החברים של ג'ורג'

בסוף השבוע, פרצו חמושים לביתו של עיסא עמרו, תושב חברון, שעה שזה התיישב לארוחת האיפטר. הם כיוונו נשק אליו ואל בני ביתו, ותפסו עמדות ירי. הם ניפצו כלים ואיימו על בני הבית. אחר כך הם יצאו. עיסא עמרו לא היה חשוד בדבר. הפשיטה על ביתו היתה תרגיל – תרגיל שהחמושים מבצעים לעתים קרובות, למרות התחייבויות שלא לעשות כן. קבוצה של חמושים לשעבר, המכונה "שוברים שתיקה," ציין ביבושת שלפעולות האלה יש פן נוסף, מעבר לאימונים: הטלת אימה על התושבים. במונחי החמושים, הם קוראים לכך "לייצר תחושת נרדפות בקרב האוכלוסיה הפלסטינית."

החמושים השתייכו לארגון הטרור החזק והוותיק ביותר במזרח התיכון, שמוכר לציבור בשם צבא הגנה לישראל (צה"ל). השופר שלו, אחד הדוברים הפחות אמינים במרחב, מסר בתגובה ש"האירוע המדובר ייבדק והנהלים יחודדו."

מוקדם יותר השבוע, בתגובה לפציעתה של דוברת בצלם שרית מיכאלי על ידי חמושיו, לא היה הדובר מוכן לומר אפילו את זה. מבחינתו, ירי לעבר צלמת שעומדת מן הצד היה סביר, והוא "לא מצא בעיה" בהתנהלותם. והאמת, דובר צה"ל צודק: ירי בפעילי זכויות אדם ומפגינים שלווים הוא בדיוק הסיבה שהוא פורש חוליות טרור בשטח. זו עיקר מלאכתם של אנשיו כבר יותר מ-30 שנה.

בסוף השבוע, הורה ראש הזרוע האזרחית של צה"ל, בוגי "משה" יעלון, על הפסקת שיתוף הפעולה האזרחי עם האיחוד האירופי בשטחים הכבושים. בכך אימץ יעלון רשמית את ההגיון של טרור ה"תג מחיר": על פעולה דיפלומטית כנגד ממשלת ישראל, היא תגיב בפגיעה באזרחים פלסטינים חפים מפשע. אבל, כמובן, זו לא פעולת הטרור הראשונה של צה"ל.

* * * *

ההיסטוריה של צה"ל כארגון טרור מתחילה מוקדם מאד, בשנות השלושים המאוחרות, כשיצחק שדה הורה ליגאל אלון הצעיר לירות כדור לעבר חלון מואר של פלסטיני. המטרה היתה הטלת אימה, להבהיר שבשטח יש גם חמושים יהודים, לא רק חמושים פלסטינים. כעבור כעשור, שדה ואלון יהיו גנרלים בצה"ל, ויפקחו על טיהור אתני בשטחים שייכבשו על ידיו.

ההיסטוריה של צה"ל בשנים שמיד לאחר 1948 היא לא כזו שמרבים לדבר עליה. בניגוד למה שנהוג לחשוב, הוא לא היה ארגון מוערך במיוחד. הוא התקשה למשוך אליו קצינים. מי שהלך לקצונה הוגדר כמי ש"חתם קבר." כבר ב-1948 היה שיעור גבוה של מתחמקים מגיוס עד עריקים – שיעור שלא צוין מעולם רשמית אבל בן גוריון העריך אותו ביומנו כגבוה מ-40%. ב-1948 נערכה הפשיטה הראשונה של המשטרה הצבאית על תל אביב, בנסיון למצוא את בשר התותחים שהתעקש שלא להרוג וליהרג, למורת רוחה של ההנהגה הציונית. המצעד הראשון של צה"ל, כידוע, הוא "המצעד שלא צעד." הרמטכ"ל השני התפטר מתפקידו אחרי שבן גוריון הודיע על קיצוץ תקציב הצבא (לשם שינוי, בן גוריון צדק). המוראל בצבא היה על הקרשים.

הצבא מצא לעצמו אתוס חדש במסגרת מה שכונה "פעולות התגמול." במונח מדויק יותר, פעולות הנקמה. הן בוצעו בעיקרן על ידי יחידה 101 ואחר כך חטיבת הצנחנים. אחת הראשונות שבהן, פעולת קיביה, גבתה את חייהם של ×›-69 אזרחים. אף שבעיקרן היו הפעולות מכוונות כנגד מטרות צבאיות, החמושים לא היססו להרוג אזרחים ולפוצץ בתים אזרחיים. הטרור ×”×–×” ×”×™×” מדיניות רשמית של צה"ל ושל הזרוע האזרחית שלו, ושר הבטחון דאז, בן גוריון, הלך לכנסת אחרי הטבח ושיקר לה ש"אף יחידה לא נפקדה מבסיסה", וטען שהטבח בוצע על ידי "חקלאים ישראלים זועמים." בכך הודה בן גוריון במשתמע בכך שמדובר לא בפעולה צבאית אלא בסוג של פעולת טרור, שהצבא לא יכול לקחת עליה אחריות ישירה. כחלק מהפסיכופתולוגיה המשונה שלו, הוא טרח לחזור על השקר ×”×–×” – שאף אחד לא קנה, ושהוביל להתפטרות אחד משגרירי ישראל – גם ביומנו. החמושים והקצינים המעורבים בטבח לא נענשו; להיפך, הם קודמו. הם ביצעו את מה שציפו מהם.

אחד החמושים המצטיינים של יחידה 101 ואחר כך הצנחנים ×”×™×” מאיר הר ציון. בסוף 1954, נרצחה אחותו של הר ציון, שושנה, על ידי בדואים. הר ציון אסף כמה מחבריו ליחידה ויצא למסע נקמת דם, בו רצחו החמושים ארבעה בדואים. על פי כמה עדויות, מפקד היחידה שרון הוא ×–×” שמסר להר ציון את הנשק שבו בוצע הרצח. בלחצם של הרמטכ"ל דיין ושר הבטחון בן גוריון, לא הועמד הר ציון לדין. רק פציעה מאוחרת יותר מנעה מהר ציון להתקדם בסולם הדרגות. חלקו של שרון בפרשה גם הוא לא מנע את קידומו. עד היום, נחשב הר ציון – שמאוחר יותר ×™×”×™×” אחד ממקימי סיירת מטכ"ל – לאחד הלוחמים הנערצים של צה"ל.

פחות או יותר באותה התקופה, הפעיל המודיעין הצבאי חוליות טרור במצרים. כחלק מהמבצע – שזכה לכינוי "עסק הביש" משום שהטרוריסטים נתפסו ובאו על עונשם – גייסה יחידה 131 של המודיעין הצבאי שורה של מחבלים מקרב היהודים במצרים, והם הטמינו מטענים בתאי דואר, בספריות האמריקאיות בקהיר ואלכסנדריה, ואחר כך גם בבתי קולנוע. המטרה היתה לגרום לבריטים ולאמריקאים להאמין שהמשטר במצרים בלתי יציב ויש להפיל אותו. עד היום לא ברור האם הפעולה בוצעה בהוראת ראש אמ"ן או בהוראת הזרוע המדינית; די ברור שראש אמ"ן, בנימין גיבלי – מי שכקצין צעיר יותר היה אחראי להוצאה להורג השגויה של מאיר טוביאנסקי – זייף מסמכים ונתן הוראות לשקר בנושא. אם אתם נתקלים ברחבי ישראל ברחובות שנושאים את השם הסתום "קדושי קהיר," דעו שהם מתייחסים לטרוריסטים שהוצאו להורג במצרים. הם הפכו לקדושים.

* * * *

בין פעולת טרור אחת לאחרת, התעמת צה"ל גם עם כוחות סדירים. כחלק מקנוניה עם הכוחות הקולוניאליסטיים השוקעים צרפת ובריטניה, כבשו החמושים באוקטובר 1956 גם את רצועת עזה. בישראל גופא בוצע טבח כפר קאסם, שמתועד היטב. טבח שמוכר פחות הוא זה שליווה את כיבוש הרצועה.

על פי דו"ח מיוחד של האו"ם, רצחו החמושים הישראלים כ-275 פלסטינים בשלישי בנובמבר, עם כיבוש חאן יונס. 140 מהם היו פליטים ו-135 תושבי המקום. על פי אותו הדו"ח, טבחו החמושים ב-12 בנובמבר – אחרי סיום הקרבות – בכ-111 פלסטינים ברפיח, שכ-103 מהם היו פליטים. יש לציין שבאותה התקופה, קודם להתערבות של אייזנהאואר, הזרוע המדינית של צה"ל האמינה שהיא תוכל להמשיך ולשלוט ברצועה. בן גוריון אפילו הכריז בכנסת על הקמת "מלכות ישראל השלישית." לא מרבים לדבר על הפאדיחה הזו היום. אף מחקר ישראלי על הטבח הזה לא התפרסם, וכמובן שאף אחד לא הועמד לדין, אבל בהתחשב בהיסטוריה של צה"ל מותר להעריך שהוא בוצע, בין השאר, כדי להטיל אימה על האוכלוסיה כדי שאפשר יהיה להמשיך ולשלוט בה בקלות.

מספר שנים לאחר כיבושה השני של הרצועה, ב-1970, הורה שרון להקים יחידה מיוחדת בשם "רימון", שמטרתה היתה לדכא את ההתנגדות הפלסטינית שכונתה על ידי הכובשים אורווליאנית בשם "טרור." מפקד היחידה, מאיר דגן, יעיד לימים שהיא הרגה עשרות עד מאות אנשים. שלל שמועות על אופי הפעולה של היחידה היה נפוץ במשך שנים רבות, ואף שהיא פורקה בפועל כבר לפני כ-35 שנים, ואף שמפקדים שיצאו ממנה התקדמו היטב, טרם נכתבה היסטוריה שלה. מעניין למה.

באותם השנים, נתקלו החמושים בבעיה רצינית: צבא מצרים התחפר על גדות התעלה והחל לנהל נגדם מערכה יקרה ויעילה, שזכתה לכינוי מלחמת ההתשה. מאחר והחמושים לא הצליחו לעקור את הצבא המצרי מעמדותיו או לגרום לו להפסיק את האש, הם הפנו את האש לעבר האוכלוסיה האזרחית המצרית. מספר ההרוגים בקרב האזרחים המצרים לא ידוע, אבל החמושים החריבו את ערי התעלה והפכו מאות אלפי אנשים לפליטים. כעשור לאחר מכן, יערוך חיל האוויר הישראלי מאות גיחות מעל ביירות, כשהוא הורג מאות ואלפי אזרחים. המטרה: לגרום לחמושים הפלסטינים במקום להכנע או להניח את נשקם.

הדפוס הזה – הפניית האש כלפי האוכלוסיה האזרחית – הפך למדיניות רשמית של צה"ל בשנות התשעים. שני מבצעים שלו – "דין וחשבון" ו"ענבי זעם" – דיברו במפורש על הפגזת אוכלוסיה אזרחית, כדי לגרום לה לנוס מבתיה ולהפעיל לחץ על ממשלת לבנון. ההחלטה להפוך את אזרחי דרום לבנון למטרה מותרת לארטילריה הישראלית הגיעה אחרי שהחמושים הישראלים נכשלו בלוחמה קונבנציונלית מול החמושים הלבנונים מארגון חיזבאללה, ולאחר שהחיזבאללה הבהיר לישראל שעל כל הפגזת אזרחים בלבנון, הוא יפגיז אזרחים בישראל. השבוע התהדרה ישראל בכך שהצליחה להביא להגדרת הזרוע הצבאית של החיזבאללה כארגון טרור, והתמרמרה על כך שהאיחוד האירופי לא הגדיר גם את הזרוע האזרחית שלו כארגון טרור. בהתחשב בכך ש"דין וחשבון" ו"ענבי זעם" אושרו שניהם על ידי הזרוע המדינית של צה"ל, ובהתחשב בכך שבימים האחרונים של מלחמת לבנון השניה ירו החמושים מאות אלפי מוקשים לשטח לבנון, מוקשים שהורגים ילדים לבנונים עד עצם היום הזה, אולי כדאי שמישהו יזכיר לה את הפתגם על המתגורר בבית זכוכית.

הפעולה הצבאית הגדולה האחרונה של החמושים היתה ברצועת עזה, בדצמבר 2008. הם הרגו מספר פנומנלי של אזרחים וזרעו הרס בכמויות שחיסלו את האשראי הדיפלומטי של ארצם. הם איבדו כעשרה חמושים – מחצית מהם מאש ידידותית. די בכך כדי להבהיר עד כמה היתה ידם של החמושים קלה על ההדק. קודם למבצע עצמו, נקטו החמושים במדיניות של "צמצום טווחי בטחון" – שוב, שפה אורווליאנית שמשמעה ירי ארטילרי בידיעה שהוא צפוי לפגוע באזרחים לא מעורבים. המטרה של הירי, שחסר כל אפקטיביות כלפי מקורות הירי, היא חד משמעית: "הרתעה." במילים אחרות, הטלת אימה. טרור, בלועזית.

* * * *

ובין לבין, היו השנים הארוכות של הכיבוש, שהוא כולו מערכה אחת ארוכה להטלת טרור. מערכה מגוונת, עם כלים רבים: החמוש בשטח, המג"בניק שמשמש על תקן קוזאק, איש השב"כ הסמוי מן העין והמודיעים שלו, המנהל האזרחי והמערכת המשפטית, שמעניקים לכל סוג של עוול אצטלה של לגיטימיות. רוב מוחלט של הפעילות שצה"ל מבצע מאז דצמבר 1987 הוא דיכוי של התקוממות עממית – התקוממות עממית שלובשת גם היא לעתים, אכן, צורה של טרור. הטרור הזה הוא שמספק לצה"ל את המסווה להפעיל את האלימות שהוא כל כך רוצה להפעיל.

אבל טיבו של צה"ל מתגלה בירי בדוברת שמחזיקה מצלמה ובפריצה לביתו של אדם שבסך הכל רצה לאכול את ארוחת שבירת הצום שלו. הטרור של צה"ל נמצא שם, תמיד, גם כאשר אין כל אלימות וגם כאשר אף אחד לא מסכן אותו או יהודים אחרים. לעתים יש שם מצלמות, ואז יש הוכחות לטרור; אבל במקרים רבים אחרים – בשדה, במרעה, בדרכים, בפריצה לבית באישון לילה – אין כאלה, ואז החמושים מרשים לעצמם יותר, יודעים שקהל הבית שלהם לא רוצה לדעת וישמח להאמין שהקורבן משקר. טיבו של הכיבוש, כלומר של דיכוי השאיפות הלאומיות והפרטיות של מיליוני אנשים אחרים, מאלץ כל כוח כיבוש להפוך בשלב מסוים – בדרך כלל די מהר – לכוח טרוריסטי. את הכבושים צריך להפחיד. אחרי הכל. וצריך לשלול את צלם האנוש שלהם. אחרת, יהיה קשה לחמושים להצדיק את מה שהם עושים לבני אדם שדומים להם כל כך.

אז מדברים על הנכבשים כעל "מלוכלכים" – השם הרשמי לפלסטינים במשך שנים ארוכות ברשת הקשר של החמושים, עד שהתקשורת הפסיקה להעלים עין – ומדברים עליהם כעל סכנה תמידית. מי שבוחן את התנהלותם של החמושים בשטח, יודע שהם לא נתונים בשום סכנה. הם מסתובבים בחופשיות בקרב האוכלוסיה הכבושה, גם באמצע הפגנות. החמושים מרשים לעצמם לנוע בתוך קהל פלסטיני בדיוק בגלל שהם יודעים שלא נשקפת להם כל סכנה ממנו. אילו היו הפלסטינים לוחמים של ממש, אילו כל כניסה לקהל היתה כרוכה בסיכון של תקיעת סכין בגב, החיילים לא היו מתנהלים כך.

אבל הם אוהבים לדבר על "תחושת הסכנה" שלהם. היא זו שמאפשרת להם להמשיך ולהעמיד פנים שלטרור שהם מפיצים על סביבתם יש איזושהי הצדקה. הטרור הישראלי הוא יומיומי; הוא קיים בעצם המחסום, בעצם יכולת העיכוב, בעצם יכולת פשיטת הלילה, בעצם הידיעה שדי במילה לחייל משועמם כדי שתיעצר או שתעבור עינויים. הטרור הפלסטיני נדיר ביחס – והתקשורת הישראלית, תמיד שופר של צה"ל, ממהרת להבליט אותו.

ישראל הופכת בעקביות לסוג של סרביה. הציבור שלה תומך בטרור היומיומי בו בזמן שהוא מכחיש את עצם קיומו ומתקרבן. העולם שמחוץ לישראל כבר הפסיק, ברובו, להאזין למה שיש לחמושים ולדובריהם לומר. מדינת רצח העם הסרבית הושמדה מן האוויר. לישראל זה כנראה לא יקרה – אבל בהחלט יתכן שדבקותה במדיניות הטרור היומיומי תביא אותה למצב שעל המחשבה עליו היא מתענגת במשך שנות דור, זה של "כל העולם נגדנו."

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)