ביום שני נערך דיון בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, ובו קיבל השופט אריאל "כאשר מדובר במסוכנות של משתתף באירוע כזה, אין הרבה משמעות לשאלה מה חלקו המדויק והספציפי" ואגו את הערעור של אלדד ציון ופרקליטיו על מעצר הבית של ציון. לפני שנגיע להחלטה הבעייתית מאד של ואגו, צריך לומר עוד כמה מילים רעות על הפרקליטות.

זו המשיכה את קרב המאסף כנגד ציון. אחרי שדרישתה להחזיק אותו במעצר עד תום ההליכים נדחתה על ידי בית משפט השלום, שבתמורה קבע תנאי מעצר בית דרקוניים שמשמעותם המעשית היא פיטוריו של ציון והפסקת לימודיו, הגיעה הפרקליטות כדי לדרוש את ישומם של תנאי מעצר הבית. היתה לה טענה מעניינת: היא אמרה שאף שהיא עצמה לא טוענת שציון הפעיל אלימות במהלך ההפגנה, הרי שלדבריה בהנתן שמתווה פראוור לא בוטל – זו עמדתה הרשמית של הפרקליטות, והיא סותרת את העמדה הרשמית של לשכת ראש הממשלה – ציון עשוי להיות מסוכן בהפגנות עתידיות. כמו כן טענה הפרקליטות ש"הרי מספיקה דקה אחת, ואפילו לא דקה, לסכן את חיי השוטרים. העורר חסם בגופו את השוטרים כדי לעצור מפגינים והשוטרים היו נתונים בסכנת חיים." כלומר, אם אתה מתייצב בין שוטר מתפרע ובין אנשים שחוטפים ממנו מכות, אתה "מסכן את חיי השוטר." האחראית לטיעון היצירתי הזה היא נציגת המדינה, עורכת הדין שירה חרל"פ. זכרו את השם, אתם עוד עלולים להתקל בו כשחרל"פ תפנה לשוק הפרטי. אני ממליץ בנימוס על בחירת עוכר דין יצירתי פחות.

יצוין, עם זאת, שוואגו אימץ במידה מסוימת בהחלטה שלו את העמדה שלה. אף שהוא ביטל את מעצר הבית, הוא אסר על ציון להיות מדרום לקו אשדוד-קרית גת, ובכך אסר עליו בעצם את הכניסה לחצי מהמדינה. כמו כן, הוא אסר על ציון להגיע לכל הפגנה – כולל הפגנות שיש להן רשיון.

במדינה עם מערכת צדק מתפקדת, הייתי ממליץ לערער על ההחלטה הזו. היא רומסת ברגל גאווה את זכותו של אדם להביע את עמדתו ולהשתתף בשלווה באסיפה, שתיהן זכויות יסוד, וזאת מבלי שהוא הורשע בדבר. ציון הוא נאשם, לא מורשע, ולנאשמים עומדת חזקת החפות. והרי אפילו עו"ד שירה חרל"פ לא טוענת שהוא אחראי לאלימות במהלך ההפגנה עצמה. מצד שני, בהתחשב בכך שכל עורך דין סביר יאמר לכם שהתוצאה של העתירה, הערעור או התביעה שלכם מושפעת לא פחות מזהותו של השופט מאשר מהראיות שלצדכם, ובהתחשב בכך שאתם יכולים לפגוש בערעור לעליון את אליוקים רובינשטיין – מי שהפך את החלטת המחוזי לשחרר את טלי פחימה ממעצר, והחזיק אותה במעצר עד תום ההליכים – זה כנראה לא חכם. ככה זה כשהמדינה מחליטה לדרוס את המחאה שלכם ויהי מה: זכויות יסוד הופכות להמלצה בלבד.

לכל זה התווספה פארסה: המשטרה טענה שהיא מופתעת שציון דיווח על אלימות כלפיו מצד הקלגסים שלה רק לאחר שחרורו. זה לא היה מדויק: ציון העיד בפני השוטרים על האלימות בה נתקל, ועל פי חוק הם היו צריכים לפנות בעצמם למח"ש; כמו כן, הגישה עורכת הדין שלו, מיכל פומרנץ, תלונה למח"ש. זו סגרה את התלונה אחרי יומיים של "חקירה", שהיתה כל כך יעילה עד שהיא לא טרחה לחקור את ציון עצמו. פומרנץ אמרה ל"הארץ" שיש עדות תומכת בזו של ציון, אבל שמצד שני, אף אחד לא יודע מי בדיוק השוטר שלכאורה ציון תפס בחולצתו.

זה מה ששווה תלונה למח"ש, למקרה שתהיתם. הפתרון צריך להיות אחר: תביעה אישית, אזרחית, כנגד כל שוטר שמעורב באלימות, כמו גם הוקעה בפומבי. שוטר שמעורב באלימות צריך לדעת שאין יותר כפפות: הוא לא רק יצטרך להוציא את הכסף שלו על התגוננות מתביעות, הוא גם יצטרך להסביר לבת הזוג שלו, לילדים שלו ולשכנים שלו איך בדיוק הוא מבצע את עבודתו.

ההליך של ציון מושך את עיקר תשומת הלב, משום שציון הוא יהודי בעל פריבילגיות ובדרך כלל המשטר לא פועל כנגד כאלה. ביום שלישי האחרון, יממה אחרי הדיון של ציון, עצרה המשטרה לחקירה 17 בדואים בחשד להשלכת אבנים במהלך ההפגנה בחורה. באותו היום, עדיין היו עשרה עצורים מההפגנה – שלושה שבועות קודם לכן – וארבעה מהם היו קטינים. עורכי הדין שלהם אמרו שמדובר בצעד חריג במיוחד.

העצורים, למותר לציין, לא היו יהודים. הם היו בדואים ופלסטינים. הם מעניינים את התקשורת פחות. זה לא המקרה הראשון: במהלך ההפגנות שנערכו בזמן "עופרת יצוקה," עצרה המשטרה עשרות מפגינים פלסטינים ישראלים, ופרקליטים חרוצים הגיעו להסביר לבתי המשפט למה הם מסוכנים למשטר.

זוכרים את המתנחלים שנעצרים בחשד לאלימות חמורה ומשתחררים תוך יומיים? אז זה הצד השני של התנהלות המשטר הציוני מול מה שהוא מכנה אלימות אידיאולוגית. יש מי שהאלימות שלו היא מהאידיאולוגיה הנכונה, מי שהוא לכל היותר שובב שקצת הגזים, ועל כן הוא יקבל חנינה גורפת; ויש מי שכל פעולה שלו מנופחת לכדי "סיכון חיים של שוטרים."

זה טיב המשטר, וזה לא ישתנה עד שהוא לא ישתנה.

ועוד דבר אחד: שלשום (ה') פרסם גדעון לוי טור שאמור היה להיות התנצלות על הגזענות הבוטה שלו כלפי האוכלוסיה הרוסית. הוא לא הצליח להתאפק מלכתוב "הרוסים הרוסים" ושמדובר ב"סערה בסמובר, " כמו גם לספק תירוצים עלובים למדי. על זה נאמר: ההתנצלות היתה גרועה מהפשע.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

בסוף חודש נובמבר נערכה ההפגנה הגדולה בחורה שבדרום כנגד תכנית פראוור, שהפכה – כמיטב המסורת של שירותי הבטחון הישראלים, מיום האדמה והלאה – להתפרעות משטרה. במהלך ההפגנה נעצרו מפגינים רבים, ביניהם איש שמאל יהודי, אלדד ציון.

באופן חריג – ביחס למפגינים יהודים, על כל פנים; למפגינים פלסטינים, גם אלה המחזיקים בקליפה המכונה אזרחות ישראלית, זה קורה הרבה יותר – הפרקליטות דורשת את המשך מעצרו של ציון עד תום ההליכים. למה?

המשטרה טוענת – יצוין כי הנכתב כאן מתבסס על שיחה עם מספר פעילים, כמו גם עם עורכת דינו של ציון, מיכל פומרנץ – כי במהלך ההפגנה, ציון אמנם לא השתתף במה שהיא טוענת שהיה התפרעות, אך טוענת שניסה למנוע את מעצרו של אחד המתפרעים. ציון מכחיש זאת; הוא טוען שהוא ניסה למנוע אלימות כלפי עצור. אחר כך, טוענת המשטרה, הובא ציון לתחנת משטרה, שם הפריע לחקירה וקרא לעצורים לא לשתף פעולה עם החוקרים; ציון, מצידו, אומר שהוא בסך הכל הזכיר לעצורים את זכות השתיקה שלהם. כאן, טוענת המשטרה, תקף ציון שוטר. זה מה שיש לציון עצמו לומר על הטענה הזו:

"האם תקפת שוטר בתחנת העיירות? נכנסתי לחדר העצורים בתחנת המשטרה, חדר שאת קירותיו מעטרות כתובות בכתב-יד "כהנא צדק" ו"משה ציווה להרוג כל ערבי", עם סמלי מג"ב. ראיתי שוטר נותן סטירה לעצור. אז הרמתי את קולי. בתגובה לכך שניים-שלושה שוטרים תקפו אותי כשגבי מופנה לעברם, הוציאו אותי מן החדר, כאשר הם מכשילים ומפילים אותי לרצפת מסדרון תחנת המשטרה, בועטים בי ושוברים את משקפיי (דבר שמאוד הקשה על תפקודי בשלושת ימי המעצר הראשונים, בהם לא הצלחתי לזהות פנים או לקרוא דבר). לבסוף אזקו אותי כשידיי מאחורי גבי. עשיתי את חובתי האזרחית מול אלימות שרירותית של שוטר."

אם יש למשטרה הקלטות או צילומים שיחזקו את טענתה, היא לא הציגה אותן עד כה. בשלב זה, זו המילה של שוטרים מול המילה של ציון. בהתחשב בכך שאנחנו יודעים שהמנהג המקובל של שוטרים הוא להגיש תלונה אוטומטית על תקיפת שוטר כלפי אנשים שהם תקפו, כדי שיהיה להם מה לנפנף מול הכלב המנומנם של מח"ש, ובהתחשב בכך שמח"ש עצמה כבר הודתה שבמשטרה פושה תרבות שקר (עמדה שנקטה גם ועדת אור, עמדה שנוקט כל אדם שלרוע מזלו היה לו מגע עם משטרת ישראל), צריך לומר בקול ברור: כל עוד אין המשטרה מציגה ראיות לכך שמישהו תקף שוטר, חזקה שהיא משקרת. על אחת כמה וכמה אם הדבר מתרחש בתוך תחנת משטרה.

עד כמה אפשר לסמוך על טענות המשטרה באופן כללי? לא משהו. עורך הדין איתמר בן גביר תפס חוקר של משטרת אריאל בשקר: הלז טען בבית המשפט שהוא הודיע להוריו של קטין שחקר על מעצרו בשעה 23:00, כשהוא טוען שקיבל את מספר הטלפון שלהם מהעצור, ושהמספר מופיע בראש מסמך העדות שכתב. אלא שהחוקר לא תיאם בין השקרים שלו, ובן גביר הציג בפני בית המשפט את מסמך העדות – כשהשעה עליו 04:14. למותר לציין שהחוקר לא יועמד לדין בשל עדות שקר. זו רמת האמינות של המשטרה במקרים פשוטים ביחס; מה רמת האמינות שלה באשר לטענה שמישהו תקף שוטר?

אשר לטענת שיבוש החקירה – היא משונה למדי. איזה סוג של שוטר עורך חקירה בנוכחות עצורים אחרים? יתר על כן, הודעה לעצורים על כך שיש להם זכות שתיקה, היא לא שיבוש חקירה, היא אזרחות טובה. האזהרה המשטרתית אומרת שכל מה שתאמר ישמש נגדך; היא בכוונה לא אומרת שכל מה שתאמר ישמש לטובתך. המשטרה בהחלט רשאית לא להציג דברים שאמרת בחקירה ושיחזקו את עמדתך. אם אתם עצורים, במיוחד לאור העובדה שבישראל אין לכם זכות לעורך דין במהלך החקירה, סתמו את הפה. שום דבר שתאמרו לא יעזור לכם, לכל היותר אתם קוברים את עצמכם או את חבריכם. זו זכותכם החוקית להמנע מהפללה עצמית. שימו לב: זה חשוב גם, ולמעשה במיוחד, אם השוטר טוען שיש לו ראיות חד משמעיות נגדכם, ולמה לכם וכדאי שתודו. אם יש לו ראיות, הוא לא צריך הודאה. הוא רוצה הודאה כי הודאה, בישראל, היא מלכת הראיות והיא תחסל אתכם. נחקרתם? אל תגידו כלום. הנה, משטרת ישראל מוזמנת עכשיו להעמיד אותי לדין על שיבוש כל החקירות העתידיות שלה.

עד כאן, שום דבר יוצא דופן: בריונות ושקרים שהורגלנו להם מהמשטרה. אבל אז התערבה הפרקליטות. זו, כאמור, דורשת את מעצרו של ציון עד תום ההליכים. עורכי דינו של ציון הציעו חלופת מעצר, מעצר בית. במאמר מוסגר, זו חלופה רעה מאד: השופט יואב עטר מבית המשפט השלום בבאר שבע רוצה את ציון במעצר בית עד תום ההליכים, כשלאחר 30 יום, תבחן האפשרות לתת לו לצאת לעבודה או לימודים – כל זה, כמו גם הפקדה כספית של ציון בסך 10,000 ₪ והפקדה דומה מצד הערבות לציון. עטר אוסר על ציון לצאת לעבודה או ללימודים במשך חודש; צריך כנראה להיות שופט כדי לחשוב שאחרי חודש במעצר בית, שמגיע אחרי יותר משבועיים של מעצר, תהיה לציון עבודה או שיישאר משהו מהלימודים שלו. מעצר הבית של השופט עטר דן, בסבירות גבוהה, את ציון לפיטורין. לזה קוראים להרוס למישהו את החיים לפני שהורשע.

אבל זה לא הספיק לפרקליטות. היא התנגדה למעצר הבית ודרשה להשאיר את ציון עד תום ההליכים. היא פסלה את הערבות לציון בנימוק המדהים שהן תומכות בו אידיאולוגית: "כל הערבות המוצעות היו ביחד עם המשיב באותה הפגנה מדוברת, ובהתחשב בכך שהעבירות התבצעו על רקע אידיאולוגי, בהמצאות המשיב והערבות במקום ההפגנה על רקע זה, אני חושבת שיש בערבות המוצעת מרמת הציניות […] אני סבורה שאין מקום שהחלופה תהא אצל ערבות אשר היו במקום של הפגנה שהפכה להיות לא חוקית, בעצם הערבות חולקות את הרעיון האידיאולוגי של המשיב שהוא הרקע לביצוע העבירות." ההדגשות שלי.

אף אחד לא טען שהערבות שהציעו את עצמן ביצעו עבירה כלשהי. גם הפרקליטות לא טענה זאת. הטענה שלה היתה מסוכנת הרבה יותר: אם אתה תומך אידיאולוגי בחשוד, אתה פסול מלשמש לו כערב. המילים שריחפו אם גם לא נאמרו בחלל בית המשפט היתה "הן שמאלניות." אם אתה שמאלני, אתה אוטומטית שקרן, אתה אוטומטית לא אמין, אתה אוטומטית פסול לשמש כערב.

לזכותו של השופט עטר ייאמר שהוא דחה את התפיסה הזו של הפרקליטות, אבל זה פחות או יותר הדבר היחיד שאפשר לומר בזכותו. בהחלטה שלו, הוא ציטט את שופט המחוזי ואגו: "אותה התפרעות אלימה והמונית, בכניסה לחורה, נדמה, כי לא ניתן לחלוק על כך שמדובר באחד האירועים הקשים מסוג זה, ובעלי פוטנציאל נפיץ שהיו בעשרות השנים האחרונות בתחומי המדינה. כאשר מדובר במסוכנות של משתתף באירוע כזה, אין הרבה משמעות לשאלה מה חלקו המדויק והספציפי. […] אמנם, [כותב השופט עטר] בניגוד לעניינו של אותו קטין, המשיב דנן לא אחז באבן בידו, אך כאמור, אבחנה זו אינה משמעותית בשים לב לעובדה שהמשיב דנן הינו בגיר, ולאור אותו רצף נמשך של התנהלות שפורט." כל ההדגשות שלי. ה"רצף" שעליו מדבר עטר הוא ההפרעה לכאורה למעצר של ציון, האזהרה שלו את העצירים האחרים, והתקיפה לכאורה שלו של השוטר.

כמה הערות. קודם כל, כשהשופט ואגו כותב חגיגית על "אותה התפרעות אלימה והמונית" ש"לא ניתן לחלוק על כך" ש"מדובר באחד האירועים הקשים," הוא, במחילה, מחרטט. האירוע לא נחקר. שום בית משפט עוד לא הגיש פסק דין בנושא. במונחים משפטיים, זהו "אירוע קשה לכאורה." ודאי שאפשר לחלוק על כך; רבים מן המשתתפים אכן חולקים. הבעיה האמיתית מגיע במשפט המזעזע "אין הרבה משמעות לשאלה מה חלקו המדויק והספציפי" של חשוד מסוים.

הלו, ואגו! אתה אמור להיות שופט! אתה לא אמור להיות חותמת גומי להיסטריה מוסרית מלובה של המשטרה! כל מה שיש לך הוא המקרה שלפניך – מה עשה אדם ספציפי, במקום ספציפי, בשעה ספציפית. אם לכל אלה "אין הרבה משמעות", אז מה שיש לנו הוא לא משפט, הוא שיפוט צבאי בעת מצב חירום. אם אתה חושב שלעובדות הנוגעות לחשוד מסוים "אין הרבה משמעות," שהוא אמור להישפט כחלק מהמון אמורפי שלדעתך ביצע או לא ביצע משהו באירוע שלא נחקר לעומק אבל זה לא באמת משנה, אתה צריך להוריד את הגלימה וללכת הביתה. אתה לא ראוי לתפקידך. אתה בעליל לא מבין אותו.

קשה לומר משהו טוב יותר על עטר. "אמנם המשיב דנן לא אחז באבן בידו, אך אבחנה זו איננה משמעותית"? וואלה, טוב לדעת שהעובדות לא משחקות תפקיד מי יודע מה חשוב בבית המשפט שלך. אם הוא לא החזיק באבן, למה כרכת את שמו בהחזקת אבן?

ההתנהלות הזו צריכה להטריד כל ישראלי. אדם מוחזק במשך יותר מ-14 יום – שני הצדדים הגישו ערעור, המחוזי בבאר שבע אמור להחליט מחר על מועד קיום הדיון – משום שהשתתף בהפגנה. הפרקליטות מוציאה את תומכיו של החשוד מכלל אלה שרשאים לסייע לו – כנראה שהיא מצפה שהוא יישען על חסדיהם של זרים גמורים. השופטים אומרים שהעובדות הספציפיות לא משנות, מה שמשנה הוא נראטיב גבוה יותר. חייהם של אנשים קטנים נדרסים בגלגל הגדול.

כך נראית רדיפה פוליטית כשמערכת המשפט הופכת לחלק ממנה. בניגוד לכמה מעמיתי בשמאל – אנשים שאני מעריך ומכבד – אני יודע שהרדיפה הזו לגמרי לא מוגבלת לשמאל. כשההיסטריה הציבורית גדולה מספיק, הגלגל מסתובב גם ימינה. ראיתי את זה בתקופת ההתנתקות, כשבתי המשפט שלחו ילדות בנות 12 שסירבו להזדהות למעצר של שבועות ארוכים; ראיתי את זה כששופטת איבדה את בינתה בהתקף חימה על ילדה חצופה, שהעזה לא להכיר בסמכותה, וקבעה שהסביבה האידיאולוגית שלה משפיעה עליה לרעה ועל כן יש להוציא אותה ממשפחתה הדתית ולהעביר אותה לקיבוץ חילוני. למרבה השמחה, הזוועה הזו – המקבילה המודרנית של החוק האנגלי הישן, שהורה למעוך אדם באבנים, עד שיכיר בבית המשפט – נבלמה בערכאה עליונה יותר.

אבל הדוגמא ההיא צריכה להבהיר: כשהממשלה מתחילה לתופף בתופי הטם-טם ואומרת לנו שהאויבים מתקבצים, יהיו פרקליטים שיאמצו את הנראטיב שלהם ויציגו אותו לבתי המשפט, ויהיו שופטים שימהרו לשרת את המשטר. המטרה של הפרקליטות כיום ברורה, כפי שהיא היתה ברורה בימי ההתנתקות: להשתמש בכלים משפטיים כדי לשבור התנגדות פוליטית. להשתמש בכלים משפטיים כדי לשבור אנשים קטנים, כדי להטיל אימה בשם המשטר על אחרים. רוצה לצאת להפגנה? לא כדאי לך. גם אם לא תפעיל אלימות, זה לא ישנה. אם תהיה במקום, אתה עשוי להיעצר. אם תהיה במקום, הפרקליטות תאמר לבית המשפט שאתה אדם לא אמין ולא ישר.

למה לך? הורד ראש. שב בבית. הם בסך הכל באו לקחת את הבדואים. תורך עוד לא הגיע; אם תהיה כלב טוב, אנחנו מבטיחים שהוא גם לא יגיע. שב מול המסך, שחק במשהו, הבט בחתולול. אל תסתכל מה קורה לאחיך בני האדם בדרום. למה לך? מה, אין לך צרות? מה, בא לך לאבד את מקום העבודה שלך בלי פיצויים? אין לך חובות? אין לך ילדים? אהובים? בעלי חיים? אתה באמת רוצה לראות מה אנחנו יכולים לעשות לחיים שלך? למה, מישהו יעזור לך לשקם אותם אחר כך? היה נתין טוב,

ככה ראש הממשלה אוהב אותך. ואתה, בבוא הזמן, תאהב אותו. או, על כל פנים, תתרגל.

(יוסי גורביץ)

בני בגין הוא אדם משונה. הוא לוקח ברצינות את הרעיון שישראל צריכה להיות מדינה יהודית ודמוקרטית. בדרך כלל, מי שמדבר על כך עושה זאת תוך גיחוך וקריצה. בגין באמת מאמין שאפשר לרבע את המעגל הזה. הוא גם חשב שאפשר לנהל כיבוש תוך שמירה על זכויות האדם של הנכבשים. בשנת 1999 הוא הציג את מועמדותו לראשות הממשלה, הסיר אותה בסופו של דבר, ורץ בראש סיעת האיחוד הלאומי. הצלחתה היתה מוגבלת, ובגין פרש מן הכנסת באכזבה, כשהוא מציין שלא מצא די תומכים לרעיון של ימין שתומך בדמוקרטיה.

אתמול האיש הישר הזה הטיל פצצה: הוא הודיע לוועדת הפנים של הכנסת, שדנה בחוק פראוור – שהוא בעצם חוק פראוור ומתווה בגין – שבניגוד למה שאמרו לנו התועמלנים של הממשלה, הוא מעולם לא קיבל את הסכמתם של הבדואים למתווה. הסיבה לכך, אמר בגין, פשוטה למדי: הוא מעולם לא הציג להם אותו. אפילו בימין היהודי יתקשו לטעון שאדם הסכים למשהו, אם כלל לא ידע עליו.

עבור יריב לוין זו היתה סיבה להקשות את חייהם של הבדואים עוד יותר, אבל אפילו התולעת הזו נאלצה להודות שבהנתן שזה המצב, אין מנוס אלא לדחות את ההצבעה על החוק, אולי אף לבטלה כליל. כל מתווה בגין-פראוור תלוי כעת על בלימה.

והפארסה הקטנה הזו חשובה משום שבמשך חודשים חפרו לנו אנשי ה-hasbara במוח בטענה שהבדואים הסכימו לתכנית. החשוד בפשעי מלחמה, דורון אלמוג, הפליג בשקריו ואמר ש-80% מהבדואים הסכימו לתכנית אבל הם חוששים מהאחרים. כבר אז הם היו מופרכים: איך אפשר לדעת אם אנשים מסכימים למשהו, אם הם מסרבים לדבר? כעת, אחרי שאלמוג התבסס בדבריו על בגין, בגין מתנער מהמיוחס לו. לא היה ולא נברא.

אלמוג לא עמד לבדו בחזית השקרים הללו. שורה שלמה של אנשי hasbara ותועמלנים אחרים צרחה וצווחה ואמרה שדיברו עם הבדואים, שהבדואים הסכימו, ושהכל בסדר ושכל מה שיש כאן הוא חרחור מלחמה מצד ארגוני זכויות אדם/חברי כנסת פלסטינים/מפגינים זרים שמבקשים אקשן.

במילים אחרות, מכרו לנו כאן את הלוקש הישן ביותר של הימין הגזעני, שימיו כימי הקו קלוקס קלאן: שהנייטיבס בעצם בסדר, הם שורקים ושרים בשדות, ושום רעיון זדון לא מטריד את מוחם הפעוט. עד שמגיעים כל מיני מסיתים ליברלים/קומוניסטים/סססססמולנים/פוסט ציונים ומכניסים להם רעיונות על שוויון לראש, ואז אנחנו עוברים באחת מגן העדן הזה למצב שבו ה-natives are restless ואין לנו ברירה אלא לטבוח בהם, ובזה אשמים כמובן המסיתים, שהם תמיד מבחוץ, תמיד קושרים חורשי רעה, ושמבחינתם היליד שלא תהיה לנו ברירה אלא לפצפץ את גולגלתו כי הוא הרים ראש, הטמבל התמים, הוא רק שמן על גלגלי המהפכה.

הנה בן דרור ימיני:

"חלק ניכר מהבדואים כבר הסכימו לתוכנית. אלפים רבים עברו ליישובי קבע, עם תשתיות, עם דרכים מסודרות, עם מים זורמים ועם חשמל. הכל חינם אין כסף. ההסדר מעניק לבדואים את המעבר מחברה נוודית לחברה מודרנית. אבל "ארגוני הזכויות" נכנסו לתמונה. הם הפיצו אינספור שקרים, שעסקנו בהם כבר ביום שישי במעריב. הם סיפרו על גזל, על נישול, על טרנספר, על כך שמה שעושים לבדואים זה מה שעשה משטר אנטישמי ליהודים. כך שהרדיקליים ביותר שבין הבדואים קיבלו זריקות עידוד, ואלה שכבר הצטרפו להסדר הרגישו כמו פראיירים."

ההדגשות שלי. נחזור שוב על העובדות: אף בדואי לא הסכים לתכנית משום שהיא מעולם לא הוצגה לבדואים. אם מישהו ראה את "ישובי הקבע עם התשתיות", הוא מתבקש לעדכן את תושבי הנגב. הם לא מכירים אותם. הבדואים לא מהווים חברה של נוודים כבר יותר מ-100 שנה. אף אחד לא יטען שהחברה הבדואית מודרנית במיוחד, אבל נוודים הם לא. יש להם ישובי קבע שנמצאים בשטח יותר מ-100 שנים. אבל לשיטת ימיני הכל היה טוב, עד ש"ארגוני הזכויות" (המרכאות הכפולות שלו) התערבו והפיצו את הארס שלהם.

את אותה התעמולה אפשר למצוא גם אצל אלמוג:

"ההפגנות לא באות מתוך החברה הבדואית ואף קיבלתי מכתב התנצלות מראש שבט המבקש סליחה על האירועים האלימים […] הבדואים הם אזרחים שווי זכויות במדינה. חברי הכנסת בחרו במחאה באמצעים של התססה והסתה, ואמירות קשות כלפי מי שעמל על התוכנית. […] מדובר בשלב מאוד רגיש. יש תפיסה של המתנגדים הבדואים שצריך להנציח כל פחון – לא כדי לשמר את החברה הבדואית, אלא כדי ליצור רצף טריטוריאלי בין חברון לעזה. […] בני בגין הסתובב בשטח במשך שנה שלמה, שוחחנו עם מאות אם לא אלפי תושבים. היו דיונים ותיקונים עד לקבלת המסמך הסופי, ישבנו עם ארגונים שמתנגדים, 'עדאלה' ו'במקום' משמאל ועם 'רגבים' מימין. אי אפשר שכולם יהיו מרוצים."

שוב, ההדגשות שלי. שניה, לא הבנתי. "ההפגנות לא באות מתוך החברה הבדואית" או "יש תפיסה של המתנגדים הבדואים שצריך להנציח כל פחון"? וממתי לחברי הכנסת אסור לבחור במחאה? להזכיר לך איך ניהלו חברי הכנסת של הימין את המאבק בתכנית ההתנתקות? ו-וואלה, צ'יף מקומי שלח לך מכתב התנצלות. יש לך את זה ביותר קולוניאליסטי? חשבת על האפשרות ש"ראש השבט" לא מייצג את הבדואים?

אשר לטענה ש"הבדואים הם אזרחי שווי זכויות במדינה" – אתה מכיר קבוצה של אזרחים מבני העם הנבחר שאשכרה חיה עשרות שנים בישובים בלתי מוכרים, כשאין לה גישה אפילו לשירותים בסיסיים כמו מים? כי מחקר של "פורום דו קיום בנגב" ועדאלה מצא שישראל מפרה בשיטתיות את הזכות שלהם לקבל מים; בחלק ניכר מהישובים הבלתי מוכרים המדינה מונעת מתושביהם מלקבל מים אלא במיכליות, ובאחרים היא מספקת להם חיבור בלתי ראוי, כשהיא גובה מהם מחיר שגבוה ב-65% מהתעריף בישובים הכפריים בישראל – כלומר, את מחיר המים הגבוה ביותר בישראל.

האם נזכה להתנצלות פומבית מבן דרור ימיני על השטויות שכתב, עכשיו כשהסתבר שאף אחד לא קיבל הסכמה של הבדואים לכלום? מאלמוג אין מה לצפות לכלום, הוא בשר מבשרו של הממסד הבטחוני – ואפשר ללמוד משהו מכך שכאשר המשטר הציוני רוצה “להסדיר” את נושא הבדואים, הוא פונה לאלוף פיקוד דרום לשעבר – אבל מה עם היושרה של ימיני? סתם, סתם, שאלה רטורית.

מה שאנחנו רואים כאן הוא התעוררות של הציבור הערבי שדורש את זכויותיו. הזמן של "הדור השפוף," זה שחווה את הנכבה של 1948 ושכפף את ראשו בפני המשטר הצבאי, נגמר מזמן. מה שעושה עדאלה עבור הפלסטינים והבדואים לא שונה בדבר ממה שעושים הארגונים שצצו כפטריות אחרי הגשם אחרי המחאה החברתית עבור האזרח היהודי הקטן: הן עומדות על זכויותיו מול ממסד דורסני שמוכר אותו לבעלי ההון, ובאותה הזדמנות גם מסבירות לו איך עובדת השיטה. אבל, לפני הארגון, תמיד קיים האדם בשטח, שנדרס על ידי המשטר.

ברור למה ראיסים מהסוג הישן והנתעב של אלמוג מבועתים מהמהלך הזה. ברור למה ארגוני ימין כמו "רגבים" זועקים כתרנגולות על סף שחיטה, כשאנשים מתעוררים ודורשים את הזכויות שלהם כאילו היו יהודים. אבל למה התקשורת מצטרפת למסע ההיסטריה הציבורי הזה, שכמו נכתב באיזה עיתון בלוסט קריק, אלבמה בשנות ה-70 של המאה ה-19?

כי בסופו של דבר, התקשורת הישראלית מעולם לא היתה "שמאלית." היא תמיד היתה ציונית, וציונות פירושה – אחרי יותר מ-100 שנים שלה – שמירה על זכויות היתר של היהודים. זה הכל. לפעמים העוול היה מוגזם, והכיבוש עורר חשש לעתידו של המשטר הציוני בישראל של 1948, אבל רוב מוחלט של העיתונות הישראלית מעולם לא עמד שמאלה מ"קדימה."

עכשיו נדרש המשטר לתקן חלק מהעוולות שיצר כלפי לא יהודים, והתקשורת היהודית משילה מיד את הפרטנזיות הליברליות שלה, זוכרת לאיזה מגזר היא נולדה, ומתייצבת כשבט אחד. ראינו את זה במידה ניכרת אחרי מותו של אריק איינשטיין; אנחנו רואים את זה בכל מקרה שבו המשטר מתייצב מול לא-יהודים. ותמיד, תמיד אותה עלילה קלאנית: הנייטיבס בסדר, הליברלים מהעיר הגדולה מקלקלים אותם.

די עם זה כבר.

הערה מנהלתית: עדי אלקין ואני נכנסים לישורת האחרונה של מבצע גיוס הכספים לקומיקס שלנו, "איך נפלו גיבורים." אנחנו עומדים על 194% מהיעד. אם בלש גראפי בעברית חשוב לכם, אנא נצלו את ארבעת הימים שנותרו כדי להעלות תרומה.

(יוסי גורביץ)

(תודה לגלינה ווקס.)

מגפת הפוליו חוזרת לישראל, ונלווים לה צלילים צורמים במיוחד. הבהרה: הפוסט הזה לא יעסוק בוויכוח הדמה סביב שאלת החיסון. אין לי כוח לעובדי אלילים ומתנגדים למדע שממשיכים להתבסס על מחקר שהוכח כמזויף. הנושא הוא אחר, והוא שאלת יחסה של ישראל היהודית לאחרים החיים בקרבה.

הנגיף הגיע, על פי ההערכות, ממצרים. שרת הבריאות, עוד הברקה מוצלחת של יאיר לפיד, מיהרה להודיע ש"חדר לטריטוריה שלנו אויב," והרטוריקה של חלק ניכר מכלי התקשורת בהתאם. כלי התקשורת המרכזיים מסרבים לתת פתחון פה לטענה חסרת הבסיס שמקור המחלה הוא בפליטים ("מסתננים," בז'ארגון התקשורתי הישראלי, שבלע את העמדות של משרד ראש הממשלה), אבל מי שעוקב אחרי הטוקבקים ואחרי אתרי ההסתה הקבועים, כולל זה של תושבי דרום תל אביב, ימצא אותה פושה מתחת לפני השטח.

לטענה הזו אין בסיס, ומכמה סיבות. ראשית, כבר כמעט שאין הגעה של פליטים לישראל. השיטה של בניית מחנות ריכוז כנראה מוכיחה את עצמה. ראש הממשלה התהדר לאחרונה בכך שהשיעור ירד לאפס פליטים מדי חודש, אבל ככל הנראה הוא מפריז כהרגלו ומגיעים שלושה-ארבעה מהם; אלה נלקחים מיד למחנות הריכוז. ניתן היה לצפות, אם כן, שאם הם נושאי המחלה, היא תופיע במחנות. אבל לא, היא מופיעה בעיקר בערים ערביות או מעורבות – רמלה, לוד, קלנסואה, ג'לגוליה, כפר ברא והיוצאת מן הכלל היא אשדוד – וגם בקרב בדואים בנגב.

האם האשמה היא בילידים המפגרים, כפי שרומזים חלק מכלי התקשורת? לא ממש. מצב מערכת הבריאות במגזר הערבי מחפיר, שיעור תמותת התינוקות שם גבוה משמעותית מזה שבישראל היהודית, והבעיה היא בספקית שירותי הבריאות, המדינה הציונית.

מנכ"ל משרד הבריאות, פרופ' רוני גמזו, אמר בצדקנות ש"קשה לי עם שיעור החיסון הנמוך ברהט." וואלה. אם ככה, אולי רצוי היה שהוא ידאג לכך שיהיה שם צוות רפואי שיכול לספק חיסונים: ברהט אין אחיות ובפזורה הבדואית גם אין ניידות. הורים בדואים שרוצים לחסן את ילדיהם צריכים לעבור הרבה יותר מכשולים מאשר הורים יהודים.

זו לא טעות, זו מדיניות: בסוף שנת 2009, הודיע משרד הבריאות שהוא סוגר שלוש תחנות טיפת חלב בישובים הבדואים. התירוץ שלו היה שיש מחסור באחיות במחוז. כלבתא, במטותא. אם היה נרשם מחסור באחיות בישוב יהודי, קשה להאמין שמשרד הבריאות היה מושך כך בכתפיו. הוא היה מעניק לאחיות תמריצים גבוהים לטפל בחולים בישוב ההוא. אגב, הורים לילדים בדואים התלוננו על כך שהם לא יכולים לחסן את ילדיהם כבר אז.

בשנת 2010, לקח ארגון עדאלה את משרד הבריאות לבג"צ בטענה לאפליה. וראה זה פלא: כשזה הגיע לבית המשפט, הסכים משרד הבריאות לפתוח מחדש שתיים מתוך שלוש התחנות שסגר – לאחר שהודה שהוא גיבש תכנית לתמרוץ אחיות אבל, באופן משונה, לא מצא לנכון ליישם אותה. כשהסכים משרד הבריאות, בלחץ בית המשפט, לפתוח שתיים משלוש התחנות, הוא טרח להדגיש שהן תפעלנה במתכונת חלקית בלבד. ככה זה כשאתה לא יהודי במדינת כל יהודיה: החיים שלך ושל ילדיך שווים פחות.

יש רק בעיה אחת. בניגוד לפקידי משרד הבריאות ולגזענים הקטנים מהתגובות, נגיף הפוליו לא מבחין בין דם לדם. הוא משתק והורג בלי הבחנה. באירוניה מרה, ההזנחה המכוונת של משרד הבריאות חוזרת אליו כבומרנג, וכעת היא מסכנת את חייהם של בני העם הנבחר.

במדינה נורמלית יותר, אפשר היה לצפות שהממשלה ופקידיה ילמדו את הלקח: שהזנחת מגזר אחד בשל מוצאו תפגע בסופו של דבר בכולם.

אבל אנחנו חיים בישראל, אז לא הייתי בונה על זה יותר מדי.

(יוסי גורביץ)

הכנסת הצביעה בסוף חודש יוני בקריאה ראשונה בעד תכנית פראוור, קרי גירושם מבתיהם של כ-40,000 בדואים, חיסול הישובים – הבלתי מוכרים ברובם – שלהם והעברתם למקבילה ישראלית של תחום המושב. על נושא התחימה של הבדואים כבר כתבתי בפוסט שהוקדש לתכנית פראוור בספטמבר 2011: הממשלה מתעקשת לוודא שהם לא יתגוררו ממערב לכביש 40, ושלא יהיו להם תביעות שם. הסיבה לכך כפולה: הקרקעות שממערב לכביש הן הקרקעות הטובות, והישוב הבדואי שם עשוי ליצור רצף עם האוכלוסיה הפלסטינית. רק זה חסר לאתנוקרטיה היהודית. כך יכולה ממשלה שמתיימרת להיות דמוקרטית לקבוע היכן יתגוררו תושביה, על פי מפתח אתני.

ההצבעה היתה קרובה במיוחד: 43:40. כשליש מחברי הכנסת נעדרו מהדיון, כי נו, מדובר בסך בבדואים. לא יהודים, ועוד האוכלוסיה הפחות אהודה מקרב הלא-יהודים. אף שר של הליכוד לא הסכים להציג את התכנית – תיכף נסביר למה – והג'וב הזה נפל על איש "יש עתיד" – אלא מה – מאיר כהן, בעוונותינו שר הרווחה. כן: שר הרווחה של מדינת ישראל הוא זה שהציג תכנית שמיועדת לגרש עשרות אלפי אנשים מבתיהם. קוראים לזה פוליטיקה חדשה.

יש הסכמה כללית בקרב הציבור היהודי שהבדואים משתלטים על הנגב, פושעים, גונבים וכן הלאה. הרבה מזה הוא תוצאה של הסתה ובורות תקשורתית. השיא של ההסתה מגיע, אלא מה, באמצעות חבר הכנסת דני דנון (ליכוד), שטען שהבדואים אחראים ללא פחות מאלף מקרי חטיפה של נערות יהודיות בשנה (!), בעוד שמשטרת ישראל לא הכירה ולו מקרה אחד כזה.

עקב ההסתה המתמשכת, תולדה של 65 שנות מדינה גזענית שהוקמה על ידי נישול הילידים, ליהודי הממוצע אין מושג מה רוצים הבדואים. בסקר שנערך על ידי מכון Panels Research – שכלל כ-500 יהודים בגירים, עם טעות דגימה של 4.4% – ושהוזמן על ידי רבנים לזכויות אדם, אמרו 52.2% מהנשאלים שהטענה ש"הבדואים משתלטים על הנגב משקפת את המציאות בדרום." עוד 35.4% אמרו ש"יש בזה משהו, אם הבניה הבלתי חוקית תמשך." 6.8% מהנשאלים אמרו שמדובר בהשמצה בלבד.

רק שלתפיסה הזו יש מעט מאד קשר למציאות. הנשאלים התבקשו לענות על השאלה כמה אחוזים מן הנגב תובעים הבדואים, 30.2% מן הנשאלים העריכו שמדובר בעד כ-25%; 37.8% העריכו שהדרישות שלהם נעות בין 26% ל-50%; 19.2% העריכו שהדרישות הן על 51% עד 75%; ו-12.8% העריכו שהבדואים דורשים בין 76% לכל הנגב. בממוצע, העריכו היהודים כי הבדואים דורשים כ-43.9% מהנגב; בפילוח מדוקדק יותר, שיעור הנשאלים שהעריך שהבדואים דורשים יותר משישה אחוזים עומד על 93.8%.

למה הנתון האחרון חשוב? כי הדרישות של הבדואים בנגב מסתכמות ב-5.4% בלבד משטחו. מדובר, חשוב לציין, באוכלוסיה שמהווה כ-30% מכלל אוכלוסיית הנגב. כשעומתו הנשאלים עם הנתונים האחרון, ונשאלו האם היו חושבים שדרישה של כ-5% היא הוגנת, 47% מהם אמרו שכן ו-34.6% אמרו שלא. השאר בחרו שלא לענות.

כשנשאלו העונים על הסקר האם העובדה שהבדואים דורשים רק 5.4% הפתיעה אותם, אמרו 35.8% מהם שכן, "כי שמעתי דברים אחרים בתקשורת." 40.8% מהנשאלים אמרו שכן, אבל בכל מקרה "אלו כלל לא האדמות שלהם." 23.4% אמרו שהם לא מופתעים, ושלדעתם "יש הסתה ואפליה נגד הבדואים והשטח מגיע להם."

ספק אם יש עדות חדה יותר לגזענות של חלק ניכר מהאוכלוסיה היהודית מאשר התשובות הללו: הסירוב של 34.6% מהנשאלים להעניק ל-30% מהאוכלוסיה חמישה אחוזים מהשטח, והטענה של 40.8% ש"אלו כלל לא האדמות שלהם." איך הם יודעים? הם גזענים, הם לא צריכים לדעת. כצפוי, בשאלת הגזענות נמצא מתאם מובהק בין רמת הדתיות של העונה ובין שנאת האדם שלו: 61.4% מהדתיים ענו ב"אלו כלל לא האדמות שלהם," לעומת 33.4% מהחילונים. שיעור החילונים בין האנשים שאמרו שהבדואים סובלים מאפליה עמד על 27.1%, לעומת 10% בלבד בקרב הדתיים (ובאופן מעניין, חרדים סבורים יותר מדתיים שבדואים סובלים מאפליה: 13.6% מהם ענו כך.)

אז למה אף שר של הליכוד לא היה מוכן להציג את חוק פראוור? או. כי הגזענים, במיוחד חובשי הכיפות הסרוגות, מקבלים משקל יתר בפריימריז של הליכוד. ובקרבם נפוצה התפיסה שתשכחו מ-5.4%, כל הכרה בלגיטימיות של ישוב בדואי היא אנטי-פטריוטית.

בשנת 2005, בוצעה ההתנתקות, שכללה פינוי תמורת פיצוי פסיכוטי של 8,000 מתנחלים שחמסו אדמה לא להם, שמעולם לא היו להם כל זכויות או תביעות עליה, ושגרו בכלל מחוץ לגבולות מדינת ישראל. המתנחלים נעמדו על הרגליים האחוריות כדי למנוע את הפינוי הזה, וההתנגדות שלהם היתה הסוערת שידעה המדינה; עד כדי מרד הגיעה. אני עדיין זוכר את הדובר של מועצת יש"ע מסביר לי אחרי ההתנתקות, בעייפות, שלא היה שום דבר שהם יכלו לעשות מול כפר מימון. "היו שם מסוקי קרב. מסוקי קרב! מה אני אמור לעשות מול מסוקי קרב?" כשזה נגמר, העביר הימין חוק חנינה מיוחד למתפרעי ההתנתקות.

עכשיו אנחנו עומדים לפנות 40,000 מבתיהם, פי חמישה ממספר מפוני גוש קטיף. בתיהם? צחוק מר. במקרים רבים, פחוניהם. על פיצויים כמעט ואין על מה לדבר, ודאי לא המיליונים שהוקצו לכל משפחה מגוש קטיף. ושקט. דממה. אין כל דיון ציבורי. נו, בדואים, מה אתם רוצים. כשהם לא חוטפים נשים, הם משתלטים על אדמות. אז כנראה שהכל בסדר. הם לא יהודים, הרי.

בעת הדיון הנוכחי בנושא בכנסת, ביקש אריק אשרמן, מרבנים למען זכויות האדם, לברר באמצעות ח"כים כמה בדואים יגורשו. מספר ח"כים פנו לשרים ולגורמים הרלוונטים לצורך קבלת הערכות למספר הבדואים שייגורשו בעקבות יישום החוק, אך זכו במקרה הטוב לתשובות לא רציניות כמו "לא הרבה [בדואים יגורשו]", ממש כך. כשאשרמן ניסה לדבר ישירות עם גורמים רשמיים הקשורים לתוכנית הוא נתקל בסירוב למסור לו מידע. רוב הח"כים נכנסו להצבעה כשאין להם מושג על כמה אנשים תשפיע תכנית פראוור.

אז בעוד חלק ניכר, כמעט רוב, מהאוכלוסיה היהודית חושב שהדרישות של הבדואים צודקות, נציגיו בכנסת כלל לא טורחים להתעדכן בעובדות – וחלקם הניכר מתיישר לפי הקו הגזעני של מרכזי המפלגות שלהם. ו-40,000 הגברים, הנשים והילדים שאמורים להיות מגורשים מבתיהם העלובים בצו מושל?

טוב, נו, הם לא יהודים. אין מה להשוות. מה אתה עושה רעש?

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

אנשי המנהל האזרחי פשטו השבוע על הכפר הלא מוכר סוסיא וחילקו בו צווי הריסה לכל המבנים שבו. בכך מאותת המנהל האזרחי על כוונה להחריב סופית את הכפר.

הסיפור של סוסיא הוא, כמו זה של עדי עד, מיקרוקוסמוס של הכיבוש: מבט עליו מאפשר לנו לקרוע את כל המסיכות המקובלות של "כיבוש זמני", "כיבוש נאור", או כל התפיסה שאהובה על השמאל הציוני, שמדובר בסוג של כיבוש בהיסח הדעת, תקלה מתמשכת, סוג ממאיר משהו של ה"אימפריה המקרית" של בריטניה.

ראשיתו של הסיפור ב-1986, כלומר בימים הרחוקים שלפני האינתיפאדה הראשונה, ימי ממשלת האחדות הראשונה. ראש הממשלה היה אבי ההתנחלויות, שמעון פרס. שר הבטחון היה יצחק "לשבור להם את הידיים והרגליים" רבין. עוד כמה חודשים תוקם תנועה אופטימית בשם "השנה ה-21", שמטרתה היתה לגרום לישראלים לשים לב שחמש דקות מכפר סבא, כלשון הפרסומת הפופולרית לבתים בהתנחלויות, מתנהל טיהור אתני איטי. כמובן, הם היו אנשים מנומסים ולא השתמשו במילים כאלה. באותה השנה מורה המנהל האזרחי לתושבי סוסיא, שיושבים שם לפחות מאז תחילת המאה ה-19, לעזוב את אדמותיהם – ואין עוררין על כך שהן היו שייכות להם – כדי לפנות מקום ל"אתר ארכיאולוגי." בצר להם, התושבים עברו לגור בחלקות החקלאיות, חלקם במערות, חלקם במבני עראי. לגמרי לא במקרה, ב-1983 הוקמה בסמוך התנחלות חדשה בשם סוסיא.

המנהל האזרחי החל בהליכים לגירוש התושבים מבתיהם החדשים, אבל הם התנהלו בעצלתיים. ב-2001, נרצח המתנחל מסוסיא יאיר הר סיני על ידי פלסטינים, ובתגובה ביצע הצבא פעולת תגמול בסוסיא הפלסטינית: הוא הרס את המבנים העראיים במקום וסתם את המערות. החמושים השמידו רכוש רב, סתמו בארות, הרגו בהמות ובעלי חיים אחרים. על פי עדויות תושבי סוסיא, אל החיילים התלוו לובשי אזרחית, כנראה מתנחלים מסוסיא שפיקחו על החורבן.

התושבים ערערו לבג"צ, שפסק שאין לפנות אותם מאדמתם. מצד שני, כל המבנים שהם בנו שם נחשבים לבלתי חוקיים, משום שהמנהל האזרחי סירב להוציא לסוסיא תכנית מתאר. על כן, כאמור, הם צפויים להיהרס בקרוב – כש"בקרוב" מקבל כאן את המשמעות המקובלת בדיני אדמות. זה ייקח כמה חודשים לפחות, אולי שנים, אבל המכונה המשפטית שמחפה על העוול העירום, שבלעדיה הוא לא היה מעז להציג את פרצופו, עובדת בטורים גבוהים.

אין תכנית מתאר, אה? בעקבות רצח הר סיני, מיהרו המתנחלים – שאף פעם לא פספסו את האפשרות להוון רצח טוב – להקים שורה של מאחזים בלתי חוקיים על האדמות ששימשו היסטורית את סוסיא. כמו כל המאחזים, גם למאחזים האלה אין תכנית מתאר. ובכל זאת, הם עדיין שם.

לרוב מוחלט של המבנים בקן הצרעות חוות גלעד הוצאו צווי הריסה, משום שמדובר – כמו בכל המאחזים – במשהו שאי אפשר אפילו להעמיד פנים שהוא חוקי. אין, כמובן, על מה לדבר על תכנית מתאר לחוות גלעד. זה לא הפריע לנחש בנעליים, בוגי יעלון, להודיע שהוא שוקל להכשיר את השרץ.

עזבו אתכם מחוות גלעד: עזבו אתכם ממאחזים בכלל. גם להתנחלות הדגל עפרה, זו שאליה מוזמנים שמאלנים מנומסים לבוא לעשות בה שבת, אין תכנית מתאר. הקישור של בצלם לא מוצא חן בעיניכם? אפילו הוויקיפדיה העברית, זו שהכתירה את אורית סטרוק כפעילת זכויות אדם, נאלצת להודות בזה – ומודה שחלק ניכר מאדמותיה של עפרה הן אדמות פלסטיניות פרטיות. כלומר, התנחלות הדגל בנויה על גזל.

אבל עפרה עדיין שם. היא בלתי חוקית בדיוק כמו חוות גלעד – והיא עדיין שם. כמעט ארבעים שנה היא שם. אף אחד לא מעלה על דעתו לפנות אותה. כשמאחז כמו חוות גלעד מוקם, הוא זוכה מיד להגנה מלטפת של כוחות הבטחון. משרדי הממשלה ממהרים לספק לו תשתיות. כשתושבי סוסיא הושלכו מבתיהם, לא רק שהם לא זכו לשום סיוע מהממשלה השולטת בשטח שאחראית גם עליהם, הם נאלצו להתמודד עם הבריונות של שכניהם מההתנחלות סוסיא.

והנה פניו של המשפט הישראלי בשטחים: אם לפלסטיני אין תכנית מתאר – וכדי לקבל תכנית מתאר, הוא נזקק לשרירות ליבו של הכובש שלו – אז הישוב שלו בסכנת החרבה. אם לישראלי אין תכנית מתאר – נו, לא נורא. הוא יכול לסמוך על הגנת הרשויות. ואם ארגוני זכויות אדם יצליחו לחפור את הראיות שמוכיחות שהאדמות של ההתנחלויות או המאחז גנובות, אז המדינה תנהל למענם מלחמת מאסף בבתי המשפט ובמקרה הגרוע ביותר, שר הבטחון יכריז שהוא "מכשיר" את המאחז, כלומר הופך את העוול לחוקי בהינף עט.

זו המשמעות של "שלטון החוק" בגדה המערבית: אצטלה שמיועדת להעניק מכובדות למה שהוא בעצם גזל מכוח השלטון ומשטר אפרטהייד שמבדיל בין שתי אוכלוסיות ברמה הבסיסית ביותר, ברמת הקיום ויכולת ההשרדות. הכל ללא חקיקה ראשית, כמעט בלי הצהרות חגיגיות – אלה ימשכו תשומת לב לא רצויה. הכל במסתרי הצו, במחשכי התקנה, באפלת הפקודה. חנה ארנדט דיברה על הרוצחים שמאחורי מכונת הכתיבה; ישראל העמידה מאחוריה גזלנים ומנשלים.

והמהלכים האלה לא מוגבלים לגדה המערבית. הם נמשכים, בזעיר אנפין, גם בתחומי הקו הירוק. שום דבר שקורה בגדה לא דומה לשוד הקרקעות הגדול שבוצע אחרי שתמו מעשי הטבח והגירוש של 1948 באמצעות "חוק נכסי נפקדים." מכמה וכמה בחינות, הנכבה לא הסתיימה, היא רק עברה לפאזה איטית יותר. הכנסת אישרה השבוע את חוק פראוור, שיאפשר את פינויים ללא הסכמה – או, במילים מנומסות פחות, גירושם ונישולם – של כ-40,000 בדואים. אברי גלעד נאלץ להודות השבוע שהראו לו צילומי אוויר של הבריטים, שמראים איך הנגב היה מיושב ברובו על ידי בדואים ב-1945. לבדואים היה ארכיון של רישומי הקרקע שלהם בבאר שבע; עם כיבוש הנגב ב-1948, העלימה מדינת ישראל את הארכיון הזה. ככה מבצעים גזל מסודר.

כשפונו 8,000 מתנחלים מרצועת עזה, הארץ רעשה. עומדים לגרש עכשיו 40,000 אזרחים ישראלים מבתיהם, שהמדינה עשתה הכל כדי שלא להכיר בהם, והדממה זועקת. עומדים לגרש כמה מאות אנשים שגרים, במאה ה-21, בפאקינג מערות וחושות, מרחק קילומטרים ספורים מהתנחלות ומאחזים בלתי חוקיים שנבנו על אדמתם הגזולה של המיועדים לגירוש, ושקט.

ועוד דבר אחד: אם אתם שומעים יותר מדי את הטיעון ש"מה אתם רוצים, להביא לפה את כל אפריקה," אני ממליץ בחום על הפוסט בנושא של אישתון, שמספק את המספרים הרלוונטיים ומכניס את הטענה לתיקיה הראויה לה – גזענות בזויה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

בן דרור ימיני, האיש ותעשיית השקרים, נדהם לשמוע על מה שקורה בסיני. הוא מספר לנו, בהלם, שיש מדינה בשם אריתריאה שהיא כל כך גרועה שכ-3,000 מתושביה נמלטים ממנה מדי חודש. זה נתון של האו"ם, והוא די מדויק. מכאן מרשה ימיני לדמיונו: הוא מעריך שכשליש (!) מן הנמלטים מאריתריאה נופלים בידי הבדואים, שמצידם רוצחים כמחצית מן האנשים שהם שובים. הוא מסיק את שיעור הרצח הזה מגורלה של קבוצה אחת, בת 20 פליטים, ש-11 מהם נרצחו על ידי הבדואים. ימיני מעריך שהבדואים רוצחים כ-6,000 איש מדי שנה, ושהשאר מכניסים להם 60 מיליוני דולרים (!).

המציאות שונה. כן, אריתריאה היא אחת המדינות הגרועות ביותר על פני כדור הארץ, שאף זכתה לכינוי "צפון קוריאה של אפריקה", מה שלא מפריע לישראל לנהל איתה יחסים דיפלומטיים תקינים ולמכור לה נשק. כן, הזוועות של הבדואים נוראיות. אבל 6,000 הרוגים בשנה?

אמנסטי וארגוני זכויות אדם אחרים – ביניהם המוקד לסיוע לעובדים זרים הישראלי, שעושה עבודת קודש ושאנשיו הם בין הבודדים שמצליחים להגיע אל הפליטים המוחזקים במחנות הריכוז הישראליים – מעריכים שמספר האנשים שנרצחו על ידי הבדואים של סיני במשך ארבע השנים שבהן מנהלים את קמפיין החטיפה שלהם עומד על כ-4,000. כלומר, כאלף הרוגים בשנה – שישית מהמספר שבו נוקב ימיני. האומדן של הארגונים שמרני וזהיר, אבל אפילו אם נוסיף לו 50%, ימיני עדיין נוקב במספר הגדול פי ארבע מהמספר הסביר. בהנחה שמדי שנה מספר הפליטים מאריתריאה עומד על 36,000, ושהמספר הזה נשאר יציב בארבע השנים האחרונות – הנחה שאני מודה שאין לי איך לאמת – הרי שמספרם הכולל היה כ-144,000. אם שליש מהם, כטענת ימיני, היו אמורים להתפס על ידי הבדואים, המספר היה צריך להיות 48,000 – שמתוכם 24,000 היו נרצחים. נציבות הפליטים של האו"ם העריכה שמספר החטופים בשנת 2012 עמד, מדי חודש, על כ-30 עד 50, קרי כ-600 בשנה במקרה הגבוה. נניח שמדובר באומדן שמרני ונוסיף לו 50%, ועדיין הגענו ל-900 חטופים בשנה, קרי פחות ממה שימיני מעריך שנחטפו מדי חודש. אין מנוס אלא לומר שאלא אם לימיני יש מקורות מידע שהוא לא חולק איתנו, כנראה שהוא בודה את המספרים מליבו.

רגע, רגע, משהו פה לא מסתדר. מה פתאום אכפת כל כך לימיני מפליטים אריתראים? הוא הרי ממובילי מסע הצלב נגד ההכרה בפליטים מאפריקה. אפשר היה לצפות שאם גורלם כל כך נוגע לליבו, שהוא היה יוצא למסע למען שחרורם של פליטי החרב מסיני המוחזקים במחנות בישראל – כיום, מעריך המוקד לסיוע לעובדים זרים, יש כ-200 מהם. אבל זה לא המצב: ימיני דווקא תומך בהחזקתם שם.

אלא שכמובן לימיני יש מטרה אחרת. ראשית, הוא אומר "יש הערכות על הכנסות עתק של חמאס מהתעשיה הזאת." הערכות של מי? ימיני לא מספר לנו. על מה הן נשענות? כנ"ל. עכשיו, החמאס גוזר קופון מהעברת הכספים הזו, שמתבצעת גם בין הפליטים הנמצאים בישראל וקרוביהם המוחזקים בסיני, אבל הכנסות עתק? אם אנשי הכספים של חמאס נוקטים בשיטות המתמטיקה היצירתית של ימיני, קיים חשש של ממש לגורל הארגון.

אז מה רוצה ימיני מחיינו? או. את זה אנחנו רואים בשתי הפסקאות האחרונות של המאמר התמוה שלו. הוא רוצה להכניס עוד קטנה לארגון זכויות האדם "גישה." כזכור, ימיני יצא למלחמת חורמה נגד הארגון אחרי שזה העז לאלץ את צה"ל לחשוף את מדיניות כמעט ההרעבה שלו. אז עכשיו הוא יוצא להתקפה הזויה במיוחד נגדו (גילוי נאות: אני מבצע עבודות תרגום מדי פעם, בתשלום, עבור גישה, על בסיס פרילאנס).

מה אומר ימיני? "הפרסום בבי-ביסי, ולא רק שם, מתעלם מהקשר בין חמאס והג'יהאד לבין תעשיית החטיפות וההברחות. כך שאידיוטים שימושיים, בעולם ובישראל, ימשיכו לדרוש "גישה חופשית". לא רק מסודן לסיני, ומסיני לרצועה, אלא גם מהרצועה לגדה המערבית. יש אפילו עמותה ישראלית, "גישה" שמה, שזו תכלית קיומה. גישה חופשית מהרצועה לישראל ומישראל לגדה." שקר ראשון: תכליתה של "גישה" היא לאפשר לפלסטינים מעבר חופשי מהרצועה לגדה ולהיפך. "גישה" מעולם לא תמכה במעבר של בדואים מסיני לרצועה, ועל אחת כמה וכמה שלא תמכה בסחר בבני אדם. למעשה, אני מתקשה לחשוב על ארגון כלשהו שרוצה "גישה חופשית" בין סיני ובין הגדה המערבית.

שקר שני: דרישת ה"גישה חופשית מהרצועה לישראל" שמייחס ימיני ל"גישה." ימיני יודע היטב שלפלסטינים אין אפשרות להגיע מהרצועה לגדה אלא דרך ישראל; אישור כניסה לגדה, מבחינת עזתי, מצריך גם אישור כניסה לישראל לצורך המסע הזה. חובה לציין שהסכמי אוסלו, שממשלות ישראל נצמדות אליהם, מכירים ברצועת עזה ובגדה המערבית כחטיבה אחת. חשוב גם לציין שברצועת עזה חיים לא מעט אנשים שכל בני משפחתם, לרבות הורים, חיים בגדה המערבית, ושישראל מסרבת בעקשנות לתת להם להתאחד בגדה. בפעם הבאה שישראל, וימיני, יטענו שלישראל אין שום שליטה ברצועה ושהכיבוש שם נגמר, זכרו את זה: אשה שלפני שנים עבר בעלה לגדה לא יכולה להתאחד איתו, ולא יכולה להביא איתה את ילדיהם, משום שישראל מסרבת לאשר זאת. ישראל אמורה היתה לארגן מעבר בטוח בין הגדה לרצועה, ולא עשתה זאת; כרגיל, ימיני רוצה שהפלסטינים ישלמו את המחיר.

אם היה לימיני עורך, הוא היה פוסל את המאמר הזה כחסר קוהרנטיות. אם לעורך היו עיניים בראשו, הוא היה תופס את ימיני לשיחה ואומר לו שהיחס שלו ל"גישה", עמותה קטנה שמתעקשת לחשוף את מה שהציבור הישראלי מתעקש לא לראות, כבר גובל באובססיה ואולי כדאי שיקח חופשה. אבל ימיני הוא העורך של עצמו, והגבב הזה – שילוב יוצא דופן בין צדקנות והיסטריה, יוצא דופן אפילו במונחים של ימיני – התפרסם ביומון שלמרבה השמחה כבר גווע.

ועוד דבר אחד: דיווחתי בשעתו על הרשעתו של אליצור סגל בהעלבת עובד ציבור, על כך שכתב כמה דברים לא סימפטיים על הרב הצבאי הראשי בעת ההתנתקות, תא"ל ישראל ווייס. מחרתיים (ה') יתחיל הערעור בפני בית המשפט המחוזי, והאגודה לזכויות האזרח ביקשה להתייצב לצידו של סגל, במעמד של ידיד בית המשפט. עו"ד לילה מרגלית מהאגודה הזהירה שהרשעתו של סגל "מהווה עליית מדרגה מדאיגה […] העלולה לערער את ההגנה על חופש הביטוי הפוליטי במדינת ישראל ואת זכות האזרח לבקר את התנהלותם של אנשי ציבור ללא מורא." כל מילה.

הערה מנהלתית א': ביממה האחרונה התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

הערה מנהלתית ב': אני מצוי כעת בתהליכי מעבר דירה, כך שסביר שקצב הכתיבה יירד בשבועיים הקרובים. עמכם הסליחה. יש לציין שהמפגש המתוכנן ליום ראשון בעינו עומד.

(יוסי גורביץ)

ראש ממשלתנו היקר, בנימין נתניהו, הגדיר השבוע את ההחלטה להקים 851 יחידות דיור חדשות בגדה כפעולת "תג מחיר": "אני אומר לאלה שחושבים שהם ישתמשו במערכת המשפט כדי להזיק להתיישבות, אלה שחושבים כך טועים, כי בפועל ההיפך הגמור קורה. במקום הקטנת בית אל – הרחבתה. במקום פגיעה בהתיישבות – חיזוקה." במילים ברורות יותר, נתניהו הודיע שאם פלסטינים רוצים לשמור על זכויותיהם החוקיות, ישראל תאיץ את מדיניות הנישול שלה. לתשומת לבם של אלו שעדיין חושבים שמנתניהו הגולם עוד עשוי לבקוע יום אחד פרפר בדמות דה גול, שהוא יהיה מסוגל יום אחד לקדם הסדר כלשהו עם הפלסטינים – בהנחה האופטימית שבמצבו המתקדם של הכיבוש, שחגג השבוע 45, הסדר שמבוסס על חלוקה אפשרי בכלל. נתניהו, כתב הוואניטי פייר השבוע, השקיע במהלך כהונתו הרבה יותר מאמצים להשתלטות על התקשורת הישראלית מאשר להגיע להסדר עם הפלסטינים.

אבל הנישול לא מתרחש רק בגדה הכבושה. אדם יקר הפנה את תשומת לבי לאמצעים שמפעיל המשטר הציוני נגד האוכלוסיה הלא-יהודית בנגב. על תכנית הפינוי לבדואים, כמובן ללא כל פיצויים, כבר כתבתי. יש עוד דרכים, עדינות יותר, להתנכלות ללא יהודים.

המסמך הזה של עדאלה מתייחס (בעמוד הראשון, סעיפים 3-5) לנסיונות העקשניים לפנות בדואים מכפר "לא מוכר" ולהקים במקום ישוב יהודי חדש. למרות שמעמדם המשפטי של הבדואים בישובים שהממשלה הציונית מסרבת להכיר בהם טוב משמעותית מזה של המתנחלים, הממשלה אפילו לא מנסה להעמיד פנים שהיא נוהגת בהם כפי שהיא נוהגת במתנחלים.

אבל, כאמור, לא זה הנושא. שימו לב לסעיפים 15 (עמ' 2), 18 (שם) ו-19 (שם), כמו גם לסעיף 4 בעמ' 5. הראשון שבסעיפים (15) הוא ערעור על החלטת הביטוח הלאומי לשלול קצבת הבטחת הכנסה מאדם נטול תעסוקה, שיש לו רכב. השני (18) הוא בקשה לצו בזיון בית המשפט כנגד המדינה, לאחר שזו הפרה את התחייבותה לבנות בית ספר תיכון ראשון לכפרים הבלתי מוכרים. השלישי (19) הוא בקשה לביטול תיקון לחוק הביטוח הלאומי, שמורה על שלילת 60% מקצבת הילדים של הורים שאינם מחסנים את ילדיהם. הרביעי (4) הוא החלטה של משרד הבריאות, בתגובה לעתירה של עדאלה, שהוא יפתח אחת משלוש מרפאות טיפות חלב שסגר ב-2009, שהעניקו שירות לאוכלוסיית הכפרים הבלתי מוכרים.

הבה נמתח את הקו בין הנקודות. סעיפים 3 ו-4 פשוטים יחסית: הממשלה מנסה לשלול מהורים שאינם מחסנים את ילדיהם קצבת ילדים. הסעיף נשמע הגיוני – יש עניין לציבור בכך שכל הילדים יחוסנו, כדי למנוע התפרצות מגפות – עד שאתה מחבר אותו עם 4: הממשלה סגרה שלוש מרפאות שמטפלות בילדי הבדואים, ובלחץ עתירה לבג"צ הבטיחה לפתוח אחת מהן שוב. כלומר, ביד אחת הממשלה דורשת מהבדואים – שוב, כנדרש – לחסן את ילדיהם; ביד השניה, היא מקשה עליהם לעשות זאת וסוגרת שני שליש מהמרפאות שלהם.

מה שמשאיר אותם עם מרפאה אחת, שגם היא פתוחה בשעות קצובות בלבד. התחבורה הציבורית בישראל היא בזיון – ככה זה כשהאידיאולוגיה השלטת אומרת שאסור לתת לממשלה להעניק שירותים לאזרחים, כי הממשלה הורסת כל דבר שהיא נוגעת בו – וזה נכון על אחת כמה וכמה בדרום, המוזנח שבחלקי הארץ.

אז אם אתה הורה בדואי שפוטר ממשרתו ולא מצליח למצוא אחרת, נניח כי המדינה מפלה נגדך והאוכלוסיה שבה אתה יושב היא יהודית ועל כן גזענית, ויש לך רכב שהצלחת להשיג בשל עבודה קודמת, ואתה רוצה להשתמש ברכב הזה כדי לחפש עבודה חדשה וכדי לקחת את הילד שלך למרפאה הבודדת שהממשלה היהודית מוכנה לפתוח עבורך – אז, במקרה כזה, המדינה תשלול ממך את קצבת הבטחת ההכנסה.

התקנה המרושעת הזו – גורלך קשה? נחמיר אותו – מתחברת עם הסעיף השני: אי עמידת המדינה בהתחייבותה לבנות בית ספר תיכון לילדי הכפרים הלא מוכרים. אם אין בית ספר קרוב, ואין תחבורה ציבורית ראויה – ואין; אלה כפרים לא מוכרים – אז לילד בדואי שהגיע לגיל תיכון יש שתי אפשרויות: או שההורים שלו יסיעו אותו לבית ספר רחוק, או שהוא ינשור מהלימודים. אם הוא ינשור, המדינה תוכל לספוק את כפיה ולומר "תראו את הברברים האלה, הם לא לומדים," ולהתלונן אחר כך על הפשיעה. ואם אחד ההורים שלו ינסה להסיע אותו אל בית הספר, אבל יאבד את מקום עבודתו, הוא יצטרך לבחור בין לימודיו של הילד ובין קצבת הבטחת ההכנסה שלו.

ישראל היא מדינה עוינת ללא יהודים החיים בה. ככה עושים את זה: ככה משכנעים את המיעוט שטוב לא יהיה לו פה, שמוטב שיילך. לא במקרה נאלצת הממשלה לרסן את המטומטמים שבאנשי הימין – מירי רגב, דני דנון – שעומדים לחשוף בפני כל העולם את ערוות גזענותה של המדינה היהודית. השוטים הללו לא מבינים שלא כך עושים את זה: לא כותבים "הכניסה ליהודים בלבד," זה יגרום ליהודי ארה"ב חלחלה ויגרום אפילו לשגרירנו בארה"ב לזוע באי נוחות. כותבים "הכניסה אסורה למי שאיננו יושב בישראל מכוח שבות." המשמעות ממילא זהה, והאוכפים בשטח יודעים מה מצופה מהם. לא עורכים ישיבה בכנסת על "סכנת חטיפות מצד בדואים" שלא קיימת; מבהירים שהטיפול בהתיישבות הבדואית עובר למועצה לבטחון לאומי. אתם אויבים, ונתייחס אליכם כאויבים. לא כדאי שתלכו?

וכשיבוא הפיצוץ – ולמה שלא יבוא, כשהממשלה שלך מתייחסת אליך כאל אזרח סוג ב', ודורשת ממך חובות, אבל לא מוכנה לבנות מרפאות לתינוקיך ובתי ספר לילדיך? – הממשלה תוכל לומר, בשביעות רצון, "אמרנו לכם."

ועוד דבר אחד: טענה נפוצה בקרב הגזענים היהודים, שטוענים שפליטים הם "מהגרי עבודה", נוגעת לכך שרבים מהם משלמים סכומי כסף כדי להיות מוברחים לישראל. על פי אותו ההגיון, יהודים גרמנים ואחרים ששילמו כסף כדי להמלט מהשלטון הנאצי – ורוב מי שהצליח לברוח פעל כך או בדרך דומה – היו גם הם "מהגרי עבודה." אפשר לטעון שמצבם של הפליטים הללו טוב מזה של אלו שהותירו מאחור; זה תמיד נכון. זה לא הופך אותם לפחות פליטים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון, התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

כאילו לא היה די לנו בהתלקחות היחסים עם מצרים וטורקיה, החליטה ממשלת נתניהו להצית עוד חזית, הפעם עם הבדואים הישראלים.

הממשלה קיבלה היום גרסה של דו"ח פראוור, שהוא דו"ח היישום של מה שהיה דו"ח השופט גולדברג, לשאלת הישובים הבדואים בנגב. דו"ח פראוור, שהוצג לממשלה במאי, עורר זעקה בקרב ארגוני זכויות האדם (אני רוצה להודות לאנשי האגודה לזכויות האזרח ועדאלה, שפוסט זה לא היה נכתב בלי עזרתם), משום שהוא פגע משמעותית בזכויותיהם של הבדואים בהשוואה לדו"ח גולדברג.

השופט גולדברג השתמש לראשונה במונח המפורש "הכפרים הבלתי מוכרים", ולא בשלל הביטויים המכובסים המקובלים על הזרועות הציוניות השונות. הוא גם הכיר, שוב לראשונה, בכך שמדובר באזרחים ישראלים שווי זכויות, שסבלו עוול ארוך שנים מצד הרשויות. הגרסה הרשמית של הרשויות היא שהבדואים הם פולשים. זה, בחלק גדול מהמקרים, רחוק מלהיות המצב.

הבדואים מחזיקים באדמותיהם מתוקף החוק הנוהג העות'מני, שהוכר גם על ידי הבריטים, ללא רישום בטאבו. אני רוצה לצטט מכתב שנשלח ב-20.10.1952 מטעם "הוועדה המצומצמת לעניין ברור שאלת קרקעות הבדואים בנגב", שסיווגו סודי ושיועד אל שר המשפטים:

ידועה העובדה שעוד בזמן שלטון התורכים נמנעו שבטי הבדואים, ובמקרים רבים גם התנגדו, לרשום קרקעותיהם בספרי האחוזה הממשלתיים, ונמוקם היה שרשום קרקעות יביא במוקדם או במאוחר, לכך שהם יתפשו לשרות צבאי, דבר שלו התנגדו הבדואים בתוקף.

עם כבוש הארץ על ידי הבריטים, נמצאו – מלבד מקרים בודדים – כל אדמות הבדואים בלתי רשומות בספרי האחוזה. אף על פי כן, ראו הבדואים את כל השטחים המעובדים על ידם כשטחים שבבעלותם. למרות שלא היו בידם תעודות רשום, השלטונות, הן התורכים והן הבריטים, הכירו בעובדה זו. […] הרי ידועה העובדה שבתקופת שלטון המנדט, נרשמו שטחים נכרים מאד בשמם של הבדואים, על יסוד הוכחות ששטחים אלה היו נעבדים על ידם במשך תקופת התישנות, וחלק חשוב של אדמות אלה העברו, לאחר רשומן, לקרן קימת, לחברות יהודיות אחרות, וכן ליהודים פרטיים. כך שבענין זה ישנם מאות תקדימים, ואנו סבורים שממשלת ישראל לא תוכל, ואינה צריכה, להתעלם מהם. [ההדגשה שלי – יצ"ג]

המושל הצבאי של הנגב ב-1966 (השנה האחרונה של המשטר הצבאי), ששון בר צבי, כתב אל המפכ"ל בנושא "בעיית הקרקע של בדואיי הנגב" כך:

הקרקע בנגב, שלא כבשאר חלקי הארץ, לא נרשמה ע"י ממשלת המנדט בספרי האחוזה (טאבו). הבדואים, שנמנעו מלרשום את קרקעותיהם לא סבלו במיוחד מאי רישום הקרקעות כי השלטונות הכירו בבדואים ובזכויותיהם לקרקע, דבר שבא לידי ביטוי ברישום כל הקרקעות בספרי תשלום מסים (דפתר חבאל) והסכמת השלטון להכיר בהעברת קרקע מבדואי לבדואי או אחר כבחכירה חוקית, ובהסכמה לרשום את הקרקע בספרי האחוזה על שמו של הקונה (בדרך זו רכשה הקרן הקיימת אלפי דונמים ורשמה אותם על שמה). [ושוב, ההדגשה שלי – יצ"ג]

מה שאנחנו רואים פה הוא המשך שיטת ה"שלי שלי, שלך שלי" של התנועה הציונית. ברצותה, החוקים העות'מניים משמשים אותה לרכישת אדמות, או, בגדה המערבית, אף לגזל אדמות; ברצותה, הם בטלים ומבוטלים.

בהחלטת הממשלה יש לשים לב לשני סעיפים משונים בולטים: שהמדינה לא תעניק קרקעות ממערב לכביש 40, והיא לא תתכנן שם התיישבות בדואית; ושההסכם לא יחול על מי שהגיש מזכר תביעה אחרי אוקטובר 1979. הסעיף הראשון ביזארי במיוחד: מישהו מעלה על הדעת שבמדינה היהודית והדמוקרטית, ששומרת על שוויון בין כל תושביה, הממשלה יכולה לומר שיש ציבור שאסור לו לגור במקום מסוים? ודאי נפלה שגגה בפני הממשלה, שתתוקן במהרה, בעגלא ובזמן קריב.

ואחרי שצחקנו, ד"ר תבאת אבו ראס, איש עדאלה ומומחה לגיאוגרפיה פוליטית, מסביר את זה בשיחת טלפון בפשטות: האדמות ממערב לכביש 40 חשובות לממשלה משתי סיבות. קודם כל, אלה האדמות הטובות, הפוריות באמת. דבר שני, כל המהלך הממשלתי – שנווט על ידי המומחה הידוע לזכויות אדם ותכנון אורבני, תת אלוף יעקב "כדור בראש" עמידרור – מיועד ליצור חיץ בין האוכלוסיה הבדואית בנגב ובין האוכלוסיה הפלסטינית.

ישראל, בקיצור, חוששת מאינתיפאדה בדואית, נושא שמלחשים עליו כבר שנים ארוכות. מה משונה, אם כן, שהיא נוקטת במדיניות שמקדמת אותה. על פי הערכותיו של ד"ר אבו ראס, התכנית הממשלתית תביא לפינוים של 40,000 בדואים מהכפרים הבלתי מוכרים; הממשלה מדברת על 30,000 אנשים שבכוונתה לפנות. הפער, אומר אבו ראס, נובע מכך שבכפרים הבלתי מוכרים חיים עוד כ-10,000 בדואים שרשמית רשומים כמתגוררים בשבעת העיירות שלהם, וזאת משום העדפתם של הבדואים לצורת חיים כפרית. עד כמה שאפשר לברר ברגע זה – וזה בהחלט עשוי להשתנות – התכנית הממשלתית לא תקים ישוב בדואי חדש, אלא תצופף את הבדואים.

והסעיף ההוא של אוקטובר 1979? אז התבקשו הבדואים לציין את האדמות שבחזקתם. הם תבעו חזקה על כ-991,000 דונם. הממשלה דחתה, כבר אז, חלק ניכר מהתביעות, וההחלטה החדשה קובעת שעל ההחלטות שהתקבלו ב-1979 לא תהיה אפשרות לערער. היישום של דו"ח פראוור, קובעת האגודה לזכויות האזרח, פגום משורה של בחינות: הוא (בניגוד לדו"ח גולדברג) לא מתחשב בדעת הבדואים ולא מתייעץ איתם; הוא מציב עקרונות תכנון עמומים, שהחשד – הכנראה מוצדק – הוא שהם ישמשו את המשטר הציוני כדי להתחמק מחובותיו כלפי המפונים; והוא מתנה את תכנון הישוב מחדש של המפונים בהסכמה מצדם לפינוי. דו"ח גולדברג קבע שאין להרוס מבנים של בדואים עד שיימצא פתרון מוסכם; מתווה פראוור-עמידרור מתעלם מההחלטה הזו.

אבו ראס אומר שהבדואים בסך הכל רוצים את מה שניתן לכל ישוב יהודי על פי תכנית התמ"א: הכרה בכל ישוב שיש בו יותר מ-50 משפחות. ישראל, הרי, מוכנה להכיר גם בחוות בודדים כישוב. אבל לא בכפרים הבלתי מוכרים, שחלקם נמצאים בשטח לפני מדינת ישראל וחלקם הוקם על ידי פינוי הבדואים מאדמותיהם על ידי הרשויות. מה שמדהים כאן הוא קלות הראש, האגביות, שבה מתייחסת הממשלה – ועמה כמעט כל הציבור היהודי – לפינויים של עשרות אלפי אנשים. אבל, כמובן, הם לא אנשים; הם לא יהודים.

כשהחליטה הממשלה לפנות את גוש קטיף, אדמה גזולה מחוץ לגבולות ישראל, היא פינתה בסך הכל 8,000 איש, והיא העניקה להם תנאים מפליגים – הרבה יותר ממה שהיא מוכנה להעלות אפילו על הדעת להעניק לבדואים. אף על פי כן, ישראל הגיעה אל סף מרד. אבו ראס רואה בהחלטת הממשלה היום הכרזת מלחמה על הבדואים בנגב. ח"כ טאלב א-סנע אומר שזו הזמנה לאינתיפאדה בדואית. כשהיא תבוא, ובהתחשב ביחסו של המשטר אין שום סיבה לחשוב שהיא לא תבוא, גם אם תתמהמה, היהודי הממוצע יקונן את קינתו של העושק המוכרת מימי דיקנס והלאה: נתנו להם כל כך הרבה, והם כפויי טובה כל כך.

ועוד דבר אחד: האופוזיציה בטורקיה לא עושה חיים קלים לממשלת ארדואן שם, ושר החוץ הטורקי הציע לאופוזיציה לקחת דוגמא מזו הישראלית: ציפי לבני עושה חיים קלים מאד לבנימין נתניהו בפרשה. דבוטאולו, כמסתבר, רוצה אופוזיציה מסורסת כמו שלנו. אוי לבושה.

(יוסי גורביץ)