ההתנכלות הבלתי פוסקת למני נפתלי, שמגיעה מלמעלה, עוברת ביותר מדי שתיקה

קלגסי משטרת ישראל היכו אמש (ז’) את מני נפתלי, שברו את ידו ועצרו אותו. כעת הוא מחפש סיוע לתשלום דמי הערבות שהושתו עליו. למכות נפתלי רגיל: הוא חוטף כאלה ממשטרת ישראל כמעט בכל מוצאי שבת, כשהוא בא להפגין מול ביתו של אביחי מנדלבליט, היועץ המשפחתי לממשלה.

נפתלי, נזכיר, הוא עובד בית ראש הממשלה לשעבר שניצח בתביעה כנגד ראש הממשלה ורעייתו בשל העסקה פוגענית. בית המשפט קיבל כמעט את כל טענותיו, כולל את הטענה שאשת ראש הממשלה נהגה באופן פוגעני כלפיו וכלפי אחרים, ופסק לו פיצויים גבוהים. במהלך המשפט, התייצבה הפרקליטות לצידו של ראש הממשלה – אלוהים יודעת למה – וניסתה להעלות טענות כאילו נפתלי התנהל בצורה לא תקינה כשהיה חייל. למה זה קשור? שום דבר, השלכת בוץ. נסיון למנוע את עדותה של שרה נתניהו, נסיון להשחיר את נפתלי. במקביל, מקורבים לנתניהו טפלו על נפתלי האשמות שווא בגניבה, בהטרדה מינית, והיה נסיון משונה למדי לפרוץ לביתו.

מה קרה עם החקירה הזו? בינתיים כלום. סביר להניח שבשלב מסוים, בלי להודיע לאף אחד, המשטרה תסגור את התיק. אני מהמר שעילת הסגירה תהיה “עבריין לא נודע” הפופולרית תמיד. המשטרה, אחרי הכל, מקבלת הוראות מהמפכ”ל אלשיך. הלז עדיין רוצה לקבל את ראשות השב”כ שנתניהו הבטיח לו.

באוקטובר האחרון, חודשים לאחר שנפתלי ניצח את בני הזוג נתניהו בבית המשפט, שלל המשרד לבטחון פנים את רשיון הנשק של נפתלי. ללא רשיון הנשק, נפתלי לא יכול לעבוד במקצועו, מאבטח. המשרד לבטחון פנים, שמנוהל על ידי הנער לעניינים מלוכלכים גלעד ארדן, לא נימק את ההחלטה.

ההפגנות שנפתלי משתתף בהן כבר נעקרו מאזור מגוריו של היועץ המשפחתי מנדלבליט. המטרה שלהן היא, במוצהר ובצדק, לאלץ את מנדלבליט לקבל החלטה בשלל התיקים של בני הזוג נתניהו. לפחות אחד מהם, זה בעניין מעונות ראש הממשלה, הועבר להחלטת הפרקליטות לפני 51 שבועות. זה לא תיק מסובך מדי. אבל מנדלבליט מחכה. בימים האחרונים, רמז שר הבטחון לשעבר בוגי יעלון שהיה שוחד בפרשת הצוללות. זה אמנם יעלון, והוא רגיל להשמיץ את האנשים שפיטרו אותו; ואמנם, מדובר בטענה משונה למדי – אם יעלון היה מודע לפרשת השוחד כשהיה שר בטחון ולא עשה כלום, הוא חשוד בשחיתות בעצמו. ואף על פי כן, בהשמע הודעה כזו, כל גוף חקירה שמכבד את עצמו היה גובה עדות מיידית. המשטרה הודיעה בתגובה שאם יש ליעלון משהו לומר להם, הוא מוזמן לסור לתחנת משטרה. ככה לא מנהלים חקירה. ככה מורחים אותה. והמריחה מגיעה ממנדלבליט.

זה האחרון, כמסתבר, ממש לא מרוצה מהזרקור שמפנה אליו נפתלי. כאמור, ההפגנה שהיתה מול ביתו הורחקה משם. לא מספיק, אם לשפוט על פי ההתנהלות הבריונית של המשטרה – ששוב, כפופה לאלשיך ולנער לעניינים מלוכלכים. אין לי ספק, אגב, שאף אחד מהם לא הוריד פקודה – בכתב או בעל פה – להתנכל לנפתלי או לתקוף אותו; שוטרים, כמו חיילים, יודעים בדיוק מהי רוח המפקד.

הלחץ על מנדלבליט נושא את אותותיו: שרת המשפטים, איילת שקד, הורתה היום למשטרה לאכוף פסיקה שאוסרת על הפגנות מול בתיהם של אישי ציבור. בארה”ב, יש הפגנות קבועות מול האחוזה של טראמפ במאר א לאגו, ובימי בוש היו הפגנות קבועות מול החווה שלו בטקסס. בישראל, אתה נדרש להפגין מול משרדים ריקים.

שימו לב למני נפתלי: הוא איתות לכולנו. כך ייעשה, במדינה דמוקרטית בעיני עצמה, לאיש שהעז לקחת את ראש הממשלה לבית המשפט ולנצח. כך ייעשה למי שמעז לדרוש שייקוב הדין את בעלי הכוח. השוטרים הבינו את המסר השקט שנשלח אליהם, ועכשיו תורם של האזרחים: אל תחרגו מהשורה. אל תעזו להפעיל כנגד המשטר את הרטוריקה שלו-עצמו על “שוויון בפני החוק.” אנחנו נשבור אתכם. אתם רוצים להיות כמו מני נפתלי? כמו ברק כהן? אין מה לראות פה! לכו הביתה, קישטה! שמנו לכם “כוכב דועך” בטלוויזיה! למה אתם מתעקשים להיות אזרחים ולא צרכנים? מה דפוק בחינוך שלכם?

והמסר הזה עובד, למרבה הצער, על הרבה מאד אנשים.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

רק על עליבות השקרים בנושא המעון שלו, נתניהו חייב לעוף – אבל הציבור אדיש

נתחיל, שוב, מהעיקר: זו לא שרה. הסיפור הזה הוא לא על אשת ראש הממשלה, הוא על ראש הממשלה. לשרה נתניהו כשרה נתניהו אין שום כוח או מעמד. היא שואבת את כוחה מכך שבעלה הוא ראש הממשלה.

מבקר המדינה פרסם היום דו”ח תקיף על ההתנהלות הפרטית של בנימין נתניהו וזוגתו. צריך להזכיר שאם זה היה תלוי ביוסף שפירא, שלפני שמונה לתפקידו עבר אודישן אצל בני הזוג, הדו”ח הזה לא היה מתפרסם לפני הבחירות. הסיבה היחידה שאנחנו יודעים שבנימין נתניהו הוא נוכל קטן שיצא ממחזה של חנוך לוין היא שמה שנותר מהעיתונות החופשית בישראל הפחיד את שפירא, והוא פרסם את הדו”ח שלו חודש לפני הבחירות.

נתניהו פועל במתכונת חירום כבר שבועיים. הוא יודע שהדו”ח הזה מגיע – יש טענות שהבחירות הוקדמו בגלל שנתניהו ידע עליו – והוא מתנהל באופן נואש למדי. כשבוע אחרי שדרש קוממיות שלא נתייחס לאשתו במערכת הבחירות, הוא הציב אותה בתחילת השבוע במרכז התמונה, מול המצלמות, בסרטון של איזה איש עיצוב או פרסום בשם מושיק גלאמין. בסרטון, טענה הגב’ נתניהו שהיא גרה בעצם בחורבה.

הטענה הזו עצמה היא גול עצמי מהדהד: לא מסובך היה לגלות שמעון ראש הממשלה עבר שיפוץ ב-2012. אבל אם השקר המטומטם הזה לא היה מטומטם מספיק, הגיעו עוד. נתניהו סירב להסביר מי שילם על הסרטון – עד שהתברר שבמשך דקות ארוכות ממנו, המצלמה מתעכבת על איזה מוצר שיווקי של גלאמין, והוא אף מדבר עליו עם הגב’ נתניהו.

זה השלב שבו אתה רוצה לזרוק עליהם נעל בית. רבאק ערס, לא יכולתם להוציא כמה אלפי שקלים על סרטון? כל כך זול בעיניכם מוסד ראש הממשלה, שאתם מוכנים לשמש כפרזנטורים של איזה מוכר בולי עץ, כדי לחסוך כמה זלוטס? אין בכם שמץ של בושה? וזה עוד לפני שהסתבר השקר המטומטם עד יאוש: המטבח שצולם בסרטון הוא רק אחד משני המטבחים במעון ראש הממשלה. את המטבח המאובזר הקפידו לא לצלם.

נו, באמת! כמה מטומטמים אתם חושבים שאנחנו? כמה זמן חשבתם שיחזיק השקר הזה? לא היה ברור לכם שהוא ייחשף, ומהר?

היה ברור, ואף על פי כן הם הלכו לשם. למה? כי הדו”ח של שפירא, זה שהוא ניסה למסמס עד אחרי הבחירות, מרשיע. נאסר על נתניהו להעסיק חשמלאי שמקורב אליו, איש הליכוד אבי פחימה; נתניהו העסיק אותו בכל זאת, והעביר לו 50,000 ש”ח. הזיוף היה כל כך רשלני, שאנשיו של ראש הממשלה הוציאו לו חשבוניות כל סוף שבוע, כולל ביום כיפור (!). כנראה היו בטוחים שכל זמן שווינשטיין הוא היועץ המשפטי לממשלה ויוסף שפירא מבקר מדינה, אף אחד לא ישים לב.

הוצאות האירוח של המעון הרשמי הכפילו את עצמן בין 2009 ו-2011: 490,000 לעומת 211,000. היינו צריכים לדעת על זה כבר ב-2012, אבל מבקר המדינה היה שפירא והיועץ המשפטי לממשלה היה וינשטיין. נתניהו שכנע את המדינה לוותר לו על המעבר על היטל הבצורת. נעשו פוילע שטיקים עם התקציבים כדי להעלות את תקציב האיפור של נתניהו פי 2.5. וכמובן, היו הבקבוקים המפורסמים.

אולי הדבר הנתעב ביותר בכל הסיפור הזה הוא הדרישה של נתניהו – כזכור, שרה היא Non-entity, אין לה סמכות משל עצמה – שעובדי משרד ראש הממשלה ישלמו מכיסם עבור הוצאות של בני הזוג נתניהו, הוצאות שלא תמיד הוחזרו. נזכיר שוב שנתניהו הוא מולטימיליונר; נזכיר שוב שאין לו בפועל הוצאות; נזכיר שוב שהשכר שלו הוא עשרות אלפי שקלים. ועדיין, הוא חש צורך לכייס עובדים שמרוויחים הרבה פחות ממנו. זו ערפדות. קשה למצוא מילה אחרת להתנהלות הזו. וכנראה שנתניהו לא רואה מה הבעיה פה. הוא תמיד היה קיים על חשבונם של אחרים.

ומה שמייאש בכל הסיפור הוא שלא נראה שהשחיתות הזו מזיקה לנתניהו. התגובה הציבורית היא בכללותה אדישה. הישראלים אוהבים לומר על עצמם שהם “לא יוצאים פראיירים”, ועדיין על פי הסקרים הם הולכים להחזיר את הנוכלים העלובים למעון ראש הממשלה. מוטו מדויק יותר יהיה אולי “אהבתי את אדוני, לא ארצה לצאת חופשי.”

למה? לא יודע. אבל אי אפשר לנהל מדינה דמוקרטית כאשר הציבור אדיש לשחיתות נבחריו. וגם זה עוד סממן לקריסה המואצת, קריסה שמהותה היא ויתור על משטר דמוקרטי תמורת הבטחה לשמירה על זכויות היתר של מה שיהיה תוך זמן קצר המיעוט היהודי בגבולות פלסטינה המנדטורית. נתניהו אולי שותה את דמנו בקשית, אומר לעצמו חלק ניכר מהעם, אבל לפחות את הפלסטינים הוא דופק יותר, הם יודעים את מקומם.

וכל זמן שהתפיסה הזו לא תשתנה – ונתניהו עשה הכל במהלך שלטונו כדי לקבע אותה – שום דבר לא ישתנה. אי אפשר לקיים מדינה חופשית, כשהאוכלוסיה תופסת את החופש שלה כמתבסס על שליטה באחרים; ושנות שלטונו של נתניהו מראות לנו באיזו מהירות נושלים הסממנים של מדינה חופשית כשהרוב אדיש עד עוין כלפיהם.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

“בקבוקגייט” שהתפרצה לחיינו צריכה להזכיר שוב שראש הממשלה משתמש ברעייתו ככליא ברק. הפעם הוא עשוי, בניגוד להרגלו, לשלם

אחת הפרשות היותר הזויות שאני זוכר פורסמה הבוקר ב”הארץ”: מסתבר, ועל כך אין עוררין, שבמשך שנים שרה נתניהו הורתה לעובדי מעון ראש הממשלה לקחת בקבוקים המיועדים למחזור לחנויות, לקבל עליהם את החזר הפקדון, ולהעביר לה את ההחזר. עקרונת, מאחר ומדובר בבקבוקים שנרכשו על ידי המדינה, ההחזר אמור היה לעבור למדינה. מדוברות משרד ראש הממשלה נמסר שבמאי 2013, העבירו בני הזוג נתניהו המחאה על סך 4,000 ש”ח כהחזר, על אותם החזרים מאז אפריל 2009.

נפרט, אם כן, את העובדות שאין עליהן עוררין:

א. שרה נתניהו גבתה באמצעות עובדי מדינה החזר שאמור היה להגיע למדינה עבור בקבוקים.

ב. בני הזוג נתניהו שילמו צ’ק של 4,000 ש”ח כסוג של כופר, ארבע שנים לאחר שהחלו בנוהל הזה.

השאלה האם הסכום ששילמו בני הזוג מספק נותרת פתוחה. ישנה גם טענה שהמדובר היה בהונאה נרחבת יותר: שבני הזוג נתניהו דיללו את האספקה של בקבוקי שתיה רגילים והעדיפו להזמין הרבה יותר בקבוקים קטנים, משום שעל בקבוקי פלסטיק אין פקדון ועל בקבוקים קטנים מזכוכית דווקא יש, ושהם עשו סיבוב נאה על קופת המדינה; ושלמעשה הסכומים המדוברים הרבה, הרבה יותר גדולים. זו טענה שמצריכה חקירה, והיא מגיעה מאדם – אב הבית לשעבר של בית ראש הממשלה, מני נפתלי – שתובע כעת את בני הזוג, ולכן יש לנהוג בה בזהירות.

אבל שוב, יש עובדות: בני הזוג נתניהו גבו פקדון שהגיע למדינה, באלפי שקלים לפחות, והשתמשו לשם כך בעובדי מדינה.

התקשורת הישראלית התייחסה לכך כ”עוד פרשה של שרה נתניהו,” וכרגיל, זו טעות. זו לא פרשת שרה נתניהו. זו פרשת בנימין נתניהו.

גם אם לא נתייחס לטענה של נפתלי, על פיה נתניהו היה עד לדרישות המחזור של אשתו, שכן זו איננה מוכחת, יש עובדה שאין עליה עוררין: הצ’ק שנשלח למדינה על סך 4,000 ש”ח מגיע מחשבון הבנק המשותף של בנימין ושרה נתניהו. קשה מאד להאמין שנתניהו לא היה מודע לכך שמחשבון הבנק שלו יוצא צ’ק כזה.

נזכיר שוב: כמו בפרשת ליליאן פרץ, שהועסקה בתנאים המנוגדים לחוק על ידי חברת הארנק של בני הזוג נתניהו, נתניהו ב.ש., נתניהו חייב היה לדעת מה קורה. אז זו היתה חברה שהוא מנהל וצ’קים שהיא הוציאה, עכשיו אלו צ’קים שיוצאים מהחשבון המשותף שלו ושל אשתו.

האם אתם הייתם שמים לב לצ’ק שיוצא מחשבון הבנק שלכם, בסכום של 4,000 ש”ח? האם הייתם שמים לב שנכנס אליו כסף? לא הייתם תוהים מה המקור שלו? ראש הממשלה צריך להחליט האם הוא רוצה לתאר את עצמו כמנותק, שאין לו מושג איך מה קורה בחשבון הבנק שלו, או כשותף שקט להונאה של המדינה.

אבל, כמובן, מה שנתניהו יעדיף לעשות הוא להפיל את התיק על אשתו. הוא יעמוד בפרצוף עגום מול המצלמות ויאמר שלא יעלה על הדעת שיתקפו את אשתו. “הפנו את האש אלי,” הוא יאמר בפרצוף מיוסר, ויקווה שנשכח שיום קודם הוא העלה תמונות של אשתו עם חיילים כחלק מתעמולת הבחירות שלו. ויותר מדי אנשים ישתכנעו שוואלה, לא צריך להטפל לאשתו של נתניהו, אחרי הכל יש כל כך הרבה דברים נגדו עצמו.

ואף אחד לא ישים לב שהוא שותף מלא של אשתו בתרגילים האלה, שהוא נהנה מהם בדיוק כמוה, ושהוא אחראי להם בדיוק כמוה.

וכמובן, עולה היללה ש”זה קטנוני,” והרי רק אתמול הצליח נתניהו להביא למותם של שני חמושי צה”ל, אז מה אתם מתעסקים עכשיו ב-4,000 ש”ח. שאלה לי אליכם: היה ומס הכנסה היה משתכנע שהעלמתם ממנו 4,000 ש”ח, האם אתם חושבים שגם שם היו סוגרים את התיק כי “4,000 ש”ח זה קטנוני”? לא? אז למה אתם מניחים שמה שמבחינתכם הוא עבירה שדורשת חקירה, לא מצריך חקירה כלפי ראש הממשלה?

שנית, יש כאן סוגיה עמוקה יותר. בני הזוג נתניהו ניצלו עובדי ממשלה כדי לבצע את ההונאה הקטנה והבזויה שלהם. זה לא משהו שמדינה תקינה יכולה לעבור עליו לסדר היום. והמדובר לא רק בשליחת עובדים לגבות כסף ואחר כך לשלשל אותו לכיסם של בני הזוג: רוח המפקד של בני הזוג נתניהו הגיעה לדרגים הרבה יותר גבוהים. פרקליטות המדינה, למשל, נלחמה כארי כדי למנוע משרה נתניהו להעיד במשפט נגדה קודם לבחירות. למה? כי עדות כזו היתה מביכה את בעלה המועמד. ממתי הפרקליטות, שהתפקיד שלה הוא להגן על האינטרס הציבורי, הפכה למגינה הפרטית של בני הזוג נתניהו? כנראה מאז שווינשטיין הוא היועץ המשפחתי לממשלה.

את החבל הזה אי אפשר להחזיק בשתי הקצוות. אי אפשר לטעון בו זמנית ששרה נתניהו היא אדם פרטי ואז לשלוח את פרקליטות המדינה להגן עליה בבית המשפט. אדם פרטי גם לא נותן הוראות לעובדי מדינה, אבל זה בדיוק מה ששרה נתניהו עשתה.

כבר התרגלנו לכך שבני הזוג נתניהו לא משלמים על עצמם. התרגלנו לנרות ריחניים באלפי שקלים, לחשבונות מים מופקעים, לגלידת פיסטוק על חשבון הציבור, לסיגרים בעשרות אלפי שקלים. מפרשת הסיגרים (מהכהונה הראשונה של נתניהו) גם הורגלנו בתרגיל שכאשר הפרשה נחשפת, נתניהו ממהר לשלם מכיסו ולטעון שהפרשה חוסלה. עכשיו אנחנו מתבקשים גם להעלים עין מהרקבון שבשימוש בעובדי מדינה כדי להונות את המדינה.

הגיע הזמן להפסיק לשתף פעולה עם השחיתות המתפשטת הזו, והשלב הראשון בכך הוא להפסיק לחשוב שהבעיה היא שרה נתניהו. הבעיה, כמו תמיד, היא בעלה. לשרה נתניהו אין קיום בלי בעלה. היא לא יכולה להתעמר בעובדי מדינה בלי ידיעתו והסכמתו. היא לא יכולה להשתמש בעובדי מדינה כדי להונות את המדינה בלי ידיעתו והסכמתו. היא לא יכולה לנסות לפצות בשקט את המדינה בלי ידיעתו והסכמתו. היא לא יכולה למנות חשב מטעם, “איש משלנו”, בבית ראש הממשלה בלי ידיעתו והסכמתו. שרה נתניהו היא כליא הברק של הנהנתן והמושחת שיושב בלשכת ראש הממשלה – אבל מקור השחיתות תמיד היה הוא.

וכן, יש המון סיבות לזרוק את נתניהו הביתה. חרחור מלחמה גרוע בלי ספק יותר מאשר השחיתות הזו. זו לא הסיבה להדיח אותו ב-17 במארס; זו רק אחת הסיבות. עליה אפשר להוסיף את הביזוי של מוסד ראש הממשלה, את העיסוק באיסוף בקבוקים כאילו האיש המשמש כראש הזרוע המבצעת בישראל הוא עוד עבריין קטן שמחטט בזבל. אם יש לנו כבוד עצמי, אם אנחנו מכבדים את המוסדות שלנו, נתניהו חייב לעוף ולו משום שביזה אותם.

וזה, כמובן, משהו שהפחדנים שמנהלים את הקמפיין של ה”מחנה הציוני” לא יעזו לומר. אז אמרו אתם: קדמו את הפוסט הזה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

הערה מנהלתית ב’: עדכנתי את עמוד ה”אודות” של הבלוג, שלא עודכן למרבה הזוועה כבר כמעט שש שנים.

(יוסי גורביץ)

ב-15 השנים האחרונות, תועמלניה של ישראל – ועיקר התעמולה שלה, ה-hasbara, תמיד מופנית פנימה – מנסים לטפח את הדימוי שלה כמדינת הייטק חדשנית. מכאן הומצא, בתחילת העשור הקודם, הביטוי "אומת סטארטאפ" (Startup Nation), וכתבי טכנולוגיה התחילו לדבר על הסקטור המצומצם מאד של עובדי ההייטק בישראל בכינוי המתפעם "סיליקון ואדי." אינספור כתבות דיברו על אנשי ההייטק כ"חוד החנית" של הכלכלה הישראלית, ה"קטר" לכאורה שלה, דיברו עליהם כמי שימשכו אחריהם את הכלכלה הישראלית כולה.

הכיצד, בהתחשב בכך שעל פי החישובים האופטימיים ביותר אנשי ההייטק מהווים כ-10% מכלל העובדים בישראל? ובכן, על פי תיאוריית כלכלת הוודו הידועה ככלכלת הזרזוף: אם ניתן הטבות לאנשי ההייטק, הם יצרכו יותר. כשהם יצרכו יותר, כל הכלכלה תצמח. אנשי הייטק מיהרו להודיע שיש בזה משהו, כי התנאים המופלגים של עובדיהם משרתים שורה של תעשיות ושירותים: חברות רכב, חברות מזון, יועצים לשלל מטרות מופרכות ומיותרות, ועוד.

כן, אין ספק שלתעשיית ההייטק יש את מי שמספקים לה את תוצרי הלוואי, כמו גם כמה תעשיות טפילות. ספק אם די בכך כדי למשוך את הכלכלה הישראלית מן המצולות. השכר החציוני בישראל הוא כ-5,800 ₪. המשמעות היא שמחצית מן העובדים הישראלים מרוויחים פחות מכך. ההייטק הישראלי לא מייצג כלום.

יש, עם זאת, משהו משותף לעמק הסיליקון ולסיליקון ואדי: המיתוס על כך שהם בנו את עצמם במו ידיהם הוא שקרי, ושקרי במכוון. תחום ההתמקצעות האמיתי של חברות ההייטק הגדולות בארה"ב הוא העלמת מס חוקית. רובן ככולן משתמשות בתרגילים נוסח ה"סנדוויץ' ההולנדי" כדי שלא לשלם מס אמת. אפל, שמכניסה יותר מכולן, גם מצטיינת יותר מכל השאר בתרגילים שלה: בשימועים שנערכו לאחרונה בסנאט התחוור שלמרות שהיא מצהירה שעשרות מיליארדים שלה נמצאים באיזו חברת קש שפתחה לצרכי הונאה באירלנד, בפועל הכסף מוחזק בבנקים בניו יורק. הוא רק רשום באירלנד. כשניסה לאחרונה ה-OECD להתמודד עם הבעיה הזו ולאלץ את חברותיו להעביר תקנות חריפות נגד תרגילי מס כאלה, בלמה ממשלת ארה"ב את המהלך. למה? כי לחברות הטכנולוגיה יש השפעה עצומה על הממשל באמצעות תרומות (לשתי המפלגות), זה למה.

בסיליקון ואדי לא משתמשים בתרגילים מסובכים כמו סנדוויץ' הולנדי. למה לשלם הרבה כסף ליועצי מס ממולחים כשאפשר להשען על אויביו המושבעים של הציבור, קרי פקידי האוצר? תרגיל אחד הוא תרגיל הרווחים הכלואים: האוצר נתן לחברות הענק לברוח עם 27 מיליארדים, כשלאורך כל הדרך הוא משקר על שיעור המס שהן משלמות. בהתחלה טענו שמדובר ב-7.9%, אחר כך נאלצו לרדת ל-3.3%, ולאחרונה למדנו שטבע, חברת התרופות שהועלתה על נס כדגל ישראלי, שילמה ב-2012 רק 0.3% מס.

זה תרגיל אחד. תרגיל אחר הוא הטבות המס שמחלקת המדינה. במשך שנים נלחמו באוצר כדי שלא לחשוף את המוטבים; השבוע הם נאלצו, בחירוק שיניים, לחשוף חלק ממקבלי הטבות. חלק – רק את החברות הציבוריות. רשימת החברות הפרטיות שמקבלות הטבות מס מהמדינה עדיין חשאית. למה? באוצר אומרים שזה כדי "לא לפגוע באסטרטגיה" שלהן.

שתלך האסטרטגיה שלהם לחפש את החברים שלה. אם אתה מקבל כסף מהמדינה, אתה לא יכול להחביא את זה מהאזרחים שנתנו אותו. בין החברות הפרטיות שקיבלו הטבות מס מהמדינה – הטבות שאנחנו לא יודעים עדיין כמה הן – אפשר ככל הנראה למצוא את חברת ישקר. זוכרים אותה? ההיא שכשהיא נמכרה לבאפט אמרו לנו שהעסקה תכניס למדינה המון מסים? אז כנראה שהרבה פחות.

אבל בואו נסתכל רגע על החברות הציבוריות שקיבלו הטבות מס. אפשר למצוא שם את החשודים הרגילים – בז"ן וכיל של האחים עופר – אבל גם את טבע, שבין 2006 ו-2011 קיבלה הטבות בשווי 11.77 (!) מיליארדי שקלים מהמדינה, ואת חברת ההייטק הישראלית צ'ק פוינט, שהצליחה לגרום למדינה לוותר לה על מסים בשווי 1.649 מיליארדי שקלים. סך הכל, בשש השנים הללו חמש החברות הציבוריות שזהותן נחשפה הצליחו לקבל הטבות מס בשווי 16 מיליארד שקלים. הוסיפו לזה את 27 המיליארדים של הרווחים הכלואים, ואתם מקבלים סכום נאה למדי של 43 מיליארדי שקלים. אם זה נראה לכם דומה באופן חשוד לסכום של הגרעון, שנע סביב כ-40 מיליארדי שקלים, זה כנראה לא מקרי.

הזעם הציבורי עוד לא הספיק להתעורר, וגיל שוויד, מנכ"ל צ'ק פוינט, כבר מיהר לאיים על האוצר. "זה שאנחנו בוחרים למקם את מרכז הפעילות שלנו כאן זה לא מובן מאליו," אמר בעת הצגת הדו"ח הרבעוני של החברה שלו. או, במילים אחרות: סיליקון ואדי נחמד יש לכם כאן, לא חראם שנלך מפה? חמוד מצידו.

שוויד, ורבים מבני מעמדו – עסקת אינטל הידועה לשמצה עדיין זכורה – סבורים משום מה שהציבור הישראלי צריך לשלם להם כדי שיעבדו. תשתית לא צומחת מאפס: חברה שרוצה לפרוח צריכה משק יציב, משטרה מתפקדת, בתי משפט שיודעים לעשות את העבודה שלהם, אספקת חשמל יציבה, ומערכת חינוך שמצליחה להעמיד בוגרים ששווים משהו.

כל אלה עולים מסים. השופט אוליבר וונדל הולמס אמר בשעתו ש"אני אוהב לשלם מסים. אני קונה בהם תרבות." אזרחות טובה צריכה להתחיל בתשלום מס אמת. אבל מי ילמד אותנו את הלקח הזה? שר האוצר, שהקים חברה כדי להתחמק בדיוק מכך? ראש הממשלה, שהקים עם אשתו את "ב.ש. נתניהו" לפני שנים ארוכות?

הסיליקון ואדי הישראלי, כמו המקור שטוף תאוות הבצע מקליפורניה, חושב שהציבור צריך לעבוד בשבילו ולממן אותו. כי זה בדיוק מה שקורה כשצ'ק פוינט מקבלת הנחת מס מסיבית, בעוד שמוסך, מכולת שכונתית או סתם פרילאנסר צריכים לשלם את מלוא המס. הציבור הישראלי הכללי הוא שיסבסד את הרווחים של בעלי חברות ההייטק וההנהלה שלהם. הוא זה שישלם מכיסו על התשתיות שהן צורכות, בזמן שהחברות מתחמקות מלשלם את חובתן. יש להבהיר: הכוונה היא לא לרוב הגדול של עובדי ההייטק הישראלים, שיש להם קשר לציבור הכללי, אלא לשכבה המצומצמת שמנהלת את החברות הללו וסוחרת בהן, שהתנתקה ממנו מזמן – אותה שכבה שמקבלת את הרוב המוחלט של הרווחים.

למה זה כדאי לנתניהו, לפיד ובכירי האוצר? מאד פשוט. הם מסתובבים באותו המילייה החברתי של ההנהלה. הם לא מכירים אנשים אחרים. בכירי האוצר עוד יהיו יום אחד סמנכ"ל לענייני כלום בחברה שהם העניקו לה פטור חשאי ממסים – וכשהוא חשאי, אנחנו אפילו לא נוכל לדעת על ניגוד האינטרסים הזה. כשהם יעברו אליה, הם יקבלו משכורת טובה בהרבה מזו של מהנדס תוכנה מן השורה, שיוצר את המוצר האמיתי. הם בהנהלה, אחרי הכל, והם שם לא בשביל היכולת שלהם – טרם זוהתה כזו; ראו את מקרה המבחן של ניר גלעד – אלא בשל הקשרים והנסיון שרכשו על חשבון הציבור. במילים אחרות, הון-שלטון נקי.

וכל המיליארדים החסרים האלה אומרים לא רק שאנחנו מסבסדים את גיל שוויד ודומיו; הם אומרים שרמת השירותים בישראל צונחת. כי האוצר לא רק מעלה את המסים על העובדים, הוא גם מקצץ בעקביות בשירותים. הוא מקצץ בתשתיות, בחינוך, במשטרה; הוא מסרב בעקביות להגדיל את מספר השופטים ותורם בכך לדחיקת מערכת המשפט לאחור; הוא נלחם מלחמת מאסף נגד תחבורה ציבורית ובניית תחנות חשמל. בקיצור, הוא עושה הכל כדי להפוך את ישראל למדינה שתוך זמן לא רב כלל לא תהיה אטרקטיבית לחברות הייטק.

אפשר היה לצפות, במצב כזה, שחברות הייטק ישראליות יעמדו בראש החזית נגד הנסיון להפוך את החברה הישראלית לכזו שמפורדת לאטומיה, לכזו שבה משגשגים רק אלו שיש להם – או, אם לדייק, אלו שניתן להם. אבל מהיותן מוטבות מובילות של המדיניות הזו, ומתוך התפיסה הליברטריאנית המובנית אצל הרבה מאד אנשי הייטק – השקר הנוצץ של התנגדות לכל פעולה ממשלתית בעודך נשען על תמיכה ממשלתית מסיבית או נהנה מהעלמת עין ממשלתית מהעלמת המס שלך – הן משתפות איתה פעולה, ותורמות בכך את חלקן לקריסת החברה הישראלית.

ועוד דבר אחד: ביממה האחרונה, קיבלנו שני תזכורות למשטר שתחתיו אנחנו חיים. המקרה הראשון היה זה שבו רשות השידור ביטלה במפתיע פרסומת על כתבה לא מחמיאה שעסקה בשרה נתניהו; רשות השידור נשלטת על ידי הזוג הקיסרי כבר די הרבה זמן, הרבה באמצעות יואב הורוביץ, מי שהיה איש הקשר גם עם "אם תרצו." במקרה השני, אנחנו למדים שהקריין באירוע הפתיחה של המכביה נזף בקהל על כך שלא קיבל בהתלהבות מספקת את הזוג הקיסרי. נמסר ששגרירות צפון קוריאה שוקלת תביעת הפרת זכויות יוצרים נגד בני הזוג נתניהו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

האמת, אין מי יודע מה טעם להתלונן על התנהלותו של בנימין נתניהו. זה טיבו, ואנחנו הרגלנו אותו.

לשכת ראש הממשלה מצאה את עצמה בסערה כפולה בשבוע האחרון. תחילה הגיעה פרשת המיטה בטיסה ללונדון, שעלתה למשלם המסים כחצי מיליון שקלים. לשכת נתניהו מיהרה להודיע שהיא לא ידעה שזה המחיר, שהיא לא נתנה את ההוראה, ושבכל מקרה זה לא יחזור על עצמו.

וואלה. בשנת 2010, דרשה משפחת נתניהו – איכשהו, הנסיעות של נתניהו תמיד כוללות את המשפחה – שיארגנו לה מיטה זוגית בטיסה לפריז וקנדה, בעלות נוספת של שני מיליוני שקלים. התירוץ אז היה שלראש הממשלה מחכה יום עבודה כשהוא חוזר לארץ. ב-2011, כשטס לברלין, דרש נתניהו שיותקן לו חדר שינה במטוס, לצרכי טיסה של ארבע שעות. התירוץ אז היה שיש לו יום פגישות ארוך. בשני המקרים הקודמים, הביקורת שככה, והתקשורת שכחה. השבוע חשף הצלם דוד רובינגר תמונה ישנה שצילם, של ראש הממשלה בגין, כשזה ישן מצונף על שני מושבי מטוס בטיסה לא קצרה לארה"ב. כנראה, העיר רובינגר אירונית, שהוא לא ידע מה מגיע לראש ממשלה אמיתי. יש להניח שימי העבודה של בגין, שבכל זאת היה מעורב בכמה אירועים לא פשוטים כמו הסכמי קמפ דיוויד ומלחמת לבנון הראשונה, לא היו קלים יותר מאלה של נתניהו. ראוי גם לציין שבגין היה מבוגר באופן ניכר מנתניהו. האחרון, אחרי הכל, היה רק ילד כשחשב שהוא רואה חיילים בריטים בירושלים, אותם לכאורה ראה שנה אחרי שבגין והארגון שבראשו עמד סיימו את המאבק נגדם.

הסערה השניה הגיעה אחרי שאזרחית אמיצה, אוריאן ויצמן, הצליחה לאלץ את משפחת נתניהו להסגיר את המידע על ההוצאות של מעון ראש הממשלה. המשפחה נלחמה בשיניים כדי למנוע את חשיפת המידע הזה, והנושא הגיע לבתי המשפט. התוצאה ברורה: ההוצאות של מדינת ישראל על כלכלת משפחת נתניהו זינקו בין 2009 ל-2012 בשיעור של 80% (!). הוצאות האירוח היו ב-2009 כ-240 אלף דולרים; ב-2012 הם עלו ל-480 אלף. הוצאות הנקיון – בבית שבעבר התלוננו עליו שהוא קטן מדי לצרכי ראש הממשלה – קיפצצו בעליצות מ-553 אלף ₪ ל-1.2 מיליוני שקלים.

עמותת "שישים ואחת" ציינה שמשפחת נתניהו מוציאה יותר ממאה אלף שקלים בחודש על נקיון, בזמן ש-85 אלף משפחות לא מסוגלות לשלם את חשבון המים שלהן. הנתון המרשיע באמת הוא שמשפחת נתניהו מוציאה מדי חודש כ-5,800 ₪ על איפור – בזמן שהשכר החציוני הוא 5,812 ₪. חשבו רגע על הנתון הזה.

וכל זה לא חדש. ידענו את זה. מי שעקב אחרי משפחת נתניהו לאורך השנים, ידע על מנהגו של בנימין נתניהו לא לשלם במסעדות. ידענו על הסיגרים שהוא עישן על חשבון הציבור בקדנציה הראשונה, עד שהנושא נחשף בתקשורת והוא הורה להפסיק את המנהג. ידענו – מאז החשיפה של רביב דרוקר – על האופן שבו נתניהו ורעייתו היו כל כך צייקנים, עד שכאשר היו יוצאים על חשבון נדיבים לצרכי "הסברה" – נופש מוסווה לא רע – הם התעקשו לא רק ללון במלונות היקרים ביותר, הם גם הטיסו את הכביסה המלוכלכת שלהם לחו"ל כדי להשתמש בשירותי הכביסה של המלונות. נתניהו הגיש תביעת דיבה. אחר כך הוא גם מחק אותה. ידענו גם על הגלידה. משפחת נתניהו מתנהלת בשיטת מצליח: היא לוקחת מה שהיא יכולה, ואם תופסים אותה ויש רעש, היא מעמידה פנים שהיא מחזירה. עד הפעם הבאה שבה היא יכולה לטרוף עוד קצת מכספי הציבור.

הבעיה היא לא רק הנהנתנות, לא רק הניתוק מן הציבור (על כך כתב יפה כאן שלום בוגוסלבסקי), אלא העובדה שזו, חד וחלק, שחיתות. הביזה הזו מלווה שוב ושוב בשקרים. נתניהו יודע היטב שמה שהוא עושה לא תקין, ופעם אחר פעם הוא משקר לציבור. פרשת המיטה – שלוש מיטות, שלוש טענות שהמקרה לא יחזור על עצמו – היא דוגמא מובהקת.

אבל זו שחיתות בעיקר משום שבעוד נתניהו ומשפחתו בולעים מכל הבא ליד מתקציב הציבור, בשיעור שאף ראש ממשלה אחר לא העז להתקרב אליו, הם מקצצים את התקציב לשאר המדינה. הם מטילים גזירות על האזרחים בזמן, כפי שכתב שלום, שהם מוציאים מכספנו את התקציב החודשי של ריקי כהן. בזמן מערכת הבחירות, טען נתניהו שאין שום בעיה, שאין שום משבר, ושלא תהיה עליית מסים אחרי הבחירות. באוקטובר האחרון – זה מאד שווה צפיה – תקף מופז בכנסת את המדיניות הכלכלית של נתניהו וטען שהיא יצרה גרעון של ארבעים מיליארד שקלים. נתניהו והסנצ'ו פנשו שלו, יובל שטייניץ, התפקעו אז מצחוק. נתניהו שלח את מופז לבדוק את הנתונים.

כלומר, אחת מן השתיים: או ששר העל לענייני כלכלה נתניהו – זה היה התפקיד שלו אז, אם כי הוא ולשכתו עושים מאמצים ניכרים להשכיח את העובדה הזו – לא ידע מה עומק הגרעון, ואז הוא צריך ללכת הביתה בחרפה, או שהוא שיקר לכנסת, ואז הוא צריך ללכת לכלא. אין ברירה שלישית כאן. אני מתקשה להאמין שנתניהו לא ידע מה המצב האמיתי. הוא הרי הלך לבחירות כדי שלא יצטרך להגיש תקציב, אחרי שניסה את התרגיל המדהים של דרישה מחברות הקואליציה להסכים לתקציב שהן לא ראו (!).

אז נתניהו ידע מה מצבה הכלכלי של ישראל, ידע היטב; ובכל זאת העלה את תקציב האיפור שלו עד כדי כך שהוא משתווה לשכר החציוני במשק. זה לא מקרה, לא טעות; זה פשע מאורגן, ביזה מתוכננת של אוצר המדינה. ואם זה ייחשף, ידעו בני הזוג, הם ישחררו איזו הצהרה על אופס וזה לא יקרה שוב, ויסמכו על זכרונו הקצר של הציבור. במקרה הכי גרוע, כפי שאמרה אשת ראש הממשלה, הם ירדו מהארץ "ושהמדינה תישרף."

אז הגיע הזמן לשלוח את בני הזוג נתניהו למדינה אחרת, ולהציל את מה שנשאר ממקום שבוער גם ככה. מגיעים לנו שליטים אחרים. הגיע הזמן לשלוח את בני הזוג נתניהו להתעלק על מישהו אחר. אם הם נשארים פה, ולא מגורשים מכאן בזפת ונוצות, מגיע לנו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

אם חצי ממה שנטען כאן נכון, צריך להפיל את השלטון. ושוב. למה בנימין ושרה נתניהו לא תובעים את אלדד יניב על הוצאת דיבה?

(יוסי גורביץ)

נתחיל בגילוי נאות: אני מחבב את רועצת התקשורת החדשה של הזוג הקיסרי שלנו, אורית "שרה נתניהו היא מגה סלב" גלילי-צוקר, וזאת משום טינתי לכל המושג של המקצוע הזה, שמזכיר מאד את דבריו של אפלטון על הסכנה שברטוריקה, אם היא לא מלווה באמת; לגלילי-צוקר יש סיכוי לעשות לו את מה שעשה טום קרוז לסיינטולוגיה, קרי לחשוף את ערוותו.

גלילי-צוקר שוב היתה בכותרות לאחרונה – יועץ תקשורת שהופך להיות הסיפור, כמובן, הוא בעיה – והפעם היא גרמה נזק ניכר הרבה יותר לנתניהו ואשתו. היא אמרה לגלובס ששרה נתניהו מעורבת עמוקות בפעילות של בעלה, ולמעשה היתה מעורבת גם בכתיבת נאום הלמך (הזכויות שמורות לדורון רוזנבלום) הידוע כ"נאום בר אילן".

התוצאה היתה מריטת שערות רבתי בלשכת נתניהו. זאת משום שגלילי-צוקר חשפה את העובדה שבמשך שנים, הלשכה שיקרה בעקביות וטענה שלגברת אין שום חלק בניהול עבודתו של בעלה ושהיא בסך הכל פסיכולוגית ילדים צנועה, אמנם כזו שלוקחת חופשות חריגות ונוסעת עם בעלה לכל פגישת עבודה. "מה נגיד עכשיו," ייללו שם, "ששיקרנו בכל פעם שאמרנו שהיא לא מתערבת ושהיא כפסיכולוגית לא התערבה?" נתניהו עצמו הודיע שהוא ידרוש מגלילי-צוקר (ניחוש: היא לא תחזיק בתפקידה זמן רב) לתאם בעתיד את התוכן של ראיונותיה עמו מראש, אבל לשכתו סירבה להגיב על השאלה האם שרה נתניהו אכן מעורבת בכתיבת הנאומים שלו. מה שאומר שמה שהסיחה גלילי-צוקר לפי תומה הוא ככל הנראה האמת.

בכל מדינה נורמלית, חשיפת העובדה שראש הממשלה ולשכתו שיקרו לציבור בעקביות, ודאי בנושא רגיש כמו זה של השפעת אדם לא נבחר וחסר כישורים כמו שרה נתניהו על מדיניות הממשלה, היתה גוררת משבר פוליטי. לא בישראל: חשיפת העובדה שבנימין נתניהו לא מסוגל להפסיק לשקר מעוררת לכל היותר פיהוק. זה "כלב נשך אדם" מובהק.

האמת היא, ששרה נתניהו סיפקה לנו לאחרונה סיבה טובה לשערוריה פוליטית, כאשר ייבבה, בראיון הנורא ההוא בערוץ השני – הבנתי שאנשים שצפו בו נאלצו להתמודד עם הדחף לעשות בעצמם מעשה אדיפוס – ש"אף אחד לא משלם על הטיסות שלו". אני לא יודע איפה חיה הגברת, אבל אני, כמו רוב האוכלוסיה, משלם על הטיסות שלי. רגע המארי אנטואנט הזה של נתניהו היה צריך להפוך לרגע הבסטיליה של כולנו. אם זה לא קרה, ואם העובדה שלשכת נתניהו לא מצטנפת כשנחשפים שקריה אלא לכל היותר רוטנת על כך, צריך לתהות אם עדיין יש כאן בכלל ציבור פוליטי – כלומר, לא כזה שיש לו דיעות (דיעות יש לכולם), ולא כזה שמוכן לקטר, אלא כזה שמוכן לפעול.

צריך לזכות את נתניהו מהאשמה של יצירת היאוש מן הפוליטיקה. בכך אשמים שלושת הציניקנים הגדולים של הפוליטיקה הישראלית: אריאל שרון, אהוד אולמרט ובמידה פחותה יותר אהוד ברק. שרון ניהל במשך שנים פוליטיקה שהתעלמה מהציבור, אפילו מהציבור שלו (משאל מתפקדי הליכוד בשאלת הנסיגה מרצועת עזה, למשל); ספק אם היה מישהו שגרם נזק גדול כל כך לפוליטיקה הישראלית כמו אהוד אולמרט: התעקשותו להשאר כראש ממשלה שנתיים וחצי אחרי כשלונו במלחמת לבנון השניה ואחרי שהציבור בחל בו, העובדה ששום דבר פרט לחקירה פלילית לא הוציא אותו מלשכת ראש הממשלה, אמרה יותר מכל דבר אחר שאין טעם לנסות לחתור לשינוי בישראל. על אהוד ברק, האיש שנשאר בתפקידו למרות שהתמיכה הציבורית בו נמוכה מים המלח, מיותר להשחית מילים.

ועדיין. העובדה שהציבור מסכין עם כך שמשקרים לו, ושעל השקרים הללו אין צורך לשלם שום מחיר, משחיתה את מה שנשאר מהפוליטיאה הישראלית.

ועוד דבר אחד (שניים, בעצם): לימור לבנת אמרה בהלוויית אחיינה שחוסל בעת פריצה לשטח פלסטיני ש"אחייני נקרא על שם שלמה בן יוסף, שמסר את נפשו על ארץ ישראל". שלמה בן יוסף היה טרוריסט איש אצ"ל, שהשליך רימון על אוטובוס עמוס בנוסעים פלסטיניים. הוא נתפס, הורשע והוצא להורג. טוב לדעת ששרת התרבות הישראלית מתרפקת על הטרוריסטים מבית ישראל סבא.

יש ארגון טרור שלומיאלי בשם "לוחמי ציון", שלאחרונה מישהו החל לשלוח בשמו מסרוני איום ולנהל שיחות איום עם פעילי שמאל. כמה לא מפתיע, אם כן, שמנהיגו של הארגון ההו-כה-פטריוטי הזה הוא תמיר סאסי, פטריוט כה דגול עד שבשירותו הצבאי פינטז את חטיפתו שלו-עצמו על ידי פלסטינים. בפנטזיה ההיא, כמובן, הוא יצא וידו על העליונה. הרקע הקרבי מאד הזה בטפילת עלילות שווא הכשיר אותו להנהגת ארגון עם שם מחייב שכזה.

(יוסי גורביץ)