שמואל אליהו, רב שמושך משכורת מהמדינה, קורא לאנוס שבויות

כנראה שאחרי פרשת רב האונס אייל קרים, זה כנראה לא צריך היה להפתיע, אבל זה מזעזע כל פעם מחדש. רוחמה וייס חשפה היום (א’) פסיקה ישנה (מ-2002) של שמואל אליהו, שבה הוא מצדיק אונס שבויות ולמעשה מחייב אותו. עמכם הסליחה, אבל יהיו הרבה ציטוטים בהמשך; וכנראה שצריך להוסיף אזהרת טריגר אונס.

תלמיד ישיבה התייסר בשאלת אשת יפת תואר, וכל העסק של אונס נראה לו בלתי מוסרי. מיד התייצב שמואל אליהו כדי לנזוף בו ולומר שאין דבר מוסרי יותר מאונס בזמן מלחמה. הנה חלק מדבריו (העלגות במקור):

“כך הוא החייל הזה? בוער לו כשהוא רואה יפת תואר!!

לא יפה לחשוב על יפת תואר – אבל הוא כזה.

עכשיו הוא צריך להלחם ואתה לא צריך להטיף לו מוסר!! תעשה את זה בבית לפני הלחימה ולא עכשיו באמצע הלחימה. אל תחליש את רוחו!!

אם תאסור עליו יפת תואר והוא יהיה שבוי בקסמה החיצוני הוא יהרהר בה ועלול להגיע למצב שבו עם ישראל יכשל. מה תרוויח? שאלפי נשים יהודיות ייאנסו על ידי רשעים ארורים.”

כלומר, יש כאן מדרון חלקלק. אם לא נניח לחייל היהודי החרמן לאנוס את האשה שהוא שובה, זו רק שאלה של זמן עד שהאויב יאנוס לא אשה אחת אלא אלפי נשים יהודיות. שהדי במרומים שלא הצלחתי להבין את ההיקש הלוגי הזה, כמו גם את ההנחה שחייל שלא אונס הוא בהכרח חייל גרוע יותר.

אחר כך מסביר אליהו שבעצם, לגמרי יתכן שהשבויה פיתתה את האנס שלה:

“אם מתברר ללוחם שלנו שהוא נפל בשבי של יפת התואר (שאולי התקשטה במיוחד להפיל אותו ולהפליל אותו ואולי לא).”

אליהו כנראה חושב כאן על פרשת נשות מדין ופנחס הכהן. כידוע, חזקה היא שנשים לא יהודיות זוממות להפיל יהודים כשרים ולגרום להם לחטוא – מעין דמות ראי של התפיסה שיהודי תמיד שואף לאנוס נשים אריות.

ואז אליהו מציין שמצבה של השבויה מעולה בעצם:

“שים לב חייה ניצלו במלחמה!!

היא אפילו לא שבויית חרב!!

הוא לא יכול לחיות איתה חיי אישות ואחר כך למכור אותה לשפחה!!

הוא משחרר אותה!!

חופשי חופשי!!

איפה שמעת על חוקים כאלה באיזו מדינה בעולם?”

אליהו משקר. והוא יודע שהוא משקר.

קודם כל, השפחה הזו עוברת אונס ראשוני. הנה הרמב”ם בנושא:

“וכן בועל אשה בגיותה [כלומר, בזמן שהיא גויה], אם תקפו יצרו; אבל לא יבעל אותה ויילך לו, אלא מכניסה לתוך ביתו […] ואסור לבעול אותה ביאה שניה עד שיישאנה.” ההדגשה שלי.

אליהו טוען ש”הוא משחרר אותה!! חופשי חופשי!!”. לא ממש. הנה הרמב”ם בהמשך הפרק:

“יפת תואר שלא רצת להניח עבודה זרה לאחר השנים עשר חודש, הורגין אותה […] שכל גוי שלא קיבל מצוות שנצטוו בני נוח, הורגין אותו אם ישנו תחת ידינו.”

שוב, ההדגשה שלי. כלומר, לאחר שהשבויה עוברת אונס, חטיפה והשפלה במשך חודש, היא נאלצת להמיר את דתה. אם תסרב, תירצח.

“חופשי חופשי!!”, כן? כנראה שאליהו מניח שהתלמיד שלו בור כמו החילוני הממוצע ועל כן הוא יכול, כמו אח יהודי טוב, פשוט לשקר לו.

“חייה ניצלו!” – ניצלו ממי? מהחייל שאנס אותה? וואלה, תודה. טוב לדעת שהמוסר היהודי המהולל נמצא בערך בשורה אחת עם המוסר של הצבא האדום במלחמת העולם השניה.

“היא אפילו לא שבויית חרב!!” – יש לך הגדרה אחרת ל”שבויית חרב” מאשר “אשה שנאנסת בשדה, נחטפת ומוחזקת בניגוד לרצונה, ואז נדרשת להמיר את דתה, שאם לא כן תירצח”?

“איפה שמעת על חוקים כאלה באיזו מדינה בעולם?” רוב המדינות אוסרות על אונס ועל עבדות. רוב מוחלט שלהן, למעשה.

אליהו ממשיך לשקר:

“הרי בארצות הברית המהוללה היה נהוג עד לפני מאה שנה (בערך) שכל אדון יכול לבעול את שפחותיו הכושיות כמה שרק רצה, ברצון או באונס – הכל חוקי!!

אחר כך הן המשיכו להיות שפחותיו המושפלות. אחר כך הוא היה יכול להתעמר בהן ולמכור אותן כמו בהמות בשוק העבדים עם הילדים או בלי. גם את הילדים לבד בלי לשים לב לבכיותיהן. והן לא נשבו במלחמה!!

כך בארצות הברית הדמוקרטית לפני כמאה שנה, וכך בתורה לפני שלושת אלפים שנים.

“זה מה שמלמדת התורה: או אשה או שפחה!!

אם שפחה – לא שפחת מין.

אם שפחה – שתעבוד בכבוד.

אם הכתה [צ”ל היכית] אותה והפלת לה שן אחת (למשל) מיד היא משתחררת לחירות שמעת?!?”

הנה הרמב”ם בדיני עבדים כנענים:

“ישראל שבא על שפחה כנענית – אף על פי שהיא שפחתו, הרי זה הוולד עבד כנעני לכל דבר, ונמכר ונקנה ומשתמשים בו לעולם, כשאר העבדים […] וכן אסור לאדם לשחרר עבד כנעני; וכל המשחררו, עובר בעשה. […] מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך.”

מסתבר שעל פי הדין – ששמואל אליהו, כרב, אמור להכיר טוב יותר ממני – מותר ליהודי לאנוס שפחה כנענית, וילדיה עבדים לכל דבר. יתר על כן, בניגוד למתוקנים שבעמים, שהתירו בימי העבדות לאדונים לשחרר את עבדיהם ואף ראו בכך דבר צדקה, היהדות אוסרת על שחרור עבד כנעני.

“והן לא נשבו במלחמה!!” – כנראה שאליהו לא יודע יותר מדי היסטוריה. איך הוא חושב שהגיעו העבדים לאמריקה? גדלו על העצים? דורות של שבויות מלחמה, בנות-בנותיהן של שבויות מלחמה. כנראה שהוא מניח פה שיש אשמה כלשהי בהיותה של אשה שבוית מלחמה; כלומר, שסביר לנהוג כך בשבויות מלחמה, אבל לא בבנותיהן.

“ארה”ב הדמוקרטית” – כנראה שאליהו לא ממש סגור על מה זו דמוקרטיה. משטר שמתיר שעבודם של אחרים איננו משטר דמוקרטי. עם זאת, טוב לדעת שאליהו איננו מכחיש שזהו המשטר הרצוי בעיניו: המשטר שראוי להתקיים בישראל בעתיד.

ואחרי שהקאנו, נזכור: שמואל אליהו, חומץ בן חומצה, הוא משרת ציבור בישראל. הוא רב העיר צפת, והוא ידוע בשנאת האדם שלו. פעמים מספר כבר חמק מן הדין. בשנת 2013 היה מועמד לרב הראשי הספרדי, ונחשב כמועמד הבית היהודי מול מועמדה של ש”ס, מהשמו יוסף, שנבחר בסופו של דבר. הוא חי כל ימיו על חשבון הציבור. הוא ידוע בעמדותיו האנטי-אנושיות, במיוחד האנטי-נשיות. ואחרי שהסיפור הזה יקבל תהודה, יצוצו מיד כל מיני אפסים ויתחילו לתרץ. דבריו הוצאו מהקשרם, הם לא מובנים למי שלא למד בישיבה, וכל הבלה בלה הרגיל. אז לא, לא צריך לדעת יותר מדי על מה הוא מדבר. הזבל הרוחני ההלכתי הוא לא מדע טילים.

ונזכור עוד דבר: חוק ההסתה הישראלי לא חל על ציטוט דברי דת או דיון הלכתי – אלא אם, כמובן, ציטוט דברי הדת מתבצע על ידי שייח’ או קאדי. מה שאליהו מטיף לו כאן הוא לביצוע פשעי מלחמה – והחוק הישראלי לא מכיר בפשעי מלחמה כקטגוריה נפרדת, על אחת כמה וכמה שהוא לא מכיר בהסתה להם כפשע. שמואל אליהו מתמחה בהפצת שנאה מוגנת בחוק. אני לא חסיד גדול של הדת היהודית-אורתודוקסית, אבל אני משוכנע שאפילו היא תוכל להעמיד רב עיר גרוע פחות מאליהו. כפי שניתן היה למצוא רב צבאי ראשי גרוע פחות מקרים. ואף על פי כן, המערכת מקדמת שוב ושוב דווקא את האנשים הללו. אולי זה לא באג אלא פיצ’ר.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

א. אלה לא "רק כמה מסרונים." מדובר באיש תקשורת בכיר שהשתמש במעמדו וכוחו כדי להפעיל לחץ על נשים, שבכל המקרים המתועדים היו במעמד נמוך משלו. זה ניצול לרעה של מעמד, כשלפחות במקרה אחד עד כה – ובכלל לא אתפלא אם ייחשפו עוד כמה כאלה – מישהי שכבה איתו בניגוד לרצונה. פה אנחנו משיקים קרוב מאד לגבולות של אונס ובהחלט יתכן שחוצים אותן (אני לא משפטן, אבל אשה שאומרת "לא, לא" במהלך יחסי מין, והגבר ממשיך נשמע לי מאד כמו אונס.) לנשים שסירבו לרוזן היה ברור שהן מסתכנות בכך שהן מעצבנות "טאלנט" בכיר, ששוק התקשורת הישראלי קטן, שהן כנראה תפגושנה אותו בשלב מאוחר יותר בקריירה שלהן, ושסירוב יכול לפגוע בקריירה הזו. הנזק שגרם בכך להן רוזן מבחינה פסיכולוגית הוא ניכר.

ב. חלק ניכר מהמקרים הם מקרה קלאסי של הטרדה מינית. החוק בנושא די ברור: אמרו לך "לא," אתה צריך לנתק מגע. אם אתה שב ומטריד מישהי שסירבה לך, אתה עובר על החוק. וכאמור, זה נהיה הרבה יותר בעייתי כאשר אתה במעמד גבוה יותר משלה. בשורה של מקרים, על פי העדויות, הגיע רוזן – ללא הסכמת המוטרדות – אל ביתן ממש. כאן אנחנו כבר נכנסים עמוק לטריטוריה של stalking.

ג. החוק בנושא ברור בעוד נקודה: לא צריכה להיות תלונה למשטרה. חובתו של כל מקום עבודה היא לברר, מיוזמתו, אם יש מקרים של הטרדה מינית. מקום עבודה שמתרשל בכך, ולא חוקר שמועות שמגיעות אליו – כפי שעל פי החשד עשה ערוץ 10, בניגוד לערוץ 2 שפיטר את רוזן אחרי שהטריד עובדת – עובר על החוק.

ד. אבל בסופו של דבר, זה לא עניין של חוק. זה עניין של נוהג. איך אנחנו רוצים שייראו היחסים במקום העבודה? האם אנחנו רוצים לשמר את המבנים הישנים, שקבעו שתפקידה של אשה הוא להפוך בסופו של דבר לרכושו של גבר, ושהיא תמיד נעה בין שני קטבים, זה של זונה מתמסרת וזה של פריג'ידית? האם אנחנו קולטים מה המשמעות של מקום עבודה שהוא סביבה עוינת לנשים? מה זה אומר מבחינת אשה, שסובלת הטרדות מיניות ברחוב – שאלו את החברות שלכם, התשובות ידהימו אתכם: בספק אם יש אשה שלא הוטרדה – שגם מקום העבודה שלה, זה שאמור לספק לה קריירה, הוא מקום מאיים, מקום שהיא במידה ניכרת קודם כל אובייקט מיני ורק אחר כך עובדת?

החוק הוא לא חזות הכל. היחסים האנושיים מורכבים מאד והחוק הפלילי הוא הקצה המרוחק שלהם, זה שאליו מגיעים כאשר כל אמצעי הזהירות והמניעה קורסים. כאשר אנחנו מעבירים הכל למישור המשפטי, אנחנו מאבדים את היכולת לתפקד כחברה. משפט הוא עניין יקר, ולחזקים תמיד יהיה יתרון בו. אם כל אשה שמוטרדת מינית תצטרך להצטייד בעורך דין, זה אומר שהטרדות מיניות ימשיכו להיות תופעה רווחת ומקובלת. כחברה, אנחנו צריכים להקיא אנשים כמו עמנואל רוזן.

כמה מחבריו של רוזן מייבבים שעושים לו משפט שדה, שהוא בסך הכל התנהג קצת כמו חרא של בנאדם, אבל שזה לא היה פלילי. ב"משפט השדה" אגע מיד. התשובה שלי לטענת "מה אתם רוצים, הוא רק היה חרא של בנאדם", היא שלהיותו של אדם גוש צואה מהלך יש, ולמעשה חייבות להיות, השלכות חברתיות. בחרת להטיל את חתיתך על נשים? יש לזה מחיר. אתה תוקע, ציבורית, כבהמה גסה, שלא ראויה לבוא בציבור ושכל אשה צריכה לדעת שמדובר בסכנה – וזה מה שצריך לקרות גם אם בסופו של דבר לא יהיה כל הליך פלילי. איבדת את מקום עבודתך? אולי היית צריך לחשוב על זה לפני שהשתמשת במקום העבודה שלך באופן סדרתי כשדה ציד. אם רוזן סבור שהוציאו לו שם רע, הוא רשאי להגיש תביעת דיבה; רק שיזכור שתביעת דיבה מתהפכת לעתים והופכת לכתב אישום כנגד המגיש. אנחנו צריכים להתחיל לשוב ולהתנהל כמו חברה אנושית, לא כמו קבוצה של עורכי דין תאגידיים.

ה. טענת "משפט השדה." במילה אחת: בולשיט. הידיעה הראשונה על רוזן התפרסמה לאחר שהעיתונאיות שמאחוריה אספו עדויות מעשר נשים שונות על התנהלותו של רוזן. הוא קיבל את זכות התגובה ובחר שלא להשתמש בה. האם התומכים של רוזן היו אומרים שגם אם קיבלנו עשר תלונות שונות על שחיתות כלפי פקיד ציבור מסוים, אסור לנו לכתוב כתבה כי זה יהיה "משפט שדה"? אם כן, אפשר לסגור את כל מקצוע העיתונות החוקרת ולהעסיק כתבני בית משפט, כדי שידווחו לנו על תוצאות המשפטים הפליליים.

מרבים להשתמש בטענה ש"כל אדם חף מפשע עד שיוכח אחרת." המאמר הזה של יעל פז-מלמד הוא דוגמא טובה. אבל, שוב, זה בולשיט: זה דומה לבלבול הנפוץ בין האמירה שכל בני האדם שווים ובין הכחשה שיש הבדלים בין בני אדם. כל בני האדם שווים בזכויותיהם ובאופן שבו אמור החוק להתייחס אליהם. הם עדיין חכמים יותר ופחות, מצחיקים יותר ופחות, מעניינים יותר ופחות. המשמעות של "כל אדם חף מפשע עד שיוכח אחרת" היא שאסור לנו להעניש אדם בסנקציות משפטיות – מאסר, קנס – עד שהוא יקבל אפשרות הוגנת להוכיח את חפותו, משום שאלו הן סנקציות ברוטליות במיוחד. הטענה שלחברה אסור להביע שאט נפש מאדם בלי לעבור קודם כל דרך שופט, קטגור וסניגור היא, שוב, מתכון לשליטה בחברה של אלה שיש להם. פרסום של העובדה שאדם נוטה להטריד מינית נשים איננו, בפני עצמו, סנקציה משפטית. כן, זה יכול לפגוע במטה לחמו – וזה בדיוק סוג הדברים שהמטריד היה צריך לחשוב עליהם מראש.

פז-מלמד כותבת עוד שרוזן הוא "אדם שאיננו יכול להתגונן או אפילו להציג בקול ענות חלושה את הצד שלו." תעשי לי טובה. את הצד של רוזן אנחנו שומעים היטב בימים האחרונים, כשהמאמר של פז-מלמד הוא אחת הדוגמאות לכך שלרוזן יש יותר יכולת להשפיע על דעת הקהל מאשר לסתם אדם. האם פז-מלמד היתה יוצאת כך להגנתו של סתם חיים כהן תיאורטי, שמואשם בהטרדה סדרתית של עובדות המפעל שלו? בספק. "לאיש יש ילדים ומשפחה," אומרת לנו פז-מלמד. וואלה. זה נכון בדיוק באותה המידה לכל עבריין, והתשובה הקבועה של החברה היא "היית צריך לחשוב על זה קודם."

פז-מלמד מפלילה את עצמה כשהיא כותבת "רבים מאוד בתקשורת שמעו במהלך השנים סיפורים ושמועות מחפירות על התנהגותו על רוזן כלפי נשים, רבות מהן צעירות מאוד וכפופות לו באופן כלשהוא. אף פעם לא נשמע סיפור על אונס. הכל היה בגדר שמועות על חיזורים כאלו ואחרים, בוטים יותר או פחות, אבל שום דבר שנטה לעבר הפלילי" – וכל זמן שזה היה כך, כל זמן שזה לא היה "פלילי", לפז-מלמד לא היתה שום בעיה עם זה. היא אפילו לא קולטת מה המשמעות של "כפופות לו באופן כלשהו" – לזה קוראים ניצול לרעה של יחסי מרות, פעילות שההבדל בינה ובין אונס הוא משפטי גרידא. כל אדם שמנצל את סמכותו כדי לכפות את עצמו על אדם אחר ראוי שיקבל את היחס החברתי השמור לאנס, גם אם הוא לא עונה על ההגדרה המשפטית.

נהוג בימים האחרונים לתקוף את הדס שטייף על התנהלותה בפרשה. אין לי מושג ברור במה מדובר, כי מריבות פנים עיתונאיות לא מעניינות אותי במיוחד. אני לא מתרשם במיוחד מהדס שטייף – אני זוכר היטב איך היא קידמה עלילות דם של המשטרה – אבל אני חושב שההתמקדות בה מייצגת שני דברים, שניהם שליליים. האחד, הנטיה הקבועה של התקשורת להתעסק בעצמה במקום בסיפור האמיתי. הסיפור הוא לא שטייף, הסיפור הוא ההתנהלות ארוכת השנים של רוזן. השני, באמצעות התקפה על שטייף מוצאים חלק מהתומכים של רוזן – שלא היו תומכים בו אילו היה מתנהל כך כלפי הבת שלהם, או על כל פנים כך אני מקווה, אבל לא יכולים לראות מעבר לידידותם האישית איתו – דרך להלבין אותו.

זכויות נשים הן דבר צעיר מאד. זכות ההצבעה הוקנתה לנשים בעולם המערבי רק סביב 1920, בדרך כלל אחרי מאבק קשה שכלל גם קורבנות בדם. חוקי השוויון בעבודה צעירים אפילו יותר, הם בני 50 שנה או פחות. ברוב גדול של המקרים נשים עדיין מרוויחות פחות מגברים בתפקיד או מעמד דומה. לחלק ניכר מהגברים, ודאי אלה שחונכו מתוך תפיסה שמרנית , קשה עדיין להפנים את משמעותו של הרעיון הרדיקלי שנשים הן שוות לגברים. שוות להם: לא מטרות להטרדה, לא צעצוע שמתגאים בו, לא כלי לפורקן מיני, לא שפחה-למחצה שתפקידה לגדל את הילדים ולדעת לבשל, אלא אדם. אדם אוטונומי, עצמאי, בעל רצונות משלו, תקוות משלו, חלומות משלו. אדם שרשאי לסרב או לקבל הצעות למערכות יחסים על פי שיקול דעתו, ושלסירוב שלו למערכת יחסים, בכל שלב, לא צריכות להיות כל השלכות. כי זו, בסופו של דבר, המשמעות של היותך אדם חופשי ושווה.

אנחנו יוצאים בימים אלה מחושך גדול, שבו לאורך אלפי שנים האנשים שקבעו את הנורמות הציבו מחצית מהמין האנושי בתפקיד כנוע, כמעט משועבד, בסטטוס של רכוש או דמוי רכוש. נתנו לכך לא מעט סיבות מפוברקות: התפיסה שלאשה יש חצי נשמה, בדומה לעבד, של אריסטו; "נשים דעתן קלה" וכל הזבל הרוחני של כותבי התלמוד, עבור בתירוצים של התקופה הוויקטוריאנית. הדעות הקדומות מושרשות היטב: לא נפטרים ממטען רוחני ותיק כל כך, פסול ככל שיהיה, בתוך כמה עשרות שנים. העובדה שהן מופיעות בתקשורת אומרת כל מה שצריך לומר על הטענה שהתקשורת הישראלית היא "שמאלנית." העובדה שעיתונאיות כמו פז-מלמד הן אלה שיוצאות להגנתו של רוזן – אתם יודעים מה, אני מעדיף לא לכתוב מה אני חושב על זה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

קודם כל, העובדות. בית המשפט המחוזי בתל אביב מצא היום את משה קצב אשם בשני מעשי אונס בא' ממשרד התיירות, במעשה מגונה והטרדה מינית של ל' מבית הנשיא ובהטרדה מינית של ה' מבית הנשיא. במילים אחרות, משה קצב הוא עבריין מין סדרתי. הוא גם שקרן ומשבש ראיות, אבל זה יחסית זניח.

אף אחד לא יוצא טוב מהסיפור הזה. קצב ודאי שלא. בש"ס ודאי מקללים את הרגע שבו החליטו שהכלומניק חובש הכיפה הוא הזדמנות נאה לתקוע עוד אצבע בעינו של שמעון פרס ובחרו בו לנשיא.

הפרקליטות, שהביאה להרשעה חד משמעית של התולעת, גם היא יוצאת וביצה מרוחה על פרצופה: אחרי הכל, היא ניסתה להגיע להסכם טיעון עם קצב, במסגרתו היה מורשע בסעיפים חמורים הרבה פחות – ואחר כך עוד הגנה על ההסכם הזה בבית המשפט, כשהיא מכפישה את המתלוננות. אולי צריכים שם לאמץ את הלקח הזה: לא עוד הסכמי טיעון. כל חשד שמבשיל לכלל כתב אישום יעלה לדיון ויישפט על פי הראיות – אלא אם הנאשם מודה מראש בסעיפי האשמה החמורים, ומבקש את רחמי בית המשפט. אז יש מקום להתחשבות. אם אין אפשרות סבירה להרשעה של מישהו באונס, אז אסור שאונס יופיע בכתב האישום, כשכל מטרתו היא הטלת אימה על הנאשם כדי שיודה בסעיפים חמורים פחות. ואחרי כל זה, תהיה: מה היה קורה אלמלא היתה הפרקליטות מחליטה לפסול את עדותה של א' מבית הנשיא? מה היה קורה, אילו למזוז לא היתה רתיעה מפני אנשי שררה – אותה רתיעה שהביאה להחלטה המשונה, אם להיות מנומסים, בפרשת האי היווני?

במקרה הזה, ראוי לציין לרעה גם את עוכרי הדין של קצב, שעשו את כל התרגיל של קבלת הסכם טיעון וביטול שלו ברגע האחרון. זכור לרע ציון אמיר, שעליו כתבתי ביוני 2007 ש"לאורך כל הפרשה, ניהל אמיר מאבק תקשורתי שאין לו דבר וחצי דבר עם יעוץ משפטי. הוא תקף את א' ואת עורכת הדין שלה. הוא שימש כפה של משה קצב; בין השאר, הוא יצא נגד פרופ' הר-סגור, שהחזיק בדעה לפיה על קצב להתאבד. הוא דרש את ביטול ההליכים נגד קצב בטענה ש"נעשה בו לינץ' תקשורתי", ואיים בתביעת דיבה על אילנה דיין, בשל כתבה קטלנית על השרץ הקטן שהוא מייצג. הוא היה חלק מצוות עורכי הדין שיצאו בקו הנפשע של הפצת טענה שא' היא זונה, ואחר כך הכחשת הטענה הזו – לאחר שנספגה היטב בדעת הקהל. עורכי דין מסוגו של אמיר נוהגים, כאשר הם מגינים על אנס או רוצח, לטעון שהם מגנים בכך על עקרון מקודש: זכותו של כל אדם להגנה משפטית. אבל למאבק הציבורי שניהל אמיר אין דבר עם הגנה משפטית, גם אם האתנן שקיבל לשם כך נקרא רשמית "שכר טרחה". לשכירי חרב ומשכירות גופן יצא מזמן שם רע. הגיע הזמן שמשהו ממנו ידבק גם במשכירי לשונם."

ואחרי שהזכרנו את עוכרי הדין, לא נשכח את הרועצים התקשורתיים, ששיסו את קצב בתקשורת, מתוך מחשבה שזה מה שיציל את הלקוח שלהם – ולעזאזל האמת. זה לא כל כך עבד. מסתבר ששקרים לא מסוגלים לעשות הכל. עדיין לא.

אמרו היום הרבה פעמים שזהו "יום עצוב למדינת ישראל". ממש, ממש לא. מעשי האונס שבהם הורשע קצב נעשו בתקופה שהיה שר התיירות. הוא היה אנס עוד קודם לרגע שבו הפך למועמד הליכוד וש"ס לנשיאות. היום שבו כלומניק מנופח כזה, על כל כוחו וכל איומיו, מוצא את עצמו בדרך לכלא – וכפי שהדברים נראים, לשהות ארוכה שם – הוא יום של שמחה נדירה. אנחנו עוד לא איטליה, לא סין.

נחמה פורתא. אבל זה מה שיש.

(יוסי גורביץ)

"סוף סוף רואים רגליים!" הטעים המהנדס במקום עבודתי, אי-שם ברחובות, בתחילת קיץ 1982.

הייתי (כמעט) בת 16, אחת משלוש נערות בגיל תיכון שנשכרו על ידי חברת הייטק בתנופת צמיחה לצורך מילוי משימות מזדמנות. למדנו לענות לטלפון הארבע-קווי, לשלוח טלקס עם פס נייר ארוך-ארוך ומחורר, לסדר את הספריה ולעזור למהנדסים בכל משימה בה נזקקו לעזרה. הובהר לנו שמטרת קיומנו במקום היא לעזור למהנדסים – כשהמהנדס שמח ומרוצה, מקבל את ארוחת הערב שהוא רוצה ומקבל את הקפה כמיטב מסורת האירוח, עבודתנו נעשתה כיאות.

האמירה בראש הפוסט הופיע בתוך שבוע-שבועיים מתחילת עבודתנו, כשאחת מהנערות הגיע לעבודה בחצאית קצרה. טון הקול שלו היה של אדם שחיכה לשווא עד כה לקבלת דבר טוב – והנה, הדבר הגיע. כמו אדם שמחכה לחבילה מאמזון, או למשלוח פיצה. רגליים! עכשיו לשירותו – ולו גם רק לצורך צפייה ודיון פומבי.

בעלת הרגליים המדוברות שמחה לתמוך כך במהנדס הנאה. היא דאגה ללבוש חצאיות קצרות מאותו היום ועד סוף העסקתה שם, בסוף הקיץ. לא ממש בכל יום, אבל כמעט.

האם היתה בכך הטרדה מינית? ב-82' לא היה שום חוק שיגדיר זאת. החוק בישראל כולל את הגדרת "הטרדה מינית" רק משנת 1988, אם כי מעשים מסוימים הכלולים בה אכן הופעלו לפני כן, משום שסחיטת מין באיומים וביצוע מעשים מגונים נכללו כבר בחוק העונשין.

אני לא זוכרת שלובשת-החצאיות הראתה ולו במשהו את אי-שביעות רצונה מההתייחסות. היא אכן דיברה על כך עם שתי הנערות האחרות, ולמעשה דיברנו על כך גם עם הפקידה האחראית עלינו. היא סיפרה למחרת שהיא דיברה על זה גם עם אמה. האחראית הצדיקה את הכינוי ונכנסה באבי-אביו של המהנדס. אני לא זוכרת שהוא שינה את יחסו כלפי הנערות. הוא, כמו גם כמה מעמיתיו לעבודה, אהבו לעבור אצלנו ולקשקש – לפעמים לשאול למי מאיתנו יש חבר, ומה אנחנו עושות איתו; לפעמים לשאול מה אנחנו קוראות ולאיזו תנועת נוער אנחנו הולכות. היה אחד שהיה בעיצומם של גירושים; הוא התנחם הרבה בנוכחות הנשית-צעירה שלנו. היו – בהחלט היו! – כאלה שלא התייחסו אלינו כך. זכור לטובה המהנדס שהמליץ לי על Goedel, Escher, Bach, למשל. במבט לאחור ברור לי שהמהנדסים שהתנהלו כך לא חיזרו אחרינו מתוך כוונה לעשות דבר-מה מיני איתנו, רק רצו להבהיר שהם גברים וחזקים ויצורים מיניים ושאנחנו גם יצורים כאלה.

לרגע לא חששתי שיקרה לי דבר – ואכן, לא קרה דבר פיזי. הם רק דיברו. הם רק הגדירו את סביבת ההתייחסות. אף אחד לא כפה עלי שום דבר – חוץ מלחשוב, כל הזמן, על המשמעויות המיניות האפשריות של כל מלה שאמרתי ושל כל בגד שלבשתי, כאילו כל הווייתי וכל מחשבותי היו רק ספח עודף לקיומי כחפץ מיני.

*******************

זו לא היתה הפעם הראשונה שנתקלתי בחיפצון המיני הזה. נדמה לי שהפעם הראשונה היתה בדרך חזרה הביתה מתנועת הנוער (בני עקיבא, אוקיי?) או משיעור הפסנתר, כשהייתי בת עשר או אחת-עשרה. טיפוס מפוקפק כלשהו שלף אבר מולי, סיפרתי על כך להורי, הם הביאו אותי למשטרה ולחוקרת נוער שאספר על כך. זכורה לי בעיקר מבוכה מהיקף תשומת הלב שהאירוע קיבל, במיוחד בהשוואה לכך שבמשך השנתיים שקדמו לאותו היום (וגם כשנה אחריו) התאגדו קבוצה של בני כיתתי מדי יום כדי להפליא בי מכותיהם. מה יותר דורש טיפול והתייחסות?

היו לי, ביסודי, שתי חברות קרובות: ט’ ומ’. ט’ היתה מבקרת הרבה אצל סבא וסבתא שלה, והסבא היה מראה לה סרטי צ'ארלי צ'אפלין במקרנה הביתית שלו. לא הסרטים הרגילים, אלה שאפשר היה לראות בקולנוע ובטלוויזיה – בסרטים האלה צ'ארלי היה עירום, וגם הנשים סביבו. ט’ סיפרה לנו על הסרטים ועל הסבא, ועל כל הדלקות בדרכי השתן שהיו לה – אמא שלה היתה מזכירה לה כל הזמן שצריך לעשות פיפי "אסור להתאפק!" ואני זוכרת כמה מביך זה היה, לשמוע כל הזמן את התזכורות האלה.

מה עוד אני זוכרת על ט'? את מצבור הפורנו של הוריה, שהיא אהבה לשתף בו את חברותיה. את אחיה הקטן והחמוד כל כך. את החבר הראשון שלה, וכל מה שהיא סיפרה לי על המין ביניהם – זה היה בכיתה ו'.

ילדותה של מ' היתה סוערת בהרבה. היא היתה ילדה יפה כל כך; אביה היה ניצול שואה, עובד צבא; אמה היתה מה שקראו "מזרחית" ונעלבה עד עמקי נשמתה מההבדלים בין שמירת הכשרות לשיטתה ודרישות הכשרות של משפחתי. מ' היתה בחוג דרמה ושם היה מדריך שעגב אחריה ביסודיות כשהיא עוד היתה ביסודי. בהמשך, בחטיבת הביניים הממלכתית שהיא הלכה אליה ואני לא, היא סומנה כ"שווה חיזור" והוטרדה באופן שיטתי על ידי התלמידים הבנים.

רגע, אני זוכרת גם את נ' ואת ס', לא חברות שלי אבל לא שונאות. בכיתה ו', שתיהן הצמיחו את ראשית החזה שלהן לפני כל האחרות, וכל הבנים בכיתה היו ניגשים אליהן ותופסים את החזיה (מאחור) ומחזירים אל גבן ברעש ומצחקקים. אחד הבנים (אכנה אותו א') הסביר לי שכשהם עושים זאת, פטמותיהן מזדקרות. אה, עכשיו הבנתי. פורנו כבקשתך, לא-חשוב-מה-חושבת-בעלת-הפטמות.

ל', שהיתה אתי בחטיבת הביניים הממלכתית-דתית אליה עברתי בכיתה ז', עברה לישראל אחרי שנאנסה, במדינה אחרת. י' לא הוטרדה רבות; נ' כן. אביה של ח' נהג לחפון את עכוזה בידיו שהוא חלף לידה, ולדבר גסויות אליה ואל חברותיה; אני זוכרת שהוא סבר שמתחת לגיל 25, בערך, אין לאנשים זכות קיום עצמאית.

יש גם את ההליכה ברחוב: יציאה למרחב הציבורי היתה כרוכה במפגני שריקה והצעות מצד יושבי הברזלים ובתי הקפה. בתי קפה, כן, עוד זיכרון עז: עד אמצע שנות העשרים לחיי לא ידעתי שאשה יכולה לשבת בבית קפה בבטיחות. אפילו מעבר ליד בתי הקפה גרר הערות רבות לגבי לבוש/הליכה/הרגלים/משפחה/מין והצעות "בואי, שבי איתנו." לימים נתקלתי בשיר Have some Madeira, m’dear – כן. בדיוק ככה. למדתי להיזהר.

שני בחורים שלמדו לדוקטורט בפיזיקה ניסו לכפות את עצמם עלי. כלומר, לאנוס אותי.

האחד, ד', בחיפה, כשהייתי בת 16. איזה חלק הוא לא הבין מהמלה "לא!"? אבל הייתי רחוקה מהבית והגענו לשם במכונית שלו והיה יום שישי, בערב. הייתי תלויה בחסדיו. בסופו של דבר הוא ויתר ורק אונן. הוא חשב להמשיך בטיול שלנו בחיפה, אני רציתי הביתה *עכשיו* – אבל הוא היה הנהג. מעולם לא שמחתי יותר לחזור הביתה. ההיכרות איתו היתה דרך קבוצת חברים משותפים; התרחקתי מהקבוצה כל עוד הם כללו את האנס באירועיהם.

כשנה לאחר מכן ביקר אצלי חברו, ר', עם חברתו, י', שהיתה במחזור. ר' רצה סקס, י' לא רצתה, אז הוא ניסה לכפות את עצמו עלי. כמה וכמה חזרות על המלים "לא, לא רוצה, לא תודה, לא מתאים לי" הניבו את הפסקת ההתקפה. לא הבנתי למה י' לא תמכה בי, לא עשתה יותר מאשר להגיד "נו, ר', אתה לא רואה שהיא לא רוצה?" לא הלכה לקרוא להורי, שהיו באותה הדירה. אני עצמי, לא עלה בדעתי אפילו לרגע לקרוא להורי, לצעוק כדי להפסיק את האוויל. היה לי ברור לגמרי שהם יאשימו אותי בכך שנתתי לדברים להגיע עד לשם.

צוק העיתים ופגעי הגורל (או במלים אחרות, ההסבר הנדרש יגדיל את הפוסט הזה עד מימדי ספר) גרמו לכך שבהגיעי לגיל עשרים ויומיים נישאתי. מהיום ההוא עלתה מאוד רמת ההטרדה המינית נגדי, ספציפית. הערות על גופי, שערי, גילי ומצב הכיריים שלי (כן; הכיריים) היו תופעה יומיומית. גברים נשואים החלו פתאום להפנות אלי את תשומת ליבם. היו שבעה דברים שהם אהבו לספר לי: כמה הם (1) חשובים, (2) עשירים, (3) מקושרים לאנשים מפורסמים, (4) יכולים "לעזור לי", (5) יכולים "לעשות לי טוב", (6) בודדים עקב אשתי-לא-מבינה-אותי ולבסוף, (7) פנויים.

באותה התקופה התפרנסתי בעיקר באמצעות העברת שיעורים פרטיים באנגלית ובמתמטיקה. אביה של אחת התלמידות סיפר לי שהוא רוצה להשקיע מאה אלף דולר ברעיון עסקי שהיה לי, אם רק אבוא אתו למלון ידוע לשמצה בעיר. כשסיפרתי על כך לאשתו, היא פיטרה אותי מייד מהוראת חשבון לבתה: "אין עשן בלי אש," היא אמרה לי. הגיוני, בעצם. מי לא היה חושב כך?

קניות בשוק המקומי היו מסלול מכשולים. אי אפשר היה לקנות ירקות ופירות מבלי לגרור הערות גופניות מציקות.

בז'אנר (4), לעיל, מככבים מו"לים. מוציאים לאור של ספרים. כן-כן, ספת המפיק היא רק אפס קצהו של מכתבת המוציא לאור. לא, זו לא רק אני. דיברתי עם משוררות רבות שהעידו על כך, וגם עם כותבות פרוזה סיפורית. לפעמים נראה היה שהרבה מו"לים בחרו במקצוע הזה במיוחד בגלל ההטבות הללו: נשים צעירות שרוצות משהו מהם, ושהם יכולים לבקש משהו בתמורה. לא, לא כל המו"לים כך. אבל היו כאלה, ומספיק כדי שאפגוש כמה וכמה נשים (ש', ד', ואת ההיא שאת שמה אני לא זוכרת אבל את בגדיה דווקא כן.)

************************

עד כאן העלאת זיכרונות קשים וכואבים של חיפצון וכפייה, הטרדה ושפע בלתי-נגמר של הצעות חוזרות בעלות אופי מיני. מכאן, מסקנות.

אלף המלים הראשונות של הפוסט הזה מתייחסות להטרדה מינית ואונס של כתריסר ילדות, כולן מתחת לגיל 18. מאתיים וחמישים המלים הבאות אחריהן מכווצות את ניסיון החיים שלי לכדי כללים: שבעה סוגי חיזור של גברים נשואים אחרי נשים נשואות בישראל של שנות השמונים ומקצוע אחד שבו באות נשים רבות אל סוכני תרבות ומבקשות מהם משהו ("הוצא ספר עבורי, בבקשה") ולעתים קרובות מדי מקבלות דרישה חוזרת והתניית שירות בשירות ("מה תודה? תתפשטי!")

כמה פעמים ניסו, ניסו, ניסו הגברים הנשואים האלה לשכנע אותי באותן נקודות 1 עד 7? בהחלט ניסיתי להבהיר למציעים שאני לגמרי לא מעונינת בהצעותיהם. ובכל זאת, היו מי שהמשיכו והציעו שוב ושוב.

כל זה קרה לפני שנכנס לתוקפו החוק למניעת הטרדה מינית, בשנת 1998.

היה הרבה מאוד שלא סיפרתי, כי כמה אפשר? לא נגעתי כאן בהטרדת סטודנטיות, באווירת "כולן מותרות בנגיעה" עליה שמעתי לגבי שירות צבאי. לא נגעתי במוקדי המצוקה של מעביד עתיר-כוח שמתעלק על עובדת שצריכה ממנו משהו (משכורת, קידום). לא דיברתי על גברים שראו לנכון לבקש טובה-תמורת-טובה (אחד השאיל לי את מכונת הכתיבה שלו תמורת הקלדת סיפורי זימה שהוא כתב. מבחיל, אבל לא יכולתי לסרב עקב מחויבות משפחתית. הוא היה גם מתקשר ומבקש שאתרגם לו ביטויי זימה באנגלית. איכס.)

לא נגעתי בחיכוכים באוטובוסים, ב"עזרה" במעליות ובמקומות צפופים. לא נגעתי בסיטואציות של מכירת טובין, שבהם אשת מכירות מגלה שעליה לשכנע לקוח פוטנציאלי ושיש בדיוק דבר אחד שיקבע עבורו מי תקבל את החוזה. לא נתקלתי בהן אישית, חברותי דווקא כן. דווקא כן נתקלתי באנשים במקום עבודה מסוים שדירגו את כל העובדות לפי רמת כוסיות ודאגו שנדע מתי דירוגנו עולה או יורד. כן, במקום עבודה. "התייחסויות חוזרות המופנות לאדם, המתמקדות במיניותו," anybody? זה אחד מסוגי ההתנהגות המכונים הטרדה, על פי החוק למניעת הטרדות מיניות.

לא נגעתי בגיניקולוג של טיפת חלב (וגם להיפך; לא אחרי שהוא התייחס אלי כך!). לא נגעתי. ניסיתי לשמור על עצמי מפני נגיעות מיותרות. ברבות השנים למדתי איך לצמצם את הנוכחות הפיזית שלי עד כדי כך שלא יטרידו אותי כל כך הרבה. ואז עברתי אל מקום שבו הטרדות מיניות אינן מקובלות באותה המידה.

*******************

בשבוע שעבר התעוררה שיחה בטוויטר על היקף התופעה. כמה נשים הוטרדו מינית? אמרה עדיגי: "כ-ו-ל-ם הוטרדו מינית."

טוב, אולי לא ממש כולם. אבל היקף התופעה גדול מספיק כדי להוות גורם שמעוות את התרבות ודוחק נשים להתנהגויות מתגוננות.

אמרו מגיבים לפוסט הנפלא של ונדרסיסטר "בעיה אנושית, לא נשית" שהעלאת הנושא היא התפרצות אל דלת פתוחה. ייתכן שכך הדבר. אבל אם כולם יודעים את זה, למה זה ממשיך לאיים על כל כך הרבה נשים, אם לא כולן – רוב עצום? אם יש מישהו שקורא את הפוסט הזה בעברית וחושב שיש מי ממכרותיו שלא הוטרדה כך, במבט, מלה או מעשה, כדאי שיקרא היטב את ההתפרצות הזו שלי אל אותה דלת פתוחה, ויחשוב לעצמו: האם נשים מקדישות אנרגיה רבה מדי להתגוננות מפני הטרדות? האם אפשר היה לנצל את האנרגיה הזו לצרכים מועילים יותר?

אחד המגיבים הבהיר בגסות מסוימת שנשים אסרטיביות אינן מעוררות את מאווייו המיניים. אלא שהטרדה אינה משליכה דבר על אופן היחסים בין בני זוג – הטרדה, מעצם היותה דבר בלתי רצוי, היא מה שקורה אחרי שאמרה המוטרדת "לא" – או אם מראש החיזור היה אסור עקב יחסי תלות, מרות, חינוך או טיפול. ברגע שהחלטתם להיות זוג ולהעביר את יחסיכם אל פסים אינטימיים, אינך מטריד אותה הטרדה מינית (אם כי יש פשעים רבים שאכן מתרחשים בתוך מערכות יחסים זוגיות). אבל הטרדה היא עבירה שמהותה חיזור שמתרחש אחרי שהחיזור נאסר (אם על ידי המוטרד/ת, אם על ידי החוק עצמו).

*******************

הטרדה היא רק עוד פן אחד של תופעה ישראלית ספציפית של העדר גבולות. הסופר ספי רכלבסקי כתב את ספריו "אין גבול" ו"חמורו של משיח" ובשניהם הבהיר את אחת הבעיות הגדולות של ישראל: אין גבולות חיצוניים למדינה, אין גבולות פנימיים להתנהגות. הפרק העשירי ב"חמורו של משיח", "האשה וסתרי המין" מסביר רכלבסקי את התשתית ההלכתית/יהודית של ראיית האשה ככלי לסיפוק הגבר. (ראו שם, עמודים 164-186(. אשה, הוא מבהיר, נבראה ונועדה לשמש את הגבר.

ישראל, בהיותה מדינה יהודית, מחויבת לקיום ערכי היהדות. קיום ערכים אלה מחייב הכנעה חוזרת ונשנית של נשים והכפפתן לדרישות המערכת הדתית. כמו שאומרים בארה"ב, they want us pregnant, barefoot, and in the kitchen.

הדבר היחיד שמנע זאת בארה"ב הוא ההכרה שארה"ב היא מדינת כל תושביה – כולל נשים. רק זה מה שנתן לכל אשה את ההגנות שמספקת החוקה.

גם בישראל תהיה ביום מן הימים מדינת כל תושביה, וכל תושביה יוכלו לצאת אל המרחב הציבורי ולהשתתף בו בידיעה שהם, גופם ונפשם בטוחים מפני התקפות.

גם אם הם נשים.

(דינה ביכל-שונרא)

כשיצאה שלי יחימוביץ' להגנתה של א', היה אופנתי מאד להאשים אותה שהיא אינה מבינה את תפקידה כחברת כנסת, שהיא עדיין פועלת כעיתונאית. אבל הימים האחרונים הוכיחו את צדקתה, כשאמרה שא' מתמודדת עם מנגנון משומן היטב.

אתמול, מסרו מקורות עלומים – הניחוש שלכם טוב כמו שלי – ל"ידיעות אחרונות" מספר משפטים לא מחמיאים מתוך הקלטת המתעדת את שיחתם האחרונה של קצב וא', שהציגו את א' כסחטנית. זה היה צעד די נואש מצד מקורביו של אדם, שהתחמק ממסירת הקלטת הלוהטת הזו במשך שבועיים, למרות בקשת היועץ המשפטי.

א' ועורכת דינה נזקקו למספר שעות כדי להתאושש, אבל אתמול בערב כבר נחתה מכת הנגד. ואיזו מכת-נגד. קצב ממלמל "הכל בינינו היה בהסכמה", וא' מטיחה בו בתשובה "על איזו הסכמה אתה מדבר? אתה פגעת בי וניצלת אותי". לידיעת כבוד הנשיא – אין 'יחסי מין בהסכמה' בין מעביד לעובד.

לגירסתה של א' – ובשלב הזה, כשיש עוד שבע מתלוננות, חשד להאזנות סתר מצד קצב וחשד להענקות חנינות שלא כדין, אין סיבה שנעניק לה משקל פחות מזה של קצב – היא חשדה ש"עיתונאי זר" שפנה אליה הוא למעשה שלוחו של קצב, ועל כך נסובה השיחה ביניהם. קצב, על פי עורכת הדין בראשי, השתמש בשבועיים האלה כדי להגיש קלטת ערוכה היטב, אם לא מבושלת, שממנה נעדרו קטעים קריטיים בשיחה. המשטרה מאשרת שהקלטת שמסר לה קצב קצרה מאד.

וקצב עצמו? הוא בילה את הימים האחרונים באומן, על קברו של נחמן מברסלב. מי שעוד זוכר את פרשת דרעי, וזוכר איך הקפיד גם הצדיק ההוא לנסוע מדי ראש שנה לאומן, יזכור גם את פרצופיהם המחייכים של חתולי ש"ס, כשבחרו את קצב לנשיא: חיוך על השטוזה שהכניסו פעם נוספת לפרס, וחיוך על כך שבחרו מזרחי חובש כיפה לנשיא.

אבל החיוך ההוא היה חיוך סרדוני: הנשיא הספרדי הראשון – משום מה, יצחק נבון לא נחשב; הוא מערכניק מדי – והנשיא חובש הכיפה הראשון חשוד באונס, בהאזנת סתר, בהטרדה סדרתית של כפופות לו. התגלמות הסטריאוטיפ על הגבר המזרחי, שש"ס כל כך רצתה להתרחק ממנו. מאריה דרעי לפחות היו תקוות; התקשורת נשבתה בקסמיו בשנות השמונים, עד שבא מוטי גילת והפך את הקערה על פיה. מקצב איש לא ציפה לדבר. הוא היה משעמם כמו טפט – עד שהסתבר שלא. ועכשיו נזכרים עיתונאים ותיקים בסיפורים שהסתובבו עליו ב-20 השנים האחרונות, סיפורים שנפטרו בבוז. קצב? סקס?

אם יצא דבר טוב מהפרשה הזו, הרי שככל הנראה שבקרוב נפטר ממוסד הנשיאות. אפשר לומר מה שרוצים על קלינטון ומוניקה, אבל היחסים ביניהם היו בהסכמה. מי ירצה להיות האיש שישב בחדר שבו ישב בעבר האנס הבכיר ביותר במדינה?

(יוסי גורביץ)