החברים של ג'ורג'

קצת כואב לעקוב אחרי שקיעתו הקבועה של מעריב, שהיה פעם – לפני שנולדתי, אומרים – עיתון ראוי. אם היה ספק בכך שהעיתון גווע, הידיעה הזו מאתמול – קראו אותה בקפידה, זה לא יקח יותר מדקה – הסירה את הספקות.

מה היה לנו פה? ידיעה שגורעת מסך הידע האנושי, שמעליבה את האדם החושב, ושהצליחה להגיע למצב צבירה חריג: ידיעה שהטוקבקים שלה, ברובם, הגיוניים יותר ממנה עצמה.

לא נכנס עכשיו לכל ערמת הפרכות שנמצאת שם. לידיעה הזו יש רק הגיון אחד: נסיון להגדיר את האויבת החדשה של עם ישראל, בר רפאלי, כמי שמשתפת פעולה עם מגזין נאצי. עבדכם הנאמן היה מעדיף לא לשמוע על בר רפאלי, או על דוגמניות אחרות, אבל התקשורת הישראלית, שופר קבוע של הממסד. מאלצת אותו. היתה ההתנפלות עליה של האלוף הכושל ממלחמת לבנון, אבי מזרחי – ההוא שקרא לחיילים לבזוז במקרה שהוא ופקודיו לא מצליחים לארגן להם אספקה – והיו ההדלפות המרושעות כנגדה מרשות המיסים. בקצרה, הרשויות התירו את דמה, ומעליב – כפי שכינו אותו בשעתו כמה מעובדיו – ניסה להדחק לחגיגה.

ככה זה עובד בישראל 2010: יש כתב ויש עורך שחשבו ברצינות שיצליחו לקושש הצלחה קטנה בכך שיקשרו את רפאלי לנאציזם בגלל בלונדינית "בעלת מראה ארי" שהצטלמה על רקע מטוס קרב ישן שטייסו הפיל כמה מטוסי קרב נאצים – תמונה שלא נכנסה למגזין שבר הצטלמה אליו.

יצוין שאלו שמתנגדים לכך שרפאלי מצליחה למרות שלא שירתה בצה"ל ולמרות שהיא מעדיפה לשלם מיסים במקום פולשני פחות, בדרך כלל גם תומכים בהרחבת זכות ההצבעה בישראל לאנשים שחיים במקום פולשני פחות, לא משלמים מיסים ולא ממלאים את חובת השירות במילואים. הכוונה, כמובן, לחוק לדחיקת רגלי הלא יהודים, המכונה במקומותינו החוק להרחבת זכות הצבעה לישראלים הגרים בחו"ל.

* * * * *

אני חושד שזה לא מקרה שהגבב הזה התפרסם במעליב. רוח המפקד של העיתון, מזה זמן רב, היא מסע צלב עם כל מה שלא מתיישר עם הציונות הישנה והרעה. הדברים הגיעו לשיא בכיסוי של מעריב ל"דו"ח" של "אם תרצו". על "אם תרצו" עצמה, כבר כתבה עדי אלקין את כל מה שצריך לכתוב. ראוי לשים לב לסעיף העשירי במצע התנועה, שקובע שישראל היא "מדינה יהודית", ולא "יהודית ודמוקרטית". זה לא מרכז, זה ימין פייגליני. מעניין אם בן כספית טרח לקרוא את זה. על הפרכות בדו"ח כבר כתב (והוא צפוי להוסיף ולכתוב) היטב נמרוד אבישר.

כמובן, מעליב לא עומד לבדו במאבק בכל מי שחושב אחרת מהמרכז וימינה: באתר המסונף לגל"צ פורסמה השבוע קריקטורה אנטישמית למדי, עם רמיזות קלות להסתה לרצח. היא עמדה באתר כיממה, ואז הוסרה ממנו. אפשר לראות אותה כאן. קריקטורה אנטישמית, אמרתי? סליחה, היו שם לפחות שתיים. גל"צ, כזכור, היא התחנה ששדרניה ייחלו לתקיפה פיזית של אנשי "שוברי שתיקה".

דו"ח שהוגש לאחרונה למשרד החוץ מתלונן על "רשת דה לגיטימציה" עולמית כנגד ישראל. באירוניה חריפה, הדו"ח הוגש לדני איילון, שהוא והשר שלו הם פרסומת מהלכת לחוסר הלגיטימיות של ישראל. הדו"ח קובע שיש טשטוש בין "דה לגיטימיציה" של ישראל ובין "ביקורת לגיטימית" עליה. הוא מצפה שנאמין שדווקא ליברמן ואיילון הם אלו שיעמדו על ההבדלים הללו.

במקביל, צה"ל ויחידות שנאת הזרים – אה, סליחה, גירוש הזרים – של משרד הפנים מנהלים מסע רדיפה כנגד פעילי שמאל בינלאומיים בלתי אלימים. בתוך מה שהוא רשמית ישראל – שייח' ג'ראח – עוצרים קלגסי המשטרה עשרות פעילי שמאל, למרות שבתי המשפט משחררים אותם פעם אחר פעם, ומסבירים שהמעצר בלתי חוקי.

ראש ממשלתנו הנועז נשא נאום עלוב מהרגיל – בניגוד למקובל, מעולם לא התרשמתי מהרטוריקה שלו; הרפובלקניות האמריקנית לא עוברת טוב בתרגום, לפחות לא אצלו – ובו הזהיר מפני החשש שהצעירים הישראלים גדלים להיות "קוסמופוליטיים". ואפשר שבמילה הזו, הכל מתחבר.

"קוסמופוליט", כזכור, הוא הכינוי הסובייטי ל"יהודים". הבה נסתכל על התפיסות שמקדם המרכז הישראלי למי שמעז לחשוב אחרת: אנשים חסרי שורשים. אינטלקטואלים. מופעלים על ידי כוחות זרים. לא מתחברים או בלתי שייכים ל"עם". מופקרים מינית/מתוסכלים מינית/ הומוסקסואלים/בעלי רצון לקיום יחסי מין עם ה"צד השני" (רק במקרה של נשים). הבה נסתכל על המאשימים: אנשים הדוגלים במיליטריזם ובהוקעת מי שמתנגד לו (למשל, המקרה שאירע לאחרונה בגימנסיה הרצליה); אנשים המאמינים בלאומיות "אורגנית", כלומר לאומיות-דם ולא לאומיות אזרחית; אנשים שעצם המחשבה של קהילה אזרחית שנמצאת מעל ליחסי הדם מחרידה אותם; אנשים שהתפיסה שלהם של יהדות היא מהותנית, כלומר תפיסה שאומרת שמיהדות משחרר רק המוות, שהיהדות היא משהו שעובר בדם, שאי אפשר לעזוב; התפיסה שיהודים הם, במהותם, "תלושים", חסרי מולדת, אוהבי נוחות וממון (תפיסה שמופיעה אפילו בדבריו של נתניהו).

הימין הישראלי, בקצרה, מפגין את כל הסימנים של אנטישמיות קלאסית. זה היה נכון לפני שנים, זה נכון גם עכשיו – ובינתיים, הוא הדביק גם את מה שפעם היה המרכז. שנאת היהודים של הציונות, הבוז שלה ל"אבק האדם" של עיירות מזרח אירופה, הקנאה שלה בקוזאקים "הבלתי מתוסבכים", האנטי-אינטלקטואליות והאנטי-עירוניות שלה (ויהודי אירופה, הרי, היו מיעוט אורבני ואינטלקטאולי), שנאת המין האנושי שינקה מהיהדות – כל אלה חוזרים עכשיו לשורשיהם. לא במקרה הימין הציוני והנאצים הסתדרו כל כך טוב.

למה נדדה האנטישמיות מהימין למרכז? בגלל שעולמו של המרכז הציוני קורס. העבר, על פלסטין שנמחקה ועל המסגדים שמוטטו, על עריו וכפריו המתים, מסרב לעשות את שלו וללכת. את הסיכוי היחיד לפתרון הסכסוך, רעיון שתי המדינות, הצליח הימין – בסיוע בשתיקה מהמרכז – לקבור. מה שנותר הוא דרום אפריקה: הציונים, גם ציוני המרכז, צריכים לבחור אם הם רוצים לחיות במדינת אפרטהייד או אם יש בהם את האומץ לעבור אל המדינה שמעבר לאפרטהייד. הבעיה היא שלצד הפלסטיני אין, וככל הנראה לא יהיה – מדובר באספסוף מוסת אפילו יותר מהישראלי – נלסון מנדלה.

לא במקרה, כפי שהעיד יפה תום, חודר האפרטהייד לשיח הישראלי. אנחנו בשלב "הקרוקודיל הגדול", ואפשר כבר לראות את הסוף. הבעיה היא לא "תנועת הדה לגיטימציה": הבעיה היא העדר הלגיטימציה. ישראל מנהלת מדיניות של כיבוש, דיכוי, סיפוח ושקר מזה 43 שנים כמעט, רוב ימיה. היא בנויה על בתי קברות דרוסים של פלסטינים, על חוקי עוול וגזילת אדמות, על תפיסת "עם נבחר" שהיתה מקובלת גם בקרב האפריקנרים. זו הבעיה: ארגוני השמאל הם רק ייצוגה של הבעיה. שני עשורים כמעט אחרי קריסת האפרטהייד, מתחילה ישראל לקלוט שהיא הבאה בתור. שהיא איבדה את אהדת העולם ואפילו את אהדתם של חלק ניכר מיהודי העולם. שקלף השואה כבר שחוק מרוב הפעמים שהשתמשה בו.

והרוב הציוני, כמו הרוב האפריקנרי בשעתו, מגיב באותו אופן: הוא מקצין ימינה. הוא דוחה את העולם. הוא מחפש לו שעיר לעזאזל – וכמו כל אנטישמי טוב, גם מוצא אותו. זה אירוני הרבה יותר כשמדובר בישראל. ואולי בעצם לא: הלורד רוטשילד הסביר בשעתו להרצל שהוא מתנגד למדינה יהודית, משום שזו תהיה מדינה דכאנית, צרת אופקים, שתרדוף את המיעוט הלא יהודי.

חבל שלא הקשיבו לו. הוא אולי לא כתב את "אלטנוילנד", אבל הוא תיאר את פניה של ישראל העתידית הרבה יותר מהרצל.

(יוסי גורביץ)