החברים של ג'ורג'

כי אשמים אנחנו

הטיפול המזעזע של מערכת המשפט ברצח אנסטסיה קליין משליך זרקור על המפלצת שגברים רבים לא רואים: הפטריארכיה

אנסטסיה קליין מתה לבד. למרבה הצער, זה נפוץ בחודשים האחרונים עקב המגפה. אבל קליין מתה כשהיא נטושה באופן פושע על ידי המערכת שאמורה היתה להגן עליה ולמצער להעניש את הפוגע בה. המערכת הזו, נזכיר, היא הממשלה. היא נאמן הציבור. היא אנחנו.

הסיפור פשוט ולמרבה הצער מוכר להכאיב. קליין, בת 51, הותקפה על ידי בן זוגה, דימטרי ציגנוק. הלז הואשם תחילה באונס של קליין, ומאוחר יותר בתקיפה חמורה שלה, שהביאה אותה לבית החולים במצב קשה. מצבה של קליין הוחמר משום שהיא שוהה בלתי חוקית, והיא חששה לבקש סיוע רפואי. במדינת היהודים, אשה פצועה צריכה לחשוש לבקש סיוע רפואי שמא תגורש.

ציגנוק נעצר בחשד לתקיפה חמורה – ושוחרר למעצר בית. עובדה בלתי נתפסת מס’ 1. חשוד כזה צריך להיות במעצר עד תום ההליכים, בשל מסוכגות מובהקת. בשבוע שעבר, הוא נעצר כשהוא בבית החולים שבו אושפזה קליין. המשטרה טענה שהוא ניסה ל”סיים את העבודה,” במילותיה; הפרקליטות טענה שיתכן שהוא בסך הכל בא לדרוש בשלומה.

מה זה, אתם אומרים? או, אנחנו עוברים לעובדה בלתי נתפסת מס’ 2. הפרקליטות טענה בפני בית המשפט בעד שחרורו של ציגנוק. עובדה בלתי נתפסת מס’ 3: השופטת, נעה תבור, אישרה את שחרורו של ציגנוק, למרות שהיו לה פקפוקים בנושא.

נחזור על זה שוב: אדם שנחשד באונס ותקיפה חמורה של בת זוגתו נעצר, שוחרר למעצר בית, נעצר שוב כשהוא בבית החולים שלה, ושוחרר שוב.

הבוקר (א’) נפטרה אנסטסיה קליין מפצעיה. המשטרה גילתה – נסו להיראות מופתעים – שציגנוק ברח ממעצר הבית. הוא מבוקש כעת, הפעם בחשד לרצח.

לא מדובר ברשלנותה השגרתית של המשטרה. זו, לשם שינוי, עשתה חצי עבודה ולא רבע עבודה. היא זיהתה את החשוד. היא עצרה אותו. היא טענה בבית המשפט שהביקור של ציגנוק בבית החולים היה למטרות השלמת הרצח.

הרשלנות הבלתי נתפסת במקרה הזה היא של הפרקליטות ושל בתי המשפט. אל תטעו: גבר שהיה מנסה לרצוח גבר אחר לא היה משוחרר ממעצר למעצר בית, על אחת כמה וכמה לא היה משוחרר שוב אילו היה נתפס כשהוא מסתובב בסביבת הקורבן חסר ההכרה.

אחנו חיים בתרבות שמקלה ראש בחייהן של נשים. נשים מותקפות ונרצחות על ידי בני זוגן באופן שגרתי. ואני אפילו לא מתייחס לתופעה של תקיפות מיניות. ספק אם יש אשה אחת שלא הוטרדה מינית. אחת מתוך שלוש נשים חווה תקיפה מינית; יותר מאחת מתוך חמש נאנסות.

האלימות המינית הזו, והאלימות כלפי נשים בכלל, היא תוצאה של תפיסה בת אלפי שנים, שניתן לתמצת אותה כפטריארכיה: שלטון האב או שלטון הגברים, שלטון שמקבע את עליונותם החוקית של הגברים ואת שליטתם בכוח. אשה נתפסת לא כאדם אלא כרכוש: רכוש אביה ואחר כך רכוש בעלה. היא נתפסת במיוחד כרכוש מיני. עד העשורים האחרונים, גבר שהיה אונס את אשתו לא היה מבצע עבירה פלילית. המושג של אונס רעיה לא היה קיים. אחרי הכל, המונח לגבר במערכת נישואין הוא ה”בעל”. האדון. שירותים מיניים הם חלק מהדברים שאשה אמורה לספק לבעלה, ואם היא לא נותנת, הוא רשאי לקחת.

הרצח לכאורה – ציגנוק לא הורשע, חשוב לציין – של אנסטסיה קליין התחיל כנסיון אונס. משם הוא התדרדר לתקיפה חמורה, ומשם לרצח. וזה בדיוק המסלול שבגללו מערכת המשפט לא ראתה בכלל את קליין. היא היתה שקופה.

אנחנו קוראים לזה “אלימות במשפחה,” “רצח על רקע רומנטי,” “רצח על רקע כבוד המשפחה”. כל אלה שמות שלא רק מסתירים את המערכת הפטריארכלית שמאחוריהם, הם גם מסתירים את העובדה שזה פשע סוג ב’. זה לא רצח רגיל, זה רצח שמגיע עם נסיבות מקילות מובנות. הקורבן היתה אשה. אדם סוג’ ב’. החשוד ברצח יכול להשתחרר למעצר בית. הוא יכול להיעצר שוב ולהשתחרר שוב.

חשבו לרגע שאנסטסיה קליין היתה גבר, וחבר כנסת. האם מישהו היה מעלה על דעתו שאדם שניסה לרצוח אותו (לכאורה) היה משוחרר ממעצרו? חייה של אנסטסיה קליין היו יקרים וחשובים כמו חייו של כל חבר כנסת. היא, לרוע מזלה, נולדה לשני מעמדות שאנחאנו מקלים ראש בדמם: היא היתה אשה, והיא היתה זרה. משכך, התייחסו הרשויות בזלזול לחייה.

המקרה של קליין מבליח לכותרות משום שהוא זועק כל כך: הרוצח (לכאורה) היה בידי הרשויות, והן שחררו אותו. אבל השרשרת מתחילה קודם. היא מתחילה בהבנה של נשים שאין טעם להתלונן על תקיפה מינית – ובהבנה של גברים שלנשים אין טעם להתלונן על תקיפה מינית. היא מתחילה בכך שרק חלק קטן ממקרי האונס מדווח לרשויות – כי לנאנסת אין כוח לאונס שני בידי רשויות הצדק. והאנסים יודעים גם הם שהסיכוי שיבואו על עונשם קטן: 87% מתיקי עבירות המין בשנת 2017 נסגרו ללא העמדה לדין.

הנתון הזה הזכיר לי משהו. שיעור התיקים ביחס לאלימות כנגד פלסטינים שסוגרת המשטרה ללא העמדה לדין הוא 92%. נשים, מבחינת המערכת המשפטית הישראלית, הן כמעט אזרחים כבושים. הפשעים האלה לא באמת חשובים למערכת. לא כל כשלון חקירתי זועק כמו זה של אנסטסיה קליין, אבל הם רבים מאד, מאד.

ואנחנו יודעים, למרבה הצער, שהבעיה הזו איננה בעיה ישראלית יחודית. יש תופעות דומות במדינות רבות אחרות. זו תופעה גלובלית: היא קיימת בכל מקום שיש בו גברים.

ובדיוק בשל כך זה אמור להיות המאבק שלנו, הגברים. אנחנו המדכאים, גם מבלי שאנחנו מבחינים בכך. אנחנו צריכים להיות הראשונים לצאת נגד הדיכוי הזה. ראשית כל, להשכיל: ללמוד מה אנחנו עושים לא נכון. לזהות את האלמנטים הרעילים בחינוך שקיבלנו, וכמעט כולנו קיבלנו, ולדכא אותם. ראשית כל להקשיב, לא לדבר.

לרוע המזל, הידיעה שאנסטסיה קליין לא תהיה האשה האחרונה שנרצחה (לכאורה!) על ידי בן זוגה היא ודאות סטטיסטית. יש פשוט יותר מדי שנים של פטריארכיה, ויותר מדי גברים שחונכו על פיה. אבל בידינו לצמצם את מספר הנשים הנרצחות, נאנסות, מותקפות, מוטרדות. וזו חובתנו המוסרית.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: ביום שני הבא (ה-19 בחודש, בשעה 19:00) אערוך הרצאת זום בנושא ימי הביניים – פוסט אפוקליפסה. טיזר קצר:

ימי הביניים הם כנראה התקופה המושמצת ביותר בהיסטוריה. אנחנו מקרינים עליה את הרגשות השליליים שלנו ומייחסים לה כל דבר שלילי. בהרצאה הזו אנסה להזריק קצת מציאות לדימוי, ואתמקד במתח שליווה את בני התקופה – התפיסה של עולם שנפל. אעמוד על חשיבותה של קריסת התקופה הקלאסית וירידת האוריינות, ואציג את השינויים המהותיים שחלו בה.

ההרצאה כרוכה בתשלום של 30 ש”ח (או יותר, לפי נדיבותכם) והיא תארך שעה וחצי. אם אתם מעוניינים, אנא שלחו מייל ל[email protected]

(יוסי גורביץ)

מגל וריקלין סוטים, לא שוטים

לשני דוברים בולטים של המחנה הציוני-דתי חשוב לאשש את הלגיטימיות של אלימות מינית

שמעון “אם ברק יפנה ישובים – הוא יירצח” ריקלין וינון “בבוקר מישוש, בערב קידוש” מגל, שני דוברים בולטים של התנועה הציונית הדתית, הפגינו את הבעייתיות של המגזר בכל מה שקשור לנושא ההסכמה בקיום יחסי מין.

המקרה של מגל פשוט יותר. מאז שנחשפה פרשת הכדורגלנים, מגל טוען שוב ושוב שקיום יחסי מין עם קטינות הוא סביר ונורמטיבי. הוא הגיע לשיא השבוע, כשאמר בשידור ש”לאורך ההיסטוריה נערות התחתנו בגיל 12.”

כמובן, הטיעון “לאורך ההיסטוריה…” מעיד על בורות הדובר. אי אפשר לדבר על “לאורך ההיסטוריה” באופן כולל. ההיסטוריה של צרפת איננה ההיסטוריה של אוסטרליה. יתר על כן, הטענה ש”לאורך ההיסטוריה” נערות התחתנו בגיל 12 היא בורות כל כך עמוקה, שצריך לתהות האם מגל משקר לעצמו או משקר לציבור. כמובן, לאורך ההיסטוריה שלו מגל (”קודם יהודי, אחרי כך ישראלי, אחר כך עיתונאי”) לא בחל בקידום שקרים.

יתר על כן, מגל – שהתכוון להגן על הכדורגלנים החשודים – העלה את עצמו על מוקש. ילדה איננה יכולה לתת הסכמה מודעת ליחסי מין בגיל 12, כי היא לא בשלה לתת את ההסכמה הזו. יחסי מין ללא הסכמה הם, ובכן, אונס. אם נסדר מחדש את המשפט של מגל, ונאמר ש”לאורך ההיסטוריה נערות נאנסו, לעתים קרובות בהסכמה ורצון של משפחותיהן, בסביבות גיל 12”, המשפט יהיה מדויק הרבה יותר. אבל, כמובן, לא מה שמגל התכוון אליו.

השאלה מדוע מגל מרותק כל כך ממיניות של קטינות – הוא נתפס לפני כמה שנים כשהוא מצלם נערות בתל אביב ומתלונן על הבגדים החשופים, לטעמו, שלהן – היתה צריכה להשאר בינו ובין המטפל שלו, אלמלא התעקש להעלות אותה שוב ושוב בפומבי. בחודש האחרון הוא הגן בעקשנות כה עזה על זכותם של כדורגלנים לשכב עם קטינות, שהקורא הסביר יתהה מדוע הנושא כל כך חשוב לו.

האם מגל מנסה להגן על הפנטזיה שפעם, גם הוא יוכל לקיים יחסי מין עם בת 15 בלי להסתבך בשאלות של הסכמה ומבלי לעמוד על כך לדין? האם הוא חושש שהממזרים משנים עכשיו את הכללים? אחרי הכל, הנטיה שלו לכפות את עצמו על אחרות כבר סיבכה אותו בעבר עם המשטרה. המשטרה סגרה את התיק – באחד המקרים ב”חוסר עניין לציבור”, כלומר שאין הצדקה ציבורית להוצאות והבלגאן של משפט – אבל מגל נמנע מלרוץ שוב לכנסת. אחרי הכל, אחרי ששורה של נשים העידו שהוא נגע בהן בניגוד לרצונן, אפילו הבית היהודי לא יהיה מוכן לגעת בו במקל, ולו מהחשש שיש עוד נפגעות שטרם העידו.

לצידו של מגל בהגנה על הכדורגלנים ניצב גם שמעון ריקלין. השבוע הוא כתב ש”לבחורה בת 15 וחצי אסור לשכב עם כדורגלן. אבל טרנסג’נדרית בת 9 מככבת על הבמה במצעד הגאווה וכולם מריעים לה. אתם חבורת מופרעים מגעילה.” ריקלין העלה את סכום ההימור כשראיין שלשום (ג’) את החשוד הסדרתי בקידום טרור יהודי, בנצי גופשטיין, והתריס ש” אני רואה מה קורה בשמאל ואומר לעצמי, 'אסור לראיין את בנצי גופשטיין?' הם רוקדים סביב ילד בן תשע ששינה את מינו, חבורת הפדופילים הסוטים המטורפת הזאת, ולי אסור לדבר עם יהודי כמו בנצי גופשטיין? זה לא נורמלי.”

עכשיו, אף אחד לא צריך להיות מופתע כשריקלין מארח את גופשטיין. אחרי הכל, ריקלין התחיל את הקריירה שלו בקריאה לרצוח את ראש הממשלה אהוד ברק אם זה יפנה התנחלויות. ריקלין מאד רוצה שנשכח את זה, אבל מה לעשות: עד כמה שהדבר נדיר בציבור הישראלי, לחלק מאיתנו יש עדיין זכרון מתפקד. אז מי שקרא לרצח ראש ממשלה חיבק – מילולית, מילולית! הסוטים האלה מזועזעים יותר מאהבה הומוסקסואלית מאשר מאלימות – את השחוד בתמיכה בטרור היהודי המוכר ביותר בארץ. אין מה לראות פה.

אבל לדברים עצמם צריך להתייחס, כי לרוע המזל הם מייצגים זרם שמרני חזק. נעשה את זה בנקודות.

* לנערות בנות 15 מותר לקיים יחסי מין עם כדורגלנים מבוגרים. לא חכם במיוחד, אבל מותר.

* לכדורגלנים מבוגרים אסור לקיים יחסי מין עם קטינות בנות 15.

* טרנסג’נדרים קיימים. הם היו קיימים משחר ההיסטוריה. תמיד היו בני אדם שחשו שהם כלואים בגוף הלא נכון. אם לריקלין יש בעיה בנושא, הוא מוזמן לפנות לאומן שעשהם ולומר ‘כמה מכוער כלי זה שעשית.’

* היחיד שייחס מיניות – לא מגדר, אלא מיניות – לילדה בת תשע הוא ריקלין. אם יש לו טענות על פדופיליות, שיפנה אותן לעצמו ולא יקרין אותן על ציבור אחר.

קו ההסכמה – הקו שאומר שאנשים יקיימו יחסי מין כאשר הם רוצים בכך, מרצונם החופשי וללא כפיה או לחץ; ושכפיה אסורה – הוא קו שהציבור הדתי-לאומי מתקשה בו. אחרי הכל, אחרי ששמעתי את הדברים של מגל על ילדות בנות 12 ויחסי מין, חששתי שעוד שניה הוא יזכיר לנו שעל פי התלמוד, אפשר לקיים יחסי מין עם ילדות בנות שלוש שנים ויום. כל זמן, כמובן, שיש הסכמה.

של אביהן. לא שלהן-עצמן. מה חשבתם לעצמכם?

הוויכוח על קו ההסכמה, העובדה שהנושא לא מובן מאליו, צריכה להזכיר לנו עד כמה התפיסה שנשים הן בנות אדם לכל דבר ועניין חדשה בהיסטוריה – ועד כמה היא עומדת בניגוד ליהדות האורתודוקסית, הזרם היהודי השלט בישראל. עצם המילה “נקבה” אומרת לנו מה חשבו יוצרי השפה העברית על נשים. כותבי התלמוד פסלו נשים לעדות ולרוב הצורות של החזקת רכוש. דעתן, כידוע, קלה – ועל כן אין צורך לשאול אותן האם הן רוצות לקיים יחסי מין. לכל היותר צריך לשאול את הגבר שאחראי עליהן. בטקס הקידושין, נזכיר, הגבר קונה את האשה מאביה (או מהגבר האחר שאחראי עליה). אחת הדרכים לקניית אישה היא קיום יחסי מין (ביאה). הסכמה? באותה מידה אפשר לבקש הסכמה מהכבשה שאתה קונה.

(וכן, לגמרי לא במקרה קניית כבשים מופיעה באותו פרק במשנה שבו מתואר כיצד קונים אשה. ככה עבד המוח של כותבי התלמוד.)

וכן, הסכמה היא גם ההנחה שאדם מכיר את עצמו, שהוא מכיר את גופו, ושאם הוא מחליט שעליו לשנות את מינו – זה עניינו, ורק עניינו. המגלים והריקלינים מתבקשים לתחוב את לשונותיהם וזרגיהם חזרה למקומם.

כל הנושא היה חשוב פחות, וכאוב פחות, אלמלא שיעור ההתאבדות החריג מאד בקרב טרנסג’נדרים. כשסוטים כמו מגל וריקלין פוערים את לועם, הם מגבירים את הסכנה להתנכלות לטרנסג’נדרים ובהתאם את הסכנה שהם ישלחו יד בנפשם. בכל פעם שהם תומכים בכדורגלנים שבחרו לנצל קטינות, הם מגבירים את הסיכוי שעוד גבר-גבר יעשה את זה. ריקלין ומגל אולי סוטים, אבל לא שוטים: הם יודעים בדיוק שזה מה שהם עושים. זה סדר העולם שהם רוצים שישאר. וזה העולם שאנחנו צריכים להפוך.

ואת המלאכה מתחילים בכך שאת ריקלין ומגל, והציבור הגדול התומך בהם בשתיקה, מוציאים אל מחוץ למחנה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

אם תפגשו את אפלטון בדרך, הרגו אותו

מושכלות ראשונים, חלק ב’: לא, תרבות המערב לא שוקעת. הגבר הלבן הפריבילגי דווקא כן, וזה חיובי

נהוג, בשבועות האחרונים, לקונן על שקיעת תרבות המערב – בעיקר בעקבות הפלתם של פסליהם של כמה חלאות המין האנושי. בפוסט מוקדם יותר הסברתי למה זה כלל לא נורא. כאן אנסה להתמודד עם המם החזק ביותר בתולדות המערב, זה של שקיעת המערב.

המונח של “שקיעת המערב” נטבע ע”י אוסוולד שפנגלר בסוף 1918. לגמרי לא במקרה, זה היה הרגע שבו האימפריה הגרמנית הפסידה במלחמת העולם הראשונה. אבל המונח היה מוצלח מאד, והתחבר לתחושות רווחות מאד, ובהתאם זינק מיד לתודעה ומאז לא יצא ממנה.

להיסטוריה קצרה של התפיסה של שקיעת המערב, נצטרך לחזור לאתונה של המאה החמישית לפני הספירה – כלומר, בדיוק לרגע שבו מה שלימים יכונה התרבות המערבית מגיע לאחד מרגעי השיא המדהימים שלו. באתונה קיים משטר דמוקרטי מאז 510 לפני הספירה. נקודה שלא מרבים לשים אליה לב היא שהדמוס האתונאי, העם, בוחר לעתים קרובות אצילים שינהיגו אותו. אבל זה לא מרצה את האצילים. הם חשו שהמגיע להם – אוליגרכיה, שלטון המעטים, מה שהם מעדיפים לכנות אריסטוקרטיה, שלטון הטובים – נלקח מהם. הם מדברים במרירות על כך שקולו של חותר בספינה שווה באסיפת העם לקולם-שלהם, האאופאטרידס, בעלי האבות הטובים.

אתונה נמצאת במאבק עם מדינה אחרת, ספארטה, המדינה שהיא האוליגרכיה בהתגלמותה. לא נשאר שום דבר מספארטה, למרבה השמחה, משום ששום דבר בה לא היה ראוי לשימור. מדובר במדינה שהתבססה על שעבוד המסנים, האוכלוסיה הילידה שהפולשים הספארטנים שעבדו. המשטר הספארטני הובנה כולו כדי להנציח את המאבק הזה. הספארטנים אסרו על עבודה – או, ליתר דיוק, הם אסרו עבודה על מעמד האזרחים שלהם. היו להם בעלי מלאכה, כמובן: מישהו צריך להכין את כל השריונות האלה וצריך להאכיל את הלוחמים. אבל הם היו או עבדים, או נטולי זכויות.

כדי למסד את הלחימה כמצב תמידי, היה צריך לשבור את החברה. בהתאם, ספארטה מיסדה את האונס. ילדים למעמד העליון היו נחטפים בגיל שבע לקבוצת ילדים שאליה ישתייכו עד שבגרו; זמן קצר לאחר מכן מנהיג החבורה היה אונס אותם. מאוחר יותר, כשיגיעו לגיל בגרות, הם עצמם יצוו לחטוף אשה כלשהי, להחזיק אותה בניגוד לרצונה בבית משפחתם, ולאנוס אותה. בין לבין, בגיל 13 בערך, הילדים היו מולקים מול מקדש ארטמיס. זו היתה הלקאה של ממש והיה בה אלמנט של קורבן אדם (קורבן אדם וארטמיס הולכים ביחד הרבה מאד זמן): חלק מהנערים לא היו שורדים.

מדי שנה, ספארטה היתה מכריזה מלחמה על המסנים – המשועבדים שלה, שכונו גם הלוטים. הכרזת המלחמה יועדה להפוך את הרג המסנים לחוקי. חוקיות חשובה פה: אפילו הספארטנים הבינו ששפיכות דמים בלתי חוקית תביא את זעם האלים. בנוסף, הפעילה ספארטה משטרה חשאית, שחבריה היו רוצחים מעת לעת, בלילה, אנשים מקרב המסנים שבספארטה חששו שהם עשויים להפוך להיות מנהיגים.

כלומר, מדובר באחת החברות הפסיכופטיות ביותר שידע המין האנושי. היא גם לא יצרה לוחמים מי יודע מה מוצלחים: באופן מביך, בכל פעם שחי”ר אתונאי התמודד עם חי”ר ספארטני כשלספארטנים לא היו בעלי ברית, הספארטנים הפסידו. הספארטנים אמורים היו להסתפק במועט – מכאן הביטוי "אורח חיים ספארטני" – אבל, איכשהו, כמעט ואין מנהיג שלהם שלא נחשד בשחיתות כלשהי. כמה מלכים ספארטנים גמרו בשל כך את החיים שלהם. לא שזו היתה אבידה גדולה מדי לאנושות.

אממה, היה להם יתרון אחד. הם היו מקושרים לאליטות האוליגרכיות של שאר יוון. ולא סתם מקושרים: האליטות הללו ידעו שבמידת הצורך, אם בערים שלהם יקום זרם דמוקרטי, הם יוכלו לסמוך על סיוע ספארטני לדיכויו.

והאליטות הלו דווקא יצרו, והרבה. אחרי הכל, היה להם פנאי, כסף, וחבריהן לא היו צריכים לעבוד למחייתם. אחד הדברים שהם התמחו ביצורו היה יחסי ציבור. הספארטנים תוארו – כמעט תמיד על ידי לא ספארטנים – כדבר הטוב ביותר שיצרה התרבות ההלנית.

כמובן, כאשר האוליגרכיה ההלנית דיברה על “ספארטנים”, היא לא כללה את:

א. רוב אוכלוסיית הגברים הספארטנית, שלא היתה לה זכות אזרח.

ב. הנשים הספארטניות.

ג. המסנים המשועבדים.

כלומר, המיטב של התרבות ההלנית היה בערך כמה אלפי בני אדם. כשספארטה חרבה סוף סוף, היו בה בערך 300 אזרחים. זהו.

הם עשו הרבה יותר רעש משהגיע להם, הרבה, כאמור, באמצעות המגבר של האוליגרכים הזרים. החשוב שבאלה היה אפלטון, שהיה אתונאי שונא עצמו. אפלטון השתייך למשפחת אוליגרכיה אתונאית, והיה מקורב במיוחד לאחד ממנהיגי שלושים הטיראנים (עריצים) שהציבו הספארטנים לאחר נצחונם על העיר. מאוחר יותר, כשהמטבח נהיה חם מדי לבוגדים מסוגו באתונה עצמה, הוא עזב את העיר, ונדד בעולם בנסיונות להקים טיראניות, שיתבססו על תיאוריה שלטונית מסודרת. מספר הטיראנים והטיראנים הכושלים שהוא היה ידיד שלהם מדהים.

אנחנו נוהגים לחשוב על אפלטון כאחד מגדולי הפילוסופים, והוא אכן כתב ספרי פילוסופיה שובי לב. הוא כותב נהדר, אחד הגדולים שבהם, קל ליפול בקסמו, צריך ליפול בקסמו ואחר כך להתעשת – כי כל מה שהוא כתב מיועד, בסופו של דבר, להקמת דיקטטורה פאשיסטית.

שימו לב למדינה של אפלטון. היא מורכבת משלושה מעמדות: העובדים, שאין להם זכויות במדינה אבל הם מקיימים אותה; השומרים, קרי חיילים, שתפקידם העיקרי הוא השגחה על העובדים; ושליטי המדינה, הפילוסופים. אפלטון רצה צנזורה מחמירה במדינה שלו, כדי שאף אחד לא יקבל רעיונות ביחס למעמדו; ואם השליטים הגיעו למסקנה שמישהו עשוי להפוך למנהיג, מותר להם לרצוח אותו.

נשמע מוכר?

(בהערת אגב, אפלטון נפל במלכודת הקלאסית של משטרים פאשיסטיים: ברגע שיש משטרה חשאית וצבא, והם לא כפופים לשלטון העם, זו רק שאלה של זמן עד שהשומרים יתחילו להרהר בשאלה למה, בעצם, הם במקום השני במדינה ולא הראשון. אריסטו זיהה את הבעיה מוקדם, וסופר רומאי לא ידוע הגניב לתוך יובנאליס את הממרה התמציתית quis custodiet ipsos custodes – מי ישמור על השומרים?)

וברגע שאפלטון יוצר את רעיון המדינה האידיאלית (שמתבססת, צריך להזכיר, על שקר אציל, כביכול כל אדם נולד למעמדו) הרעיון תופס כאש בשדה קוצים. האוליגרכיות של העולם מצאו צידוק לקיומן, והן מקדמות אותו שוב ושוב ושוב.

בדרך, הן היו צריכות להשמיץ את הדמוקרטיה האתונאית. זו, צריך להודות, היתה מדינה פגומה למדי. כל בעיה של מדינה דמוקרטית מופיעה כבר בה: מתאוות מלחמות של מנהיגים, המון שנוהה אחרי דמגוגים, מושבעים שלהוטים להוציא לבעלי הדין את הנשמה ואוהבים הליכים משפטיים על חשבון צדק, ציד מכשפות (בשלבים המאוחרים של מלחמת 30 השנים עם ספארטה), ובמקרים מסוימים טירוף ציבורי, כמו בהוצאתם להורג של הגנרלים בשלב מאוחר מאד של המלחמה; היה אפילו רגע מובהק של גזענות, כשפריקלס שלל את זכות האזרח של אנשים שאחד מהוריהם לא היה אזרח אתונאי. החוק עבר, בקושי, והאתונאים יציינו לאחר זמן שהוא חזר לנשוך את פריקלס: כל בניו הכשרים מתו במגפה, והוא נאלץ להתחנן בדמעות בפני הציבור לאפשר לו לאמץ את בנו מאשה לא אתונאית כבן חוקי.

האוליגרכים ליקטו את כל אלה כמוצאי שלל רב. אבל, רבאק. כל זה זה בערך חמש דקות בספארטה. האתונאים היו רחוקים משלמות – אבל הם נתנו לנו יצירות מדהימות (החביבה עלי היא “נשות טרויה”, מחזה של אוריפידס שלראשונה בהיסטוריה המערבית מעניק את זכות הדיבור לנשות האויב המובס). הם יצרו את הטרגדיה ואת הקומדיה. הם מימנו אותן למען הציבור. הם קבעו שיתומי מלחמה יקוימו ויחונכו על חשבון הציבור. הם ניהלו ויכוחים אינסופיים על הכל, לא היה נושא שלא היה פתוח לדיון. אתונה הפכה למורה של יוון; הטרגדיות שכתבו בניה צוטטו גם על ידי אויביה. האגדה מספרת שכאשר העיר נפלה בידי הספארטנים ובעלי בריתם (בעיקר בעלי בריתם), במועצת המלחמה שקלו להחריב אותה – אבל אז אחד המפקדים ציטט את אוריפידס, והמפקדים נמלאו חמלה על עיר שהעמידה בנים כאלה, וחסו עליה.

(אף אחד לא כתב שירה ספארטנית. השירה על ספארטה נכתבה על ידי זרים.)

ההיסטוריה הגדולה של תוקדידס היא תיעוד שקיעתה ונפילתה של אתונה. הוא מתחיל בשיאה של המדינה, בנאום ההלוויה של פריקלס, ומראה כיצד, באיטיות, העיר מושחתת על ידי המלחמה. אבל באותו הזמן שבו הספארטנים משמידים את פלטאייה, אזרח אתונאי פשוט משכנע את האסיפה לחזור בה מהרעיון להשמיד את המורדים בלסבוס. אנחנו לא יודעים על האזרח הזה דבר. הוא מופיע פעם אחת ונעלם. הוא היה סתם אזרח. ותוקדידס שם את שני הסיפורים בסמיכות ברורה אלה לאלה.

ידיעת הקרוא והכתוב הנפוצה בקרב האתונאים (כשאריסטופנס צריך ללעוג לדמגוג מתהווה במחזה “הפרשים”, פשוט עם מובהק, הלז מעיד על עצמו שהוא לא סגור על כל האותיות) העלתה במיוחד את חמתו של אפלטון, שלא לדבר על החוק שיתומי מלחמה יחונכו על חשבון המדינה. אפלטון התלונן שידיעת קרוא וכתוב משחיתה את הנפש משום שיכולת הקריאה גורמת – וזה כנראה נכון – לירידה חדה ביכולת השינון.

אבל, אפלטון, רבאק, על מי אתה מנסה לעבוד? הסיבה שאוליגרכים שנאו את יכולת הקריאה היא שיכולת הקריאה אפשרה לפשוטי העם לדעת מהו החוק, ובהתאם מהן זכויותיהם. המאבק המעמדי הראשון בתולדות יוון, והוא פורץ בשורה של ערים כ-30 עד 50 שנים קודם להקמת הדמוקרטיה האתונאית, הוא על הדרישה שהחוק יהיה כתוב – כלומר, שלא כל אפס מנוון יוכל לבדות את החוק מראשו בכל רגע נתון, ושבתי הדין של האוליגרכים לא יוכלו להמציא במקום את החוק. כתבו אותו, נבלות! וכמובן, כדי שאפשר יהיה לקרוא את החוק הכתוב, צריך לדעת לקרוא. ומכאן הסלידה של אוליגרכים מעצם הרעיון שאנשים פשוטים ידעו לקרוא ולכתוב.

(נקודת שיא פה היא אצל ניטשה, כשהוא כותב שכבר התממש האסון שבו כל אדם יכול לקרוא, ועכשיו אנחנו צועדים לקראת אסון גדול יותר, זה שבו כל אדם יכול לכתוב – כי הכתיבה, התרבות, צריכה להשאר נחלתם של אלה שיש להם).

ומכאן אפלטון מתחיל את רעיון הדעיכה: כביכול היה פעם עידן מוזהב (אטלנטיס?), שממנו יש רק ירידה. פעם בני אדם נתנו כבוד למי שצריך היה לתת כבוד (=בני מעמדו של אפלטון: גברים יוונים מהמעמד העליון), ועכשיו כל אחד חושב שהוא יכול להיות משהו, גם אם הוא בסך הכל מוכר נקניקים. אתם לא רואים את השקיעה המובהקת? צריך לחזור לימים הטובים יותר, ואת זה צריך לעשות את ידי ביטול זכויות הכלל והחזרת הזכויות למעטים. ואם מישהו יכתוב משהו נגד זה, נרצח אותו. היי, זה לטובת המדינה.

כלומר, עצם הרעיון של שקיעת המערב מופיע לראשונה ככלי נשק נגד עליית המערב. והוא חוזר בכל פעם שהחברה המערבית מנסה להרחיב את שורותיה. במאה ה-19 דיברו על הסכנה האיומה שבהרחבת זכות הבחירה לכל הגברים, כי איזו מדינה ינהלו אנשים שאין להם רכוש? ואיך ניתן כניסה לפרלמנט שלנו לאנשים שזקוקים למשכורת, כי אין להם ירושה ענקית? איך יהיה אכפת להם מהמדינה? ואיך נעניק זכויות לשחורים משועבדים שזה עתה ירדו מהעצים, שבכלל עשינו להם טובה שהבאנו אותם מאפריקה והכרנו להם את הגאולה שבנצרות? איך האנשים האלה יכולים בכלל לנהל מדינה? לא עדיף להם שנחזור למצב האידיאלי (המצב האוליגרכי מתחזה תמיד למצב האידיאלי), וננהל את חייהם בפטרנליזם הנדרש? תאמינו לנו, אנחנו יודעים יותר טוב מכם מה אתם צריכים.

ואז, במאה ה-20, הגיע האסון הגדול מכולם: הנשים התחילו לקבל זכויות. לא בלי מאבק, לעתים מאבק דמים (לפני תריסר ימים ציינו את יום השנה למותה של אמילי דיוויסון, במעלות קדושים וטהורים, שהשליכה עצמה למרגלות סוסו של המלך במחאה). פתאום, האיום היה לא רק על הגברברים של האוליגרכיה, אספסוף מנוון בדרך כלל; האיום הוא על זכויות הגברים כולם. נשים מתחרות על מקומות עבודה, נשים דורשות זכות החלטה בענייני הבית, נשים מקבלות זכות הצבעה; איך זה קרה, והרי כולנו למדנו שדעתן קלה, שהן אמוציונליות וחסרות את הרציונליות הבסיסית, הצוננת, של הגברים, זו שהובילה את העולם לאירועים של רציונליות צרופה כמו מלחמת העולם הראשונה?

ואז החלו העובדים של העולם (אתם זוכרים – המעמד שהשומרים של אפלטון אמור לרסן) לדרוש גם הם זכויות. והם לא הסכימו לקבל עליהם את תיאוריית ה-Mudsoil שיצרו תחילה בעלי העבדים בדרום, שאמרה שכל חברה צריכה להתקיים על בסיס עבודתה של שכבה נטולת זכויות; הם התעקשו שגם הם בני אדם, שהם לא רק אמצעי יצור אלא מטרה בפני עצמה. והם יצרו בהלה אפילו גדולה יותר מזו של דרישות הנשים.

ולאחרונה הגיחו מהמרתפים של החברה, איפה שניסינו לדחוס אותם, כל האחרים: גאים התחילו לדרוש זכויות (”האהבה שאיננה יודעת לנקוב בשמה” של אוסקר ווילד), טראנסים התחילו להשמיע קול. עכשיו, הם תמיד היו איתנו (היוונים, אפלטון בכלל זה, האמינו באהבת גברים; נשות ספארטה האומללות היו ידועות בלסביות שלהן; עצם המילה “לסבית” מקורה באי לסבוס, שם חיה המשוררת הדגולה, העילאית, סאפפו); אבל הם לא התאימו לאידיאלים של העידן הנוצרי, אז הם הורדו למחתרת. הברירה היתה מחתרת או כלא, סירוס, רצח. כל האנשים שהתפיסה השמרנית סתמה את פיהם קמו, כי בפעם הראשונה הם יכלו לקום, ודרשו להשמע.

והדרישות הללו הוציאו מדעתן את האלמנט השמרני בחברה. כי בכל חברה יש אלמנט שמרני. שמרנות היא לא בהכרח שלילית: בכל מה שקשור לשינויי משטר, ראוי לנו לשמור על שמרנות בריאה. הבעיה היא שהשמרנות לרוב איננה בריאה. השמרנות היא צד אחד של פני יאנוס; הצד האחר הוא ריאקציה; וכל שמרן יכול להיות בכל רגע בכל אחד מהצדדים. וכפי שלימדה אותנו המאה ה-20, המרחק מריאקציה לפאשיזם, מהצורך להעמיד מיד את השומרים שמונהגים על ידי המנהיגים הראויים כדי לדכא את כל הקולות האלה, הוא הרף עין.

על רקע כל זה, יש לנו את השקיעה האמיתית שהיתה במערב: זו של האימפריה הרומאית המערבית. היא לא נפלה; היא שקעה. השקיעה היתה ארוכה ומיוסרת, והתוצאה שלה היא רוח הרפאים שמבעתת את התרבות המערבית מאז. תמיד אנחנו על סף פלישה ממזרח. תמיד אנחנו חוששים מניוון חברתי (הרומאים היו מאמינים גמורים בניוון חברתי וכתבו עליו ללא הרף); תמיד אנחנו חוששים שמא הנאות החיים ישכיחו את חובתנו להיות קשים ונוקשים למען המולדת. אנשים מלומדים מסתכלים סביבם, ובכל מקום הם רואים את צילו של רומולוס אוגוסטולוס, הקיסרצ’יק האחרון שהוצא לגמלאות על ידי כובש ברברי. כל סעודה היא הסעודה האחרונה.

אבל המערב איננו שוקע. הוא משתנה. הוא הופך יותר ויותר לנחלת הציבור של יותר ויותר אנשים. תוך כדי, הוא יוצר על בסיס יומי יצירות מדהימות ביופיין, והוא עושה את זה משום שהוא מעניק ליותר ויותר אנשים את היכולת ליצור.

וכן, בכל אחד מאיתנו יש שמרן. זה טבעי ומובן. בכל אחד מאיתנו יש גם אפלטון קטן, כלומר זה שהופך את הריאקציה לאידיאולוגיה, שלוחש לנו שכל התקדמות היא בעצם נסיגה, שאנחנו צריכים לחזור לספארטה, שבה הנשים והילדים נאנסים כדי לשמר כיבוש רצחני, שבו כלל האוכלוסיה חיה על מרק דם חזירים בעוד שהאצילים עורכים סעודות שחיתות מאחורי דלתיים סגורות; ספארטה של שלטון הפאלוס הלבן והפריבילגי.

אז אם תפגשו את אפלטון בדרך, הרגו אותו. הוא, אחרי הכל, מנסה להרוג אתכם. וכשאיזה ימנון ינסה לומר לכם שאנחנו בשקיעה ושצריך לחזור לאיזו גרסה של ספארטה, אל תתווכחו איתו: צחקו לו. אמרו לו, היינו בסרט הזה, ואנחנו יודעים איך הוא נגמר. אנחנו יודעים לאן נוסעת הרכבת הזו. ולא רק שלא נעלה עליה שוב, אנחנו נפוצץ את המסילה.

אתם התרבות המערבית. המחשבות שלכם, השיחה שלכם, היצירה שלכם, צריכת האמנות והקריאה שלכם. אתם יוצרים אותה תוך כדי תנועה, ואתם לא דועכים. מה שדועך הוא הגבר הלבן הפריווילגי. זה התרנגול יילך למיתה, ואתם תלכו לחיים ארוכים ולשלום.

נראה באור.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: ביום רביעי הבא, בשעה 19:00, אערוך בזום את ההרצאה “מלחמת האזרחים האמריקאית: מה קרה שם לעזאזל ולמה זה עדיין חשוב.” מיתוסים, מיתוסים ארורים, ושגיאות בסיסיות של גדי טאוב.

יובהר מראש, למען הסר ספק, שההרצאה תעסוק באופן שטחי בלבד בצד הצבאי של המלחמה והרבה יותר בצדדים הפוליטיים והתרבותיים שלה. או, במילים אחרות, אם השאלה איזה רג'ימנט, חמוש באיזה נשק, תחת איזה קולונל שיכור, כבש איזו גבעה נשכחת ספציפית במהלך קרב ספוטסילווניה היא זו שמעניינת אתכם, ההרצאה הזו תהיה בזבוז של זמנכם. אני מציין זאת כי תקלה מצערת כזו כבר קרתה בעבר.

ההרצאה כרוכה בתשלום (באמצעות ביט או פייפאל, כעקרון) של 20 שקלים (או יותר; 20 הוא סכום מינימום). אם ההרצאה מעניינת אתכם, אנא שלחו מייל ל[email protected] ואשלח את הקישור לזום ברגע שאתארגן עליו.

(יוסי גורביץ)

איש לאוהליו, ישראל!

הכו בצה”ל והצילו את ישראל: מכתב למתגייס החילוני

אינני יודע מה שמך, אם אתה נער או נערה, היכן גדלת ומהן תקוותיך ושאיפותיך. אבל אני מאמין שאתה שואף לקדם את טובת מולדתך. מגיל צעיר לימדו אותך שחובתך היא לשרת אותה באמצעות שירות צבאי. אבל כיום, השירות הגדול ביותר שתוכל לעשות למולדתך, מעשה הגבורה הגדול ביותר שתוכלי לעשות, הוא לסרב לשרת בצבא, לסרב בפומבי, ולשכנע את חבריך לכיתה לעשות כן גם הם.

לא אכחיש: תיעבתי את צה”ל לפני שפרץ משבר ההדתה האחרון. צה”ל היה בעיני, מיום שעמדתי על דעתי, המשחית הגדול של החברה הישראלית. הוא אחראי לפשעי מלחמה רבים, יומיומיים, והוא מדכא לקיומו את חירותו של עם אחר. אינני “אובייקטיבי”, ככל שלמילה הזו יש משמעות, בבואי לדון בצה”ל. סביר להניח שאתה חולק עלי בשאלת התנהלותו של צה”ל בשטחים; יתכן שאת סבורה שיש בצבא תכונות סגוליות; על אלה אפשר יהיה להתווכח אחר כך. בינתיים שמור לכן תפקיד מהפכני שמעבר למחלוקות הללו.

אתמול (ג’) נרשמה עוד פעולת הדתה בצה”ל: חיילות מהגדוד המעורב “ברדלס” הגיעו לכפר נופש צבאי באשקלון, ותוך זמן קצר נדרשו לצאת מהבריכה במקום בהוראת הרס”ר. פקידי הצבא טענו שיוקצה להן “זמן מגדרי”, מה שלא קרה. מאוחר יותר הודו בצה”ל כי ההוראה להוציא את החיילות מהבריכה נבעה מכך שבמקום היו גם חיילים מכוח דתי, וכי “יש לכבד את אמונתם.”

השתמשתי במילה “הדתה” משום שהיא נפוצה מאד לאחרונה. יש לציין שלעתים קרובות מאד היא מטעה: אין פה שום קשר לדת, והרבה יותר להדרה. שימו לב, מתגייסות, למה שהתרחש כאן: מפקדים הורו להשפיל נשים ולשלול מהן זכויות שמגיעות לכל חייל – משום שהיה צורך “לכבד את האמונה” של חיילים דתיים. שימו לב, מתגייסים: הכבוד לאמונה של חיילים דתיים חשובה יותר מהכבוד והזכויות של אחיותכם לנשק.

זה התחיל לפני כעשור, כשחיילים חרד”לניקים (חרדים לאומיים) החלו דורשים הפסקת “שירת נשים” בצבא, משום שהיא פוגעת באמונתם. חשוב לציין: חיילים דתיים שמעו שירת נשים בלי שום בעיה במשך 60 שנים קודם לכן. חשוב יותר לציין: הבעיה של חרד”לניקים איננה עם שירת נשים, אלא עם קיום נשי. הבעיה שלהם היא עם נשים מפקדות.

שימו לב להנחיות שהוציא אייל קרים, התומך באונס בשעת מלחמה, לפני יותר מחמש שנים: הוא קבע שם שדין ההלכה גובר על דין המדינה, וקבע שעדיף שלא לתת לקצינה לתקוע מזוזה משום “כל כבודה בת מלך פנימה”, כלומר שעצם פעולה פומבית של אשה הוא פסול. בפסיקה אחרת, קבע קרים ש”המצאת מפקדת לחיילים מחייבת אותם למקד בה את המבט רוב שעות היממה, דבר שכרוך באיסור הסתכלות.” כלומר, הבעיה במפקדת אשה היא בעצם קיומה. זה לא קשור בכלל לשירת נשים. את הדברים האלה, כמו את אישור האונס, כתב קרים בזמן שלא היה במדים; ספק אם דעותיו השתנו.

ודווקא את האיש הזה בחר צה”ל למנות לרב ראשי. למרות הסקנדל שגרם המינוי, צה"ל התעקש עליו. הוא שלח בכך מסר ברור לחילונים ובמיוחד לנשים: אתם חשובים לנו פחות.

איך עובדת השיטה החרד”לית? איך הם משתלטים על הצבא? פשוט מאד, הם באים בבלוק. ואז הם אומרים שאם לא יעשו כמצוותם, הם יסרבו פקודה כבלוק. צה”ל מאמין שהוא צריך אותם, ובמיוחד אין לו כאב ראש למאבקים; הצבא מבין רק כוח. אז הוא נכנע להם, פשוט משום שאף אחד אחר לא מפעיל עליו כוח דומה.

יובהר: המאבק החרד”לי מתמקד בצבא משום שהצבא הוא קבוצת ההשפעה החשובה ביותר בישראל. אם השתלטת על הצבא, שאר החברה תיפול בקלות רבה יותר. אחרי הכל, אם זה מה שמקובל בצה”ל, למה שזה לא יהיה מקובל בחברה האזרחית? וכבר מדברים על אקדמיה שבה נשים הן מרצות מסוג ב’, שיכולות להרצות רק לנשים, וקורסים סגורים לחרד”לים. ולאט יותר, על צנזור התוכן האקדמי כדי שיתאים לאמונה החרד”לית/חרדית.

בצה”ל, חשוב לציין, שולטת רוח המפקד. בחלק ניכר ממקרי ההדתה, לא היו בכלל תלונות מדתיים. קצינים ורס”רים חששו שתבוא תלונה, חששו מהתוצאה שלה, והקדימו מכה לתרופה. הם כבר מבינים מה מצופה מהם: כל קצין תאב קידום מכוון לרוח המפקד, גם מבלי שהיא נאמרת במפורש. וזה יימשך, אלא אם את ואתה תעצרו את זה.

אין סיבה טובה להניח שמה שהצליח בצה”ל, ייעצר באזרחות. על האקדמיה כבר דיברנו. בקרוב, יתחילו בעלי עסק לעשות את השיקולים שלהם: האם כדאי לי לשכור עובדת חילוניה? יש לי הרי דתי בצוות. מה אני צריך את כאב הראש הזה? ואל תטעו לחשוב שיש הפרדה שווה. אין דבר כזה.

צפיתן בוודאי ב”מעשה השפחה.” ובכן, ההפיכה האמונית לא תקרה באמצעות טרור, חיסול הכנסת ותפיסת השלטון בכוח. זה מעשה דרמטי שיעורר באחת את כל הציבור. אין בכך צורך. החרד”לים משתמשים בשיטת הסלאמי ובכך שאין לנו, החילונים, נוגדנים נגד מה שמוכרים לנו כמסורת סבא.

סבא שלכן לא היה מזהה את מה שהולך פה גם על פי רישומי שיניים, כי מה שקורה כאן עכשיו לא אירע מעולם; הוא ריאקציה לשנים של שחרור. אגב, גברים? זה לא ייעצר בנשים. נשים, שהשחרור שלהן צעיר מאד, הן רק היעד הקל. אתם הבאים בתור. וזה עדיין בכוחכם לעצור את זה.

שימו לב איך עובדים החרד”לים: הם מפעילים כוח על הצבא. הם מאיימים בסירוב המוני. זאת, למרות שאין ציבור שנשען על צה”ל יותר מהציבור החרד”לי. יומיים בלי צה”ל, וההתנחלויות שלהם יימחקו מעל פני האדמה. אבל הם מעזים, ומשום שהם מעזים הם גם מצליחים.

רק שכל הקשקשת על מספרי הכיפות הסרוגות בצבא מסתירות נתון מעיק אחד: רוב מוחלט של הצבא עודנו חילוני. ומה לעשות, המטכ”ל צריך את רוב החיילים יותר מאשר הוא צריך את החרד”לניקים ובטלני ישיבות ההסדר עם 15 חודשי השירות שלהם. אממה, אף אחד לא אילץ אותו אף פעם לבחור.

הגיע הזמן בדיוק לזה. הדרישה צריכה להיות פשוטה: שוויון לחיילות ולחיילים חילונים. להסיג את ההדתה שנות דור אחורה, ל-1995. כל אשה יכולה לשיר, כל אשה יכולה להתאמן, כל אשה יכולה לשחות בבריכה. מי שלא יכול לשרת עם חיילות בתנאים כאלה, מתבקש לוותר על שירותו הצבאי. ועד שהדרישות הללו יתקבלו, כל נער ונערה חילונית יסרבו להתגייס.

אל תדאגו: למדינה לא יקרה כלום. הגיוס שלכם מיועד להביא אתכם להכשרה ארוכה שרק לאחריה, המיעוט שבכם שישמש בתפקיד קרבי יוצב אליו. רובכם ורובכן תשרתו כפקידים. המדינה תשרוד. אתם צריכים לסרב, במאות ואלפים, במשך שלושה חודשים. זה הכל, וכנראה פחות. כשבתי הכלא הצבאיים יתמלאו בסרבנים וסרבניות חילוניות, כשהמשטרה הצבאית תקרוס מרוב עומס איסוף העריקים, צה”ל יצטרך להודיע לממשלה שהוא לא יכול ליישם את ההנחיות של הרבנים.

ואז צפוי הגל החרד”לי להשבר. הוא יתרסק אל קיר הברזל שלכם. האומץ, הסבלנות וההקרבה שלכן – שכן סביר להניח שהצבא ינסה לרסק את ההתנגדות שלכם – ינצחו אותו. ומה שנשבר בצה”ל, ייבלם גם בשאר המגזרים בחברה. סביר להניח שכהרגלם במצבים כאלה, החרד”לים יפנו לאלימות. נעמוד בה.

נתונה לכן ולכם האפשרות להציל את המדינה, להסיט אותה ממסלול האסון שלה – או, במינימום, לעכב את האסון. אתם בין האחרונים שיוכלו לבצע את המהלך הגואל הזה. השירות הזה למולדת יעלה עשרות מונים על כל מה שתוכלו לעשות למענה בצבא עצמו.

לדור שלכן נועד מפגש עם הגורל. הישירו אליו את מבטיכם בלי פחד. לרוב בני האדם אין הזדמנות למעשה גבורה; הנה ההזדמנות שלכם. תפסו אותה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

כמו צמח זר

מול ההתעוררות האנטי-ליברלית העולמית, ראוי להזכיר כמה מושכלות ראשונים

(להילה בניוביץ’)

“וכן כל אשה רוחצה לבעלה פניו ידיו ורגליו, ומוזגת לו את הכוס, ומצעת לו את המיטה, ועומדת ומשמשת לפני בעלה, כגון שתתן לו מים או כלי או תיטול מלפניו וכיוצא בדברים אלו […] כל אשה שתמנע לעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת לעשותן – כופים אותה ועושה, ואפילו בשוט.”

(העיט הגדול, משנה תורה, ספר נשים, הלכות אישות כא’, הלכות ג’ + י’)

הווז’ד (מנהיג) הרוסי, ולדימיר פוטין, אישר בפברואר האחרון הצעת חוק שהעבירה הדומה שהפכה את האלימות המשפחתית מעבירה פלילית לעבירה מנהלתית. על פי החוק, גבר רוסי אשר הכה את אשתו וילדיו, ובלבד שלא שבר את עצמותיהם, יהיה צפוי לקנס או למאסר קצר של כ-15 יום. החוק הקודם קבע עונש של שנתיים מאסר. על פי ההערכות, בכל 40 דקות מתה אשה ברוסיה כתוצאה מתקיפה מצד בעלה.

גוף מחוקק – אוקיי, חותמת גומי, אבל עדיין גוף מחוקק – העביר חוק שמתיר כך את דמם של נשים במאה ה-21, והידיעה נכנסה בעיקר לחדשות הקוריוז. יש להניח שאם הצעת החוק הזו היתה עוברת באיראן או ערב הסעודית, היה הרבה יותר רעש. אבל האגף הימני שלנו, שמקדם בשצף כל ידיעה – ללא קשר לאמיתותה – על התנהלות בזויה של מדינות איסלמיות, עבר בשתיקה על החוק הרוסי. החוק הזה לא הפריע למארין לה פן, המועמדת של הקרמלין בבחירות בצרפת, להפגש עם פוטין לפני שבוע – פגישה שבה התייחס אליה פוטין כאל הנשיאה הבאה של צרפת. לה פן ניסתה להעמיד פני פמיניסטית לפני שנה; לא נראה שהיא עצמה התייחסה לעמדה הזו ברצינות, וודאי שלא חשבה שמישהו יזכור את זה, או יזכיר לה את זה. הפמיניזם שלה, כמו של הימין היהודי שלנו, צץ רק כדי לנגח את האיסלמיסטים.

אבל המטרה של הפוסט הזה היא לא הצבעה על הצביעות הימנית; יש די צביעות, בכל צד של המפה הפוליטית. לא, הנקודה היא אחרת.

רוסיה מהווה בימים אלה מוקד לימין החדש העולמי, ימין שבו זמנית מתיימר לחזור ללאומיות ישנה ומוכר את המולדת שלו לרוסיה. לה פן, שמצהירה שהאינטרסים שלה תואמים לאלה של רוסיה, היא מקרה בולט. יש אחרים. בכל רחבי אירופה עולה החשש שהרוסים מתכוונים להשתמש בכוחות לאומניים כדי להשפיע על הבחירות. ביותר מדי מקרים, האנשים שמשמשים כפיונים של רוסיה הם צאצאי תנועות פאשיסטיות ואנטי-ליברליות ותיקות. אם פעם המוקד שלהם היה גרמניה הנאצית, וזו שימשה כזרז ודלקן של תנועות פאשיסטיות ברחבי היבשת, הפעם משחקת בתפקיד הזה רוסיה הפוטיניסטית. וכמובן, השאלה של חלקה של רוסיה בהטיית הבחירות האחרונות בארה”ב עודנה פתוחה.

היועץ לבטחון לאומי של טראמפ, מייקל פלין, נאלץ להתפטר לפני כחודשיים משום שניהל פגישות אסורות עם בכירים רוסים ושיקר עליהם; בימים האחרונים, עוכר דינו של פלין אמר שהוא מבקש חסינות מהעמדה לדין כדי להעיד על מה שהוא יודע. שר המשפטים של טראמפ, ג’ף סשנס, שיקר לסנאט ביחס לפגישות שלו עם בכירים רוסים ונתפס בכך; בעקבות השקר, הוא נאלץ לפסול את עצמו מלדון בחקירה בפרשת רוסיה-טראמפ. מנהל הקמפיין של טראמפ, פול מנפורט, היה סוכן השפעה רוסי בתשלום במשך שנים, ומסמכים מביכים בעניינו צצו לאחרונה. ממשל טראמפ טען שטראמפ לא ידע על כך כלום. בערך כפי שטראמפ טען שאין לו עסקים ברוסיה – אבל העובדות מעידות אחרת.

האם טראמפ הוא סוכן רוסי, במודע או שלא במודע? השאלה הזו עודנה פתוחה. השאלה שעליה אין ויכוח היא שהימין המודרני אימץ את האנטי-ליברליות הרוסית. לתפיסה האוקסידנטלית – האמונה שהמערב מנוון מעצם טיבו, שהליברליות שלו מקדמת נשים, נשיות, הומוסקסואליות, אובדן גבריות, חולשה, זיוף, תלישות ואי אותנטיות – שורשים עמוקים מאד ברוסיה. הוויכוח הפנים-רוסי במאה ה-19 על השאלה לאן אמורות להיות פניה של רוסיה מועדות, מזרחה או מערבה, הוליד כמה מהטקסטים היותר חדים של האוקסידנטליות, טקסטים שרעיונות מתוכם ממשיכים להיות מצוטטים עד היום, גם אם המצטט לא מודע למקור. (קריאה ראויה בנושא היא Occidentalism של Ian Buruma ואבישי מרגלית).

סביר להניח שחלק ניכר מהתארים האלה – תלישות, אי אותנטיות, חולשה, נשיות, הומוסקסואליות – כבר מוכרים לכם: אלה התארים הקבועים שהימין היהודי מפנה כלפי השמאל הישראלי כבר עשורים. לגמרי לא במקרה, אלה בדיוק התארים שבהם השתמשו אנטישמים כלפי יהודים, ושאומצו על ידי ציונים שונאי עצמם. (ויש לדייק: ה”שנאה העצמית” המפורסמת שהימין היהודי מדבר עליה, אין בה שום דבר יחודי ליהודים. ההתנגדות האירופית לעידן המתועש הולידה הרבה מאד טקסטים של “שנאה עצמית” שהם למעשה טקסטים של מחאה חברתית. והבורגנות הותקפה לא רק משמאל, אלא הרבה מאד מן הימין.)

וביסודו של דבר, בליבה של האנטי-ליברליות עומד דבר אחד: החשש מהתמוטטותו של “העולם הישן.” והעולם הישן, אבוי, כבר לא מכיל אצולה או זכויות יתר כנסייתיות. במידה ניכרת, זו מלחמה על זכותם של גברים להיות אדונים: על נשים, על ילדים, על זרים, על מי שחורג מה”גבריות” העתיקה. אתם יודעים, הגבר שלא מחצין רגשות, לא בוכה, מגדל שפם ואידיאלית הוא חוטב עצים (אם כי רצוי שלא לא יהיה קרוסדרסר, וכאן הרי הפאנץ’ של המערכון הזה). גבר מהתקופה העתיקה ההיא, שבה גברים היו גברים, נשים היו נשים, וכבשים חיו בחרדה מתמדת.

(ברוך שלא עשני אשה, ברוך שלא עשני עבד, ברוך שלא עשני גוי.)

ולכן זה לגמרי לא מקרה שאחד הדברים הראשונים שעשה טראמפ הוא לבטל את ההנחיות של ממשל אובמה ביחס לטרנסג’נדרים. ולכן זה לגמרי לא מקרה שהימין הדתי בארה”ב מבועת מטרנסג’נדרים, שעל פניו הם היפוכו של הסדר “הטבעי”, אבל לא היתה לו בעיה להצביע לאדם שהתגאה בכך שהוא תוקף מיני סדרתי (grab them by the pussy). תקיפה מינית, ועוד יותר מכך התגאות בתקיפה מינית, היא חלק מהסדר הישן: היא מוכיחה “גבריות.” לכן מתקשים אנשי ימין להבין את כל התפיסה של יחסי מין בהסכמה: הסכמה משמעה שיש שני צדדים שווים.

וכל מהותה של המהפכה האנטי-ליברלית היא מלחמה נגד שוויון. כל מטרתה היא להפוך סדר ליברלי שנבנה בעמל ולא מעט דם: נשים קיבלו את זכות ההצבעה לפני פחות ממאה שנים, ובבריטניה זה לא קרה לפני שהסופרג’יסטית אמילי דיוויסון, במעלות קדושים וטהורים, השליכה את עצמה מתחת לפרסות סוסו של המלך. דיוויסון, יש לציין, היתה עבריינית סדרתית: היא נעצרה תשע פעמים בשל הפגנות עבור זכויות נשים – הפגנות שהמשטרה האנגלית דיכאה בפראות ובאלימות מינית חריגה. שחורים זכו בפועל בזכויותיהם לפני 50 שנים; גאים, לפני שלושה עשורים ופחות מכך. בישראל, הצליחה שולמית אלוני לבטל את החוק נגד הומוסקסואליות – כן, שולמית אלוני, לא אמיר אוחנה – לפני 30 שנה בלבד. כן, ב-1986 הומוסקסואליות עדיין היתה עבירה פלילית בישראל, ואנשים נעצרו עליה ונפתח להם תיק, אם כי מימי היועץ המשפטי חיים כהן והלאה לא הוגשו כתבי אישום בעבירה הזו.

השינויים האלה מהירים ומסחררים. במונחים היסטוריים, אמילי דיוויסון מסרה את נפשה שלשום. נישואי גאים בארה”ב ובאירופה קרו הבוקר, בערך. כל התפיסה שבני אדם שווים בזכויותיהם צעירה מאד ועדיין רדיקלית מאד לחלק ניכר מהאוכלוסיה. המאה האחרונה מוטטה שורה של חומות שעמדו על תילן פחות או יותר לאורך כל ההיסטוריה האנושית. והשינוי המהיר הזה מעורר תגובת נגד חזקה, לעתים אלימה, מצד האנשים (לעתים קרובות מדי, גברים) שלא יכולים ללא אדנות. רוסיה היא נושאת הדגל הנוכחית של תגובת הנגד הזו.

אבל התפיסה שנשים צריכות להיות מדוכאות כלל לא נשארת בגבולות רוסיה. כשיגאל לוינשטיין יצא נגד שירות נשים בצה”ל, הוא ביטא קול אנטי-ליברלי חזק. הוא כנראה יפסיד במאבק הזה, כי צה”ל הוא הטוטם הגדול של החברה הישראלית, אבל הוא לגמרי לא לבד. השופט משה דרורי הכניס את הרמב”ם למערכת המשפט שלנו; השוט של הרמב”ם שהופיע במוטו של הפוסט הזה לגמרי יכול לחזור במערכה הבאה. לצידו של דרורי ניצב כל מי שמדבר על הכנסת עקרונות המשפט העברי לחיינו, כי בסופו של דבר אלה עקרונות המשפט העברי: עליונות הגבר היהודי (דומם, צומח, חי, מדבר, יהודי) מעל הבריאה כולה.

(ברוך שלא עשני אשה, ברוך שלא עשני עבד, ברוך שלא עשני גוי.)

התפיסה האנטי-ליברלית חזקה בישראל, ומכמה סיבות. קודם כל, היהדות האורתודוקסית שהקימה את מדינת ישראל (כן, התפיסה המשיחית של מדינה יהודית היא אורתודוקסית) היא תוצאה של תהליך היסטורי שדחה את הליברליות. מי שרצה להיות יהודי ליברלי הלך אל הרפורמים או הקונסרבטיבים. בעצם הבחירה בישראל כמדינה יהודית יש בחירה מודעת בשמרנות, כי הגדרת “מיהו יהודי” מובילה לאחת משתיים: או שנותנים אותה לרבנים האורתודוקסים, או שפותחים אותה לרפורמיות. וב-70 השנים האחרונות, הבחירה של המדינה היהודית היתה ברורה.

שנית, משום שישראל נמצאת בסכסוך לאומי בלתי פוסק, ומשום שהוא מתרחש על קודשי-קודשיה של האמונה היהודית. כמעט בהכרח, הופך הסכסוך הלאומי לסכסוך דתי, ומן העבר היהודי צץ כל הרפש שלא נוקה: כל שנאת הזר שחוזקה וחושלה במשך שנים של רדיפה.

ושלישית, משום שבישראל התפיסה הליברלית נתפסת כנטע זר. מה שנכון.

כן, אנחנו נטע זר. אנחנו שתיל שלכאורה נטמע באדמה לא-לו, בלב האדמה שבה חושל המונותיאזם, במדבר הפראי והגבעות הקודחות שהולידו את מטורפי ירושלים ויורשיהם שבסוריה ובערב. על פניו, אין לנו כל סיכוי. הטבע עצמו נגדנו. אלוהים, כתב גרשום שלום במשפט שאוהבים לצטט, לא יישאר אילם בשפה שבה הושבע מיליוני פעמים.

אבל כאשר כתב ג’ון מילטון את האראופגיטיקה שלו, אחד הטקסטים המוקדמים על חירות המחשבה, השתולל באירופה ציד המכשפות הגדול. מאות אלפי נשים, אולי מיליונים, עונו ונרצחו בשלל דרכים איומות משום שהן נתפסו, או נחשדו, או הלשינו עליהן, שהן חריגות. ברקע, בערה מלחמת הדת הפראית שהחריבה את גרמניה, הרגה שליש מאוכלוסייתה, ומחתה מעל צפון פרוסיה אפילו את שמות המקומות – שהם בדרך כלל הדבר האחרון שנותר. חמישים שנים אחר כך, במה שהפך לדוגמה המוכרת ביותר של ציד מכשפות, רצחה הקהילה של סיילם חלק ניכר מבנותיה ובניה בשל מתיחה זוועתית של צעירות מעורערות. ו-30 שנים אחר כך, ראה וולטר כיצד מוצא אדם להורג בשריפה משום שהוא לא פינה דרך לתהלוכה של נזירים. האינקוויזיציה הספרדית בוטלה על ידי הכוחות הכובשים של נפוליאון, ועל ידי המלוכה הספרדית היא בוטלה רק ב-1821; הצמיתות ברוסיה נמשכה עד שנת 1861 – השנה שבה פרצה מלחמת אזרחים בארה”ב על שאלת העבדות.

הליברליזם – התפיסה שכל בני האדם שווים בזכויותיהם – הוא, במידה ניכרת, נטע זר גם באירופה ובארה”ב. הוא היה שם 150 שנה או 200 שנה יותר מאשר פה. במונחים של היסטוריה אנושית, בערך יומיים. והוא שתיל רך שעדיין נאבק על קיומו. ספק אם ג’פרסון ומדיסון היו מזהים את התקופה המודרנית; סביר מאד שהם היו מתחלחלים ממנה. ואף על פי כן.

אנחנו נמצאים בצד אחד של מלחמה תרבותית עולמית. הגיע הזמן שנפסיק להתבייש בו. אנחנו נטע זר, כן. אבל כשהצמח היליד מוציא לנו דאע”ש, פוטין ולוינשטיין, הגיע הזמן לגינה חדשה. האינקוויזיטור יכול לומר לעצמו בגאווה שהוא “אותנטי”. אני אוותר על האותנטיות הזו.

לא לפחד כלל.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

כיצד לרכוש תלמידים והשפעה: המקרה של ברוך אפרתי

(ותודה לתומר פרסיקו)

יש רב לא מי יודע מה חשוב בשם ברוך אפרתי. הוא לא מעניין בפני עצמו: יכולת הנזק שלו נמוכה ביחס. אנחנו לא מדברים על דב ליאור או אפילו על שמואל אליהו. אפרתי קיים פה, שם ובכל מקום, אבל אף אחד לא זוכר מה הוא עשה, אם אכן עשה אי פעם, או אפילו מי הוא בעצם.

אז יוסי, אני שומע אתכם אומרים, אם אפרתי לא חשוב, למה אתה מקדיש לו פוסט? החסרי משוגעים אנחנו כי הבאת גם את זה לרייר עלינו? שאלה לגיטימית. התשובה שלי היא שאפרתי חשוב לא משום משקלו – הוא חסר כמה שערות לנוצה – אלא בגלל שיטת הפרסום העצמי שלו, או, במונחים סוציולוגיים, באופן שבו הוא בונה את עצמו בשדה התחרות מול רבנים אחרים; באופן שבו הוא מבדיל את עצמו מאלפי יצורים כמוהו, קרי רבנים לא מבריקים במיוחד או חשובים במיוחד.

אפרתי משך תשומת לב בימים האחרונים אחרי פסק הלכה שלו בשאלה האם מותר ליילד לא יהודיה בשבת. אפשר לקרוא אותו כאן. אם לתמצת, אפרתי מקשקש קשקושים מיסטיים על הנפש היהודית היתרה וחשיבותה של השבת, ומסיק מכך שמעיקר ההלכה אסור ליילד אשה לא יהודיה בשבת, אבל, באופן שמזכיר את התשובה המפורסמת של רונצקי בנושא הטיפול הרפואי בשבויי אויב, קובע ש"מחשש איבה", מותר ליילד נשים לא יהודיות:

"לכן ההלכה היא שלא מיילדים גויה בשבת, גם אם אינה עכו"ם שהרי יש בזה איסור עוקר דבר ממקום גידולו (-העובר)ועוד. ואם היא עכו"ם (כגון נוצריה), אזי אפילו ביום חול לא מיילדים שלא להרבות עובדי ע"ז, אך בימינו משום איבה מיילדים בחול. אך בשבת לא מיילדים גם אם יש איבה משום שיכולה להשמט ולומר שמותר לנו ליילד רק נשים שומרות שבת ואז לא תהיה איבה.
ובימינו שהאיבה מתעוררת למרות כל התירוצים, חובה לילד אפילו בשבת, ואפילו עכו"ם, ועל אף שהדבר אסור מיסודו הוא נדחה מפני פקוח נפש של יהודים שמא מילדת גויה לא תיילד יהודיה כנקמה."

על זה צריך לומר כמה דברים. ראשית, שאני משוכנע שהנוצרים שחיים בארה"ב ומזרימים כסף למוסדות היקרים לליבו של אפרתי ישמחו לשמוע את היחס שהוא מייעד לנשותיהם ההרות, ושאשתדל שהם אכן ישמעו על כך. שנית, שההלכה מטשטשת את מוחו של אדם: אם אפרתי באמת חושב שיש מישהו שחושב שיש איזו אשה לא יהודיה שתקבל בהבנה את הטענה של מיילד או מיילדת יהודיה שמותר להם ליילד "רק נשים שומרות שבת," הוא לא חי באותו עולם כמונו. שלישית, שאפרתי אפילו לא קולט למה "האיבה מתעוררת למרות כל התירוצים" כלפי אנשים שמוכנים להפקיר נשים וילדים למוות ולעמוד מנגד; רביעית, שמה שהיה פעם "גדר דרכי שלום", שהיו כמה אנשים שניסו לטעון שהוא בעצם מיישם עקרון מרכזי בהלכה, חוזר להיות מה שהיה תמיד: מפני חשש איבה. כלומר, מסביר אפרתי, מעיקר הדין עלינו להיות בעצם מפלצות שונאות אדם קטנות, אבל אם נחשוף את העובדה הזו נקבל את הטיפול השמור למפלצות – המון זועם עם לפידים וקלשונים. אז כדאי שנסתיר את העובדה הזו הסתר היטב.

וחמישית, וחשוב מכל: שאפרתי לא אומר כאן שום דבר חדש. הוא לא מחדש הלכה. הוא הולך במשעול סלול היטב שהותווה על ידי כותבי התלמוד והרמב"ם. הוא ממהר לציין זאת:

"מי שמגדיר את סולם הערכים שלנו הוא דבר ד´ שבתורה ולא התחושות שלנו, וכך ההלכה הגדירה במס´ ע"ז ובמקומות אחרים וכך נפסק בראשונים, בשו"ע ובגדולי האחרונים."

זו ההלכה. על כך אין ויכוח. אין פירוש הדבר שמישהו אי פעם אכן הפעיל אותה: אפילו הרמב"ם עצמו, שכתב שיש להשתמט מריפויים של לא יהודים, מצא לעצמו ג'וב מכניס ומועיל בתור רופאו של גוי חשוב למדי, אחד סלאח א דין. עם זאת, כמובן, ההלכה הזו שימשה בעבר לא מעט כנגד רופאים יהודיים: הם הואשמו שהם נאמנים לטקסט הבסיסי של דתם, לא לאנושיותם. למרות העובדה הזו, כמה וכמה אפיפיורים העדיפו לקושש לעצמם, בימים שבהם עדיין לא ידעו שיש מחזור דם וגם קצת אחר כך, רופא יהודי. עם זאת, עוד "הפרוטוקולים של זקני ציון" טענו שרופאים יהודים מקבלים חולים נוצרים כדי לרכוש את אמונם וכדי שיוכלו להרעיל אותם אחר כך – וזו טענה שהופיעה בעלילה האנטישמית הגדולה האחרונה, "עלילת הרופאים" של סטאלין (למרבה השמחה, הלז התפגר, בין השאר, משום שהרופאים שידעו כיצד לטפל בו היו כולם במעצר). כשאפרתי מעלה את ההלכה הזו מאוב, הוא בהכרח גם מעלה משם את רוחות הרפאים הרצחניות שמלוות אותה. אולי הוא לא מבין שהוא משחק בחומר נפץ; אולי לא אכפת לו.

כשהוא נסוג לעמדה ההלכתית המבוצרת הזו, אפרתי מציב את עצמו למאבק עם הרבנים שפעם הואשמו בכך שהם ישתמטו מעבודת השמדת העמלקים – כלומר, רבני צהר שמואשמים שלא בצדק בכך שהם ליברלים. הוא גם אומר לקהל הקוראים שלו: תראו, תראו! אני לא מפחד לומר את האמת ההלכתית הברורה מול כל הפוליטיקלי קורקט הזה. זו, כמובן, עמדה שאין בה כל סכנה – הפרקליטות כבר קבעה שהסתה גזענית על רקע הלכתי איננה מאפשרת העמדה לדין – אבל יש רווח ניכר בצידה.

מיצוב עצמי דומה עולה מפסק הלכה אחר של אפרתי, שעוסק בשאלה של זכויות נשים, שאפשר לקרוא כאן. חשוב במיוחד מה שיש לאפרתי לומר לא על נשים כנושאות במשרה ציבורית – דבר שניתן להצדקה הלכתית בדוחק – אלא על נשים כבעלות זכות הצבעה, יצור משונה שההלכה לא ידעה ולא יכלה מעולם לקבל, משום שמשמעות הדבר היא שנשים, אין דעתן קלה:

"לגבי בחירה ע"י נשים בועד הבוחר, יש בזה מחלוקת אחרונים. דעת מרן הרב זצ"ל היתה לאסור וכן רוב גדולי הדור הקודם. והיו מהגדולים שהתירו, חלקם כשעת הדחק וחלקם לכתחילה. והיום נהגו נשים לבחור וגדולי ישראל לא מוחים על כך כנראה משום שהשעה צריכה לזה, וגם הדור אינו מבין את עומקם של הדברים וחושבים שיש בזה ביזוי האשה והמעטת כבודה ח"ו."

מה אומר לנו אפרתי? הוא אומר שמעיקר הדברים, ראוי היה לשלול את זכות ההצבעה של נשים, ושרוב הרבנים שעסקו בשאלה הזו פסקו גם הם כך; אלא שמשום שכבר יש מנהג הצבעה של נשים, ומשום ש"השעה צריכה לזה" – או, בתרגום, המפלגות הדתיות תכרותנה לעצמן אוזן לפני שהן תוותרנה על קולות הנשים שלהן; הכסף וההשפעה חשובים מדי, וההלכה תשרוד – ובגלל משום ש"הדור איננו מבין את עומקם של דברים וחושבים שיש בזה ביזוי האשה," אז אין טעם לנהל את הקרב הזה.

צריך לעמוד על כך שמבחינת אפרתי, זה ויתור טקטי ולא אסטרטגי: אין טעם לנהל את הקרב כעת, משום ש"הדור אינו מבין," אבל אם הוא יתחיל "להבין", אז בהחלט יש מקום לדחוק את זכויות הנשים לאחור. וזה בדיוק מה שהמגזר של אפרתי עושה כבר עשור כמעט, ומהנקודה החלשה של המדינה הציונית: הצורך שלה בחמושים נושאי נשק וחובשי כיפה, כאלה שאין להם ספקות, כאלה שאין להם בעיה עם מפעל הכיבוש שלה, כאלה שלמענו גם יצאו לקצונה, כאלה שלמענם היא מוכנה להקריב את זכויות הנשים שלה בצבא. השאר יבוא אחר כך.

אבל גם זה לא כל הסיפור. עיקרו בכך שאפרתי מייצג דווקא את העמדות האלה, דווקא בשפה הזו. כך הוא בונה את עצמו. הוא מודע לכך שיש חלק חשוב בציבור שלו שכמה אל העמדות האלה, שרוצה להביא עלינו ימי ביניים מדומיינים שלא היו מעולם של שלטון הלכתי של עם אדונים על הלוטים משועבדים; חלק מרכזי בציבור שכל הרעיון של נשים בעלות כוח, נשים דעתניות, נשים עקשניות, מפחיד אותו, ושהיה שמח לדחוק אותן אחורה.

קיומו של הגל הזה, לא קיומו של הרוכב עליו, הוא זה שצריך להטריד אותנו. והגל שם: אלמלא היה שם, אפרתי לא היה מנסה לרכב עליו. מהשאלות שמקבלים רבנים ומהתשובות שהם נותנים אפשר ללמוד הרבה על הלכי הרוח בציבור שלהם. לפני 18 שנה הסתובב בבר אילן סטודנט למשפטים בשם יגאל עמיר, שהשיטה שלו לצוד בחורות היתה, קודם כל, לשאול מה הן חושבות על ברוך גולדשטיין. המפלצת הזו לא הלכה לשום מקום, רק הורידה ראש; וכשרבנים מסוגו של אפרתי מפטמים אותה, שורקים לה במשרוקות כלבים, אנחנו צריכים לשים לב.

הערה מנהלתית: פרוייקט גיוס הכספים של "איך נפלו גיבורים" ממשיך במסעו; אנחנו כבר ב-166% מהמימון שרצינו. אם קומיקס בלשי בעברית הוא משהו שמעניין אתכם, אנא שקלו תמיכה בפרויקט הזה, פרי המכחול של עדי אלקין והמקלדת שלי.

(יוסי גורביץ)

הערה קצרה על רבנים, סילי-קון ואדי, וחיוניות הפמיניזם

יש ברנש בשם אליהו זייני, שבעוונותינו מושך משכורת מן הציבור הן כראש ישיבת משתמטים ("ישיבת הסדר" הוא השם המקובל) והן כרב הטכניון. אף אחד לא חשד אף פעם בזייני שהוא מאור הגולה, או אפילו תאורת חירום, אבל נראה שהוא התעלה על עצמו הפעם.

זייני פסק לאחרונה שלנשים אסור להנהיג טקסים ציבוריים, אלא אם אלו טקסים לנשים בלבד. הוא נימק את הפסיקה בגדרי צניעות, אם כי בהחלט יכול היה לפסוק שאין להעמיד אשה על גבר. יש פסיקות מפורשות בנושא, ומותר להניח שזייני התייחס לנושא הצניעות פשוט משום שהוא סקסי יותר במגזר שלו כרגע. בעלי זכרון עשויים לזכור שלא כל כך מזמן, גנזה הרבנות הצבאית ספר שבין שאר התועבות שבו, קבע שרצוי למנוע מקצינות להתקין מזוזות, וזאת משום "כל כבודה בת מלך פנימה." או, במילים אחרות, צניעות. בעלי זכרון ארוך אף יותר יזכרו את זייני כמי שרמז בגסות שהסיבה שאובמה שונא – לדעתו – את ישראל היא שאובמה הוא בן לגזע עבדים.

כמה הערות קצרות. קודם כל, אין שום דבר רדיקלי במה שזייני והרבנות הצבאית עושים. הם בסך הכל מקדמים את שלוש הברכות שאומר כל גבר יהודי מדי בוקר: ברוך שלא עשני גוי, ברוך שלא עשני אשה, וברוך שלא עשני עבד. לברכות הללו יש אידיאולוגיה אנטי-אנושית ברורה מאד. קשה לחשוב על דת אחרת שהכניסה שנאה לחלקים גדולים כל כך של האנושות לתוך הליטורגיה היומית שלה. זייני ודומיו בסך הכל מנסים להפוך את האמונה האישית שלהם לחוק המקום.

שנית, ממש לא ברור לי מדוע הטכניון צריך רב, אבל גם בהנחה שהוא צריך כזה – לא שמעתי שיש לו אמאם או כומר – יש מגוון רבנים פחות אפלים מזייני. כל זמן שהוא ממשיך לשמש כרב הטכניון אחרי האמירות האלה, ההנחה צריכה להיות שהטכניון מקבל אותן. כיוון שכך, כל אדם בעל השקפה נאורה צריך לשקול שוב תרומה לטכניון או תמיכה בו.

שלישית, הטכניון קשור קשר הדוק למה שמכונה במקומותינו סיליקון ואדי, המקבילה המקומית של עמק הסיליקון. קדמה טכנולוגית והשלכת נשים לחלק האחורי של האוטובוס לא הולכים יד ביד, לא לאורך זמן על כל פנים. יש סיבה לכך שלא שמעתם על סקטור ההייטק המשגשג של פקיסטן או על "סיליקון ואדי" בסעודיה: חברה שמשקיעה מאמצים ניכרים בדיכוי 51% מהאוכלוסיה שלה בתואנות דתיות עוינת אינהרנטית לקדימה ולפיתוח (לא שעמק הסילי-קון הוא הצלחה מפוארת בשילוב נשים, על פי שום קנה מידה). אם לטכניון יש שאיפות להיות משהו שהוא מעבר למוסד שמקבל כסף ומכשיר מהנדסים, קרי אם יש לו אתוס כלשהו של קדמה, זייני צריך להסתפק בג'וב האקדמי שלו ובתפקיד ראש הישיבה. על תפקיד הרב הוא צריך לוותר.

רביעית, וחשוב מכל, פעם בחודש בערך צץ מישהו, או במקרים מגונים במיוחד מישהי, ומצהיר שאין צורך בפמיניזם ושהוא סיים את תפקידו ההיסטורי. קדחת. מהפכת שחרור הנשים היא מהצעירות שבמהפכות, מאלה שעדיין רחוקות לסיים את תפקידן, ומהמאוימות ביותר. צריך לזכור שכל זמן שבמישור הציבורי שלנו יש בהמות נוסח זייני ודומיו, שרוצות לשלול את זכותן של נשים להיות נוכחות במישור הציבורי, המאבק הפמיניסטי לא רק שלא הסתיים, הוא בקושי התחיל. בנקודה הזו חשוב לשים לב למשהו נוסף שכתב זייני: אין בעיה, לדבריו, שגבר ירקוד מול נשים, אבל אסור בשום פנים ואופן שאשה תרקוד מול גברים.

למה? כי מאחורי הדברים האלה, עומדת התפיסה שאשה היא בסופו של דבר פסיבית. היא לא מפותה או מגורה באותה הקלות שגבר ניתן לפיתוי. האשה היא שטן מדיח שכל תפקידו, מימי הבריאה והלאה, הוא להפיל את הגבר למצולות. אנחנו מכירים את המיתוס הזה מחווה דרך פנדורה. לגבר מותר לעשות כרצונו, הוא יכול לרקוד; לאשה אסור. הוא יכול לפעול בציבור; לה אסור. גבר יכול לשיר לנשים, אבל קול באשה ערווה.

וכל זמן שבלשונו של מנקן, לא נחדל להיות מנומסים כלפי האמונה התפלה, כל זמן שלא נלחם בה בכל עוז עד שהיא תובס, עד שיוטל בה מום, עד שתהיה לנצח בזויה ומגוחכת, זכויותיהן של 51% מהאוכלוסיה בישראל תהיינה תמיד בסכנה של דריסה, של גלגול לאחור, של החזרה למקום שבו זייני רוצה אותן – במעמד שווה לזה של עבדים ושפחות.

וזייני כאן, כמובן, פשוט כנציג היומי של האחים היהודים. והם, נזכיר, שותפים בכירים בממשלת נתניהו.

הערה מנהלתית: אני יוצא מחרתיים לחופשה שתמשך עד יום ראשון. במהלכה לא סביר במיוחד שיהיו פוסטים, אם כי אני עשוי להשתטות ולכתוב אחד גם מחר או בימי החופשה. אני מאחל לקוראי הבלוג הנאה ורוגע מסוף השבוע הארוך שלפנינו.

(יוסי גורביץ)

כמה הערות על פרשת עמנואל רוזן

א. אלה לא "רק כמה מסרונים." מדובר באיש תקשורת בכיר שהשתמש במעמדו וכוחו כדי להפעיל לחץ על נשים, שבכל המקרים המתועדים היו במעמד נמוך משלו. זה ניצול לרעה של מעמד, כשלפחות במקרה אחד עד כה – ובכלל לא אתפלא אם ייחשפו עוד כמה כאלה – מישהי שכבה איתו בניגוד לרצונה. פה אנחנו משיקים קרוב מאד לגבולות של אונס ובהחלט יתכן שחוצים אותן (אני לא משפטן, אבל אשה שאומרת "לא, לא" במהלך יחסי מין, והגבר ממשיך נשמע לי מאד כמו אונס.) לנשים שסירבו לרוזן היה ברור שהן מסתכנות בכך שהן מעצבנות "טאלנט" בכיר, ששוק התקשורת הישראלי קטן, שהן כנראה תפגושנה אותו בשלב מאוחר יותר בקריירה שלהן, ושסירוב יכול לפגוע בקריירה הזו. הנזק שגרם בכך להן רוזן מבחינה פסיכולוגית הוא ניכר.

ב. חלק ניכר מהמקרים הם מקרה קלאסי של הטרדה מינית. החוק בנושא די ברור: אמרו לך "לא," אתה צריך לנתק מגע. אם אתה שב ומטריד מישהי שסירבה לך, אתה עובר על החוק. וכאמור, זה נהיה הרבה יותר בעייתי כאשר אתה במעמד גבוה יותר משלה. בשורה של מקרים, על פי העדויות, הגיע רוזן – ללא הסכמת המוטרדות – אל ביתן ממש. כאן אנחנו כבר נכנסים עמוק לטריטוריה של stalking.

ג. החוק בנושא ברור בעוד נקודה: לא צריכה להיות תלונה למשטרה. חובתו של כל מקום עבודה היא לברר, מיוזמתו, אם יש מקרים של הטרדה מינית. מקום עבודה שמתרשל בכך, ולא חוקר שמועות שמגיעות אליו – כפי שעל פי החשד עשה ערוץ 10, בניגוד לערוץ 2 שפיטר את רוזן אחרי שהטריד עובדת – עובר על החוק.

ד. אבל בסופו של דבר, זה לא עניין של חוק. זה עניין של נוהג. איך אנחנו רוצים שייראו היחסים במקום העבודה? האם אנחנו רוצים לשמר את המבנים הישנים, שקבעו שתפקידה של אשה הוא להפוך בסופו של דבר לרכושו של גבר, ושהיא תמיד נעה בין שני קטבים, זה של זונה מתמסרת וזה של פריג'ידית? האם אנחנו קולטים מה המשמעות של מקום עבודה שהוא סביבה עוינת לנשים? מה זה אומר מבחינת אשה, שסובלת הטרדות מיניות ברחוב – שאלו את החברות שלכם, התשובות ידהימו אתכם: בספק אם יש אשה שלא הוטרדה – שגם מקום העבודה שלה, זה שאמור לספק לה קריירה, הוא מקום מאיים, מקום שהיא במידה ניכרת קודם כל אובייקט מיני ורק אחר כך עובדת?

החוק הוא לא חזות הכל. היחסים האנושיים מורכבים מאד והחוק הפלילי הוא הקצה המרוחק שלהם, זה שאליו מגיעים כאשר כל אמצעי הזהירות והמניעה קורסים. כאשר אנחנו מעבירים הכל למישור המשפטי, אנחנו מאבדים את היכולת לתפקד כחברה. משפט הוא עניין יקר, ולחזקים תמיד יהיה יתרון בו. אם כל אשה שמוטרדת מינית תצטרך להצטייד בעורך דין, זה אומר שהטרדות מיניות ימשיכו להיות תופעה רווחת ומקובלת. כחברה, אנחנו צריכים להקיא אנשים כמו עמנואל רוזן.

כמה מחבריו של רוזן מייבבים שעושים לו משפט שדה, שהוא בסך הכל התנהג קצת כמו חרא של בנאדם, אבל שזה לא היה פלילי. ב"משפט השדה" אגע מיד. התשובה שלי לטענת "מה אתם רוצים, הוא רק היה חרא של בנאדם", היא שלהיותו של אדם גוש צואה מהלך יש, ולמעשה חייבות להיות, השלכות חברתיות. בחרת להטיל את חתיתך על נשים? יש לזה מחיר. אתה תוקע, ציבורית, כבהמה גסה, שלא ראויה לבוא בציבור ושכל אשה צריכה לדעת שמדובר בסכנה – וזה מה שצריך לקרות גם אם בסופו של דבר לא יהיה כל הליך פלילי. איבדת את מקום עבודתך? אולי היית צריך לחשוב על זה לפני שהשתמשת במקום העבודה שלך באופן סדרתי כשדה ציד. אם רוזן סבור שהוציאו לו שם רע, הוא רשאי להגיש תביעת דיבה; רק שיזכור שתביעת דיבה מתהפכת לעתים והופכת לכתב אישום כנגד המגיש. אנחנו צריכים להתחיל לשוב ולהתנהל כמו חברה אנושית, לא כמו קבוצה של עורכי דין תאגידיים.

ה. טענת "משפט השדה." במילה אחת: בולשיט. הידיעה הראשונה על רוזן התפרסמה לאחר שהעיתונאיות שמאחוריה אספו עדויות מעשר נשים שונות על התנהלותו של רוזן. הוא קיבל את זכות התגובה ובחר שלא להשתמש בה. האם התומכים של רוזן היו אומרים שגם אם קיבלנו עשר תלונות שונות על שחיתות כלפי פקיד ציבור מסוים, אסור לנו לכתוב כתבה כי זה יהיה "משפט שדה"? אם כן, אפשר לסגור את כל מקצוע העיתונות החוקרת ולהעסיק כתבני בית משפט, כדי שידווחו לנו על תוצאות המשפטים הפליליים.

מרבים להשתמש בטענה ש"כל אדם חף מפשע עד שיוכח אחרת." המאמר הזה של יעל פז-מלמד הוא דוגמא טובה. אבל, שוב, זה בולשיט: זה דומה לבלבול הנפוץ בין האמירה שכל בני האדם שווים ובין הכחשה שיש הבדלים בין בני אדם. כל בני האדם שווים בזכויותיהם ובאופן שבו אמור החוק להתייחס אליהם. הם עדיין חכמים יותר ופחות, מצחיקים יותר ופחות, מעניינים יותר ופחות. המשמעות של "כל אדם חף מפשע עד שיוכח אחרת" היא שאסור לנו להעניש אדם בסנקציות משפטיות – מאסר, קנס – עד שהוא יקבל אפשרות הוגנת להוכיח את חפותו, משום שאלו הן סנקציות ברוטליות במיוחד. הטענה שלחברה אסור להביע שאט נפש מאדם בלי לעבור קודם כל דרך שופט, קטגור וסניגור היא, שוב, מתכון לשליטה בחברה של אלה שיש להם. פרסום של העובדה שאדם נוטה להטריד מינית נשים איננו, בפני עצמו, סנקציה משפטית. כן, זה יכול לפגוע במטה לחמו – וזה בדיוק סוג הדברים שהמטריד היה צריך לחשוב עליהם מראש.

פז-מלמד כותבת עוד שרוזן הוא "אדם שאיננו יכול להתגונן או אפילו להציג בקול ענות חלושה את הצד שלו." תעשי לי טובה. את הצד של רוזן אנחנו שומעים היטב בימים האחרונים, כשהמאמר של פז-מלמד הוא אחת הדוגמאות לכך שלרוזן יש יותר יכולת להשפיע על דעת הקהל מאשר לסתם אדם. האם פז-מלמד היתה יוצאת כך להגנתו של סתם חיים כהן תיאורטי, שמואשם בהטרדה סדרתית של עובדות המפעל שלו? בספק. "לאיש יש ילדים ומשפחה," אומרת לנו פז-מלמד. וואלה. זה נכון בדיוק באותה המידה לכל עבריין, והתשובה הקבועה של החברה היא "היית צריך לחשוב על זה קודם."

פז-מלמד מפלילה את עצמה כשהיא כותבת "רבים מאוד בתקשורת שמעו במהלך השנים סיפורים ושמועות מחפירות על התנהגותו על רוזן כלפי נשים, רבות מהן צעירות מאוד וכפופות לו באופן כלשהוא. אף פעם לא נשמע סיפור על אונס. הכל היה בגדר שמועות על חיזורים כאלו ואחרים, בוטים יותר או פחות, אבל שום דבר שנטה לעבר הפלילי" – וכל זמן שזה היה כך, כל זמן שזה לא היה "פלילי", לפז-מלמד לא היתה שום בעיה עם זה. היא אפילו לא קולטת מה המשמעות של "כפופות לו באופן כלשהו" – לזה קוראים ניצול לרעה של יחסי מרות, פעילות שההבדל בינה ובין אונס הוא משפטי גרידא. כל אדם שמנצל את סמכותו כדי לכפות את עצמו על אדם אחר ראוי שיקבל את היחס החברתי השמור לאנס, גם אם הוא לא עונה על ההגדרה המשפטית.

נהוג בימים האחרונים לתקוף את הדס שטייף על התנהלותה בפרשה. אין לי מושג ברור במה מדובר, כי מריבות פנים עיתונאיות לא מעניינות אותי במיוחד. אני לא מתרשם במיוחד מהדס שטייף – אני זוכר היטב איך היא קידמה עלילות דם של המשטרה – אבל אני חושב שההתמקדות בה מייצגת שני דברים, שניהם שליליים. האחד, הנטיה הקבועה של התקשורת להתעסק בעצמה במקום בסיפור האמיתי. הסיפור הוא לא שטייף, הסיפור הוא ההתנהלות ארוכת השנים של רוזן. השני, באמצעות התקפה על שטייף מוצאים חלק מהתומכים של רוזן – שלא היו תומכים בו אילו היה מתנהל כך כלפי הבת שלהם, או על כל פנים כך אני מקווה, אבל לא יכולים לראות מעבר לידידותם האישית איתו – דרך להלבין אותו.

זכויות נשים הן דבר צעיר מאד. זכות ההצבעה הוקנתה לנשים בעולם המערבי רק סביב 1920, בדרך כלל אחרי מאבק קשה שכלל גם קורבנות בדם. חוקי השוויון בעבודה צעירים אפילו יותר, הם בני 50 שנה או פחות. ברוב גדול של המקרים נשים עדיין מרוויחות פחות מגברים בתפקיד או מעמד דומה. לחלק ניכר מהגברים, ודאי אלה שחונכו מתוך תפיסה שמרנית , קשה עדיין להפנים את משמעותו של הרעיון הרדיקלי שנשים הן שוות לגברים. שוות להם: לא מטרות להטרדה, לא צעצוע שמתגאים בו, לא כלי לפורקן מיני, לא שפחה-למחצה שתפקידה לגדל את הילדים ולדעת לבשל, אלא אדם. אדם אוטונומי, עצמאי, בעל רצונות משלו, תקוות משלו, חלומות משלו. אדם שרשאי לסרב או לקבל הצעות למערכות יחסים על פי שיקול דעתו, ושלסירוב שלו למערכת יחסים, בכל שלב, לא צריכות להיות כל השלכות. כי זו, בסופו של דבר, המשמעות של היותך אדם חופשי ושווה.

אנחנו יוצאים בימים אלה מחושך גדול, שבו לאורך אלפי שנים האנשים שקבעו את הנורמות הציבו מחצית מהמין האנושי בתפקיד כנוע, כמעט משועבד, בסטטוס של רכוש או דמוי רכוש. נתנו לכך לא מעט סיבות מפוברקות: התפיסה שלאשה יש חצי נשמה, בדומה לעבד, של אריסטו; "נשים דעתן קלה" וכל הזבל הרוחני של כותבי התלמוד, עבור בתירוצים של התקופה הוויקטוריאנית. הדעות הקדומות מושרשות היטב: לא נפטרים ממטען רוחני ותיק כל כך, פסול ככל שיהיה, בתוך כמה עשרות שנים. העובדה שהן מופיעות בתקשורת אומרת כל מה שצריך לומר על הטענה שהתקשורת הישראלית היא "שמאלנית." העובדה שעיתונאיות כמו פז-מלמד הן אלה שיוצאות להגנתו של רוזן – אתם יודעים מה, אני מעדיף לא לכתוב מה אני חושב על זה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

"פוליטיקה חדשה": שלוש הערות ערב גועליציה

ללא מעצורים: ידיעה שפורסמה זמן קצר לאחר הבחירות אמרה שראש הממשלה נתניהו מתכוון להחזיר רשמית לתפקידו את המטריד המיני החביב עליו, נתן אשל. הלז, כזכור, נאלץ לעבור למינוי בלתי רשמי בלבד בעקבות חשיפת העובדה שצילם עובדת לשכה הכפופה לו מתחת לחצאיתה. הפרשה עצבנה מאד את נתניהו בשעתו, משום שהיא אילצה אותו להרחיק זמנית את אשל, והוא בחר לרדוף דווקא את חושפיה. הבחירות מאחורינו, ונראה שנתניהו חושב עכשיו שהוא לא יצטרך לשלם שום מחיר ציבורי על קידומו מחדש של אשל.

הנה מבחן ראשון ל"פוליטיקה החדשה" של השותף הבכיר של נתניהו, יאיר לפיד: האם הוא יודיע לנתניהו שהוא לא מוכן לראות את מי שהורחק משירות המדינה בשל הטרדה מינית כנציג של נתניהו במשא ומתן. זה, כמובן, צפוי להעלות את לפיד על מסלול התנגשות עם נתניהו ועוד יותר מכך עם השליטה של החצר המקיאווליסטית שלו, שרה נתניהו (אני מבקש את סליחתו של ניקולו מקיאוולי על שרבוב שמו לחצרו של בנימין הראשון), כך שסביר מאד שזה לא יקרה. לפיד יאמר שיש דברים חשובים יותר, דוחקים יותר, קריטיים יותר, מאשר הרחקת מטריד בכיר ממועצות המדינה; זה הרי התירוץ הקבוע. לפיד יוכל, להגנתו, לנפנף במספר הרב – והמבורך – של נשים ברשימה שלו. נראה אם יש להן משהו לומר בנושא.

מצד שני, לפיד תמיד יוכל לומר להגנתו שהקונסיליירי של ציפי לבני הוא העבריין חיים רמון, שבניגוד לאשל אשכרה הורשע בבית משפט, ושהתקשורת לא אומרת על כך, לחרפתה, מילה.

באותה ידיעה דווח שנתניהו שוקל להחזיר לתפקיד בכיר בלשכה את יואב הורוביץ, תורם כבד של "אם תרצו." כנראה שנתניהו משוכנע שהורוביץ כבר השלים את משימתו בסירוס השידור הציבורי. מעניינים הנימוקים שמוזכרים להדחתו של מנכ"ל הלשכה הנוכחי, הראל לוקר: "קרבת הדם" שלו למזכיר הצבאי המודח, יוחנן לוקר. זה, כזכור, היה אחד משלושת בכירי הלשכה שחשפו את פרשת אשל. כך פועלת חצר נתניהו.

אמרתי לכם: סנטימנט לא ראוי, אני יודע, ובכל זאת.

לפני שנה ניסחתי את הבעיה העיקרית שלי עם לפיד כך: "יש סיכוי טוב שהאיש הזה, בשר מבשרה של האוליגרכיה הישנה – מי שמתחכך באוליגרכים, ששימש כפרזנטור של בנק הפועלים, שהיה הכלי של גנרל להשפלה פומבית של חפ"ש, שהיה אתרוגן מוביל של ידידו וכעת יועצו אולמרט – ימשוך עכשיו את קולותיהם של תומכי המחאה החברתית, יסיט אותה ממסלולה, וימכור אותם אחר כך לנתניהו תמורת תפקיד שר החינוך או התמ"ס. זה, אחרי הכל, היה תפקידן ההיסטורי של מפלגות מרכז. למלכודת הזו אסור ליפול פעם נוספת."

וכפי שהדברים נראים כעת, זה בדיוק מה שעומד לקרות. לפיד שמט את כל קלפי המיקוח שלו כשהודיע שאין בכוונתו לתמוך בגוש חוסם נתניהו. זה מהלך מדהים בטמטומו, משום שהוא מציב את לפיד כנכנס אוטומטית לממשלת נתניהו, ובהתאם מוריד את המחיר שלו. עכשיו, אחרי הכל, הוא יתקשה להשאר מחוץ לקואליציה, גם אם יוצע לו מחיר נמוך מדי, משום שזה ייראה כמו "כיסאולוגיה."

במהלך קמפיין הבחירות, לפיד אמר שוב ושוב שהוא "לא רוצה להחרים אף אחד," להוציא כמובן חנין זועבי או מוחמד ברכה, מחברי הכנסת השנואים בישראל. השבוע הוא חזר על גרסה גזענית יותר של האמירה הזו, כשהוא אומר שהוא לא ישב עם "הזועביז." לפיד התגאה שברשימה שלו יש מגוון רחב של תושבי ישראל, בין השאר בכך שיש בה שני נציגים ליהדות אתיופיה; אבל אין בה ולו ערבי ישראלי אחד. ללפיד יש בעיה עם זועבי, שלא עשתה דבר, אבל אין לו בעיה לשבת בקואליציה עם זאב אלקין, שמסר מידע על תנועות צה"ל למתנחלים שאת פעילותם היו התנועות הללו אמורות לסכל – הגדרת בית הספר של בגידה. סביר שלפיד, כמו חלק ניכר מהמצביעים שלו, לא יבינו כלל את ההשוואה. מה ישראלי בעיניך? גזענות, רק מהוגנת לכאורה, לא כזו הבוטה של בן ארי.

במקום דיבורים על שוויון כלכלי, נדבר מעתה על "שוויון בנטל." הדחליל של גיוס החרדים יחליף, בממשלה החדשה, את הדחליל האיראני. אל דאגה: זה לא יקרה. התכנית של לפיד מדברת על תקופת חסד של חמש שנים שרק לאחריה יגיע הגיוס. החרדים יודעים היטב שבעוד חמש שנים, המפלגה של לפיד תהיה איפה שנמצאת קדימה היום – קדימה שאף היא הניפה את הנס הזה.

לא יהיה גיוס חרדים, וטוב שכך. גיוס כזה יזיק לכולם. הוא יעלה סכומים עצומים של כסף, יגייס עשרות אלפי אנשים שלצבא אין כל צורך בהם – הוא סובל מעודף כוח אדם כבר עכשיו – ויסיג לאחור את מעמדן של הנשים. כל זה צפוי להיות מלווה במהומות לא פשוטות, וכל הדם, האש ותמרות העשן הללו יסתירו את העובדה שכשהכל יסתיים בפשרה כלשהי, צה"ל יהיה כשיר פחות, ההוצאות עליו יעלו במיליארדים, החברה תהיה מיליטריסטית יותר – ושוויונית הרבה פחות. בחסות נושא הדמה הזה, ההתרוששות של רוב החברה תמשך, ומלחמת המעמדות שמנהל נתניהו תמשיך להעביר את העושר הלאומי מהמעמדות הנמוכים למאיון העליון.

זה, אחרי הכל, מה שעשה נתניהו כשר אוצר עם אביו של לפיד. ולאב היו שרידים של חמלה כלפי חלשים שלבן, דור שני לשושלת אצולה חילונית, מי שלא נאלץ לחיות מימיו בעוני והתרגל לחשוב שכל מי שלא מיליונר יכול להאשים רק את עצמו, מזמן אין.

סוסים טרויאניים: כצפוי, חלק ניכר מהמתנחלים שהתפקדו לליכוד כלל לא הצביעו לו. הם הצביעו לבנט או למפלגה שאומרת בגלוי את מה שבנט ומצביעיו אומרים רק בארוחות הקידוש ובעלוני בתי הכנסת. המשמעות היא שחלק ניכר מחברי הכנסת של הליכוד נאמנים למנהיגים פוליטיים ורבנים זרים. מצד שני, הליכוד יכול להאשים בעיקר את עצמו: מי שטבע את הדוקטרינה של "בשביל ארץ ישראל מותר לשקר" היה ראש ממשלה מן הליכוד, יצחק שמיר. הוא ודאי לא העלה על דעתו שהיא תופנה כנגד מפלגתו, אבל להיסטוריה חוש אירוניה ידוע.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

אז פתאום הליכוד בעד נשים, ויאיר לפיד חושף את פרצופו: שתי הערות על המצב

אתם ודאי מתלוצצים: הליכוד פתח השבוע במתקפה נגד סיעת הבית היהודי בראשות נפתלי בנט, כשהוא שם דגש על העובדה שהמפלגה פונדמנטליסטית משהו ושהיא פוגעת בזכויות נשים. עכשיו, זה ודאי נכון, אבל לא נראה לי שהליכוד הוא מפלגה שיש לה זכות דיבור בנושא.

הרבנים של הבית היהודי אולי קידמו ציבורית הדרת נשים, אבל מי שנתן לכך את ההסכמה הממשלתית היה ישראל כץ, שר התחבורה של הליכוד, שהודיע לבג"צ שלמשרדו אין בעיה עם "קווי המהדרין," ובכך איפשר לבג"צ להודיע שאם לשר אין בעיה, אז כנראה שהכל בסדר. הבית היהודי מדבר – הליכוד עושה.

הליכוד היא גם המפלגה היחידה שבה יועץ בכיר של ראש המפלגה, נתן אשל, הודח מתפקידו בשל מה שנראה בעליל כמו הטרדה מינית של עובדת אחרת בלשכת ראש הממשלה – וכתגובה, ראש הממשלה הביא להדחתם של האנשים שדיווחו על העבירה וממשיך להעסיק את עבריין המין כיועץ קרוב. על פי הדיווחים בתקשורת בשבועות האחרונים, אשל יהיה זה שירכז את שיחות הקמת הקואליציה.

מרצ ומפלגות אחרות מתהדרות במספר גדול של נשים ברשימה שלהן; ארץ חדשה מעמידה מספר זהה של נשים וגברים, אחת אחרי השני, בעשיריה הראשונה שלה. בליכוד, מצד שני, האשה הראשונה מופיעה במקום העשירי, והיא בכלל סופיה לנדבר מישראל ביתנו. האשה הראשונה ברשימה שהיא אשכרה ליכודניקית מגיעה רק במקום ה-15, והיא ציפי חוטובלי – מי שמבחינתה מאבק על זכויות נשים מתבטא במאבק לשמירת הפות היהודי ליהודים כשרים בלבד. ייאמר לזכותה של חוטובלי ששר החינוך (נחשו מאיזו מפלגה?) מסכים איתה, ונציגו בדיון של חוטובלי אמר שאכן צריך לשמור טוב יותר על טוהר הגזע.

מספר נשים חרדיות יצאו לאחרונה לקמפיין ראוי מאד, שבו הן קוראות שלא להצביע עבור מפלגות שלא מוכנות לקבל נשים כמועמדות. לנשות ישראל, שההישגים שלהן רעועים מאד – זכותן להפלה, למשל, מעוגנת בסך הכל בקומבינה – כדאי לבחון בשבע עיניים את המפלגה לה הן מצביעות. הליכוד כבר הראה נכונות ניכרת למכור את זכויותיהן. לא, הבית היהודי לא יותר טוב, אבל כשזה מגיע מהליכוד, זו חוצפה חריגה.

אגו שיש לו מפלגה: שלי יחימוביץ' הבינה שלשום (ה') שהקמפיין שלה היה שגוי מיסודו, ושברה כיוון בחדות. לאחר כחצי שנה של סירוב לומר זאת, ולאחר שאיבדה על מזבח הסירוב הזה את עמיר פרץ – שאולי לא יכול היה להועיל לה אבל ודאי יכול להזיק – היא הודיעה סוף סוף שלא תשב עם נתניהו בממשלה אחת. אמש (ו') היא החלה בסיכומים עם ציפי לבני כדי להגיע לאותה המטרה: גוש חוסם נתניהו-ליברמן-בנט.

כל זה הבהיל מאד ובלבל מאד את האיש ללא תכונות, יאיר לפיד. הוא יצא בשלל הצהרות סותרות. תחילה תקף את יחימוביץ', אחר כך אמר שלא ישב בממשלה של חרדים ומתנחלים כי הוא "לא משוגע," והיום הוא יצא בהצהרה שלישית, שסותרת את שתי הקודמות. לפיד קרא ליחימוביץ' ולבני להצטרף לממשלת נתניהו כדי למנוע ממנה מלהפוך לממשלת ימין וחרדים. באותה נשימה, הוא אמר שהוא לא "מחרים אנשים ומפלגות." אלא אם, כמובן, אלה חרדים ומפלגותיהם. לפיד מתנגד לגוש החוסם, והוא רוצה שמפלגות המרכז יספקו לנתניהו את מה שסיפק לו, בראשית הקדנציה, אהוד ברק.

או, כפי שכתבתי כאן לפני פחות משנה, הסכנה הגדולה ביאיר לפיד היא ש"יש סיכוי טוב שהאיש הזה, בשר מבשרה של האוליגרכיה הישנה – מי שמתחכך באוליגרכים, ששימש כפרזנטור של בנק הפועלים, שהיה הכלי של גנרל להשפלה פומבית של חפ"ש, שהיה אתרוגן מוביל של ידידו וכעת יועצו אולמרט – ימשוך עכשיו את קולותיהם של תומכי המחאה החברתית, יסיט אותה ממסלולה, וימכור אותם אחר כך לנתניהו תמורת תפקיד שר החינוך או התמ"ס." והנה לפיד אומר זאת בעצמו.

עוד דבר אחד: הליכוד הודיע שהוא מסרב לחתום על אמנת השוויון בין יהודים וערבים, שמתבססת על מילות מגילת העצמאות. גם יהדות התורה סירבה, אבל עליה סיפרו שמפלגת האם שלה, אגודת ישראל, שלחה בשעתו מברק ברכה להיטלר על חוקי נירנברג. ספרו לי עוד על הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)