יש ארגון משונה בשם החטיבה להתיישבות של הההסתדרות הציונית. הוא נודד בעקביות בין משרדים. עד 2009, היא פעלה תחת משרד החקלאות, כנראה בהנחה ששם אף אחד לא ישאל יותר מדי שאלות. ב-2011, היא עברה לניהול משרד ראש הממשלה. מדובר בפועל בצינור כספים מרכזי להתנחלויות. באמצע השנה שעברה, הגיש האוצר בקשה לקצץ את תקציב החטיבה, בנימוק משונה במיוחד: “בסיס תקציב החטיבה להתיישבות עומד על 60 מיליון שקל. במהלך השנה מקבלת החטיבה מאות מיליוני שקלים נוספים היות שמדובר בזרוע ביצוע איכותית של הממשלה. מוצע לפיכך להקטין את תקציב הפרויקטים של החטיבה ב־30 מיליון שקל “ כלומר, אפילו לדברי האוצר, לתקציב שהוא מגיש לכנסת אין שום קשר למציאות.

כפי שמצא תחקיר כלכליסט המקושר למעלה, תקציב החטיבה להתיישבות חורג מדי שנה במאות אחוזים מתקציבו המקורי, כשהשיא הוא ב-2012, עם חריגה של 430%. אבל גם זה לא כל הסיפור: כשמסתכלים בתוך תקציב החטיבה, זה של “מחוז מרכז” – הסעיף שתחתיו מסתירים את הסיוע הכספי להתנחלויות – צמח באותה השנה ב-1000% בהשוואה לתקציב המקורי שלו.

החטיבה להתיישבות נמצאת בעצם ללא פיקוח, ואף אחד לא יודע מה קורה עם הכספים שמועברים אליה. עד כמה שאנחנו יודעים, הם מועברים למועצת יש”ע כדי לממן לוחמה פסיכולוגית כנגד הציבור הישראלי – הם כבר עשו את זה בעבר, אחרי הכל. לאחר כמה נסיונות לקבל מידע על מה עושה החטיבה עם הכסף, ולאחר שבית משפט קבע שהחטיבה להתיישבות היא רשות ציבורית לנושא חופש המידע (כתוצאה מעתירה שהגישה עמותת “יש דין”, שהח”מ – גילוי נאות – מספק לה שירותי בלוגינג בתשלום), הגישה שרת המשפטים ציפי לבני בקשה להחיל את חוק חופש המידע על החטיבה להתיישבות. ההנחה היתה שמדובר במשהו פרוצדורלי ובכל מקרה, רוב חברי ועדת חוק, חוקה ומשפט – שאמורה היתה לדון בנושא – היו בעד.

רק שזה לא קרה. כשהנושא הגיע להצבעה, יו”ר הוועדה דוד רותם (הליכוד ביתנו) שלף תרגיל מסריח. הוא ניהל את ההצבעה לפני שחברי הכנסת הספיקו להגיע לדיון. היו באולם רק שני חברי כנסת – רותם עצמו ושולי מועלם-רפאלי (האחים היהודים), שניהם מתנחלים. הם הפילו את ההצעה, כך שעד שלא יהיה דיון בערעור שהגישה על התרגיל חברת הכנסת זהבה גלאון (מרצ), לא נוכל לדעת מה עושים המתנחלים עם הכסף שלנו. וכדי להוסיף חטא על פשע, שעות ספורות אחר כך אישרה ועדת הכספים העברה של 177 מיליוני ש”ח לחטיבה להתיישבות. גלאון ציינה כי מדובר בחריגה של 318% מתקציבה של החטיבה להתיישבות.

אתם עשויים לזכור את רותם מתרגיל מסריח אחר, זה של גניבת אדמות ג’בל ארטיס (”גבעת האולפנה”.) המתנחלים ניסו לזייף את המסמכים, בנוהל, אבל שם המצב היה מסובך משהו. רותם, שהיה היועץ המשפטי של מועצת יש”ע, מצא בפניו אדם שבעליל לא היה הבעלים של הקרקע ולא יכול היה להיות. על כן, הוא הכניס לחוזה הרכישה סעיף שאומר שאלא אם האיש יתייצב בתוך שבוע עם מסמכים שמעידים על כך שהוא הבעלים החוקי, הרכישה בטלה. האיש לא הגיע, כמובן, ועל כן הרכישה אמורה היתה להתבטל; אלא שהנוכלים של קרית הישיבה בבית אל התעלמו מזוטות כאלו. מה אפשר לומר על עורך דין שמכניס סעיף כזה לחוזה? שיש למנות אותו ליושב ראש ועדת חוק, חוקה ומשפט בממשלת האחים היהודים, כמובן.

וכמו במקרים אחרים רבים, הכלל הוותיק שאומר שלא העכבר גנב, החור גנב, תקף גם כאן. אחרי הכל, האוצר לא חייב להעביר את הכספים האלה לחטיבה להתיישבות. האוצר יודע מצוין איך לא להעביר כספים. יש לנו שר אוצר שמעמיד פנים שהוא מנהל את משרדו ושהוא מתנגד להתנחלויות, שמשתבח בכך שמחיר השמנת ירד – בלי שום קשר אליו, אבל עזבו את זה עכשיו – ובכך שהוא יכול לעצור בזריזות העברות כספים לישיבות חרדיות, כי זה מתקבל מצוין בקרב הקהל שלו. למנוע את חינגת השחיתות הזו, שנאסר עלינו אפילו לדעת למה היא משמשת? עד כאן. זה יכול להביא לסכסוך של ממש עם האח בנט. המגזר המקומבן מכולם, זה של הכיפות הסרוגות, חייב להמשיך ולקבל את ליטרת הבשר שלו.

בפעם הבאה ששר האוצר יניד לכם “אין לי,” בפעם הבאה ששר התעשיה והמסח… אה, סליחה, שר הכלכלה, יאמר לכם שהוא היה נורא רוצה אבל אין לו שלושה מיליונים להצלת מפעל, בפעם הבאה שהממשלה תטען שאין לה כסף להעניק פטור מארנונה לנשים מוכות – זכרו את מאות המיליונים הללו, שנשפכים ללא הכרה או בקרה על גבעות הגדה המערבית. זה הכסף שלכם, זה העתיד שלכם; ואף שמחובשי הכיפות שמתומכי האחים היהודים אין למה לצפות – ודאי לא ליושר או ליושרה – זכרו מי יושב במשרד האוצר ומי מכר את העתיד שלכם.

(יוסי גורביץ)

האמת, אין מי יודע מה טעם להתלונן על התנהלותו של בנימין נתניהו. זה טיבו, ואנחנו הרגלנו אותו.

לשכת ראש הממשלה מצאה את עצמה בסערה כפולה בשבוע האחרון. תחילה הגיעה פרשת המיטה בטיסה ללונדון, שעלתה למשלם המסים כחצי מיליון שקלים. לשכת נתניהו מיהרה להודיע שהיא לא ידעה שזה המחיר, שהיא לא נתנה את ההוראה, ושבכל מקרה זה לא יחזור על עצמו.

וואלה. בשנת 2010, דרשה משפחת נתניהו – איכשהו, הנסיעות של נתניהו תמיד כוללות את המשפחה – שיארגנו לה מיטה זוגית בטיסה לפריז וקנדה, בעלות נוספת של שני מיליוני שקלים. התירוץ אז היה שלראש הממשלה מחכה יום עבודה כשהוא חוזר לארץ. ב-2011, כשטס לברלין, דרש נתניהו שיותקן לו חדר שינה במטוס, לצרכי טיסה של ארבע שעות. התירוץ אז היה שיש לו יום פגישות ארוך. בשני המקרים הקודמים, הביקורת שככה, והתקשורת שכחה. השבוע חשף הצלם דוד רובינגר תמונה ישנה שצילם, של ראש הממשלה בגין, כשזה ישן מצונף על שני מושבי מטוס בטיסה לא קצרה לארה"ב. כנראה, העיר רובינגר אירונית, שהוא לא ידע מה מגיע לראש ממשלה אמיתי. יש להניח שימי העבודה של בגין, שבכל זאת היה מעורב בכמה אירועים לא פשוטים כמו הסכמי קמפ דיוויד ומלחמת לבנון הראשונה, לא היו קלים יותר מאלה של נתניהו. ראוי גם לציין שבגין היה מבוגר באופן ניכר מנתניהו. האחרון, אחרי הכל, היה רק ילד כשחשב שהוא רואה חיילים בריטים בירושלים, אותם לכאורה ראה שנה אחרי שבגין והארגון שבראשו עמד סיימו את המאבק נגדם.

הסערה השניה הגיעה אחרי שאזרחית אמיצה, אוריאן ויצמן, הצליחה לאלץ את משפחת נתניהו להסגיר את המידע על ההוצאות של מעון ראש הממשלה. המשפחה נלחמה בשיניים כדי למנוע את חשיפת המידע הזה, והנושא הגיע לבתי המשפט. התוצאה ברורה: ההוצאות של מדינת ישראל על כלכלת משפחת נתניהו זינקו בין 2009 ל-2012 בשיעור של 80% (!). הוצאות האירוח היו ב-2009 כ-240 אלף דולרים; ב-2012 הם עלו ל-480 אלף. הוצאות הנקיון – בבית שבעבר התלוננו עליו שהוא קטן מדי לצרכי ראש הממשלה – קיפצצו בעליצות מ-553 אלף ₪ ל-1.2 מיליוני שקלים.

עמותת "שישים ואחת" ציינה שמשפחת נתניהו מוציאה יותר ממאה אלף שקלים בחודש על נקיון, בזמן ש-85 אלף משפחות לא מסוגלות לשלם את חשבון המים שלהן. הנתון המרשיע באמת הוא שמשפחת נתניהו מוציאה מדי חודש כ-5,800 ₪ על איפור – בזמן שהשכר החציוני הוא 5,812 ₪. חשבו רגע על הנתון הזה.

וכל זה לא חדש. ידענו את זה. מי שעקב אחרי משפחת נתניהו לאורך השנים, ידע על מנהגו של בנימין נתניהו לא לשלם במסעדות. ידענו על הסיגרים שהוא עישן על חשבון הציבור בקדנציה הראשונה, עד שהנושא נחשף בתקשורת והוא הורה להפסיק את המנהג. ידענו – מאז החשיפה של רביב דרוקר – על האופן שבו נתניהו ורעייתו היו כל כך צייקנים, עד שכאשר היו יוצאים על חשבון נדיבים לצרכי "הסברה" – נופש מוסווה לא רע – הם התעקשו לא רק ללון במלונות היקרים ביותר, הם גם הטיסו את הכביסה המלוכלכת שלהם לחו"ל כדי להשתמש בשירותי הכביסה של המלונות. נתניהו הגיש תביעת דיבה. אחר כך הוא גם מחק אותה. ידענו גם על הגלידה. משפחת נתניהו מתנהלת בשיטת מצליח: היא לוקחת מה שהיא יכולה, ואם תופסים אותה ויש רעש, היא מעמידה פנים שהיא מחזירה. עד הפעם הבאה שבה היא יכולה לטרוף עוד קצת מכספי הציבור.

הבעיה היא לא רק הנהנתנות, לא רק הניתוק מן הציבור (על כך כתב יפה כאן שלום בוגוסלבסקי), אלא העובדה שזו, חד וחלק, שחיתות. הביזה הזו מלווה שוב ושוב בשקרים. נתניהו יודע היטב שמה שהוא עושה לא תקין, ופעם אחר פעם הוא משקר לציבור. פרשת המיטה – שלוש מיטות, שלוש טענות שהמקרה לא יחזור על עצמו – היא דוגמא מובהקת.

אבל זו שחיתות בעיקר משום שבעוד נתניהו ומשפחתו בולעים מכל הבא ליד מתקציב הציבור, בשיעור שאף ראש ממשלה אחר לא העז להתקרב אליו, הם מקצצים את התקציב לשאר המדינה. הם מטילים גזירות על האזרחים בזמן, כפי שכתב שלום, שהם מוציאים מכספנו את התקציב החודשי של ריקי כהן. בזמן מערכת הבחירות, טען נתניהו שאין שום בעיה, שאין שום משבר, ושלא תהיה עליית מסים אחרי הבחירות. באוקטובר האחרון – זה מאד שווה צפיה – תקף מופז בכנסת את המדיניות הכלכלית של נתניהו וטען שהיא יצרה גרעון של ארבעים מיליארד שקלים. נתניהו והסנצ'ו פנשו שלו, יובל שטייניץ, התפקעו אז מצחוק. נתניהו שלח את מופז לבדוק את הנתונים.

כלומר, אחת מן השתיים: או ששר העל לענייני כלכלה נתניהו – זה היה התפקיד שלו אז, אם כי הוא ולשכתו עושים מאמצים ניכרים להשכיח את העובדה הזו – לא ידע מה עומק הגרעון, ואז הוא צריך ללכת הביתה בחרפה, או שהוא שיקר לכנסת, ואז הוא צריך ללכת לכלא. אין ברירה שלישית כאן. אני מתקשה להאמין שנתניהו לא ידע מה המצב האמיתי. הוא הרי הלך לבחירות כדי שלא יצטרך להגיש תקציב, אחרי שניסה את התרגיל המדהים של דרישה מחברות הקואליציה להסכים לתקציב שהן לא ראו (!).

אז נתניהו ידע מה מצבה הכלכלי של ישראל, ידע היטב; ובכל זאת העלה את תקציב האיפור שלו עד כדי כך שהוא משתווה לשכר החציוני במשק. זה לא מקרה, לא טעות; זה פשע מאורגן, ביזה מתוכננת של אוצר המדינה. ואם זה ייחשף, ידעו בני הזוג, הם ישחררו איזו הצהרה על אופס וזה לא יקרה שוב, ויסמכו על זכרונו הקצר של הציבור. במקרה הכי גרוע, כפי שאמרה אשת ראש הממשלה, הם ירדו מהארץ "ושהמדינה תישרף."

אז הגיע הזמן לשלוח את בני הזוג נתניהו למדינה אחרת, ולהציל את מה שנשאר ממקום שבוער גם ככה. מגיעים לנו שליטים אחרים. הגיע הזמן לשלוח את בני הזוג נתניהו להתעלק על מישהו אחר. אם הם נשארים פה, ולא מגורשים מכאן בזפת ונוצות, מגיע לנו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ופתאום, בבום, חזרנו לנושא האמיתי של הבחירות הללו: התקציב שהממשלה תצטרך להעביר אחרי הבחירות, התקציב שבנימין נתניהו כל כך לא רצה להעביר שהוא העדיף להקדים את הבחירות. עד כה הכל עבד מצוין מבחינת נתניהו: דיברו על איראן, דיברו על המריבות בגוש המרכז, דיברו בכלל הרבה על עניינים אישיים, ולא דיברו על הנושא העיקרי, הפיל הלבן של הבחירות האלה. נראה שזו היתה הסיבה שנתניהו התעקש על בחירות מהירות כל כך, כמעט בניגוד לחוק (הוא נאלץ לדחות אותן אחרי שיו"ר הכנסת אמר לו שלא ניתן ללכת לבחירות בפחות משלושה חודשים): הוא רצה שכולם יהיו עסוקים בהתארגנות ובדיווחים מתנשפים על מרוץ הסוסים, ולא יהיה זמן לדבר על הדבר האמיתי. אבל, שבוע לפני הבחירות, התרגיל התפקשש לו. הסיבה: הגרעון של שנת 2012 כפול כמעט מגודלו המיועד, והוא יעמוד על כמעט 40 מיליארדי שקלים במקום כ-20.

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, העדיף להמשיך ולהרדים אותנו. הוא אמר בתגובה לידיעה על עליית הגרעון שהוא "לא ישפיע על האזרחים." בפעם האחרונה שנתניהו נאלץ להתמודד על תפקיד ראש הממשלה כמי שמגן על כסאו, הוא לא הפסיק לדבר על הגרעון. עכשיו הוא לא רוצה שנדבר עליו.

לפעמים נראה שכמו הפרסומאים של "התנועה" של ציפי לבני, גם נתניהו יצא לקמפיין הבחירות של 2013 מתוך התערבות שהוא יוכל להשתין על ראשיהם של האזרחים וחלק ניכר מהם, על כל פנים מספיק כדי לאפשר את בחירתו מחדש, יאמרו לעצמם שמדובר בגשם. לא רק שנתניהו משנה עכשיו את העמדה ההיסטורית שלו לגבי גרעונות (וזה בסדר, הוא יודע שהתקשורת לא תזכור לו את זה, ושלציבור אין זכרון היסטורי כלל), הליכוד היה המפלגה היחידה שסירבה לענות על השאלה כיצד תטפל בגירעון – והיא גם המפלגה הגדולה היחידה שכלל אין לה מצע. זה הרי מדהים: מפלגת השלטון הולכת לבחירות כשהיא אפילו לא מעמידה פנים שיש לה כוונה להודיע לאזרחים מה יש בדעתה לעשות. נתניהו רוצה שכלל אזרחי ישראל יתנהגו כמו מתפקדי הליכוד, שאישרו את ההסכם עם ליברמן מבלי לראות אותו, ואם הם אכן יפעלו כך הם יוכלו להאשים רק את עצמם.

אחת הסיבות לגרעון היא העובדה שישראל היא אחת משתי המדינות היחידות בעולם שמתנהלת על פי תקציב דו שנתי. הנתונים של תקציב 2012 תוכננו ב-2010. תקציב דו שנתי לא מאפשר גמישות. במדינה נורמלית, אחרי כשלון כזה, הגאון שעלה על הרעיון של תקציב דו שנתי – שמסרס משמעותית, ולא במקרה, את יכולתה של הכנסת לפקח על הזרוע המבצעת – היה עולה על טיל ונשלח לבלות יותר זמן עם משפחתו. בישראל, האיש שמשגר טילים לוגיים לאלוהים וחזרה נשאר בתפקידו.

יש שתי דרכים לסגור גרעון, כמובן בהנחה שחושבים שהוא דבר שלילי בהכרח. ניתן להעלות מסים וניתן לצמצם שירותים לאזרח, מה שהאוצר מעדיף לכנות "קיצוץ בתקציב," מילים שמסתירות את המשמעות שעבור אותם מסים יקבל האזרח פחות שירותים. נתניהו אמר שהוא מתנגד להעלאת מסים – כל זמן, כמובן, שאלה מסים ישירים. ארבעת העשירונים התחתונים לא מגיעים לרף מס ההכנסה. מס ההכנסה מכביד במיוחד על העשירון העליון – וזו הסיבה שנתניהו מוריד אותו, יחד עם מס החברות (שפעם, לא כל כך מזמן, עמד על 36%). אבל בין הגזירות ששוקלים עכשיו באוצר כדי לחסום את הבור שנפער כתוצאה מכך שהתאגידים והעשירים לא משלמים את חלקם, מדברים על העלאה מיידית של המע"מ ל-18%, אחרי שלפני פחות מחצי שנה העלו אותו מהיום למחר באחוז. מדברים על הטלת מע"מ גם על פירות וירקות – והפעם האוצר מתכוון להתייצב מאחורי העלאת המס הזה עם התרגיל הרגיל שלו, זה של העז.

מע"מ הוא מס רגרסיבי בהגדרה: הוא חל באותה המידה על אלה שיש להם ועל אלה שאין להם. ולאלה שיש להם, בדרך כלל גם יש דרך להתחמק מהמע"מ. הם יכולים, למשל, להפוך את עצמם לחברה. זה מה שעשה זוג ירושלמי שמפעיל חברה בשם נתניהו ב.ש.; הזוג עשוי להיות מוכר לכם. הגבר טען שנסיון לגיטימי לשלוח אותו הביתה בבחירות הוא "נסיון להפיל אותי", האשה אמרה שאם בעלה לא יקבל את הג'וב שכל כך מגיע לו – כנראה לא תפקיד שר האוצר האיטלקי – אז "נעבור לחוץ לארץ. שהמדינה הזו תישרף." כשנתניהו התפטר מתפקידו כשר אוצר, הוא טען אחר כך שהוא חי מפנסיה של כארבעת אלפים שקלים ושאי אפשר לחיות מהסכום הזה. התקשורת, כרגיל, לא בדקה את הנתונים וזה היה שקר גס – הסכום היה גדול הרבה יותר – אבל האיש שאומר שאי אפשר לחיות מארבעת אלפים שקלים נעמד על הרגליים האחוריות כדי ששכר המינימום לא יעבור את קו ארבעת אלפים השקלים. וגם על זה התקשורת לא דיברה יותר מדי.

שניה, לא גמרנו. זוכרים את פרשת הרווחים הכלואים? 27 מיליארדים במסים שנתניהו ושטייניץ חילקו במתנה לתאגידים, תוך כדי שנחשפת העובדה שהם שילמו רק 3.3% במסים? אלה 27 מיליארד שקלים, מסתבר, שהיינו די צריכים. עכשיו אנחנו נשלם על ההנחה של התאגידים מהשירותים שלנו.

צה"ל חגג גם השנה, וחרג כהרגלו גם השנה מהתקציב שלו בכעשרה אחוזים. וזה בסדר, אנחנו נשלם. גם על 11 המיליארדים של מתקפת הפנטזיה שלא היתה על איראן. אבל, מבחינת ראש הממשלה, אלה היו 11 המיליארדים הטובים ביותר שהוציא אי פעם: הם אפשרו לו למקד את תשומת הלב של הציבור בדחליל האיראני ולא במה שראש הממשלה עושה לכלכלה או לסיכוי של קיום בשלום עם הפלסטינים.

אגב, זוכרים את הגז שנתנו לתשובה? ההוא שההכנסות ממנו היו אמורות לעבור לקרן יעודית למען עתיד החינוך? אז תשכחו מהכסף. הוא יתחיל להכנס רק עוד חמש שנים. עד אז, אנחנו נממן את ההגנה על הקידוחים שמכניסים כסף רק לתשובה. נשלם על זה 700 מיליוני שקלים. בשלב ראשון, לפחות: חיל הים דורש שלושה מיליארדים כדי להגן על תשובה. כלומר, אנחנו נשלם על ההגנה של תשובה מהכסף שהוא אמור היה להעביר לנו. מבריק, לא? ובסופו של דבר, שר התשתיות עוזי לנדאו ניצח: האיש, שכיהן כשר מטעם סיעת תשובה ביתנו, הודיע בשעתו שישראל תצא למלחמה כדי להגן על הגז של תשובה – אבל הוא יילחם עד חורמה כדי למנוע מתשובה לשלם תמלוגים גבוהים יותר. וזה בדיוק מה שקורה.

ולצד כל אלה, יהיו הגזירות. באוצר מתכננים לא רק להעלות את המע"מ, אלא גם לקצץ את תקציב הרכישות של הממשלה בשני מיליארדי שקלים – מה שאומר שהציוד שיעמוד לרשות הציבור יהיה מיושן יותר וכושל יותר; להקפיא גיוס עובדים חדשים במגזר הציבורי, כך שפחות עובדים יעמדו לרשות הציבור, כי מדי שנה פורשים אנשים לפנסיה; על פי אותו ההגיון, לקצץ משמעותית את מספר עובדי המדינה; לבטל את העלאת השכר שהובטחה לעובדי המגזר הציבורי, כי הבטחות לא צריך לקיים ועובדים ממורמרים שצריכים למלא גם את תפקידם של עובדים שפוטרו הם בהכרח עובדים שנותנים שירות טוב יותר; דחיית סלילת כבישים והנחת מסילות ברזל, כי השקעה בתשתית זה לחלשים; קיצוץ חד בקצבאות הילדים; דחיית תכנית ה"התעצמות" של הכבאים (הולך להיות כיף בקיץ); דחיית גיוס שוטרים וסוהרים, כי היאוש לא צפוי לגרום לעליה בפשיעה; וקיצוץ של שלושה מיליארדי שקלים בתקציב הבטחון. יישום הסעיף האחרון צפוי להיות מלווה במטס חגיגי של חזירים.

זה לא מקרה שכל זה יוצא עכשיו, שבוע לפני הבחירות. נתניהו משוכנע שהציבור איבד את התקווה לשנות, ושאין לו כוח עוד לשמוע על הבחירות. אבל ההיסטוריה רוויה מהפכים, שום דבר לא קבוע מראש, ורבים מהאנשים שהתגרו בגורלם כמו נתניהו שילמו על כך מחיר כבד. בעוד שבוע נלך אל הקלפי, ונשלח את נתניהו ושטייניץ אל מקומם הראוי: פח האשפה של ההיסטוריה. וכדאי שזה יהיה עכשיו, כי אם נתניהו מסוגל עכשיו ללכת לבחירות בלי להציע אפילו מצע, לכו תדעו מה הוא ירשה לעצמו לקראת הבחירות הבאות.

ועוד דבר אחד: והליצן של מערכת הבחירות, יאיר לפיד, כינס היום מסיבת עיתונאים כדי… לדרוש משורה של מפלגות שאף אחת מהן לא תסכים לשלוח לממשלה מישהו בתפקיד סגן שר. לפיד טוען שמדובר בתפקיד מיותר, מה שנכון, ושהוא עולה הרבה כסף, שזה בולשיט. אנחנו מדברים על עשרות מיליארדים ולפיד משחק בבוטנים. הפתרון האחר שלו לבעיית הגרעון היה קיצוץ תקציב הישיבות, שזה היה יכול להיות נחמד אלמלא כל תקציב הישיבות קטן ממיליארד שקלים. לפיד, חשוב לציין, סירב להתחייב שלא לשבת בממשלה שיש בה שרים ללא תיק, מה שהפך את המחווה שלו לפחות מריקה. בנוסף, הוא שלח מכתבים בלשון זכר ("נדע שגם אתה מתחייב לכך…") לזהבה גלאון ושלי יחימוביץ', מה שמעיד על רמת הרצינות שבה הוא רואה את תפקידו. כשזה נחשף, הוא מחק את הפוסטים הללו – והעיד בכך שהוא לא מבין את העידן שבו הוא חי וגם מה הוא חושב על מצביעיו. (צילום המסך באדיבות ערן כץ).

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

בשבוע שעבר נוצרה סערה קטנה, כשהחליט משרד החינוך לזמן לשימוע לפני פיטורין את רם כהן, מנהל תיכון נט, לאחר שהלה פרסם מאמר שבו קרא להצבעה עבור מפלגות שמאל על פני מפלגת המרכז הציונאל-סוציאליסטית, העבודה. על פניו נראה שלפעולת המשרד, המנוהל על ידי הקומישר סער, יש בסיס: טכנית, נאסר על עובדי מדינה להביע עמדה פוליטית (חוק שירות המדינה אוסר על עובדי מדינה להשתתף ב"תעמולה פומבית, בכתב או בעל פה"), אם כי רק לעתים נדירות מופעל הסעיף הזה. בדרך כלל, עולה החשד, הוא מופעל כלפי אנשים שמתנגדים לעמדתה של המדינה או שהם סתם לא יהודים, כמו במקרה של ג'והיינה חוסיין, שפוטרה אחרי שנשאה שלט אגרסיבי נגד צה"ל בעת "עופרת יצוקה."

המקרה שלפנינו, של עובד מערכת החינוך, מובהק עוד יותר. כל מי שעיניו בראשו וחי במדינה הזו יודע שהחוק הזה חל, אם בכלל, רק על מוסדות החינוך החילוניים. בבתי הספר הדתיים מכיר כל אדם – והח"מ יכול להעיד מנסיונו – את המנהג של לכנס את כל תלמידי בתי הספר ולהוציא אותם באוטובוסים להפגנות, לעתים על חשבון הלימודים. גם המנהג של ניצול תלמידי ישיבות – מכל הזרמים – לפעילות פוליטית לא יפתיע אף אחד. בימים אלה נחשפת העובדה שמפלגת הבית היהודי (על המצע שלה, שכל מערכת התעמולה שלה מיועדת להסוות אותו, בקרוב) משתמשת בתלמידי מכינות צבאיות וישיבות הסדר כדי לעבוד במערכת הבחירות למען נפתלי בנט. זה כבר שימוש בחיילים לצרכים פוליטיים, אבל כנראה שראש וועדת הבחירות אליוקים רובינשטיין לא יתרגש מזה יותר מדי, ולא יקנוס את המפלגה בסכום מזעזע, שיחסל את הקמפיין שלה ויגרום למנהיגי העתיד שלה לחשוב שוב לפני שינסו שטיק כזה.

האתר "שישים ואחת" ריכז שורה של אירועים כאלה שעלו לכותרות בשנים האחרונות; אפשר לראות אותה כאן. מדובר ברשימה חלקית מאד, טיפה בדלי, אבל היא כוללת את שליחתם של כל תלמידי מוסדות החינוך בגדה המערבית להפגנה פוליטית. ראשי ישיבות מדברים לעתים קרובות בתקשורת על העמדות המדיניות שלהם, ואף אחד לא עושה להם כלום. כשראש הישיבה שלי, יוסף בא-גד, רץ לכנסת, הוא ניסה לפקוד את תלמידי הישיבה לרשימה שאליה רץ – בהתחלה המפז"ל, אחר כך למולדת של זאבי. זה לא כל כך עבד, אבל הרעיון להשתמש בתלמידי ישיבה כנכס פוליטי נשמע לגמרי סביר כחלק מהעולם הזה, ובישיבות החרדיות הוא מקובל למדי. בין לבין, כמובן, מופעל לחץ לא תמיד עדין על התלמידים לשמש כבלוק הצבעה של ראש הישיבה. כולם יודעים, אבל אף אחד לא מדבר על זה, כי מי צריך את הכאב ראש הזה, להכפיף את חובשי הכיפה לחוק המדינה.

מדי פעם הם משתינים מהמקפצה ואז נוצרת מהומה. מקרה בוטה במיוחד אירע כשהמתנחל צבי הנדל – לשעבר מגוף קטיף – ששימש בעוונותינו כסגן שר החינוך, שלח איגרת למנהלי בתי ספר דתיים. המכתב, שנשלח בעת המרד הכתום כנגד ההתנתקות, מתח ביקורת – על נייר רשמי של סגן שר, כן? – על ראש הממשלה, וקרא למנהלים להוציא את התלמידים שלהם להפגנה נגד ההתנתקות. הנדל הגדיר את ההפגנה "עצרת" וטען שיש לה "ערך חינוכי." הנדל חטף ביקורת מהחוגים המקובלים, אבל ספק אם זה מנע ממישהו מהמנהלים לשלוח את התלמידים שלהם להפגנה; להמנעות כזו היה מחיר חברתי מצד קבוצת ההתייחסות שלהם, אבל לשליחת התלמידים לא היה שום מחיר.

ראוי להזכיר בעניין הזה את השימוש שעשו המתנחלים בילדים במהלך ההתנתקות. הם שלחו את הילדים קדימה, להיעצר, ובשורה של מקרים נעצרו ילדים – בעיקר ילדות – לתקופות ארוכות, משום שהן סירבו להזדהות. מערכת המשפט התחרפנה באותה תקופה והיתה שופטת שהסירוב להכיר בסמכותה כל כך פוצץ לה את הסעיף שהיא הורתה לשלוח ילדה כזו לקיבוץ דתי כדי להרחיק אותה מסביבה שהיא ראתה כפוגעת בה. דיברו הרבה על תפקיד ההורים בשימוש הזה בילדים, על כך שהם היו מוכנים להקריב את הילדים שלהם על מזבח האמונות שלהם-עצמם, שהילדים עדיין צעירים מכדי להבין. דיברו על ההורים – אבל לא דיברו על מערכת החינוך התומכת, שקיבלה היעדרויות ארוכות בשתיקה ובהבנה. וזו אפילו לא הבעיה העיקרית של מערכת החינוך הדתית: הבעיה העיקרית שלה היא שעיקר הפעילות שלה היא לא לימודים, אלא הטפה פוליטית, ולפוליטיקה של שנאה וגזענות. אבל זה מותר.

כבר התרגלנו שלמערכת המשפט שלנו יש עין עצומה לימין. התרגלנו לכך שמחבלי המחתרת היהודית מבצעים שורה של מעשי רצח ונתפסים בעת יישום טבח (הטמנת פצצות באוטובוסים), ותוך זמן קצר 300 אלף איש חותמים על עצומה לשחרורם ורוצחים הולכים הביתה אחרי שבע שנים (היום נרשמה חריגה אפילו באנומליה הזו, כשהמחבל היהודי חגי סגל הגיב ב-"24 שעות" על הסרט "שומרי הסף," שמתאר בין השאר את לכידתו שלו. לבני סלע לא היו נותנים פריבילגיה כזו). התרגלנו לכך שהממרידים, המומרדים והטרוריסטים מתקופת ההתנתקות קיבלו חנינה, בעוד מורשעי השמאל מרצים כל דקה מעונשם. התרגלנו לכך שענת קם מקבלת שלוש שנים בפועל על העברת מסמכים לעיתון שכפוף לצנזורה, בעוד שאנשי ימין שעוקבים אחרי תנועות צה"ל ומדווחים עליהן מקבלים חודש וחצי, במקסימום – כשהם נהנים מתמיכתם של בוגדים כמו זאב אלקין ואורי אריאל.

עכשיו מגיע תורה של מערכת החינוך לעבור התאמה פוליטית. ביקורים בחברון ואמירה שהיא צריכה להיות בריבונות ישראלית לנצח – זו לא אמירה פוליטית; איסור על תלמידים ללמוד על זכויות אדם, שמא ילמדו חס וחלילה שיש להם זכות מוקנית להמיר את דתם – זה לא פוליטי; השתתפות של תלמידים בהפגנות ימין, כולל בזמן הלימודים, לא מעוררת את משרד החינוך מרבצו, כי זה "לא פוליטי"; אבל השתתפות במצעד זכויות האדם, או כתיבה בעד מפלגת שמאל – זה סופר פוליטי ואתה תיענש על זה.

ואנחנו עדיין יכולים לשנות את זה. 21% מהבוחרים עדיין לא החליטו למי הם מצביעים. ביום שלישי הבא אנחנו עדיין יכולים לבעוט את גדעון סער מלשכת השר, ולשלוח את המשת"פים שלו מ"אם תרצו", ממכון שלם, וה"מכון לאסטרטגיה ציונית" ללשכת העבודה. עוד ארבע שנים של הקומישר סער, ובכלל לא בטוח שיהיה עם מי לדבר.

ועוד דבר אחד: הבחירות האלה, אסור לשכוח, הוכרזו משום שלבנימין נתניהו לא היה את האומץ להציג לציבור את רשימת הגזירות שלו ערב הבחירות. עכשיו מסתבר שלמרות העלאת המסים העקיפים, הגרעון עלה ב-2012 ב-4.2% במקום בשני אחוזים, והוא הוכפל ל-39 (!!!!1!!) מיליארדי דולרים שקלים, בניגוד לתחזיות. הקוסם עם הכובע הריק משפנים אומר לנו עכשיו שזה לא צריך לעניין אותנו, ומתעסק בנסיונות לגלגל על אולמרט את ההוצאות של ההתנתקות, כשהוא יודע שהתקשורת הממוסדת לא תזכיר שהוא היה שר האוצר עד שבוע קודם להתנתקות. אחרי הבחירות, כמובן, הוא יסביר לנו בפנים רציניות שאי אפשר לחיות עם גרעון כזה, ושצריך להדק את כל החגורות – להוציא את אלה של האוליגרכיה. לזכור ולא לשכוח, להזכיר ולא לתת להשכיח: ב-22 בינואר שולחים את נתניהו הביתה. אנחנו רק צריכים להעלות את אחוז ההצבעה, ולהזיז שישה מנדטים מצד אחד לאחר. זה בכוחנו, אם לא נתייאש. הבחירה, כפי שרואים בתשדיר הזה של מרצ – לא ברור איך זה קרה, אבל הוא מוצלח – היא בין לחטוף עוד כאפה או להתחיל להחטיף חזרה. אם כבר מלחמת מעמדות, שתהיה לפחות דו צדדית.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם ולאחל לו שנשתה ביחד לרגל פרישתו של בנימין נתניהו מהחיים הפוליטיים.

(יוסי גורביץ)

החדשה המכעיסה של השבוע היא בלוף המימון החדש של צה"ל: עכשיו הוא דורש תוספת של 15 מיליארדי שקלים, בפריסה של חמישה מיליארדים במשך שלוש השנים הקרובות, כדי "לחזור לחזית המצרית."

נניח עכשיו לחוסר האחריות שבדיבור הפומבי על "חזית מצרית," שמערער בפני עצמו את הסכם השלום עם מצרים: אחרי הכל, אם ישראל נערכת למלחמה עם מצרים, מצרים צריכה להיערך למלחמה עם ישראל, ויהיה מי שיעלה את הדרישה הזו.

מה, בדיוק, יעשה צה"ל עם הכסף? האם הוא יקים יחידות חדשות? או שמא יסתפק במפקדות חדשות, על קציניהן עתירי הבזבוזים והמשכורות השמנות? האם צה"ל זקוק ליחידות חדשות? האם הוא מתכוון לגייס עוד אנשים? הוא לא הרחיב את הסד"כ שלו ב-30 השנה האחרונות – וגם לא הקטין אותו אחרי השלום עם מצרים.

בידיעת היח"צ של חנן גרינברג – בדובר צה"ל מעדיפים לקרוא לזה "ידיעה בשם הכתב" – מפורט הסד"כ האימתני של צבא מצרים, על כוח האדם הגדול שלו, כלי השיט שלו, ו-240 מטוסי הקרב שלו מדגם F-16. הכתב מעדיף להתעלם מהיתרון האיכותי של חיל האוויר הישראלי, ומהעובדה שיש לו גם יתרון מספרי: 343 מטוסי F-16 מדגמים שונים. ויש לו עוד.

הצרות של צה"ל, אליבא דגרינברג, היו החזית הצפונית ועזה. בעזה יש ארגון חמושים שבהתנגשות האחרונה שלו עם צה"ל לא הצליח – כנראה גם לא רצה – להביא לקרב בסדר גודל גדול יותר מזה של חוליה. הגזרה הצפונית – מחליפתה של "החזית המזרחית" המיתולוגית – היא בדיחה. צבא סוריה היה גרוטאה, וגרוטאה שערוכה למגננה ולא למתקפה, עוד קודם להתקוממות נגד משטר אסד. ואף שאנחנו לא יודעים איך תגמר ההתקוממות הזו, אפשר לומר בבטחון שצבא סוריה לא יהיה כוח תוקפני בעשור הקרוב לפחות. זה מצריך בניית כוח, ותפקידו של צבא סוריה היה תמיד קודם כל הגנה על המשטר בדמשק. אין סיבה להניח שזה ישתנה בקרוב – ואין סיבה להניח שסוריה העניה תעביר את צבאה מודרניזציה בקרוב. ארטילריה לא מדויקת וצבא גדול של חמושים ברובי סער מספיקים לצרכיה.

אז צה"ל, לצרכי התקציב שלו, צריך אויב חדש. הוא בחר במצרים, כי זה הולך טוב עם הכותרות. הוא יודע שהוא לא יקבל את כל הכסף, אבל זה ישמש אותו ככלי מיקוח עם האוצר – ומעכשיו, כל פעם שמשהו ישתבש בפיקוד דרום, אפשר יהיה להאשים את האוצר, שלא נתן לו את מבוקשו.

צה"ל עדיין נערך, רשמית, למצב של מלחמת יום כיפור שניה: מאבק בו זמני בשתי חזיתות, אולי בסיוע של צבאות ערביים אחרים. לא משנה שהחזיתות האלה כבר לא קיימות. לא משנה שהדבר המטומטם ביותר שמצרים יכולה לעשות הוא ביטול הסכם השלום – היא זקוקה לסיוע האמריקאי עוד יותר מישראל. לא משנה שביטול כזה של הסכם השלום יעמיד כוחות אמריקאים לצד ישראל. לא משנה שלצבא המצרי, שלא מצליח להשתלט על חלקי סיני שבהם הוא פועל, אין יכולת לחצות את סיני ולהגיע לגבול הישראלי בלי להיות מושמד מהאוויר. לא משנה שמהפכה איסלמית במצרים, אם תקרה, צפויה לפגוע אנושות בצבא המצרי – שהוא אויבה הגדול – מה שבהכרח יפגע ביעילותו של הצבא המצרי. לא משנה שעיקר פעילותו המעשית של צה"ל היא שימור הכיבוש.

צה"ל גדול מדי על ישראל. הוא התרגל להוליך שולל את אזרחיה ולהוציא יותר כסף ממה שהם הקציבו לו. התקציב של צה"ל גדל במקביל לירידת האיומים על ישראל. פעם היא היתה צריכה להתמודד עם מצרים, סוריה, ירדן, קצת עיראק; כולן יצאו משדה הקרב. התקציב הצה"לי רק גדל.

והוא גדל על חשבון התקציב האמיתי של המדינה, זה שאמור להיות מושקע באזרחים. ההוצאה הממשלתית האזרחית ירדה משמעותית בעשור האחרון, והיא עומדת על 32% בלבד – אחרי ארה"ב (35%) והרבה מתחת לממוצע של מדינות ה-OECD (44%). כל שקל שהולך לצה"ל, כל שקל שאנחנו נותנים לגנרלים בלי שנטרח לברר מה הם עושים בו (זה סודי, אסור לכם לדעת), הוא שקל שלא הולך לחינוך, לא הולך לבריאות, לא הולך לרווחה. צה"ל ממשיך להתעצם על חשבון החברה האזרחית. השאלה היא כמה זמן אפשר יהיה להמשיך ולהחזיק טפיל כזה – טפיל שמסוכן לה הרבה יותר מהחרדים, למשל.

ועוד דבר אחד: ומאחר וצה"ל הבין מיד שהמחאה החברתית מסוכנת לו – ראו התבטאויות הגנרלים בשנה שעברה – זה לגמרי לא מפתיע שכלי רכב למעקב אלקטרוני הופעל ברחובות תל אביב במהלך ההפגנה במוצ"ש. בצה"ל טוענים שמדובר בכלי רכב של מג"ב, ומנסים שנשכח את העובדה שמג"ב אולי כפוף רשמית למשטרה, אבל מדובר בחלק מהסד"כ הצה"לי לכל דבר ועניין.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

צה"ל הודיע היום שאופס, הוא ניצב בפני גירעון של 5.2 מיליארדי ₪, שכנראה נפלו לו מהכיס האחורי. למעשה, הגירעון גדול משמעותית יותר – תשעה מיליארדי שקלים (9,000,000,000) – אבל את ה-5.2 הוא חייב לתעשיה הבטחונית, שלה יש השפעה ניכרת בכנסת, כך שהוא מעריך שהוא יקבל אותם בחזרה איכשהו.

חלק ניכר מההוצאות שצה"ל טוען שהן "בלתי צפויות" היו, לדבריו, הוצאות על הגנת העורף. בין ההוצאות האלה, הוא מונה את ההוצאות על כיפת ברזל והחץ, והוא טוען שהם עלו 18 מיליארדים. זה קצת משונה: קודם כל, משום שעלותה של כיפת ברזל היתה אמורה להיות נמוכה משמעותית (ב-2010 אמרו לנו שהיא תעלה "רק" מיליארד) – אבל חסר לנו הנתון על עלות החץ. יכול להיות שהוא עולה 17 מיליארדים? יכול להיות שצה"ל סתם מלהטט במספרים? שניהם סבירים. אבל מה שחשוב באמת כאן הוא שני דברים: קודם כל, "כיפת ברזל" הפכה פתאום לאמצעי הגנה על העורף – וזה אחרי שצה"ל אמר לנו במפורש שזה לא יקרה ושמבחינתו האזרחים יכולים למות. השני הוא שצה"ל – שעדיין קורא לעצמו צבא ההגנה לישראל – חושב שההגנה על ישראל היא מין איזה סרח עודף שהוא לא צריך להביא בחשבון התקציב שלו.

זה לא חדש, אבל בכל זאת ראוי להזכיר את זה – והלילה גם קיבלנו דוגמא. מישהו ירה קטיושות בגבול הצפון לעבר ישראל, ולא היתה התרעה, וזאת למרות שצה"ל התקין מערכת התרעה שם. למה? כי בצה"ל החליטו לחסוך על חשבון הציבור, זה למה. מה שאומר שמבחינת בור השומן הירוק, לא הרבה השתנה מאז מלחמת לבנון השניה, שבה התברר שפיקוד העורף הפריט (!) את האזעקות, ומפעלים שלא שילמו לו לא שמעו אזעקה – כאילו לא מימנו כבר את צה"ל באמצעות המסים שהם משלמים.

בינתיים, מיהר צה"ל להודיע שהוא מקפיא את הצבת סוללות החץ ו"כיפת ברזל", כמו גם את הבניה של גדר ההפרדה. נו, אלה בסך הכל פרויקטים שמטרתם לחסוך בחיי אזרחים, אז עליהם קל לוותר. לפרק שתי אוגדות שריון שנערכות כבר ארבעים שנה לעוד סיבוב עם הסורים ברמת הגולן, זה לא. לפרק שתי טייסות של אף-16 שמשמשים לבומים על קוליים מעל רצועת עזה – פחות או יותר הבזבוז המשווע ביותר בתולדות ההוצאות הצבאיות – לא עולה בכלל על הדעת. אבל הגנה על האזרחים? זניח.

אגב, חומת ההפרדה? התחילו לבנות אותה ב-2003. צה"ל בונה מכשול לא יעיל, בונה אותו במפורש באופן בלתי יעיל – כל הפניות האלה שמטרתן להכניס עוד שטח פלסטיני לתחומי החומה – ועושה את זה כבר שמונה שנים. שום דבר לא בוער, והבזבוז כיד המלך. למה מה קרה? כולה כספי ציבור.

עכשיו מגיע צה"ל ומודיע לנו שאחרי שהוא בזבז תשעה מיליארדים יותר ממה שנתנו לו, בלי לעדכן אותנו, הוא רוצה עוד כסף. אם לא ניתן לו עוד כסף, מאיים צה"ל, לא יהיה לו כסף לגיוס מילואים והוא לא יוכל לצאת למבצע בעזה. האמת? בהתחשב ביעילות של צה"ל, בכך שההתמחות שלו היא ירי בלתי מרוסן כדי לשמור על חייליו (לא שהוא מצליח בכך: מחצית ההרוגים בעופרת יצוקה היו מאש ידידותית), ובכך שהמבצעים הצבאיים שלו לא הביאו תועלת צבאית ראויה לציון אבל גררו נזק דיפלומטי מסיבי – טוב מאד, שלא יצא.

ראויה לציון העובדה שצה"ל נוקט כאן באותה השיטה של האוליגרכים הדורשים תספורת: דפקנו אתכם עד העצם, גנבנו ממכם למעשה כסף, אבל אם לא תוותרו לנו, נדאג שיהיה לכם גרוע יותר. במונחים אזרחיים, צה"ל הוא פושט רגל אבל כזה שלא מוכן שכונס נכסים יגיד לו מה לעשות. הוא יודע יותר טוב והוא רוצה המשך שליטה על תקציבו – כלומר, המשך בזבוז חסר הכרה.

אז זהו, שלא. אם צה"ל רוצה אגורה שחוקה מעבר לתקציב שלו – שמרביתו, נזכיר, הולכת על משכורות ופנסיות, ואין לו דבר וחצי דבר עם הוצאות בטחוניות פרופר – אז הוא צריך לעבור תכנית הבראה. והיא צריכה לבוא מבחוץ, כי צה"ל בעליל לא יודע איך לעשות אותה.

רצוי להזכיר, בפעם המי יודע כמה: הוצאות הבטחון של ישראל תופחות במקביל לירידת הסיכונים שלה. עיראק, אויב גדול עד 2003, יצאה מהמשחק; ספק אם היתה באמת יריב רציני אחרי 1991, אבל היא היתה דחליל נוח ("החזית המזרחית") עבור צה"ל. הצבא הסורי גם הוא יצא מהזירה, עקב המהפכה בסוריה בחצי השנה האחרונה. מרבים לדבר פה על הפיכה איסלמית במצרים, אבל אם אכן תהיה כזו היא צפויה לגרום נזק ניכר לצבא המצרי, שהקצונה שלו נאמנת בעיקרה לכת הקצינים ששלטה במדינה מאז 1952 ושיהיה צורך להחליף, מה גם שגם כך איכותו איננה מזהירה. ואם מצרים תפר את הסכם השלום, היא תפסיק לקבל את הסיוע הצבאי הנדיב שהיא מקבלת מארה"ב, כלומר שמצבו של הצבא יתדרדר במהירות. יש לנו מיליציות איסלמיסטיות בגבול הצפון ובגבול הדרום, וישנה איראן – אבל היא לא רלוונטית לרוב המוחלט של פעולות צה"ל. ירדן היא בעלת ברית יציבה – כמובן, כל זמן שישראל לא תנסה להפוך אותה לפלסטין.

נשארנו עם הכיבוש. התקציב של צה"ל היה יותר מ-50 מיליארד שקל, והוא ניסה להגניב השנה – לשם שינוי ללא הצלחה – 620 מיליונים נוספים, בתואנה שקרית שמדובר בכסף שמיועד לתעשיה הבטחונית. עכשיו הוא הודיע לנו שהוא הוציא 18% יותר. כל שקל שצה"ל גנב מהקופה הציבורית הוא שקל שלא יילך לבתי ספר, לא יילך לבתי חולים, לא יילך לאוניברסיטאות, לא יילך לדיור – ואנחנו מקבלים מוצר נחות מאד בתמורה. הגיע הזמן שזה ייפסק ושהאחראים לכך ייענשו, בחומרה ובפומבי – או שזה ימשיך לקרות. במדינה נורמלית, שר בטחון שהיה חורג בפראות כזו מתקציבו, היה הולך הביתה. אנחנו לא חיים במדינה נורמלית והשרים שלנו ממונים בשיטה שמזכירה הרבה יותר את השיטה הפיאודלית, אבל אם לא מביאים לנו את ראשו של מנכ"ל משרד הבטחון ואת זה של האחראי על התקציבים בצה"ל, אנחנו פראיירים שמגיע להם כל מה שצה"ל מתכנן להמשיך ולגזול. צה"ל הגיע למצב שבו הוא גדול על ישראל, טפיל שמסכן את קיומה החברתי.

ועוד דבר אחד: מה שווים חיילי צה"ל, אפשר ללמוד מהתקרית הזו. צלמת פרילאנס של הניו יורק טיימס, לינזי אדאריו, היתה צריכה לעבור דרך מחסום ארז. אדאריו, בהריון, שלחה בקשה למחסום שלא לעבור דרך שיקוף הרנטגן; בתגובה, החיילים אילצו אותה לעבור בו שלוש פעמים, תוך שהם מצחקקים. אחר כך היא עברה חיפוש בעירום כמעט מוחלט. בצה"ל הודו שיכול להיות שהיתה כאן פאשלה, אם כי הוסיפו בצדקנות שמטרת החיפוש היתה "למנוע מטרוריסטים להגיע לישראל." אדאריו אמרה אחר כך ש"מעולם לא התייחסו אליה באכזריות בוטה כל כך." והיא צריכה לדעת: היא היתה בין העיתונאים שנחטפו בלוב לפני מספר חודשים. כך נראית הבהמה הירוקה, 2011. והחיילים האלה במחסום הם הרבה יותר פניו של צה"ל מכל סיירת מובחרת או טייס. לאדאריו, צלמת שזכתה בפרסים בינלאומיים ושעובדת עבור הני"ט, יש יכולת להודיע לעולם מה קרה לה; רק חשבו על הנשים האחרות, פלסטיניות או לא, שאין להן מעמד כזה. תיקון: לינזי אדאריו לא הושפלה על ידי חיילי צה”ל אלא על ידי מאבטחי משרד הבטחון. פרטים כאן.

(יוסי גורביץ)

אתמול הצליח בנימין נתניהו לחמוק מוועדת חקירה, עוד אחת, ובקדימה האשימו אותו בכך שקנה את חבר הכנסת אורי אריאל ב-22 מיליוני שקלים לישיבות ההסדר. 43 אנשים נהרגו בשל שורה של כשלים ממשלתיים, ונתניהו מצליח בינתיים לא רע במסמוס הנושא. עוד שבוע, אנשים ישכחו ונתניהו יוכל להמשיך הלאה, לכשלון הבא.

הבוקר פרסם כלכליסט (גילוי נאות: אני פרילאנסר שלהם) ידיעה שהיתה צריכה להוציא את הציבור לרחובות כדי לבנות גיליוטינה בפתח משרד האוצר. כלומר, אם עוד היה כאן ציבור. משרד האוצר מסרב להציג לחברי הכנסת את תקציב המדינה בפירוט מלא, כלומר כזה שיסביר לאיפה הולך הכסף בדיוק. נערי האוצר, שזוכים לתמיכת השר שלהם, טוענים בחוצפה ש"פרסום התקציב המפורט יצית מחלוקות שיערימו קשיים על אישורו הסופי". אתם הבנתם את זה? הכנסת דנה בתקציב, אבל אסור להסביר לה על מה היא דנה כי היא עוד עשויה "לעורר מחלוקות". כאילו זה לא תפקידה.

התקציב אמור להיות תקציב דו שנתי, לשנים 2011-2012. ישראל היא אחת משתי מדינות בעולם שמתנהלת בתקציב דו שנתי. הפעם הראשונה שבה העבירו תקציב כזה היתה ב-2009, והמצב אז היה ייחודי. הכנסת היוצאת לא הצליחה להעביר תקציב, והממשלה הוקמה רק במארס. דיוני התקציב היו אמורים להמשך חודשיים. הממשלה הגישה אז הצעת חוק שקבעה ש"בשל המצב הייחודי כפי שתואר לעיל, הנובע מהצטרפות הנסיבות של עיכוב באישור תקציב המדינה לשנת 2009 וההשפעות השליליות של המשבר העולמי על המשק הישראלי, מוצע לקבוע הסדר מיוחד, במסגרת הוראת שעה, שיחול לגבי תקציב המדינה לשנים 2009 ו-2010". ההדגשות שלי. עכשיו אנחנו לא "במצב ייחודי", אז למה בכל זאת יש לנו תקציב דו שנתי?

כי באוצר התאהבו בו. שטייניץ אפילו אמר שתקציב חד-שנתי הוא "על גבול האיוולת. כל העולם טועה". ומה פשר סיפור האהבה הזה? בכל מדינה נורמלית, אישור התקציב הוא הדיון בהא הידיעה שעומד בפני הפרלמנט. התקציב הוא הצהרת כוונות של המדינה: מה היא רוצה, לאיפה היא הולכת. הדיון נמשך חודשים.

המעבר לתקציב דו שנתי, והסירוב החצוף לומר מה בעצם כתוב בו, מסרסים את יכולתה של הכנסת לפקח על התקציב, מה שבאוצר מכנים "שכנוע המפלגות". לא שקודם היכולת היתה גדולה מדי: חוק ההסדרים – הפרחים על התועבה הזו מגיעים, כרגיל, לשמעון פרס – משמש את משרד האוצר לחיסול מה שהוא מכנה "חקיקה פופוליסטית" כבר 25 שנה. הכנסת רוצה יום לימודים מלא? היא יכולה לרצות, מי שואל אותה, האוצר לא רוצה. אז לא יהיה. אה, היא העבירה חוק? זה בסדר, נטפל בו באמצעות חוק ההסדרים. באיטיות אך בעקביות, מעביר נתניהו את השלטון בישראל – אם אין לך השפעה על התקציב, אתה לא באמת שולט – לידי קבוצת מומחים בלתי נבחרים.

לפני כשלושה שבועות, רימה בנימין נתניהו קלות והעביר את חוק משאל העם תוך שהוא מביא למליאה חברי כנסת מן הקואליציה שכבר קוזזו עם חברי כנסת מקדימה, ושבר בכך מסורת ארוכת שנים. לא היה שום צורך בכך; לקואליציה היה רוב גדול, של יותר מ-30 ח"כים (65:33). ובכל זאת.

בתחום אחר, הודיע אתמול שגריר ישראל בארה"ב, מייקל אורן, בשיא נדיר של חוצפה – נשברים הרבה כאלה לאחרונה – שישראל בכל זאת רוצה לקבל את המטוסים שהיתה אמורה לקבל מארה"ב תמורת ההקפאה. למי ששכח, אין הקפאה. אין הקפאה כי לבנימין נתניהו חסר הרצון לארגן כזו. כפי שכבר נכתב פה, נתניהו העדיף לסכן את המטוסים – שאישית, הייתי שמח לוותר עליהם, אבל זה נושא אחר – ואת הווטו האמריקני האוטומטי כדי להיראות בסדר בעיני הבסיס הפוליטי שלו והמתנחלים.

בחדשות אחרות, האיחוד האירופי הודיע אתמול שהוא רוצה מו"מ בין ישראל ובין הפלסטינים שישיג תוצאות תוך 12 חודשים, אבל באותה נשימה הוסיף ש"The EU commends the work of the Palestinian Authority in building the institutions of the future State of Palestine … the Council reiterates its readiness, when appropriate, to recognize a Palestinian state. We welcome the World Bank’s assessment that “if the Palestinian Authority maintains its current performance in institution building and delivery of public services, it is well positioned for the establishment of a State at any point in the near future”.

כלומר, עכשיו כשאפילו שמעון פרס לא יכול יותר להעמיד פנים שבנימין נתניהו לא עבד עליו כשאמר שהוא רוצה שלום, תגיע אירופה ותכיר חד צדדית במדינה פלסטינית בגבולות 1967, כי לכולם ברור שמדובר בשקרן קליני שלא רוצה ולא מסוגל להשיג שלום. ברזיל וארגננטינה כבר הודיעו שיכירו במדינה כזו, שתאריך היעד המוצהר שלה הוא אוגוסט 2011. ואם אירופה בפנים, סביר להניח שברק אובמה ינגב את הרוק של נתניהו מפניו ויימנע מלהטיל וטו – אחרי הכל, נתניהו ויתר על הווטו כשסירב להקפאה.

ואה, כן – זוכרים את הדיבורים של נתניהו על סולחה עם טורקיה, אחרי הסיוע הטורקי לכיבוי השריפות? אז לא תהיה כזו. סגן שר החוץ, דני "הכסא הנמוך" איילון, הודיע הערב – דווקא הוא – מעל דוכן הכנסת שישראל לא תסכים להתנצלות ולא תשלם פיצויים על הריגתם של תשעה אזרחים טורקים מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל. ואיילון עוד היה מנומס: ח"כ דני דנון השתחץ בכך ששלח מכתב לארדואן שבו אמר שהטורקים צריכים להיות רגועים, כי ישראל היתה צריכה להרוג את כל האנשים על הסיפון אבל נמנעה מלעשות זאת.

ואם אנחנו כבר בנושאי השריפה, אולי שמתם לב אבל יש מחסור קבוע במים כאן. ישראל נחשבת למובילה עולמית בתחומי התפלה, אבל דווקא לה אין כאלה. למה? כי האוצר נוקט סחבת. אתמול נאם נתניהו בכנס כלשהו, והעלה את ההתפלה על ראש שמחתו. כל השומע יצחק: הרי רק באפריל דפק נתניהו על השולחן והורה להגיש לו תכנית להתפלה תוך 30 יום, ושום דבר לא זז. המתקנים האלה, כמובן, יוקמו על ידי גופים פרטיים. הרי הממשלה, כך נתניהו, לא מסוגלת לנהל שום דבר כיאות.

אז אם ככה, למה הוא שם, בעצם?

* * * * *

ממשלת נתניהו קיימת כבר כמעט שנתיים. היא לא יכולה להצביע ולו על הישג אחד. הנזקים שהיא גרמה, במיוחד בתחום יחסי החוץ של ישראל, בלתי ניתנים לכימות. נתניהו פועל בעקביות כמו רב חובל של ספינה שוקעת, שכדי להציל את עצמו ממרד הנוסעים, שובר חתיכות מן הספינה ומעניק להם אותם כרפסודות. הספינה תשקע, אבל כנראה שיהיה לו מקום על הרפסודה האחרונה. הוא עושה הכל כדי לא לעשות; עשיה פירושה קבלת החלטות, והוא מעדיף את המצב כמו שהוא, או על כל פנים מעדיף שלא להרגיז מישהו מהקואליציה שלו. לכל היותר הוא יאמר משהו נוקב, כמו במקרה המרד הלגמרי לא שקט של 50 רבני הערים. הוא לא ינקוט פעולה. ואם מתוך אי עשיה הולכת המדינה, נו – הוא תמיד יוכל לצאת לסיבוב הרצאות על דמוקרטיה ויעילות כלכלית. האנשים שישאיר מאחוריו, קצת פחות.

בתרבות הפוליטית האמריקנית – אני מודה לאיתמר על התזכורת – אין אדם שזכה למקום של נצח בגיהנום יותר מאשר ג'יימס ביוקנן, חדל האישים ששימש כנשיא לפני לינקולן ונקט באפס מעשה בזמן שמדינה אחרי מדינה בדרום ארה"ב הודיעה על פרישה מן האיחוד. כשלינקולן נכנס לתפקידו, כבר לא היה איחוד. בהחלט יתכן שאם יהיה פעם זכרון פוליטי בישראל – כרגע אין – הכהונה השניה של נתניהו תזכר כדומה לזו של ביוקנן. הבעיה היא שארה"ב שרדה את ביוקנן, במאמץ רב ובמלחמה רבת הדמים ביותר בתולדותיה; כלל לא ברור שישראל תוכל לשרוד זמן רב אחרי נתניהו. כבר עכשיו אנחנו רואים את הרעה החולה של האדישות, תולדת היאוש: האדישות שאומרת שאין טעם לצאת לרחובות, אין טעם לתבוע את דמם של 43 משרתי ציבור, אין טעם להסתער על משרד האוצר ולמשוח את פקידיו בזפת ונוצות, אין טעם. כי אי אפשר.

וציבור שהגיע לנקודה הזו – הרבה, יש להודות, בזכות מלחמת ההתשה האיומה שניהל אריאל שרון בראשית העשור, שהרגילה את הציבור לכך שהוא לא יכול לצפות מממשלתו אפילו להגנה מפיגועים – כבר איננו ציבור. הוא כבר הסכין עם כך שאחרים קובעים את גורלו ושאין טעם אפילו להתעצבן. הוא נסוג אל השאנטי למיניהו, אל הבידור הזול, אל הניו אייג' והרבנים הכריזמטיים. הוא בעצם כבר ויתר על הדמוקרטיה, שהיא הרעיון שהציבור מנהל את ענייניו – הציבור ולא רק באמצעות נבחריו, הציבור באמצעות מעורבות תקיפה, מתמדת, בין בחירות לבחירות. ובמקום שאין ציבור, גם אין דין וחשבון ציבורי.

כך שנתניהו יכול להיות רגוע. לעם בישראל יש את המנהיג שמגיע לו, ואם לא טוב לו עם זה, אם הוא עדיין מקטר, לא נראה שהוא יעשה משהו בנידון. כמו נתניהו, הציבור לא אוהב מאמץ. תנו לשבת. מה שיקרה, יקרה.

הערה מנהלתית: רשימת הקישורים שמשמאל עודכנה לראשונה זה זמן רב. לעיונכם.

הערה מנהלתית ב’: מי מכם שרוצים לשמוע אותי מלהג על אורוול, יוכלו לעשות זאת מחר, ה-16 בחודש, בשעה שבע בבוקר ברשת א’. אם מישהו יוכל לארגן הקלטה באיכות ראויה, אודה לו.

(יוסי גורביץ)