ערוות השושואיסטים
הסרטון המביך של הרצוג הוא סיבה טובה להרהר במעמדם של אנשי השירותים החשאיים בחיינו
האם בוז’י הרצוג סחט גאים פלסטינים כדי שיבגדו בקרובי משפחתם?
האם ציפי לבני רצחה מלצרים?
השאלות הללו צריכות להתעורר אחרי סרטון שבלשון המעטה נקרא לו בעייתי ששחרר היום (ג’) המחנה הציוני, שבו שושואיסטים בדימוס מיחידה 8200 מתגאים בשירותו ביחידה של בוז’י הרצוג. (לא סביר שנראה בקרוב סרטון דומה על לבני – המחנה הציוני קלט, באיחור, שהיא עשתה את התרגיל הקבוע שלה וכייסה אותו, שהיא נטל אלקטורלי, ובהתאם הוא מסתיר אותה.)
מה אומר לנו הסרטון? כמעט כלום. אומרים לנו שאי אפשר לומר שום דבר על השירות של הרצוג, אבל תסמכו עלינו – זה היה חתיכת שירות. תסמכו עלינו – כי אין שום אפשרות להפריך את הטענה הזו. הסבירות שהרצוג היה מעורב בסחיטה מלוכלכת של נער מבוהל, שמצא את עצמו בין הפטיש של הכיבוש הישראלי ובין הסדן של חברה שמרנית שמאמינה בכבוד המשפחה גבוהה לפחות כמו הסבירות שהוא היה מעורב באיזה משהו הירואי כמו שיגור טיל.
בעצם, מה כל כך הירואי בשיגור טיל? מי היה האויב המסוכן שנגדו התמודד הרצוג? הוא התגייס לצה”ל ב-1978, ושירת בו לכל היותר כעשור. 1978-1988: עשור שבו ישראל כמעט שלא התמודדה עם צבאות סדירים (להוציא התנגשות קצרה, שלא נגמרה מי יודע מה, עם הצבא הסורי ב-1982) אלא התחילה את השקיעה הבלתי פוסקת שלה למלחמות נגד מתקוממים, תחילה בלבנון ואחר כך גם בשטחים הכבושים. אם הרצוג אכן היה אחראי לשיגור טיל או משהו דומה, הוא כנראה נורה כלפי מישהו שלא היה מסוגל להתגונן ממנו או להגיב.
האם זה בכלל קרה? כנראה שלא נדע אף פעם. התיקים האלה, אם הם נשמרים בכלל, לא נפתחים. ואם הם נפתחים, הם מציגים צד אחד, צר מאד. מה עשתה ציפי לבני במוסד? היא לא יכולה לומר, כמובן. היא רק יכולה לומר שהיא היתה שם. מה עשה הרצוג ב-8200? הוא רק יכול להתיר לדמיונכם להשתולל. הוא לא יכול לדבר על זה.
אז למה לעזאזל הם מדברים על זה? אתם מועמדים לבחירה על ידי הציבור. אם יש לכם קבלות, הציגו אותן. אם יש משהו שאתם לא יכולים לדבר עליו, אל תדברו עליו. אל תרמזו לדברים שאתם לא יכולים להוכיח ושאי אפשר להפריך. אני כבר לא מדבר על הנימוס המקובל בארצות מתורבתות, שאומר שאנשי השירותים החשאיים – להוציא מינויים פוליטיים שם – מתבקשים לפרוש בשקט, אולי להוציא ספר צנוע, אבל לא להתמודד על משרה פוליטית. השירותים החשאיים מתמקדים בנבירה בלכלוך; תמיד קיים חשש שאיש השירותים ינצל לרעה את מעמדו לשעבר ואת קשריו בקריירה החדשה שלו. ישראל איננה מדינה מתורבתת ומהבחינה הזו אנחנו דומים הרבה יותר לשכנינו או למזרח אירופה, המולדת הפוליטית האמיתית שלנו. לידתה של המדינה הזו בארגוני שחרור/טרור, אחרי הכל: ישראל גלילי, יצחק שמיר, מנחם בגין היו גיבוריה מראשיתה. איסר הראל, הממונה על שירותי המודיעין, השתתף בישיבות מרבז מפא”י. תמיד היה משהו מהסובייטי בהערצה הישראלית לשירותים חשאיים.
אז אי אפשר לדרוש מהרצוג שיהיה יותר צדיק מהאפיפיור, אבל האם אפשר לפחות לדרוש ממנו שלא ישחק את המשחק העלוב של “אני לא יכול לומר לכם אבל סמכו עלי, אני גיבור עלום של המולדת שלעולם לא ייחשף”? במיוחד כשהמשחק מגוחך במיוחד כשהוא מגיע ארוז כתשדיר בחירות?
זה נושא אחד. הנושא השני בעייתי יותר. אומרים על הרצוג שהוא “גדל ביחידה, זה אומר שהוא מכיר את המנטליות הערבית.” נניח עכשיו לשאלה מי הם “הערבים”, והאם אכן יש להם “מנטליות” מובהקת (האם ה”מנטליות” של משכיל יוצא בגדד זהה ל”מנטליות” של פלאח פלסטיני? האם יש ”מנטליות” משותפת ללוחם מיליציה שיעית ולחלאה מדאע”ש, יליד לונדון, שהוא חיסל זה עתה? לכפרי סורי ולמהפכן מטוניסיה?); השאלה האמיתית בעייתית יותר.
האם באמת אפשר להכיר עם אחר באמצעות העדשה הנסתרת והמיקרופון המוטמן? האם המעקב אחרי החמושים של האויב, ואנשי השירותים החשאיים שלו – שהם ודאי לא פחות מלוכלכים מאלה שלך – באמת מכשיר אותך להכיר את הצד האחר? האם סמיילי הכיר את “המנטליות הרוסית”, או שהכיר רק את זו של מקבילו, קארלה? האם איש מודיעין אכן מסוגל לראות תמונה נרחבת יותר מזו של מה עושה היריב, כמה טנקים יש שם? האם הוא יכול להבין שמעבר לשירותים החשאיים והצבא של היריב, יש גם אנשים נורמליים, שלא טומאו על ידי העיסוק הצבאי/חשאי? שיש להם שאיפות משלהם, שלא כוללות הסתערות על איזו גבעה או הכפלה של איזה סוכן? בקצרה, האם הכשרה כאיש השירותים החשאיים מרחיבה את דעתך, או מצמצמת אותה? אתה יודע מי המאהבת החביבה על אבו נידאל, אבל האם אתה מסוגל להבחין במוחמד בועזיזי שמעבר לפינה, לקלוט מתי היאוש מתגבר על הפחד?
ההיסטוריה של השירותים החשאיים, ודאי אלו שלנו, עונה על השאלה הזו בשלילה. ארגוני מודיעין נכשלים, פעם אחר פעם, בהבנת הצד השני. ב-1987, ידע השב”כ מה אוכל כל פעיל פת”ח בגדה לארוחת בוקר, אבל לא ראה את האינתיפאדה מגיעה. אמ”ן לא ראה את המלחמה ב-1973. עם תחילת מלחמת עיראק-איראן, העריך אמ”ן שתמשך שלושה שבועות; שמונה שנים אחר כך, שבועות ספורים לפני סיומה, העריך שתמשך עוד שנים. ראש אמ”ן ב-2011 העריך ב-25 בינואר 2011 שמובארק יישאר על כסאו; הוא נפל כעבור שלושה ימים.
גרוע מכך: שירותי המודיעין יוצרים תמונה מערפלת, שקרית, של הצד השני. הם מספרים לעצמם את מה שהם רוצים לשמוע. הם מצדיקים את עצמם – ויש להם כוח ייחודי לעשות זאת, כי יש להם שליטה כמעט מוחלטת על המידע.
האם יש צורך בשירותי מודיעין? נראה שלמרבה הצער, כן. כל זמן שאחרים מחזיקים בהם, גם אתה צריך כאלה, ולו כדי שהאויב לא ימצא תירוץ לפרק את שלו. האם ההוצאה האדירה עליהם מצדיקה את עצמה? אין ראיות שיתמכו בכך (וכן, אני יודע שמטבע הדברים גם לא יכולות להיות.) האם השירותים האלה משחיתים את המשרתים בהם? פוגעים ביכולת שלהם לראות את העולם? די ברור שכן. האם המשיכה ההרסנית למידע סודי, שכביכול הוא חשוב יותר ממידע פתוח – הרי הסתירו אותו, מכאן שהוא חייב להיות חשוב יותר – פוגעת בשיקול הדעת של קצינים ומדינאים? התשובה היא כנראה חיובית, אבל צריך עוד מידע. האם עלינו לבחור במישהו משום שהוא “מכיר את המנטליות” של האחר, כי האזין פעם להקלטות אינטימיות שלו, או צילם אותו במצלמה נסתרת? תשמור האלה ותציל, לא.
וכל זה, מבלי לומר מילה על הנזק שגורם הרצוג לסיכוייה של ישראל להיות משהו שאיננו מדינת כל יהודיה בכך שהוא מתהדר בכך שהוא הרג “ערבים”; אף מילה על מה שהוא גורם ליחסים בין יהודים ופלסטינים בישראל. אלו אמירות שראויות לליברמן או בנט, לא למי שמתיימר להוביל את המחנה החופשי בישראל.
אם היו ספקות אחרי הפיאסקו בהצבעה על פסילת זועבי, לא צריכות להשאר כאלה כעת: יש רק שתי מפלגות שמאל בישראל, ורק באחת מהן אין פוליגמיסט.
הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.
(יוסי גורביץ)
