו סיכון. ואנחנו צריכים אנשים שייקחו את הסיכון." אז נתניהו ונערי האוצר החליטו שהרצונות של החוסך הקטן לנהל את הפנסיה שלו באופן הזהיר ביותר לא מעניינים אותם, ושמה שצריך הוא סיכון שייכפה על החוסך הקטן, מרצונו או שלא מרצונו. אחרי הכל, נתניהו ובני מעמדו – כפי שמעיד גלעד, והוא צריך לדעת – שומרים על הכסף שלהם מכל משמר. הסיכון אמור לחול על האנשים הקטנים, שלא מבינים בשוק ההון ודווקא בשל כך רוצים להמנע מלחשוף אותו לסיכון.

וכיוון שתשואה גבוהה, כפי שמציין גלעד, מצריכה סיכון גבוה, ומאחר ובונוסים למנהלים תלויים בתשואה גבוהה – או, על כל פנים, אמורים היו להיות תלויים; גלעד עצמו הוא הוכחה מובהקת לכך שאין קשר בין תפקודו של מנהל ובין רמת התגמול שלו – הרי שנוצר מצב שבו למנהלי החסכונות יש תמריץ לסכן את כספי הציבור כדי להשיג תשואה גבוהה. את התשואה הם לא השיגו, אבל הסיכון היה גם היה. ואת המחיר של הסיכון הזה אנחנו משלמים פעם אחר פעם. לתשובה, לגביר השביר לב לבייב, לדנקנר, כל שאר האוליגרכיה. אגב, במהלך הרפורמה עצמה, כנראה שאלפי חוסכים איבדו את כספם בכאוס המאורגן של המעבר; אחרים לא יודעים כיצד למצוא אותו. תוך כמה זמן, אם הם לא יפעלו במהירות, הכסף שלהם יהפוך לכסף אבוד ויועבר אל החברות. קשה להאמין שנראה את נתניהו וגלעד חורקים שיניים.

כך כשאתם חורקים שיניים בפעם הבאה שטייקון מבקש שהציבור ימחק את חובותיו בזמן שהוא עצמו חי באחוזה מפוארת ומחזיק ביאכטה ומטוס או שניים, שהם פרי חלוקת בונוסים נדיבה מחברה שעוד שנה הוא יודע שיבקש תספורת על חובותיה, זכרו: זה לא מקרה, זו לא טעות, זה לא צירוף מקרים. זו שיטה, שהמוטו שלה הוא שהרווח צריך להיות פרטי אבל הסיכון ציבורי. ולשיטה הזו יש בעלי ברית בממשלה ובקרב עובדי הציבור.

כלל הברזל של האוליגרכיה אומר שקבוצות שליטות לא מוותרות על כוחן עד שמאלצים אותן לעשות זאת. בדרך כלל באמצעות שימוש בכלי ברזל. כדי לנתק את האוליגרכיה הערפדית הקיימת מהצוואר שלנו, אנחנו צריכים קודם כל להבין שהיא קיימת, ומי הם בעלי בריתה. כפי שראינו השבוע במקרה של דנקנר והמשת"פית שלו רוסק-עמינח, זעם ציבורי יכול לעבוד. הערפדים מודעים לכוחו של המון זועם עם קלשונים ולפידים. הגיע הזמן שנהפוך לכזה, ושהניתוק של דנקנר מהצוואר שלנו יהיה רק הסממן הראשון למהפכה של הציבור המתעורר.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות לתורם ולאחל לו שיחיה בעידן שבו דנקנר, גלעד וכל השאר ייהנו מאירוח קבוע של שירותי הכליאה של המדינה.

(יוסי גורביץ)

יאיר לפיד הצליח לכתוב אתמול (ב') את אחד הטקסטים היותר תמוהים שנכתבו בישראל אי פעם. אם עוד לא קראתם, וכמות הציטוטים של הטקסט הזה מתחרה רק במופרכות שלו, תוכלו לקרוא אותו כאן.

בקצרה, לפיד מתאר ישיבה שלו עם בכירי האוצר – ישיבה שאני מוכן להתערב שלא היתה ולא נבראה – שבה, אחרי ש"על השולחן הארוך היו פזורות כוסות קרטון עם קפה שהתקרר מזמן, ועל המסך הגדול הוקרן עוד טור אינסופי של מספרים," דרש לפיד מהנוכחים ש"ידברו על גברת כהן."

גברת כהן, אליבא דלפיד, מכניסה יחד עם בעלה 20,000 ₪ בחודש או קצת יותר, גרה בדירה ששייכת לבני הזוג בחדרה, היא עצמה מורה, הוא איש הייטק. לפיד טען בהתרגשות שתפקידו של משרד האוצר הוא לא "לאזן גליונות אקסל", אלא "לעזור לגברת כהן." זו האחרונה, לדבריו, היא סלע קיומו של המעמד הבינוני, היא המייצגת שלו, ודי נמאס לה מכך שהיא לא זוכה לשירותים ראויים לשמם: לא בתחום התחבורה (אם כי הדוגמא של לפיד משונה משהו), לא בתחום הבריאות, לא מהמשטרה, לא ממערכת החינוך, לא משום דבר בעצם.

אני לא יודע באיזה יקום מקביל חי יאיר לפיד, אבל בזה שאנחנו חיים גברת כהן היא לא בדיוק מייצגת של "מעמד הביניים." כפי שאפשר לראות מהטבלה שמצורפת כאן באדיבות "חדר המצב," כהן – הדמיונית; ריקי כהן אמיתית למדי, למעשה שתיים מהן, מחו על כך שלפיד השתמש בשמן, תוך שהן מציינות שהן מקבלות הרבה, הרבה פחות מ"ריקי כהן" שלו – יושבת יפה מאד בעשירון התשיעי. כלומר, 80% מהאוכלוסיה הישראלית משתכרת פחות ממנה.

יש כמה וכמה הגדרות, רובן לא מספקות, למונח "מעמד הביניים." אבל יש הסכמה כללית שמה שהוא לא יהיה, אם הוא בכלל קיים – ויש יסוד לסברה שמלחמת המעמדות שניהל בנימין נתניהו, במסגרתה העביר את העושר הלאומי למספר מצומצם עוד יותר של בעלי הון, חיסלה את מעמד הביניים הישראלי – הוא לא יכול להתייחס לעשירון העליון וקצת של האוכלוסיה.

נהוג לדבר על ממוצע השכר. הוא עומד על כ-9,022 ₪ ב-2012. מהבחינה הזו, נראה שהשכר של כהן ובעלה טיפה יותר טוב מהשכר הממוצע. אבל לשכר הממוצע יש מעט מאד קשר למציאות. כפי שהוכיחה חגיגת החזירות של בכירי החברות. שכר גבוה של בכיר, שמרוויח פי 50 ויותר מהשכר הממוצע של עובדי החברה שלו, לא מעיד על שום דבר.

כדי לקבל תמונת מצב אמיתית יותר על מצבו של מעמד הביניים, אנחנו צריכים להסתכל על השכר החציוני, קרי השכר שכ-50% מהעובדים מקבלים פחות ממנו. פה התמונה מזעזעת: לפני כשנה, השכר החציוני עמד על כ-5,340 ₪. בהנתן שחלקים ניכרים מהכלכלה הישראלית הם "שחורים", כלומר לא מדווחים (הבנק העולמי העריך לפני שנתיים וחצי שמדובר בהיקף של 21.8% מהתמ"ג), צריך להניח שהשכר החציוני נמוך יותר. אף אחד, להוציא אולי מספר זניח של פושעים בכירים, הרי לא מקבל משכורת של 9.000 ₪ ב"שחור."

אם יאיר לפיד מחפש את מעמד הביניים, כאן הוא צריך לחפש אותו: בתפר שבין השכר החציוני לשכר הממוצע. קרוב הרבה יותר לשכר החציוני. לפיד, כמובן, לא מסוגל להבין את זה. אפשר להבין את האיש שלפני כעשור הכריז שהוא לא מבין כלום בכלכלה – מה שלא הפריע לו להביע עמדות ניאו-ליברליות כבר אז – והיום משמש כשר האוצר: אחרי הכל, אחד הבכירים במפלגתו, יעקב פרי, אמנם הרוויח 100 מיליונים מתפקידיו השונים, אבל זה לא הפריע לו להכריז שהוא "יותר מעמד ביניים מאלפיון." אדם תמיד מודד את עצמו ביחס לסביבתו, ובהתחשב בסביבה של יאיר לפיד, אין פלא שהוא חושב שמשק בית שמרוויח 20,000 וקצת בחודש נמצא במעמד הביניים.

אחרי הבחירות, הואיל לפיד בטובו לחשוף את רשימת המשקיעים של המפלגה שלו, האנשים שבאופן חסר תקדים בהיסטוריה הפוליטית הישראלית העניקו ערבות למפלגה של לפיד ויקבלו על כך ריבית סבירה. יש 79 מהם, וחלק ניכר מהם העלו ערבות של 130,000 ₪. כשיש לך כאלה חברים, מי צריך תרומות מהאוכלוסיה הכללית? סך הכל גייסה "יש עתיד" בתרומות כ-90,000 ₪ – פחות מערבות ממוצעת שקיבלה המפלגה. "יש עתיד" היא במובהק מפלגה של אנשי הון. אם לשפוט על פי התגובות הזועמות בעמוד של לפיד אחרי הפוסט של אתמול, הרבה מאד מהבוחרים שלו גילו את זה רק עכשיו.

אבל רגע, התלישות של לפיד היא רק פן אחד של הבעיה, ולא הבעייתי שבהם. אחת המטרות של לפיד היא להוריד את השכר במגזר הציבורי; הפוסט שלו כבר שימש את עובדי חברת החשמל, שמקבלים שכר גבוה למדי. הם מיהרו להודיע שהם מברכים את לפיד על ההגדרה החדשה של מעמד הביניים. יש להבהיר: בניגוד ללפיד, עיני אינה צרה בשכרם של עובדי חברת החשמל ואני חושב שהם מקבלים שכר ראוי. הבעיה היא לא בשכר שלהם: הבעיה היא בשכר הנמוך מדי של שאר האוכלוסיה. אבל זו אינה, כמובן, עמדתו של לפיד – וכשהוא ינסה להוריד את שכרם, הפוסט השמנוני שלו יעמוד לו לרועץ.

מכל בחינה פוליטית כמעט, מדובר בגול עצמי. מה קרה פה? מה שקרה הוא שלפיד משתעמם מהג'וב שלו. לפני שהוא דיבר על "הטור האינסופי של המספרים," כזכור, לפיד כתב רק לפני שבוע וחצי שהוא נרדם מול החומר שהכינו לו פקידי האוצר. ניחוש: ללפיד לא היה מי יודע מה לתרום לישיבות שבהן הוא השתתף, והוא גם לא הבין אותן יותר מדי, וכמי שלא מסוגל להודות בטעות או להיות במצב שבו הוא לא כוכב הערב, הוא גם נעלב מאנשי האוצר. אז הוא הלך וכתב פוסט, שלא עבר בדיקה של אף איש מקצוע במשרד (שכן אנשי המקצוע היו פוסלים אותו), שבו הוא יוצא התותח והם האפסים הקטנים והמתנשאים.

מדובר בנערי האוצר, כך שלשם שינוי לפיד עשוי לצדוק; לאור מה שהם האכילו אותנו במשך שני העשורים האחרונים, אני לא אזיל דמעה על מר גורלם; אבל מדובר בהתנהלות לא ראויה, בלשון המעטה, מצד שר כלפי הדרג המקצועי שלו. לפיד רוצה לקונן על ההתנשאות והסגירות של פקידי האוצר? שייקח מספר ויצטרף לתור, אבל רק אחרי שיעזוב את משרד האוצר. הוא החליט לקבל החלטה הפוכה, שהגיע הזמן לטהר את משרד האוצר מנערים מיותרים? לך בכוחך זה. אבל להיות בתוך האוהל ולהשתין פנימה, זה קצת מוגזם.

אבל הבעיה הגדולה מכולן היא שלפיד לא מבין על מה הוא מדבר. הוא רוצה שנערי האוצר יחשבו על הצרות של הגברת כהן, שלא מצליחה לקבל שירות ציבורי כמו שצריך. כמה ימים קודם לכן, הוא הודיע שהוא מתכוון להוריד את הגרזן על השירות הציבורי, כדי לחתוך בגירעון. גברת כהן רוצה שירותי בריאות? שתמכור כליה כדי לממן את זה, כי לפיד יוודא שתקציב הבריאות יקוצץ. היא רוצה שירותי תחבורה טובים יותר? אני ממליץ על קניית קורקינט ממונע, כי לפיד מתכוון לקצץ את ההשקעה בתשתיות. היא רוצה שירות טוב יותר מפקידי ממשלה? אולי כדאי בכלל לעבור מדינה, כי קשה להאמין שקיצוץ השכר של עובדי המגזר הציבורי – לקיחת שכר מאנשים שהתרגלו לקבל אותו – תגרום להם להפוך לעובדים להוטים יותר. יש שיאמרו שהדבר אפילו יגביר את המרמור בקרבם. למעשה, בהנתן שגברת כהן היא עובדת ציבור בעצמה – מורה, כזכור – הייתי ממליץ לה למשוך רטרואקטיבית את הצבעתה ללפיד. לא נשמע לכם מעשי? נשמע לי מעשי לא פחות מהתפיסה שאם נקצץ מסים, ההכנסות ממסים יעלו. שזו התפיסה הכלכלית שלפיד מחזיק בה.

המפחיד באמת בלפיד הוא שהוא לא מסוגל להבין שהפנטזיה שהוא בנה – "גברת כהן" – פשוט לא עומדת בקנה אחד עם המציאות כפי שהוא עצמו בונה אותה. לא ברור מה גרוע יותר: שהוא ינווט על ידי נערי האוצר וישמש חותמת גומי שלהם, או שינסה את כוחו במדיניות של ממש. מצד שני, בהתחשב בקצב פליטות הפה האלה – והפוסט של אתמול היה בדיוק זה – כנראה שהתכנית של נתניהו לעשות ללפיד את מה שניסה שרון בהצלחה לעשות לו, קרי להפוך אותו לדמות שנואה שאחראית לגזירות, תשיג את מטרתה (קריסתו הציבורית של לפיד) מוקדם מהצפוי.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה, ביניהן תרומה גדולה במיוחד. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

שר האוצר החדש שלנו, יאיר לפיד, פרסם דרשה לחג הפסח שלשום. הוא מתחיל אותה ש"בגלל שפסח, הלכתי לקרוא על משה רבנו", כי זה נראה לו הדבר הנכון לעשות. וואלה. מותר להטיל ספק בכך שזה מה שלפיד עשה, כי אם הוא אכן קרא את כל מה שמיוחס למשה בערב פסח, ועוד מצא זמן להכין סרטון, אז יש שלוש מסקנות: א. נשבר כאן שיא הקריאה המהירה מאז שאהוד ברק הודיע שהוא סיים לקרוא את "יוליסס" של ג'ויס תוך יום, ב. לפיד לא מי יודע משקיע בתפקיד שר האוצר (רועי רוטמן כבר התייחס יפה לנקודה הזו), וג. הוא לא יודע לקרוא.

אילו היה יודע לקרוא, הוא לא היה ממהר להשוות את עצמו – ועד כמה שזה לא יאומן, כי זו שבירת שיא נוספת, של מהירות עליית השתן לראש, זה בדיוק מה שהוא עושה – למשה. לברנש חם המזג ההוא יש שורה של פעולות שלאדם המודרני יש בעיה איתן, בלשון המעטה. לא, אני לא מדבר על רצח השוטר המצרי והעלמת הגופה שלו בחול, פעולה שבעיני היא התנגדות לגיטימית למשטר דיכוי אבל שמערכת ה-Hasbara היתה ממהרת לגנות אותה כסוג חדש של טרור – האחרון שהם המציאו הוא "טרור עממי", לתיאור השלכת אבנים – אילו השוטר המחוסל היה שוטר ישראלי ולא מצרי. אסור להשוות, כמובן.

משה היה אחראי לרציחתם על רצח דתי של אלפי מבני עמו אחרי כל הסיפור עם העגל, כשבאופן משונה בני המשפחה של משה חומקים מאחריותם לאירוע. מאוחר יותר, כשפלג אחר של שבט הלוויים, מונהג על ידי אחד קרח, ינסה לדרוש יתר דמוקרטיזציה בפולחן ("כי כל העדה קדושים, ובתוכם יהוה; מדוע תתנשאו על קהל יהוה?"), הוא מושמד כליל; לקראת סוף כהונתו בתפקיד, מורה משה על רצח עם, למרות התנגדות מסוימת מצד המנהיגים האחרים ("ויקצוף משה על פקודי החיל, שרי האלפים ושרי המאות הבאים מצבא המלחמה, ויאמר אליהם משה: "החייתם כל נקבה. הן הנה היו לבני ישראל, בדבר בלעם, למסור מעל ביהוה על דבר פעור; ותהי המגפה בעדת יהוה. ועתה, הרגו כל זכר בטף, וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו; וכל הטף בנשים, אשר לא ידעו משכב זכר – החיו לכם.") איך לומר, דמות מופת בעייתית משהו.

מותר לנו להניח, על כן, שכאשר לפיד אומר שהוא "קרא על משה רבנו", הוא כנראה קרא איזשהו סיכום או מבחר ציטוטים. העמדות האלה של משה היה כל כך לא נוחות למסורת המונותאיסטית, שכאשר טום פיין הפנה אליהן תשומת לב עוינת כנדרש, בספרו The Age of Reason, הוא הפך למנודה בארצו ארה"ב ומולדתו, אנגליה. בהתאם, כל המסורות שמתייחסות למונותאיזם כמשהו חיובי – אלוהים יודעת למה – מחליקות את הקטעים הלא הנעימים האלה.

אבל לא זה הנושא. גם לא העובדה שלפיד מטפח פולחן אישיות בטרם פיתח אישיות. הבעיה פה שאם אנחנו עוסקים בהשוואות היסטוריות, לפיד הוא הרבה יותר פרעה ממשה.

[]

כיומיים קודם לדרשה שלו, בחובשו את כובע שר האוצר ולא כובע ראש המפלגה, הודיע לפיד שהתמונה שגילה כשר אוצר חמורה הרבה יותר משחשב שהיא. וואלה. זה מעלה, שוב, עד כמה רציני האיש שמכהן בתפקיד. הוא מיהר להודיע שקודמיו בתפקיד ניהלו "מסיבה." לא הרגשתם שאתם שותפים למסיבה? זה בסדר, תתנחמו בכך שאתם הולכים לשלם עליה את החשבון.

על פי התכנית – היא כמובן צפויה לשינויים – לפיד הולך להעלות את המע"מ באחוז אחד, וזאת אחרי שכבר העלו אותו באחוז אחד לפני כחצי שנה. כמו כן, לפיד זומם להטיל מע"מ על פירות וירקות בשווי שמונה אחוזים, למסות את קרנות ההשתלמות, לקצץ בשכר העובדים בשירות הציבורי, ולדפוק עוד יותר את זכות השביתה אחרי שבית המשפט כבר קבע שיש סוגי עובדים שהם בעצם עבדים (עוד על בתי המשפט, למטה). כמו כן, מחירי הסיגריות והאלכוהול יעלו בעוד עשרה אחוזים – למחירי הסיגרים והאלכוהול היקר, זה שנצרך על ידי קבוצת ההתייחסות של המולטימיליונר המתחמק המסים לפיד, שלום – ומחירי החשמל יעלו בעוד 6.5% אחוזים. כמו כן, יקצץ לפיד בקצבאות הילדים, ידחה את בניית עבודות התשתיות ההכרחיות בתחום התחבורה לקדנציה של מישהו אחר, וידחה את יישום חוק חינוך חובה מגיל שלוש (המדובר, נזכיר, במי שפולט את המילה "חינוך" בקצב של 6,000 פעמים בדקה.) יש גם איזה קשקוש על קיצוץ בתקציב הבטחון – או, אם לדייק, על קיצוץ בתוספת לתקציב הבטחון – אבל בוגי כבר נעמד על הרגליים האחוריות, הצבא מתכנן לנו מבצע קטן ונוצץ בסוריה, והסיכויים שזה יקרה דומים לסיכוי שנלמד מה כתוב בהסכם החשאי בין שרה ובנימין נתניהו.

בקיצור, יאיר לפיד הולך לעשות לנו את מה שבנימין נתניהו לא העז והעדיף להתחמק ממנו על ידי בחירות. הוא מכניס אותו לכלכלת צנע. לפיד הבטיח ש"מי שירגיש בשנה הקרובה שהמצב שלו הורע, צריך לדעת שזה יהיה זמני." זה מה שהם תמיד אומרים. עוד שנה, כמו הסוס מהבדיחה על צמצום כמות הקש, כבר לא תזכרו איך היה קודם.

המהלכים של לפיד הם מהלכי קיצוץ של שירותים לציבור. במקביל, הוא מעלה את המסים – אבל רק את המסים העקיפים. כלומר, חלק הארי של הציבור ישלם יותר ויקבל פחות. מחירי הדיור ומחירי המזון לא ירדו – למעשה, מחירי המזון צפויים לעלות שוב אחרי החג – ומשכורות עובדי הציבור גם הם לא יעלו. על העלאת שכר המינימום והתאמתו להעלת מדד המחירים, אין מה לדבר.

בהנחה, הלא וודאית כלל, שיש צורך לצמצם את הגרעון – ומצבה של ישראל יחסית טוב: יחס החוב לתוצר שלה עומד על 73.2%; לפני כשלוש שנים ממוצע ה-OECD עמד על 90%, וממשלות רציניות כמו אלה של גרמניה חיו יפה עם יחס חוב-תוצר של 79.8%, שצפוי לעלות ל-91.4% ב-2014 – יש שתי דרכים לעשות זאת. האחת היא לצמצם את השירותים לציבור ("קיצוץ בתקציב"), והשניה היא העלאת מסים. כשמעלים מסים, יש שני סוגי מסים: מסים רגרסיביים – כאלה שחלים על כל האוכלוסיה במידה שווה, כשמע"מ הוא ראש וראשון להם – ומסים פרוגרסיביים, כאלה שחלים על פי הכנסתו של אדם. לפיד דופק את הישראלים שאין להם, או את אלה שיש להם מעט, משני הכיוונים: הוא מקצץ את השירותים שהם מקבלים, ובמקביל דורש מהם לשלם יותר על מוצרי הצריכה שלהם. גביית מס אמת מחברות הענק שמשלמות מסים מגוחכים של שלושה אחוזים או, במקרים קיצוניים, 0.3%? הס מלהזכיר. העלאת מס החברות לרמה שבה היה קודם לכניסתו של נתניהו למשרד האוצר, לפני עשור? לא במשמרת של לפיד. העלאת מס ההכנסה על המיעוט האוליגרכי שמקבל שכר של מיליונים? אל תצחיקו את לפיד. הוא, אחרי הכל, מתחמק מתשלום מס אמת על ידי התרגיל של הפיכתו לחברה וקבלת דיווידנדים במקום משכורת. וזה עוד במקרה הטוב: אם אתם עובדי ציבור, לפיד הולך לקצץ את המשכורת שלכם. כי, אתם יודעים, עובדים ממורמרים מספקים שירות טוב יותר.

לפיד מפמפם לנו את האגדה על מעמד הביניים שעובד. האמת היא שברוב המשפחות העניות יש לפחות מפרנס אחד, לעתים שניים, והן עדיין לא נחלצות מהעוני. לפיד, כמו קודמיו במשרד האוצר, לא צפוי להדק את האכיפה על שכר המינימום: ממשלת נתניהו דחתה את התביעות של ועדת טרכטנברג להעלות את מספר מפקחי העבודה. אני לא רואה את לפיד משנה את זה. עוד לא ברור לי איך טרם התייחסו לדיבורים של לפיד על מעמד הביניים העובד כמקבילה של האמירה של מיט רומני שלעניים הוא לא דואג.

לפיד הולך להדק את החגורה שכבר על צווארם של רוב הישראלים. על דרישה לקחת כסף ממי שיש לו, לא ממי שאין לו, הוא לא שמע. הוא השלים את המהלך שממנו הזהרתי לפני שנה וחודשיים: הוא משך אליו הרבה מקולות המחאה החברתית, והעביר אותם לנתניהו.

[]

ומצבכם עוד טוב. בג"צ קבע לפני כשבוע שחוק שעות עבודה ומנוחה לא חל על עובדים בתחום הסיעוד. המצב שממנו העדיף בית המשפט להתעלם– כהרגלו הכרוני; לא סתם יש סחבה על עיני אלת הצדק, כדי שלא תוכל לראות את תוצאות מעשיה – הוא שרוב העובדים בתחום הם בעצם עובדות (כ-90% מהן), והן ברובן עובדות זרות.

בית הדין הגבוה לצדק קבע שאפשר להעביד את העובדות האלה מסביב לשעון, ללא חופשה, ללא הפסקות, ללא הגבלת שעות העבודה, וללא תשלום על שעות נוספות ועל עבודה בימי שבת וחג.

באופן מעניין, שלוש מתוך ארבע השופטים שהתנגדו לפסיקה הן שופטות. עדנה ארבל קבעה ש"המצב בו מועסק עובד 24 שעות ביממה, 6 או 7 ימים בשבוע, ברציפות ללא הפוגה, הוא מצב שאין לקבלו בחברה מודרנית ואין להשלים אתו. תשלום עבור שעות נוספות, מלבד התכלית העצמאית שבבסיסו, עשוי להשיג גם תכלית חשובה זו של הענקת שעות פנאי לעובד." הנשיא גרוניס כתב ש"אנו ערים לתוצאה הקשה הכרוכה בפסק הדין, אך למרבה הצער, דומה שאין מנוס מכך, נוכח היכולת המוגבלת של בית המשפט לגבש פתרון מספק לבעיה אשר עומדת בבסיסו של הליך זה." למרבה הצער, אנחנו נאלצים לשלול את זכותכן לזכויות עבודה שמקובלות בחברה מודרנית ולהותיר אתכן במצב של עבדות למחצה. יש אנשים חשובים יותר ממכן, ודאי תבינו.

ולהוציא הארגונים הקבועים, שעושים עבודת קודש, ולהוציא הכותבים הקבועים, שתולשים את שערותיהם, הסכנתו של בית המשפט הגבוה בארץ עם שלילת תנאים בסיסיים מנשים עובדות זרות עברה בלי שום תגובה. אם אתם חושבים שזה לא יגיע אליכם – לא מחר, לא מחרתיים, אבל עוד חמש-עשר שנים – אתם משלים את עצמכם.

[]

וישנה בעיה נוספת וקשורה, בעיית החוב. הישראלים נמצאים בחוב כרוני. מצד אחד, ההכנסה שלהם נמוכה ביחס למדינות אחרות ב-OECD, מצד שני ההוצאות שלהם גדולות יותר. הפתרון המאד לא בריא, שמפומפם על ידי הבנקים, הוא הזרמת הלוואות בתנאים נוחים, או על כל פנים שנראים נוחים לאנשים שלא מבינים אותם. זה משחק מסוכן מאד, שיכול בקלות להגמר בבכי. כשהמשבר יבוא והריבית תעלה, והריבית עכשיו ברמות מגוחכות, הרבה מאד אנשים יכולים לאבד את מה שיש להם, או ליתר דיוק את מה שחשבו שיש להם.

ממשלת נתניהו, כמו הממשלות שקדמו לה – למעשה, כמו ממשלות ברחבי העולם – עוברות בשתיקה על הנושא הזה. הן לא מונעות מהבנקים לחלק גלולות רעל לאוכלוסיה, או על כל פנים לא מאלצות את הבנקים להסביר כמה רעל מכילות הגלולות שהם מחלקים.

וחוב הוא סוג של עבדות. לאורך ההיסטוריה, היא היתה הסוג הנפוץ ביותר של עבדות: Debt Peonage. אנשים שהיו משועבדים לאדם אחר כדי להחזיר חוב – לעתים קרובות, מבלי שהיתה להם יכולת של ממש להחזיר את החוב הזה. המשברים החברתיים בעת העתיקה היו כמעט כולם סביב שאלת החוב, וכמעט תמיד הגיעו סביב הדרישה לביטול חובות ולשחרור עבדים.

ליהדות היה פתרון לכך: השמיטה. היא מוכרת כיום בעיקר כדקדוק מייגע סביב השאלה מי מגדל מה כל שבע שנים, ובאמצעות תרגיל הערמה על יהוה – המאמינים שלו סבורים שמי שאמר והיה העולם הוא קצת טמבל, שלא קולט שכל שנה מוכרים את החמץ ואז מקבלים אותו כמו כלום – אבל במקור, היא כללה גם שמיטת חובות. כל שבע שנים, היו כל ההלוואות שלא שולמו במלואן עד אז פוקעות.

הסיבה שאתם לא שומעים על המנהג המעניין הזה, שהוא הרבה יותר חברתי משאלת מי הבעלים הווירטואלי של החסה של עין כמונים במהלך שנת השמיטה, היא שחכמי התלמוד הרגו אותו. האחראי הוא הלל הזקן, מי שכולם יודעים שהתחיל את הקריירה כעני מרוד אבל רק מעטים יודעים שהוא וצאצאיו שימשו כנשיאים, כשהאחרון שבהם – גמליאל השישי – סוחב בתפקיד עד 425 לספירה. שושלת של חצי אלף; זה לא רע, לא רע בכלל.

הלל תיקן את הפרוזבול – "הלל תיקן הלכה?", סינן מורי ורבי זאב רובין, "לא! הלל עקר הלכה" – כדי שיחסל את שמיטת החובות. מעתה, החובות הם בידי בית הדין ואי אפשר לשמוט אותם. התעמולה הרשמית אומרת שמטרת שמיטת החובות היא חשש של מלווים מפניה, מה שגרם למשבר אשראי משום שהם הפסיקו להלוות. מדובר, במחילה, בצואת פרים. מלווה ולווה ידעו היטב את מועד שנת השמיטה, ומלווה שפוי לא היה עורך הלוואה שמועד פרעונה קרוב לסוף שנת השמיטה. אנחנו מדברים על תקופת מחנק אשראי של שלושה-ארבעה חודשים, אולי; וזה כאשר החוק ההלכתי גוזר על חברה חקלאית במהותה שלא לעבוד את האדמה במשך שנה ולא ליהנות מפירותיה במשך אף יותר מכך. יתר על כן, חלק ניכר מההלוואות באותה התקופה היה מיועד להשיג את הזרעים לעונת הזריעה הבאה, מה שלא רלוונטי בשנת שמיטה. לא; הסבר סביר יותר הוא שהחברים החדשים של הלל שעלה לגדולה, מעמד מעניקי ההלוואות – מותר להניח שהיה מעמד כזה, מקביל ל-equites של רומא, גם בחברה היהודית – לא אהב את המצב שבו יש תקופה קצרה שבמהלכה הוא לא יכול להרוויח מהלוואות, הלוואות שלאורך ההיסטוריה שימשו כאמצעי לשעבד משפחות במשך דורות.

עבדי חוב: מי לא עובד כדי לשלם את שכר הדירה, את החשמל, את האוברדראפט, את הלוואת הלימודים, את ההלוואה ההיא על הרכב? מי מאיתנו לא עובד, רוב זמנו, כדי להחזיר כסף לאיזה תאגיד?

לפיד אוהב לדבר על החוכמה שביהדות. אז הנה הצעה: מדי שבע שנים שספירתן תתחיל בסוף הפסח הנוכחי, יישמטו כל חובות האזרחים הפרטיים לתאגידים. חובות שאזרחים חבים זה לזה, כמו גם חובות שהם חבים לציבור – מסים שלא שולמו וכדומה – יישארו על כנם, אבל כל חוב לבנקים או חברות אשראי יימחק. חובות של חברות לחברות אחרות, כמו גם חובות של חברות למדינה ושל המדינה לחברות, יישארו על כנם.

זה יהיה רע לבנקים? וואלה. זה אומר שזה יהיה טוב לאזרחים. יהיה להם טוב משמעותית, כשהבנק יהסס להציע להם הלוואה שתשעבד אותם, כשהוא יודע שהוא צפוי לאבד חלק ניכר ממנה. כשהוא יצטרך להציג למשועבדים העתידיים את תנאי התשלום האמיתיים, הם עשויים להבין לאיזו מלכודת הם נכנסים. זה לא הוגן? שאלה לי אליכם, אחי הבנקאים: את הכסף שלכם כבר גביתם מתשובה, דנקנר ושאר האוליגרכים שמסתפרים עלינו ועליכם? לא? אז תרשו לי לומר שהגיע הזמן שהמשחק הזה, שבו משקי הבית הקטנים צריכים לשלם את מחיר ההימורים של כמה אוליגרכים, צריך להגמר. ושיכול להיות שאתם גדולים מדי, ושלא בריא לנו שתהיו גדולים כל כך. אחרי הכל, כשתפלו אתם תדרשו שנציל אתכם, בשיטת הסחטנות הידועה שאומרת שאם לא נציל אתכם, יהיה לכולם רע יותר.

ואולי זה ילמד אנשים לא להשען על בנקים, ולא לקחת הלוואות בריבית בלתי סבירה שהם לא מבינים, אלא להשען על התנועה העולה של peer to peer lending: אתה צריך להסביר למה אתה צריך הלוואה, ואם שכנעת, אז מספר גדול של אנשים יתן לך כל אחד סכום קטן. ככה, הנפילה – אם תהיה – לא תהיה גדולה, ואנחנו נחזור למצב הבריא יותר של דירוג אשראי אישי, כשהמעמד שלך לא תלוי ברשימה באיזה מחשב שנגיש לפקיד מנוכר, אלא במה שהאנשים שמכירים אותך חושבים על ההתנהלות הכלכלית שלך. זה צפוי לעודד התנהלות אחראית יותר.

כן, זה ימנע הלוואות ענק לחברות ענק. אני רואה את זה כבונוס: אלה חברות שלא נצטרך לחלץ אחר כך, במסגרת הפיכת הקפיטליזם המודרני לשיטה שבה הרווחים הם פרטיים והסיכונים – ציבוריים. אם נעבור לשיטה כלכלית שכל אדם יוכל להבין, בלי "כלי נשק פיננסיים להשמדה המונית" כמו מערכת הנגזרות, נעשה את הצעד הראשון בדרך להשתחררות משעבוד כלכלי.

יאיר לפיד והחברים שלו כנראה לא יאהבו את זה. נחיה בלי האהבה שלהם.

[]

וכמובן, יש את האנשים שמצבם גרוע הרבה יותר: הפלסטינים, שמבחינתם ליל הסדר הוא ליל הסגר, והעובדים הזרים. נועם ר. סיכם את המצב היטב כאן. שתו ארבע כוסות.

ועוד דבר אחד: אני נוהג לקרוא לצה"ל "הצבא המוסרי יותר מהחמאס." בהתחשב בסרטון הזה, אולי שם מדויק יותר יהיה "הצבא המבוגר יותר מהגנון." ראו "לוחמים" ישראלים בפעולה נועזת.

הערה מנהלתית: תדירות הכתיבה בבלוג תהיה דלילה משהו השבוע, הן משום שחגים משבשים את סדר החשיבה והעבודה שלי והן משום שבמשך שני ערבים השבוע אהיה בכנס ביגור. אני מקווה לחזור לכתיבה סדירה יותר בסופ"ש.

(יוסי גורביץ)

בין המהלכים התמוהים לאורך ההיסטוריה הפוליטית של ישראל ספק אם יש משהו שישתווה לתרגיל המבחיל של אמש. טוב, אולי הנורה המפורסמת של יעקב מרידור בבחירות 1981. ראש הממשלה שולף משום מקום את משה כחלון, ההוא שפרש לא כל כך מזמן לא לפני שהתלבט האם להקים מפלגה עצמאית, ומודיע – 36 שעות לפני הבחירות, כן? – על כך שכחלון ימונה לתפקיד יו"ר מנהל מקרקעי ישראל. המינוי, שספק של ממש אם הוא חוקי – הוא מצריך את אישור שר השיכון, לא את זה של ראש הממשלה – לא רלוונטי לחצי שנה הקרובה: עד אז ישרוץ כחלון בהרווארד.

למה כל זה היה טוב? כדי להודיע לאזרחים, 36 שעות לפני פתיחת הקלפיות, שהאיש שביצע את רפורמת הסלולר יהיה באיזה תפקיד ביורוקרטי שעשוי – בהנחה שהאזרחים לא שמים לב למה שקורה סביבם – להוריד מתישהו את מחירי הדירות. או, בקיצור, כי נתניהו מזיע כפי שלא הזיע כבר המון זמן.

הוא יודע שהוא הולך לאבד מחר משהו כמו 12 מנדטים, והסקרים הפנימיים שלו כנראה מדברים על יותר. כרמל שאמה לאמה דינג דונג הכהן כבר מחשב את קיצו לאחור: הוא במקום 31 והוא יודע שספק אם הוא ריאלי. הוא יודע שאחרי שליברמן יפרוש מהליכוד, מה שיקרה מיד אחרי הבחירות, הוא יעמוד עם רשימה מצומקת שבמקרה הטוב תמנה 20 ח"כים. זה יהיה, צריך לציין, לא הרבה יותר ממה שהסקרים נותנים לעבודה. ולא הרבה יותר ממה שנותנים הסקרים לבנט.

ויש לנתניהו סיבות לפחד. דו"ח שבנק ישראל מסתיר מצביע על כך שהגרעון האמיתי של ישראל עומד על חמישה אחוזים, לא ארבעה כפי שלמדנו רק לאחרונה. בנק ישראל מעריך, בניגוד להצהרות הפומביות של נתניהו, שאחרי הבחירות לא יהיה מנוס מהעלאת מסים דו"ח אחר, שמוסתר הפעם על ידי משרד האוצר – שם שכחו כנראה שהם עובדים בשבילנו, לא בשביל נתניהו – צפוי להראות שהנתח של המאיון העליון מעוגת ההכנסות הלאומית גדול יותר מזה של שלושת העשירונים התחתונים יחדיו. חשבו על המספר הזה רגע.

כדי לצאת בסדרה של גזרות כלכליות חדשות, נתניהו צריך תמיכה עממית רחבה. שישית מהכנסת זה לא זה. כי צריך לומר את זה במפורש: לנתניהו אין מנדט לגזירות כלכליות. הוא הלך לבחירות תוך שהוא מכחיש את הצורך בהן. אם הוא יטיל גזירות כאלה, ולא נראה שיהיה לו מנוס מכך, הציבור צריך לצאת לרחובות ולשתק את המדינה.

זה, אחרי הכל, מה שעשו הכתומים כששרון רצה לפנות 8,000 גזלנים. על גזירות שפוגעות בציבור גדול הרבה, הרבה יותר, על אחת כמה וכמה שצריך לשתק את המדינה. נתניהו יודע שהלגיטימיות שלו עומדת להתחסל, ובגלל זה הוא מזיע כל כך. עם ארבעים מנדטים, אפשר לדבר על רצון העם. עם שלושים, לפני שליברמן לוקח את שלו ואחרי שאיבדת תריסר מהם בשלושה חודשים, לא כל כך. הוא מזיע, וזה טוב.

מילה על כחלון. מעולם לא הערכתי אותו, בין השאר משום שבעוד שכולם דיברו על הרפורמה הסלולרית שלו, אני זכרתי שהוא היה גם שר הרווחה. זוכרים משהו שהוא עשה בתפקיד הזה, שטיפה יותר קריטי מאשר הורדת מחירי הסלולר? לא? בדיוק. והעובדה שהוא הסכים לרתום את המוניטין שלו לתרגיל המבוהל של נתניהו רק אומרת שהאיש מעמיד את הנאמנות למפלגה מעל הנאמנות לציבור. עם קצת מזל, ההופעה שלו אתמול חיסלה את כחלון כמועמד רציני לראשות הממשלה בעתיד.

ועוד דבר אחד: צאו להצביע מחר. לא הסתרתי מעולם למי אני מצביע – יש מודעה גדולה משמאל – אבל אם לא השתכנעתם עד עכשיו כנראה שמאוחר. רק אל תצביעו לליכוד. מפלגת שלטון שנכשלה כך, שהגיעה לבחירות מבלי להציג אפילו מצע בתקווה שהמצביעים יחשבו שזה גשם, צריכה לחטוף בעיטה בראש. הצביעו לכל מי שאיננו נתניהו. על ארבע השנים האלה צריך לבוא עונש. זו משמעה של דמוקרטיה. אני, כמובן, אעדיף שתצביעו למרצ, אבל אם תצביעו לחד"ש, דע"ם, ארץ חדשה, או העבודה, נשאר ידידים. אני לא מאמין בהצבעה אסטרטגית: הרעיון הדמוקרטי הוא שמפלגה שלא עוברת את אחוז החסימה עכשיו בהחלט יכולה, בהרבה עבודה, לעבור אותו בפעם הבאה ואף להיות מפלגת שלטון. כדי לעשות את זה, היא צריכה לבנות לעצמה קאדר של מצביעים ופעילים, וזה לא קורה ביום אחד. ואם אתם מצביעים ליאיר לפיד, אני מעדיף לא לדעת על זה. חבל לפגוע בהערכה כלפיכם.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ופתאום, בבום, חזרנו לנושא האמיתי של הבחירות הללו: התקציב שהממשלה תצטרך להעביר אחרי הבחירות, התקציב שבנימין נתניהו כל כך לא רצה להעביר שהוא העדיף להקדים את הבחירות. עד כה הכל עבד מצוין מבחינת נתניהו: דיברו על איראן, דיברו על המריבות בגוש המרכז, דיברו בכלל הרבה על עניינים אישיים, ולא דיברו על הנושא העיקרי, הפיל הלבן של הבחירות האלה. נראה שזו היתה הסיבה שנתניהו התעקש על בחירות מהירות כל כך, כמעט בניגוד לחוק (הוא נאלץ לדחות אותן אחרי שיו"ר הכנסת אמר לו שלא ניתן ללכת לבחירות בפחות משלושה חודשים): הוא רצה שכולם יהיו עסוקים בהתארגנות ובדיווחים מתנשפים על מרוץ הסוסים, ולא יהיה זמן לדבר על הדבר האמיתי. אבל, שבוע לפני הבחירות, התרגיל התפקשש לו. הסיבה: הגרעון של שנת 2012 כפול כמעט מגודלו המיועד, והוא יעמוד על כמעט 40 מיליארדי שקלים במקום כ-20.

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, העדיף להמשיך ולהרדים אותנו. הוא אמר בתגובה לידיעה על עליית הגרעון שהוא "לא ישפיע על האזרחים." בפעם האחרונה שנתניהו נאלץ להתמודד על תפקיד ראש הממשלה כמי שמגן על כסאו, הוא לא הפסיק לדבר על הגרעון. עכשיו הוא לא רוצה שנדבר עליו.

לפעמים נראה שכמו הפרסומאים של "התנועה" של ציפי לבני, גם נתניהו יצא לקמפיין הבחירות של 2013 מתוך התערבות שהוא יוכל להשתין על ראשיהם של האזרחים וחלק ניכר מהם, על כל פנים מספיק כדי לאפשר את בחירתו מחדש, יאמרו לעצמם שמדובר בגשם. לא רק שנתניהו משנה עכשיו את העמדה ההיסטורית שלו לגבי גרעונות (וזה בסדר, הוא יודע שהתקשורת לא תזכור לו את זה, ושלציבור אין זכרון היסטורי כלל), הליכוד היה המפלגה היחידה שסירבה לענות על השאלה כיצד תטפל בגירעון – והיא גם המפלגה הגדולה היחידה שכלל אין לה מצע. זה הרי מדהים: מפלגת השלטון הולכת לבחירות כשהיא אפילו לא מעמידה פנים שיש לה כוונה להודיע לאזרחים מה יש בדעתה לעשות. נתניהו רוצה שכלל אזרחי ישראל יתנהגו כמו מתפקדי הליכוד, שאישרו את ההסכם עם ליברמן מבלי לראות אותו, ואם הם אכן יפעלו כך הם יוכלו להאשים רק את עצמם.

אחת הסיבות לגרעון היא העובדה שישראל היא אחת משתי המדינות היחידות בעולם שמתנהלת על פי תקציב דו שנתי. הנתונים של תקציב 2012 תוכננו ב-2010. תקציב דו שנתי לא מאפשר גמישות. במדינה נורמלית, אחרי כשלון כזה, הגאון שעלה על הרעיון של תקציב דו שנתי – שמסרס משמעותית, ולא במקרה, את יכולתה של הכנסת לפקח על הזרוע המבצעת – היה עולה על טיל ונשלח לבלות יותר זמן עם משפחתו. בישראל, האיש שמשגר טילים לוגיים לאלוהים וחזרה נשאר בתפקידו.

יש שתי דרכים לסגור גרעון, כמובן בהנחה שחושבים שהוא דבר שלילי בהכרח. ניתן להעלות מסים וניתן לצמצם שירותים לאזרח, מה שהאוצר מעדיף לכנות "קיצוץ בתקציב," מילים שמסתירות את המשמעות שעבור אותם מסים יקבל האזרח פחות שירותים. נתניהו אמר שהוא מתנגד להעלאת מסים – כל זמן, כמובן, שאלה מסים ישירים. ארבעת העשירונים התחתונים לא מגיעים לרף מס ההכנסה. מס ההכנסה מכביד במיוחד על העשירון העליון – וזו הסיבה שנתניהו מוריד אותו, יחד עם מס החברות (שפעם, לא כל כך מזמן, עמד על 36%). אבל בין הגזירות ששוקלים עכשיו באוצר כדי לחסום את הבור שנפער כתוצאה מכך שהתאגידים והעשירים לא משלמים את חלקם, מדברים על העלאה מיידית של המע"מ ל-18%, אחרי שלפני פחות מחצי שנה העלו אותו מהיום למחר באחוז. מדברים על הטלת מע"מ גם על פירות וירקות – והפעם האוצר מתכוון להתייצב מאחורי העלאת המס הזה עם התרגיל הרגיל שלו, זה של העז.

מע"מ הוא מס רגרסיבי בהגדרה: הוא חל באותה המידה על אלה שיש להם ועל אלה שאין להם. ולאלה שיש להם, בדרך כלל גם יש דרך להתחמק מהמע"מ. הם יכולים, למשל, להפוך את עצמם לחברה. זה מה שעשה זוג ירושלמי שמפעיל חברה בשם נתניהו ב.ש.; הזוג עשוי להיות מוכר לכם. הגבר טען שנסיון לגיטימי לשלוח אותו הביתה בבחירות הוא "נסיון להפיל אותי", האשה אמרה שאם בעלה לא יקבל את הג'וב שכל כך מגיע לו – כנראה לא תפקיד שר האוצר האיטלקי – אז "נעבור לחוץ לארץ. שהמדינה הזו תישרף." כשנתניהו התפטר מתפקידו כשר אוצר, הוא טען אחר כך שהוא חי מפנסיה של כארבעת אלפים שקלים ושאי אפשר לחיות מהסכום הזה. התקשורת, כרגיל, לא בדקה את הנתונים וזה היה שקר גס – הסכום היה גדול הרבה יותר – אבל האיש שאומר שאי אפשר לחיות מארבעת אלפים שקלים נעמד על הרגליים האחוריות כדי ששכר המינימום לא יעבור את קו ארבעת אלפים השקלים. וגם על זה התקשורת לא דיברה יותר מדי.

שניה, לא גמרנו. זוכרים את פרשת הרווחים הכלואים? 27 מיליארדים במסים שנתניהו ושטייניץ חילקו במתנה לתאגידים, תוך כדי שנחשפת העובדה שהם שילמו רק 3.3% במסים? אלה 27 מיליארד שקלים, מסתבר, שהיינו די צריכים. עכשיו אנחנו נשלם על ההנחה של התאגידים מהשירותים שלנו.

צה"ל חגג גם השנה, וחרג כהרגלו גם השנה מהתקציב שלו בכעשרה אחוזים. וזה בסדר, אנחנו נשלם. גם על 11 המיליארדים של מתקפת הפנטזיה שלא היתה על איראן. אבל, מבחינת ראש הממשלה, אלה היו 11 המיליארדים הטובים ביותר שהוציא אי פעם: הם אפשרו לו למקד את תשומת הלב של הציבור בדחליל האיראני ולא במה שראש הממשלה עושה לכלכלה או לסיכוי של קיום בשלום עם הפלסטינים.

אגב, זוכרים את הגז שנתנו לתשובה? ההוא שההכנסות ממנו היו אמורות לעבור לקרן יעודית למען עתיד החינוך? אז תשכחו מהכסף. הוא יתחיל להכנס רק עוד חמש שנים. עד אז, אנחנו נממן את ההגנה על הקידוחים שמכניסים כסף רק לתשובה. נשלם על זה 700 מיליוני שקלים. בשלב ראשון, לפחות: חיל הים דורש שלושה מיליארדים כדי להגן על תשובה. כלומר, אנחנו נשלם על ההגנה של תשובה מהכסף שהוא אמור היה להעביר לנו. מבריק, לא? ובסופו של דבר, שר התשתיות עוזי לנדאו ניצח: האיש, שכיהן כשר מטעם סיעת תשובה ביתנו, הודיע בשעתו שישראל תצא למלחמה כדי להגן על הגז של תשובה – אבל הוא יילחם עד חורמה כדי למנוע מתשובה לשלם תמלוגים גבוהים יותר. וזה בדיוק מה שקורה.

ולצד כל אלה, יהיו הגזירות. באוצר מתכננים לא רק להעלות את המע"מ, אלא גם לקצץ את תקציב הרכישות של הממשלה בשני מיליארדי שקלים – מה שאומר שהציוד שיעמוד לרשות הציבור יהיה מיושן יותר וכושל יותר; להקפיא גיוס עובדים חדשים במגזר הציבורי, כך שפחות עובדים יעמדו לרשות הציבור, כי מדי שנה פורשים אנשים לפנסיה; על פי אותו ההגיון, לקצץ משמעותית את מספר עובדי המדינה; לבטל את העלאת השכר שהובטחה לעובדי המגזר הציבורי, כי הבטחות לא צריך לקיים ועובדים ממורמרים שצריכים למלא גם את תפקידם של עובדים שפוטרו הם בהכרח עובדים שנותנים שירות טוב יותר; דחיית סלילת כבישים והנחת מסילות ברזל, כי השקעה בתשתית זה לחלשים; קיצוץ חד בקצבאות הילדים; דחיית תכנית ה"התעצמות" של הכבאים (הולך להיות כיף בקיץ); דחיית גיוס שוטרים וסוהרים, כי היאוש לא צפוי לגרום לעליה בפשיעה; וקיצוץ של שלושה מיליארדי שקלים בתקציב הבטחון. יישום הסעיף האחרון צפוי להיות מלווה במטס חגיגי של חזירים.

זה לא מקרה שכל זה יוצא עכשיו, שבוע לפני הבחירות. נתניהו משוכנע שהציבור איבד את התקווה לשנות, ושאין לו כוח עוד לשמוע על הבחירות. אבל ההיסטוריה רוויה מהפכים, שום דבר לא קבוע מראש, ורבים מהאנשים שהתגרו בגורלם כמו נתניהו שילמו על כך מחיר כבד. בעוד שבוע נלך אל הקלפי, ונשלח את נתניהו ושטייניץ אל מקומם הראוי: פח האשפה של ההיסטוריה. וכדאי שזה יהיה עכשיו, כי אם נתניהו מסוגל עכשיו ללכת לבחירות בלי להציע אפילו מצע, לכו תדעו מה הוא ירשה לעצמו לקראת הבחירות הבאות.

ועוד דבר אחד: והליצן של מערכת הבחירות, יאיר לפיד, כינס היום מסיבת עיתונאים כדי… לדרוש משורה של מפלגות שאף אחת מהן לא תסכים לשלוח לממשלה מישהו בתפקיד סגן שר. לפיד טוען שמדובר בתפקיד מיותר, מה שנכון, ושהוא עולה הרבה כסף, שזה בולשיט. אנחנו מדברים על עשרות מיליארדים ולפיד משחק בבוטנים. הפתרון האחר שלו לבעיית הגרעון היה קיצוץ תקציב הישיבות, שזה היה יכול להיות נחמד אלמלא כל תקציב הישיבות קטן ממיליארד שקלים. לפיד, חשוב לציין, סירב להתחייב שלא לשבת בממשלה שיש בה שרים ללא תיק, מה שהפך את המחווה שלו לפחות מריקה. בנוסף, הוא שלח מכתבים בלשון זכר ("נדע שגם אתה מתחייב לכך…") לזהבה גלאון ושלי יחימוביץ', מה שמעיד על רמת הרצינות שבה הוא רואה את תפקידו. כשזה נחשף, הוא מחק את הפוסטים הללו – והעיד בכך שהוא לא מבין את העידן שבו הוא חי וגם מה הוא חושב על מצביעיו. (צילום המסך באדיבות ערן כץ).

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

בשבוע שעבר נוצרה סערה קטנה, כשהחליט משרד החינוך לזמן לשימוע לפני פיטורין את רם כהן, מנהל תיכון נט, לאחר שהלה פרסם מאמר שבו קרא להצבעה עבור מפלגות שמאל על פני מפלגת המרכז הציונאל-סוציאליסטית, העבודה. על פניו נראה שלפעולת המשרד, המנוהל על ידי הקומישר סער, יש בסיס: טכנית, נאסר על עובדי מדינה להביע עמדה פוליטית (חוק שירות המדינה אוסר על עובדי מדינה להשתתף ב"תעמולה פומבית, בכתב או בעל פה"), אם כי רק לעתים נדירות מופעל הסעיף הזה. בדרך כלל, עולה החשד, הוא מופעל כלפי אנשים שמתנגדים לעמדתה של המדינה או שהם סתם לא יהודים, כמו במקרה של ג'והיינה חוסיין, שפוטרה אחרי שנשאה שלט אגרסיבי נגד צה"ל בעת "עופרת יצוקה."

המקרה שלפנינו, של עובד מערכת החינוך, מובהק עוד יותר. כל מי שעיניו בראשו וחי במדינה הזו יודע שהחוק הזה חל, אם בכלל, רק על מוסדות החינוך החילוניים. בבתי הספר הדתיים מכיר כל אדם – והח"מ יכול להעיד מנסיונו – את המנהג של לכנס את כל תלמידי בתי הספר ולהוציא אותם באוטובוסים להפגנות, לעתים על חשבון הלימודים. גם המנהג של ניצול תלמידי ישיבות – מכל הזרמים – לפעילות פוליטית לא יפתיע אף אחד. בימים אלה נחשפת העובדה שמפלגת הבית היהודי (על המצע שלה, שכל מערכת התעמולה שלה מיועדת להסוות אותו, בקרוב) משתמשת בתלמידי מכינות צבאיות וישיבות הסדר כדי לעבוד במערכת הבחירות למען נפתלי בנט. זה כבר שימוש בחיילים לצרכים פוליטיים, אבל כנראה שראש וועדת הבחירות אליוקים רובינשטיין לא יתרגש מזה יותר מדי, ולא יקנוס את המפלגה בסכום מזעזע, שיחסל את הקמפיין שלה ויגרום למנהיגי העתיד שלה לחשוב שוב לפני שינסו שטיק כזה.

האתר "שישים ואחת" ריכז שורה של אירועים כאלה שעלו לכותרות בשנים האחרונות; אפשר לראות אותה כאן. מדובר ברשימה חלקית מאד, טיפה בדלי, אבל היא כוללת את שליחתם של כל תלמידי מוסדות החינוך בגדה המערבית להפגנה פוליטית. ראשי ישיבות מדברים לעתים קרובות בתקשורת על העמדות המדיניות שלהם, ואף אחד לא עושה להם כלום. כשראש הישיבה שלי, יוסף בא-גד, רץ לכנסת, הוא ניסה לפקוד את תלמידי הישיבה לרשימה שאליה רץ – בהתחלה המפז"ל, אחר כך למולדת של זאבי. זה לא כל כך עבד, אבל הרעיון להשתמש בתלמידי ישיבה כנכס פוליטי נשמע לגמרי סביר כחלק מהעולם הזה, ובישיבות החרדיות הוא מקובל למדי. בין לבין, כמובן, מופעל לחץ לא תמיד עדין על התלמידים לשמש כבלוק הצבעה של ראש הישיבה. כולם יודעים, אבל אף אחד לא מדבר על זה, כי מי צריך את הכאב ראש הזה, להכפיף את חובשי הכיפה לחוק המדינה.

מדי פעם הם משתינים מהמקפצה ואז נוצרת מהומה. מקרה בוטה במיוחד אירע כשהמתנחל צבי הנדל – לשעבר מגוף קטיף – ששימש בעוונותינו כסגן שר החינוך, שלח איגרת למנהלי בתי ספר דתיים. המכתב, שנשלח בעת המרד הכתום כנגד ההתנתקות, מתח ביקורת – על נייר רשמי של סגן שר, כן? – על ראש הממשלה, וקרא למנהלים להוציא את התלמידים שלהם להפגנה נגד ההתנתקות. הנדל הגדיר את ההפגנה "עצרת" וטען שיש לה "ערך חינוכי." הנדל חטף ביקורת מהחוגים המקובלים, אבל ספק אם זה מנע ממישהו מהמנהלים לשלוח את התלמידים שלהם להפגנה; להמנעות כזו היה מחיר חברתי מצד קבוצת ההתייחסות שלהם, אבל לשליחת התלמידים לא היה שום מחיר.

ראוי להזכיר בעניין הזה את השימוש שעשו המתנחלים בילדים במהלך ההתנתקות. הם שלחו את הילדים קדימה, להיעצר, ובשורה של מקרים נעצרו ילדים – בעיקר ילדות – לתקופות ארוכות, משום שהן סירבו להזדהות. מערכת המשפט התחרפנה באותה תקופה והיתה שופטת שהסירוב להכיר בסמכותה כל כך פוצץ לה את הסעיף שהיא הורתה לשלוח ילדה כזו לקיבוץ דתי כדי להרחיק אותה מסביבה שהיא ראתה כפוגעת בה. דיברו הרבה על תפקיד ההורים בשימוש הזה בילדים, על כך שהם היו מוכנים להקריב את הילדים שלהם על מזבח האמונות שלהם-עצמם, שהילדים עדיין צעירים מכדי להבין. דיברו על ההורים – אבל לא דיברו על מערכת החינוך התומכת, שקיבלה היעדרויות ארוכות בשתיקה ובהבנה. וזו אפילו לא הבעיה העיקרית של מערכת החינוך הדתית: הבעיה העיקרית שלה היא שעיקר הפעילות שלה היא לא לימודים, אלא הטפה פוליטית, ולפוליטיקה של שנאה וגזענות. אבל זה מותר.

כבר התרגלנו שלמערכת המשפט שלנו יש עין עצומה לימין. התרגלנו לכך שמחבלי המחתרת היהודית מבצעים שורה של מעשי רצח ונתפסים בעת יישום טבח (הטמנת פצצות באוטובוסים), ותוך זמן קצר 300 אלף איש חותמים על עצומה לשחרורם ורוצחים הולכים הביתה אחרי שבע שנים (היום נרשמה חריגה אפילו באנומליה הזו, כשהמחבל היהודי חגי סגל הגיב ב-"24 שעות" על הסרט "שומרי הסף," שמתאר בין השאר את לכידתו שלו. לבני סלע לא היו נותנים פריבילגיה כזו). התרגלנו לכך שהממרידים, המומרדים והטרוריסטים מתקופת ההתנתקות קיבלו חנינה, בעוד מורשעי השמאל מרצים כל דקה מעונשם. התרגלנו לכך שענת קם מקבלת שלוש שנים בפועל על העברת מסמכים לעיתון שכפוף לצנזורה, בעוד שאנשי ימין שעוקבים אחרי תנועות צה"ל ומדווחים עליהן מקבלים חודש וחצי, במקסימום – כשהם נהנים מתמיכתם של בוגדים כמו זאב אלקין ואורי אריאל.

עכשיו מגיע תורה של מערכת החינוך לעבור התאמה פוליטית. ביקורים בחברון ואמירה שהיא צריכה להיות בריבונות ישראלית לנצח – זו לא אמירה פוליטית; איסור על תלמידים ללמוד על זכויות אדם, שמא ילמדו חס וחלילה שיש להם זכות מוקנית להמיר את דתם – זה לא פוליטי; השתתפות של תלמידים בהפגנות ימין, כולל בזמן הלימודים, לא מעוררת את משרד החינוך מרבצו, כי זה "לא פוליטי"; אבל השתתפות במצעד זכויות האדם, או כתיבה בעד מפלגת שמאל – זה סופר פוליטי ואתה תיענש על זה.

ואנחנו עדיין יכולים לשנות את זה. 21% מהבוחרים עדיין לא החליטו למי הם מצביעים. ביום שלישי הבא אנחנו עדיין יכולים לבעוט את גדעון סער מלשכת השר, ולשלוח את המשת"פים שלו מ"אם תרצו", ממכון שלם, וה"מכון לאסטרטגיה ציונית" ללשכת העבודה. עוד ארבע שנים של הקומישר סער, ובכלל לא בטוח שיהיה עם מי לדבר.

ועוד דבר אחד: הבחירות האלה, אסור לשכוח, הוכרזו משום שלבנימין נתניהו לא היה את האומץ להציג לציבור את רשימת הגזירות שלו ערב הבחירות. עכשיו מסתבר שלמרות העלאת המסים העקיפים, הגרעון עלה ב-2012 ב-4.2% במקום בשני אחוזים, והוא הוכפל ל-39 (!!!!1!!) מיליארדי דולרים שקלים, בניגוד לתחזיות. הקוסם עם הכובע הריק משפנים אומר לנו עכשיו שזה לא צריך לעניין אותנו, ומתעסק בנסיונות לגלגל על אולמרט את ההוצאות של ההתנתקות, כשהוא יודע שהתקשורת הממוסדת לא תזכיר שהוא היה שר האוצר עד שבוע קודם להתנתקות. אחרי הבחירות, כמובן, הוא יסביר לנו בפנים רציניות שאי אפשר לחיות עם גרעון כזה, ושצריך להדק את כל החגורות – להוציא את אלה של האוליגרכיה. לזכור ולא לשכוח, להזכיר ולא לתת להשכיח: ב-22 בינואר שולחים את נתניהו הביתה. אנחנו רק צריכים להעלות את אחוז ההצבעה, ולהזיז שישה מנדטים מצד אחד לאחר. זה בכוחנו, אם לא נתייאש. הבחירה, כפי שרואים בתשדיר הזה של מרצ – לא ברור איך זה קרה, אבל הוא מוצלח – היא בין לחטוף עוד כאפה או להתחיל להחטיף חזרה. אם כבר מלחמת מעמדות, שתהיה לפחות דו צדדית.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם ולאחל לו שנשתה ביחד לרגל פרישתו של בנימין נתניהו מהחיים הפוליטיים.

(יוסי גורביץ)

הכנסת אישרה לפני זמן קצר בקריאה שניה ושלישית את החוק שמאפשר לממשלת ישראל להעניק לחברות ענק פטור עצום ממסים. הפרשה הידועה בשם האורווליאני "הרווחים הכלואים" באה על סיומה כצפוי: נתניהו ושטייניץ העניקו לחברות הענק, שגם כך שילמו מס מגוחך, מתנה בשווי 27 מיליארדי שקלים. 21 חברי כנסת התנגדו – באופן משונה, שלי יחימוביץ' לא נאמה וגם נמנעה מהפעלת משמעת סיעתית – ו-38 תמכו. וזהו. 27 מיליארדים התפוגגו.

החרפה הזו מתנהלת כבר כמעט חמישה חודשים, והיא מבהירה לכל מי שעוד לא הבין מה סדר העדיפויות של ממשלת נתניהו: קודם כל התאגידים והעשירים, אחר כך כל השאר. כדי לקדם את התכנית הזו, משרד האוצר שיקר לכנסת: הוא טען שהן משלמות מס של 7.9%. רק אחר כך, כשזהבה גלאון לחצה את סגן שר האוצר, הוא נאלץ להודות שהשיעור האמיתי הוא 3.3%.

אנחנו הולכים לבחירות משום שנתניהו לא העז להציג לכנסת את התקציב שלו, שצפוי לגרור קיצוצים בשירותים לציבור (זו המשמעות של קיצוצים בתקציב) בשווי משוער של כ-14 מיליארדים. כלומר, אלמלא המתנות ששטייניץ התעקש להעביר לתאגידים, היינו ביתרה של 13 מיליארדים, לא בור של 14 מהם. שטייניץ אמר היום שלהערכתו, המינימום שהאוצר יקבל הוא שלושה מיליארדים אבל יכול להיות שזה יגיע עד שמונה מיליארדים. וואלה? אתה לא יודע? חמישה מיליארדים שקל כסף בינך ובינם, מה היא?

זה, נזכיר, הכסף שלנו. החברות קיבלו הטבות ניכרות על מנת שישקיעו כספים בישראל. לא רק שהן לא השקיעו, הן גם מקבלות – ודורשות – הנחות מס מפליגות. בפעם הבאה ששטייניץ או נתניהו ינסו להפחיד אתכם בכך שהעלאת מסי חברות "תרחיק חברות מישראל", זכרו כמה שילמנו כדי למשוך אותן אלינו, וכמה מפוקפקת התועלת שראינו מכך.

הגזירות של נתניהו, שכל כך הפחידו אותו שהוא העדיף ללכת לבחירות בתקווה שתוך כמה שנים הציבור ישכח (הברירה האחרת היתה ללכת לקמפיין אחרי העברת הגזירות), לא הלכו לשום מקום. בפברואר, עם הקמת הממשלה החדשה, הן תשובנה חזרה. אם אתם לא רוצים לשמוע את שטייניץ מסביר אז למה הוא מונע מהילדים שלכם חינוך, מההורים שלכם סיעוד, ממכם עצמכם טיפול רפואי נאות, למה הוא נאלץ לצמצם את מספר השוטרים ברחוב שלכם ולמה הרחוב עצמו לא ישופץ בימי חייכם, למה התחבורה הציבורית שלכם מזכירה מזמן עולם שלישי – ולשמוע אותו עושה את כל זה כשהוא מסביר בחוצפה בלתי מודעת לעצמה שהוא "שר אוצר חברתי" (האיש שחושב שאלוהים קיים כי אנחנו יכולים לדמיין אותו, כמו שאנחנו יכולים לדמיין חדקרן ורוד ומעופף, טען היום שהוא "אויב הטייקונים"), אז כדאי שתעשו משהו בנידון, כל זמן שאתם עדיין יכולים.

רצוי, כמובן, שתצביעו למרצ, כי זו המפלגה שנלחמה על הנושא הזה יותר מכל מפלגה אחרת. היא המפלגה שחשפה את השקרים של האוצר, שיצאה לקמפיין ציבורי בנושא, ושכל חברי הכנסת שלה התייצבו להצבעה. אבל מעבר לזה, בניגוד למה שמוכרים לנו פרשנים בעיני עצמם, אלה הבחירות הכי מעניינות שהיו בישראל לפחות מאז 2006, וההתעניינות בהן רבה. אנשים מדברים על פוליטיקה והם גם מקשיבים. ולמי שמקשיב לכם צריך להעביר מסר אחד חד וברור: רק לא נתניהו. רק לא נתניהו, ורק לא התחליף הנוצץ שלו, לפיד. ויש מספר אחד חד וברור שצריך להתלוות למסר הזה: 27 מיליארדים. 27 מיליארדים. 27 מיליארדים.

כי אם אלה המתנות שהוא נותן לעשירים על חשבונכם ערב בחירות, רק חשבו מה הוא יעשה לכם בעבורם אחריהן.

(ועל המתקפה שלא היתה באיראן נדבר מחר, אם יהיה זמן.)

ועוד דבר אחד: הכינו את הממחטות, וקראו את הפוסט הזה של ואנדרסיסטר, שקורעת כדג את שלמה מעוז, שבאמצעות דיבורים על "אוסטרו-הונגרים" משמש כשליחו של נתניהו לדבר עבירה.

(יוסי גורביץ)

ביום רביעי יצאתי עם כמה ידידים לשתות בירה. כשחזרתי הביתה, הסתבר שדפקנו את השיטה: שר האוצר שטייניץ העלה את המסים על בירה וטבק לא החל מהשנה הבאה או מהחודש הבא, אלא מאמצע הלילה. ויהי בחצות הלילה.

באותו היום, הודיע ראש הממשלה נתניהו על כך שהוא מתכוון להעלות את המע"מ ל-17%. זה אותו נתניהו שהתחייב ערב הבחירות להוריד את המסים, לא להעלות אותם. למרבה השמחה, נתניהו לא יעלה את המסים כבר מעכשיו, אלא ימתין לחודש הבא, ככל הנראה. אם הוא היה מתנהג כמו שטייניץ, היה צפוי לי כאב ראש גדול מאד, כשהייתי בא לחשב את המע"מ ללקוחות שלי בסוף החודש. 16% או 17%? אגב, נתניהו העלה את המע"מ, על פי שורה של מקורות, מבלי להתייעץ עם שר האוצר שלו. זו לא הפעם הראשונה שנתניהו נוקט פעולה כלכלית חשובה בלי להתייעץ עם הבובה שלו באוצר. יכול להיות שלא היה לו זמן. כמו כן, נתניהו ושטייניץ שוקלים להחזיר את מס המעסיקים הוותיק, שהיה בתוקף בין 1975 ו-2008, אם כי בשיעור נמוך משמעותית יותר (0.5% לעומת 4%). כנראה שזה בהול.

זוכרים את הפיגוע בבולגריה? זוכרים איך נתניהו שלף שמדובר בהתקפה של איראן, ואחר כך אמר שכנראה מדובר בגרורה של איראן, חיזבאללה? זוכרים איך אמרו לנו שאחמדניג'אד בירך על הפיגוע? אז זהו, שלא. הוא אמר דברים אחרים לגמרי. האם ערוץ 2 יפרסם תיקון? האם נתניהו יחזור בו מהצהרותיו? כמובן שלא.

"בצלם" פרסם ביום חמישי סרטון שבו רואים חמוש צה"ל נוגח בפניו של פלסטיני ותוקף אותו, ומאוחר יותר רואים גם חמושים אחרים שמנסים למנוע מהצלם לתעד אותם. תוך כשעה וחצי, מיהר דובר צה"ל לטעון שהחמוש הותקף ושהסרטון ערוך. כמובן, לא היה לו מספיק זמן לברר את הנקודה הזו, וכמובן, דובר צה"ל לא הציג כל ראיות לכך שמדובר בסרטון ערוך. שוב הוא הוכיח שהאינסטינקט הראשון שלו הוא לשקר. וזה, מבחינתו, בסדר: בדובר צה"ל יודעים שהציבור יאמין להם אינסטינקטיבית, ולעזאזל האמת.

נתניהו ממשיך במסע ההשתלטות שלו על התקשורת הישראלית, ומנסה לחסל את התכנית הביקורתית האחרונה ברדיו, זו של קרן נויבך. כדי לשבור את השדרנית העקשנית, ניסו מקורביו של נתניהו שמנהלים את רשות השידור לנעוץ בתכנית שלה מסמר ללא ראש בדמות הליצן הגזען וההומופוב מנחם בן. זה נעשה ללא כל הליך תקין ובקרוב ייערכו דיונים בנושא. בן עף מהתכנית אחרי יומיים, ועכשיו שוקדים בלשכת ראש הממשלה על מציאת עב"מ אחר ש"יאזן" – כלומר, ימנע ביקורת על הממשלה, שהיא תפקידה הראשון במעלה של התקשורת – את נויבך.

נתניהו ושטייניץ מספרים לנו בעשרת הימים האחרונים שהמצב הכלכלי קטסטרופלי וצריך לנקוט צעדי מנע חריפים – כמו אלה שצוינו למעלה. אלה שני האנשים שרק לפני שלושה שבועות אמרו לנו שאנחנו חיים בגן עדן כלכלי ושניצלנו מהמשבר העולמי. שלושה שבועות? רגע, אפילו זה לא. רק לפני שבוע אמר נתניהו ש"הנתונים הכלכליים מצביעים על כך שהמשק הישראלי צמח בשנים האחרונות לעומת משקים אחרים באירופה ורמת החיים בו רק עלתה, אז מה באים עכשיו המקטרגים ואומרים 'לא טוב'?". זה היה ביום ראשון. בערב יום שני, נתניהו כבר השמיע זמירות אחרות: "אין ארוחות חינם. כדי לממן את זה אנחנו צריכים לעשות את התיקונים הדרושים בתקציבים ונעשה את זה כבר ביום שני הקרוב בישיבת הממשלה ואחר כך בהגשת תקציב אחראי. מי שאומר שאפשר להוציא כסף בלי חשבון, בלי כיסוי, למטרות פופוליסטיות – פשוט מסכן את מדינת ישראל ויכול להביא אותה בקלות למצב שראינו בכלכלות מובילות באירופה שנמצאות על סף פשיטת רגל. זה לא קרה פה, אני לא אתן שזה יקרה פה." ההפרש היה יום אחד, אבל התקשורת לא מעמתת את נתניהו עם הדברים ההפוכים שהוא אומר בהפרש קצר כל כך. יום אחד היינו בחגיגה, למחרתו היינו לקראת צנע. אבל מבחינת נתניהו, תמיד היינו במלחמה עם אירואסיה.

סליחה, אמרנו שאנחנו במשבר היסטרי? לא מבחינת משרד האוצר. הוא מתחמק מדיונים בנושא, ועוד לא התחיל להכין את התקציב. הוא הרי יודע שבסופו של דבר הוא יוכל לכפות אותו הר כגיגית על הכנסת, שאפילו לא תבין על מה היא מצביעה. הציבור יתעורר עם שחר עם גזירות חדשות, אבל כבר יהיה מאוחר לעשות משהו בנידון – אלא אם יצליחו לשכנע את משרד האוצר שלא ליישם את החוקים שהוא עצמו העביר. יש לו נסיון רב באי ישום של חוקים שלא מוצאים חן בעיניו.

כמובן, האחריות – כפי שמיטיב לציין גולית – למשבר הגרעון כולה על נתניהו. הוא הגדיל את התקציב בכל שנה, בעיקר את תקציב הבטחון (שכמעט כל שנה חרג מהתקציב שאישרה לו הכנסת); במקביל, הוא הוריד את מסי החברות (והוא מסרב להעלות אותם), ועכשיו אנחנו למדים שחברות ענק כמו אינטל וטבע שילמו לישראל מס של 3.3% – כשביעית ממה שמשלמת חברה קטנה או בינונית.

סטלה קורין ליבר דיווחה על השיחה הבאה, ההזויה, שהתנהלה בין נתניהו ובין שטייניץ ופקידי האוצר ב"אחד השבועות האחרונים", והיא מבהירה כל מה שצריך להבהיר:

ראש הממשלה (כועס): "לא נתתם לנו מידע מצטבר על התוספות ב'טייס האוטומטי' לשנה הבאה, 2013".

– שר האוצר (נבוך): "אבל כל ההחלטות התקבלו בידיעתך, לבקשתך, אחרי דיונים בממשלה".

– נתניהו (רותח): "אני לא מדבר על החלטות, אני יודע הכול. אבל אתם, אגף התקציבים, לא מסרתם לנו מעולם את הצבר המלא של ההוצאות האוטומטיות הצפויות לנו בשנה הבאה".

– שטייניץ (מהסס): "ביקשנו פגישות דחופות, התרעתי שהסכומים מצטברים למצב בלתי אפשרי".

– פקיד אוצר (מגמגם): "אבל אדוני ידע על כל ההוצאות, שום דבר לא היה בלי הממשלה".

– נתניהו (מכה על השולחן): "שמעתי. אני דורש להציב במשרד רה"מ מסוף מחשב שיהיה מחובר לאגף התקציבים באוצר ויעקוב אחריו".

– שטייניץ (מחייך): "אנחנו בעד. צריך להקים מכניזם שיביא לשליטה גבוהה יותר בהתחייבויות לעתיד".

נתניהו (לא מסתכל בעיניים של אף אחד): – "לוקר (הראל לוקר, המנכ"ל), קח את זה לידיים".

ככה זה נראה. ממשרד האוצר עבור בלשכת ראש הממשלה עבור בדובר צה"ל: הכל מתנהל בשליפה. הכל ללא תכנון. כל אמירה לשעתה. שום דבר לא יציב. הציבור הרי לא שם לב ולא עוקב, והכנסת הזניחה מזמן את תפקידה העיקרי – לא, לא חקיקה אלא פיקוח על הרשות המבצעת. זה גורם לפרטצ'יה של אפרים קישון להיראות כמחוז חפץ אבוד. ואם בינתיים זה נראה כמו פארסה, זו רק שאלה של זמן עד שהיא תתברר כטרגדיה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים, התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב וההערכה. אני רוצה להודות בזאת לתורם. כמו כן, בבלוג מופיע כעת באנר שמתייחס לפרוייקט ותיק-חדש של עדי אלקין ושלי, "איך נפלו גיבורים." שמחתי לראות רבים מהקוראים במסיבה שנערכה בפאב אוגנדה ביום שישי.

(יוסי גורביץ)