בערב חג השבועות, לפני כשבוע, נפטר פרופסור זאב רובין. הוא מת בחטף, מהתקף לב. אילו היינו חיים במדינה מתוקנת, היינו זוכים לכמה מאמרי-פרידה, מה שנקרא באנגלית obituaries. אבל, כידוע, זה לא המצב. אז הנה האבן הקטנה שלי על המצבה.

* * * *

במבט לאחור, חלק ניכר מהלימודים באוניברסיטה נראה כמו בזבוז זמן. הספריה היתה מועילה יותר מרבים מהמרצים, שהשאירו רושם חיוור בלבד. אבל כמה מהשיעורים היו חוויות דתיות של ממש: דר' (אז) גדי אלגזי מתפייט, בשיעור הראשון במבוא ימי הביניים על אורח החיים; פרופ' נטע זגגי קוראת, ביוונית, את המקהלה האחרונה של "אדיפוס המלך", מתרגמת ישירות ומעבירה היטב את הפלצות והאימה, והדמעות על לחייה ועל לחיי חלק ניכר מהקהל; זאב רובין ואני יורים זה לעבר זה חלקים מ"ליקורגוס" של פלוטארכוס.

ההשכלה שלי היא ברובה אוטודידקטית. אפשר לומר ברצינות שלהוציא גיאוגרפיה – שחלקה הגדול כבר לא רלוונטי, אחרי 1989 – ואתיקה עיתונאית (סיפור ארוך) לא לימדה אותי ישיבת נחלים דבר. את האנגלית רכשתי בסופו של דבר בעצמי. אבל קראתי. קראתי המון.

ב-1987, בשבועות, התחלתי לקרוא את הביוגרפיות של פלוטארכוס. הראשונה שבהן היתה של המחוקק הספרטני המיתולוגי ליקורגוס. היא היתה כתובה באופן מפעים, והיתה בעצם ביוגרפיה מהללת של ספרטה עצמה. בלעתי אותה, כולה, ואת שאר הביוגרפיות. אחר כך תוקדידס והרודוטוס (בסדר זה, למרבה הצער), אחר כך דברים רבים אחרים. כשהגעתי ל"תרגיל יוון" של רובין כבר הייתי עמוס בכל אלה.

הכיתה, למרבה הצער, היתה עמוסה בעשרות תלמידים שיוון ומשטרה לא עניינו אותם כלל. זה היה תרגיל חובה שהיה צריך לסמן עליו V ולעבור הלאה, למה שבאמת רצית ללמוד. התוצאה היתה שחלק ניכר מהשיעורים היו דיאלוגים ביני ובין רובין. ספרטה המיתולוגית עמדה בלב חלק מהם.

אני עקשן, אבל הייתי אוסף של מידע בלתי מעובד. הוא היה גם עקשן, גם מלומד, וגם חכם. הוא הראה לי שמדובר בתעמולה ספרטנית. הוא לימד אותי שמקור כתוב יכול להיות שקרי, תעמולתי, מכזב. הוא לימד אותי איך לקרוא בין השורות, לנפנף את ההערצה העיוורת ולהתמקד במה שנכתב על ההלוטים: על דיכויו של עם איכרים בידי אוכלוסיה כובשת, זרה, חמושה; כובש זר ששליטיו הקפידו להכריז מדי שנה מלחמה טקסית על הכבושים, כדי להפוך את רציחתם להריגה נקייה מטאבו; על חברה לוחמת שאיננה מייצרת דבר פרט לטראומות מכוונות, שאונסת את ילדיה כטקס חניכה, שיצרה לעצמה שם של לוחמים חסרי מעצורים – אבל שהובסה פעם אחר פעם בשדה הקרב על ידי חברות חופשיות יותר; על חברה כה נקיה לכאורה וכה מושחתת בפועל, שפעם אחר פעם הוגלו מלכיה ופקידיה, או הוצאו להורג, משנחשפה שחיתותם.

בעצם, הוא לימד אותי לקרוא. לקרוא ביקורתית. זה היתה ביקורת טקסטים טהורה – הוא מעולם לא גלש לפוליטיקה – אבל אי אפשר יהיה לטעון שהיא לא היתה חתרנית. שהרי הארס הספרטני יפעפע, דרך אפלטון, וסופו שישמש כבסיס לשורה של אידיאלים קולקטיביסטיים, הן פאשיסטיים, הן קומוניסטיים, והן פולקיסטיים.

* * * * *

למלומדות שלו לא היה שיעור. דומה שלא היתה שפה עתיקה שלא הכיר. הוא דיבר וכתב כעשר מהן, בכללן אתיופית עתיקה. הוא היה מומחה בעל שם להיסטוריה של פרס הססאנית. העברית שלו היתה עשירה להדהים, מעטים המנעדים שהיו זרים לה. הוא דיבר תמיד באיטיות, כובד ראש מסוים מתערבב ברוח הלצה שמעולם לא נעלמה לגמרי.

הוא היה מלא שמחת חיים. אף שדיבר במרירות, כבר בתחילת שנות התשעים, על סדר היום הכלכלי העקום של האוניברסיטה, על דחיקת רגליהם של המרצים, על דלדול הספריות – די היה להעביר אותו מן ההווה אל העבר, אל איזו סוגיה ביזנטית או רומאית, ומיד הוא היה מחייך חיוך רחב, פורח, ומתדיין איתך.

אני זוכר כיצד, בסמינר שעסק בשאלה המורכבת של התנצרותה של האימפריה, הוא תירגם לנו – מיוונית, בלי הערות – השבעה שנמצאה בשרידי ביזנטיון, ככל הנראה מן המאה הרביעית לספירה. כדי להדגים את הסינקרטיזם שבה: מחבר ההשבעה נקט בשמותיהם של עשרות דמונים ואלים, ביניהם ישוע ואדוני צבאות. שאלתי אותו מה, בעצם, רצה המשביע; הוא נרכן על הטקסט, וכעבור שניות פרץ בצחוק אדיר, שנמשך זמן רב. כשהתאושש, הוא תרגם: המשביע – שכחתי אם היה מן הכחולים או מן הירוקים – קרא לכל הישויות הללו לסייע לסיעתו בקרקס, ולשבור את רגליהם של סוסי הסיעה היריבה. סוסים – ורוכביהם – שהפכו לאבק לפני יותר מאלף שנים שבו לפתע מן הנשיה.

הוא התדיין עם הסטודנטים כשווים: לא רק בכיתה, אלא גם במסדרונות ושעות ארוכות גם בחדרו. הוא תמיד הקשיב בנימוס ובעניין, גם כשגילית לחרדתך דקות ספורות לאחר מכן שאמרת שטות מוחלטת. כשהדברים שעליהם הרצה היו מורכבים – והם היו כאלה לעיתים קרובות – הוא שב והסביר בסבלנות, עד שהם הובנו.

* * * * *

פרופ' רובין היה איש של דור אחר. הוא סירב להשתמש במחשב, והתלוצץ שהוא מעדיף נוצה ודיו. על השאלה "מדוע יש ללמוד היסטוריה", הוא אמר קודם כל שחשוב שנדע שלא נוכל להתקיים ממנה; אם זה מה שחשבנו, אמר, כדאי שנלך לעשות משהו אחר. היסטוריה לומדים משום שהיא הפיגומים של התרבות, חוליה מקשרת אל העבר, שמאפשרת קיום תרבותי שאיננו מצטמצם לגבולות הלהיט האחרון או השטות האחרונה של ערוץ 2.

ניקולו מקיוואלי תיאר את סוף יומו כך: "ועם בוא הערב, אני שב לביתי והולך לספרייתי. שם, על ספה, אני מתפשט עירום, מסיר מעלי את בגדי העבודה החמוצים מזעה ומלוכלכים מבוץ, ועוטה עלי את גלימות הארמון והחצר; ובלבוש רשמי יותר זה אני נכנס לחצרות הקדמונים ומתקבל בברכה על ידיהם. ושם אני טועם את המזון, אשר אך הוא שלי, אשר עבורו נולדתי. ושם אני מעז לדבר עמם ולשאול אותם לטעם מעשיהם, והם, באנושיותם, עונים לי. ובמשך ארבע שעות אני שוכח את העולם, כל רוגז נעלם ממני, שוב איני חרד מפני העוני, אינני רועד עוד מפני המוות; אני חולף, אכן, אל עולמם". זאב רובין התהלך בהיכלות האלה שנים ארוכות, ושאל את הקדמונים שאלות קשות, אירוניות ולעיתים חצופות. עמדה לו הזכות לפתוח את דלתות ההיכל גם בפני דורות של תלמידים. שלום לעפרו.

(יוסי גורביץ)