החברים של ג'ורג'

ה”אני מאשים” של ארז תדמור

גנב האמל”ח של ראש הממשלה אומר דברים מביכים על משטר הליכוד

ארז תדמור, גנב האמל”ח של ראש הממשלה, בא לקלל את השמאל ונמצא, בלי דעת – זה ארז תדמור, אחרי הכל – מקלל דווקא את מחנה הבית. לדברי תדמור,

"השמאל הקים את המדינה והשאיר אותה דפוקה, הוא השאיר את רוב אזרחי ישראל מקופחים. בנו פה שתי מדינות – מדינה של בעלי הבית, של ההגמוניה, של האליטות, ומדינה שנייה של אזרחים סוג ב', ג', ד' ו-ה' שזה אנחנו, שזה רוב העם. מי מתנשא עלינו? מי קורא לנו גזענים? מי קורא לנו אנטי דמוקרטים? מי קורא לנו פשיסטים? מי קורא לנו מדינת אפרטהייד וכל הגידופים שלהם? אלו ילדי שמנת מפונקים, כפויי טובה, אנשים שנולדו למשפחות הנכונות, מהשכונות הנכונות", אין להם מסתננים בשכונה, לא זורקים עליהם אבנים ובקבוקי תבערה, הילדים שלהם כבר לא משרתים בגולני, במג"ב או בגבעתי. קצת עדיין כן. אבל הילדים שלהם מנצלים את הצבא כדי להתקמבן. הם הולכים ל-8200, הם הולכים לתלפיות, למודיעין. הם חולבים את מה שיש למדינה הזאת לתת בכל דרך אפשרית, הם ממנים את עצמם לכל עמדות המפתח בשיטת חבר מביא חבר, יותר נכון שמאלן מביא שמאלן. 42 שנה אחרי המהפך והילדים של כל אחד ואחד מכם עדיין עם הזדמנות סוג' ב' ו-ג' ו-ד' וזה במקרה הטוב".

נפרק. מהקל אל הכבד. מי קורא לך פאשיסט, תדמור? הו, אני לא יודע – בית משפט מחוזי ובית המשפט העליון, או שכבר העדפת לשכוח ולהשכיח את תביעת הדיבה ההיא? מי קורא לך גזען? אה, כל מי שמכיר את פועלך? מי קורא לך אנטי-דמוקרט? כל מי שזוכר את מה שעשית ב”אם תרצו”, כנראה.

אבל די עם מטרות רכות, נעבור לכדור העצמי המפואר בראש של תדמור. כידוע, הלז הפך לאחד מיועציו של נתניהו לאחר שהפסיק את פעילותו בארגון הקודם של נתניהו, "אם תרצו." נתניהו עומד בראשות ממשלת ישראל במשך עשר שנים ברציפות, ושימש כראש ממשלה במשך שלוש שנים נוספות בשנות ה-90. תדמור מדבר על 42 השנים מאז המהפך של 1977. מאז, שלטה בישראל ממשלת ימין במשך 36 שנים בערך (בניכוי שנות ממשלת רבין השניה, שנות אולמרט והשנה וחצי של ברק). כלומר, בפועל, במשך רוב שנות קיומה של מדינת ישראל.

והתוצאה של שלטון הימין, על פי שליחו תדמור? “42 שנים שנים אחרי המהפך והילדים של כל אחד ואחד מכם עדיין עם הזדמנות סוג ב’ וג’ וד’ וזה במקרה הטוב.” המסקנה הברורה מאליה היא שממשלות הליכוד לא ממש טובות בקידום האינטרסים של מצביעיהן.

זו, כמובן, עובדה שכל אדם שעיניו בראשו יודע, ועל כן צריך תדמור למצוא איזה שטן להפיל עליו את התיק. תיכף נגיע לזה. אבל ראשית נעסוק בהונאה הבסיסית בטיעון של תדמור.

גנב האמל”ח גונב את הדעת: הוא מדבר על “אנחנו”, “רוב העם” שמקופחים על ידי מישהו. זה שקר גס ובוטה. תדמור מתגורר באפרת, התנחלות בגוש עציון. אפרת, במונחי מכון אדוה, היא “התנחלות לא חרדית.” כאלה מקבלות מהממשלה, נכון לנתונים האחרונים, 3,623 ש”ח לנפש; בעיירות הפיתוח, התמיכה הזו עומדת על 2,326 ש”ח בלבד. זאת, יש לציין, למרות שההתנחלויות הלא חרדיות הן ישובים מבוססים לגמרי. בין 1997 ל-2017, כלומר בתקופה שרובה המוחלט תחת שלטון ימני, עלתה ההשתתפות הממשלתית לנפש בהתנחלויות לא חרדיות ב-71%, בעוד שבעיירות הפיתוח היא עלתה ב-31% בלבד. ההתנחלות המבוססת של תדמור קיבלה כ-1,071 ש”ח לנפש במענק איזון מהממשלה, בעוד שעיירות הפיתוח קיבלו רק 756 ש”ח. מענקי איזון, נזכיר שוב, מיועדים לסייע לישובים עם אוכלוסיה חלשה, אבל במסגרת הקומבינה הקבועה של המגזר הטורף של תדמור, הילדים שלו קיבלו יותר. בסיכום כללי, מתנחל ממוצע (בלי הפרדה בין חרדים ולא חרדים) קיבל ב-2017 מענקים והטבות בשווי 1,922 ש”ח; סתם ישראלי ממוצע קיבל 506 ש”ח. קצת יותר מרבע.

גשם הכספים שהמגזר של תדמור שופך על עצמו משפיע, למותר לציין, גם על תחום החינוך. מנתוני שלום עכשיו, עולה שההוצאה הממוצעת לתלמיד בישראל ב-2017 היתה 4,915 לתלמיד; ההוצאה לתלמיד במועצה האזורית שומרון, שם מתגורר תדמור, היתה 8,034 ש”ח. יש פער מסוים.

כמובן, למגזר של תדמור יש עוד כמה שטיקים בשרוול. למשל, תלמידי החינוך הממלכתי-דתי יש תקצוב עודף פר תלמיד ביחס לחינוך הממלכתי של כ-30% (!). כל זה, בלי לדבר בכלל על ההוצאות הממשלתיות על תשתיות ובטחון בהתנחלויות, כי את הנתונים האלה הצליחו נציגי המגזר של תדמור להעלים כל כך יפה בספרי התקציב השונים, שסביר שלעולם לא נגלה בכמה הם תקעו אותנו.

זו זרוע אחת של תנועת המלקחיים של הימין שמייצג תדמור: העברת סיוע ממשלתי מהנזקקים בישראל לאלה שיש להם בהתנחלויות. המטרה היתה יצירת מדינת רווחה בגדה המערבית, שתמשוך יהודים קשי יום להתנחלויות. שיעור ההצלחה של המדיניות הזו – שמעולם לא הוכרזה רשמית, אבל נוכחת כמעט בכל ספר תקציב מאז 1977 – שנוי במחלוקת.

אבל היתה גם הזרוע האחרת. במקביל ליצירת מדינת רווחה ליהודים טובים בגדה המערבית, חיסלו ממשלות הימין את מדינת הרווחה שהיתה בישראל גופא. שלטון הימין קיצץ בעקביות בהוצאות הציבוריות, מתוך טענה שהוצאה ציבורית היא דבר שלילי ושהשוק כבר ידאג לכולנו. הנביא המרכזי של המהלך הזה היה בנימין נתניהו. מערכת הבריאות נמצאת בימים אלה בעוד משבר; המשברים האלה נמשכים מאז ימי מנחם בגין. בעוד שממוצע ההוצאה השנתית מכלל התמ”ג במדינות ה-OECD על בריאות היה 8.8%, בישראל הוא 7.4% בלבד. המדינה זורקת 40% מההוצאות על האזרחים, ורופאים מזהירים שמספר המיטות בבתי החולים לא עודכן כבר עשורים, למרות הגידול החד באוכלוסיה. במקביל, הורידו ממשלות הליכוד שוב ושוב מסים על בעלי הון, על הון ועל חברות. השקר שממשלות ימין מוכרות לציבור הוא שהורדת מסים תוביל, אלוהים יודעת איך, לעלייה בגביית המסים; זה לא קורה, זה לא קורה כבר 30 שנים, אבל ממשלות הימין משרתות את אלה שיש להם.

אז התוצאה היא ש-42 שנים אחרי שהליכוד עלה לשלטון, המוביליות החברתית בישראל חוסלה כמעט בפועל. הסיכוי של ילד לעלות לרמת הכנסה גבוהה משל הוריו זניח. זה יכול לקרות, והתקשורת ממהרת לדווח על סיפורי הצלחה כאלה, אבל לרוב זה לא יקרה.

והסיבה שזה לא קורה איננה אנשי שמאל, שממילא אינם בשלטון. הסיבה היא מדיניות מכוונת ועקבית של ממשלות הליכוד, שמצד אחד בונות מדינת רווחה לארז תדמורים ומצד שני מרוששות את רוב הציבור כדי להיטיב עם טייקונים וחברות ענק. מצד אחד הממשלות הללו מפזרות סיסמאות על כך שכלכלת השוק תיטיב איתנו; אבל כשזה לא קורה – ויותר מדי אנשים מתחילים לשים לב שזה לא קורה – תמיד אפשר לנופף בדמון של “השמאל” כדי להסביר למה זה קורה. בערך כמו שסטאלין האשים את הכשלון של הכלכלה הסובייטית על “מחבלים.”

האנשים שהולכים ל-8200 הם לא שמאלנים, בדרך כלל. אין כמעט שמאלנים בארץ. סטטיסטית, הם יהיו אנשי מרכז או ימין מתון. הם לא מגיעים לשם באמצעות קשרים (אם כי הם ודאי משתמשים בקשרים שטוו ביחידה אחר כך): הם מגיעים משום שהמערכת מוטה לכך שמי שיגיע אליה, יגיע מאשכול כלכלי ספציפי. אתה צריך בתי ספר טובים, הורים עם פנאי – כאלה שלא צריכים לעבוד בשתי עבודות כדי לסגור את החודש – והכנסה, וסביבה אמידה באופן כללי. שוב, כן: תמיד יהיה הילד מאופקים שהצליח, למרות כל הסיכויים, להתברג. הוא יהיה נער הפוסטר של אוליגרכיית ההייטק ויסייע לטשטש את העובדה שהוא היה צריך לעבוד הרבה, הרבה יותר קשה כדי להגיע למה שנער מרמת השרון השיג במאמץ בינוני. הוא יחזיק את מוטת סוכת המריטוקרטיה הנופלת. המנכ"ל ידבר עליו בגאווה כהוכחה לכך שאפשר להמשיך לקצץ את ההוצאות בחינוך, כי הנה, כל מי שרוצה יכול.

אז אתם מגיעים מאחת מעיירות הפיתוח, או משכונה מוזנחת, הקשיבו לארז תדמור. הוא הראה לכם שבמשך 42 שנים, הליכוד מכר אתכם למתנחלים ולטייקונים. רוצים לסייע לעצמכם ולילדיכם? הצביעו למישהו אחר, כי אם האנשים האלה יקבלו שוב את קולכם בבחירות הקרובות – ונראה שלשם אנחנו הולכים – שום דבר לא ישתנה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

"אומת סטארטאפ"? אומת ישראבלוף

ב-15 השנים האחרונות, תועמלניה של ישראל – ועיקר התעמולה שלה, ה-hasbara, תמיד מופנית פנימה – מנסים לטפח את הדימוי שלה כמדינת הייטק חדשנית. מכאן הומצא, בתחילת העשור הקודם, הביטוי "אומת סטארטאפ" (Startup Nation), וכתבי טכנולוגיה התחילו לדבר על הסקטור המצומצם מאד של עובדי ההייטק בישראל בכינוי המתפעם "סיליקון ואדי." אינספור כתבות דיברו על אנשי ההייטק כ"חוד החנית" של הכלכלה הישראלית, ה"קטר" לכאורה שלה, דיברו עליהם כמי שימשכו אחריהם את הכלכלה הישראלית כולה.

הכיצד, בהתחשב בכך שעל פי החישובים האופטימיים ביותר אנשי ההייטק מהווים כ-10% מכלל העובדים בישראל? ובכן, על פי תיאוריית כלכלת הוודו הידועה ככלכלת הזרזוף: אם ניתן הטבות לאנשי ההייטק, הם יצרכו יותר. כשהם יצרכו יותר, כל הכלכלה תצמח. אנשי הייטק מיהרו להודיע שיש בזה משהו, כי התנאים המופלגים של עובדיהם משרתים שורה של תעשיות ושירותים: חברות רכב, חברות מזון, יועצים לשלל מטרות מופרכות ומיותרות, ועוד.

כן, אין ספק שלתעשיית ההייטק יש את מי שמספקים לה את תוצרי הלוואי, כמו גם כמה תעשיות טפילות. ספק אם די בכך כדי למשוך את הכלכלה הישראלית מן המצולות. השכר החציוני בישראל הוא כ-5,800 ₪. המשמעות היא שמחצית מן העובדים הישראלים מרוויחים פחות מכך. ההייטק הישראלי לא מייצג כלום.

יש, עם זאת, משהו משותף לעמק הסיליקון ולסיליקון ואדי: המיתוס על כך שהם בנו את עצמם במו ידיהם הוא שקרי, ושקרי במכוון. תחום ההתמקצעות האמיתי של חברות ההייטק הגדולות בארה"ב הוא העלמת מס חוקית. רובן ככולן משתמשות בתרגילים נוסח ה"סנדוויץ' ההולנדי" כדי שלא לשלם מס אמת. אפל, שמכניסה יותר מכולן, גם מצטיינת יותר מכל השאר בתרגילים שלה: בשימועים שנערכו לאחרונה בסנאט התחוור שלמרות שהיא מצהירה שעשרות מיליארדים שלה נמצאים באיזו חברת קש שפתחה לצרכי הונאה באירלנד, בפועל הכסף מוחזק בבנקים בניו יורק. הוא רק רשום באירלנד. כשניסה לאחרונה ה-OECD להתמודד עם הבעיה הזו ולאלץ את חברותיו להעביר תקנות חריפות נגד תרגילי מס כאלה, בלמה ממשלת ארה"ב את המהלך. למה? כי לחברות הטכנולוגיה יש השפעה עצומה על הממשל באמצעות תרומות (לשתי המפלגות), זה למה.

בסיליקון ואדי לא משתמשים בתרגילים מסובכים כמו סנדוויץ' הולנדי. למה לשלם הרבה כסף ליועצי מס ממולחים כשאפשר להשען על אויביו המושבעים של הציבור, קרי פקידי האוצר? תרגיל אחד הוא תרגיל הרווחים הכלואים: האוצר נתן לחברות הענק לברוח עם 27 מיליארדים, כשלאורך כל הדרך הוא משקר על שיעור המס שהן משלמות. בהתחלה טענו שמדובר ב-7.9%, אחר כך נאלצו לרדת ל-3.3%, ולאחרונה למדנו שטבע, חברת התרופות שהועלתה על נס כדגל ישראלי, שילמה ב-2012 רק 0.3% מס.

זה תרגיל אחד. תרגיל אחר הוא הטבות המס שמחלקת המדינה. במשך שנים נלחמו באוצר כדי שלא לחשוף את המוטבים; השבוע הם נאלצו, בחירוק שיניים, לחשוף חלק ממקבלי הטבות. חלק – רק את החברות הציבוריות. רשימת החברות הפרטיות שמקבלות הטבות מס מהמדינה עדיין חשאית. למה? באוצר אומרים שזה כדי "לא לפגוע באסטרטגיה" שלהן.

שתלך האסטרטגיה שלהם לחפש את החברים שלה. אם אתה מקבל כסף מהמדינה, אתה לא יכול להחביא את זה מהאזרחים שנתנו אותו. בין החברות הפרטיות שקיבלו הטבות מס מהמדינה – הטבות שאנחנו לא יודעים עדיין כמה הן – אפשר ככל הנראה למצוא את חברת ישקר. זוכרים אותה? ההיא שכשהיא נמכרה לבאפט אמרו לנו שהעסקה תכניס למדינה המון מסים? אז כנראה שהרבה פחות.

אבל בואו נסתכל רגע על החברות הציבוריות שקיבלו הטבות מס. אפשר למצוא שם את החשודים הרגילים – בז"ן וכיל של האחים עופר – אבל גם את טבע, שבין 2006 ו-2011 קיבלה הטבות בשווי 11.77 (!) מיליארדי שקלים מהמדינה, ואת חברת ההייטק הישראלית צ'ק פוינט, שהצליחה לגרום למדינה לוותר לה על מסים בשווי 1.649 מיליארדי שקלים. סך הכל, בשש השנים הללו חמש החברות הציבוריות שזהותן נחשפה הצליחו לקבל הטבות מס בשווי 16 מיליארד שקלים. הוסיפו לזה את 27 המיליארדים של הרווחים הכלואים, ואתם מקבלים סכום נאה למדי של 43 מיליארדי שקלים. אם זה נראה לכם דומה באופן חשוד לסכום של הגרעון, שנע סביב כ-40 מיליארדי שקלים, זה כנראה לא מקרי.

הזעם הציבורי עוד לא הספיק להתעורר, וגיל שוויד, מנכ"ל צ'ק פוינט, כבר מיהר לאיים על האוצר. "זה שאנחנו בוחרים למקם את מרכז הפעילות שלנו כאן זה לא מובן מאליו," אמר בעת הצגת הדו"ח הרבעוני של החברה שלו. או, במילים אחרות: סיליקון ואדי נחמד יש לכם כאן, לא חראם שנלך מפה? חמוד מצידו.

שוויד, ורבים מבני מעמדו – עסקת אינטל הידועה לשמצה עדיין זכורה – סבורים משום מה שהציבור הישראלי צריך לשלם להם כדי שיעבדו. תשתית לא צומחת מאפס: חברה שרוצה לפרוח צריכה משק יציב, משטרה מתפקדת, בתי משפט שיודעים לעשות את העבודה שלהם, אספקת חשמל יציבה, ומערכת חינוך שמצליחה להעמיד בוגרים ששווים משהו.

כל אלה עולים מסים. השופט אוליבר וונדל הולמס אמר בשעתו ש"אני אוהב לשלם מסים. אני קונה בהם תרבות." אזרחות טובה צריכה להתחיל בתשלום מס אמת. אבל מי ילמד אותנו את הלקח הזה? שר האוצר, שהקים חברה כדי להתחמק בדיוק מכך? ראש הממשלה, שהקים עם אשתו את "ב.ש. נתניהו" לפני שנים ארוכות?

הסיליקון ואדי הישראלי, כמו המקור שטוף תאוות הבצע מקליפורניה, חושב שהציבור צריך לעבוד בשבילו ולממן אותו. כי זה בדיוק מה שקורה כשצ'ק פוינט מקבלת הנחת מס מסיבית, בעוד שמוסך, מכולת שכונתית או סתם פרילאנסר צריכים לשלם את מלוא המס. הציבור הישראלי הכללי הוא שיסבסד את הרווחים של בעלי חברות ההייטק וההנהלה שלהם. הוא זה שישלם מכיסו על התשתיות שהן צורכות, בזמן שהחברות מתחמקות מלשלם את חובתן. יש להבהיר: הכוונה היא לא לרוב הגדול של עובדי ההייטק הישראלים, שיש להם קשר לציבור הכללי, אלא לשכבה המצומצמת שמנהלת את החברות הללו וסוחרת בהן, שהתנתקה ממנו מזמן – אותה שכבה שמקבלת את הרוב המוחלט של הרווחים.

למה זה כדאי לנתניהו, לפיד ובכירי האוצר? מאד פשוט. הם מסתובבים באותו המילייה החברתי של ההנהלה. הם לא מכירים אנשים אחרים. בכירי האוצר עוד יהיו יום אחד סמנכ"ל לענייני כלום בחברה שהם העניקו לה פטור חשאי ממסים – וכשהוא חשאי, אנחנו אפילו לא נוכל לדעת על ניגוד האינטרסים הזה. כשהם יעברו אליה, הם יקבלו משכורת טובה בהרבה מזו של מהנדס תוכנה מן השורה, שיוצר את המוצר האמיתי. הם בהנהלה, אחרי הכל, והם שם לא בשביל היכולת שלהם – טרם זוהתה כזו; ראו את מקרה המבחן של ניר גלעד – אלא בשל הקשרים והנסיון שרכשו על חשבון הציבור. במילים אחרות, הון-שלטון נקי.

וכל המיליארדים החסרים האלה אומרים לא רק שאנחנו מסבסדים את גיל שוויד ודומיו; הם אומרים שרמת השירותים בישראל צונחת. כי האוצר לא רק מעלה את המסים על העובדים, הוא גם מקצץ בעקביות בשירותים. הוא מקצץ בתשתיות, בחינוך, במשטרה; הוא מסרב בעקביות להגדיל את מספר השופטים ותורם בכך לדחיקת מערכת המשפט לאחור; הוא נלחם מלחמת מאסף נגד תחבורה ציבורית ובניית תחנות חשמל. בקיצור, הוא עושה הכל כדי להפוך את ישראל למדינה שתוך זמן לא רב כלל לא תהיה אטרקטיבית לחברות הייטק.

אפשר היה לצפות, במצב כזה, שחברות הייטק ישראליות יעמדו בראש החזית נגד הנסיון להפוך את החברה הישראלית לכזו שמפורדת לאטומיה, לכזו שבה משגשגים רק אלו שיש להם – או, אם לדייק, אלו שניתן להם. אבל מהיותן מוטבות מובילות של המדיניות הזו, ומתוך התפיסה הליברטריאנית המובנית אצל הרבה מאד אנשי הייטק – השקר הנוצץ של התנגדות לכל פעולה ממשלתית בעודך נשען על תמיכה ממשלתית מסיבית או נהנה מהעלמת עין ממשלתית מהעלמת המס שלך – הן משתפות איתה פעולה, ותורמות בכך את חלקן לקריסת החברה הישראלית.

ועוד דבר אחד: ביממה האחרונה, קיבלנו שני תזכורות למשטר שתחתיו אנחנו חיים. המקרה הראשון היה זה שבו רשות השידור ביטלה במפתיע פרסומת על כתבה לא מחמיאה שעסקה בשרה נתניהו; רשות השידור נשלטת על ידי הזוג הקיסרי כבר די הרבה זמן, הרבה באמצעות יואב הורוביץ, מי שהיה איש הקשר גם עם "אם תרצו." במקרה השני, אנחנו למדים שהקריין באירוע הפתיחה של המכביה נזף בקהל על כך שלא קיבל בהתלהבות מספקת את הזוג הקיסרי. נמסר ששגרירות צפון קוריאה שוקלת תביעת הפרת זכויות יוצרים נגד בני הזוג נתניהו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ושר האוצר נתן ב"מבט" ראיון

שר האוצר, יאיר לפיד, נראה חיוור ולחוץ במסיבת העיתונאים שארגן אמש (ד’), יחד עם יו"ר ההסתדרות עופר עיני. אפשר להבין אותו: לאורך כל חייו נהנה לפיד לחשוב שהוא זוכה לאהבת העם. במשך שנים הוא היה המאמי הלאומי. האגו שלו הסתחרר במיוחד בתום הבחירות, כשהשאיר אפילו את אביו באבק. היומיים האחרונים היו קשים מאד ללפיד: לראשונה בחייו, הוא נאלץ לשמוע – במדיום הנבחר שלו, פייסבוק – עד כמה אנשים לא מרוצים ממנו.

לפיד יכול להאשים רק את עצמו. הצעת התקציב המתועבת שהגיש השבוע, שהפכה אותו לאויב כל מי שיודע לקרוא נתונים, היא בדיוק אותה הצעת התקציב שאותה אמור היה נתניהו להגיש לפני כחצי שנה, ושכדי להמנע ממנה הוא העדיף ללכת לבחירות. אבל לפיד אימץ אותה, הגיש אותה, והפך אותה לשלו.

התקציב – אפשר לראות את ההצעה שלו כאן (זהירות, מסמך) ולזכור שמדובר רק בהצעה – הוא כנראה התקציב הגרוע ביותר לאוכלוסיה החלשה ולאוכלוסיה העובדת שהוגש כאן אי פעם. גיא רולניק כתב שלשום שאם שטייניץ היה מגיש תקציב כזה, התקשורת היתה עושה ממנו קציצות. ללפיד יש לה עדיין סנטימנטים. אם לשפוט על פי עמוד הפייסבוק של לפיד, לשאר האוכלוסיה כנראה שאין.

לפיד התחיל את מסיבת העיתונאים עם ההשתחצות הרגילה, על כך שהוא מצטער שהוא לא פתר את כל בעיות המדינה בחודש וחצי. לא ברור עד כמה היא הועילה לו הפעם. התקציב הזה, לטוב ולרע, הוא התקציב שלו. כשטען לפיד שלשם שינוי גם השכבות העשירות משלמות, הוא לא פירט איך בדיוק הן משלמות, כנראה משום שהוא ידע למה. הנה דוגמא אחת (עמ' 236): מס הקניה על יאכטות ומטוסים פרטיים יהיה 15% על פרוות, ג'קוזי וריהוט עתיק, לא בדיוק תחומי הקניה של המעמדות הנמוכים, הוא יהיה 20%. על אופנועים וקטנועים כבדים, מצד שני, הוא יהיה 85%.

הנה רשימה קטנה של סעיפים שבהם בחר לפיד לקצץ: הסיוע הממשלת לשיפוץ מבנים כך שיעמדו ברעידת אדמה, חסכון לאוצר המדינה של 60 מיליוני שקלים (עמ' 203). לפיד כנראה מניח שלא תהיה רעידת אדמה בשנתיים הקרובות. באותה הזדמנות, הוא מקצץ את התקציבים לישובים הדרוזים והצ'רקסיים ב-30.6 מיליונים לשנה (עמ' 204). מצד שני, בתקציב של ההתנחלויות – החטיבה להתיישבות, שהמסמך שהגיש לפיד מגדיר אותה כ"זרוע ביצוע איכותית של הממשלה" – הוא מקצץ רק 30 מיליונים (עמ' 206). מעניין לציין שהטקסט אומר שתקציב הבסיס של החטיבה הוא 60 מיליוני שקלים אבל ש"במהלך השנה מקבלת החטיבה מאות מיליוני ₪ נוספים." יהיה מעניין לראות אם איזה עיתונאי יוכל להרים את הסיפור שוודאי יש פה. על כל פנים, מאות מיליונים להתנחלויות כן, עשרות מיליונים לדרוזים ולצ'רקסים לא. זה סדר העדיפויות של לפיד.

עוד לא ברור אם יהיה בכלל קיצוץ בתקציב הבטחון – לפיד בונה על קיצוץ של ארבעה מיליארדים, ואני חושד שההתקפה האחרונה על דמשק היתה מיועדת לא פחות לטבלאות האקסל של לפיד מאשר לטילים של החיזבאללה – אבל את תקציב המל"ל, שאמורה לספק חוות דעת חיצונית לזו של צה"ל, לפיד מקצץ בחמישה מיליונים (עמ' 211). ואיך, יש להודות, יוכל לפיד לדרוש ממערכת הבטחון לקצץ בתקציבה, כשהוא עצמו כבר אמר בעבר שהוא מקבל תמיד את עמדת מערכת הבטחון?

באותה הזדמנות, דוחה לפיד את התכנית הלאומית לצמצום גזי חממה מ-2013 ל-2016 (עמ' 234). נו, מה, אתם רוצים שנגמור כמו ספרד ויוון? מה זו איכות הסביבה לעומת איכות הצמיחה?

ואלה רק דוגמיות. יש הרבה, הרבה יותר. במהלך מערכת הבחירות האחרונה – היא הסתיימה לפני פחות מארבעה חודשים – נשבע לפיד פעם אחר פעם שהוא לא יעשה דבר כדי לפגוע במעמד הביניים והוא לא יעלה את המסים עליו. שלשום הוא כבר העלה, מהיום למחר, את המסים על סיגריות; בקרוב יעלה המע"מ באחוז נוסף; והחל מהשנה הבאה, יעלה מס ההכנסה של כולנו באחוז וחצי. אם לפיד לא ידע, כשנתן את הצהרות הבחירות האלה, מה מצבה הכלכלי של ישראל ושזו תהיה התגובה שלו, מסע הבחירות שלו היה חסר אחריות באופן נפשע. אם ידע, מסע הבחירות שלו היה הונאה נפשעת.

נכון, אף אחד – כולל לפיד עצמו, שרצה את התפקיד הנוח של משרד החוץ, שם הוא יכול היה להמשיך ולהיות פרזנטור – לא חשב שלפיד יהפוך לשר האוצר. ברור שנתניהו – שכנראה זכר היטב איך לפיד, כמגיש טלוויזיה, אמר לו לפני כעשור שהוא, לפיד, לא מבין בכלכלה – הכניס את לפיד לתפקיד הזה כדי לעשות לו את אותו התרגיל שעשה בשעתו שרון לנתניהו: להפוך אותו לאויב העם ולחסל את התמיכה הציבורית שלו. עם נתניהו זה עבד נהדר: בבחירות שלאחר מכן, הליכוד בראשותו קיבל רק 12 מנדטים. הנצחונות של נתניהו אחר כך הגיעו רק כאשר לא התמודד מולו אף אחד (במקרה של בחירות 2009, ציפי לבני).

העניין הוא שזה לא חייב היה לעבוד כך. גם אם לפיד נאלץ לקבל על עצמו את תפקיד שר האוצר, הוא יכול היה להודיע שהוא הבין שהבעיה בגרעון היא לא הוצאות הממשלה, אלא הירידה בהכנסות שלה, ושעל כן הוא נאלץ בצער רב וביגון קודר לבטל את כל ה"רפורמות" של נתניהו. הוא היה מעלה את מס החברות חזרה ל-36%, מחזיר את מס ההכנסה למה שהיה, ומוריד במקביל את המסים הישירים. הוא היה מכריז על יצירה, לראשונה בישראל, של מס עזבון, כשהוא מזכיר שלכולם ברור שעידן עופר עוזב את ישראל כדי לא לשלם מסים על מכירת ים המלח, אבל שהוא יחזור לישראל בערוב ימיו כדי להעביר את רכושו לילדיו, ושישראל היא אחת המדינות הבודדות בעולם המערבי שאין בה מס ירושה. הוא היה מודיע שהוא מפסיק את המצב הזה שבו חברות ענק משלמות 0.3% מס וגומז את כל הנושא של הרווחים הכלואים.

כל זה, כמובן, היה מעורר התנגדות איומה במשרד האוצר, ולפיד היה מדיח פקיד אחרי פקיד, תוך שהוא שב ומצהיר שהוא פה כדי להחזיר את המדינה לאזרחים, לא למכור אותה לטייקונים. אם מזלו של לפיד היה מאיר לו, לנתניהו לא היתה ברירה אלא לפטר אותו, ואז לפיד היה הולך לבחירות על תקן של טריבון עממי שיצא נגד השיטה המושחתת והודח על ידי ראש הנחש, גורף 40 מנדטים ומחסל לא רק את הקדנציה הנוכחית של נתניהו, אלא גם מטביע עליו אות קין עממי, שלא היה מאפשר לו להבחר שוב – מה שהיה קל במיוחד לאור ההיסטוריה הבעייתית בתחום הכלכלה של נתניהו.

אם אני מבין את זה, אני מניח שגם לפיד מסוגל לכך. או שלא: או שהוא כל כך בשר מבשרה של האוליגרכיה, שהוא באמת חושב שמה שטוב לה, טוב גם לעם. או שלא: כפי שכתב במייל ששלח לתומכיו, "גם אני הייתי מעדיף לעמוד כאן ולהגיד איזה סוכריות החלטתי לחלק לעם, אבל זו בדיוק ההתנהגות שגרמה לבור התקציבי שאיתו אנחנו צריכים להתמודד." לפיד כנראה שכנע את עצמו שמישהו חילק לאוכלוסיה סוכריות; שהבעיה היא לא הירידה בהכנסות, ירידה שנובעת ישירות מהורדת המסים על החברות ועל העשירים, אלא מהרחבה של תכניות ציבוריות. האם הוא יהיה מסוגל להצביע על אחת כזו? כנראה שלא, אבל זה לא משנה. האם אתם מרגישים שמישהו חילק לכם סוכריות, או, בלשון ביטוי אחר של לפיד, שהייתם חלק מאיזו מסיבה גדולה?

במהלך קמפיין הבחירות של לפיד, אמר אחד הטאלנטים שהוא הביא איתו, יעקב פרי, שהוא חושב את עצמו למעמד הביניים. פרי גרף בשנים האחרונות יותר מ-100 מיליוני שקלים. הצהרה חלשה יותר של המועמד הרפובליקני בבחירות האחרונות לנשיאות, מיט רומני, שממנה ניתן היה להבין שהוא חושב שמעמד הביניים מתחיל ב-200,000 דולרים בשנה (השכר החציוני בארה"ב הוא 50,000 בשנה), גרמה לו נזק ניכר והוא ניסה להתחמק ממנה כמיטב יכולת הכזבים שלו. מותר להניח שכמו פרי – ובמידה מסוימת כמו לפיד – רומני כלל לא מסוגל להבין אנשים שמרוויחים פחות מ-200,000 דולרים בשנה. לפיד עצמו הסתבך כאשר טען שהכנסת מעמד הביניים היא כ-20,000 שקלים בחודש; זה שם את המשפחה הממוצעת שלו בקצה העליון של העשירון התשיעי.

לפיד ככל הנראה באמת מאמין בכנות – כמו נתניהו – בכלכלת הוודו שאומרת שאם נוריד את המסים על העשירים, איכשהו העושר יחלחל למטה ויגיע גם אל העניים יותר. נתניהו כבר ביצע את הניסוי הזה בבני אדם, לפני עשור, ועכשיו לפיד רוצה לחזור על הניתוח. התיאוריה הזו לא עובדת, והיום אנחנו כבר יודעים את זה אמפירית. כדי לשבור את הפרדיגמה של המעמד שאליו נולדת, כדי להזדהות עם המעמדות הנמוכים יותר, צריך כנראה להיות אדם גדול כמו פרנקלין ד. רוזוולט. לפיד, שמעולם לא הביע מחשבה מקורית ושהתכונה העיקרית שלו היא שביעות רצון עצמית, היה מתאים הרבה יותר להיות שר אוצר באיזו רפובליקת בננות.

גם לפיד וגם נתניהו מנהלים מלחמת מעמדות כנגד המעמדות העובדים, מלחמה שמטרתה חלוקה מחדש של העושר כדי להעביר כמה שיותר ממנו מאיתנו אל קבוצת ההתייחסות של נתניהו ולפיד. התרגיל שמבצע נתניהו ללפיד, כדי לחסל את התמיכה הפוליטית של האחרון, לא צריכה להסתיר מאיתנו את העובדה הזו. נתניהו, שוב, היה מעביר את אותו התקציב עצמו. הוא רק מעביר אותו כעת על גבו של יריב פוליטי שסופג עבורו את עיקר האש. במוצאי שבת תיערך הפגנה בכיכר הבימה, במחאה על התקציב.

הגיעו לשם. הוכיחו ללפיד ולנתניהו שהציבור הרבה פחות מטומטם ממה שהם חושבים. הגיע הזמן לתת לסירה הזו ניעור רציני.

הערה מנהלתית א': בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב' (ארוך): אני שמח להכריז שמפגש הבלוג הראשון ייערך ביום ראשון, ה-26 במאי, במסעדת "התרנגול," ברח' שארית ישראל 4 ביפו. מידע על המסעדה אפשר למצוא כאן.

כל האנשים ששלחו לי את פרטיהם מוזמנים להגיע, ולאשר במייל הזה את הגעתם. אנשים שלא עשו זאת מתבקשים להתייעץ איתי יומיים קודם לאירוע, משום שמספר המשתתפים ש"התרנגול" יכול להכיל מוגבל ואנחנו מתקרבים מאד להגבלה הזו. עידו ברגר, צבי הסנס, ואילן בכר, אני לא מצליח לשלוח לכם מייל; אנא אשרו הגעה או אי הגעה בעמוד האירוע בפייסבוק או שלחו מייל נוסף.

המגיעים למפגש מתבקשים להזמין ארוחה, או לפחות בירה. הארוחות מוצלחות מאד, יש להם תפריט מגוון וניתן לקבל גם מנות טבעוניות.

לוח זמנים:

19:30: התכנסות ובדיחות גרועות

20:00 – הרצאה, "ג'ורג' אורוול, בגידת האינטלקטואלים, ועיוורון מרצון"

21:00 – הרצאה קצרה, "החברים של ג'ורג' – שבע השנים הראשונות, שבע השנים הבאות."

21:20 – שאלות מהקהל

22:00 – התפזרות לפני הגעת המשטרה

אשמח לראות אתכם שם.

(יוסי גורביץ)

מאחז העיניים

זוכרים איך לפני שנה תבעה דפני ליף שנתניהו ינהל משא ומתן פומבי עם המוחים, מול המצלמות? זוכרים איך כל המומחים לעגו לה ואמרו שהשתן עלה לה לראש, מי היא שתעלה דרישות כאלה?

זה היה לפני שנה בערך. עכשיו אנחנו למדים שנתניהו הורה לגנוז את הפרוטוקולים של דו"ח טרכנטנברג, הוועדה שהקים לשם הסחת דעת. בשעתו הוועדה התגאתה בפתיחות ובשקיפות שלה; עכשיו הדו"ח שלה נעול למשך 15 שנה לפחות. למה? זה הדו"ח שלנו. אנחנו שילמנו עליו. הוא רכוש הציבור. אם היו שם דברים חשאיים בתחום הבטחון, מילא, אפשר היה לקבל את הרעיון שצריך לגנוז אותם, אבל זה דו"ח שעוסק בהתנהלות כלכלית עתידית רצויה, לא בסודות של מפעל הטקסטיל בדימונה. אז למה הוא נגנז? כנראה שנאמרו שם דברים לא מחמיאים על החשיבה הכלכלית של נתניהו, ועל התנהלות האוצר. על כל פנים, נתניהו לא רוצה שתדעו מה כתוב שם. אז, בראיה של שנה, מי יצא הטמבל?

נתניהו מחזיק בתפיסה של כלכלת וודו, שאומרת שאם רק נוריד את המסים על העשירים והחברות, ואם לא נפריע להן לעשות את מה שהן עושות, ההכנסות ממסים יזנקו בדרך פלא – כי לעשירים יהיה אינטרס ליצור יותר כדי להכניס יותר, עכשיו שהמסים ירדו והחסמים הביורוקרטים הוסרו – ולכולנו יהיה טוב יותר. כלומר, התפיסה הזו אומרת שצריך להוריד מסים כדי לקבל יותר מסים. אם זה נשמע לך הגיוני, כנראה שאתה, כמו נתניהו, חסיד שוטה של מילטון פרידמן.

במולדת הרוחנית של נתניהו, ארה"ב, כבר ניסו את זה. ג'ורג' וו. בוש קיבל מביל קלינטון קופה עם עודף. הוא מיהר להוריד מסים, במיוחד על חברות ועשירים, והתוצאה היתה שהוא מסר לאובמה גרעון קשה. זה היה ידוע כבר בסוף 2008. נתניהו העדיף שלא ללמוד את הלקח. פקידי האוצר (!) הפצירו בו להפסיק את ה"רפורמות" שלו, שמקצצות מסי חברות ואת מס ההכנסה על העשירים, והזהירו אותו שיווצר גרעון, והוא אמר להם בתגובה ש"אתם מבקשים ממני להמיר את דתי."

התוצאה, כמובן, היתה גרעון. המלצות ועדת טרכטנברג, מזכיר לנו שאול אמסטרדמסקי, היו מאוזנות תקציבית: הן נשענו, בין השאר, על קיצוץ בתקציב מערכת הבטחון. נתניהו העדיף להגדיל את תקציב הבטחון (ורק מפלצת הספגטי המעופפת יודעת למה). היום אישרה הכנסת את חוק הכפלת יעד הגרעון כמו חותמת גומי טובה, כמעט בלי דיון על נושא קריטי; אבל לגמרי לא סביר שהגרעון אכן יעצור בשלושה אחוזים. כלכלנים אומרים שבמקרה הטוב ביותר, הוא יגיע ל-3.7%, ובמקרה קשה במיוחד – כמו שובו של המשבר הכלכלי העולמי; שמעתם על מה שקורה בספרד, נכון? אפילו דירוג האשראי של גרמניה (!) בסכנה – הוא יכול להגיע ל-8.1%. רמות של ספרד ויוון.

כדי לסתום את החור בתקציב, העדיפו נערי האוצר ונתניהו – להוציא שלוש השנים של אולמרט, נזכיר, הוא היה בעמדת שליטה כלכלית בעשור האחרון – להעלות את המסים העקיפים. כלומר, לפגוע יותר במי שהכנסתם נמוכה יותר. זוכרים את החברות עם הרווחים הכלואים, ואת הטבת המס הפנטסטית שהעניקה להן ממשלת נתניהו? עכשיו חשפה זהבה גלאון שהן משלמות הרבה פחות מס ממה שנטען שהן משלמות. האוצר טען שהן שילמו 7.9%, אבל היום הודה סגן שר האוצר שהן שילמו רק 3.3% מס חברות, כלומר פחות מחצי מהשקר הקודם שלו ובערך שביעית ממה שמשלמות חברות רגילות. אם הן היו משלמות את המס שהן אמורות היו לשלם, לא היה גרעון.

אז מה קרה כאן, בעצם? נתניהו ביצע חלוקה מחדש של הרכוש. הוא העביר עושר מידיהם של אנשים עובדים לידיהם של תאגידי ענק. הוא העניק להם, פעם אחר פעם, הטבות מס – שמי שמשלם עליהם הם אנחנו. אין ארוחות חינם, שב ואמר אתמול נתניהו – בחוצפה נדירה; נזכיר שהוא דווקא לא נוהג לשלם על ארוחות – ואכן, אין: אנחנו אלה שמממנים את ארוחות הפאר שנתניהו מגיש לתאגידים ולעשירים.

בעוד שהמסים על התאגידים והעשירים ירדו, האוצר מתכנן להעלות מסים ולקצץ בתקציב. הביטוי "קיצוץ בתקציב" הוא שם קוד לקיצוץ השירותים לאזרח. כלומר, כדי שלחברים של נתניהו יהיה טוב יותר, לכם יהיה רע יותר. מערכת הבריאות על סף קריסה? התחבורה הציבורית מזכירה את זו של טשקנט? זה בסדר, התנחמו בכך שלתשובה, אריסון, בן דב והנוכלים האחרים יהיה טוב יותר.

כאן המקום להזכיר שוב: מעמד הביניים בישראל קורס. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מפיצה כל חודש את השכר הממוצע במשק – נתון שאין לו שום משמעות לאדם הממוצע. הנתון האחרון עמד על שכר ממוצע של 8,881 ₪ בחודש – אבל הלמ"ס בעצמה מודה ש-65% מהאוכלוסיה נמצאים מתחת ל"ממוצע" הזה. הלמ"ס לא מספקת את הנתון הקריטי הרבה יותר, השכר החציוני; בדה מרקר ביררו אותו. הוא עומד על כ-6,000 ₪ ברוטו. 75% מהעובדים במשק מקבלים פחות מ-10,243 ₪ בחודש; מחציתם מקבלים פחות מ-5,812 ₪ בחודש; 25% מקבלים פחות מ-3,451 ₪ לחודש – שזה כבר פחות משכר המינימום. זה שמשרד האוצר, שמסרב בעקביות להגדיל את מספר הפקחים של משרד התמ"ס, מתעקש לא לאכוף.

למה הנתון של 10,243 ₪? כי זה הקצה העליון של מעמד הביניים בישראל. הקצה התחתון הוא הכנסה של 3,451 ₪. אין בפועל מעמד ביניים בישראל; הוא קרוב הרבה יותר למעמד התחתון מאשר למעמד העליון. השכר הממוצע והחציוני עלה בשנתיים האחרונות ב-2.8% בלבד. מחירי המזון, הדיור והמחיה זינקו הרבה, הרבה יותר. וחברות המזון כבר מדברות על גל העלאה נוסף במחירי המזון אחרי החגים.

אלו תוצאות המדיניות של האיש שהעיתונות הישראלית העדיפה לכנות "קוסם כלכלי." הוא לא קוסם, הוא מאחז עיניים. ההצלחה היחידה של נתניהו בתחום הכלכלי היא לשכנע את הציבור שהוא מבין בו, ולסמוך עליו.

הציבור מטומטם, ולכן הציבור ישלם. אנחנו משלמים מחיר גבוה מאד עבור חשיפת אי ההבנה של נתניהו בכלכלה. שילמנו את דמי הלימוד; אבוי לנו אם נניח לאיש הזה להמשיך ולקבוע את גורלנו גם אחרי הבחירות הבאות. הוא חייב ללכת.

(יוסי גורביץ)

כאילו לא קרה כאן כלום

במשרד האוצר ולשכת ראש הממשלה כנראה חושבים שהם הצליחו לקבור סופית את המחאה החברתית, כי הם מחזירים את הגזירות, ובגדול. האוצר הודיע היום (א') שהוא מצפה לירידה בהכנסות ממיסים של כ-3.5 מיליארדים בשנת 2011. אשר על כן, הוא מתכוון לנקוט בתכנית הקבועה שלו.

היא מורכבת משני חלקים: קודם כל, העלאת המע"מ והמסים העקיפים, ואחר כך קיצוץ בתקציב. "קיצוץ התקציב" הוא שם הקוד של משרד האוצר, שהושרש בשיח הציבורי, לצמצום השירותים שנותנת הממשלה לציבור. כלומר, המדינה תיקח מאיתנו יותר כסף אבל תתן לנו, חלף אותם כספים, פחות.

מותר להניח בוודאות שהקיצוץ לא יחול על משרד הבטחון: אחרי הכל, האוצר עשה המון רעש וצלצולים מהנושא לפני כשנה, וב-2011 תקציב הבטחון הגיע לשיאים חדשים וחצה את קו 60 המיליארדים. רק לפני שבוע, אישרה ועדת הכספים תוספת של כ-780 מיליוני שקלים לתקציב משרד הבטחון – בלי לקבל שום הסברים לאיפה הולך הכסף. ככה זה ברפובליקת בננות: הצבא ביקש, הצבא לקח, יהי שם הצבא מבורך.

צמצום השירותים, אם כן, יקרה במשרדים האזרחיים – אתם יודעים, המשרדים הלא חשובים האלה שצריכים לנהל את החיים שלנו בין מלחמה בעזה למלחמת יום הדין באיראן. פה יש לי שאלה: את שנת 2010 סיים האוצר, על פי הודעותיו, בעודף של יותר מ-10 מיליארדי שקלים. מה קרה לכסף הזה? לאיפה הוא נעלם? למה הוא לא משמש לכסות את הבור התקציבי של 2011? למה האוצר מדבר איתנו תמיד על גרעונות, אבל את עודפי הגביה הוא תמיד מסתיר?

ועוד שאלות: למה להעלות את המע"מ? מדובר במס רגרסיבי, שמכביד בעיקר על השכבות החלשות – וכאלה לא חסרות פה. כשליש מהישראלים משתכרים פחות משכר המינימום. כמחציתם לא מגיעים כלל לרף המס. ההוצאה העיקרית של עניים היא על מזון – ובישראל יש מע"מ גם על מזון. העלאת המע"מ תפגע בעיקר במי שאין להם. האוצר צפוי להעלות עוד מיסים עקיפים אחרים – אבל לא את מס ההכנסה.

מאז שהפך בנימין נתניהו לשר האוצר, מסממים אותנו בכלכלת הוודו שאומרת שאם נוריד את המס על העשירים ועל החברות, הם יצרכו יותר וכתוצאה מכך לכולם יהיה טוב יותר. כפי שמראה דו"ח אדוה, זה לא המצב: הורדת מס ההכנסה היטיבה עם המאיון העליון, שההכנסה שלו עלתה ב-19%, אבל לא עם שאר האוכלוסיה.

קיבלתי היום המחשה אישית למדיניות של נתניהו: קופסת טבק שפעם עלתה 55 ₪ עולה עכשיו 120 ₪. סיגרלות, שפעם עלו 25 ₪, יעלו 80 ₪. המס על טבק עמד עד לפני שבועיים על 50 שקלים לק"ג; עכשיו הוא 241.48 שקלים לק"ג. העלאת המס נומקה בצורך להלחם בסכנות העישון, אבל מדובר בנסיון לסתום בור תקציבים – והמס על סיגרים, מהסוג החביב כל כך על נתניהו (שנהג לעשן אותם על חשבוננו) יוכיח: המיסוי עליו עלה ב-11% בלבד. כנראה שסיגרים מסרטנים פחות מסיגרלות או טבק מקטרות. כלומר, המאיון העליון מקבל מנתניהו הנחות במיסים כדי שיוכל לרכוש בהם, בין השאר, עוד סיגרים – וטבק המקטרת שלי יצטרך לסבסד את זה. נהדר.

אני לא יודע כמה כסף יכניס מס הטבק לאוצר – הוא מדבר על 120 מיליוני ₪, אבל בהפרשי מחירים כאלה, עליית מס של כמעט 250%, כנראה שהמבריחים ישגשגו – אבל אני יודע שעל 400 מיליוני שקלים הוא ויתר בלי יותר מדי רעש. המלצה של ועדת טרכטנברג שכונתה "מס עשירים", תוספת שני אחוזים במס הכנסה למי שמרוויח מעל מיליון שקלים בשנה, דווקא בוטלה.

אם האוצר רוצה כסף, ואפשר להבין אותו – זה תפקידו – יואיל נא לגלגל לאחור את ה"רפורמה" של בנימין נתניהו. יחזיר נא את מס החברות ואת מס ההכנסה לשיעורים שקדמו לתכנית של 2003, ויילחם ברצינות על קיצוץ דרסטי בתקציב הבטחון. אם יתעקשו נתניהו והאוצר על העלאת מסים על רוב מוחלט של האוכלוסיה, כולנו צריכים לצאת לרחובות, להרעיד את המדינה, ולא לחזור הביתה עד שמשטר העושק הזה יוחלף.

(יוסי גורביץ)

כלכלת הוודו של נתניהו: המקרה של צוג

האשליין נתניהו חזר ב-15 השנים האחרונות, שבהן היה פעם אחר פעם בעמדת השפעה כלכלית בכירה, על המשנה הכלכלית שזכתה להתייחסות רצינית ראשונה בימי רייגן: תפיסת הזרזוף, שאומרת שאם רק ננמיך את המסים על אלה שגם כך יש להם יותר מדי, הם יצרכו יותר, וצריכת היתר שלהם תעלה את רמת החיים של כל השאר.

בכל פעם שביצעו את הניסוי הזה בבני אדם, הוא נכשל. כלומר, הוא נכשל אם אנחנו מאמינים שהאנשים שקידמו באמת האמינו בבולשיט שהם ניסו למכור לנו. כמובן, אם המטרה האמיתית שלו היתה, כפי שמותר לחשוד, חלוקה מחדש של הרכוש כדי שתתאים לבעלי ההון, היא היתה הצלחה מסחררת.

המקרה של צוג, קנטון בשווייץ, עלה בימים האחרונים לכותרות, בעקבות כתבה בוול סטריט ג'רנל. על פניו, צוג היא סיפור הצלחה מהחלומות של כת מילטון פרידמן: המחוז העצמאי למדי – קנטונים בשווייץ קובעים שני שלישים מהמסים שהתושבים משלמים – דורש מתושביו לכל היותר מס הכנסה של 22.9%, ומס החברות שם נמוך במיוחד: הוא עומד על כ-15.4% בממוצע – רק 2.6% פחות מהיעד של נתניהו, 18%.

התוצאה היתה עליה מסחררת במספר החברות שעקרו לצוג – עד 1947, מחוז חקלאי לא עשיר במיוחד – כמו גם עליה מסיבית במספר המיליונרים השורצים במקום. התוצאה הצפויה למדי, שבמחוז מתחילים להתמודד איתה, היא דחיקתם של סתם שווייצרים מצוג החוצה: הם לא מסוגלים לעמוד ביוקר המחיה של המיליונר הממוצע. בצוג, אומרים המקומיים, כבר לא נשאר מעמד בינוני. מי שגר שם הוא או מיליונר, או פונקציונר בחברה זרה, או מישהו שהיה בר מזל לרכוש את הבית שלו בשנות החמישים והשישים. כדי לחיות בצוג ברווחה, צריך האדם הממוצע הכנסה שנתית של 1.2 מיליוני דולרים. כלומר, להיות מיליונר. רוב ילידי צוג לא עומדים בדרישות, והם נאלצים להגר לקנטונים עם מדיניות כלכלית שפויה יותר.

לכל זה יש כמובן צד חיובי: הצמיחה בשמיים. גבוהה מדי, למעשה. האבטלה נמוכה מאד יחסית. אבל צוג הפך לאי קטן של עשירים בלבד. המדיניות היטיבה עם כלכלת המחוז, יש להניח – אבל כלל וכלל לא שירתה את האוכלוסיה הילידה שלו. הפוליטיקאים המקומיים שמו לב, ובניגוד לבנימין נתניהו הם מתחילים לקדם דיור בר השגה. הם לא מתכוונים להעלות מסים, אבל גם לא למשוך למחוז עוד חברות בינלאומיות.

מי שחי בישראל לא צריך היה להיות מופתע כשקרא על צוג: מדיניות ההטבה עם העשירים של נתניהו, ובכן, מיטיבה עם העשירים. עם כל השאר, הרבה פחות. בעיות הדיור של ישראל נובעות, בין השאר, שמתוך מגמה למשוך עשירים יהודים מחו"ל, ישראל מאפשרת להם לרכוש דירות ולהעמיד אותן ריקות. כלומר, היא מעדיפה את עשירי העולם היהודי על פני תושביה הילידים – ולא רק הפלסטינים.

אם המדיניות של נתניהו תצליח להגיע לבשלות, ישראל תהיה עוד צוג: מעוז של אוליגרכים יהודים, מקלט מס לכל עבריין או תאגיד (מונחים נרדפים לעתים קרובות מדי). מי שלא יהיה מיליונר, פשוט יצטרך להדחק אחורה – לא במקרה הסיסמה של נתניהו ואנשיו היא "לכו ללוד".

זה לא בלתי הפיך, כמובן. כלכלה היא אולי הפוליטי שבמדעים, אם היא אכן מדע. כלכלה צריכה להיות בידי האזרחים; היא כלי חברתי מאין כמוהו. האזרחים הם אלה שצריכים להחליט באיזה סוג של מקום הם רוצים לחיות. אני חושב שרובנו נדחה את המודל של צוג – אפילו בצוג הוא כבר מתחיל להעלות שאלות. ברחוב עזה, מצד שני, עדיין לא.

זה בידינו. במוצאי השבת הקרובה מתוכננת הפגנה גדולה. היא מתהדרת בשם הבעייתי מאד "הפגנת המיליון". יהיה קשה להוציא מיליון אנשים לרחוב – אנחנו מדברים על 14% מכלל תושבי המדינה. אבל צריך. ההוגים שרוצים להפוך את ישראל לסניף של צוג צריכים להבין שאנחנו לא ניתן לזה לקרות, ושהאדמה תחת רגליהם תרעד לפני שזה יקרה. כי, בסופו של דבר, מחאה עממית שמדוכאת על ידי השלטון – באלימות או בהתשה, שזו השיטה בה נראה שבחר נתניהו, בעקבות אולמרט ושרון – תתפוצץ באלימות. נתניהו עובד אצלנו, לא להיפך – ולנו נמאס שהוא מזרזף עלינו ואנחנו לא רוצים לגור בצוגלנד. אבל אם לא נראה לו את זה, זה לא יקרה.

צאו מהבתים, וקחו אתכם עוד מישהו. אם לא עכשיו, אימתי?

ועוד דבר אחד: הרעיון של צמיחה נצחית, רקטה שנסיקתה איננה פוסקת לעולם, היתה תמיד מגוחכת, כשחושבים על כך שהמשאבים על פני הכוכב הקטן הזה מוגבלים. עכשיו מציין דן תמיר ששיא תפוקת הנפט מאחורינו – ושחייבים, בדחיפות, למצוא תחליף לתפיסה של צמיחה.

(יוסי גורביץ)