החברים של ג'ורג'

ממשלת הטרור היהודי: שלוש הערות על המצב

מעצר מנהלי פסול, נקודה; ואיך מממנת ממשלת ישראל את הטרור היהודי, בשתי הערות נפרדות

פסול אפריורי: שר הבטחון, בוגי “משה” יעלון, חתם אמש (ג’) על צו מעצר מנהלי לחצי שנה לתושב מעלה אדומים, בן 18, שחשוד במעורבות בהצתה של כנסיית הלחם והדגים. האיש שוחרר למעצר בית; עכשיו הוא יוחזק ללא ראיות.

מעבר לעובדה שהפרקטיקה הזו מזכירה באופן מקומם את זו של הגסטפו – שנהגה לעצור חשודים שזוכו ולשלוח אותם ישירות ל”מעצר הגנתי” במחנה ריכוז – צריך לחזור שוב על הטיעונים הרגילים נגד מעצר מנהלי, כי משום מה הם זכו ללגיטימיות לאחרונה מצד האיש שמשחק בתפקיד ראש האופוזיציה.

מעצר מנהלי מבוסס על היעדר ראיות. למשטרה החשאית – והיא זו שאחראית למעצרים הללו – יש חשד שבהגדרה הוא בלתי מבוסס כלפי אדם. במקום לעבוד ולהשיג ראיות, היא עוצרת אותו בצו מנהלי.

החשוד, בהגדרה, לא יודע מהן הראיות נגדו – פשוט כי אין כאלה. אם אין נגדך ראיות, אתה גם לא יכול להגיע לזיכוי. את זה משיגים על ידי הפרכת הראיות נגדך. אבל אין. יש מידע מודיעיני סודי, שאליו אתה לעולם לא יכול להיחשף. מי שנחשף אליו הוא (במקרה הטוב) שופט.

שופט הוא אדם עסוק. יש לו עשרות אם לא מאות תיקים לטפל בהם. אין לו אפשרות לבחון את התיק שלך לעומק, פשוט כי אין לו זמן ואמצעים. בשביל יש זה יש לאדם עורך דין, שמחויב להגנת הלקוח שלו. אבל המידע המודיעיני לא מגיע לעורך הדין.

הטובים שבקיסרים הרומאיים, טרייאנוס למשל, פסלו את השימוש בהלשנות אנונימיות. הם הכירו בסכנה שבהרשעת אדם על סמך מידע כזה. האינקוויזיציה, שאני מניח שאף אחד לא ינסה לטעון שהיא היתה מוסד משפטי מתוקן, לא עימתה בין החשודים ובין מאשימיהם – אבל היא אפשרה לחשוד לנקוב בשמותיהם של אויביו; ואם ההלשנה הגיעה מאחד מהם, הם עצמם היו בסכנת הוצאה להורג.

כשאנחנו מעניקים למשטרה החשאית את הסמכות לעצור אנשים במעצר מנהלי, אנחנו חותרים תחת הנחת היסוד שאדם הוא חף מפשע עד שיוכח אחרת – כי כל מהותו של מעצר מנהלי היא שאדם הוא אשם עד שיוכיח אחרת, ובעצם, גם זה לא, כי הוא לא יקבל הזדמנות להגן על עצמו.

כשאנחנו מעניקים למשטרה החשאית, בסיוע חותמת הגומי המכונה שר הבטחון – כמה זמן לדעתכם השקיע בוגי יעלון בחקירה מדוקדקת של החומר שהוגש לו? – את היכולת לעצור אנשים במעצר מנהלי, אנחנו חותרים תחת עצמאותה של מערכת המשפט שלנו. השופטים צריכים כעת להחליט האם הם מקבלים את המידע הסודי, שלא היו מקבלים במצב אחר, או שהם מתייצבים מול המערכת. וכששר הבטחון חותם על משהו והנציג שלו אומר חגיגית בבית המשפט שמדובר בסכנה לבטחון המדינה, השופטים מתקפלים בעקביות. הם מייללים על זה לא מעט, אבל מתקפלים. הם מתרגלים להתקפל.

הזכות לומר את כל זה, כמובן, שמורה לאנשים שמתנגדים למעצר מנהלי באשר הוא. הצבועים שמתנגדים למעצר מנהלי רק כאשר הוא מופנה כלפי בני העם הנבחר אינם ראויים לדבר פרט לתיעוב.

ממשלת הטרור היהודי, חלק א’: תחקיר של מתן חודורוב בערוץ 10 חשף שלעמותת חננו, שעוסקת ביצוג משפטי של מחבלים יהודים ושל חיילים שאיכשהו מצאו את עצמם – למרות כל מאמצי מצ”ח – עומדים לדין על פגיעה בפלסטינים, יש עיסוק צדדי. היא מעבירה מימון למשפחות של מחבלים יהודים.

בין האנשים שממומנים על ידי חננו, אפשר למצוא את בועז אלברט, שכנגדו הוצאו צווי הרחקה מנהליים מההתנחלות הבוגדנית יצהר; את צביקי סטרוק, הבן של, שהורשע בחטיפה ועינויים של ילד פלסטיני; את יפעת “שרמוטה” אלקובי; ואת אתי דביר-זליגר ומיכל גמליאל, בהתאמה נשותיהם של שחר דביר-זליגר ועופר גמליאל, המחבלים שהורשעו בנסיון לפוצץ בית ספר לבנות (”מחתרת בת עין.”)

הכסף של חננו מגיע מתרומות – בין השאר על ידי ה-CFI, שמימנה גם את אם תרצו – אבל היא מקבלת פטור ממסים, והתורמים לה מקבלים זיכוי. בפועל, ממשלת ישראל מסבסדת את חננו ואת התמיכה שלה באסירי הטרור היהודי. סה”כ, העבירה חננו כ-200,000 ש”ח לאסירים וכ-50,000 ש”ח לבני משפחותיהם, כסף שיצא מאוצר המדינה.

פטור כזה וזיכויים כאלה הם לא אוטומטיים: ממשלת ישראל סירבה להעניק פטור כזה לרבנים לזכויות אדם; היא טענה שמדובר ב”ארגון פוליטי” וש”פעילותו איננה לטובת תושבי ישראל.” בימים אלה נאבק ארגון רופאים לזכויות אדם על הפטור שהוא מקבל, שהממשלה מנסה לשלול.

תרומה דומה לטרור היהודי מתבצעת, כפי שחשף בשעתו שחר גינוסר ופרטים נוספים נחשפו לאחרונה על ידי מולד, דרך גופי תעמולה של המתנחלים: ועד מתיישבי השומרון ו-וועד מתיישבי בנימין. שני הארגונים פיתחו את טקטיקת תג מחיר – שיש לציין שהיא רק פן אחד, הפן הראוותני יותר, של הטרור היהודי היומיומי בגדה המערבית – ו-וועד מתנחבלי השומרון אף פרסם מפה של המיקום המדויק של פעולות לשיבוש פעילות כוחות הבטחון. יו”ר ועד מנתחבלי בנימין, איציק שדמי, הודיע שהוא יצייד את אנשיו באלות וקסדות לקראת המאבק מול צה”ל והמשטרה על פינוי מגרון.

אחד מהבולטים במנהיגי המתנחלים, בני “הדמוקרטיה הישראלית צריכה להיעלם” קצובר, אמר לאחרונה שהוא לא יסגיר פעילי תג מחיר. קצובר, כמובן, הוא אחד המארגנים של תג מחיר. ודאי שהוא לא יסגיר אותם.

קצובר, שדמי ואחרים לא רק ממומנים על ידי ממשלת ישראל; הם חלק מוכר מממסד המתנחלים. האנשים שאחראים על חלק מהטרור היהודי נכנסים ויוצאים במשרדי ממשלה.

ולא רק הם.

הבוגדים והחשוד בטרור: המשטרה והמשטרה החשאית עצרו לאחרונה את מאיר אטינגר, שחשוד בין השאר בתכנון מרד שימוטט את המשטר בישראל. נוהגים לומר לנו שאטינגר ודומיו הם “עשבים שוטים” חסרי משמעות.

או שלא. בשעתו, ריכז אטינגר את מאמצי המודיעין של המתנחלים שמטרתם היתה שיבוש פינוי מאחזים. אטינגר ואחרים הורשעו בריגול (לגמרי לא בצדק, לדעתי, אבל הורשעו.) ומי העביר להם את המידע?

או. בין השאר, המדובר בבוגד זאב אלקין, שמשמש כיום כשר הקליטה, ובבוגד אורי אריאל, שמשמש כיום כשר החקלאות. אטינגר הוא עשב שוטה? וואלה, מסתבר שלעשבים השוטים האלה יש לא רק כסף ממשלתי, אלא גם גישה לבכיריה.

מה שמחזיר אותנו לשאלה: למה יש כל כך הרבה בוגדים בישראל בימין היהודי? מה יש להם שם עם בגידה?

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

ימי זרקאווי

ראש הממשלה נתניהו גינה את הרצח הבוקר בדומא, בו שרפו מחבלים יהודים למוות עלי סעד דוואבשה, בערך באותן המילים שבהם גינה לפני כשנה את רצח מוחמד אבו ח’דיר. שרי הימין החרו-החזיקו אחריו. אני מסרב להתרשם מהגינויים הללו; הם בסך הכל אומרים שהמדינה היהודית תתנהג כנגד הטרור היהודי כפי שהיא נוהגת תמיד – תדבר בקול תקיף ותקרוץ.

כפי שציין איתמר שאלתיאל הבוקר, הפיגוע בדומא הגיע שעות ספורות אחרי הפיגוע במצעד הגאווה אמש. המבצעים שלו היו מודעים לפיגוע השני של שליסל, והם עשו בו שימוש מכוון להגברת ההשפעה שלהם. כך עובד טרור.

דובר צה”ל, תא”ל מוטי אלמוז, אמר הבוקר ש”מדובר באירוע חמור מאד”, וטען ש”אינני זוכר אירוע חמור כזה בשנים האחרונות.” וואלה. מזל שלא אמר שזה היה רעם ביום בהיר, כמו הרמטכ”ל אהוד ברק אחרי טבח חברון. יורשה לי נא לרענן את זכרונו של אלמוז.

27.2.14. מחבלים יהודים מציתים בלילה את ביתה של רוידה עבד אלגני סלימאן חאמד בסילוואד. למזלה, היא לא שם. המחבלים משאירים כתובת. איש לא נעצר.

14.11.13, סינג’יל. מחבלים יהודים תוקפים בבקבוקי תבערה בית משפחה פלסטינית בזמן שהיא ישנה, משאירים במקום כתובות. איש לא נעצר.

למעשה, ארגון יש דין (גילוי נאות: הח”מ כותב עבורו בלוג בתשלום) דיווח היום שהוא מכיר 15 מקרים של הצתות בתים בשנים האחרונות. המשטרה פתחה בחקירה ב-12 מהמקרים (במקרים האחרים הקורבן בחר שלא להגיש תלונה), וסגרה 10 מהתיקים ללא כל כתב אישום. שני תיקים עדיין פתוחים. זה קורה די הרבה; פשוט בלי דיווח בתקשורת היהודית. כי זו מקפידה שיטתית לא לדווח על טרור יהודי אלא אם אין לה ברירה.

טרור יהודי במדינת ישראל קיים פחות או יותר מרגע הקמתה. אלמנטים דתיים, משיחיים ואולטרא-לאומיים לא היו מרוצים ממנה מיומה הראשון. כמו כמעט בכל מקרה של טרור, הבעיה איננה הטרוריסטים עצמם. אלה מעטים, ובדרך כלל בשלב מסוים יעשו את השגיאה שתביא ללכידתם או לחיסולם. הבעיה היא הסביבה התומכת שלהם, שמצמיחה אותם. ומתשתיות הטרור האלה ממשלת ישראל ממשיכה להתעלם.

השב”כ והמשטרה הודיעו לאחרונה על מעצרם של מספר חשודים בהצתת כנסיית הלחם והדגים. הפעם טוענים שם שיש להם גם ראיות, בכללן DNA. נחיה ונראה; עד כה שיעור ההצלחות של פשל”א (שם החיבה של מפלג הפשיעה הלאומנית) רחוק מלהרשים, בלשון המעטה.

אבל המעניין בפרשה הוא המסמך האידיאולוגי שנלווה אליה. מלבד תיאור טקטי של הפיגועים השונים, ומבנה ארגוני מומלץ, מוסברת מטרת-העל. “למדינת ישראל יש המון ‘נקודות תורפה’. […] מה שאנחנו נעשה הוא פשוט להדליק את כל חביות הנפץ האלו, את כל השאלות והסתירות בין יהדות ודמוקרטיה. בין הצביון היהודי לצביון החילוני בלי לפחד מהתוצאות. ערעור יכולת השלטון במדינה.” מטרתו של המרד, נכתב שם, היא בניית מקדש, מינוי מלך, ערעור היחסים בין ישראל ומדינות אחרות (כן, זו מטרה – עם לבדד ישכון), גירוש לא יהודים וכפיה דתית במרחב הציבורי.

השיטה פשוטה: השיטה הקלאסית של טרור. בשנים 2003-2004 אבו מוסאב אל זרקאווי הדגים אותה בהצלחה בעיראק. הוא ביצע פיגועים חוזרים ונשנים נגד האוכלוסיה השיעית שם, עד שזו התקוממה והחלה בטרור נגדי משלה. משהחל הסיבוב של טרור וטרור נגד, אי אפשר היה לעצור אותו – על כל פנים, עיראק לא הצליחה בכך. לארגון שהקים אל זרקאווי קוראים היום דאע”ש.

השיטה שמציעים קנאי יהודה דומה. פיגועים, כדי לעורר את כל המתחים הפנימיים של ישראל, יחד עם טרור נגד. כשיתחיל גל טרור פלסטיני אמיתי, הדם יציף את העיניים ונתמוך בשורה של אמצעים שרק יתדלקו אותו. במקביל, הנסיון הישראלי לדכא את הטרור של קנאי יהודה יגרור בהכרח תגובת יתר, שבתורה תמשוך אליהם עוד ועוד אנשים מהמחנה שלהם ותרחיב אץ שורותיו.

כאמור, המספר של הטרוריסטים קטן. זה לא אומר שהם לא מסוכנים, כי הם מדברים בשם שכבה גדולה מאד באוכלוסיה היהודית. ראו, למשל, את הציטוט הבא: “הייתי אומר שכיום לדמוקרטיה הישראלית יש תפקיד אחד מרכזי והוא להיעלם מהשטח. הדמוקרטיה הישראלית סיימה את תפקידה, והיא חייבת להתפרק ולהתכופף בפני היהדות. היום כל האירועים מנתבים להכרה שאין דרך אחרת, אלא להעמיד במרכז את העניין היהודי על פני כל עניין אחר, וזו התשובה לכל המצב והאיומים.”

האיש שאומר את הדברים האלה הוא בני קצובר, בכיר במועצת יש”ע, בשנת 2012. לא רק שמועצת יש”ע לא התנערה ממנו ולא הדיחה אותו, זמן קצר לאחר שאמר את הדברים הללו, זכה קצובר שמנהיג המרכז הרדיקלי, יאיר לפיד, יצטלם איתו. כן, כן – האיש שהבוקר כתב שאנחנו “במלחמה” עם הקנאים הצטלם לפני שלוש שנים עם האיש שהודיע שהדמוקרטיה הישראלית צריכה לעבור מן העולם. בני קצובר, כמובן, הוא גם בן בית בלשכת ראש הממשלה. אין יותר חיבוק ממסדי מזה.

גם הדרישות האחרות של המחבלים היהודים – הקמת בית מקדש, השבת המלוכה – הן דרישות שחלק ניכר מהציבור היהודי תומך בהן. לא רוב, אפילו לא קרוב לזה – אבל הרוב מתנגד לרעיון של בית מקדש ומלך כי זה יהיה חתיכת כאב ראש. הוא לא באמת נגד, הוא לא יודע לנמק התנגדות לבית מקדש ומלוכה אלא ש”זה רעיון של קיצונים.” וזה אומר שאין לו נוגדנים של ממש לרעיון הזה. מצד שני, חלק ניכר מהמערכת הפוליטית הישראלית – כל מפלגות הימין – שבוי למעשה של הקנאים שרוצים מקדש ומלך. שימו לב לזינוק בדרישה לסיפוח הר הבית (המכונה “עליה להר הבית”).

המטרה של המרד היהודי היא חיסול הדמוקרטיה הישראלית. היא סוג של שעטנז. יש פה זכויות לאנשים שאינם יהודים זכרים. זה לא בסדר. והאמת היא שהמרד הזה הוא ככל הנראה תוצאה סבירה למדי של הציונות. מי שבונה מדינה על סמך התנ”ך כקושאן לא באמת יכול להאמין שהעבר היהודי לא יחזור. ומאחר והעבר הזה סונן בכמה מאות שנים של צנזורה ורדיפות, הוא גם מגיע בצורה אלימה במיוחד שיש לה מעט מאד קשר לדבר המקורי – לא שיש לכך משמעות כלשהי.

הקנאות היהודית שדורשת את בניין המקדש והשבת עטרת הפין היהודי הנימול ליושנה לא שונה בהרבה מהקנאות שדורשת החזרה מדומיינת של האיסלם של המאה השביעית. הבעיה של המשטר החילוני היהודי היא שהוא אף פעם לא התייחס ברצינות לא לחילונות שלו ולא לדת של יריביו. בכך הוא דומה מאד למשטרים החילוניים שסביבו (ולא במקרה בעלת הברית הבולטת שלנו באזור היא כת הקצינים המצרית.)

אז אם אנחנו רוצים לנצח את הגרסה המקומית של דאע”ש, צריך להמנע מכל השגיאות שנעשו נגדה בסביבה. דבר ראשון, צריך להמנע מהדלק של הטרור – תגובות יתר. בלי מעצרים מנהליים, בלי חיסולים מהאוויר, בלי ירי בלתי מובחן; מאבק מדויק, ממוקד, במינימום נפגעים בלתי קשורים. שנית, זה אומר משאבים. זה אומר שצה”ל והשב”כ יתייחסו למאבק בקנאים שלנו באותה הרצינות שהם מתייחסים למאבק בחמאס.

וזה לא הולך להיות פשוט, ולא רק בגלל שהמשטרה והשב”כ מגיעים לקרב הזה בלתי ערוכים. הזרוע הצבאית של קצובר אולי קטנה, אבל יש לה המון תומכים בצבא ובממשלה. יהיה צורך לטהר אותם משם. וכדי לעשות את זה, מדינת ישראל תצטרך סוף סוף להחליט מה היא רוצה להיות: דמוקרטית או יהודית. לשתי הבחירות יהיה מחיר ואין סיבה להניח שהוא יהיה נמוך. אבל אם היא לא תבחר, הקנאים יאכלו אותה פיסת סלאמי אחרי פיסת סלאמי.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

שליח הציבור

מסתובבים בינינו עשרות אנשים שעוד לא יודעים שהם יהיו קורבנותיו.

יקראו לו ברוך, או מאיר, או יגאל, או שלמה. או אולי עדן, או אשר, או אלירן. הוא לא מוכר לאף אחד מאיתנו כרגע, סביר שהוא לא מוכר אפילו לאלה שיהיו לימיו לסוגדיו, אבל השם שלו ייחקק באותיות של דם ועשן בעוד כמה חודשים. כרגע הוא עדיין חושב על זה, שוקל את שיקוליו; אולי כבר קיבל את ההכרעה ועכשיו הוא בוחן את השיקולים הטקטיים. במחלקה היהודית עובדים מסביב לשעון, כוססים ציפורניים, ומפעילים לשווא מודיעים קטנים וחסרי ערך בנסיון חסר סיכוי, שהם יודעים שהוא חסר סיכוי, להגיע אליו מראש.

מפעל ההתנחלויות עומד להוציא מקרבו רוצח המוני נוסף. הם עושים את זה בדייקנות של שעון.

* * * *

השנה היא 1981. ישראל עומדת לסגת מסיני. התמיכה במהלך בציבור הישראלי רחבה מאד; יותר מ-90 חברי כנסת תמכו בהסכם השלום עם מצרים. החשש, אם כבר, הוא חשש שהמצרים לא יעמדו בהסכמים.

אבל בקרב המתנחלים האידיאולוגיים, החשש עמוק הרבה יותר. סיני אמנם לא נמצאת בגבולות ההבטחה – אלא אם אתה חושב, וזו אינה דעת הרוב, ש"נהר מצרים" הוא הנילוס – אבל עצם הרעיון של נסיגה עומד בניגוד לאידיאולוגיה של התנועה. אחרי הכל, על פי התיאולוגיה של הרבנים לבית קוק, אין נסיגות בגאולה. אם יש נסיגות, זו איננה הגאולה.

קבוצה של מחבלים יהודים מתארגנת לפעולה. חגי סגל, היום משום מה עיתונאי ואז אחד הקושרים, יקרא לימים לספרו עליהם "אחים יקרים." הקושרים באים מלב לבה של תנועת ההתנחלות. אחת הסיבות לנסיונות לפיצוץ המסגדים על הר הבית היא לעורר ג'יהאד עולמי כנגד ישראל, שייאלץ את מצרים לסגת מהסכם השלום ולמנוע בכך את הנסיגה.

הנסיון הזה נכשל. אבל הקושרים הופכים לגיבורי תנועת ההתנחלות. כולם זוכים לחנינה. אף אחד מהם לא יושב בכלא יותר משבע שנים. אף אחד לא מזכיר לחגי סגל את חלקו בעיוורו של חבלן מג"ב, סלימאן חירבאווי. הוא אמנם איש כוחות הבטחון, אבל קודם כל הוא ערבי.

* * * *

סוף שנת 1993, פלוס מינוס. חודשיים-שלושה אחרי הסכם אוסלו. המשורר והמתנחל הצעיר אליעז כהן מחליט, יחד עם עוד כמה חברים, להקים מחתרת שתפגע במנהיגות הפלסטינית ותחסל את הסכמי אוסלו. הוא לוקח את הרעיון שלו לניסן סלומיאנסקי, היום חבר כנסת מטעם סיעת האחים היהודים ואז קמב"ץ מועצת יש"ע. סלומיאנסקי מוריד אותו מהרעיון בעדינות. סלומיאנסקי לא עושה את הדבר המתבקש ופונה למשטרה או לשב"כ. אחרי הכל, זה הדבר הטבעי לעשות, וסלומיאנסקי לא רוצה להיחשב ל"מוסר." אליעז כהן התבגר מאז והפך לאדם שפוי. החברים שלו – אלוהים יודעת.

* * * *

אנחנו בפברואר, 1994. כחצי שנה לאחר חתימת הסכמי אוסלו. ביום חג הנקמה היהודי, פורים, פוסע ברוך גולדשטיין, נציג תנועת כך במועצת קריית ארבע, לתוך "אולם אברהם" במערת המכפלה. גולדשטיין לובש את מדי צה"ל שלו ונושא רובה סער מדגם גליל. הוא חובש אוזניות ירי. יומיים קודם לכן הוא שינה את ביטוח החיים שלו והגדיל אותו באופן משמעותי.

גולדשטיין פותח באש לעבר הקהל הצפוף – כ-800 איש היו במקום. אוזניות הירי מחרישות את זעקות הפצועים. הוא יורה עד שאוזלת התחמושת שלו. הוא הורג 29 בני אדם ופוצע 125 מהם. כשהוא חדל לירות, מסתערים עליו כמה מן המתפללים ומנקים את העולם מנוכחותו. על פי דיווחים ראשוניים באותו היום, חיילים שנזעקו למקום למשמע הירי ראו מוסלמים מסתערים על חייל ופתחו גם הם באש – בדיוק כפי שתכנן.

שעות ספורות לאחר מכן, קרית ארבע צהלה ושמחה. חנן פורת, מהאידיאולוגים של גוש אמונים והפנים החביבות של התנועה, נתפס כשהוא קורא בעליצות "פורים שמח, יהודים." אחר כך יגיעו תיאוריות הקונספירציה. בדקות הראשונות, יש בעיקר שמחה.

לא רק על ההרג: גם על מה שברור שיבוא אחריו. שורה של פיגועים שמבצע החמאס בישראל, 40 יום לאחרי הטבח, מחסלים את האופטימיות שאחרי הסכמי אוסלו ואיתם את ההסכם כולו. בהיסטוריה של הטרור, גולדשטיין הוא מהמוצלחים שבטרוריסטים. בהתאם, הוא הופך לקדוש מעונה של תנועת ההתנחלות, שבונה אחוזת קבר מפוארת לאיש שהציל אותה.

ישראל החופשית מהססת: רבין שוקל לזמן קצר לפנות בתגובה את מתנחלי חברון, וחוזר בו. רחוב השוהאדה נותר סגור לתנועת פלסטינים.

* * * *

בשנים 1994-1995 מסתובב באוניברסיטת בר אילן סטודנט למשפטים נמוך קומה, שנוהג לבחור את המועמדות שלו לדייטים על פי תשובתן על השאלה הבאה: מה הן חושבות על ברוך גולדשטיין. זו התנהלות סבירה לגמרי בבר אילן, כמסתבר.

יחד עם שורה של בוגרי ישיבות הסדר אחרים, הסטודנט – יגאל עמיר שמו – מתכנן ללכת בעקבותיו של גולדשטיין ולבצע פיגועים כנגד פלסטינים. שמותיהם של הקושרים הללו – אריק שוורץ, מיכאל אפשטיין ואוהד סקורניק – נבלעו בעלטת השכחה שהישראלים אוהבים להעטות על עצמם. הפיגועים בפלסטינים לא יצאו אל הפועל, משום שעמיר מוצא מטרה מוצלחת הרבה יותר: ראש הממשלה יצחק רבין. הוא מנסה להתנקש בו שלוש פעמים. ברביעי בנובמבר, 1995, הוא גם מצליח.

התגובה הראשונית, האמיתית, בקרב המתנחלים ותומכיהם היא חגיגות: בתפוח פותחים בקבוקי יין, משלחת "בני עקיבא" לפולין פוצחת בריקודים ספונטניים. כעבור כשעה, מבינה הנהגת המתנחלים שיש כאן בעיה מסוימת, אז היא מוציאה הודעת גינוי – שחלק ניכר מהטקסט שלה מוקדש לגינויו של הנרצח. הטרוריסט חגי סגל כותב למחרת הרצח טור שכותרתו היא "מה עשית, מטורף," שמוקדש לגינוי השיקולים הטקטיים של עמיר ולנזק שעשוי להגרם לתנועת ההתנחלות כתוצאה מהרצח.

בתגובה, מנסה ראש הממשלה שמעון פרס לשכנע את המפד"ל להכנס לממשלתו.

* * * *

אוגוסט 2005. בעוד ימים ספורים צפויה להתחיל ההתנתקות. העריק מצה"ל עדן נתן-זאדה, ששרץ בחודשים האחרונים במעוז הכהניסטי כפר תפוח, עולה על קו 165. התאריך הוא השלישי באוגוסט. נתן-זאדה, במדים, בוחן את מסלול הקו. הוא מגיע עד התחנה האחרונה. הוא האחרון על האוטובוס. נהג האוטובוס, תושב שפרעם, חומל עליו ומסיע אותו עד למקום שנתן-זאדה טוען שהוא ביתו.

למחרת, הרביעי באוגוסט, עולה נתן-זאדה שוב על קו 165. הפעם הוא פותח באש. הוא רוצח ארבעה אזרחים ישראלים פלסטינים, ופוצע תשעה. הנוסעים משתלטים עליו, ומתארגן המון לינץ'. משטרת ישראל נזכרת שיש לה דברים דחופים יותר לעשות, והאספסוף המשולהב רוצח את נתן-זאדה, כשהוא כפות ובלתי חמוש.

בכיסו נמצא פתק, "יהודי לא מגרש יהודי." מטרת הטבח: שיבוש ההתנתקות. במערכות כלי התקשורת התלבטות: כיצד יש להגדיר את נתן-זאדה. ראש הממשלה שרון, שחש בסכנה למהלך הפוליטי הגדול היחיד שהוביל עד אז, ממהר לספק את התיוג הנכון: הוא קורא לו "מחבל יהודי," הפעם הראשונה שטרוריסט יהודי זוכה לכינוי הזה, וכלי התקשורת ממהרים, ברווחה, להשתמש בו.

הציבור היהודי זוכר את נתן-זאדה, אם בכלל, בתור מישהו שעשו בו לינץ'.

* * * *

17 באוגוסט, 2005. ההתנתקות התחילה רשמית לפני יומיים. הפינוי הפיזי החל בבוקר. בצהרים, מגיע אשר וייזגן, מתנחל משבות רחל שעבד כנהג הסעות לעובדים, לאזור התעשיה שילה. וייזגן חוטף את נשקו של מאבטח במקום, ורוצח את ארבעת העובדים הפלסטינים שהסיע. הוא אומר שהוא ביצע את הטבח כדי למנוע את ביצוע ההתנתקות.

וייזגן מנקה את העולם מנוכחותו על ידי התאבדות ב-22 בדצמבר 2006. הוא נשכח לגמרי, לא מעט בשל ההתאבדות.

* * * *

אנחנו עדיין ב-17 באוגוסט. ילנה בוסינובה, ילידת אודסה בת 54 שהיגרה לישראל ובחרה להתגורר בקדומים, מגיעה למחסום המשטרה בנתיבות, שממנו אי אפשר היה לעבור הלאה לעבר הרצועה. היא שופכת על עצמה בנזין ומציתה את עצמה. התקשורת הישראלית בוחרת להתעלם מאקט המחאה הזה, שלא צולם. הממסד המתנחלי לא יודע איך להגיב לאקט האלימות הזה, שבניגוד לאתוס שלו מופנה לא כלפי פלסטינים אלא כלפי המתנחל עצמו. שתיקת מבוכה יורדת על המגזר.

* * * *

אנחנו יומיים לאחר מכן, 19 באוגוסט. מתנגדי ההתנתקות מציתים צובר גז ברחובות, כשהם מרססים כתובת לידו: "צריך לרצוח את שרון." התערבות מהירה של הכבאים והמשטרה מונעת מההצתה להפוך לפיגוע המוני – כנגד אזרחים ישראלים. אם המבצעים נתפסו, הם לא זכו לשום תשומת לב. האירוע עצמו – נשכח.

* * * *

אנחנו כעבור שבועיים, ה-31 באוגוסט 2005. ברוך בן מנחם, מהגר טרי מארה"ב, מצית את עצמו במחאה על ההתנתקות, שנמצאת כבר בשלביה הסופיים. הוא נפטר כשבוע לאחר מכן. ממסד המתנחלים לא יודע איך לאכול אדם שבמקום להרוג פלסטינים הורג את עצמו, והוא שוקע בתהומות הנשיה. בתקשורת הוא היה שמועה ותו לא: בחודשים הראשונים אחרי ההתנתקות, כשניסיתי לעשות כתבה בנושא, אף אחד לא ידע אפילו את שמו. ידעו שהיה עוד מתאבד חוץ מבוסינובה, אבל לא ידעו מיהו. האקט עצמו נשכח. לבוסינובה יש ערך בוויקיפדיה העברית; לבן מנחם אין.

* * * *

2008, תאריך מדויק לא ידוע. המקום: המאחז הבלתי חוקי הידוע לשמצה חוות גלעד. ההיסטוריה הארוכה של טרור מתנחלים עוברת זיקוק וגיבוש לכדי אידיאולוגיה. המונח "תג מחיר" בא לעולם. המשמעות: על כל פעולה שתבצע הממשלה כנגד מתנחלים, תבוא פעולת טרור נגד פלסטינים. הרעיון אולי עובר גיבוש בחוות גלעד, אבל מאומץ תוך זמן קצר על ידי הנהגת המתנחלים, בדמותם של בני קצובר וגרשון מסיקה.

* * * *

הכלי הראשון של המתנחלים, בנסיונותיהם למנוע פינוי, הוא לחץ פוליטי. זה לגיטימי, גם אם זה גורר חריקת שיניים, וברוב המקרים זה גם עובד. הבעיה היא שהכלי השני בארסנל שלהם הוא טרור. הטרור הזה מתגלם, פעם אחר פעם, בהרג של פלסטינים שמיועד להוביא לפיגועי נגד בישראל. בחלק מהמקרים, המפגע מאומץ על ידי הקהילה; במקרים אחרים, הוא זוכה לשתיקה. אני חושד, אבל זה מצריך מחקר מעמיק יותר, שהדחיה או הקבלה נובעות יותר ממעמדו של המפגע קודם לפיגוע מאשר לפעולה שהוא ביצע. וייזגן ונתן-זאדה לא היו מוכרים, ונעלמו; ברוך גולדשטיין הפך לקדוש מעונה בקהילה קטנה אך מתרחבת; חגי סגל ומפגעי המחתרת היהודית הראשונה זוכים לחיבוק ממסדי הדוק. היחס ליגאל עמיר דו משמעי, אבל היחס לבת אצולת ההתנחלות מרגלית הר שפי הרבה יותר חיובי ומחבק. המקרים של השכחה מכוונת הם בדרך כלל מקרים של התאבדות; היהדות מכירה, במקרים קיצוניים במיוחד, בלגיטימיות של התאבדות. מחאה איננה חלק מהם.

בשום מקרה אין גינוי חד משמעי, בלי קריצה ובלי "אבל", של מעשי הטבח, מצד הנהגת המתנחלים. יתר על כן, כאמור, הנהגת המתנחלים אימצה את נהלי "תג מחיר." קצובר, בקישור שהובא למעלה, אומר ש"לדמוקרטיה הישראלית יש תפקיד אחד מרכזי והוא להיעלם מהשטח. הדמוקרטיה הישראלית סיימה את תפקידה, והיא חייבת להתפרק ולהתכופף בפני היהדות." מועצת יש"ע לא גירשה את קצובר משורותיה ולא התנערה מהדברים.

המשמעות היא שאם וכאשר ינסה נתניהו להגיע לאיזשהו הסכם מוגבל עם הפלסטינים, וינסה לפנות אפילו מאחז, אנחנו צפויים לגל של רצחנות כלפי פלסטינים. שימו לב למקבץ יוצא הדופן של אירועי טרור סביב ההתנתקות: שרון היה איש של פלדה. נתניהו, כידוע, רופס הרבה יותר. המתנחלים יודעים שהם יוכלו לכופף אותו. והפעם, אחרי הכל, אנחנו לא מדברים על עזה. אנחנו מדברים על לב-לבה של המולדת היהודית. אם כאן תהיה נסיגה, דוקטרינת ה"אין נסיגה בגאולה" – שכבר ספגה מכה איומה עם כשלון נבואת השקר של "היה לא תהיה" – תמצא את עצמה במשבר שעשוי להיות סופני.

וכדי למנוע את זה, הוכיחו המתנחלים פעם אחר פעם, אין להם בעיה לשפוך דם פלסטיני. המקרה החריג של נסיון פיצוץ הצובר עשוי להעיד שגם המעצורים מפני רצח יהודים חלשים משהיו בעבר. כשזוכרים את העובדה שמאז ההתנתקות, יותר ויותר יהודים נתפסים כעובדי אלילים במקרה הטוב או ערב רב במקרה הרע משום שהם לא תומכים באחים היקרים שלהם, זה צריך להדאיג מאד.

מה שצריך להדאיג יותר הוא העובדה שפעם אחר פעם, פיגועים שמגיעים מן הימין הדתי גוררים הלם קצר וזמני – "כרעם ביום בהיר," כינה אהוד ברק את הטבח במערת המכפלה – ואחר כך מגיעה כניעה בפני הטרוריסטים, שמלווה בשכחה מהירה של הפיגוע ושל הכניעה. זה אומר, והמתנחלים הבינו את זה, שהטרור עובד. שרון, שוב, היה החריג; ונתניהו, שוב, הוא לא שרון.

וזה לא רק שהטרור עובד: במקרים רבים, רצח מעניק לרוצח הון תרבותי ניכר. פעם אחר פעם, קם לו "שליח ציבור" ועושה את מה שהוא יודע שהציבור שלו משתוקק שייעשה, קונה לו בכך לעתים שם עולם, על כל פנים חורג מאלמוניותו. להרבה יותר מדי לוזרים, הפיתוי גדול מדי והמעצורים חלשים מדי.

יהיה רע יותר.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מה יש לי נגד יאיר לפיד

מאז שיאיר לפיד הכריז לפני כשבוע ומשהו על כניסה לחיים הפוליטיים, אחרי שנתיים של רמיזות, התקשורת עוסקת בו ללא הרף. הוא הוכרז כדבר החם ביותר מאז האסטרואיד ההוא שבהבלחה אחת העביר את הדינוזוארים לסטטוס של צעצוע ילדים נחשק. אז צריך להסביר למה אני חושב שהוא הדבר הגרוע ביותר שקרה לפוליטיקה הישראלית מאז בוגי "משה" יעלון.

נלך מהקל אל הכבד. לפיד הוא מתחזה. הוא מתיימר להיות איש רנסנס, עם הבנה עמוקה במיוחד בתרבות האמריקאית. בפועל, מתקבל הרושם שהוא קרא את התקצירים לבחינות, לא את הספרים. הוא בלבל בין המילה האנגלית forefathers, "אבות", ו-four fathers, "ארבע אבות." בסוף מאמר שכתב ב"פוליטיקה" ב-1988, הוא שירבב הערה על המילה הראשונה במחזה "המלך אובו." הוא שגה בה. הוא ניסה פעם ליצור גרסה מודרנית ל"יוליוס קיסר", עם אולמרט בתפקיד קיסר, והצליח להוכיח שוב שאנגלית הוא לא יודע. באמצע השיר – המוצלח! – שלו, "שיר אהובת הספן", צצה פתאום השורה "שתיאר ז'ורז' אמאדו: הים האכזר, ההוזה." כן, כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, אבל זה נראה הרבה יותר כמו name dropping, הסימן המובהק של פסוודו-אינטלקטואלים. תראו, אני יודע מי זה ז'ורז' אמאדו (ואתם לא.)

הלאה. לפיד מציג את עצמו כעיתונאי, והוא יכול לנפנף לראיה בחוק הצינון לעיתונאים שדחפו משרתיו של נתניהו בכנסת – חוק שהיה כל כך אישי שהם הסירו אותו מדיון ברגע שלפיד הכריז על כניסה לחיים הפוליטיים. זו, אגב, היתה עוד נקודת שפל של משטר נתניהו, רק שיש כל כך הרבה מהן שמעטים התייחסו אליה כראוי. ממשלה שמכבדת את חוקי המשחק לא מעלה הצעות חוק שמטרתן למנוע מאזרחים להתמודד, גם אם הם מסוגלים לסכן את המנהיג היקר. זה היה מהלך שראוי לפוטין.

אבל, למרות החוק, לפיד איננו עיתונאי. הוא לא חשף שום עוולה, הוא לא כתב שום תחקיר, הוא מעולם לא לקח סיכון כלשהו. הוא פובליציסט ומגיש, תחומים שיש להם חשיבות אבל הם לא הליבה של המקצוע. יתר על כן, לפיד מעולם לא כתב שום דבר שסיכן אותו בקרב מעריציו. פובליציסט אמיץ, ולפיד הוא הכל חוץ מאמיץ, יודע גם לצאת נגד הקהל שלו. לפיד לא היה שם. לפיד היה, ונשאר, בדרן, שכלי הנשק החד ביותר שלו הוא השאלה "מה ישראלי בעיניך." האמת, זה לא לגמרי הוגן: היתה ליאיר לפיד חשיפה אחת. הוא קיבל מסמכים מהתיק האישי של החייל חננאל דיין, שהועברו לידיו על ידי האלוף אלעזר שטרן, והשתמש במסמכים שהעביר לו הגנרל כדי לכתוב טור לעגני, שגרר תביעת דיבה, על החפ"ש – שעם כל הסלידה ממעשיו הפגין בהם יותר אומץ לב אזרחי משהפגין לפיד כל ימיו. לפיד, ראוי לציין, לא הגן על המקור שלו. הוא לא אדוארד מורו מול מק'ארתי, בלשון המעטה.

גם ההבנה שלו בתקשורת בעייתית. לפיד חושב שמותר לישראל, אפילו רצוי לה, לשקר לצרכי הסברה ולפברק את המציאות. הוא עדיין חושב שזה אפשרי, כאילו שאין בלוגרים בעולם. אפשר היה לצפות שהאמריקנולוג הדגול יזכור מה קרה להילארי קלינטון כשהיא טענה שנחתה בבוסניה "תחת אש צלפים", שקר גס שנחשף תוך ימים וכמעט מוטט את הקמפיין שלה. הוא בעד צנזורה בזמן מלחמה – תוך השענות על התפיסה המביכה בבורותה שאפשר לכוון קטיושות באמצעות שיחת טלפון.

מה ישראלי בעיני לפיד? פה אנחנו מתחילים לעסוק בבשר. ובכן, הישראלים בעיני לפיד הם אלה הדומים ליאיר לפיד. הישראלים אינם כוללים את החרדים והערבים, שאליהם מתייחס לפיד שוב ושוב בפטרונות דוחה בטורים שלו, ומתאר אותם כאבני ריחיים על ישראל. המפחיד מכל הוא שלפיד, שממוקם יפה במאיון העליון, מצליח איכשהו לחשוב שהוא חלק ממעמד הביניים הישראלי, ושככזה הוא ראוי לייצג אותו.

עכשיו, בהשוואה לאנשים שלפיד מרבה להסתובב איתם, כמו שרי אריסון ואוליגרכים אחרים, הוא בהחלט עשוי לחשוב שהוא מעמד ביניים. אבל הוא לא. הוא מנותק לחלוטין מהציבוריות הישראלית. בגלל זה הטור שלו בקיץ, "אחי העבדים" היה נלעג כל כך. הוא היה נסיון שקוף לרכב על המחאה החברתית אל הכנסת.

ויש סיכוי שזה יצליח לו פה, וכאן הסכנה. יאיר לפיד, מציין דני גוטווין, משתמש ברטוריקה של שלי יחימוביץ' – אבל מדובר בדארוויניסט חברתי שקרוב בדעותיו, לפחות כפי שהן משתקפות בטוריו, לבנימין נתניהו, המפרק הגדול של החברה הישראלית. מפלגת שינוי של אביו של לפיד, מפלגה ניאו-ליברלית קלאסית, תמכה בכל המדיניות הכלכלית של שר האוצר נתניהו – גם כאשר בליכוד, שהבינו את הנזק הנגרם להם, נרתעו ממנה.

כלומר, יש סיכוי טוב שהאיש הזה, בשר מבשרה של האוליגרכיה הישנה – מי שמתחכך באוליגרכים, ששימש כפרזנטור של בנק הפועלים, שהיה הכלי של גנרל להשפלה פומבית של חפ"ש, שהיה אתרוגן מוביל של ידידו וכעת יועצו אולמרט – ימשוך עכשיו את קולותיהם של תומכי המחאה החברתית, יסיט אותה ממסלולה, וימכור אותם אחר כך לנתניהו תמורת תפקיד שר החינוך או התמ"ס. זה, אחרי הכל, היה תפקידן ההיסטורי של מפלגות מרכז. למלכודת הזו אסור ליפול פעם נוספת. אסור לתת לעוד מעריץ של האלפיון העליון, שמשוכנע שאם רק יהיה להם טוב גם לנו יהיה טוב, להוליך אותנו שולל שוב. 

 יאיר לפיד עם בני קצובר (קרדיט: מועצת יש"ע)

אומרים שדעותיו של לפיד מעורפלות. אף שזה לא נכון בתחום החברתי, בנושא המדיני זה נכון מאד. לא ברור מה מתכוון לפיד לעשות מול הפלסטינים, איך הוא מתכוון לדחות את גלישתה של ישראל למדינה דו לאומית. לא ברור איך הוא מתכוון להתמודד עם עלייתם של האחים היהודים, עם גלישתה של ישראל מדמוקרטיה לתיאוקרטיה אתנוקרטית. הוא לא נשאל, למשל, על פגישתו לפני שנה וחצי עם מנהיגי "תג מחיר", גרשון מסיקה ובני קצובר, ועל האופן שבו שימש להלבנה שלהם בציבור הכללי. ספק אם לפיד יהיה מוכן להתעמת ישירות עם אמירותיו של קצובר על הצורך של הדמוקרטיה הישראלית לפנות דרך ליהדות. מובן למה עמדותיו בתחומים האלה, תחומי הליבה של הזהות הישראלית, מעורפלות: תשובה אמיתית לשאלה "מה ישראלי בעיניך" תביא לאובדן של מצביעים, מכאן או מכאן. היא מצריכה אומץ לב אזרחי. ללפיד, שהשתמש במסמכים פרטיים מודלפים של חייל כדי לצלוב אותו בפומבי בעיתון הגדול במדינה, יש מחסור ניכר במשאב הזה.

ואם לפיד ירצה להיות פוליטיקאי, לא רק לשחק תפקיד של פוליטיקאי, הוא יזדקק לו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות, חלקן גדולות, בקרן הבעת הרצון הטוב והתמיכה. אני רוצה להודות עליהן בזאת, כמו גם על הברכות ליום ההולדת בתגובות לפוסט הקודם. לא היה לי זמן להגיב, אבל אני קורא.

(יוסי גורביץ)

אז מי פה חסר נאמנות?

מנהיג המתנחלים הוותיק, בני קצובר, נתפס כשהוא אומר לעלון "בית משיח" של חב"ד (מוטו: אנחנו שונאים כל לא יהודי) ש"הייתי אומר שכיום לדמוקרטיה הישראלית יש תפקיד אחד מרכזי והוא להיעלם מהשטח. הדמוקרטיה הישראלית סיימה את תפקידה, והיא חייבת להתפרק ולהתכופף בפני היהדות. היום כל האירועים מנתבים להכרה שאין דרך אחרת, אלא להעמיד במרכז את העניין היהודי על פני כל עניין אחר, וזו התשובה לכל המצב והאיומים." ההדגשה שלי. בהתייחסו למאבק נגד הדרת נשים, הפליג קצובר למחוזות הקונספירציה ואמר: "פעילי השמאל מבשלים קמפיינים מתוזמנים נגד כל מה שמריח קדושה, כשיש להם שתי כוונות: האחת פוליטית – לערער את הממשלה ולקטוף מניות בדעת הקהל, והשנייה לפעול נגד כל היסודות של האמונה היהודית." מבשלים קמפיינים נגד כל מה שמריח קדושה: מצד אחד, הדרת נשים היא קדושה; מצד שני, השמאלנים הם ערב רב שחותרים תחת "כל מה שמריח קדושה." קצובר, כשנשאל על כך ידי "הארץ., לא הכחיש את הדברים"

מה שיפה הוא שקצובר לא מנסה יותר להעמיד פנים, כפי שעדיין עושים רוב מנהיגי המתנחלים, שהוא מעריך את הדמוקרטיה. הציונות הדתית, כחזיר הפושט את טלפיו כדי להעמיד פני כשר, תמיד טענה שהיא תומכת בדמוקרטיה "יהודית." כפי שיודע כל מי שלמד בישיבה תיכונית, מוסדות הדגל של הציונות הדתית, הדמוקרטיה מתוארת שם שוב ושוב כמשהו יווני, זר ליהדות. כשמדברים שם על דמוקרטיה, מרבים להזכיר את "לא תהיה אחרי רבים להטות." מעניין לדעת כמה ממנהיגי המתנחלים חושבים כמו קצובר, אבל לא מעזים עדיין לומר את זה.

זו לא הפעם היחידה שבה היה קצובר בכותרות בימים האחרונים. כתבה ב-"7 ימים" של שחר גינוסר, שהולך ומסתמן כאחד הכתבים האמיצים ביותר בישראל, מצאה שקצובר, יחד עם גרשון מסיקה, הם המארגנים של פעולות "תג מחיר." הם ניהלו את הדיון על הנושא במספר פרסומים של המתנחלים, כשהטענה שלהם היא שללא פעילות תג מחיר כנגד הצבא, אי אפשר למנוע את הסרתם של מאחזים. מועצת שומרון, שבעבר עמד קצובר בראשה וכעת עומד בראשה מסיקה, העבירה סכומים למימון של מה שנראה בעליל כמו פעילות תג מחיר. מסיקה וקצובר גם התחמקו בעקביות מגינוי הפעולות הללו. לא היה צריך להיות גאון אסטרטגי כדי להבין שפעילי "תג מחיר", שהתקשורת מיהרה לתאר כאנרכיסטים שלממסד המתנחלים אין עליהם שליטה הם בעצם חיילי הפעולות המיוחדות של מועצת יש"ע; אחרי הכל, כלי הנשק שבו איימה המועצה על הישראלים בשלושים השנים האחרונות היה "הקיצונים", שעליהם כביכול "אין לה שליטה." ובכן, מסתבר שלפחות לכמה חברים שלה יש גם יש שליטה.

האם מועצת י"ש תשליך מקרבה את קצובר ומסיקה? אל תהיו מצחיקים. ההתנערות שלה מפוגרומי "תג מחיר" בסך הכל מיועדת לאפשר לה להחזיק בתפקיד בו החזיקה תמיד – הזרוע הפוליטית של הטרוריסטים היהודים. כאן המקום להזכיר, שוב, שהמזכ"ל המיתולוגי של זרוע ההתיישבות של מועצת י"ש, זאב "זמביש" חבר, הוא טרוריסט מורשע, שבתחילת שנות השמונים הטמין מטען חבלה תחת מכוניתו של פעיל פלסטיני, ד"ר אחמד נתשה. המטען לא התפוצץ ובשל "שיקולי בריאות" חבר – הוא נקרא אז פרידמן – קיבל בעסקת טיעון רק 11 חודשי מאסר. העבר החבלני של חבר לא הפריע לו, בלשון המעטה. גם אז דיברה הנהגת "גוש אמונים " על "הקיצונים", תוך שהיא מנסה להסתיר – בפרפרזה על דברי רפול כשפגש את חבר אחרי אחד הפיגועים – את הפתיל הרועם שמשתלשל לה מהכיס. התמיכה השקטה של מועצת יש"ע בטרור לא מוגבלת לטרור נגד פלסטינים: בינואר 1996, חודשיים אחרי רצח רבין, ניסה צעיר חובש כיפה, אוהד ברט, לדרדר לתהום את מכוניתו של השר יוסי שריד. הוא היה אז מדריך בבני עקיבא. התפקיד לא נשלל ממנו – אילו היה נתפס אוכל במסעדה נטולת תעודת כשרות, ספק אם יכול היה להחזיק בו – וכעבור עשור, ב-2006, הוא שימש בתפקיד נציג פורום מוסדות החינוך הדתי במועצת י"ש, והיה מועמד ברשימת "האיחוד הלאומי" לכנסת.

אבל רגע, לא סיימנו. קצובר ומסיקה, והמועצה של מסיקה, אולי ארגנו ומימנו את פוגרומי "תג מחיר", אבל היום (א') התברר שלפוגרומצ'יקים היה משת"פ בכיר מאד: ח"כ זאב אלקין, יו"ר הקואליציה. הוא העביר, והוא לא מכחיש זאת, מידע לאנשי "תג מחיר" שאמר להם לאן לא פונים כוחות צה"ל, מה שאפשר לפוגרומצ'יקים להפעיל את כוחותיהם בצורה מדויקת יותר.

עכשיו, אלקין הוא בעליל לא מרגל, בדיוק כפי שאנשי "תג מחיר" שאספו מידע על תנועות צה"ל אינם מרגלים. מצד שני, השאלה אם הוא לא בוגד – במובן המוסרי, לא החוקי, חשוב להדגיש - מסובכת יותר. אלקין נשבע "לשמור אמונים למדינת ישראל ולמלא באמונה את שליחותי בכנסת." כשהוא מסר מידע לאנשי "תג מחיר", שהיה מיועד לשבש פעילות צבאית שעליה הורתה ממשלת ישראל, האם הוא בגד או לא? בואו נאמר שמזלו של זאב אלקין שהוא יהודי ולא ערבי. אחרת הכנסת כבר היתה דנה בהסרת חסינותו. במקרה שלו, ספק אם אפילו ועדת האתיקה תתכנס.

אז אחרי שבכיר במועצת יש"ע נתפס אומר שצריך למוטט או להמית את הדמוקרטיה הישראלית, כשבכיר אחר נתפס כשהוא מעורב בארגון "תג מחיר" וראש הקואליציה של הימין נתפס כשהוא מעביר מידע לפעילי תג מחיר – האם לא הגיע הזמן לדון בשאלת חוסר הנאמנות של הימין, במיוחד הימין הדתי, לדמוקרטיה הישראלית?

(יוסי גורביץ)