עקבתי בלב חצוי אחרי המאבק של עובדי "מעריב" להשרדות. בלב חצוי – כי מצד אחד, אנחנו צריכים, בתוך מתקפת התעמולה של לשכת ראש הממשלה שנמשכת חודשים ארוכים, כל כלי תקשורת; וכי לעולם אין לשמוח על אובדן מקומות פרנסה. אבל. "מעריב" שימש בשנים האחרונות את הימין הישראלי, לעתים כאידיוט מועיל ולעתים כראש המקהלה. השבר התחיל, אולי, כבר ב-1984, כש"מעריב" קיבל את הצילומים של אלכס ליבק, שהוכיחו ששני פלסטינים הורדו חיים מקו 300, מה שחשף את השקר הרשמי של הצבא והשב"כ, אבל סירב לפרסם אותם. כלומר, בחר להיות מה שנתפס בעיניו כפטריוט ולא להיות עיתון. בשנים האחרונות, דרדר "מעריב" את השיח הציבורי פעם אחר פעם: החל מקמפיין "איפה הבושה" הנלעג, עבור בהפצת שנאה בלתי פוסקת כלפי הפליטים, עבור בהיותו כלי שרת של "אם תרצו" ומועצת יש"ע, ואולי השיא היה כאשר "מעריב" התמכר לקמפיין הימין ורמז בגסות שאסירים פלסטינים לומדים על רצח עם לא כדי ללמוד את הלקחים אלא כדי לקבל את הידע הטכני הנדרש. לא היה בלוף ימני ש"מעריב" לא קידם.

בחוד החנית עמד בעשור האחרון בן דרור ימיני. הבלוג הזה עסק בו, בהטיות ובשקרים שלו, לא מעט. יש שיאמרו, הרבה יותר מדי. אבל לדעתי ימיני חשוב, בדיוק בגלל התפיסה שלו – שמקובלת על לא מעט אנשים – שהוא ניצב במרכז המפה הפוליטית, בעוד שהוא בעצם איש ימין, לעתים איש ימין קיצוני (הוא מהרהר בטרנספר מדי פעם), ובשל התפיסה שלו שישראל מוקפת על ידי ארגון רב זרועות, שטני, שידו בכל ויד כל בו ומטרתו היא חיסולה של ישראל באמצעות "דה לגיטימציה." כל ביקורת על צה"ל, ובשנים האחרונות כל טענה כאילו יש גזענות בישראל, היא מבחינתו של ימיני הוכחה לאנטישמיות או שנאה עצמית ולשותפות, מודעת או לא, בקנוניה אפלה.

עם זאת, נראה לי שמבלי משים, ימיני חצה את הגבול באחד הטקסטים האחרונים שלו. הוא התייחס להרשעתו החלקית של ראאד סלאח בהסתה, ולזיכויו ממה שאכן נראה כמו חזרה ערמומית על עלילת הדם הקלאסית.

על זה צריך לומר כמה דברים. קודם כל, ימיני לא במצב לדבר על עלילות דם. הוא פמפם במרץ את העלילה של הימין האירופי על כך שכל מעשי האונס באוסלו בוצעו על ידי מוסלמים. כלומר, ייחס לקבוצה דתית ממוצא אתני זר נטיה לאונס – אונס שנרמז בגסות שהיה של נשים לבנות, והעלילה הזו מהדהדת את העלילות הקלאסיות של הקו קלוקס קלאן. היא שימשה את הרוצח הימני, אנדרס ברייויק, להצדקת מעשי הטבח שלו. יש רק בעיה אחת: לעלילה הזו אין בסיס. משטרת אוסלו אומרת שלהד"מ.

ימיני כותב שראאד סלאח הפיץ עלילה, "בדיוק כמו המופתי לפניו, על כך שישראל מתכוונת להרוס את מסגדי הר הבית." וואלה. האם ישראל לא מתכוונת להרוס את מסגדי הר הבית? בתפקיד שר הכלכלה של מדינת ישראל יושב אדם שהכריז שהוא גאה בחבר המפלגה שלו, שהודיע על כוונתו לפוצץ את המסגדים, ושאף מעסיק כעוזר אישי את נתן נתנזון, אחד מחברי המחתרת היהודית שקשרה לפוצץ את המסגדים. לפני שמונה חודשים, הודיע שר השיכון של ממשלת ישראל שהוא מתכוון לבנות את בית המקדש, וכידוע הדבר יצריך שינויים מסוימים במצב הצבירה של מבנים שכבר נמצאים עליו. הוא נותר בתפקידו. שורה של בכירים בליכוד – שבניגוד למה שנהוג לחשוב, איננה מפלגת אופוזיציה אלא מפלגת השלטון – הביעו תמיכה בבניית בית המקדש, ורונן שובל, שלטענתו הוצע לו תפקיד ראש לשכת ראש הממשלה, מדבר שוב ושוב על הצורך לבניית מקדש.

אז לא, אין עדיין תכניות אופרטיביות, כפי שאין עדיין רשמית תכניות לספח את הגדה, אבל האם באמת אפשר לטעון שישראל לא מתכוונת להרוס את הר הבית? אם כן, מה עושים כל הטיפוסים האלה בתפקידים בכירים? למה הם לא נבעטים, בקלון ובשחוק, מהחיים הפוליטיים כפסיכים מסוכנים?

מילא זה: זה פשוט הסגנון הרגיל של ימיני. אבל אז מגיעה המנה העיקרית:

"אבל נדמה שהשכל הישר מסרב לקבל את העובדה שביום שבו ייצא סלאח מהכלא, הוא ימשיך בדיוק באותה הסתה אנטי-ישראלית, אנטי-ציונית ואנטישמית – תוך כדי מציאת ניסוחים שאולי יפטרו אותו מכתב אישום נוסף. השכל הישר מסרב לקבל שמסית כמו סלאח, שממשיך את דרכו של המופתי הנאצי, ושתורתו היא תורת החמאס, ימשיך בעוד שמונה חודשים בדיוק במקום שבו הוא הפסיק עם כניסתו לכלא. […] ישראל היא דמוקרטיה. סלאח הוא אזרח ישראלי. עד גבול מסוים ישראל צריכה להיות גאה בכך שהיא מאפשרת חופש ביטוי שכולל דברי הסתה. אבל סלאח, שוב ושוב, עובר את הגבול. לפני שההסתה שלו תצמיח עוד פיגוע התאבדות, צריך למצוא דרך למנוע מהאיש הזה את המשך חופש הפעולה."

הופה. פה זה כבר משהו אחר לגמרי. פה, ימיני דורש לסתום את הפה למישהו עוד לפני שהוא עשה משהו. אני לא מחסידיו של ראאד סלאח ואני רואה אותו כסוג של שמואל אליהו מוסלמי – חשוב לציין שבניגוד לסלאח, שמואל אליהו לא נעצר ולא הועמד לדין – אבל מה בעצם רוצה כאן ימיני? למה הכוונה ב"תוך כדי מציאת ניסוחים שאולי יפטרו אותו מכתב אישום נוסף"?

המשמעות הפשוטה של "מציאת ניסוחים שאולי יפטרו אותו מכתב אישום" היא "עמידה בתנאי החוק." ימיני רוצה שנעמיד לדין מטיפים מוסלמים לא משום שהם עברו את הגבולות של הסתה בלתי חוקית, אלא משום ש… שמה בעצם? שהם אומרים דברים שלא מוצאים חן בעיניו? ומה פשר "צריך למצוא דרך למנוע מהאיש הזה את המשך חופש הפעולה," אם הפעולה שלו חוקית? האם ימיני מדבר על מעצר מנהלי? העלמה של ראאד סלאח?

ימיני אומר שסלאח אחראי לפיגוע התאבדות. וואלה. הייתי רוצה לראות את הראיות, אבל לפני זה, אני אציין שיש שורה של רבנים – הבולט ביניהם הוא דב ליאור אבל יש גם אחרים – ששמם נקשר בהסתה לטרור, הן כנגד פלסטינים הן כנגד יהודים. הרב ישראל רוזן פינטז בפומבי על מחתרת שתפגיז את רצועת עזה, בסיוע שקט של צה"ל והרחק מהשמאלנים; זה היה הרבה יותר בוטה מהדברים שאמר סלאח, אבל רוזן לא הועמד לדין, ודאי שלא הורשע. כלפיהם, ימיני לא דורש ש"נמצא דרך למנוע מהאיש הזה את המשך חופש הפעולה." הם יהודים, אחרי הכל, וציונים טובים.

אז אחד העיתונאים הבכירים בישראל רוצה לסתום לאנשים אחרים את הפה, גם כאשר הם עומדים בתנאי החוק. זה מצטרף לשורה של טענות אחרות של ימיני נגד חופש הביטוי והמידע, כמו למשל כשיצא בשצף קצף נגד עתירתה של עמותת "גישה", שהביאה לחשיפת משטר הכמעט-הרעבה של צה"ל ברצועה. ימיני טען אז שחשיפת המידע הזה – מסמכים של גוף ציבורי, כן? – היא "חשיפת מסמכים שנועדו, אך ורק, לתעמולת זוועה נגד המדינה."

אז, עם כל הכבוד, כל זמן ש"מעריב" מעסיק אנטי-עיתונאי כמו ימיני, מי שדורש לסתום, בדרך לא דרך, את פיותיהם של יריבים אידיאולוגיים ומי שנכנס להתקף זעם כשאחרים עושים את העבודה שהוא נמנע מלעשות וחושפים את מדיניותה השנויה במחלוקת של הממשלה, אני מתקשה לתמוך בו. יש לדמוקרטיה הישראלית די אויבים גם בלעדיו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה, ואני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

אתמול (ו') פרסם "מעריב" כתבה ארוכה, שמטרתה המסתמנת היא לשנות את הוראות הפתיחה באש של חמושי צה"ל בגדה כך שכדי להגן על כבודם העצמי הם יוכלו לפגוע בפלסטינים ביתר קלות. בחינה של הכתבה הזו – שכזכור, נראית כחלק מקמפיין מתוזמר של ארגון ההונאה הפוליטית "אם תרצו" – יכולה ללמד אותנו לא מעט על המיתוסים שחמושים ציונים מספרים על עצמם, ולהסביר למי שעוד לא הבין מדוע כל מי שרוצה לשמור על שרידים של מצפון צריך לברוח משירות בצה"ל כמו ממגפה.

התפיסה המרכזית של הכתבה היא שהחמושים לא מסוגלים להגן על עצמם מול פורעי חוק פלסטינים, כי הם חוששים שיצלמו אותם, מה שיוביל אחר כך להליכים משפטיים נגדם. את שתי הנקודות האלה – מי הוא פורע החוק, והאם יש אכן סכנה ממשית להליכים משפטיים נגד חמושים – נבחן בפרוטרוט אחר כך. נתחיל בשאלה של מה מוכנה כתבת "מעריב", חן קוטס-בר, לקבל כהתנהגות נורמטיבית של חמושים.

מסתבר שלקוטס-בר – ולעורכים שלה, ולמי שמתזמר את הקמפיין הזה – אין בעיה עם פשעי מלחמה בדמות שימוש במגנים אנושיים. אחד החמושים שהתראיינו לכתבה, מ' – שכמסתבר אמיץ מאד מול צעירים פלסטינים אבל אומץ להזדהות בשמו האמיתי אין לו – אומר ש"היינו צריכים לשמור על הציר פתוח. זאת הייתה המשימה. התחלנו לבצע נוהל שכן בגרסה קצת שונה. עצרנו כלי רכב, אך ורק פלסטיניים, שנעו על הציר. יש שם גם רכבים יהודיים שנוסעים. בכל פעם שזרקו אבנים לכביש היינו מעמידים טור של רכבים פלסטיניים, ואז אם האבנים מגיעות לציר הן פוגעות ברכבים שלהם. זה הגיע למצב שנהגים פלסטינים היו צריכים לעלות את הגבעה ולצעוק על מי שזורקים אבנים. עכשיו, אנחנו היינו צריכים לבחור בין המכוניות, את מי אני עוצר ואת מי לא. לי זה עשה הרגשה מאוד לא נעימה. למכוניות עם ילדים קטנים אפשרתי לנסוע. חס וחלילה, לא רציתי שיקרה משהו לילד קטן. כמובן שאני לא רוצה שמישהו ייפגע".

החמוש המוסרי יותר מהחמאס, מ', לא רוצה שילדים ייפגעו. בכך הוא עונה על הקריטריונים הנמוכים ביותר של המוסר האנושי. עם פגיעה בפלסטינים בגירים, עם שימוש בהם כמגנים אנושיים – זו משמעות הביטוי המכובס "נוהל שכן" – דווקא אין לו שום בעיה. מותר להניח שלמ' היתה בעיה רצינית עם שימוש ביהודים כמגנים אנושיים (נניח, מול מיידי אבנים מקרב המתנחלים, תופעה נפוצה מאד שבמקרה שלה משום מה לא מדברים על כך ש"אבן היא נשק קטלני"), כי הוא היה מזדעזע מעצם הרעיון שמישהו ישתמש בבני אדם כמגן אנושי. העובדה שלמ' – והוא לגמרי לא לבד בכך – אין שום מעצורים כאלה לגבי שימוש בבגירים פלסטינים אומרת כל מה שצריך לומר על מה שהוא חושב על מעמדם כבני אדם. כאן גם המקום להזכיר שעל פי המשפט הבינלאומי, תפקידו של צבא הוא להגן על האוכלוסיה הנכבשת ושפגיעה באוכלוסיה מוגנת היא פשע מלחמה – כך, ובלי כל הגזמה – אבל כל מה שהיה לקוטס-בר (ולעורכים שלה) לומר על הדברים של מ' הוא משפט קצר: "כזכור, נוהל שכן נאסר בבג"צ." כלומר, קוטס-בר (והעורכים שלה) יודעים שמ' הוא פושע; בלי יותר מדי מחשבה, הם גם יכלו להבין שהוא פושע מלחמה; ואף על פי כן הם נותנים פתחון פה ניכר לפושע מלחמה, בלי לציין במפורש את העובדה הזו.

נתחיל בשאלה המרכזית: שוב ושוב מתייחסים בכתבה לפלסטינים שמנהלים מאבק נגד החמושים כאל "מפירי סדר" ולאירועים עצמם כ"הפרות סדר." כל אדם מצפוני צריך לטעון שמי שמפר את הסדר הם החמושים של צה"ל. בגדה יש שתי מערכות חוקים: אחת לאוכלוסיה שישראל העבירה לשם, והיא מערכת החוק הישראלית; והשניה היא מערכת חוק צבאית, שנכפתה על התושבים בכוח כידונים, שהיא אחת הדראקוניות ביותר בעולם, שמשתמשת בתקנות שעת חירום שמנחם בגין כבר הגדיר כגרועות מהתקנות הנאציות, ושכמובן לפלסטינים לא היתה דריסת רגל בחקיקתם. כל הרעיון של לגיטימיות של חוק נובע מהסכמת הכפופים לו, או במישרין או כמקובל יותר, באמצעות נציגיהם. לחוק שנכפה בכוח הזרוע על אוכלוסיה שלא קיבלה את הלגיטימיות שלו אין כל תוקף, לא מוסרי ולא חוקי. ניתן להצדיק חוק צבאי, בדוחק, בתנאי שמשך השימוש בו מוגבל לתקופות קצרות וכשמטרתו היא מניעת אנרכיה במשך הזמן שבין הכיבוש ובין החזרת השלטון האזרחי התקין. בעוד כשלושה שבועות, נציין 46 שנים למשך הזמן שבו ישראל מפעילה את החוק הצבאי על אוכלוסיה שלא מכירה בו. יתר על כן, רק מי שמתעקש לא להתבונן במציאות יכול עוד לטעון שיש איזושהי סיבה לשהותם של החמושים בשטח כבוש שאיננה סיפוח זוחל שלו. המסקנה המתבקשת היא שמי שמפר את הסדר הטבעי אינם המתקוממים, אלא הכובשים שלהם. החמוש, לא המתקומם, הוא הפושע.

נקודה מרכזית שניה: החמושים מדברים שוב ושוב על הפחד שלהם מכך שהם יועמדו לדין בשל חריגה מן הפקודות. זו טענה שעל פניה היא משונה: כל מה שמבדיל צבא מכנופיה הוא שצבא פועל על פי פקודות כחוק, שיש בו משמעת ושמי שעובר על הפקודות – ודאי אם בכך הוא פוגע באוכלוסיה מוגנת – מועמד לדין. במציאות המעוותת שקיימת במוחם של החמושים ושל חלק ניכר מהאוכלוסיה ששלח אותם – פלח האוכלוסיה שאליו פונים קוטס-בר (והעורכים שלה) – עצם הרעיון שחמוש עשוי לעמוד לדין על פעולה אלימה הוא חריגה מסדרי הטבע.

אבל האם למיתוס שחמושי צה"ל צפויים להעמדה לדין על ימין ועל שמאל יש בכלל בסיס? קצין בכיר שמרואיין בכתבה אומר ש"חיילים שמגיבים, אפילו אם הם טועים בשיקול הדעת, מקבלים גיבוי מלא. המיתוסים האלה שחייל צריך עורך דין – אין להם על מה להתבסס." מי שעקב אחרי שורה של מקרי הרג שביצעו החמושים בגדה – הריגתו של מוצטפא תמימי, על ידי חמוש שירה בו מתוך ג'יפ ממוגן; מחמוד מוחמד דראגמה, שנורה משום שהחזיק בקבוק שתיה; "פיגוע הקלשון" שהפך ל"פיגוע מזרק" ושגבה את חייהם של שני בני 18; עומאר אל קוואסמה, שהעובדה שהתיישב במיטתו שבביתו הספיקה לחמושים להרוג אותו (ולתקשורת הישראלית לדווח שהחמושים "השיבו אש"), ויש עוד לא מעט – לא יכול שלא להסכים עם המסקנה הזו. כל זמן שחמוש ישראלי מסוגל לספק איזשהו סוג של תירוץ סביר למחצה, הסיכוי שהוא יועמד לדין הוא אפסי.

בדיקה אמפירית של הנתונים, שביצע ארגון "יש דין" – גילוי נאות: הח"מ כותב עבורו כפרילאנסר בלוג בתשלום – מעלה (זהירות, מסמך) – שאף שבשנת 2012 הוגשו כ-240 תלונות למצ"ח כנגד חמושי צה"ל, ואף שבמצ"ח פתחו ב-103 חקירות (ביניהן 25 חקירות על תלונות שהתקבלו עוד ב-2011, מה שמראה על מידת הרצינות של חקירות מצ"ח), שיעור ההעמדה לדין של חמושים בשנת 2012 עומד על אפס (0%). ב-2011, השיעור עמד על אחוז אחד; ב-2010, על שלושה אחוזים; וכך גם ב-2009. ב-2008 היה השיעור גבוה ביחס, שישה אחוזים, אבל בשנה הקודמת הוא היה שלושה אחוזים. אלה, צריך להדגיש, כתבי האישום שהוגשו בעקבות חקירות מצ"ח – כאשר זו האחרונה עושה מאמצים ניכרים לא לקבל תלונות של פלסטינים (כאמצעי מנע, אין לה בסיס בגדה המערבית, נקודה שעליה עמד גם דו"ח טירקל האחרון), וכאשר יותר ויותר פלסטינים כבר מבינים שאין טעם בכלל להגיש תלונות. מצ"ח, יש לציין, מסתפקת לעתים קרובות בגביית עדותם של החמושים המעורבים או חמושים אחרים, ועושה כמיטב יכולתה כדי שלא לגבות עדויות מפלסטינים או מתנדבים ישראלים או בינלאומיים.

היללות של חמושי צה"ל, הטענות ש"כל חייל צריך ללכת עם עורך דין," ותיקות מאד: אני זוכר אותן עוד מהאינתיפאדה הראשונה. הן לא פסקו מאז, ולפני חצי שנה התלוננו חמושי צה"ל שהמצלמות הן "הקריפטונייט שלנו." אבל בדרך כלל התלונות האלה מגיעות כתוצאה ממה שהחמושים טוענים הוא כבילת ידיים מבצעית, מניעת הפעלת כוח מופרז לצרכים מבצעיים וסיכון חיים מוגזם של החמושים עצמם. כפי שראינו במקרה של החמוש מ', החמושים לא מסכנים את חייהם ומעדיפים לסכן את חייהם של בלתי מעורבים. אבל מה שבולט בכתבה של קוטס-בר הוא שהחמושים מתלוננים שוב ושוב לא על סכנה, אלא על פגיעה בכבודם. הפלסטינים, ימח שמם, לא נותנים לחמושי צה"ל את הכבוד שאלה סבורים משום מה שמגיע להם.

אומר אחד מהם, קצין שריון אמיץ שמסתתר מאחורי האות ל', ש"אנחנו מנוטרלים לגמרי. אנחנו חיילים עם נשק, חמש מחסניות, והידיים שלנו אזוקות מאחור. אנחנו לא מורשים להגן על עצמנו ברמה הכי בסיסית." וזו אחת הבעיות: ל' חושב שהוא חייל. הוא לא. הוא קלגס שתפקידו לדכא אוכלוסיה כבושה. הוא חושב שכאשר הוא מגיע כדי לפזר הפגנה של תושבים שמוחים על הנוכחות שלו, הוא "מגן על עצמו." אם הוא היה רוצה להגן על עצמו, הוא היה יכול להשאר בבסיסו: הוא לא בא לשם כדי להגן על עצמו, הוא בא כדי לדכא התקוממות. אל האמת הזו החמוש האמיץ ל' לא מוכן להישיר מבט.

אחרים מדברים על כך שבגלל שהם לא יכולים לפצפץ את גולגלות הנערים שמולם, הם "מתביישים ללבוש מדים", הם טוענים שהם "מושפלים." שוב ושוב חוזרים דימויי הגבריות הפגועה: החמושים מרגישים "אימפוטנטים" או "מסורסים." בקיצור, מישהו דרך על הכבוד הגברי שלהם ועכשיו חייהם אינם חיים עד שמישהו ישלם על זה.

מכל הסיפור הזה יש כמה מסקנות. קודם כל, תפיסת המוסר המקובלת של החמושים היא זו של חברי כנופיה. כשפוגעים בכבוד שלהם צריך להגיב, והאויב הגדול הוא שרידי שלטון החוק. שנית, שצריך לתהות כמה מהנפגעים בקרב הפלסטינים לא נפגעו – כפי שטענו החמושים לאחר מעשה – משום שהם היוו סכנה כלשהי, אלא משום שהאגו השברירי של חברי הכנופיה בירוק נפגע; כמה מהם מנצלים את חוסר האכיפה כלפיהם כדי לפרוק את תסכוליהם על אנשים שלמרבה זעמם אינם מוכנים לכוף מולם את ראשם.

שלישית, כפי שכתב דימי ריידר, "מזל שכנראה גם צה"ל מבין שאש חיה נגד זורקי אבנים תחזור לחיילים כבומרנג. אחרת אני נחרד לחשוב כמה דם היה על ידיה של כתבת מעריב חן קוטס-בר." אחד הסוגים של פשע מלחמה הוא הסתה לביצוע פשעי מלחמה. אם, כתוצאה מהקמפיין שקוטס-בר מפמפמת, מספר הנפגעים הפלסטינים יעלה, בהחלט יתכן שקוטס-בר תכנס לקטגוריה הזו – ואני רוצה להבטיח לה שאם היא חושבת שחלקה בהתרת הדם הזו יישכח, היא טועה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)