חנין זועבי אומרת דברים קשים, אבל הם מאלצים אותנו לחשוב. הח"כית המושמצת ביותר בישראל, בעברית, בלי הסנן של התקשורת היהודית

לפני כמה שנים, פרסם "הארץ" שער שבו נראה יוסי ביילין כמטרה, והוא הוגדר כאדם השנוא ביותר בישראל. אם היה מפרסם שער כזה כיום, כנראה שמי שהיתה מככבת עליו היתה ח"כ חנין זועבי (הרשימה המשותפת), האשה שהמחנה הציוני – זה שמשתרע בין מיכאל בן ארי ובוז'י הרצוג – אוהב לשנוא. עד כדי כך שהיא נאלצת להסתובב עם שומר ראש.

מה שהציבור היהודי כמעט שלא מקבל הוא את חנין זועבי ללא פילטר, את מילותיה-שלה בלי רעש הרקע הציוני שמנסה למסגר אותה. זה מה שניסיתי לעשות בראיון הזה. לצערי, מפאת קוצר הזמן (כשסיכמנו ראשונית על הראיון הזה, עוד לא היו בחירות) הוא התנהל במייל ולא פנים אל פנים. ההדגשות בטקסט הן שלי.

מה התחושות שלך ביחס למפלגה המאוחדת החדשה? האם בל"ד תמצא את מקומה לצד יריבים כמו חד"ש?

לא מדובר ביריבים, אלא בשונות בתפיסה האידיולוגית, פוליטית לצד הרבה דברים בהם אנחנו כן מסכימים. הבעייה היא דווקא זו, שלא "רבנו " מספיק מבחינה פוליטית. לא הייתה מספיק התדיינות סביב מחלוקות אידיולוגיות ופוליטיות וחברתיות, וסביב ליבון הנושאים בינינו לאורך השנים.

בל"ד וחד"ש לא "רבים", כלומר מתדיינים מספיק במחלוקות, מבחינה פוליטית, סביב אודות הבדלים אידיולוגיים ופוליטיים וחברתיים, ובכך אולי היינו מנותקים מבחינת יצירת מרחב פוליטי נוח לדיונים ולהדגשת מחלוקות – ויותר חשוב, ויותר קריטי למאבק הפוליטי שלנו – לצמצום מחלוקות.

פעילות פוליטית משותפת, שמתחייבת מהמציאות החדשה של הרשימה המשותפת, דווקא היא שאמורה לייצור מרחב נוח ואחיד לדיון הפוליטי המבורך. אנו השותפות לאיחוד צריכות לשאוף לרמת ביטחון עצמי גבוה הנוגע ליכולת הפוליטית שלנו ליצירת קונסנזוס אידיולוגי ברמת המאקרו,

ברמת מהות הסכסוך, ברמת מהות האזרחות שלנו, ועד כמה הסתירה בין הזהות שלנו לבין האזרחות שלנו מחייבת אותנו להתעמת עם האידיאולוגיה של המדינה, ועם הנראטיב, הפרויקט המייסד שלה. ואיך לתרגם פרקטית, בפרקטיקה היומיומית שלנו, בתוך הכנסת ומחוצה לה, בפעילות שלנו, בשיח שלנו, את "העימות הזה", ואיך מגדירים את גבולותיו.

האווירה הפוליטית של הרשימה המשותפת מדללת את החשדות ההדדיים, ואת חוסר האמון הפוליטי בין הצדדים, בפרט בין הצדדים האידיאולוגיים הבסיסיים של בל"ד וחד"ש, נותנת לנו לשים את המחלוקות שלנו על השולחן ולהתעמת איתן, ומאפשרת לנו לפנות לאפיקים פוליטיים חדשים, ולקהל שחי בניכור עמוק ומתסכל עם מה שמתרחש מסביבו, קהל שמתעב את הפוליטיקה, לא מאמין בכוח הפוליטי שלו, ואפילו לא מבחין בעוצמה הפוליטית של המאבק שקיים מסביבו.

הרשימה המשותפת נותנת אויר חדש לקהל הזה, שלא מצביע בכלל, ומאפשרת לנו להרחיב את האופק שיכלול גם אותם, ויחזק את המחויבות והמרץ הפוליטי של אלה שיחסם היחיד לפוליטיקה הוא ללכת ולהצביע, ולעקוב אחרי התקשורת.

מי שנאבק למען הזכויות שלו, מי שנאבק מול גזענות שהולכת ונעשית למפלצתית יותר, מי שרואה שגזענות זו רודפת אותו ומנסה לצמצם את מרחב הפעילות הפוליטית שלו, ומצליחה גם אם בצורה חלקית, חייב מדי פעם לבחון מחדש את אמצעי המאבק שלו, תוך כדי רגישות גבוהה לפוטנציאל הקיים והמפוספס. ואני פה לא מדברת רק על הפלסטינים בישראל, אני מדברת גם על האזרחים היהודים.

איך היית מסכמת את הכהונה האחרונה שלך? מה היו ההישגים הבולטים שלך וההחמצות הגדולות שלך? איפה היית משקיעה יותר?

זו היתה קדנציה קשה, מדירה ועוינת גם בימיה הלא סוערים. למשל, ח"כיות שאמורות להיות קצת יותר רגישות לגבי, "גונבות" חוק שלי של ייצוג הולם לנשים ברשימות המקומיות, ומנסות להתנכר לזו שיזמה אותו שנה לפני. והאבסורד הוא שבגלל הצעד הלא אתי הזה, החוק שלי עבר! בגלל שהצלחתי להצמיד אותו לחוק הזהה שהח"כיות של יש עתיד הגישו! [ח"כ זועבי מתייחסת כאן לחוק שח"כ עליזה לביא ויפעת קריב מ"יש עתיד" התגאו בו. – יצ"ג]

החוק הזה הוא גם הישג שאני גאה בו, אבל גם דוגמה לעוינות ולהתנכרות של המקום הזה לא רק למאבק שלי, אלא אפילו לעבודה השוטפת שלי.

מה ההחמצות הגדולות שלי? שלא שכנעתי את הגזענים להיות דמוקרטים.

התקשורת היהודית יוצרת לך דימוי דמוני, נטול פרופורציה בהשוואה לחברי כנסת אחרים (מירי רגב, דני דנון). בהנתן שהדימוי הזה הוא בעיקר בציבור היהודי, איך את מתכוונת להתמודד איתו? האם את מתכוונת להתמודד איתו?

השנה השנייה בקדנציה הייתה סוערת במיוחד, כי כאשר מסתערים על עזה, אי אפשר שלא להסתער גם על "הח"כית של המרמרה." ואז מייצרים משמעות אחרת סביב ההסתערות הגזענית, ואני מוצגת מצג שווא כפרובוקטיבית, כאשר כל השאר – המראיינים, העיתונאים וחברי הכנסת שתוקפים אותי – מוצגים כהתגלמות המוסר, ערכי האדם וחופש הביטוי, ואני זו "הפרובוקטיבית" שלא מחזירה בהוקרת תודה לאלה שלכאורה חובקים אותי ואת העם שלי בחום, באהדה ובתמיכה.

ממש מציאות מדומה, בה אני זו שלא מבינה שאם מתנכרים לזכויות שלי, אז זה בגלל שלא מגיע לי; ואם הורגים בעם שלי, אז זה בגלל שההורגים מגינים על עצמם, לפני שאנחנו הדמונים נרצח את כולם. ואם נאבקים נגד הגזענות, אז זה בגלל שאנחנו "שונאים" את היהודים, ואם מתעמתים עם המשטרה שמרביצה למפגינים, אז זה בגלל שאנחנו "איום ביטחוני."

הדרך היחידה שאפשר להתמודד איתה עם הדמוניזציה היא להמשיך באותה דרך; הרי מי ששונא ומסית נגדי, "הם" לא שונאים אותי ולא עושים זאת בגלל שהם רוצים או אוהבים לשנוא, לא, אני לא חושבת שזה המצב. מי ששונא אותי, שונא אותי בגלל שאני מכאיבה לו באיזה שהוא מקום: אני לא נותנת לו לחיות בשקט עם הדיכוי שלו. ולחיות בשקט, זה לומר את הביקורת בתחום הנוחות שלו – שלא מזיז לו את הגבינה.

אבל המאבק של המדוכא לא צריך להיות נוח למדכא, אחרת הוא אינו יעיל; והמבחן של היעילות לא צריך להיות מבחן קצר טווח. מאבק יעיל הוא מאבק מכאיב, עיקש, ממושך, שמעצים את המדוכא, ומוציא את המדכא מעבר לגדרותיו.

ממש כמו המאבק הפמיניסטי, ככה גם כאן. הגזענות לא רק שהיא הולכת ומתחזקת, אלא גם שהיא הולכת ומשתגעת. ושיגעון זו חולשה, כי אי אפשר להחזיק מעמד עם "השיגעון" הזה, החברה הישראלית לא יכולה לאפשר לעצמה להשתגע למשך זמן רב, אנחנו צריכים להתמיד עם השיח.

אם אתה נשאר בגבולות הקונסנזוס, אם האחר ישן בשקט עם מה שאתה עושה, אז אתה בעצם לא עושה כלום. ואני מודה שאני מכאיבה, לא מלטפת. אבל זה עדיין לא מספיק כדי להביא לשינוי, צריכים להתמיד, לאורך זמן, ולרוחב השיח, עד לשלב שבו מה שנראה כעת קיצוני, נהפך לחלק מהשיח השגרתי, עד שהאחר מעכל את “הסטירה” בתור אמירה הגיונית ולגיטימית, גם אם הוא לא מסכים איתה.

זה האני מאמין שלי. ובכל התחומים, גם ביחס לזכויות נשים למשל. וזה לא רק חלק מהאני מאמין שלי, זה גם חלק מהאישיות שלי. בוטות אינה מלה גסה בעיני. אולם צביעות, שקר, והכפשה הן מלות גסות, שאני פוסלת אותם גם בזירה הפוליטית וגם בזירה האישית.

שורה של מפלגות ימין מנסה לפסול לא רק את הרשימה המשותפת, אלא אותך אישית. מה יש לך לומר על כך?

אוקי, גם אני רוצה לפסול את כל הגזענים, ודווקא הפסילה שלהם לגיטימית ביותר, כי מדובר בגזענים, שנמצאים מחוץ למשחק הדמוקרטי בכל מדינה דמוקרטית. פה, רודפים דווקא את הדמוקרטים ה-vocal, ודווקא אותם רוצים לפסול.

הרי בזה הם רוצים לרדוף את המאבק נגד הגזענות ונגד הכיבוש, ולא אותי אישית. אין "זועבי", יש מאבק פוליטי שזועבי חלק ממנו, וגם אם פוסלים אותה, לא נפטרים מה-"זועביז", ולא מהמציאות שהובילה ל"זועביז", ולא מהגזענות, ולא מהכיבוש.

שנית: לא המאבק העיקש נגד הדיכוי, הוא הקטע ה"מיותר" של מציאות נורמאלית, דווקא הוא הקטע הכי נורמאלי ושפוי ומתבקש, ה"מיותר" והמחויב פסילה, הוא הדיכוי. ולא היה המאבק עולה לפאזות "צורמות", אם הפאזות הפחות צורמות היו מצליחות ולו לעצור את ההתדרדרות. כאשר לא רואים שהמאבק מצליח לקעקע את הקרקע מתחת לגזענים, דווקא צריכים להעצים את המאבק, ולא להחליש אותו.

מסע הפסילה התאפשר אחרי מסע ארוך ועקבי, שלא פסל שום כלי: שקר, הסתה, דמוניזציה, רדיפה בתקשורת, הכפשה בכנסת, גירוי היצרים הכי נמוכים, שנאה, פופוליזם זול, שטחיות, שובניזם, עליונות, וכל מה שאתה יכול להעלות בדעתך. תוך כדי שתיקת "השמאל" בתוך ומחוצה לכנסת, חוץ מקולות בודדים.

אולם מסע הפסילה הזה של חנין זועבי לא היה מתאפשר, אם לא קדם לו מסע פסילה ארוך לעם שלם, פסילת החרות שלו, פסילת הזכות שלו לחיים נורמאליים, פסילת הזכות שלו למאבק למען חיים וחירות. מסע הדמוניזציה התחיל לפני 66 שנה, כדמוניזציה לעם שלם.

בלי דמוניזציה זו, אי אפשר היה לגרש 85% מהעם שלי ב-1948, ובלי דמוניזציה מתמשכת שנמשכת מאז, לא היה אפשר להצדיק את הגירוש ולהמשיך אותו בצורת תוכניות טרנספר למיניהם, תוכנית פראוור היא רק אחת מהם.

אנחנו שקופים ביחס לחברה היהודית, מה שקורה איתנו שקוף, אנחנו "לא מוכרים", המציאות שלנו "לא מוכרת", ההתעמרות של המדינה בנו, שקופה, אנחנו נוכחים נפקדים, כולנו.

ומי שנצמד לתודעה, הוא זה שצועק, ואז אותו ספיציפית רוצים לפסול.

במרצ הביעו רצון לשתף פעולה עם הרשימה המשותפת ולהכנס יחד איתה לקואליציה. האם תסריט כזה אפשרי בכלל? האם בל"ד יכולה לשבת בקואליציה שבכל זאת, למשל, ממשיכה את המצור על עזה?

לא הרשימה המשותפת, ולא אף מפלגה ערבית לחוד, לא תשב בקואליציה של מדינה הכובשת את העם שלנו ומנהלת נגדו את המשטר הצבאי הארוך ביותר מאז מלחמת העולם השנייה, ובנוסף מתייחסת לכל פלסטיני באשר הוא כנתין אויב.

הקוראים שלי לא נתקלים בזה הרבה, כי הם צורכים תקשורת יהודית. האם תוכלי לתאר, במילותיך שלך, את האני מאמין שלך?

הנה האני מאמין שלי: הזכות לחיים, לאושר, לקדמה, לצדק, לכל בן אדם באשר הוא. אלו זכויות מוחלטות, ואין טעם לחיים בלעדיהן. הם חלק מהאנושיות שלנו. לצערי, זה לא מובן מאליו לכולם. יש שלא מבינים, פשוט, שמגיע לאחרים לחיות כמוהם, ולא מבינים שאף בן אדם לא היה משלים עם הדיכוי שלו; ושכל אלה שמשלימים עם הדיכוי, עושים זאת או מתוך תודעה כוזבת, או מתוך תבוסה וחולשה פנימית.

אני מאמינה במאבקים צודקים, שמעצימים, ושמבוססים על תפיסת יסוד של הזכות לצדק, לחירות ולשיוויון. אני מאמינה באחריותי בתור מנהיגה לחזק את המוראל של העם שלי; להילחם בתסכול, באדישות, בתחושות הנקמנות וההישענות על אלימות פוליטית, כאלטרנטיבה לאי יעילות המאבק הפוליטי עצמו. אני מאמינה ומקדמת מאבק פמיניסטי, בתור מאבק של צדק כולל, שאינו משלים עם הכיבוש, ועם הגזענות או עם כל סוג של עליונות או פריוויליגיות על בסיס אתני או מיני.

(יוסי גורביץ)

בשעות שבהן נכתב הפוסט הזה, דנה ועדת הבחירות המרכזית בפסילתן של שורה של רשימות לכנסת הבאה: בל"ד, רע"ם-תע"ל, עוצמה לישראל (הרשימה המשותפת של מיכאל בן ארי ואריה אלדד, שמצליח לרדת לביבים כדי לנסות להשאר בכנסת), ש"ס ויהדות התורה. הפעיל החברתי ומועמד העבודה אורן פסטרנק מנסה לפסול גם את מועמדותה לכנסת של הבהמה הלאומית, מירי רגב, בשל הגזענות המוכחת שלה, ואת זו של דני דנון. עורך דינו של פסטרנק, מרטין קיל, אמר לי בשיחת טלפון שהם לא הצליחו לקבל את 13 החתימות הנדרשות כדי להעלות את בקשת הפסילה של רגב ודנון, והם מתכוונים לבקש שיו"ר הוועדה, השופט אליקים רובינשטיין, ישתמש בסמכותו ויפסול אותו; הוא מעריך שהסיכוי לכך קטן מאד. הנחת היסוד היא שבעוד שהטענות כנגד המפלגות היהודיות יידחו, שתי המפלגות הערביות דווקא ייפסלו. קיל אומר שבכוונתו ובכוונת פסטרנק לערער על אי הפסילה של עוצמה לישראל לבית המשפט העליון.

עכשיו, אם היו לוקחים פה ברצינות את הרעיון של פסילת מפלגות גזעניות – והחוק אוסר רשמית על מפלגות ומועמדים כאלה להתמודד – אז הפסילה של עוצמה לישראל, ש"ס ויהדות התורה היתה צריכה להיות אוטומטית. עוצמה לישראל היא מפלגה גזענית במפגיע, היא מורכבת מיוצאי ארגון הטרור כ"ך – רק תארו לעצמכם מה היה קורה למפלגה ערבית שלמועמדיה היה עבר, נניח, בחזית העממית – וש"ס ויהדות התורה רואות בשילוב נשים ברשימתן ייהרג ובל יעבור. הדרת הנשים שלהן רשמית ובלתי מתנצלת. נשים, בפעם האחרונה שבדקתי, הן בני אדם. מפלגה שהיתה פוסלת ערבים מהשתתפות בה היתה כנראה נפסלת אפריורי. פסילת נשים צפויה לעבור בלי בעיות.

אלא שכמובן, חוקי הגזענות של ישראל הם בדיחה, מכמה סיבות. קודם כל, היועץ המשפטי לממשלה כבר קבע שאי אפשר להעמיד אנשים לדין בשל גזענות מסיבות דתיות, ובכך הוא כמובן קולע ללשון החוק. ואם אי אפשר להעמיד לדין את כותבי "תורת המלך," בכלל לא ברור איך אפשר לפסול את הרשימה שמייצגת אותם מלהתמודד לכנסת.

שנית, וחשוב יותר, החוק הישראלי מונע מראש את התמודדותה של רשימה ששמה לה למטרה לשנות את הגדרתה הרשמית של ישראל כמדינת אדונים של העם היהודי, או, במונח הרשמי, "מדינת העם היהודי." מהבחינה הזו, החוק מבטיח ששינוי מהותי לא יוכל להגיע דרך הקלפי. רשימות שינסו לקדם שינוי כזה פשוט ייפסלו. החוק כולא גם מפלגות א-ציוניות או אנטי-ציוניות בכלוב רך של תמיכה בציונות, שהיא בעצמה – בצורתה כפי שהיא מתגשמת בשטח, לא במישור האידיאות, שם גם ל"אלטנוילנד" יש יכולת קיום – סוג של גזענות, קרי הבטחת עליונות יהודית. בהיותן קודם כל יהודיות, המפלגות היהודיות בטוחות למדי.

הרעיון של פסילת מפלגות מוגן לעתים קרובות על ידי הרעיון של דמוקרטיה מתגוננת. הדוגמא הקלאסית שמביאים לנו היא קריסתה של רפובליקת ויימר. זו הדוגמא הבעייתית ביותר שבאפשר: הסיבה המרכזית לקריסתה של ויימר היא העובדה שהציבור הגרמני לא רצה בה, לא האמין בה, לא בחר בה, ושהיא נכפתה עליו בפועל על ידי כוחות חיצוניים. אף שהיו כוחות ליברליים חזקים בגרמניה שקודם למלחמת העולם הראשונה, השחיקה האיומה בערך חיי האדם שהביא המוות התעשייתי בחפירות במערב מוטטו אותם במידה ניכרת. שורה של אסונות לאומיים – מהכניעה עצמה, שהגיעה בהפתעה שאין דומה לה ושלוותה בנסיונות הפיכה קומוניסטיים ובאובדן מה שנתפס כחלקי מולדת, האינפלציה המזעזעת והמשבר הכלכלי שהגיע מיד אחרי שגרמניה התאוששה ממנה – הביאו לכך שב-1933 כבר היתה גרמניה משוסעת כמעט כולה בין שתי תפיסות אנטי-דמוקרטיות, הקומוניזם ולאומניות שובניסטית גסה. האליטות של גרמניה – במיוחד האליטה המשפטית והצבא, ובמידה מסוימת גם התעשיינים וחלקים ניכרים מהאקדמיה – מעולם לא הכירו בלגיטימיות של הרפובליקה. הן נאלצו לשלם לה מס שפתיים, אבל שמחו להתנער ממנה. בבחירות של סוף 1932 רק כשליש מהמצביעים תמכו במפלגות שהיו מחויבות לרפובליקה, הסוציאל-דמוקרטים והצנטרום (המפלגה הקתולית). לא למותר לציין שהנאצים והקומוניסטים שילבו ידיים ערב הבחירות ההן בשביתה כללית משותפת. שני הכוחות הטוטאליטריים קשרו הדמוקרטיה הלא יציבה גם כך. מי שזוכר את השביתה הכללית ההיא, גם לא יופתע כשהיטלר וסטאלין יחברו שוב זה לזה, הפעם כנגד הדמוקרטיות הפגומות של פולין והמדינות הבאלטיות.

המסקנה העיקרית מוויימאר היא שאם רוב הציבור לא רוצה במשטר דמוקרטי, משטר כזה לא יוכל להתקיים. אירונית, פסילתה של מפלגה אנטי דמוקרטית – ואין שום ספק שזקפה לישראל היא מפלגה אנטי דמוקרטית – משרתת את יריבי הדמוקרטיה. הם לא הולכים לשום מקום, הם גם לא יורדים למחתרת: הם ממנפים את העובדה שהם נפסלו מלרוץ לפרלמנט כדי להוכיח שהשיטה היא אנטי דמוקרטית, כי היא פוסלת את קולות העם. הנזק שבסתימת פיות, שהשוטים מקבלים מיד כהוכחה לקיומה של אמת שהאליטה מנסה להסתיר, גרוע הרבה יותר מאשר אם היו עוד שלושה אנטי-דמוקרטים בכנסת.

הנזק מפסילת בל"ד ורעם-תע"ל חמור הרבה יותר. הוא שומט עוד יותר את הלגיטימציה של המשטר הציוני בקרב 20% מהאוכלוסיה שאינם יהודים. 50% מהמצביעים הערבים לא צפויים להגיע לקלפי גם כך, ואם המפלגות שלהם ייפסלו, הם צפויים להחרים את הבחירות, ובצדק.

אבל כאן צריך לגנות לא רק את החשודים הקבועים – דני דנון ושאר משביעי השדים מימין – אלא גם את בל"ד עצמה. המפלגה הודיעה אמש (ג') שהיא לא תתייצב בוועדת הבחירות כדי לטעון נגד פסילתה. לא ברור לי מה ההגיון בלשחק את הוועד הערבי העליון מודל 1947, אלא אם גם אתה עצמך מעוניין בעצם בפסילתך. ההודעה של בל"ד הבוקר, שאם ועדת הבחירות תפסול את חנין זועבי מלרוץ לכנסת, היא תחרים את הבחירות הגיונית יותר – ועדיין משחקת משחק לא בריא ולא ראוי עם חוקי המשחק.

כלומר, לא בריא ולא ראוי אם אתה מקבל את הלגיטימיות שלהם. ההתנהלות של בל"ד, למרבה הצער, משחקת ישירות לידי יריביה. ולא בפעם הראשונה.

ועוד דבר אחד: ישראל אישרה, דווח היום (ד'), את כניסתו של אמיר קטאר לשטחי הרשות הפלסטינית, בתקווה שהוא יחזק איכשהו את סוכת עבאס הנופלת. אתם זוכרים – אותו ממשלה שרשמית מוגדרת על ידי ישראל כ"לא פרטנר." בפעם הבאה שיגידו לכם שמה אתם רוצים, לפלסטינים יש ממשל עצמי, זכרו שאפילו דברים זניחים כמו מי יהיה רשאי להכנס לשטחה מוכרעים על ידי פקיד ישראלי.

הערה מנהלתית א': בימים האחרונים התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב': אני יוצא לחופשה השנתית שלי. אשוב בסוף השבוע הבא, אבל אני בספק אהיה במצב לכתוב אז. אני מקווה שהבלוג יחזור לכתיבה סדירה ביום ראשון, ה-30 בדצמבר.

(יוסי גורביץ)

נהוג לזלזל, במידה ניכרת של צדק, בחבר הכנסת דני דנון. מדובר, בסופו של דבר, במסית כיכרות זול וחסר תחכום, כל כך זול ונחות שהוא כנראה היה מעורר מידה של אי נחת גם ביוליוס שטרייכר. הסתה פרועה נגד הפליטים, שהתגלגלה לפוגרום? דנון היה שם. טענה שהם משתלטים על בתי כנסת (שבפועל ננטשו על ידי בעליהם)? הוא היה שם. טענה חסרת כל בסיס שבדואים חוטפים אלף נערות יהודיות זהובות שיער מדי שנה? נחשו איזה פרצוף דוחה משביעות רצון עצמית קידם אותה למרות הראיות. מי היה האידיוט שהודיע בכנסת שהוא יערוך דיון מיוחד בעקבות הפיגוע בטולוז כי "לא נאפשר לפוגרומים של ראשית המאה ה-20 לחזור לאדמת אירופה", ודרש אחר כך "עונש מוות על רצח שבוצע על רקע אנטישמי"? ניחשתם נכון. מי קרא לרובי ריבלין "סייען של השמאל בליכוד" תוך שהוא מבטיח "להסיר את הנגע השמאלני"? התשובה ברורה. מי הוביל את המסע לחקירה של ארגוני שמאל על ידי מפלגות הימין? נכון.

אני מודע לבעיה שבכתיבה על דנון: כל אזכור של דנון על ידי שמאלנים מחזקים את אחיזתו של דנון בציבור המצביעים של היהודים העילגים הגאים. בקרב כמה קוראים, הטקסט הזה יכול לשמש כקריאה להצבעה עבור דנון.

ובכל זאת, כי היום הניח דנון מטען חבלה מתחת למה שנשאר מהדמוקרטיה הישראלית: הוא דרש מוועדת הבחירות המרכזית לפסול את מועמדותה של חנין זועבי לכנסת. הקריאה לפסילתה של בל"ד כולה כנראה תגיע בהמשך.

עכשיו, הח"מ הוא חסיד קטן מאד של בל"ד בכלל וזועבי בפרט. אני חושב, עם זאת, שזועבי עשתה בחסינות שלה את השימוש המקסימלי המותר – ובדיוק בשביל זה היא הוענקה לה; מטרתה לאפשר לה לאתגר עד כמה שאפשר את המשטר. הייתי שמח לראות חברי כנסת אחרים מהשמאל עושים שימוש דומה בחסינות שלהם (דב חנין ניסה לאחרונה, כשניסה להגיע אל שלושת הפליטים שהורשו להכנס לישראל, אבל נהדף). חסינות היא לא כלי לדיון מנומס; היא מיועדת לאפשר לאופוזיציה לתפקד במצב שבו המשטר שובר פעם אחר פעם את כלי המשחק, כפי שעושה משטר נתניהו בעקביות. הכללים נוסחו בתקופת משטר האופל של בן גוריון, שצריך להזכיר שוב שהיה גרוע משמעותית מכל מה שאנחנו חווים כרגע, תקופה שבה האוכלוסיה הערבית עדיין הייתה מוחזקת תחת משטר צבאי. אני חושב שכל מי שהדמוקרטיה הפרלמנטרית יקרה לו צריך לאפשר לחברי הכנסת מרחב בלתי מוגבל כמעט של שימוש בחסינות שלהם. הנזק מח"כ שישתמש בה כדי לעבור על החוק יהיה מוגבל יותר מהנזק שייגרם מהגבלתה של החסינות.

אבל המטרה של דנון איננה זועבי, לא באמת. המטרה שלו היא אמנם להביא לפסילתה של זועבי, אבל יחד איתה להביא למצב שבו חלק נכבד מהאוכלוסיה הישראלית-פלסטינית יכריז על החרמת הבחירות. חרם כזה, שצפוי מאד, יפעיל לחץ כבד גם על חד"ש ומרצ להמנע מהשתתפות בבחירות. אם הן תצטרפנה לחרם, זה יהיה רווח נקי לדנון: הוא יוכל לומר לבוחריו שהוא בעט את השמאל מן הכנסת. אם הן, או חלק מהן, תסרבנה להשתתף בחרם, יווצר קרע שלא יישכח זמן רב בינן ובין חלק ניכר מהציבור הישראלי-פלסטיני. רווח נקי לדנון בכל מקרה.

לדמוקרטיה הישראלית, פרישת המפלגות הערביות מן הכנסת, כמו גם חלק מן השמאל, תהיה מכה אנושה. מעבר לשלטון ללא מצרים של הימין שינבע מכך, הוא יאלץ את השמאל להתמקד רק במאבק חוץ פרלמנטרי – ומאבק כזה סביר להניח שייגרר לאלימות, מה שיוביל לספירלה כונסת של התנתקות השמאל מהציבוריות הישראלית ולהפך.

צריך להזכיר שבבחירות האחרונות, ועדת הבחירות המרכזית – בתמיכת מפלגת העבודה – פסלה לא רק את זועבי, אלא את כל בל"ד, ולמרבה המזל ההחלטה בוטלה על ידי בג"צ. אמנם, בעבר היו מספר מקרים של פסילת מפלגות לא ציוניות – אל ארד בשנות הששים, הרשימה המתקדמת לשלום (שאושרה גם היא בסופו של דבר ע"י בג"צ) ב-1984 – אבל אנחנו כבר לא ב-1984. שנות השמונים היו שנות עליה בהזדהותם של הפלסטינים הישראלים עם ישראל, הזדהות שהגיעה לשיא בימי ממשלת רבין; אחרי רצח רבין, שממשלתו היתה היחידה בהיסטוריה של ישראל שנשענה על קולות ערביים, עשו כל הממשלות כמיטב יכולתן לשכנע אותם שהם לכל היותר אזרחים נסבלים. פסילה של זועבי או בל"ד כרגע – ודנון כנראה יודע שאנחנו הולכים לבחירות – תוביל לטרגדיה. אם לסמוך על נסיון הבחירות האחרונות, מפלגת העבודה תתמוך בכך.

בפעם האחרונה הציל בג"צ את הדמוקרטיה הישראלית. בכלל לא בטוח שזה יקרה גם עכשיו, או שרצוי שזה יקרה. אחרי הכל, הפיכת הכנסת לאזור ליהודים גאים בלבד תבהיר היטב, לישראלים ולעולם כולו, את מהותו של המשטר הציוני. כרגע הוא עושה בחברי הכנסת הערבים את מה שהוא עושה לשמאל כולו: רודף אותם מבית בעודו מנופף בהם כלפי חוץ כהוכחה לכך שמדובר במשטר דמוקרטי. אני מבין את ההגיון הלניניסטי הזה, שאומר שצריך להיות הרבה יותר גרוע לפני שיהיה טוב יותר.

מצד שני, ללנין זה לא כל כך הלך, בלשון המעטה. ושבירת הכלים הדמוקרטיים כדי להפוך את דנון ודומיו לקול הרשמי של ישראל נשמעת לי בעייתית מאד. אם הייתי יודע איך בדיוק אפשר היה לצאת מזה, אם הייתי משוכנע שהמוני האזרחים יאמרו לעצמם אחרי שנה ומשהו של משטר דנוניסטי שככה אי אפשר להמשיך, שזו לא דמוקרטיה, הייתי אומר ששווה לנסות את זה.

אבל רוב היהודים הישראלים אינם דמוקרטים ולא יראו שום בעיה עם פרלמנט ליהודים פטריוטים בלבד. ומה שהפרלמנט הזה יעשה – אולי לא כדאי לחשוב על זה יותר מדי, במיוחד לאור הפרסומים הזרים על כך שלישראל יש נשק גרעיני. דבר אחד בטוח: האיש שאחראי על הנשק הגרעיני הישראלי, שמשמש כעת כנשיא המדינה, ימשיך לדברר את המשטר החדש.

הפתרון היחיד הוא התעשתות של הכוחות הפרלמנטריים בישראל, שצריכים להבין שיום אחד גם הם ייחשבו לשמאלניים מדי על ידי דנון וחבר מרעיו, שיבלמו את היוזמה של דנון בוועדת הבחירות המרכזית. מה לעשות: פעולה פוליטית צריכה להתבצע על ידי פוליטיקאים. יותר מדי אנחנו מבקשים מבתי המשפט שיצילו אותנו מעצמנו, ושומטים בכך את הקרקע מתחת לתפיסת האחריות של חברי הכנסת. זו, אחרי הכל, הסיבה שדמגוגים כמו דנון מרשים לעצמם להשתולל כך: הרגלנו אותם שיש מבוגרים אחראים שינקו אחריהם.

אנחנו תלויים, אם כן, ברצונם הטוב ובמחויבותם לדמוקרטיה של מפלגת העבודה וקדימה. זה, בלשון המעטה, לא מעודד.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ביום חמישי האחרון, קבעה הוועדה העצמאית של האו"ם בנושא סוריה כי משטר אסד מבצע פשעים כנגד האנושות, וכי פקידים בכירים במשטר שותפים לפשעים האלה. הוועדה הוגבלה משמעותית ביכולתה לדווח על המתרחש בכך שהמשטר מונע ממנה להכנס לסוריה, והיא נאלצת להשען על עדויותיהם של פליטים. ואף על פי כן, חשוב מאד להתייחס למסקנותיה ברצינות: בשורה של מקרים קודמים שהוסכם אחר כך שהיו רצח עם (וזה עדיין לא המצב כאן), העדויות הראשונות הגיעו מפליטים.

הפליטים מספקים תמונה ראשונית בלבד, ועדיין הם מדברים על חורבן נורא. על אלפי הרוגים, על אונס שיטתי כאמצעי להטלת אימה, על עינויים. סדרת הכתבות של ג'ונתן ליטל ב"הארץ" בסוף השבוע תיארה היטב את המתרחש שם. מספר האזרחים שבהם טבח המשטר במהלך השנה האחרונה נאמד באלפים רבים – הרבה יותר, למשל, ממספר האזרחים שהרג צה"ל במהלך האינתיפאדה השניה. המספר המדויק, מטבע הדברים, איננו ידוע, אבל אתר אופוזיציה שנחשב לאמין נוקב במספר 8747; אתר אחר, שגם מצויד במפה, מעריך את מספר ההרוגים כעומד על 9,138. שני המספרים האלה מציינים את ההרוגים הידועים, שמישהו זיהה; סביר מאד להניח שיש מאות הרוגים שלא זוהו. (אני רוצה להודות בזאת לאליזבת' צורקוב על הסיוע שהעניקה לי כאן.)

כל זה לא הפריע למאות תומכי משטר אסד להתכנס אמש (ז') בחיפה, כדי להביע בו שוב תמיכה. בלטו בקהל פעילי בל"ד, ביניהם הח"כ המכהן סעיד נפאע. במקום נכח גם מיודענו מוחמד נפאע, האיש ועלילת הרופאים, והח"כ לשעבר של חד”ש, עיסאם מח'ול. הנוכחים נשאו תמונות של הקצב מדמשק – אמנם, עבו מותני אביו ממותניו – והכחישו מכל וכל שמשהו ראוי לציון מתרחש מעבר לגבול הצפוני. הם דיברו על קונספירציה אימפריאליסטית. אחרים הכחישו שיתכן שאסד רוצח את אזרחיו. כאילו, שלושים שנה לפני חומס, לא היתה חמה.

אני מניח שעמדתי באשר למה שעושים חמושי צה"ל בשטחים הכבושים היא לא בדיוק סוד שמור. ואף על פי כן, הפשעים שמבצע צה"ל לא מתקרבים בחומרתם למה שמבצע המשטר הסורי. עמדתה של בל"ד באשר לפשעים שמבצע צה"ל ידועה. באשר לאלה שמבצע המשטר הסורי – ובכן, פה מפסיקות ההאשמות ומתחילים התירוצים.

מסתבר שיש ערבים שדווקא מותר להרוג. מסתבר שיש חיילים שלהם מותר להרוג ללא אבחנה. מסתבר שיש אמבולנסים שמותר לעכב במחסומים, מסתבר שיש מי שלאו דווקא דחוף שיגיע לבית החולים. מסתבר שיש ערים שמותר להפגיז. מסתבר שיש מי שמותר לו להעלים אנשים. מסתבר שיש מי שמותר לו להפעיל ענישה קולקטיבית. מסתבר שיש מי שמותר לו לענות – צריך רק להחליף את השלט עם שלוש האותיות בעברית במילה הערבית מוחבראת', אולי השנואה ביותר במרחב שלנו, ופתאום הכל בסדר.

צריך יהיה לזכור את זה, בפעם הבאה שבל"ד תנסה לקרוא לנו להצטרף למאבק שלה. יתכן שהמאבק יהיה ראוי, אבל אל לנו להתיר את התפילה עם העבריינים. מי שבעיניו זכויות אדם הן רק כלי במאבק, כלי שנזנח מיד ברגע שצריך להגן על המטרה האמיתית – קרי הלאומניות הערבית הכושלת, הנציונל-סוציאליסטית של הבעת', זו שלה היה עזמי בשארה מסור – לא ראוי ולא יכול לבוא בקהל. האנשים האלה ימכרו אותנו – למעשה, כבר מכרו אותנו.

הן בפעם הבאה שנבוא לדבר על שותפות יהודית-ערבית, נשמע מכל עבר את הגיחוך: שותפות עם נאמני הטבח מחומס? עם האנשים שדם סורי קל בעיניהם כקליפת השום, שלפתע פוצחים בצווחות שבר כשיהודים שופכים דם פלסטיני? שלפתע פתאום גילו שכל המציל נפש, כאילו הציל עולם ומלואו? אתה תומך באסד, יהודון? ולך תסביר שלא, זה לא מה שזה נראה, זה מסובך…

והמבחן הרי יבוא. בל"ד שרדה את פסילתה הקודמת בעור שיניה. מה יקרה כשתבוא פסילתה לדיון מחדש – והיא תבוא, משום שפסילה כזו היא משאת לב של הימין, משום שפסילה כזו עשויה להניא את ערביי ישראל מלהצביע? איך נטבול עם השרץ הזה בידינו? איך נבוא וננסה להסביר, כשינופפו בתמונות אסד הללו מולנו? נוכחותה של חנין זועבי על המרמרה תלבין כשלג – זו היתה פעולה פרלמנטרית לגיטימית, אם גם קיצונית – מול הזוועה המוסרית הזו. איך נדבר על הנזק העתידי לדמוקרטיה, כשהאנשים שעליהם אנחנו מנסים להגן, בשם הדמוקרטיה, התייצבו בזמן המבחן לצד דיקטטור רצחני ונגד עמו?

אין רודן שאין לו בסיס תמיכה. זו האמת ההיסטורית המרה. לאסד עדיין יש כזה – גם בדמשק וחאלב, וכמסתבר גם בקרב ערביי ישראל. לא כולם, רחוק מכך. הפגנות רבות נערכות כנגד משטר אסד. אבל הנהגת בל"ד צריכה לעבור טיהור מסיבי לפני שתוכרז ראויה לבוא בקהל. לא שנראה שטיהור כזה יגיע בקרוב.

ובל"ד לא לבד. בכנס אמש השתתף, כזכור, גם מזכ"ל מק"י, הפלג המרכזי של חד"ש, מוחמד נפאע. העמדה של מק"י היא שהוא ניצב שם כאדם פרטי, שלא מייצג את המפלגה. יאללה, יאללה. המפלגה הכריזה לאחרונה שוב על נאמנותה לצנטרליזם הדמוקרטי, עקרון שקובע שמשעה שהכריזה המפלגה על מדיניות, חברים שסוטים ממנה מתבקשים לעזוב את המפלגה. נפאע סוטה מהקו הרשמי של המפלגה. למה הוא עדיין שם? אחרי הכל, אם הוא היה מתייצב בכנס תמיכה בהתנחלויות, לא היינו שומעים את מה שהוא אומר בגלל הרעש של המראת הטיל הבליסטי שהיה מעיף אותו ממק"י. אסד כן, קצובר לא?

מה גם שהעמדה הרשמית של מק"י בעייתית, בלשון המעטה. מצד אחד, היא מגנה את המשטר ואת רצחנותו – ומצד שני, היא מגנה את המתנגדים למשטר שדורשים סיוע זר במאבקם ומגדירה אותם כ"משרתי אינטרסים זרים וקוראים להתערבות זרה בענייני ארצם […] משתמשים בסיסמאות פלגניות, ודוחים כל יוזמה לדיאלוג, שיחסוך בחיי אדם. […] האינטרס של העם הסורי הוא, שהמשטר הקיים יפסיק את הדיכוי של המחאה העממית הלגיטימית ושל חופש הביטוי, את הירי באזרחים, ואת השימוש בתשובות כוחניות-צבאיות לשאלות חברתיות ופוליטיות פנימיות." וואלה. זה אכן האינטרס של העם הסורי. אבל מה יקרה אם המשטר, משום מה, לא יכיר בכך ויסרב להפסיק את הדיכוי? איך יכולה קבוצה של מתקוממים להתמודד עם צבא מאורגן, שלא מהסס להפעיל את כל מלוא הכוח שלו, ללא סיוע זר? כל זה, כמובן, מבלי להתייחס לנלעגות הטמונה במפלגה קומוניסטית, כזו שאמורה להיות אמונה על אחוות עמים, שלפתע מזועזעת, מזועזעת, מהרעיון של התערבות זרה. איך לומר, אני יכול לחשוב על כמה "התערבויות זרות" שלא טרדו את מנוחתה של מק"י יותר מדי.

מק"י יודעת להיות בהירה מאד, כשהיא רוצה. כשהיא נאחזת בהתפתלויות ישועיות כאלה, כשהמזכ"ל שלה נשאר בתפקידו אחרי השתתפות בכנסי תמיכה באסד, היא צריכה לאבד את אמונם של ישראלים פרוגרסיבים. כל ההישגים החברתיים, ולחד"ש יש לא מעט מהם, מאבדים משמעות ציבורית כשחד"ש חוזרת אל התקופה שבה היתה שפחה נרצעת של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות, וחוזרת על אותן הטעויות עצמן. נפאע, נזכיר, חזר על עלילת הרופאים – עלילה שברית המועצות עצמה, בימיו של חרושצ'ב, התייחסה אליה כאל עלילה. הוא סטליניסט, וכל זמן שהוא יישאר שם, וכל זמן שמק"י תמשיך בקו ה"כן ולא" שלה בסוריה – כן לאסד, לא להתקוממות עממית חמושה – צריך להתייחס אליה כאל מפלגה סטליניסטית, ולנהוג בהתאם. משפט ההיסטוריה יהיה אכזרי. מק"י, למרבה הצער, כבר רגילה לכך.

(יוסי גורביץ)