שרה היא לא הסיפור
גברת שרה נתניהו, כפי שהיא דורשת שיכנו אותה, עמדה השבוע בלב עוד שערוריה – הפעם בעקבות התלונה על כך שהיא מתנהגת כלפי המטפלת הנפאלית של אביה, טארה קומרי, כמו בהמה גסה במיוחד: לא רק שהיא נמנעה, במה שנראה כבר כמו שיטה, מלשלם לקומרי את הכסף המגיע לה, היא גם כינתה אותה, על פי התלונה, "זבל נפאלי". על משקל זה, אפשר ואולי גם צריך להגדיר את הגברת כזבל ישראלי. הגברת הביאה לפיטוריה של קומרי לפני מספר ימים, רשמית בגלל תקרית שאירעה בינואר השנה.
רגע, אם התקרית הזו היתה חמורה כל כך, מדוע נעזרה הגברת בשירותיה של קומרי במשך שבעה חודשים ויותר? אה, זה פשוט: בגלל שבעובדים זרים קל הרבה יותר להתעמר. הם מפחדים הרבה יותר להתלונן, ויש לזה סיבה טובה. זוכרים את תרגיל היח"צ של הגברת, כשהצטלמה לפני כשבוע עם ילדה שעמדה לפני גירוש? ובכן, עם פיטוריה של קומרי, גם היא צפויה לגירוש. כנראה שהפעם, כשאי אפשר – בעצת רועצת תקשורת – לגרוף אהדה ציבורית, זה בסדר לגרש.
אבל, שוב, שרה נתניהו – בהמה גסה ככל שתהיה – היא לא הסיפור. היא משמשת, אם כבר, ככליא ברק עבור בעלה. העובדה שנתניהו ניצל את שירותי הדוברות של לשכתו – בהפשטה קלה, כולנו שילמנו עבור שירותי הדוברות של הגברת השבוע – עד שננזף, במאוחר, על ידי היועץ המשפטי, חשובה הרבה יותר, אבל גם היא לא לב העניין.
בנימין נתניהו ושרה נתניהו, נזכיר, הם לא סתם אזרחים משלמי מסים: הם מנהלים חברה, נתניהו ב.ש. שמה. כששרה נתניהו מלינה שכר, או משלמת פחות משכר המינימום, היא עושה את זה בשמה של חברה שבה בעלה הוא שותף בכיר. כדי שנתניהו לא יידע על העבירות האלה על חוקי העבודה, הוא צריך להפגין מידה רבה מאד של עיוורון מרצון.
למה, בעצם, לנתניהו ולאשתו יש חברה? הקמת חברות עבור אנשים פרטיים שאינם בעצם חברה אלא רק משתמשים בה כמקלט מס הפכה לנפוצה מאד בשנים האחרונות. יש לכך סיבה פשוטה מאד: בישראל של נתניהו, חברה משלמת פחות מס משכירים. אחת מאבני היסוד של המדיניות הכלכלית של נתניהו – זו שהצליחה כל כך בצוג – היא הורדת מס החברות.
המינימום של אחריות חברתית הוא תשלום מסים. בני הזוג נתניהו, וזה לא יפתיע אף אחד, לא אוהבים לשלם – מסים או סתם עבור אירוח במלון או ארוחה במסעדה. מדובר ככל הנראה בפוליטיקאי היחיד ביקום הנודע שנוסע לחופשות עם מזוודות מלאות בכביסה מלוכלכת, כדי ליהנות משירותי הניקוי היבש של מלונות יוקרה. הקמת חברה כמקלט מס היא, בלי ספק, תרגיל חוקי מצד מי שרצה להיות שר האוצר של איטליה ומי שאמרה שמבחינתה ישראל יכולה להשרף, אבל היא מסריחה כמו הכביסה הבינלאומית שלו. נבחרי ציבור לא אמורים להתנהג כמו טייקונים. מותר גם לתהות מדוע מי שטוען שוב ושוב שיש להוציא את הישראלים לעבודה בלתי מתגמלת, ושיש להפסיק את ייבוא העובדים הזרים, דווקא הוא מעסיק בביתו עובדת זרה. שוב: חוקי, אבל מסריח. אשתו של קיסר אמורה להיות נקיה מחשד.
כשבנימין נתניהו שותף – פעיל או סביל, במישרין או בעצימת עיניים – להלנת שכרם של עובדים, כשהוא אחראי לתשלומים הנמוכים משכר המינימום, לפגיעה בזכויותיהם ואולי אף להתעללות בהם, הוא מראה באופן הברור ביותר מה הוא חושב על עובדים מן השורה. עד כה השאלה הזו לא הופנתה אליו. הגיע הזמן לשאול אותה.
מחר בערב תהיה לכם ההזדמנות לשאוג את השאלה עם המוני ישראלים, ולהבהיר לזוג המלכותי שזמנם עבר. אם לא מחר, אימתי?
(פוסט על דו"ח פאלמר – ביום ראשון או שני. רוצה לסיים לקרוא אותו.)
ועוד דבר אחד: בימים האחרונים יש התעסקות בלתי פוסקת בעברה הבלתי צבאי של דפני ליף. על כך צריך, שוב, להזכיר שאין דבר כזה, "משתמטים": יש רק אנשים שהצבא החליט שהוא לא רוצה בשירותם. מן הראוי להזכיר שבישראל אין מערך מסודר של שירות לאומי, ושזה הקיים מיועד בעיקר לצעירות דתיות. ואם מזכירים את עברה של ליף, אולי ראוי להזכיר גם את עברו הצבאי של האיש שהודיע לרופאים המתפטרים שהוא לא מכיר בהתפטרות שלהם, תא"ל במיל' ד"ר חזי לוי. ליף אולי לא שירתה בצה"ל, אבל בניגוד ללוי, היא גם לא עשתה ניסויים רפואיים בחיילים ולא הגנה עליהם.
(יוסי גורביץ)
