החברים של ג'ורג'

פרויקט 300: צ’אושסקו דה לה שמאטע

לפיד ממשיך להיות הרודן לכל החיים של יש אטד

עבדכם הנאמן איננו, בלשון המעטה, מחסידיו של יאיר לפיד, וגם העובדה שהוא הצליח לקושש קואליציה של רק-לא-ביביסטים (עוד עליהם, בתקווה, מחר) לא מרשימה אותי במיוחד. לפיד יכול היה להקים קואליציה בכוחות עצמו כבר ב-2013, רק שאז הוא הסניף יותר מדי את האדים של עצמו והכריז שהוא לא “יישב עם הזועביז.” חכמה גדולה, באמת, להבין אחרי שבע שנים מה היית צריך לעשות.

ובכל זאת, התרגיל שבו נקט לפיד אתמול (ב’) צריך להוריד מההערכה כלפיו מצד כל אדם בעל תודעה דמוקרטית. לפיד הכריז לפני כחודש על פריימריז לראשות יש אטד, הרשימה – זו איננה מפלגה – שהקים ב-2012; אתמול הן בוטלו, משום שאף אחד לא העיז להתמודד מול לפיד. ומי יאשים אותם? כולם זוכרים מה קרה לעדי קול, שהעזה להמנע – לא להצביע נגד, להמנע – בהצבעה שלפיד גזר שיש לתמוך בה.

“חוקת” יש אטד קובעת שאי אפשר להדיח את היו”ר, שבידיו יש סמכויות כמעט מוחלטות – למשל, על הרכבת הרשימה – ולאורך השנים לפיד האריך את כהונתו פה אחד (שלו) שלוש פעמים, אחת מהם (ב-2016) בחשאי. זה לא מפתיע במיוחד כשזוכרים שלפיד הקים את הרשימה בסיועם של בעלי הון, שהלוו לו כספים לשם כך, ושמאז עד היום היא מקדמת בעיקר אותם.

הרשימה השניה בגודלה בישראל נשענת על רצונו של אדם אחד בלבד. אין לה מוסדות, שלא לדבר על פריימריז. היא נשענת על כוח הסלבריטאות שלו, ולא על שום דבר אחר. כל חברי הכנסת של המפלגה יודעים שהם נמצאים שם משום שהוא זקר את האגודל, ולא משום שיש להם איזושהי השפעה על חברי המפלגה. בשיטה הזו ממונים גם חברי הכנסת של הליליפוטין שהפך לשר האוצר.

עוד למדנו לאחרונה שההחלטה של לפיד להכנס לממשלת נתניהו ב-2013 עשויה היתה להיות תרגיל הונאה מסיבי של בוחריו: האוליגרך ארנון מילצ’ן, ממקורביו של לפיד, אמר לניר חפץ ב-2009 שלפיד ונתניהו הגיעו להסכם על פיו לפיד יקים מפלגת “מרכז” שתרסק את קדימה, ואחר כך תחבור לנתניהו. שלושה מקורות שונים אישרו את דבר הפגישה בין לפיד ונתניהו, בתקופה שבה לפיד הכחיש בתוקף שיש לו כוונות פוליטיות. וראו זה פלא: ב-2013 זה בדיוק מה שקרה. לפיד ריסק את קדימה וחבר לנתניהו.

אם יש אטד היתה מפלגה, חבריה היו דורשים מלפיד הסברים, והוא היה נאלץ לספק כאלה. אם היתה להם ועידה, הוא היה צריך לספק למפלגה אידיאולוגיה. מאחר וזו רק רשימה, ומאחר והוא הדיקטטור לכל החיים שלה, שישית מהבוחרים הישראלים נתנו את כולם לאדם שלא חייב לאף אחד דין וחשבון. הוא הלך עם נתניהו ב-2013, סביר מאד שקשר איתו ב-2009, ואם יחליט מחרתיים ללכת עם נתניהו שוב, המסמרים ללא ראש שנעץ בכנסת יצדיעו ויצייתו. אין להם עתיד בלעדיו.

מה ישראלי בעיניך? כוח ללא דין וחשבון.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

יש עתיד נגד הכרזת העצמאות

הכנסת הפילה היום, בסיוע יש לפיד, את הצעת חוק השוויון

כנסת ישראל הפילה היום (ד’), ברוב של 71 מול 38, את הצעת חוק השוויון של ח”כ מוסי רז (מרצ). נוסח הצעת החוק היה פשוט למדי: “מדינת ישראל תקיים שוויון זכויות מדיני גמור בין כל אזרחיה, ללא הבדל דת, גזע ומין.” ציטוט ישיר ממגילת העצמאות של ישראל, שהכנסת הנוכחית גמרה אומר לקבור קבורת חמור.

חדי העין שביניכם שמו לב שבקואליציה חברים כעת רק 61 חברי כנסת, בעוד שמספר המתנגדים גבוה בעשרה. אל הקואליציה הצטרפו חברי הכנסת של יש עתיד, כשבראש הגדוד צעד אצבעוני המפקד, יאיר לפיד. הצביע נגד גם עפר שלח, כנראה כדי שאי אפשר יהיה להאשים אותו שהפסיק להיות האכזבה הגדולה של הפוליטיקאי הישראלית. בצד האופוזיציוני, חלק ניכר מחברי המחנ”צ ברחו מההצבעה.

החוק הישראלי מעולם לא הכיר בשוויון בין האזרחים הישראלים. בית המשפט העליון בשבתו כבג”צ מצא – או, בלשון נקיה פחות, המציא – השתמעויות של שוויון בחוקים, כשהוא נשען שוב ושוב על האדים של מגילת העצמאות, שאין לה תוקף חוקי. אחרי ההצבעה היום, יהיה קשה הרבה יותר להשען עליה כטיעון משפטי – מה גם שבג”ץ נרתע, הרבה יותר מבעבר, מפסיקות עקרוניות.

בעקבות המחאה שלאחר חוק הלאום, הבטיח נתניהו להחריג ממנו איכשהו את העדה הדרוזית. אולי ייתן להם אות יהודי של כבוד. היום הוא סגר את הדלת בפני האפשרות של שוויון.

יחד איתו עמדה המפלגה שמעמידה פני מפלגת מרכז, בזמן שהיא gateway drug אל הימין הקשה. ובצד, מפוחדים, עמדו חלק ניכר מחברי מפלגת העבודה. יחד עם הימין, הם מייצגים את הגוש הציוני הקשה, זה שבחר שישראל לא תהיה מדינה דמוקרטית אלא מדינה יהודית. יש עתיד, כך נאמר – המידע איננו מולי – התנגדה לחוק בטענה שהוא לא “יהודי” מספיק: שהוא מדגיש את הדמוקרטיה על חשבון היהדות.

ובכך שמטה את עצם התפיסה שיהדות אורתודוקסית יכולה להיות שוויונית.

הכנסת הישראלית אמרה היום ל-20% מאזרחיה שהיא תדרוש מהם נאמנות, אבל לא תעניק להם אזרחות מלאה; שאזרחותם היא על תנאי בלבד, אזרחות סוג ב’, כפופה לרצון הרוב היהודי. במקביל, היא העבירה בקריאה טרומית את הצעת החוק של בצלאל סמוטריץ’, שתרחיב את גודל הישובים שיוכלו לפסול דיירים על רקע “אי התאמה למרקם החברתי”, מ-400 ל-700.

ככה זה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הפתעה! שי פירון הומופוב וגזען!

בחדשות מסעירות אחרות, האפיפיור קתולי. הכל, נזכיר, היה ידוע מראש

שר החינוך שלכם, שי פירון, העניק השבוע ראיון ל”בשבע,” שבועון ימני קיצוני מבית מדרשו של הנוכל זלמן “גבעת האולפנה” מלמד. את הראיון אפשר לקרוא פה. הראיון זכה לתשומת לב ראשונית בשל השאלה החצופה של המראיינים, שלה ענה פירון באומץ בשלילה: האם העובדה שהמגזר של האחים היהודים לא איכותי כל כך, לא אומרת שצריך לתת לו יותר תקציבים.

אבל מעבר לריטואל הקבוע של ריקוד ה”מה יפית” של המגזר הסרוג מול המראה, פירון מצא את עצמו תחת אש תוך זמן קצר בשל התייחסותו לקהילה הגאה:

“קח למשל את ברית הזוגיות – והיו לי על זה הרבה שיחות עם הרב אלי בן דהן, אולי לשנות לזה את השם ל'ברית השותפים' או למשהו שלא יביא לידי ביטוי את המילה זוג או את המילה משפחה. אני חושב שכל אדם צריך לקבל זכויות כלכליות מלאות ולבנות את חייו על פי השקפת עולמו. אני חושב שזכותה של מדינה יהודית, אולי אפילו חובתה, לומר לזוגות חד מיניים שמחליטים לחיות את חייהם – 'זה לא משפחה'. אבל זכויות כלכליות, משכנתא, זכות להורות וכדומה – כן.”

כלומר, מבחינת שר החינוך שלכם, זוג הומוסקסואלי הוא לא באמת זוג. אולי הוא חושב שהוא זוג, אבל הוא לא באמת זוג. יש לו איזושהי הפרעה, אבל זו לא הפרעה שהמדינה צריכה להכיר בה. היא צריכה לתת לו את כל הזכויות הכלכליות, אבל היא לא יכולה להכיר בו. אבל משפחה, זוגיות – לא, לא. זה להטרוסקסואלים בלבד. במילים אחרות, פירון מוכן לאמץ את פסיקת דנילוביץ’ – שמכירה בזכויות כלכליות של הומוסקסואלים – אבל לא מטר מעבר לכך. הוא מוכן לתת לגאים כסף. לגיטימציה, על גופתו.

עוד באותו הראיון, אומר פירון ש”כאמירה ערכית, לא הייתי רוצה להשוות בין הציבור החרדי לציבור הערבי.” זו אמירה שאין לראות אותה אלא כגזענות מהסוג הרווח בישראל, זה של עליונות יהודית. החרדים הם קבוצה בעלת סממנים ערכיים מסוימים; “ערבים”, או פלסטינים, משתייכים לקבוצה שהמאפיין שלה הוא כפול – אתני, ואפליה/רדיפה על ידי היהודים. הפלסטינים מכילים מגוון עצום של דעות, מקומוניסטים עבור בלאומנים ערבים וכלה באיסלמיסטים. אבל הסיבה שפירון לא מוכן להשוות ביניהם ובין החרדים היא “ערכית”, במובן הישראלי של המילה: שמרנות גזענית. אי אפשר, אחרי הכל, להשוות בין יהודים כשרים, אפילו אם הם חרדים, ובין, טפו, פלסטינים.

פירון פולט אמירה תמוהה נוספת, כשהוא אומר ש

“אזרחי ישראל, באשר הם, זכאים להשתלב בשוק התעסוקה, בין אם מדובר ביהודים על פי ההלכה או בעולים מרוסיה ובין אם מדובר באוכלוסייה הערבית. הערבים, בהיותם אזרחי המדינה, לומדים להוראה במקצועות כמו מתמטיקה או אנגלית ורוצים להשתלב בהוראה. אינני רואה סיבה למנוע זאת. זה חלק מרצוננו לנרמל את החיים ולהעמיק את השותפות של כלל אזרחי ישראל.”

ההדגשה שלי. שוב, פירון זכאי לנקודות על אומץ לב מול האכסניה שבה הוא מדבר, זו של מלמד, שמימינו יש רק גדר תיל מחושמלת; אבל מה לעזאזל עושים שם “העולים מרוסיה”? מה פשר יצירת ההבחנה בינם ובין “יהודים על פי ההלכה”? פירון לא נשאל על כך. הוא נשאל על “כניסת מורים ערבים לבתי הספר.” זה בור שהוא כרה לעצמו לגמרי לבד. (אני מודה לגלינה ווקס על הפניית תשומת הלב לפסקה הזו.)

התשובה לכל השאלות הללו פשוטה למדי. שי פירון, מהיותו רב אורתודוקסי, הוא הומופוב וגזען. הוא גזען הן כלפי לא יהודים גמורים, כפלסטינים, והן כלפי ספק-יהודים, כמו המהגרים מברה”מ לשעבר. וכן, יחסית לגזענות החסלנית של המחנה החרד”לי, אם לשאול את הביטוי של גולדהאגן ביחס ל”אנטישמיות החסלנית” של הנאצים, הוא גזען רך, בהשאלה אנטישמי שמרן מהדור הישן, לא אנטישמי רדיקלי. ואין ספק שהוא עדיף, במעט, על החרד”לים – אבל גם אין ספק בכך שהוא גזען. וכמובן, בהיותו רב השייך לארגון צהר, שההתמחות שלו היא הדבקת חיוך על פני התועבה, הוא מקפיד לשים שכבה עבה של טיח על הקבר.

ואת כל זה ידענו מראש, מזמן, לפני בחירות 2013. ב-2002 בערך, כתב פירון ללסבית דתיה ש”אני מתנצל על היות תשובתי חד משמעית וברורה, אבל עלייך לדעת שההלכה והמחשבה היהודית לא רואה בכך אלה בעיה נשלטת, ברת תיקון. כן, רנו [שגיאה במקור  – יצ”ג] רואים בכך פגם. פגם מוסרי,אבל יותר מכך – פגם מהותי, רוחני.” לפני כעשור, המליץ פירון להומוסקסואל ש”השלים עם מצבו” על נסיונות ל”תקן” אותו. מצאנו אותו גם מקבל את התפיסה שהפלסטינים עוסקים בהמוניהם בפיתוי נשים יהודיות, סוג התפיסה שהעלה בכנסת דני דנון, ואומר שאסור להתבונן באשה.

כמובן, הוא לא מרבה לדבר על כך בפומבי היום, והראיון ב”בשבע” היה מסוג השגיאה הקלאסית של האחים היהודים, שכאשר הם חושבים שהם מדברים אל אנשי שלומם הם מסירים את מעטה התקיה היהודית, ואומרים את האמת; אבל זה פירון, אין כאן שום דבר חדש, הכל היה ידוע מראש למי שרצה לראות. אין שום מקום לתדהמה נוסח זו שהובעה ב-Gogay. הכל היה לנגד עינינו. מי שבכל זאת בחר בפיגול של “יש עתיד,” יכול להאשים רק את עצמו. לא שי פירון רימה אותו; הוא רימה את עצמו.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ספארטה או סילי-קון ואדי?

ראש ממשלתנו היקר, בנימין נתניהו, מוצא את עצמו שוב במצב השנוא עליו ביותר: זה שבו עליו לקבל החלטה. עד כה הוא לא ממש הצטיין בכך. וגרוע מכל, אף שההחלטה היא כנראה הגורלית ביותר שנאלץ לקבל עד כה, הוא לא יכול בשום צורה לצאת ממנה ברווח פוליטי, רק להפסיד.

זוכרים את ההחלטה של האיחוד האירופי להפסיק לאפשר לישראל ללכת עם ולהרגיש בלי ההתנחלויות? ההחלטה שקבעה שמעתה, כל הסכם חדש עם ישראל צריך לכלול סעיף שבו ייכתב במפורש שהשטחים הכבושים אינם חלק מישראל? אז יום הדין מגיע הרבה יותר מהר ממה שמישהו שיער. בקרוב תצטרך ישראל להכנס לדיונים על הסכמים מחודשים בתחום הסיוע המדעי האירופי לישראל, פרויקט שמכונה "הורייזון 2020."

על פי התכנית, על כל יורו שישראל תשקיע, היא תקבל מהאיחוד האירופי יורו וחצי. ישראל אמורה להשקיע 600 מיליוני יורו ולקבל בתמורה 900 מיליונים. הכסף הזה יושקע בפרוייקטים מדעיים. ישראל היא המדינה היחידה מחוץ לאירופה שרשאית בכלל להצטרף לתכנית הזו.

הבעיה, כמובן, היא שכדי לקבל את הכסף – 300 מיליון יורו הם לא כסף קטן בכלל, ויש גם יוקרה מדעית שנלווית לזכאים להשקעה הזו – ישראל תצטרך להודיע שהשטחים הם לא שלה. שר הכלכלה, נפתלי בנט, אוהב להעמיד פנים שהוא איש הייטק, כי זה מושך קולות; אבל המסיכה נשרה מיד עם תחילת הדיון. כשזה מגיע לגדה המערבית הכבושה, בנט הוא קודם כל יו"ר מועצת יש"ע לשעבר – התואר שהוא מקפיד להחביא – וכל דבר אחר בא אחר כך. בנט הודיע שהוא מתנגד. בכירים במשרד שלו פכרו את ידיהם ואמרו שהם "יציגו את העמדה המקצועית" של המשרד, אבל אין מה לעשות: השר הוא הקובע.

שרים אחרים שצפויים להיות מעורבים בדיון הם לימור לבנת (שרת התרבות), שי פירון (שר החינוך ונציג האחים היהודים ב"יש עתיד"), ושר המדע יעקב פרי. האחרון כבר הודיע על כך שהוא מתנגד למשחקי אגו מטומטמים בנושא "הורייזון 2020." לבנת זקוקה למתנחלים לצרכי השרדות בפריימריז, ופירון הוא מתנחל בעצמו, ועל כל פנים יהיה מפתיע מאד לראות אותו מצביע נגד האחים היקרים. אפשר היה לצפות, אולי, שראש הפוליטבירו של "יש עתיד" יפעיל עליו לחץ, אבל הרקורד של המנהיג היקר לפיד בתחום ההתנחלויות לא משהו. יותר מדי הוא מתרפס בפני האח בנט. השבוע הסתבר, למשל, שהוא הצביע בעד הכנסת התנחלויות מבודדות – שעד לפני שנה היו מאחזים בלתי חוקיים – לאזור עדיפות לאומי א'. גם פירון הצביע בעד, כמובן.

אז נתניהו יצטרך להחליט. אבל אוי לו מיצרו ואוי לו מיוצרו: אם הוא יצא נגד המתנחלים ויאשר את תכנית "הורייזון 2020," הוא יאבד הרבה מהרצון הטוב של המתנחלים כלפיו ויסייע לאנשים במפלגתו שכבר מודדים במרץ את השטיח בלשכתו לקראת פרישתו; הבולטים שבהם הם שר הבטחון בוגי "משה" יעלון ו, עד כמה שזה נשמע מופרך, שר התחבורה הכושל ישראל כץ. אם הוא יטרפד את "הורייזון 2020," מצד שני, הוא יקומם עליו חלקים ניכרים מהציבור הלא מתנחל, וזה יכול לגרור משבר קואליציוני מול התנועה המגונה של ציפי לבני. אבל אין לו שום רווח פוליטי מאישור "הורייזון 2020": הציבור הכללי יחשוב שזה מובן מאליו.

קשה לדעת לאן יפנה נתניהו. ההיסטוריה לא מלמדת טובות: נתניהו, אף שהצביע פעם אחר פעם עבור תכנית ההתנתקות בכנסת, עשה זאת כמי שכפאו שד, הוא היה מבוהל מאד מהאלימות של אנשי חב"ד נגדו – באירוע מסוים הם תקפו את הרכב שלו והמאבטחים הבריחו אותו מהמקום – והוא התפטר מהממשלה שבוע לפני ההתנתקות. ביסודו, נתניהו הוא איש ארץ ישראל השלמה. כל האינסטינקטים שלו אומרים לו לשאת קוממיות איזה נאום גאה שיסוקר בצורה אוהדת ב"ישראל היום", אם לא בשום מקום אחר, ולשלוח את האירופאים לחפש את החברים שלהם. אבל המחיר, המחיר!

חשוב לציין שאנחנו כבר משלמים חלק מהמחיר. בשנת 2005, חתם שר התמ"ס אולמרט על הסכם סחר חופשי עם האיחוד האירופי. כחלק מההסכם, הוחלט שסחורות שמיוצאות מההתנחלויות לאירופה לא יהיו כלולות בהסכם הסחר החופשי. המתנחלים נעמדו על הרגליים האחוריות. המשמעות היתה סימון סחורות, ולזה הם לא היו מוכנים.

למה? כי מטיבם, המתנחלים הם שקרנים. הם התרגלו לקרוא לבתים שלהם בשמות משונים כמו "בסיס צבאי" ו"אתר ארכיאולוגי," כדי לעקוף את החוק האוסר על עצם קיומם. זה לא מפריע להם להעמיד פנים בפני הציבור הישראלי שהבית שלהם, המתנחלים, הוא הרבה יותר בית מאשר זה של הציבור הכללי. כשצריך לשלם מסים או לשמור על חוקי העבודה, המתנחלים כבר מורגלים להעלות את הטענה שאנחנו בכלל לא חיים בישראל והחוק לא צריך לחול עלינו. המתנחלים ידעו היטב שאם המוצרים שלהם יסומנו, אף אדם מצפוני לא יקנה אותם, ועל כן הם ניסו לרמות את הציבור האירופי ולגרום לו לרכוש מוצרי התנחלויות כשהם מוסווים כמוצרים ישראלים.

אבל האירופאים התעקשו, והמוצרים סומנו. אז מה עשתה ממשלת ישראל? שילמה למתנחלים פיצוי. כן, כן. יש סעיף בתקציב שמכונה "שיפוי יצואנים," ומשמעותו היא העברת כספים למתנחלים על כך שמאחר והם לא גרים בישראל, הם לא זכאים להטבות הסכם הסחר החופשי. כלומר, אזרחים ישראלים צריכים לשלם מסים כדי לתת כסף לעבריינים שהחליטו לגור מחוץ לגבולות ישראל.

למרבה השמחה, הסכומים האלה לא גבוהים במיוחד: 11.165 מיליוני ₪ בשנת 2011 ו-10.83 מיליוני ₪ בשנת 2012. זה מה ששווה היצוא מההתנחלויות לאירופה. מבחינת כלל היצוא של ישראל, נזכיר, שליש ממנו הולך לאירופה. המתנחלים, אחרי כל הרעש של "יש"ע זה פאן," לא מייצרים הרבה. אמנם, עברו הימים שבהם אפשר היה לומר שאת כל החקלאות היהודית בגדה אפשר להכניס לגג של מגדל שלום, אבל עדיין מדובר באוכלוסיה שעיקר פרנסתה מגיעה ממשרות ציבור.

הדיון ב"הורייזון 2020" מעמיד בפני ישראל ברירה חדה: האם היא רוצה להיות ספארטה, או שהיא רוצה להיות מדינה מערבית מפותחת (בחלקה), סילי-קון ואדי כפי שהיא אוהבת לכנות את עצמה. חשוב, על כן, להפעיל כמה שיותר לחץ על ראש הממשלה נתניהו. הוא לא טוב בעמידה בו, והמתנחלים כבר מפעילים לחץ.

עוד דבר אחד: זוכרים איזה זובור עשה יאיר לפיד לעדי קול בגלל ההצבעה המצפונית שלה בנושא חוק המשילות? אז מסתבר שיש כמה וכמה סוגי מצפון. תוך כדי נבירה בטקסטים ישנים לקראת הכנת הפוסט הזה, מצאתי את ההצהרה הזו של שי פירון: שלפיד הבטיח לו חופש מצפון בענייני דת ומדינה, כמו גם לכל חברי "יש עתיד." אז מסתבר שיש נושאים שבהם יש חופש מצפון ונושאים שבהם הצבעה על פי המצפון גוררת ענישה. באופן לגמרי לא מפתיע, מסתבר שלפיד אימץ את התפיסה החרדית, על פיה רק בנושאי דת יש רגשות ורק שם יש מצפון. אם אתה חושב שההצבעה שאתה נדרש אליה תקדם את ישראל לעבר משטר סמכותני יותר, מסתבר שאין לך חופש מצפון.

הערה מנהלתית: אתמול התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

עדי אוהבת את האח הגדול

מפלצת הספגטי המעופפת תעיד בי שלא רציתי לכתוב על יאיר לפיד השבוע. מאחז העיניים הזה הצליח לגרום לי, באשד השקרים והמילים המתקתקות הבלתי פוסק שלו, מה שלא הצליחו לגרום נתניהו, יעלון ונבלים אחרים במשך יותר מעשור: אני סובל מעייפת לפיד. אין לי כוח. התקריות מגיעות על בסיס יומי. נראה שהאיש החליט לנקוט בשיטה חדשנית ופשוט להתיש את העיתונאים שעוקבים אחריו בזרנוק עצום של הבל מעורב בשקרים. אמרתי, יעשו אחרים את המלאכה. סופשבוע, בנאדם, נקה קצת את הראש. כתוב משהו מהורהר יותר, מושקע יותר, מאשר עוד נבירה בטקסטים של השרלטן.

ואז הגיעה התועבה הזו הישר לתיבת הדואר שלי. די היה במשפט הראשון לפוצץ לי את הפיוזים. זה היה כל כך נורא שלקח לי זמן להגיע לשאר הטקסט.

נתחיל, ונעשה את זה מהר כדי להוציא את זה מהמערכת. "אז מה יש לי להגיד על פרשת הנגיד 2?
שמתברר שפרופסורים לכלכלה הם חבורה מאוד צבעונית ופרועה. אני מתגעגע כבר לאנשים סולידיים ויציבים כמו יצפאן ובראבא." הטקסט הזה הוא שילוב בין חוסר אחריות משווע ובין מה שהאנגלים מכנים glibness, חלקלקות לשון חנפה ומתחטאת. לפיד העמיד לתפקיד הנגיד שני מועמדים. באופן חסר תקדים, שניהם הסירו תוך זמן קצר את מועמדותם. על האחד, יעקב פרנקל, כבר כתבתי. השני, ליאו ליידרמן, הודיע אמש (ו') על פרישתו שלושה ימים לאחר המינוי – לאחר שיממה קודם לכן התפרסם שהוא נוהג לפקוד אסטרולוגים, וככל הנראה אחרי שאמיר אורן הגיע אליו עם שאלות באשר לתלונות על הטרדה מינית שהוגשו נגדו לוועדת טירקל. כאן המקום לשבח שוב את אורן, שתלה את הקרקפת השניה של מועמד לנגיד על חגורתו בתוך כשבוע. זה תפקידה של עיתונות.

לפיד ונתניהו שוב נתפסו עם המכנסיים למטה. שוב הם הגישו כמועמד אדם שבבדיקה מהירה התברר שיש לו שלדים בארון. שוב הם הוכיחו את עצמם כמי שלא ראויים למנות בכירים בישראל, משום שהם לא טורחים על עריכת הבדיקה הבסיסית – מה שמכונה באנגלית vetting – של המועמד. האחריות במקרה הזה היא ברובה על לפיד. הוא שר האוצר, אחרי הכל.

אז במקום לקחת אחריות – במקום לומר שהפעם הבאה תהיה רצינית יותר – הוא בוחר להתבדח על חשבונם של כלל הפרופסורים לכלכלה. יופי של עבודה, מוקיון. בפעם הבאה שתרצה לדבר עם פרופסור לכלכלה ולהציע לו את התפקיד, הוא יזכור היטב איזה סוג של גיבוי אתה עתיד לתת לו. עם שר כזה, הנבואה של לפיד תגשים את עצמה: אף אדם רציני לא ירצה את תפקיד הנגיד. לפיד הוכיח, בפעם המי יודע כמה, באיזו קלות ראש הוא נוהג בתפקיד האחראי שהוטל עליו. אבל, כמובן, לפיד לא מסוגל לקחת אחריות. הוא יצטרך לשם כך להודות בטעות ונרקיסיסט כמוהו פשוט לא בנוי לזה. אחריות? זה לאנשים אחרים.

אבל ההתבדחות על החשבון שהוא מגיש לציבור על חוסר הנסיון וחוסר הרצינות שלו היא עוד החלק הסביר בסטטוס של לפיד. החלק המקאברי באמת מגיע בהתייחסות להתנהלות שלו ושל חבר מרעיו לח"כ עדי קול.

כזכור, קול נמנעה בהצבעה על אחד הסעיפים של חוקי המשילות. לא הצביעה נגד, נמנעה. זה היה אחרי קמפיין נרחב, שכלל שליחת מסרונים מאנשים רבים – ביניהם הח"מ – בנסיון לשכנע אותה לא להצביע. בתגובה, היא בוזתה בפומבי בכך שאולצה לפרסם התנצלות בסגנון שהאסוציאציה הראשונה שהוא העלה היתה משפטי ראווה סובייטיים, שבהם הנאשם מודה בפומבי ב'שגיאותיו', ואחר כך הוטל עליה העונש המקובל על מפירי משמעת סיעתית.

בפני עצמו, העונש הזה היה סביר. סיעות צריכות לכפות לעתים משמעת וח"כים שיוצאים נגד עמדת מפלגתם צריכים לדעת שיהיה סוג של מחיר. הפגנת אומץ שאין בצידה מחיר היא הפגנת אומץ מפוקפקת למדי. בשילוב עם ההתנצלות, עם זאת, הענישה נראתה כמו בעיטה באדם כשהוא שוכב על הקרקע. עוד יש לציין – את ההערה הזו ראיתי בחשבון הפייסבוק של מיכאל בן יאיר, היועץ המשפטי לשעבר – שיש סתירה מובנית בין הרעיון של משמעת סיעתית ובין זה של העלאת אחוז החסימה. אם אתה אומר שאסור שיהיה מספר רב של סיעות, ושכל סיעה צריכה להיות בעצם אוהל גדול של אנשים שמחזיקים בעמדה קרובה אך לא בהכרח זהה, אי אפשר לכפות גם משמעת סיעתית. הדוגמא של המצדדים בשינוי שיטת הממשל היא ארה"ב ובריטניה; אבל שם, חלק מחברי הקונגרס והפרלמנט מצביעים נגד עמדת הסיעה שלהם בעקביות, והממשלה לוקחת זאת בחשבון. מה שלפיד רוצה הוא הגרוע מבין העולמות: סיעות גדולות שמורכבות מרובוטים שמצביעים על פי הוראת ראש המפלגה. זה סוג ייחודי למדי של דמוקרטיה פרלמנטרית.

מהסוג שעליו כתב מישהו ש"מה באמת מפחיד בליברמן? שהוא חושב שדמוקרטיה היא איזה נדנוד משעמם שמפריע לנהל את המדינה כמו שצריך. בעיניו, כל העסק מסובך מדי. צריך שניים שלושה אנשים שיגידו מה עושים, בלי כל ההטרדות של המערכת המשפטית, האופוזיציה או ארגונים חוץ פרלמנטריים. […] למה זה מסוכן? כי המחיר שהוא מבקש הוא שנסתום את הפה ונחשוב פחות." המישהו הזה היה אחד, יאיר לפיד, בתקופה שבה הוא עדיין נאלץ להעמיד פנים שאכפת לו מהבוחרים.

ואז בא הטקסט הבל ייאמן הבא: "כי באותו יום חמישי בערב, אחרי המהומה הגדולה, היינו כולנו – כל חברי הכנסת של "יש עתיד", כולל עדי קול כמובןעל המרפסת של הרב שי פירון ביישוב אורנית. החום בדיוק פג, ושתינו יין אדום ודיאט ספרייט, ודיברנו. שיחה ארוכה, אוהבת, פתוחה, עמוק לתוך הלילה. עדי הסבירה מה קרה לה, ואני דיברתי על כמה חשוב שלא נפתיע אחד את השני, והתחבקנו, ואמרנו שזה לא יקרה לנו שוב כי אנחנו אנשים שעובדים על עצמם ויודעים לבנות שפה אחרת וללמוד מטעויות. […] יש עוד אנשים ערכיים בפוליטיקה, גם במפלגות אחרות, אבל על כל ההישגים שלנו בחודשים האחרונים חתומה קודם כל היכולת לעבוד כקבוצה מחוייבת, כאגרוף קמוץ, כשלם הגדול מ-19 חלקיו." ההדגשה שלי. נעזוב את השמאלץ ונעבור לעיקר.

עדי הסבירה מה קרה לה. קרה לה משהו, אתם מבינים. איזה התקף. אולי היסטריה. אתם יודעים איך זה עם נשים. אנחנו לא מדברים על פרלמנטרית שדנה בינה ובין עצמה בשאלה כיצד תצביע, וקיבלה החלטה בניגוד לעמדת סיעתה. קרה לה משהו. זה לא תהליך תבוני, כי אחרי הכל שום מהלך תבוני לא יכול להביא אישה חזקה, עצמאית, שעשתה משהו בחיים לקבל החלטה ששונה מזו של יאיר לפיד. זה הרי לא יכול להיות. היקום יקרוס אם זה מה שיקרה.

עדי קול מניחה ליאיר לפיד להתנהל כלפיה כאילו היתה אשה מוכה והוא בעל מתעלל. זה לא רק עניינה: מלך שמחל על כבודו, אין כבודו מחול. עדי קול היא חברת כנסת בישראל בדיוק כמו יאיר לפיד. היא לא שפוטה שלו ולא שפחה שלו, היא לא צריכה לנקות אחריו ולא להכין לו קפה. אם היא חושבת שהוא טועה באופן חמור, זו חובתה כנבחרת ציבור להצביע נגד ההצעות שלו. היריקה המשולשת בפרצופה של עדי קול – ההתנצלות הכפויה, הענישה ואחר כך ה'הסבירה מה קרה לה' – איננה רק בפרצופה שלה: היא בפרצופנו-שלנו. ח"כ קול רשאית למחות את הרוק מפרצופה ולהעמיד פנים שזה גשם; לנו אסור לעשות זאת. אנחנו צריכים לזכור שיאיר לפיד הוא בריון, חלאן (*) וככל הנראה גם שובניסט. הוא לא היה מרשה לעצמו לכתוב כך כלפי עופר שלח, למשל. זה האחרון הצליח בחצי שנה לאבד את כל האשראי שצבר בשנים של עבודה קשה, במיוחד לאור התנהלותו בפרשה הזו. כל אחד מחברי "יש עתיד" שעבר לסדר היום ולא מחה על השפלתה הפומבית של חברת כנסת הוכיח בזאת שהוא לא ראוי לבחירה.

והתענוג הגדול ביותר שיש בהעברת חוק המשילות הוא שבקצב הנוכחי, "יש עתיד" תצטרף לגל החורבות ההיסטורי של מפלגות מרכז ולא תעבור את אחוז החסימה.

(*) חלאן – חלאה סדרתית, תרגום למונח האנגלי douchebag. מחדש המילה הוא הגאון זכותו תגן עלינו ירון רימר.

(יוסי גורביץ)

מי צריך פרוטקציה כשיש חברים?

כשמינה ג'ון פ. קנדי את אחיו חמום המוח רוברט ("בובי", בפי העיתונאים; ספק אם היה נשיא שזכה לאהדה כה רבה וכה בלתי מוצדקת מצד העיתונות) לתפקיד שר המשפטים, עורר הדבר רינונים על נפוטיזם. הנשיא הנרגז הפטיר "אם אני לא יכול למנות את אחי לשר, למה נבחרתי לנשיא?"

יאיר לפיד אולי לא ג'ון קנדי – לקנדי היו מגרעות רבות, אבל גם עצבי ברזל, והם שאיפשרו לעולם לשרוד את משבר הטילים הקובני שקנדי הביא על עצמו – אבל גם הוא דואג יפה לחברים. לפני שלושה חדשים הזכרתי כאן את התעקשותו של שר האוצר למנות מקורב ומשקיע במפלגה שלו, הלל קוברינסקי, לתפקיד "יועץ" שלו. אפילו בכירי האוצר הביעו אז אי נוחות מהשתתפותו של קוברינסקי בישיבות. זמן קצר לאחר מכן, הורה היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין – הכניסו כאן את הפתגם על השעון המקולקל שמדייק פעמיים ביום – לאסור על קוברינסקי להשתתף בישיבות האוצר. הידיעה על כך התפרסמה בראשון במאי.

בדיוק באותו היום, החליט משרד האוצר להחזיר כסף למבשלות בירה ישראליות קטנות, וזאת כדי לפצות אותן על העלאת המס על אלכוהול שיזם לפיד. יודגש מראש שאני לגמרי בעד: אני חושב שהגיע הזמן שתהיה סצינת מבשלות בירות ישראלית ושהאוצר יפסיק להתעלל באנשים שרוצים בסך הכל לגמור את יום העבודה שלהם עם בירה, שבכל מדינה אחרת כמעט היא משקה זול ועממי. מה שמפריע לי הוא הדרך שבה הגיע האוצר למהלך הזה.

כפי שחשף "גלובס" אתמול (ב' *), אחת המבשלות שנהנתה במיוחד מהחלטת האוצר היתה מבשלת אלכסנדר. לקוברינסקי יש חמישה אחוזים ממנה; גם הפרסומאי יורם באומן, עוד מקורב של לפיד, מחזיק בחמישה אחוזים מהמבשלה. לפיד לא רק שלא פסל את עצמו מדיון בנושא; "גלובס" גילו כי קודם להחלטה נפגש שותף של קוברינסקי ונאמן, אורי שגיא, עם סגן שר האוצר מיקי לוי, גם הוא איש "יש עתיד." זקני ועדת הכספים לא זוכרים העברת כספים משונה כזו. ב"יש עתיד" טענו בתגובה שחברי הוועדה לא היו מודעים לאחזקות של קוברינסקי וכי בכל מקרה מדובר בסכום קטן. החלק השני של התגובה הוא מגוחך; גם הסכום שגנב אריה דרעי היה קטן. זה לא מפריע ללפיד לשוב ולהזכיר את הנושא בכל הזדמנות. החלק הראשון שלה הוא מדהים: הסיעה מודה שהיא הצביעה על פי אינטרסים של מקורב לראש הסיעה שהיא לא היתה מודעת להם. וכמו כן, חשוב להזכיר שזה רק המקרה הראשון שבו לפיד הרקיד את אוצר המדינה על פי חליל המקורב שלו שעליו אנחנו יודעים. מותר להניח, וצריך להניח, שהיו עוד. כי מה נפשך: אם קוברינסקי מסתכן ומתערב בנושא שלטענת "יש עתיד" הרווח ממנו הוא זניח, מה הוא יעשה עבור רווח ניכר יותר?

שניה, רק התחלנו. בתגובה לכל הבלגאן, הודיעה הדוברת של לפיד, נילי רייכמן, כי קוברינסקי ובאומן מתכוונים לתבוע את "גלובס" תביעת דיבה. נחמד מצידם. מה שלא ברור הוא למה דוברת שר האוצר מדבררת שני אנשי עסקים פרטיים. לא קוברינסקי ולא באומן מועסקים על ידי משרד האוצר. רייכמן דווקא כן. אז למה היא מספקת להם שירותי דברור? משתי סיבות: אחת, נפוטיזם נקי וחוסר היכולת של לפיד ואנשיו להבחין בין התפקיד שלהם ובין עסקי חבריהם; והשניה, הרצון להרתיע את התקשורת מלהמשיך ולעסוק בפרשה, או בשאר האינטרסים של קוברינסקי ובאומן. בינתיים, זה לא כל כך עובד.

במקביל, ממשיך לפיד להתעקש על מינויו של מקורבו אורי שני לתפקיד "יועץ מיוחד" לתחום הדיור, ובעתיד גם ליו"ר החברה לתחום הדיור. אי אפשר לטעון שלשני אין נסיון בתחום: הוא כיכב בדו"ח מבקרת המדינה של 1992, לאחר שכיו"ר עמידר הוא דאג לשכן את שר השיכון דרך קבע במשרדי החברה, כמו גם ארגן ג'וב לעורך דין חיצוני ללא אישורים. שני חמק מישיבה בכלא על ההתנהלות המרשימה הזו, אבל הורשע בעבירה של הפרת אמונים, השופטים כתבו שלעבירות שלו יש גוון מובהק של שחיתות, והוא שילם קנס של 10,000 ₪.

לפיד אומר לנו ששני מוכן להסתפק בעבודה ללא שכר. אין לי ספק. אני משוכנע שאם אף היינו דורשים משני לשלם סכום צנוע עבור התפקיד הוא היה משלם אותו מבלי לחשוב פעמיים. היכולת של אדם כזה להרוויח מעצם קיומו כיועץ של שר האוצר, שלא לדבר על מה שיקרה אם הוא יועמד בפעם השניה בתפקיד מקביל לתפקיד שבו מעל לפני 20 שנה, היא עצומה. כאן המקום להזכיר שוב את המינוי המפוקפק של יעקב פרנקל לתפקיד נגיד בנק ישראל על ידי לפיד ונתניהו – למרות שפרנקל שלח את ידו בכספי ציבור כאשר החזיק בתפקיד בפעם הקודמת. אירונית, נראה שמה שישבש את מינויו של פרנקל היא תקרית גניבה מחנות – עליה הוא מסר כבר שתי גרסאות סותרות לפחות. כנראה שככה לפיד אוהב אותם: נוכלים.

לפיד קורא לזה "פוליטיקה חדשה." אני מציע שם אחר, מיושן יותר: הון-שלטון.

* אני רוצה להבהיר מראש שאין כאן כל כוונה לפגוע בכבודה של האות ב', שכידוע פותחת את התנ"ך.

(יוסי גורביץ)

לקול דממה דקה

הכנסת הצביעה בסוף חודש יוני בקריאה ראשונה בעד תכנית פראוור, קרי גירושם מבתיהם של כ-40,000 בדואים, חיסול הישובים – הבלתי מוכרים ברובם – שלהם והעברתם למקבילה ישראלית של תחום המושב. על נושא התחימה של הבדואים כבר כתבתי בפוסט שהוקדש לתכנית פראוור בספטמבר 2011: הממשלה מתעקשת לוודא שהם לא יתגוררו ממערב לכביש 40, ושלא יהיו להם תביעות שם. הסיבה לכך כפולה: הקרקעות שממערב לכביש הן הקרקעות הטובות, והישוב הבדואי שם עשוי ליצור רצף עם האוכלוסיה הפלסטינית. רק זה חסר לאתנוקרטיה היהודית. כך יכולה ממשלה שמתיימרת להיות דמוקרטית לקבוע היכן יתגוררו תושביה, על פי מפתח אתני.

ההצבעה היתה קרובה במיוחד: 43:40. כשליש מחברי הכנסת נעדרו מהדיון, כי נו, מדובר בסך בבדואים. לא יהודים, ועוד האוכלוסיה הפחות אהודה מקרב הלא-יהודים. אף שר של הליכוד לא הסכים להציג את התכנית – תיכף נסביר למה – והג'וב הזה נפל על איש "יש עתיד" – אלא מה – מאיר כהן, בעוונותינו שר הרווחה. כן: שר הרווחה של מדינת ישראל הוא זה שהציג תכנית שמיועדת לגרש עשרות אלפי אנשים מבתיהם. קוראים לזה פוליטיקה חדשה.

יש הסכמה כללית בקרב הציבור היהודי שהבדואים משתלטים על הנגב, פושעים, גונבים וכן הלאה. הרבה מזה הוא תוצאה של הסתה ובורות תקשורתית. השיא של ההסתה מגיע, אלא מה, באמצעות חבר הכנסת דני דנון (ליכוד), שטען שהבדואים אחראים ללא פחות מאלף מקרי חטיפה של נערות יהודיות בשנה (!), בעוד שמשטרת ישראל לא הכירה ולו מקרה אחד כזה.

עקב ההסתה המתמשכת, תולדה של 65 שנות מדינה גזענית שהוקמה על ידי נישול הילידים, ליהודי הממוצע אין מושג מה רוצים הבדואים. בסקר שנערך על ידי מכון Panels Research – שכלל כ-500 יהודים בגירים, עם טעות דגימה של 4.4% – ושהוזמן על ידי רבנים לזכויות אדם, אמרו 52.2% מהנשאלים שהטענה ש"הבדואים משתלטים על הנגב משקפת את המציאות בדרום." עוד 35.4% אמרו ש"יש בזה משהו, אם הבניה הבלתי חוקית תמשך." 6.8% מהנשאלים אמרו שמדובר בהשמצה בלבד.

רק שלתפיסה הזו יש מעט מאד קשר למציאות. הנשאלים התבקשו לענות על השאלה כמה אחוזים מן הנגב תובעים הבדואים, 30.2% מן הנשאלים העריכו שמדובר בעד כ-25%; 37.8% העריכו שהדרישות שלהם נעות בין 26% ל-50%; 19.2% העריכו שהדרישות הן על 51% עד 75%; ו-12.8% העריכו שהבדואים דורשים בין 76% לכל הנגב. בממוצע, העריכו היהודים כי הבדואים דורשים כ-43.9% מהנגב; בפילוח מדוקדק יותר, שיעור הנשאלים שהעריך שהבדואים דורשים יותר משישה אחוזים עומד על 93.8%.

למה הנתון האחרון חשוב? כי הדרישות של הבדואים בנגב מסתכמות ב-5.4% בלבד משטחו. מדובר, חשוב לציין, באוכלוסיה שמהווה כ-30% מכלל אוכלוסיית הנגב. כשעומתו הנשאלים עם הנתונים האחרון, ונשאלו האם היו חושבים שדרישה של כ-5% היא הוגנת, 47% מהם אמרו שכן ו-34.6% אמרו שלא. השאר בחרו שלא לענות.

כשנשאלו העונים על הסקר האם העובדה שהבדואים דורשים רק 5.4% הפתיעה אותם, אמרו 35.8% מהם שכן, "כי שמעתי דברים אחרים בתקשורת." 40.8% מהנשאלים אמרו שכן, אבל בכל מקרה "אלו כלל לא האדמות שלהם." 23.4% אמרו שהם לא מופתעים, ושלדעתם "יש הסתה ואפליה נגד הבדואים והשטח מגיע להם."

ספק אם יש עדות חדה יותר לגזענות של חלק ניכר מהאוכלוסיה היהודית מאשר התשובות הללו: הסירוב של 34.6% מהנשאלים להעניק ל-30% מהאוכלוסיה חמישה אחוזים מהשטח, והטענה של 40.8% ש"אלו כלל לא האדמות שלהם." איך הם יודעים? הם גזענים, הם לא צריכים לדעת. כצפוי, בשאלת הגזענות נמצא מתאם מובהק בין רמת הדתיות של העונה ובין שנאת האדם שלו: 61.4% מהדתיים ענו ב"אלו כלל לא האדמות שלהם," לעומת 33.4% מהחילונים. שיעור החילונים בין האנשים שאמרו שהבדואים סובלים מאפליה עמד על 27.1%, לעומת 10% בלבד בקרב הדתיים (ובאופן מעניין, חרדים סבורים יותר מדתיים שבדואים סובלים מאפליה: 13.6% מהם ענו כך.)

אז למה אף שר של הליכוד לא היה מוכן להציג את חוק פראוור? או. כי הגזענים, במיוחד חובשי הכיפות הסרוגות, מקבלים משקל יתר בפריימריז של הליכוד. ובקרבם נפוצה התפיסה שתשכחו מ-5.4%, כל הכרה בלגיטימיות של ישוב בדואי היא אנטי-פטריוטית.

בשנת 2005, בוצעה ההתנתקות, שכללה פינוי תמורת פיצוי פסיכוטי של 8,000 מתנחלים שחמסו אדמה לא להם, שמעולם לא היו להם כל זכויות או תביעות עליה, ושגרו בכלל מחוץ לגבולות מדינת ישראל. המתנחלים נעמדו על הרגליים האחוריות כדי למנוע את הפינוי הזה, וההתנגדות שלהם היתה הסוערת שידעה המדינה; עד כדי מרד הגיעה. אני עדיין זוכר את הדובר של מועצת יש"ע מסביר לי אחרי ההתנתקות, בעייפות, שלא היה שום דבר שהם יכלו לעשות מול כפר מימון. "היו שם מסוקי קרב. מסוקי קרב! מה אני אמור לעשות מול מסוקי קרב?" כשזה נגמר, העביר הימין חוק חנינה מיוחד למתפרעי ההתנתקות.

עכשיו אנחנו עומדים לפנות 40,000 מבתיהם, פי חמישה ממספר מפוני גוש קטיף. בתיהם? צחוק מר. במקרים רבים, פחוניהם. על פיצויים כמעט ואין על מה לדבר, ודאי לא המיליונים שהוקצו לכל משפחה מגוש קטיף. ושקט. דממה. אין כל דיון ציבורי. נו, בדואים, מה אתם רוצים. כשהם לא חוטפים נשים, הם משתלטים על אדמות. אז כנראה שהכל בסדר. הם לא יהודים, הרי.

מבט אל הכפרים הלא מוכרים, אוגוסט 2012

בעת הדיון הנוכחי בנושא בכנסת, ביקש אריק אשרמן, מרבנים למען זכויות האדם, לברר באמצעות ח"כים כמה בדואים יגורשו. מספר ח"כים פנו לשרים ולגורמים הרלוונטים לצורך קבלת הערכות למספר הבדואים שייגורשו בעקבות יישום החוק, אך זכו במקרה הטוב לתשובות לא רציניות כמו "לא הרבה [בדואים יגורשו]", ממש כך. כשאשרמן ניסה לדבר ישירות עם גורמים רשמיים הקשורים לתוכנית הוא נתקל בסירוב למסור לו מידע. רוב הח"כים נכנסו להצבעה כשאין להם מושג על כמה אנשים תשפיע תכנית פראוור.

אז בעוד חלק ניכר, כמעט רוב, מהאוכלוסיה היהודית חושב שהדרישות של הבדואים צודקות, נציגיו בכנסת כלל לא טורחים להתעדכן בעובדות – וחלקם הניכר מתיישר לפי הקו הגזעני של מרכזי המפלגות שלהם. ו-40,000 הגברים, הנשים והילדים שאמורים להיות מגורשים מבתיהם העלובים בצו מושל?

טוב, נו, הם לא יהודים. אין מה להשוות. מה אתה עושה רעש?

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

למה בחר יאיר לפיד באלי ישי?

(או: איך בגד יאיר לפיד בבוחריו. שוב.)

יאיר לפיד ידוע בכך שהוא, בלשון המעטה, לא האוהד הגדול ביותר של החרדים. למעשה, הוא כל כך ידוע בכך ששנאת החרדים היא לא רק מרכיב מרכזי במשיכה האלקטורלית שלו, היא גם השכפ"צ שלו: כשהוא היה צריך לפני כחודש ומשהו לענות על שאלות בכנסת על התכנית הכלכלית שלו, שתפגע קשות במעמד הביניים, הוא העדיף להתגולל על חברי הכנסת החרדים. בזה הוא היה די טוב: כולם אוהבים לרדת על החרדים ובחסות ההתקפה עליהם אף אחד לא זכר שהדיון היה על הגזירות הכלכליות של לפיד. בשבוע שעבר, הוא התחמק מההצבעה בכנסת על העלאת המע"מ, כשהוא מקפיד למשוך את משבר הדמה סביב ה"שוויון בנטל" עד יום ההצבעה עצמו, כדי לארגן לעצמו אש חיפוי תקשורתית.

השבוע הצביעה הכנסת על מועמדיה לוועדה למינוי דיינים. זו ועדה שתפקידה, ובכן, לבחור את הדיינים בבתי הדין הרבניים. באופן מפתיע, לאיש האופוזיציה בוועדה נבחר אלי ישי, אחד מגדולי הגזענים שכיהנו אי פעם בממשלת ישראל. זאת למרות שלאופוזיציה היתה מועמדת מצוינת בדמות מרב מיכאלי.

אני לא חשוד כאוהד של הרבנות, בלשון המעטה, ואין ספק שמדובר באחד המוסדות המסואבים והשנואים בצדק בישראל. עם זאת, ההתעלמות ממנו מצד חילונים היא משונה. מדובר, כפי שהודיע השבוע ראש האחים היהודים נפתלי בנט, במוסד שאמור לשמש כרב של החילונים. כן, הפתרון האידיאלי הוא להפריד דת ומדינה, לבטל את הרבנות ולשלוח את הרבנים אל חסדיו של השוק החופשי, אבל עד שזה יקרה – ובינינו, זה לא יקרה מחר, וגם לא מחרתיים – יש לכל חילוני עניין מובהק מאד שנציגיו ישבו בוועדה למינוי דיינים. למה? כי גם אם אתם לא מתחתנים ברבנות – ועל כך יש לברך – הרי שאם אתם נאלצים להתגרש, אין לכם מנוס מפניה לרבנות. ושם אורבות לכם מפלצות של ממש. מועמדת פמיניסטית במובהק בוועדה למינוי דיינים היתה אחת הבשורות הטובות ביותר שהכנסת הנוכחית יכלה לתת לנו.

אבל זה לא קרה. המועמד שנבחר, כאמור, היה אלי ישי. איך זה קרה? על כך יש מספר דיווחים. האתר החרדי "בחדרי חרדים" דיווח שלפיד הורה לאנשי סיעתו לתמוך בהצבעה החשאית באלי ישי. דיווח דומה הגיע מאלדד יניב, שמסר שחברת הכנסת עליזה לביא העלתה לדיון בישיבת הסיעה בנושא הצעה שהסיעה תתמוך במיכאלי – הצעה שלפיד התייצב מולה, על פי הדיווח הזה, בכל כובד משקלו והתעקש על תמיכה בישי. הדיווח הזה נתמך גם על ידי מספר מקורות המקורבים לסיעת "יש עתיד" בכנסת, וזו גם טענתה של מיכאלי עצמה.

העמדה הרשמית של "יש עתיד," עם זאת – כפי שאפשר לראות כאן – היא שהסיעה ניצלה את חופש ההצבעה בנושא, ואיש איש הצביע על פי מצפונו. מקור אחר ב"יש עתיד" אמר לי שאכן, הסיעה קיבלה חופש הצבעה, ושבעוד שלביא הצביעה עבור מיכאלי, לפיד עצמו הצביע בעד אלי ישי. כפי שמראה הקישור בתחילת הפסקה, דובריו של לפיד מסרבים להכחיש זאת. הם חוזרים שוב ושוב על האמירה שהיה חופש הצבעה, ו"כל עוד לא היתה משמעת קואליציונית, כל אחד יכול היה לבחור על פי השקפת עולמו."

זה נכון פורמלית, כמובן. אבל יש להניח שאם לפיד היה תומך במיכאלי, הוא היה ממהר להודיע על כך. העובדה שהוא לא מוכן לומר זאת אומרת כל מה שצריך לומר. לפיד, וחלקים ניכרים מסיעתו, בחרו לוועדה למינוי דיינים את אחד החרדים הריאקציונריים ביותר ששירתו אי פעם בכנסת. חשוב לציין שיש להניח שגם חלק מחברי מפלגת העבודה הצביעו עבור ישי: המקור שלי אמר שהסיעה ערכה דיל עם ש"ס, במסגרתו הם הצביעו עבור ישי בוועדה למינוי דיינים וש"ס הצביעה עבור בוז'י הרצוג בוועדה למינוי שופטים. אבל אי אפשר לומר שסדר היום של מפלגת העבודה בכל מה שקשור לחרדים דומה באיזושהו אופן לסדר היום שלפיד מקפיד לדבר עליו.

לפיד, בקצרה, מכר את הבוחרים שלו לאלי ישי. אם את אשה חילונית, ואת צריכה להגיע לבית הדין הרבני מסיבה כלשהי, לפיד דאג לכך שלא יהיה שום סיכוי שיהיה שם דיין סימפטי עבורך. הוא עשה את זה בדעה צלולה. במקרה הטוב ביותר, הוא העניק חופש הצבעה והצביע בעצמו עבור ישי; במקרה הגרוע יותר, הוא הטיל משמעת סיעתית למען ישי. כמה נוח שההצבעה הזו היתה חשאית, כך שהציבור לא יכול היה לדעת איך הצביע לפיד.

למה נקט לפיד בצעד שמזיק כל כך לציבור שלו? כנראה משום שהוא רוצה שאף אחד לא ירכב לו על הטיקט האנטי-חרדי. אם מיכאלי היתה נבחרת, סביר להניח שהיינו רואים קרבות של ממש סביב מינוי דיינים, כשהיא שולפת התבטאות אנטי-אנושית ואנטי-נשית של המועמדים זו אחר זו. זה אומר שלפיד צריך היה לחלוק את הנושא העיקרי שלו עם אדם אחר – ואדם רהוט, אינטליגנטי ויעיל הרבה יותר. כזה שהיה מביא קבלות. כזה שהיה הופך סדרי עולם, לא משאיר את המצב כפי שהוא ועושה הרבה רוח, כפי שעשה לפיד בנושא הגיוס.

רק זה היה חסר ללפיד לקראת הבחירות הבאות: לא רק שהוא היה מגיע אליהן כשוחט הגדול של מעמד הביניים, אלא שהיתה מתייצבת מולו מועמדת מוצלחת הרבה יותר בהגנה על זכויות החילונים. מה היה לו להציע לבוחריו?

אז הוא סיכל את המועמדות שלה. והעדיף במקומה את אלי ישי. מזמן לא נרשם כאן מהלך ציני כל כך, מצד מי שמתברר במהירות כמאחז העיניים הגדול של הפוליטיקה הישראלית. ולפיד הולך ללמוד את מה שלמדו מאחזי עיניים לפניו: שאפשר לעבוד על כל האנשים חלק מהזמן, ועל חלק מהאנשים כל הזמן, אבל לא על כל האנשים כל הזמן. מספר האנשים שעדיין מוכן להגן על לפיד מצטמק והולך, כשמצביעיו מתחילים להבין שהם נפלו, שוב, למלכודת הישנה של מפלגת מרכז.

זה בסדר. בבחירות הבאות תהיה אחרת, עם משיח-פח משלה. אולי רמטכ"ל בדימוס. הם יוכלו לאכזב את עצמם שוב.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הצעת חוק: צה"ל מעל לכל

ועדת השרים לחקיקה אישרה אתמול (ב') הצעת חוק, "תיקון לשון הרע על צה"ל" לחוק איסור לשון הרע, שהוגשה על ידי הח"כ הטרי יוני שטבון (האחים היהודים). משמעות ההחלטה של הוועדה היא שהקואליציה תתמוך אוטומטית בהצעת החוק.

מה נאמר בה? ובכן, לשון החוק אומרת (אני רוצה להודות לאתר "כנסת פתוחה" המועיל מאד) ש"הוספת סעיף 4א1.בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה–1965 ס"ח התשכ"ה, עמ' 240., אחרי סעיף 4 יבוא:"לשון הרע על צבא ההגנה לישראל4א.על אף האמור בסעיף 4, יש בלשון הרע על צבא ההגנה לישראל עילה לתובענה אזרחית." כדי להבין על מה לעזאזל מדובר, צריך לעיין בלשון החוק המתוקן, חוק איסור לשון הרע. סעיף 4 שלו אומר כדלקמן: "לשון הרע על חבר בני אדם או ציבור כלשהו שאינם תאגיד, דינה כדין לשון הרע על תאגיד, אלא שאין בה עילה לתובענה אזרחית או לקובלנה. ולא יוגש כתב אישום בשל עבירה לפי סעיף זה אלא על ידי היועץ המשפטי לממשלה או בהסכמתו." הסיבה לכך פשוטה מאד: אם בכל פעם שמישהו היה אומר משהו על קבוצת אזרחים שלא היה מוצא חן בעיניה – למשל, האמירה הנפוצה בקהל מצביעיו של שטבון, על כך שהחילונים הם מופקרים ונשותיהם זונות – היינו הולכים לבית המשפט, בתי המשפט הפקוקים ממילא היו נסתמים, שלא לדבר על כך שלא היה חופש דיבור במדינה הזו.

מה עשה שטבון, בהסכמת ממשלת ישראל? הוא החריג את צה"ל מהכלל הזה. בדברי ההסבר שלו לחוק, כתב שטבון ש"הצעת החוק מבקשת להכיר בעובדה שצה"ל וחייליו הם ציבור השונה באופן מהותי מכל ציבור אחר במדינת ישראל. ייחודו של ציבור זה נובע הן מחשיבות מעמדו של צה"ל בעולם ומהפגיעה החמורה שנגרמת לישראל בשל ההאשמות הכוזבות המופנות כלפיו, והן מהפגיעה החמורה הנגרמת לחיילי צה"ל הנותרים ללא כל אפשרות להגן על שמם הטוב לאחר שנשלחו לבצע את המשימות הקשות ביותר העולות כדי סיכון חיים." בנוסף, הצעת החוק של שטבון גם מאפשרת לחיילים ששמם נפגע להגיש תביעה ייצוגית.

כלומר, על פי הצעת החוק של שטבון, אפשר לומר ללא היסוס או חשש שממשלת ישראל מורכבת מאוסף אווילים מושחתים, אפשר לומר שהרבנות היא רקב מוגלתי בגוף העם, אפשר לומר שמשטרת ישראל לא תמצא את הגופה שלה-עצמה עם מפה, אפשר לומר שפקידי הביטוח הלאומי הם בטלנים לא יוצלחים, שעיקר תפקידם לשתות את דמו של המבוטח מבלי לתת לו דבר. אפשר לומר אפילו ששופטי ישראל אינם ראויים לתפקידם. לפני שלושה עשורים עוד היית עומד לדין על בזיון בית המשפט על כתיבת הדבר הזה, אפילו נשלח במכתב לשופט (כפי שלמד על בשרו גדעון ספירו), אבל אפילו השופטים שלנו כבר לא מנסים לאכוף את זה. מותר לומר שמוסד מבקר המדינה מנותק, שהנשיא לא יזהה את העם הפשוט אפילו בבדיקת DNA.

כל זה מותר. כל מוסד ממשלתי, כל גוף ציבורי, חשוף – בצדק! – ללעג ולבוז מצד הציבור, אם הוא אינו עושה את תפקידו. יש רק מוסד אחד, נישא מכל, שעליו אסור לומר דברים שליליים: הקדוש מכל קדוש, הצבא.

בקרוב עילה לתביעת דיבה. כתובת בדרום תל אביב.

על נושא התביעה הייצוגית שבחוק של שטבון יצטרך מישהו אחר לכתוב, כי אני לא מכיר את הנושא. אבל את חוק לשון הרע אני מכיר די טוב. מה שעושה כאן ממשלת ישראל מדהים: אם הייתי מוציא את דיבתו של אדם כלשהו רעה, רק האיש הזה או קרובי משפחתו היו יכולים לתבוע אותי. ההגבלה הזו לא חלה על צה"ל. כל אדם יכול לתבוע את עלבונו, או ליתר דיוק את עלבונו המדומה. כל אחד מהאספסוף המוסת יוכל, אם יהיה לו די כסף, לגרור לבית המשפט את כל מי שיעז לכתוב דברים לא נחמדים על צה"ל.

עכשיו, בכלל לא בטוח שלתביעות כאלה יהיה בסיס. חוק לשון הרע קובע מספר הגנות רלוונטיות, ביניהן כמובן הגנת "אמת דיברתי," אבל גם כמה מתת הסעיפים של סעיף 15 (הגנת תום לב), ביניהם 5 (ב') ("הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע כאדם שעניינו משמש נושא לחקירה […] או על אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה והם נתגלו באותה התנהגות") וסעיף 6 ("הפרסום היה ביקורת […] על פעולה שביצע בפומבי, ובמידה והדבר כרוך בביקורת כזאת – הבעת דעה על אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה יצירה או פעולה").

אבל זה לב העניין: זה כרוך בהגעה לבית משפט, זה כרוך בשכירת עורך דין, בהוצאות, בסכנה. אפשר רק לדמיין איך יחגגו ארגונים כמו "אם תרצו" על החוק הזה, איזה שימוש הם יעשו בו כדי לסתום פיות וכדי לצנן את הדיבור החופשי בישראל. איך אנשים שיש להם דברים לא חיוביים לומר על מה שעושים קלגסינו החמודים על בסיס יומי יחליטו, אחרי שתיים-שלוש תביעות כאלה, שאולי זה בעצם לא שווה את המאמץ. מוסד מרכזי של מדינת ישראל, אולי המוסד המרכזי שלה, זה ששותה כמויות עצומות של התקציב ושקובע באפס מאמץ את סדר היום שלה, הוא פתאום משהו שצריך להזהר מאד מלכתוב עליו.

במשך שנים נחרו בישראל בבוז בכל פעם שבאחת השכנות שלנו הועמדו אנשים לדין על "פגיעה בכבוד הצבא." מותר לומר שיש מתאם ברור בין הצורך של צבא שיגנו על "כבודו" ובין העליה בחוסר היעילות שלו ובטפילות שלו על הציבור. עכשיו יש גם לנו חוק כזה, ועל פיו ההצהרה במשפט הקודם בהחלט יכולה לגרור תביעת דיבה מצד איזה פטריוט בעיני עצמו. אין מה לומר, אנחנו משתלבים יפה במרחב. הצעת החוק הזו לא עברה בוועדת השרים במקרה: ראש הממשלה עוסק במרץ בחיסול מרחב הביקורת בציבוריות הישראלית. לעתים הוא משתמש בכלבי הציד מ"אם תרצו," לעתים הוא פועל ישירות.

כשלעצמי, אני כמעט מקווה שהחוק הזה יעבור, ושיהיה טמבל שינסה להשתמש בו, כי זו תהיה הזדמנות נהדרת לשטוח מעל דוכן בתי המשפט את האמת על התנהלות הבהמה הירוקה (תבע אותי, שטבון) בשטחים הכבושים, ולאלץ את כלי התקשורת לדווח עליה, דבר שהם מתחמקים ממנו בעקביות. יתר על כן, סביר להניח שהחוק החדש לא בדיוק יסייע לקדם את הדימוי של ישראל בעולם כמעוז דמוקרטי, במיוחד לא במדינות האנגלו-סקסיות, שם יש היסטוריה ארוכה של חוסר התלהבות מהכוחות המזוינים. אף על פי כן, מדובר באחד החוקים היותר מסוכנים בסביבה.

ואם זה מדאיג אתכם, כנראה שעוד לא ראיתם כלום: "יש עתיד" והאחים היהודים משתפים פעולה בתיקון חוק הלאום היהודי של דיכטר (שעליו כתבתי כאן), וחברת הכנסת רות קלדרון כבר הודיעה ש"אני מודאגת מכך שהדגש כיום הוא על מדינה דמוקרטית וכמעט אין ביטוי לאופיה היהודי של המדינה." על כך, יש לקוות, בפוסט קרוב.

ועוד דבר אחד: ראיתי הרבה דברים משונים, ראיתי מולטי מיליונר שמדבר על "אחי העבדים" ומשכנע את בני המעמד הבינוני לתת לו את קולותיהם כדי שימכור אותם לאחים היהודים, אבל עיתונאי שדורש בזעף שהציבור לא יידע מה קורה, זה באמת מראה חריג. במיוחד במדינה שמתיימרת להיות דמוקרטית. ובכן, בן דרור ימיני דורש כעת מהציבור לעמוד על זכותו שלא לדעת על כך שהממשלה שלו עשויה לדרדר אותו למלחמה. כבר חילקו השנה את פרס ז'דאנוב?

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

יש עתיד לתיאוקרטיה, #2

אם יש משהו חיובי בהצטרפותו של שי פירון למפלגתו של יאיר לפיד, הרי שהוא הפניית הזרקור אל פירון עצמו, שבמשך שנים מכר את עצמו לציבור כרב ליברלי. עכשיו יורדות המסכות אחת-אחת. לפני שבוע מצאנו את פירון עם אמירות הומופוביות (הוא אומר שהוא שינה את עמדתו האישית, אבל לא את עמדתו ההלכתית), גזעניות ופטריארכליות; מאלה הוא לא ניסה עד כה לחזור. אמש (ז') עסקנו בהגותו של הרה"ג שי פירון, ומצאנו שהוא רוצה בהקמתה של מדינת הלכה ומייעץ לצעירים לשמש כסוסים טרויאניים במערכת המשפט החילונית, כדי לקרב אותה יותר למערכת המשפט ההלכתית.

והיום אנחנו מגלים שכשזה מגיע להדרת נשים, ההבדל בין פירון ובין חשוכי החרד"לים קטן הרבה פחות משנהוג לחשוב. לפני כשבע שנים, נשאל פירון על ידי אדם המשווק תכשיטים אילו הגבלות יש, מבחינת צניעות, בפרסום תמונה של אשה עם תכשיט. תשובתו היא ש"אינני רואה דרך להתיר מצב בו מתבוננים על אישה. אני מניח שלצורך הפרסומת יש לבחור באישה שיהיה נעים להתבונן עליה. אשר על כן, אני לא מוצא כל היתר לכך וחושב שראוי למצוא דרכים אחרות. יתכן ופרסומם של עגילים כשרואים אותם בלי לראות את כל הדמות, יכולה להיות מותרת בדיעבד." ההדגשות שלי.

וואו. מעניין מה יחשבו על זה הנשים ברשימה של לפיד. הרי אם כבוד הרב לא ימחה על פרסום תמונות שלהן כחלק מהקמפיין, הוא במשתמע אומר ש"לא נעים להתבונן בהן," כלומר שאפשר לפרסם תמונות שלהן מבלי להעלות חשש שהגברבר היהודי יגיע לכדי הרהורי עבירה ויוציא לשווא את זרעו הקדוש. מעניין עוד יותר, בפעם המי יודע כמה, איך דווקא הרב הזה הגיע לרשימה של לפיד – שנבחרה, כידוע, על ידי לפיד עצמו – ולמה בעצם מנסים לומר לנו שיש הבדלים ניכרים בינו ובין שמואל אליהו, למשל. ההבדלים הם סגנוניים, לא עקרוניים. מבחינתו אפילו צילום של עגילים, שמסתירים את דמות האשה, הם משהו שיש להתיר רק בדיעבד.

לשיטתו של פירון, אסור בכלל להתבונן על אשה, על כל פנים נשים ש"נעים להתבונן בהן." ראוי לציין שלא מדובר בהתבוננות באשה בעירום. אני מניח שאם נשאל אותו מדוע, אם כן, לא נכפה על כל הנשים ללבוש חיג'אב כדי שלא יגרו את הגברברים הקדושים, הוא ימלמל משהו מתחמק על כך שאין זה מנהג ישראל. איסור "התבוננות בערווה" אכן קיים, אבל כל רב מתחיל יכול היה למצוא פתרון: הוא יכול היה לנקוט בשיטת הרמב"ם ולומר שהאיסור הוא על התבוננות באשה שהיא אחת העריות, כלומר קרובת משפחה; הוא יכול היה לומר שהאיסור, כשיטת רש"י, הוא על התבוננות באשת איש; הוא יכול היה ללכת בעקבות עובדיה יוסף ולומר שאין אפילו בעיה בתפילה מול אשה גלויית ראש, משום שכיום רובן אינן מכסות את ראשיהן. אבל לא, הוא הלך ישר אל המנהג החרדי שאוסר על תמונות נשים. ומעל לכל זה עומדת השאלה המציקה באמת: אם אסור להתבונן בנשים, איך אפשר להתנהל בעולם שבו, אבוי, ל-51% מהאוכלוסיה נמאס שמתייחסים אליהן כמיעוט והן מסרבות לשמש ככבוּדה ולהשאר בפנים החדר, והן דורשות את חלקן בעולם?

מסתבר שכמו עובדיה יוסף, גם לפירון, מהרגע שנתעלה והפך למשמש בפני לפיד, יש מפרשים. הם מיהרו כבר לומר שאין לו בעיה עם ראיית נשים אלא ראיית דוגמניות (הבל), שהוא מתנגד לשימוש מסחרי בנשים (הבל הבלים), ושיש בכך משהו פמיניסטי (הבל הבלים, שטות ורעות רוח). הבעיה של פירון היא עם התבוננות באשה ש"נעים להתבונן עליה." עכשיו נראה איך יסביר יאיר לפיד את זה.

ועוד דבר אחד: כנראה שהוא לא יסמיק. לפני שנה, פרסם רביב דרוקר את רשימת המועמדים של לפיד, ודייק עד להפליא. לפיד ענה אז שהוא שוקל לצרף את ליידי גאגא. לפיד, כמובן, שיקר. דרוקר כותב היום שכן, הוא מצפה מפוליטיקאי לא לשקר, במיוחד כשהוא מקשקש על "פוליטיקה חדשה." אשר לטענה החוזרת ונשנית של לפיד, על פיה הוא "הקריב קורבן" כשהלך לפוליטיקה, מזכיר לנו דרוקר שיש עוד דברים בחיים חוץ מהנחיית תוכניות טלוויזיה, שחייו של פוליטיקאי מעניינים מאד – ושעניין הוא מוטיבציה לא פחות טובה מכסף. מותר גם לומר שרבים מאד מהפוליטיקאים לאורך ההיסטוריה הביעו עניין מועט בכסף, כי כוח יכול להיות סם תשוקה חזק לא פחות. איכשהו, החסידים השוטים של לפיד אף פעם לא חושבים על זה.

(יוסי גורביץ)