החברים של ג'ורג'

אני הולך אליו, והוא לא ישוב אלי

כמה הערות על הסערה הנקרופילית החדשה

זכריה באומל נהרג באחד הקרבות היותר מיותרים ויותר מטומטמים במלחמת לבנון הראשונה, שהיתה רוויה בקרבות כאלה. באומל הועלה לקורבן-שווא על ידי מדינת ישראל על מזבח ההזיה של שליטה בלבנון. מדינת ישראל היתה חייבת לו התנצלות ובקשת סליחה. ספק אם העברת שרידי גופתו לקבר ישראל, 37 שנים לאחר מעשה, עונה על ההגדרה הזו; אבל מובן מאליו שבבואנו לדון בו יש לחזור על הנוסח העתיק: “הנני מבקש ממך סליחה ומחילה, כל שעשינו היה לכבודך כפי מסורת ישראל. לך בשלום ונוח על משכבך בשלום.”

אין מלחמה במתים; גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה, וחלק אין להם עוד בעולם. אבל במנצלים את זכרם לרעה – יש גם יש. כמה הערות על מה שקרה כאן בימים האחרונים.

א. ניצול שקרי של צנזורה לצרכי ניפוח. אתמול (ד’) יצאה מערכת הבטחון בקול תרועה, והודיעה על “מבצע מודיעיני” מורכב ומסובך להשבת גופתו של באומל. שלל קולונלים התראיינו, תוך ציון אות אחת משמם, והסבירו כמה הם היו נפעמים ונרגשים מ”המבצע.”

הסיפור היה חשוד, אם לא הזוי, כבר אתמול. היתכן שמישהו אכן סיכן חיי חיילים במבצע כדי להשיג שרידי גופה? הבעיה בסיפור הזה היא שהוא כבר קרה. נוח לימין להשכיח את זה היום, אבל הסיבה שלשרון היה קל כל כך להעביר את הפינוי של רצועת עזה היו התמונות של חיילים שסורקים חול באזור רפיח בחיפוש אחרי שרידי גופות – ומאבדים שם חברים חדשים בשל כך. הרגעים הללו, והפיגוע במגורי החיילות בצומת נצרים, היו הקש ששבר את גב הגמל. כן, ישראל לגמרי מטורפת מספיק בשביל לשלוח חיילים אל האש כדי להחזיר שרידי גופות.

כך שההכרזה של הווז’ד הרוסי, ולדימיר פוטין, על כך ששרידי הגופה הועברו לישראל – יחד עם שרידי עשרות גופות אחרות – על ידי חיילים רוסים וסורים גרמה, אצלי לפחות, ראשית לאנחת רווחה כבדה. לפחות לא זה. לא שוב.

ואז בא הזעם על ההונאה. אמונים על שיטות התעמולה של הק.ג.ב., ועל ההבנה שהידיעה הראשונה היא זו שתתקבע ואלה שיגיעו אחר כך יצטרכו להיאבק בזו שכבר התקבעה, לשכת ראש הממשלה וצה”ל עבדו על הציבור הישראלי ואמרו לו שהגופה הושבה לא במשא ומתן, אלא במבצע. בדובר צה”ל הדגישו, לשם הונאה, שלא היתה כאן “עסקת שבויים.” השקר הזה לא החזיק 24 שעות, אבל החזיק כנראה מספיק.

ב. התזמון. הבחירות ייערכו בעוד פחות משבוע. ב-2011, כשסר אליו מר התבוסה בעקבות המחאה החברתית, נתניהו שלף את גלעד שליט וחתם על עסקה שקודם סירבו לה הוא וקודמו עם החמאס – עם החמאס הוא אוהב להגיע לעסקאות. עכשיו הוא חתם על איזושהי עסקה עם פוטין וקיבל שרידי גופה. המטרה היא לתת לו עוד מנדט או שניים בבחירות. לא במקרה הוא הגיע היום למוסקווה.

זה תרגיל כל כך ציני, שיש לקוות שהוא יתפוצץ לו בפרצוף. אבל אנחנו חיים בישראל.

ג. החשבון. לעסקאות יש מחיר. פוטין לא מזיז סתם כך גדודי חי”ר בסוריה. אנחנו משלמים לו במשהו. אבל ראש הממשלה הוא גם שר הבטחון וגם שר החוץ, ולא בא לו לכנס את הקבינט ועל אחת כמה וכמה שלא בא לו לעדכן את הציבור במחיר. למה, מה קרה, הוא חייב לכם דין וחשבון? הוא עובד אצלכם או משהו? סביר להניח שעל המחיר נשמע רק אחרי הבחירות.

ד. פולחן הבשר. השער של ידיעות אחרונות היה הבוקר “ושבו בנים לגבולם”, שער שהזכיר במידה את הכותרות של התקשורת הישראלית עם השבת גופות רגב וגולדווסר, כשהתקשורת פמפמה שוב ושוב את הציפיה חסרת התקווה שהחיזבאללה יחזיר אנשים חיים ולא גופות.

בדרך הזו מטשטשת התקשורת הישראלית, שוב ושוב, את ההבדל בין אנשים חיים ובין גופות, ומאפשרת הפנמה של המסר האיום שעל המדינה לשלם כל מחיר כדי להשיב גופות – איום, בין השאר, כי אזרחי ישראל יודעים היטב שהמדינה הרבה פחות מהכל עבורם בעודם בחיים.

אף בן לא שב היום לישראל. הושבו שרידי בשר. הקצינים שאחראים למותו של באומל לא נענשו. הפוליטקאי ששלח אותו ללבנון הפך אחר כך לראש ממשלה פופולרי, ונשכח מלב. ישראל לא למדה דבר ממותו, והתייחסה לגווייתו בכבוד שלא טרחה להעניק לאיש החי.

נוח על משכבך בשלום, זכריה באומל. אנו מבקשים ממך מחילה; ואפשר שלא עשינו לפי כבודך. בקש אתה רחמים עלינו. נראה שנזדקק להם.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

קמפיין של גבריות רעילה

תהיה גבר, טפל בעצמך

לא היה לי כוח לכתוב בשבועות האחרונים, גם בשל עניין משפטי ששתה את דמי וחלבי (ושעליו, עם קצת מזל, אכתוב בקרוב), וגם בגלל כמות התשפוכת שירדה עלינו מכל עבר. יש כנראה משהו במדיה החברתית שהופך את הכל לקרוב יותר, מטומטם יותר ומגעיל יותר.

ובכל זאת. הסיבוב האחרון בקמפיין הוא הנסיון של בנימין נתניהו להציג את שותפו לפשעי מלחמה, בנימין גנץ, כפגוע נפש, זאת לאחר שהנסיון להציג אותו כעבריין מין נכשל. אף אחד לא צריך להיות מופתע: זה אותו מהלך קמפיין שביצע הליכוד תחת נתניהו ב-1993-1994, כשניסה להציג את רבין כשיכור.

מה שמטריד הוא עד כמה הקמפיין הזה, מכל כיוון, הוא בעצם קמפיין של גבריות רעילה. נתעכב שניה על המושג. גבריות רעילה היא התפיסה שהאופן שבו גברים מחונכים להתנהג בחיים – הם צריכים להיות שתקנים, נכונים תמיד לאלימות, בזים לחולשה (אצלם ואצל אחרים), לא מפגינים רגשות ולא עוסקים בתחומים “נשיים” – היא אחד הדברים המזיקים ביותר בחברה. מגיל צעיר מלמדים אותנו שהעולם מלא טורפים, שהוא בלתי ניתן לשינוי, שכל סימן חולשה יסמן אותך כטרף, ושעל כן עליך להיראות תמיד מסוכן. כשאתה מפנים את הדפוס הזה, אתה הופך לאלים אם לא טורף בעצמך, ואתה מנציח את המעגל. מהבחינה הזו, הפמיניזם משחרר לא רק את הנשים, אלא גם את הגברים: הוא מאפשר להם לחרוג מהקוראלס שנגזר עליהם.

אתמול (ו’) פרסם בן כספית מאמר ב”מעריב”, שממנו עולה שגנץ – שומו שמיים – נעזר בפסיכולוגית לאחר שחרורו מצה”ל ושהוא מקבל גם טיפול תרופתי. יש בעיה בדיווח הזה, ולו מהעובדה הפשוטה שפסיכולוגית איננה מורשית לרשום כדורים. מעבר לכך, נפתח כאן מחול שדים.

תומכי השחיתות (ליכוד ואחרים) מיהרו לקפוץ על הדיווח כמוצאי שלל רב. הנה, גנץ מקבל טיפול! ובום, חזרו כל הסטריאוטיפים: אם אתה מקבל טיפול נפשי, אתה קוק מסוכן ונמצא במסלול הישיר להיות הניבל לקטר. אם אתה מקבל טיפול, אתה חלש, נשי, לא יציב, מסוכן לאחרים. התקשורת הישראלית, שתמיד רוצה את הראש ממשלה שלה רוצח בהתהוות (יזכור הזוכר איך אותה התקשורת חיסלה את עמרם מצנע, בטענה שאין לו “קילר אינסטינקט) שבה לדחוק את גנץ למלכודת של הגבר השתקן והאטום.

אני לא יודע מה מצבו הנפשי של גנץ, אבל איך לומר, יש לנו תמונה די ברורה על מצבו הנפשי של נתניהו: קמצן כרוני, פרנואיד עם נטיות נרקיסיסטיות מובהקות. היה טוב לנתניהו, ולכולנו, אם הוא היה מקבל טיפול. כבר היה לנו ראש ממשלה שסבל מדכאון כבד ולא טופל כיאות. זה לא נגמר טוב.

למרבה הצער, גנץ מיהר להודיע שהפרסום שקרי והוא לא בטיפול. היחס שלנו לפגיעות נפש הוא עדיין פחד קמאי: אם אדם יאמר ששבר יד, הוא יזכה לחמלה והשתתפות בצער. יאמר שהוא לוקה בדכאון, זה יהיה מלווה בפחד ורתיעה. גנץ, בתגובה שלו, נתן יד לפחד הזה.

גנץ יכול היה לקנות את עולמו בפשטות: הוא יכול היה לומר שכרמטכ”ל, הוא היה תחת לחץ אדיר. שטיפול פסיכולוגי הועיל לו ועזר לו להתמודד עם הלחץ. הוא יכול היה לשבת עם גבי אשכנזי ולדבר על הצלקות ששירות צבאי ארוך מטיל בך. אבל אז, כמובן, הליכוד היה מכריז על שניהם כנשיים מדי לתפקיד: הם מחוברים לרגשות שלהם, הם לא מדחיקים.

גנץ היה יכול לומר, באותה הזדמנות, שדווקא משום שהוא מכיר בחשיבות של טיפול פסיכולוגי, הוא יעשה כמיטב יכולתו לוודא שכל אזרח יוכל לקבל אותו. בישראל של נתניהו, טיפול פסיכולוגי הוא פריבילגיה למי שיש לו. המחיר גבוה, וקופות החולים שנמצאות על סף קריסה כבולות ברפורמה בבריאות הנפש, שבמהותה מצמצמת טיפולים למי שאין לו – זאת כחלק מהנסיון המכוון של בנימין נתניהו להחריב את שירותי הבריאות הישראליים כדי שיוכל להפריט אותם בעתיד, כנראה בעסקה סיבובית שבקצה שלה יושב איזה בן דוד.

גנץ יכול היה גם לומר כמה מילים עדינות על הקוראלס שבו הוא ונתניהו נמצאים יחדיו: הצורך לאיים כתרנגול על יחיא סינוואר, שמצידו צריך גם הוא להראות שהוא הגבר-גבר. בין הגברים-גברים האלה כלואים נשים, ילדים, וגברים שאין להם כוח לכל השיט הזה אבל צריכים לשמור על מעמדם, ולשם כך הם צריכים להשמע קשוחים ולאיים בתגמול איום.

בראשית ימיה של הפסיכולוגיה המודרנית, פרצה מלחמת העולם הראשונה. בסופה, ידבר פרויד על דחף המוות, הדחף ששולח בני אדם להסתכן ולמות: תנאטוס מול ארוס. כשהיא התחילה, היו שורה של גברים על סף התמוטטות עצבים. כששר הפנים של רוסיה נאלץ לחתום על צווי הגיוס, שהוא ידע היטב שמשמעותם תהיה מותם של מיליונים והרס בל ישוער, הוא מילא את משרדו בנרות ואיקונות, וישב ביניהם, מנסה איכשהו למצוא כפרה לפשע שהוא חש אנוס לבצע. ראש ממשלת צרפת, כשהבין פתאום שהשיחות בין הנשיא שלו ובין שרי הצאר הן לא על מניעת המלחמה אלא הדרך המוצלחת יותר לפתוח בה, לקה בהתמוטטות עצבים של ממש; הוא קרס, דיבר דברים חסרי שחר וגמגם במשך יומיים. שורה של גנרלים ושרים אחרים לקו בתסמינים דומים.

ואז הם אספו את עצמם מהרצפה, הזכירו לעצמם שהם גברים, שגברים צריכים להיות נחושים ושתקניים, ואישרו את הטבח הגדול וחסר הפשר – אולי התגלמותו של יצר המוות ברמה יבשתית.

הגיע הזמן לפרק את המערך של גבריות רעילה, משום שהיא הורגת אותנו. הורגת בפועל ממש. אנחנו לא צריכים מנהיגים שהולכים ליד נמרים (מסוממים היטב) כשהם בחזה חשוף. אנחנו צריכים מנהיגים שיהיו קשובים לעצמם, שיהיו מסוגלים להכיר בחולשותיהם שלהם ובתוך כך להגיע לאמפתיה עם חולשותיהם של אחרים; שלא יראו בבני אדם אחרים כלי משחק על לוח כלשהו, אלא בני אדם, משהו שביר כל כך ועדין כל כך.

בבחירות האלה, אנחנו צריכים לבחור במי שלא סוגד למולך, ולמי שמסוגל להראות לנו דרך החוצה מהמבוך שבנינו לעצמנו. המבוך עתיק מאד; הוא כנראה פרה-היסטורי; אנחנו רואים את הקירות שלו בשירה הקדומה ביותר שלנו; הוא לוחש שתמיד היה פה ותמיד יהיה פה; אבל הוא מעשי ידינו, וביכולתנו לפרק אותו.

ולא תהיה לתנאטוס ממשלה.

(יוסי גורביץ)

המוסד המיוחד של המדינה היהודית

נתניהו שמט אתמול את הקרקע מתחת לטענה שישראל היא מדינה דמוקרטית, וזה עבר בשקט

שחקנית ומגישה בשם רותם סלע הפגינה אתמול (א’) אומץ אזרחי חריג, ותקפה את השרה מירי רגב ובמשתמע את בנימין נתניהו, כשכתבה “מתי לעזאזל מישהו בממשלה הזו ישדר לציבור שישראל היא מדינת כל אזרחיה. וכל בני האדם נולדו שווים. וגם הערבים, רחמנא ליצלן, הם בני אדם. וגם הדרוזים. וגם ההומואים אגב והלסביות גם…. שוק… השמאלנים.”

יש לציין שבדברים הללו, שמגיעים על רקע ההתקפה הבלתי פוסקת של הליכוד ותומכיו כנגד עצם הרעיון של ממשלה שתכלול את המפלגות הפלסטיניות בישראל, הפגינה סלע אומץ רב הרבה יותר משהפגינו שלושה רמטכ”לים ודוגמגיש שמובילים את מה שמתיימרת להיות מפלגת האופוזיציה הראשית. כמובן, זמן קצר לאחר שהעזה סלע לכתוב את דברי הכפירה האיומים, היא קיבלה את הטיפול השמור לרפש הימני בארצנו. עוד לא דווח על איומי רצח, אבל זה ודאי בדרך. סולידריות, רותם, ותהיי חזקה. חתיכת זרנוק חרא מופנה אליך, אבל התנחמי בכך שאנחנו בעונת בחירות וזה יעבור מהר יחסית.

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מצא לנכון להתפנות מפגישות עם עורכי דינו ותורמים מסתוריים ולהגיב לסלע. הוא כתב ש”תיקון חשוב: ישראל היא לא מדינת כלל אזרחיה. לפי חוק יסוד הלאום שהעברנו, ישראל היא מדינת הלאום היהודי – ושלו בלבד [קשקשת]… השאלה המרכזית בבחירות האלה: זו [עוד קשקשת] או ממשלת שמאל של יאיר לפיד וגנץ בתמיכת המפלגות הערביות. ללפיד וגנץ אין דרך אחרת להקים ממשלה וממשלה כזו תערער את בטחון המדינה והאזרחים.”

netanyahu

מה אומר נתניהו בגלוי? שאזרחות לפלסטינים הישראלים זה נחמד, עד שזה מגיע לנושא הזניח של הזכות לבחור ולהבחר. עצם ההשתתפות בשלטון של נבחרים פלסטינים “תערער את בטחון המדינה והאזרחים.” שימו לב למילה האחרונה: שימו לב איך היא שומטת את אזרחותם של המצביעים הפלסטינים. בחירתם “מסכנת את האזרחים”, כלומר לא את עצמם.

האיש שהוביל את מתקפת השנאה נגד ממשלת רבין בטענה שזו נשענת על קולות ערביים, שנבחר ב-1996 על יסוד הסיסמה “נתניהו טוב ליהודים [ואתם יכולים להבין לבד מי טוב לערבים]”, שהפיץ בשעות האחרונות של בחירות 2015 עלילה על “הערבים נוהרים לקלפיות”, מבהיר לכל מי שרוצה לשמוע שישראל איננה דמוקרטיה: היא מדינה יהודית. המדינה היהודית היא מוסד מיוחד (peculiar institution, באמריקאית), משהו שחג מבחינת הזמן והמקום סביב אלבמה ב-1866, אחרי שהוכר שהעבדים המשוחררים הינם בני אדם ואינם רכוש עוד, אבל טרם הוענקה להם זכות הצבעה.

נתניהו, כמובן, אומר את הדברים כהווייתם. הפלסטינים הישראלים מעולם לא היו חלק מממשלה ישראלית. אפילו רבין לא הכניס אותם לקואליציה שלו, ועדיין רבים מהם מסתכלים על התקופה שבה היו חלק מגוש חוסם כתור זהב. אבל.

אבל היתה התקווה. היא רווחה במיוחד בשנות ה-80 וה-90, שנראה היה – לכמה רגעים זוהרים של שמש בטרם חורף – שישראל תצליח להפוך למדינה של כל תושביה, להשכיח את שנות האיבה, להבין שתושביה תלויים אלה באלה. התקווה הזו, התקווה לישראליות, נרצחה על ידי מי שהעדיפו את יהדותם וראו בישראליותם סרח עודף; מחנה הרוצחים הונהג על ידי בנימין נתניהו.

במהלך הוויכוח סביב חוק הלאום, טענו מצדדיו – לפני וגם לאחר שהועבר – שמדובר בחוק ריק ונטול משמעות. עכשיו מתחוורת משמעותו, שהיתה ברורה למי שלא העמיד פני תם גם בזמן אמת: מדובר בחוק שמטרתו היא שלילת הלגיטימיות של האזרחות של הפלסטינים הישראלים. הם יהיו אזרחים חלקיים – “גרעון דמוקרטי,” קרא לזה סמוטריץ’ – עם קליפות ריקות של אזרחות. יהיו להם הגנות חוקיות מסוימות – אסור, למשל, לרצוח אותם אם יש יותר מדי מצלמות בסביבה – אבל ליבתה של האזרחות, זכות ההצבעה, יישלל מהם בפועל אם לא רשמית: קולותיהם לא ייספרו במניין המחזיקים בכוח. אחרי הכל, אם הם ישתתפו בקבלת ההחלטות, “יתערער בטחון המדינה והאזרחים.”

ברוכים הבאים לדיקסי. לא ראיתי לינץ’ הגון כבר שנים.

זכות ההצבעה, ויותר מכך זכות ההבחרות, היא ליבתה של האזרחות. מי שאין לו קול, מי שלא יכול להשפיע על זהות הנבחרים, תמיד יהיה קורבנם של בעלי הקול. ואם בוחרים נציגים ואחר כך שמים אותם בשמורה, וכל מי שבא עמם במגע נחשב מצורע, לא מדובר בנבחרים. מדובר במראית עין של נבחרים לצרכי hasbara.

מה שמעלה את השאלה מדוע הניח נתניהו מטען חבלה ענק מתחת לכל מערכת ה-hasbara שהוא מתיימר להוביל עשרות שנים. הרי בפעם הבאה שנציג ישראלי יטען בגמגום שישראל היא מדינה דמוקרטית, כל השומע יצחק. למה נתניהו עשה את זה?

משתי סיבות. קודם כל, זו פליטת פה קלאסית. נתניהו אמר בגלוי את מה שהוא מאמין בו ושהוא נוהג לומר בחדרי חדרים.

ושנית, נתניהו איננו, ומעולם לא היה, פטריוט ישראלי. כל מה שמעניין אותו הוא שרידותו האישית. הוא צריך לנצח בבחירות האלה, או שהוא בוודאות יילך לכלא. לצורך כך הוא צריך לפנות ליצרים הקמאיים ביותר של מצביעי המחנה שלו. תחילה הוא אימץ את הכהניסטים, ועכשיו הוא מהדהד את כהנא בעצמו.

ואם בדרך תספוג הלגיטימיות של המשטר הציוני מכה אנושה? לא נורא. אחרי הכל, כפי שאמרה כבר אשתו, שהמדינה תשרף, אנחנו נעבור לחוץ לארץ.

עוד חודש, אם אין לכם ארץ אחרת, לכו להצביע. אנשים אמיצים, כמו סלע ונשיא המדינה ריבלין – ששוב התעקש להוכיח שבמקום שבו אין אנשים, הוא יהיה איש – צריכים אתכם, והם לא יכולים לעמוד לבד.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

קניית שלטון בכסף

מה החוט המקשר בין פרשיות נתניהו: הוא הפך לאויב הציבור

היועץ המשפחתי לממשלה, אביחי מנדלבליט, העניק לראש הממשלה הנחת סלב שלשום (ה’) ושנמך שניים מתוך שלושת התיקים שלו משוחד להפרת אמונים, וזאת לאחר שהעלים שישה מתוך סעיפי אישום כנגד אשת ראש הממשלה. כל זה לא הפריע לנתניהו ליילל שכל העולם נגדו, ולשקר כהרגלו (על השקרים עמדו שורה של כלי תקשורת). הבעיה היא, כרגיל, שאנחנו טובעים בפרטים המשפטיים ולא רואים את החוט המקשר בין התיקים.

זה הגיוני, אם אתה משפטן; לעובדות משפטיות יש חשיבות, במיוחד היכולת לשכנע בהן בית משפט. אבל היכולת של עולם המשפט להגיע לאמת שמחוברת למציאות מוגבלת, ומכאן הביטוי “אמת משפטית”: לא האמת, אבל מה שאפשר היה להוכיח במסגרת דיני הראיות.

נתניהו מואשם בשלוש פרשות. האחת (תיק 1000) עוסקת, על פניה, בקבלת טובות הנאה קטנוניות מארנון מילצ’ן. נתניהו קיבל שווה ערך של כ-700,000 שקלים ממילצ’ן בסיגרים, שמפניות ותכשיטים. מכעיסה ככל שתהיה ההתנהלות הבזויה הזו, ראש ממשלה שמשנורר אלכוהול וסיגרים בשווה ערך של שש שנות משכורת ממוצעת, היא לא הסיפור. הסיפור פה הוא הנסיון של נתניהו לשכנע את מילצ’ן ולסייע לו להשתלט על חלקים מערוץ 2.

תיק 2000 עוסק בהצעת שוחד שקיבל נתניהו מארנון (”נוני”) מוזס, שהתחייב לשנות את הכיסוי של נתניהו בכלי התקשורת שלו, ידיעות אחרונות, בתמורה לכך שנתניהו ישכנע את שלדון אדלסון, הבעלים של ישראל היום, לצמצם את פעילות העיתון שלו ולהמנע מהוצאת מוסף שבועי. אדלסון בעליל מעדיף השפעה על הציבור הישראלי מאשר לא להפסיד כסף, כי הוא דחה את ההצעות.

תיק 4000 עוסק בהשפעה הישירה של נתניהו על אתר וואלה, מהמשפיעים ביותר בישראל, באמצעות בעל השליטה באתר, האוליגרך שאול אלוביץ’. כדי להבטיח כיסוי חיובי לדברים הפעוטים ביותר, כולל השתלת תמונה שלו ושל רעייתו בהלוויית שרון, היה מוכן נתניהו ללכת כברת דרך ארוכה מאד כלפי אלוביץ’: להעניק לו הנחות רגולטוריות ששוות יותר ממיליארד ש”ח, ושדפקו את ציבור הצרכנים הישראלי עד העצם. אחרי הכל, זה לא הכסף שלו. ואת הכסף שלו, כידוע, הוא לא מוציא.

הקו המנחה של כל שלושת הפרשות הוא נסיון להוליך שולל את הציבור הישראלי ולהפעיל כלי תקשורת מרכזיים ככלי תעמולה. המטרה היא להציג תמונה של נתניהו ששונה משמעותית מהתמונה המציאותית, כדי להשפיע על המצביעים. או, במילים בנות האלמוות של מבקרת המדינה מרים בן פורת, לקנות שלטון בכסף.

בכסף של הציבור, או של אוליגרכים, כמובן. נתניהו לא יוציא כסף מכיסו. אבל הוא קנה שליטה נרחבת בכלי תקשורת אחד (וואלה), ניסה לפעול באמצעות חקיקה והפעלת לחץ על אדלסון כדי לקנות שליטה דומה בכלי תקשורת אחר (ידיעות אחרונות), ובמידה מסוימת גם בערוץ 2.

הפיל שבחדר, למותר לציין, הוא ישראל היום. העובדה שהנושא הזה עוד לא עלה בשום חקירה היא מדהימה. ישראל היום הוא לכל דבר ועניין מתנת בחירות אסורה בשווי מיליארדים. אנחנו יודעים שנתניהו משוחח בעקביות עם העורך הראשי של העיתון לעתים תכופות, במיוחד במצבי משבר; אנחנו יודעים שמוזס הניח, וכך גם נתניהו, שיש לו שליטה מובהקת על ישראל היום. כל מי שמעלעל בישראל היום יודע שמדובר במיזם של פייק ניוז שהיה גורם למפעל הטרולים בסנט פטרסבורג לחרוק שיניים. מי שיקרא אותו יקבל תמונה של מדינת ישראל שאין קשר בינה ובין המציאות. לצד ישראל היום פועלים גם מקור ראשון, שבשליטת אדלסון, כמו גם ערוץ 20 ואתר מידה. גוש שלם של כלי תקשורת, ממסדיים ופחות ממסדיים, שתפקידם לשרת את ראש הממשלה באמצעות כסף זר.

הנסיון של פוליטיקאי להשתמש בכוחו כדי להשפיע על התקשורת כך שתוטה לטובתו, ובכך תמנע אפשרות של שינוי שלטון, הוא תופעה חדשה יחסית. ברלוסקוני עשה את זה באיטליה, טראמפ עושה את זה באמצעות פוקס ניוז ושורה של אתרים אחרים (כשברייטברט הוא הבולט שבהם) ונתניהו עושה את זה בישראל. משטרים דמוקרטיים עוד לא יודעים איך להתמודד עם הבעיה הזו, וכמובן שכל נסיון להתמודד עם הבעיה יתקל בחומת התנגדות של הפוליטיקאים שנעזרים בכלי התקשורת הללו. (לצד כלי התקשורת המזוכרים יש לציין את RT, שהיא המקבילה הרוסית לצרכי זריעת השפעה במדינות זרות. דומה אבל לא זהה.)

בינתיים, כשאנחנו הולכים לבחירות, נזכור דבר אחד: ראש הממשלה לא סומך על בוחריו. כל כך לא סומך, שהוא משתמש בכסף זר ובאוליגרכים מקומיים כדי לשטוף את מוחם. מאחר והרעיון הדמוקרטי הוא שאנשים יקבלו החלטות על סמך מידע, ומאחר ומה שנתניהו עושה מיועד להציף את הבוחרים במידע שקרי, יש לקטלג את נתניהו כסכנה לדמוקרטיה הישראלית, כאויב הציבור, ולנהוג בהתאם – גם אם אין סעיף כזה בחוק. בסופו של דבר, כאמור, החוק הוא כלי קהה ומוגבל. אם האזרחים לא יזהו סכנה לקיומם כאזרחים, שום חוק לא יועיל.

בלכתכם אל הקלפיות, אם כן, ובשיחותיכם עם ידידים, הקפידו לציין שיש שמנסה להציף אותם במידע שקרי, והצביעו לכל מפלגה שלא תתמוך בנתניהו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

החיה שזוחלת מחברון כדי להיוולד

לפני 25 שנים, הליכוד לא היה מעלה בדעתו לשבת עם כהנא. עכשיו הוא דוחף את יורשיו לכנסת. מה קרה?

בשבוע האחרון עשה ראש הממשלה כמיטב יכולתו כדי לוודא שאנשי כהנא – השם המנומס שלקחו לעצמם יוצאי ארגוני הטרור כך וכהנא חי, שם השבעה קסום שגורם לפרקליטות להעמיד פנים כאילו לא מדובר ביוצאי ארגוני טרור – ייכנסו לכנסת הקרובה. לצורך כך הוא רקח פוילע שטיק מסריח מהמקובל עם הבית היהודי, במסגרתו הוא ינעץ ברשימה שלו-עצמו נציג של הבית היהודי, רק כדי שהאחרון יתפלג מהליכוד אחרי הבחירות. ועדת הבחירות, ובסופו של דבר כנראה בג”ץ, יצטרכו להחליט אם התרגיל המסריח הזה, שעוקף כל הליך דמוקרטי, גם כשר.

על הבית היהודי מיותר להרחיב מילים. המסכות של המפלגה הזו נשרו בתהליך איטי במהלך שלושת העשורים האחרונים. עבדכם הנאמן היה עורך ב-1988 של העלון של ישיבת נחלים, והעלון נגנז על ידי ראש הישיבה לאחר שהתחוור שבסקר בקרב שכבות יא’-יב’ כהנא היה זוכה ל-30 מנדטים. ראש הישיבה עצמו, יוסק’ה בא-גד, טען בפנינו ש”כהנא צודק, אבל הוא משוגע.” המסלול של הציונות הדתית, שהתמקד בגאולת הגדה המערבית, הוביל אותה לטרור כבר בתחילת שנות ה-80. בארבע השנים האחרונות ייצג אותה בכנסת בצלאל סמוטריץ’, שמדבר על רצח עם. הכהניסטים תמיד היו לגיטימיים בקידוש שאחרי התפילה בבית הכנסת, שם נאמרים הדברים שזר לא אמור לשמוע.

אף אחד לא היה צריך להיות מופתע כשהמפז”ל, נאבקת על שאריות חייה, צירפה אליה את הכהניסטים. אחרי הכל, הכהניסטים תמיד היו ה-unheimlich שלה: הזר הדומה מדי, ה-uncanny, מי שקיומו מעיר בתוכך את הפחדים העמוקים ביותר על עצמך – ואת הערגה. עכשיו הדמות התאחדה עם צילה. מטריד, אולי, אבל לא מפתיע. ראו באיזו קלות עבר רפי פרץ, שעומד בראש הבית היהודי, עבר מהתנגדות נחרצת לכהניסטים, לקבלה נלהבת שלהם: פחות מ-24 שעות.

אבל הליכוד – זו כבר אופרה אחרת. למרבה הצער, בגלל שאוזננו עדיין כרויות לצלילים של תזמורת אחרת אנחנו מתקשים לשים לב שהנגנים והמנצח התחלפו מזמן. בשנות ה-80, נהגו כל חברי הליכוד לצאת מהמליאה בזמן שכהנא נאם; חבר הכנסת מיקי איתן ערך השוואה קטלנית בין כמה הצעות חוק של כהנא לחוקי נירנברג. כהנא ותומכיו היו מוקצים מחמת מיאוס.

אז מה קרה מאז? בשנות ה-80 עדיין האמינו בליכוד ב”קיר הברזל” של ז’בוטינסקי: שבסופו של דבר הפלסטינים יתייאשו ויסכימו לקיומה של ישראל. לא היו להם, כמובן, פתרונות למצב הזה: מה לעשות במיליוני פלסטינים שיכירו בישראל. אבל הם האמינו שצריך להמשיך להחזיק מעמד עד לכניעה פלסטינית.

שלושים שנים ויותר חלפו מאז שרשימתו של כהנא נפסלה מהתמודדות בבחירות 1988, אבל הפלסטינים לא הלכו לשום מקום. להיפך. אם במערב הם לא היו קיימים כלל בסוף שנות ה-70, ובשנות ה-80 הם נתפסו רק כסוג של טרוריסטים, היום הם נושא שרודף את ישראל בכל דיון שהוא.

בשנות ה-80 טירפד הליכוד את הסכם לונדון של פרס, שהיה מיועד להחזיר את הגדה המערבית לשליטה ירדנית. זמן קצר לאחר מכן פרצה האינתיפאדה הראשונה, שחוללה בחברה הפלסטינית מהפך שמעטים בישראל הבינו אז או אחר כך. עד 1987, המאבק הפלסטיני היה ממוקד בפזורה הפלסטינית: החזון של המאבק האלים שמטרתו להוריש את ישראל ולהשיב את הפליטים לאדמתם. האינתיפאדה לא רק הדגישה מאבק לא אלים: היא גם הפכה את היוצרות. היא דרשה להעמיד במוקד הסכסוך לא את הפליטים, אלא את הפלסטינים שנותרו על אדמתם ונמצאים תחת כיבוש ישראלי. מהחוצה, פנימה. לא במקרה עשה יאסר ערפאת כמיטב יכולתו הבלתי מבוטלת לערוף את ההנהגה המקומית של האינתיפאדה: היא באה מלמטה וייצגה את השטח.

אבל האינתיפאדה הראשונה השיגה בכל זאת הישג בלתי מבוטל. היא הבהירה את הסכנה לא בכמה התקפות טרור פלסטיניות, אלא בהתקוממות פלסטינית ובמאבק לא של פליטים אלא של אזרחים שחיים תחת כיבוש. אחרי האינתיפאדה, הנושא הפלסטיני לא ירד יותר מסדר היום לא רק בישראל אלא גם בעולם.

הליכוד נגרר למדריד, שם הוא בעיקר שרף זמן כדי לדחות את הקץ. מדריד הוביל לאוסלו, שיצר אווירה של חלוקה לשתי מדינות (אם כי, כמה משונה, ישראל נמנעה מלדבר על כך רשמית בהסכם עצמו). חלוקה לשתי מדינות היתה מחסלת את החזון של הליכוד; נתניהו הרג את הרעיון הרבה לפני שברק עלה לשלטון. חיסול האופציה של שתי מדינות השאיר רק שלוש אופציות: מדינת כל תושביה, משטר אפרטהייד, או טיהור אתני.

יש לציין שמדינת כל תושביה היא רעיון של הימין הרוויזיוניסטי במקורו. ז’בוטינסקי דיבר על מדינה שבה כאשר ראש הממשלה יהיה יהודי סגנו יהיה ערבי, ולהיפך. מצד שני, הדברים האלה נכתבו כאשר יהודים היו מיעוט מבוטל בארץ. ספק אם מישהו בליכוד היה חותם על הדברים האלה אחרי 1948. ואף על פי כן, לליכוד היתה היסטוריה מרשימה של מפלגה שדוגלת בזכויות אדם ובחירויות.

אולי היינו צריכים לשים לב שזה נגמר ב-1999, כשבני בגין רץ בראשות חרות לכנסת, נכשל ופרש; הוא אמר אז שהוא מאמין שישראל צריכה להיות מדינה יהודית ושהיא יכולה להבטיח זכויות אדם לפלסטינים, אבל לא נראה שיש עוד מי שמאמין ברעיון הזה מלבדו.

אז הגיעה האינתיפאדה השניה (בוגרי הראשונה מכנים אותה בבוז “הפאודה השניה”, טוענים שאינתיפאדה היתה רק אחת, שאנשי הרובה השתלטו על המאבק הלאומי), אוקיינוס של דמי נקיים. רוצחים פלסטינים ביצעו פשעים נגד האנושות והתאבדו באוטובוסים ובמסעדות; ישראל ביצעה כמות עצומה של פשעי מלחמה. כשהעשן התפזר, הפלסטינים עדיין היו שם. והם עדיין רצו עצמאות. יתר על כן, כדי להסיר את הלחץ הבינלאומי לפתרון מוסדר כלשהו, נאלץ שרון לסגת מרצועת עזה – והוא כופף את ידו של נתניהו כך שהאחרון הצביע ארבע פעמים בעד ההתנתקות.

אם האינתיפאדה השניה, עופרת יצוקה וצוק איתן – אם כל אלה לא הציבו קיר ברזל, ספק אם משהו יוכל להציב אותו. ישראל נדרשת ליותר ויותר מאמצים כדי לתחזק את הכיבוש: צריכה לרוץ כדי להשאר במקום. האופציה הירדנית מתה מזמן, אם אכן חיה אי פעם; פתרון שתי המדינות מת לפני כעשור; ואנחנו זולגים אל מה שנראה כמו צומת טי: אפרטהייד רשמי או מדינה אחת.

אבל יש, מבחינת הימין, דרך החוצה: טיהור אתני. זה מה שהכהניסטים אומרים בגלוי. זה מה שלוחשים על הקיגל והדג המלוח בקידושים אחרי התפילה כבר עשורים. וההגיון של הליכוד, שפגע בקיר הברזל של המציאות, מוצא את עצמו נמשך לשם. זה נראה כמו פתרון מסוים. כעשירית מהציבור היהודי כבר מדברים על כך. עכשיו הצטרף אליהם גם הליכוד.

ומכאן הזעזוע, אם לא ההפתעה. הדרך הובילה לשם, המעשים הוליכו לשם; אין פה הפתעה. אבל לשמות יש משמעות, ונתניהו השביע את הציבור בשם המפורש. מאיר מרטין כהנא נהג לומר שבכל יהודי יש כהנא קטן, ושתפקידו הציבורי הוא להוציא אותו; הוא לא יכול היה לדעת שנתניהו יהיה כל כך, כל הרבה טוב ממנו בכך.

ועדיין: נראה באור. ועדיין: זה בידינו. לכו להצביע לכל מי שניצב מול החיה שהתעוררה בחברון, שזוחלת כעת להיוולד בכנסת.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

זה הכיבוש, טמבל

הבעיה של ישראל איננה נצח יהודה. הבעיה היא הכיבוש – וצה”ל

העדויות על פרשת ההתעללות החדשה של חיילים בגדוד נצח יהודה, ותגובתה של אושרת קוטלר (”שולחים ילדים לצבא ומקבלים חיות אדם”) מעוררות סערה חריגה, אז אם וכאשר ינקוט צה”ל בריטואל שבו הוא מטהר את עצמו ואת הציבור על ידי הקרבת כמה חיילים חסרי מזל כשעיר לעזאזל, רצוי להזכיר כמה נקודות.

קודם כל, ביחס לגדוד נצח יהודה – הוא לא חריג בשום צורה. באינתיפאדה הראשונה, יצא לשמצה שמן של חטיבת גבעתי ושל פלוגות החרמ”ש בדרום רצועת עזה. בגדה המערבית, מי ששברו ידיים ורגליים היו בעיקר צנחנים ואנשי נח”ל. גולני תרמו את חלקם, כמו גם אלפי חיילי שריון ויחידות אחרות. בגדה המערבית כיום, החטיבה היעודית של הכיבוש, כפיר, מחזיקה בשיאים של אלימות. על מג”ב מיותר להרחיב את הדיבור.

מה שקרה לחיילים של נצח יהודה הוא חוסר מזל כפול: הם א. הרביצו יותר מדי, כך שהיחידה שאמורה היתה לאסוף מהם את העצירים סירבה לקבל אותם, מה שהוביל מיידית לחקירה; וב. אחד החיילים צילם את ההתעללות, בסרטון שכמסתבר שהוא כה מחריד, שצה”ל מסרב לשחרר אותו. למקצוענים אמיתיים זה לא היה קורה.

אגב סרטונים שצה”ל מסרב לשחרר, יש לא מעט מהם. למשל, במהלך האינתיפאדה הראשונה נשלח נציג של דו”צ לצלם את מה שקורה בשכם. המטרה היתה להראות את חיילינו האמיצים והמוסריים בפעולה. מה שהוא צילם שם החריד את הפיקוד עד כדי כך שהסרטון נגנז. בתחילת האינתיפאדה השניה, ניסו בדו”צ לחזור על ההצלחה ושלחו צוות צילום למחסום. גם הפעם, החליט הפיקוד לגנוז את מה שצולם – אבל החיילים שאחראים לאיסוף התרעמו כל כך, שהם הדליפו החוצה חלק מהחומרים שצילמו. שוברים שתיקה מציגים לעתים את הסרטון הזה בהרצאות שלהם. שווה צפיה, אם יש לכם קיבה חזקה.

(וכמובן, יש את הסרטון הנעלם מכולם – זה של הטבח על המרמרה. צה”ל גנז או השמיד את כל הצילומים והסרטים של שורדי הטבח.)

הבעיה היא לא בחיילים. הנושא הזה כבר נחקר לעייפה. כל צבא מבצע באנשיו תהליך דה-הומניזציה הכרחי: הוא מאלף אותם להרוג אנשים אחרים, שהם לא מכירים ושאין להם שום טינה כלפיהם. הוא מסיר מהם את העכבות המוסריות מפני הרג ואלימות שהחברה עמלה כל כך לבנות. הוא חייב להעביר אותם את התהליך, משום שבני האדם הנורמליים נרתעים מטבעם מאלימות כלפי בני אדם אחרים שאותם הם לא מכירים.

יש ויכוח בשאלה האם במלחמות המאה ה-19 ובמלחמת העולם הראשונה חיילים אכן נמנעו מלירות לעבר האויב (בכמה משדות הקרב של מלחמת האזרחים האמריקאית, למשל, נמצאו גופות של חיילים שלצידם כלי נשק שלא נורו כלל), או שהם ירו אבל ניסו להחטיא; השאלה הזו לא הוכרעה, אבל הצבא האמריקאי – וכמעט כל צבא אחר כך – לקח ברצינות את הבעיה, וביצע שורה של תיקונים באימונים. למשל, ירי לעבר מטרת אדם במקום מטרת קליעה רגילה, והעברת האשמה על ההרג אל דמויות סמכות (הקצינים). מחקרים – שוב, שנויים במחלוקת – הראו שבמלחמת ויאטנם, 90% מהחיילים כבר ירו ללא היסוס לעבר מטרות אנושיות.

אבל ויאטנם, כמובן, היתה מלחמה עממית. כלומר, מלחמה שבו הצבא ניצב לא מול צבא מובחן אחר, אלא מול כוחות גרילה שנטמעו באוכלוסיה. ומלחמות מסוג זה, שבו האויב בלתי נראה ועשוי להיות בכל מקום, מגבירים משמעותית את תחושת הסכנה של החיילים, כך שהנטיה שלהם היא לראות בכל האוכלוסיה אויב. התוצאה היא הרג ואלימות יוצאת דופן כלפי האוכלוסיה האזרחית.

ישראל נמצאת במצב חריג מהבחינה הזו: היא מפעילה כיבוש דורסני על אוכלוסיה אזרחית מזה יותר מ-51 שנים. עד 1987, הסד”כ שצה”ל החזיק בגדה המערבית היה מזערי: כ-17 פלוגות. ההתנגדות הפלסטינית מאז אילצה את צה”ל להפנות מספרים יוצאי דופן של חיילים למשימות דיכוי, ולפני מספר שנים אמר הרמטכ”ל ש-55% מפעילות צה”ל מרוכזת בשטחים. צה”ל, נזכיר, כולל לצורך זה גם את יחידות מג”ב (שבחלקן הניכר מורכבות ממגויסי חובה) ואת המשטרה הכחולה; הם פועלים בשטחים מכוח צו אלוף.

מה שהחמושים שלנו עושים בשטחים איננו לחימה. הוא גם איננו שיטור. הוא דיכוי. אנחנו לוקחים אנשים שאומנו להרוג אחרים ושולחים אותם להטיל טרור על אוכלוסיה מתמרדת. התוצאה שאי אפשר בלעדיה היא אלימות בלתי מורשית ובלתי נענשת כלפי אזרחים. ללא מוראה של האלימות הזו לא היה הכיבוש שורד יומיים. החמושים שלנו פועלים על פי שתי מערכות הוראות: הרשמית, זו שאף אחד לא מתייחס אליה, והמעשית – זו שבה כל הדרגות עד קצין האג”מ החטיבתי יודעות מה המשמעות של פעולות “שיבוש שגרה/לבנת שיבוש/הפגנת נוכחות”, קרי השלכת רימוני הלם ופצצות תאורה בכפר שלו, אבל האוגדה מכחישה שאי פעם שמעה על דבר כזה והוא לא קיים בכלל.

חלק ניכר מצה”ל פועל בניגוד לפקודות רשמיות כדי להטיל אימה על אוכלוסיה אזרחית. למפקד חטיבת כפיר בשעתו, איתי וירוב, אירעה תקלה מצערת והוא אמר את האמת לבית המשפט הצבאי: תקיפה פיזית של פלסטינים היא נוהל שגרתי בחטיבה שלו. כשהוא מצא את עצמו מול תביעה להעמדה לדין, ביצע וירוב את התמרון הידוע כנסיגה צה”לית וזרק את החיילים שלו לכלבים כדי להציל את עורו: הוא העיד עדות נוספת, עדות שקר, ובה הכחיש את הדברים שאמר כמשיח לפי תומו.

שימו לב: זה לא איזה מפקד סיור של נצח יהודה, הגדוד שקל לשנוא. זה מח”ט של חטיבה מרכזית של צה”ל. מח”ט שיש לציין שגובה על ידי המג”ד שלו. מה שווירוב והחיילים מהתקרית בכפר ילין מראים הוא את המציאות הצה”לית: הטלת אימה והפעלת אלימות כאמצעי שליטה יומיומי על אזרחים. לא “תפוחים רקובים” ולא נעליים. פקודות. לא רשמיות, אמנם, ואם הן תיחשפנה הקצונה תקריב את החיילים; אבל פקודות.

בין הפיקוד ובין החפ”שים מתנהל שיח עדין, סמוי. אומר הפיקוד לחיילים: אנחנו יודעים מה אתם עושים. אתם עושים את זה ברשות ובסמכות. לא נחקור אתכם. רק מה, אל תהיו מטומטמים. אל תרביצו יותר מדי, ושימו לב שאין מצלמות בשטח. ואלוהים אדירים, אם אתם כל כך מטומטמים שצילמתם את זה בעצמכם, אז לא השארתם לנו ברירה אלא להפעיל את נוהל כפרות.

ברקע, כמובן, הקצין מקריב את החייל. החייל שהופך לחיית אדם כדי לרצות את הפיקוד, כדי לעשות את מה שהבין היטב ממפקדיו שצריך לעשות, ייזרק אחר כך לאזרחות בלי שום סיוע. הוא עוד לא יודע את זה, אבל הוא כנראה לוקה בפוסט טראומה. והצבא והקצין שלו יתנערו ממנו: מי אתה, מי מכיר אותך, מי יודע מה עשית.

כי, שוב, בסופו של דבר בני אדם נורמליים נרתעים מאלימות. והצבא הוא זה שמסיר את העכבות שלהם ומשלח אותם באוכלוסיה אזרחית. אז התוצאה היא אלפי אנשים עם פוסט טראומה שמסתובבים בינינו, שמן על גלגלי הכיבוש והקריירה של וירובים למיניהם.

יש מנגנון שבלעדיו כל זה לא היה מתאפשר: התפאורה של מערכת החקירה הצה”לית, שתפקידה בכוח הוא לעכב כל חקירה, למסמס כל פרט, לאבד מידע, לא לתשאל עדים, לא למצוא עדים (ראו דוגמא טיפוסית), ובעיקר למשוך זמן, לשרוף זמן, להרוג זמן. כי כפי שכל חייל יודע, עוד לא נולד הבנזונה שיעצור את הזמן: ושנה אחרי השחרור שלו, חייל כבר איננו תחת תחולת חוק השיפוט הצבאי. אחרי זה, כן, אפשר יהיה להעמיד אותו טכנית לדין בבית משפט אזרחי, אבל זה כבר ידרוש ראש של חדקרן. המטרה של המנגנון הזה, שאין לו אפילו בסיסים בגדה המערבית – אחרי הכל, אם יהיו לו בסיסים שם, פלסטינים עוד יבואו להתלונן – היא לאפשר את תרבות האי ענישה שבלעדיה לא היו החפ”שים עושים את מה שהווירובים רוצים שהם יעשו.

עד לפני כמה שנים, למצ”ח/הפרקליטות הצבאית (עורכי הדין רואים את ההבדלים, אני לא רואה את הטעם) היה נוהל עושק מיוחד: אם הותקפת על ידי חיילי צה”ל, והגשת תביעה כנגד הצבא, לא היית יכול לערור על סגירת התיק הפלילי שהגשת. כלומר, אם חייל הרביץ לך, היית צריך לבחור בין תביעה על הנזקים ובין יכולת לערור על סגירת החקירה נגדו. הפוסט הזה מסביר יותר, והוא שכרי בכל עמלי, כי כמה חודשים אחריו הפרקליטות הצבאית נבהלה מהפרסום – אני מניח שבמיוחד בחו”ל – שהיא ביטלה את הנוהל. אבל הוא התקיים בשקט במשך שנים.

אם נהיה הוגנים לרגע כלפי הווירובים, הם בסך הכל עשו את מה שהממשלה והציבור רצו שיעשו. לציבור נוח לא לדעת מה קורה. הקיום שלו תלוי באי הידיעה הזו. הכיבוש נוח לו. לו, כאברהם, נוח לא לדעת מה קורה כשהוא עוקד את יצחק לאלה, לקת הנשק, לצעקה, לדלתות הנטרקות, לכל מה שישוב בחלום ובהקיץ.

אבל אף שהחפ”ש הוא קורבן, בסופו של דבר הקורבן האמיתי הוא הפלסטיני. מאות אלפי ילדים שלא יכולים לישון בשלווה בלילה. מיליוני הורים וגברים צעירים ונשים שיודעים שהמילה הלא נכונה תוביל לכך שיגררו אותם הצידה ויפוצצו להם את הצורה, שיודעים שיש סבירות לא רעה בכלל שיפשטו על הבית שלהם הלילה כחלק מנוהל “מיפויים”, שמטרתו היא הטלת אימה; מיליוני הורים שרואים התעללות בילדיהם, וידם קצרה מלהושיע; ילדים שרואים את השפלת הוריהם – השיטתית, המכוונת – ואין לאל ידם; עשרות אלפי אם לא מאות אלפי קטינים שהוחזקו במעצר ומאסר, ועיני הוריהם ואחיהם רואות וכלות אליהם כל הימים.

וזו הסיבה שאין לשתף פעולה עם המערכת הצבאית בשום צורה, אלא להלחם בה עד רדתה. כל נסיון לשכלל את הכיבוש הוא שיתוף פעולה עם הכיבוש; והכיבוש הוא המקור לכל אלה. אין תפוחים רקובים; הפרדס כולו הוא שורש פורה רוש ולענה, כולו דינו לכריתה.

ועוד נראה באור.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

בתקווה זהירה

מרצ הולכת לפריימריז ביום חמישי. מיהם המועמדים שלי וכמה הערות כלליות על מצב המפלגה

ביום חמישי הקרוב יצביעו חברי מרצ על מועמדיהם לפריימריז של המפלגה, ויקבעו מי יהיו חברי הכנסת. אם אתם חברי מפלגה, אז קודם כל – לכו להצביע. זו זכותכם וחובתכם האזרחית. ורבאק, כבר שמתם את ה-80 ש”ח. פרטים על מיקום הקלפי שלכם אפשר למצוא פה.

באופן מדכדך משהו, המפלגה שוב נמצאת בסקרים על סף אחוז החסימה – במידה והרשימות של גנץ ולפיד יתאחדו (לכולם ברור שלא מדובר במפלגות, נכון?). כאן חוזרת על עצמה תופעה מגונה: הצורך של חלק ניכר ממצביעי מרצ להפיל את נתניהו – או, אם לדייק, לדבוק באשליה של הפלת נתניהו – גורמת להם להצביע למפלגות אחרות, בדרך כלל מפלגת העבודה. פעם שעברה זה נגמר בכך שהם הכניסו לכנסת את איתן ברושי, חיליק בר ורוברט טיבייב; הפעם זה יכול להגמר בבוגי “שלום עכשיו הוא וירוס” יעלון ויועז הנדל. שווה לכם?

תפקידה של מרצ, כפי שאני רואה אותו, הוא לבנות מסד לשינוי של ישראל: לומר את הדברים שאף אחד לא רוצה לשמוע, עד שהם יחלחלו ויובילו לשינוי. כאן ראוי להזכיר ששולמית אלוני הביאה לישראל את המושג של זכויות אדם, שהיא הובילה את המאבק לשינוי החוקים האוסרים על הומוסקסואליות, ושרצ דיברה על מו”מ עם אש”ף בשנות ה-80, כשמפגשים כאלה היו בלתי חוקיים ובלתי נתפסים. עוד בשנת 1990, עזר וייצמן נזרק מהממשלה בגלל שיחות עם אנשי אש”ף. ב-1993, הפרדיגמה השתנתה לחלוטין.

מרצ תצטרך להוביל את שינוי הפרדיגמה הזה גם בעתיד. בין השאר, היא תצטרך לנטוש את גוויית פתרון שתי המדינות. לרוע המזל, בחירתה של תמר זנדברג להנהגת המפלגה הטילה צל ארוך על המחויבות של מרצ לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני: האמירה שלה שלא תהיה לה בעיה לשבת עם אביגדור ליברמן היא אמירה איומה, שאומרת לחברים הפלסטינים במפלגה שמנהיגתם מוכנה לשבת עם אדם שמבחינתו האזרחות שלהם נתונה בשאלה.

אני לגמרי בעד לגליזציה של מריחואנה, ואין לי שום בעיה עם טבעונות: אני מכיר בכך שזו הדרך הנכונה, אני פשוט מתקשה ללכת בה. ועדיין, אני חושב שבמצבנו, התמקדות בנושאים הללו היא התמקדות בבעיות עולם ראשון. בזמן שאני כותב את הדברים הללו, כוחותינו האמיצים מיישמים משטר אפרטהייד בגדה המערבית; חיילים משועממים ומתוסכלים בעשרות מחסומים פורקים את התסכול שלהם על פלסטינים חפים מפשע; ועם רדת הלילה, יתחילו הפשיטות. מאות חיילים ייכנסו, ללא כל צו וללא כל צורך בצו, לבתיהם של עשרות משפחות פלסטיניות. בחלק קטן מהמקרים הם ייכנסו לשם כדי לבצע מעצרים, ויעבירו את העצירים לידי רשויות העינויים; בחלק ניכר מהם הם ייכנסו לבתים למטרה פשוטה של הטלת אימה (”הפגנת נוכחות”, בשם המקצועי), הטרור הקבוע של צה”ל שבלעדיו אין לכיבוש קיום. הם יעירו ילדים, יוציאו אותם מהמיטה, ויצלמו אותם ללא סיבה. ואם מישהו יתנגד, יאמר כמה מילים כעוסות, הוא יוכה או ייעצר. זה קורה יום-יום, שעה-שעה. זו שקיפות המציאות שבה אנו חיים.

בהתאם, משום שאני חושב שמרצ מסתכנת בקיפול דגל המאבק בכיבוש ובו זמנית משום שאני חושב שצריך לרענן את הרשימה, להלן רשימת המועמדים שלי לכנסת. אנחנו אמורים לבחור ארבעה מועמדים: הנה הם, בסדר יורד.

גבי לסקי: עורכת דין אמיצה ונחושה, שמכירה את הכיבוש כמו את כף ידה ונאבקת בו שנים ארוכות, כשלעתים תכופות היא חוטפת נצחון מלוע התבוסה המובנית בשדה הזה. לסקי ייצגה גם שורה של פעילים פוליטיים שסבלו התנכלות מצד המשטרה וכוחות עאלק-בטחון אחרים. אם יש כיום במרצ יורשת לשולמית אלוני, גבי היא האדם הזה.

מוסי רז: סוס קרבות ותיק, מענטש נדיר, שלעתים שיש לו מכונת קפיצת הדרך שמעבירה אותו לכל הפגנה חשובה. מי שלא שכח מאיפה הוא בא ולאן הוא אמור ללכת.

מיכל רוזין: לוחמת גדולה למען זכויות מבקשי המקלט, נשים וקבוצות מותקפות אחרות, עם רקורד חקיקה מרשים. לדעתי שום רשימה לא תהיה מושלמת בלעדיה.

ניר אבישי כהן: הצעיר שבחבורה. עוזר פרלמנטרי לשעבר של ח”כ עיסאווי פריג’, ואחד האנשים המרשימים שפגשתי במפלגה. במקום שבו חלאות כמו איציק שמולי תוקפים את שוברים שתיקה עבור כמה שברירי קולות, כהן התגאה בכך שמסר עדות לשוברים שתיקה וחזר שוב ושוב על כך שאין דבר כזה, כיבוש נאור או מוסרי. הוא גם מקדם את הפורום היהודי-ערבי במרצ. נקווה שהוא יהיה עתיד המפלגה.

ומה על הדגל החברתי, תשאלו אותי? אין לי ספק שכל אחד מהמועמדים האלה יצביע נכון גם בסוגיות החברתיות (לרז ולרוזין יש רקורד מוכח בנושא). אני משוכנע פחות ביחס למחויבות של הפלג האדום במפלגה למאבק בכיבוש.

(ויש לי פריחה משירת האינטרנציונל.)

שינצחו הטובים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

על המשמר

הפיגוע האחרון מצד פושעי עדי עד מדגיש שוב את הצורך לאפשר לפלסטינים לעמוד על נפשם ורכושם מפני רודפיהם

כמדי שבת, יצאו אתמול מתנחלים לפרוע בפלסטינים. בדרך כלל, זה נגמר בפציעות או נזק לרכוש, שאינם מגיעים לתקשורת הישראלית; הפעם, כשיצאו מתנחלי עדי עד לפרוע בקורבנותיהם הקבועים מאל מועייר, זה נגמר בהרוג – חמדי טאלב נעסאן.

כפי שתיארו תושבי אל מועייר את האירועים בפני תחקירני יש דין, הם התחילו כך: מתנחלים חמושים תקפו קבוצה של חקלאים שעבדו באדמותיהם עם טרקטור, ניקבו את צמיגי הטרקטור ושברו את שמשותיו. החקלאים נמלטו מהמקום אל עמדה סמוכה של צה”ל, שם אמרו להם החיילים שאינם יכולים לעשות כלום ושעליהם להתקשר למשטרה. זה לא נכון: לחיילים יש סמכות מלאה לעצור פורעים. אבל מפקדיהם מקפידים שלא ידעו על כך, כי אחרת מי מהם אשכרה יעשה זאת, ומה אתה צריך עכשיו להסתבך עם הפסיכים האלה.

בעקבות סירוב החיילים לסייע להם, נטשו החקלאים את הטרקטור בשטח ונסו אל הכפר. המתנחלים רדפו אחריהם לתוך הכפר, ואז פתחו בהתקפת ירי שנמשכה כשעה וחצי. תחקירני יש דין מצאו במקום היום עשרות קליעים. רוב הכדורים פגעו בבתים ובמיכלי מים – לא בדיוק מקרי. נעסאן עצמו נורה בגבו, עשרה מטרים מביתו – בתוך שטח הכפר.

זה לבדו צריך לשים קץ לשקר של הפורעים, כביכול הם הגנו על עצמם מהמון זועם שעשה את הדבר הנכון ובא להחריב את המאחז שלהם. הירי בוצע שלושה קילומטרים מעדי עד. כפי שהאגדה על אונס נשים לבנות על ידי שחורים שימשה את הפורעים הלבנים בימי הלינצ’ים, כך האגדה על הסתערות פלסטינים על מאחזים משמשת את הפוגרומצ’יקים היום.

כמה מילים על עדי עד: מדובר במאחז בלתי חוקי למשעי, שהוקם על אדמותיהם הגזולות של ארבעה כפרים פלסטיניים – אל מועייר, ג’אלוד, תורמוסעיא וקריות. בין השנים 2005-2013 מצא דו”ח של יש דין (עמ’ 77) 96 עבירות שבוצעו על ידי מתנחלי המאחז כנגד שכניהם, שמתוכם 21 מקרי אלימות, 47 מקרים של פגיעה ברכוש, בעיקר רכוש חקלאי; ו-28 מקרים של נסיון השתלטות על אדמות. מהנתונים שגיבש יש דין בעקבות הפרעות אתמול, בין ינואר 2015 וינואר 2019 קיבל הארגון דיווחים על 51 מקרים של עבירות מצד מתנחלי עדי עד, ביניהם 11 מקרים של אלימות ו-30 מקרים של פגיעה ברכוש. יצוין שברוב המקרים הפלסטינים לא טרחו להגיש תלונה במשטרה: הם יודעים שזה בזבוז זמן במקרה הטוב ויוביל להתנכלות במקרה הרע (בקרב פלסטינים רווחת האמונה, שעד כה לא נמצאו לה הוכחות מספקות, שתלונה במשטרה תוביל לפגיעה באישוריו של המתלונן).

ההתקפות על הישובים שלרוע מזלם מתנחלי עדי עד פלשו לאדמתם איננה מקרית ואיננה חד פעמית. מדובר בקמפיין מתוכנן של טרור חקלאי, שמטרתו לגרום לחקלאים לנטוש את אדמותיהם, הן משום שהמתנחלים ישמידו את היבולים (”מי שאוהב את הארץ, לא שורף אותה”), והן משום שהשהיה באדמות החקלאיות תהיה כרוכה בסכנה יומיומית של אלימות. משיפסיקו החקלאים לעבד את אדמותיהם, פרקליטים שוחרי רע ברגבים ובפרקליטות הישראלית, ככל שיש עדיין הבדל, יתחילו לספור לאחור עד לרגע שבו המדינה תוכל לתפוס את האדמות בתואנה שהן בלתי מעובדות, ותכריז עליהן כעל אדמות ציבור. זה העקרון, זה הרציונל.

אבל אני רוצה להתעכב שניה על החיילים.

יש משהו שכל אלופי פיקוד המרכז לא הבינו, ובהתאם – גם חייליהם לא הבינו. תפקידו הבסיסי של צבא בשטח כבוש – וצה”ל שואב את סמכותו בשטחים הכבושים מן החוק הבינלאומי ביחס לתפיסה לוחמתית – הוא להגן על התושבים המקומיים ועל רכושם, עד שהשטחים יוחזרו לבעליהם. כל שמותר לו לעשות, הוא עושה מתפקיד ההגנה שלו (מפני מתקפת אויב) ומפני חובתו להגן על התושבים המוגנים.

זה לא היה מובן אז וזה לא מובן גם היום. זה לא ממש חדש: יש דין הוציאו לפני מספר שנים דו”ח בנושא, יחד עם שוברים שתיקה. חיילים אמרו שוב ושוב שלא היה להם מושג שהתפקיד שלהם הוא להגן על פלסטינים; הם שם כדי להגן על מתנחלים. רובם המוחלט לא ידע שיש להם סמכות כלשהי כלפי מתנחלים.

יש להם, כמובן. המפקד הצבאי הוא הניצב בנעלי הריבון בגדה המערבית. אבל, כידוע, קשה מאד לשכנע מישהו במשהו אם משכורתו תלויה בכך שלא יבין. לגנרלים של צה”ל יש אינטרס מובהק לא להבין את חובתם. כשזה המצב, קשה להאשים את החיילים בכך שאינם מבינים את מה שהמפקדים שלהם משתדלים להדחיק.

[…]

ומכיוון שכך, מאחר ו:

א. הצבא לא מסוגל להגן על הפלסטינים, אף שזו חובתו החוקית;

ב. מאחר והוא מגן אינסטינקטיבית על הפורעים (שיש להניח שלא היו שורדים יממה ללא נוכחותו);

ג. ומאחר והמצב לא השתנה ב-30 השנים האחרונות ואיננו צפוי להשתנות;

הרי שיש להעביר את השליטה על שטחי סי ובי, שם נמצאים השטחים שהמתנחלים מנסים לגזול, מידי צה”ל לידי המשטרה הפלסטינית. יש להציב בכל כפר פלסטיני שמותקף דרך קבע על ידי מתנחלים כוח חמוש של המשטרה הפלסטינית, שמטרתו תהיה להדוף כל נסיון פלישה של פורעים יהודים לשטחיהם.

היה וממשלת ישראל תתנגד לכך, כצפוי, יש לדרוש את הצבתם של כוחות בינלאומיים. אי אפשר להאמין לממשלת ישראל, ודאי לא לממשלה הנוכחית, שיש לה יכולת או רצון להגן על חייהם ורכושם של פלסטינים הנתונים למשיסתה.

ואם זה לא יתרחש, חסכו ממני את היללות כשתבוא פעולת הנקם. כי אם אין צדק, יהיה נקם.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

רב אלוף בום

למה אנשי שמאל-מרכז לא צריכים לתמוך בגנץ, ועל אחת כמה וכמה לא להצביע עבורו

אני לא יודע מה בנימין גנץ רוצה. אני לא קורא מוחות. אני לא יודע מה הוא רוצה שנחשוב שהוא רוצה, ואני לא יודע מה הוא חושב בחדרי חדרים. אני אפילו לא יודע אם הוא חושב או בובה של מומחי בחירות. אני יודע דבר אחד: אנשים יש לשפוט על מעשיהם, לא על פי הכוונות המיוחסות להם.

הנתונים העומדים לפנינו למעשיו של גנץ הם:

א. הוא היה הרמטכ”ל של צה”ל במבצע צוק איתן, שבו טבחו כוחותיו בכ-2,200 פלסטינים, 550 מהם ילדים. הפצ”ר נמנע מלחקור שורה של פשעי מלחמה במהלך צוק איתן, ביניהם ההפצצה המסיבית של רפיח בעקבות פקודת חניבעל (שני פשעי מלחמה שונים, אגב – גם נוהל חניבעל הוא פשע מלחמה.)

ב. בימים האחרונים, גנץ פרסם מספר סרטונים, נטולי כמעט כל טקסט. באחד מהם הוא מתגאה בחיסולו של אחמד ג’עברי, הגנרל של החמאס; הוא מתעלם מכך שהפקודה לא הגיעה ממנו, אלא מנתניהו. הוא מצליח לטשטש לגמרי את העובדה המצערת שאין סיבה לחשוב שחיסולו של ג’עברי הועיל במשהו לישראל – ושהוא גרר את ישראל למבצע עמוד ענן. בסרטון אחר הוא מתגאה בהרס ובהרג שזרעו חמושיו בעזה במבצע צוק איתן.

אני לא זוכר התרברבות כזו בהרג ובהרס, לפחות לא מאז יצחק רבין במהלך האינתיפאדה הראשונה (על כך, בהמשך). גנץ אומר לציבור הישראלי שהוא ראוי לבחירה משום שיש לו הרבה קרקפות של פלסטינים על החגורה.

זו זכותו, כמובן. הבעיה היא לא בגנץ עצמו אלא בעובדה שמה שהוא מציע הוא כסף עובר לסוחר בחברה הישראלית. אבל העובדה שלגנץ יש זכות לשחק אותה ג’ינג’יס חאן לא אומרת שאנחנו צריכים לאהוב את זה, או לתמוך בזה, או לשתוק מול זה.

בהתרברבות שלו בהרג ההמוני של אנשים בגילאי צבא (לא, צה”ל לא הרג 1,300 אנשי חמאס במהלך צוק איתן) ובהרס הנרחב, גנץ הסיר שכבת סובלימציה. הוא הציג את ההרס בעזה, לשברירי שניות, כפי שהוצג על מרקעי הטלוויזיה בחו”ל – אבל לא על מרקעי הטלוויזיה בישראל במהלך המבצע. הסובלימציה שהוסרה איפשרה בעבר לגנרלים להתהד בפעולותיהם “נגד הטרור” ו”למען בטחון ישראל.” גנץ הציג מבנים הרוסים וספר גופות. (ושיקר בספירה, אבל נו, הוא יוצא צה”ל. זה צפוי.) רק חסר היה שיציג גופות מרוטשות שמוצאות מתוך ההריסות. ומי יודע, אולי גם זה יגיע.

שכבת הסובלימציה הזו, שקיימת בדיווח על כל פעולות של צבא, משכה ביקורת חריפה לאורך ההיסטוריה. היא איפשרה טיוח של זוועות המלחמה. מארק טוויין כתב ביקורת חריפה על תפילות פטריוטיות במלחמת השולל נגד ספרד והפיליפינים: “אדוני צבאות, סייע לפגזינו לקרוע את חייליהם לחתיכות מדממות; סייע לנו למלא את שדותיהם השמחים בגופות החיוורות של הרוגיהם הפטריוטים; הטבע את שאון התותחים שלנו בצווחות הכאב של פצועיהם, המתפתלים ביסורים; עמוד לנו להחריב את בתיהם הצנועים בסופה של אש; סייע לנו לשבור את לבבות אלמנותיהן שלא פשעו ביגון שאין לו קץ; חזק ידינו כאשר נהפוך את ילדיהם הקטנים לחסרי בית, ונשלח אותם לשוטט, ללא מושיע, בחורבות ארצם ההרוסה, עטויי סחבות, רעבים וצמאים, חשופים ללהבות השמש בקיץ ולרוחות הקרח של החורף, שבורים ברוחם, מיוגעים מסבל, מתחננים אליך למקלט הקבר, אותו תמנע מהם…”

תיאור לא רע בכלל, יש להודות, של מלחמתו של גנץ בתושבי עזה. אבל טוויין האמין שיש בבני ארצו עדיין סוג של תרבות, אשר על כן הם ייכלמו מהתיאור הזה של מאווייהם הסמויים. שאם לא כן, לא היה טורח לכתוב את הטקסט הזה. קשה להאמין שהוא היה משחית מילים על קציני סדום ועם עמורה, שמתענגים על כל היסורים הללו. ההצבעה על הצביעות מצביעה גם על התרבות, על הניגוד בין מה שאנחנו מתיימרים להיות ובין מה שאנחנו.

גנץ (או הפיתום האסטרטגי המדבר בקולו, ולנו אין הבדל בין השניים) השתכנע שהישראלים אינם מתורבתים, ושמה שיערב לחיכם הוא התענגות על סבל, על הרס בתים וגוויות. גנץ, או האצטגנין שלו, לא טועה בהכרח; ודאי שקיים פלג גדול שהדברים האלה ערבים לו. אבל גנץ הוא שהשחית את הדיון הציבורי בעצם הענקת לגיטימציה לאנשים הללו והפיכתם למדד של החברה הישראלית, המצביעים שאליהם ראוי לפנות.

שזאת, שוב, זכותו. אבל חובתם של הישראלים שנחרדים מהדברים הללו למחות על הנסיון לצייר את כולם כפראים צמאים לדם. לרוע המזל, קבוצה של אנשים טובים במובן הרע ביותר של המושג מנסים לשכנע אותנו לסתום את הפה: לא תחסום דגנרל בדישו, הם אומרים. האנשים הללו מציגים דיכוטומיה שקרית: זה או גנץ או נתניהו, הם אומרים, ואם אתה מפריע לגנץ אתה אובייקטיבית בעד נתניהו.

אז הגיע הזמן להזכיר שוב את המציאות הפוליטית בישראל. אין פה בחירות ישירות כבר 18 שנים. אנחנו לא בוחרים מנהיגים, אנחנו בוחרים מפלגות. כן, אני יודע: מאז רבין כולם מנסים להפוך את המפלגה לסרח עודף ולהפוך את עצמם למפלגה בדמות אדם. הליכוד הפך לכת אישיות, יש עתיד תמיד היתה כזו, כחלון בנה לעצמו מפלגה בצלמו הנלעג, ואפילו בוגי יעלון וגל הירש מנסים. וכן, יש פער בין המציאות הפוליטית ובין הדימוי. ואף על פי כן, החוק עומד: אנחנו מצביעים עבור מפלגות, לא מנהיגים, ומה שחשוב הוא לא המנהיג – אלא כמה קולות קיבל הגוש.

כלומר שאם אתה איש מרכז, יש לך אופציות – אולי יותר מדי מהן – למי להצביע. אתה לא חייב להתייצב מאחורי גנץ. ממילא לזה יהיו 14 או 15 מנדטים. אתה יכול להצביע למפלגת העבודה (שימו לב שלא אמרתי אבי גבאי) ואם אתה חסר דעה, אתה יכול להצביע ליאיר לפיד. זה יהיה היינו הך אם תצביע לכל אחד מאלה או שתצביע לגנץ. בסופו של דבר, אם לגוש המרכז-שמאל יהיו 61 מנדטים, אחד ממנהיגי המפלגות הללו יוזמן להקים ממשלה. אם לגוש הימין-דתיים יהיו 61 מנדטים, מנהיגו – נתניהו – יוזמן להקים את הממשלה. גנץ, עבודה, או לפיד – זה לא כל כך משנה.

ישנה כמובן האפשרות שתצביע גנץ, עבודה או לפיד ותקבל נתניהו, כי הם יזחלו לממשלה שלו (לעבודה וליש עתיד יש נסיון בזה), אבל זה הסיכון המקצועי שכרוך בהצבעה למפלגת מרכז.

אשר לשמאל – הוא כבר היה בסיפור דומה מאד. בשנת 1988, שנה לתוך האינתיפאדה הראשונה, התנהלו בחירות. רבין היה אז שר הבטחון, אבל לפני שידענו בדיוק על פקודות “לשבור את הידיים ואת הרגליים” שלו. גם הוא הלך אז להתרברב במספר ההרוגים הפלסטינים. לרצ של אז היתה תשובה חריפה.

ארבע שנים אחר כך, רבין התמודד כראש המחנה. למרצ החדשה היתה אז סיסמה: יומרץ רבין. ככל שראש מחנה המרכז צריך את תמיכת השמאל, השמאל צריך להעמיד מחיר גבוה ככל האפשר עבורה. רק כך אפשר לקדם את המדיניות של השמאל. אם תוטל הרכבת הממשלה על גנץ, מרצ, הרשימה המשותפת והרשימה של טיבי יצטרכו להעלות את דרישותיהם בקול גדול. והדרך לעשות את זה מלכתחילה היא להבהיר שהן לא בכיס של אף אחד וששום דבר לא מובטח לראש רשימת המרכז הגדולה. הדרישה הזו מופנית בראש ובראשונה למרצ; לכולם ברור שגנץ, לפיד או גבאי לא יפנו אל המפלגות הערביות אלא אם לא תהיה להם ברירה.

וחשוב מכל: לא להכנע למלכודת ההצבעה הטקטית. במשך 30 שנים, אנשי מרכז מנסים לשכנע אנשי שמאל להצביע למפלגת מרכז – בדרך כלל העבודה – משום שלאחרונה יש גנרל בראשה, והגנרל יכול לנצח את הימין. זה קרה רק פעם אחת, ב-1992, וזה קרה הן משום שרבין היה בכל זאת הרמטכ”ל של ששת הימים והן בשל פיצול קריטי בימין (התחיה לא עברה את אחוז החסימה). גם אז, זה היה על הקשקש: 61 מנדטים. ברק ניצח ב-1999 בבחירות האישיות, אבל המפלגה שלו התרסקה, הוא לא הצליח להקים ממשלה יציבה, והוא קרס לממשלת מיעוט של 34 ח”כים עוד לפני פרוץ האינתיפאדה השניה.

אם מישהו חושב שלגנץ יש אותה המשיכה שיש לרבין, הוא צריך להפסיק להסניף דבק. למעשה, סביר לא פחות שגנץ יגמור עם שישה או שמונה מנדטים, בערך מה שקרה לליפקין-שחק. אל תלכו על הצבעות טקטיות; הן נכשלות תמיד. אם תצביעו למפלגת מרכז, יש סיכוי גבוה במיוחד שתקימו את ממשלת נתניהו הרביעית. לכו עם מצפונכם, עם מה שאתם מאמינים בו. זו חובתכם המוסרית כאזרחים במדינה חופשית: לעשות עם קולכם את הדבר הטוב ביותר שבאפשר, לא את זה שהוא אולי פחות גרוע. אל תתנו לטקטיקני היאוש לגרום לכם להעניק את כולכם לאדם שמתגאה בברבריות. אל תסייעו להשחתת הפוליטיקה שלנו עוד יותר.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

אף אחד לא רוצה “להשמיד את ישראל”

קו ההגנה הציוני האחרון נשען בהכרח על שקרים והטעיות

ככל שהתמיכה ב-BDS עולה בעולם, עולה בהתאם מפלס ההיסטריה של תומכי הציונות, והם עושים כמיטב יכולתם לשקר לציבור הכללי. בארה”ב, למשל, העלו תומכי הציונות הצעת חוק פדרלית שתאפשר למדינות בארה”ב להעניש את מי שמחרים את ישראל – באמצעות, למשל, מניעת חוזים ממשלתיים ממנו. עיתונים גילו בכמה מדינות שאם הם רוצים לקבל פרסום ממשלתי, הם מחויבים לתמוך במדיניות ממשלת ישראל. חלק מהם כינו זאת loyalty oaths כלפי ממשלת ישראל. הרעיון משך כל כך הרבה תשומת לב שלילית, שהצעת החוק נבלמה בסנאט.

כשאזרחי ישראל שומעים את הצירוף BDS, הם מגיבים כמו שהגיבו אבותיהם בשנות ה-70, כששמעו את המילה “מצפן.” מפלצת איומה, שמטרתה להשמיד, להרוג ולאבד את כל הישראלים, מנער ועד זקן, טף ונשים. איך עושים את זה? מרמים את הציבור בידיעה שלאף אחד לא יהיה כוח להתיר את סבך השקרים. הנה נסיון צנוע לעשות את זה.

הטענה המרכזית של תומכי הציונות היא שאנשי ה-BDS “מעוניינים להשמיד את מדינת ישראל כמדינת העם היהודי.” לסיפא נגיע מיד: אף אחד הרי לא מגיע אליה. כולם שומעים “להשמיד את מדינת ישראל” ועוצרים שם.

האם מטרתה של תנועת ה-BDS היא להשמיד את מדינת ישראל? התשובה היא שלילית. השמדתה של מדינה בהכרח תהיה כרוכה בשפיכות דמים רבה מקרב תושביה. המטרה של ה-BDS היא לשנות את המשטר הציוני, משום שמדובר במשטר עוול. המטרה היא מדינה אחת, רשמית, דמוקרטית, שבה ישתתפו כשווים כל האנשים שנשלטים על ידי המשטר הציוני: ישראלים, פלסטינים במזרח ירושלים, פלסטינים בגדה המערבית, ופלסטינים ברצועת עזה. מאחר וישראל ממילא שולטת בכל תחומי פלסטינה המנדטורית, ומאחר והמשטר הציוני הוא משטר אפרטהייד ובהכרח יהיה כזה, חובה מוסרית היא להפיל אותו.

אף ישראלי לא יצטרך למות, וספק אם רבים מהם יצטרכו לעבור דירה. כל שהם יצטרכו לעשות הוא להעניק לפלסטינים את הזכויות שהם-עצמם מחזיקים בהן, ראש וראשונה לה זכות ההצבעה.

זו משמעותה של “השמדת מדינת ישראל כמדינת העם היהודי.” זו בדיוק הסיבה שבן דרור ימיני ודומיו רוצים שתחשבו על החלק הראשון של המשפט ולא תמשיכו לחלק השני. האם הפלסטינים יאהבו את היהודים עם החלפת המשטר הציוני במשטר שוויוני? לא.

האם הם אוהבים אותם כעת? האם הגיוני בכלל לצפות מעם נכבש שיתאהב בכובשו, אלא אם לקה הראשון בתסמונת שטוקהולם המונית?

האם המצב יהיה טוב יותר? כן, כי יוסר עול מעל צוואר הפלסטינים והם יוכלו להתדיין עם הישראלים כשווים עם שווים.

האם יש אפשרות אחרת? יש. הראשונה והסבירה משמעותית יותר היא המשך משטר האפרטהייד, תוך הידוקו: מצב כזה נוטה לרדיקליזציה. הישראלים מגיבים היום בהיסטריה המונית על כל נסיון התקוממות פלסטיני. כל דקירה של קלגס הופכת לאסון. ישראל לא משלמת מחיר ראוי על הכיבוש – והיא, כמסתבר, רגישה מאד לעצם הרעיון של תשלום מחיר עליו. על כן ייטב לכולנו אם היא תשלם בדמים ולא בדם. חרם, נזכיר, הוא פעילות לא אלימה.

האופציה השניה היא פתרון שתי מדינות. זו היתה אופציה בעייתית מאד פעם, אבל ספק אם היא קיימת כיום אלא כסיסמה שמטרתה להמשיך את הכיבוש.

אז אפשר להמשיך את משחקי הדמים, את הפנטזיה שעדיין מקננת בקרב חלק מהפלסטינים על מאבק מזוין הירואי, ואת המציאות הקבועה של משטר דיכוי שנכנס מדי לילה לבתיהם של מאות בני אדם, מלווה בפנטזיה משלו על היעלמות הפלסטינים – או שאנחנו יכולים לנסות משהו אחר.

אבל רגע, רגע! יזעקו התועמלנים הציונים. אתה שולל את זכותם של היהודים למדינה משלהם! זו אנטישמיות!

ועל פניו, יש להם נקודה. אם אתה מתנגד להגדרה עצמית ליהודים, למה רק ליהודים?

כי זה לא עובד ככה. הזכות להגדרה עצמית היא לעם על אדמתו. ליהודים מעולם לא היתה מולדת (אפילו בתקופת בית שני, רוב היהודים לא חיו בפלסטינה). לאף עם אין זכות להקים מדינה על אדמתו של עם אחר, אבל זה בדיוק מה שקרה פה וזה בדיוק מה שהציונים מגינים עליו: מדינה שהתבססה וממשיכה להתבסס על שלילת זכויותיהם של אחרים. וכלום לא היה די בכך, הבעיה – שוב – היא לא עם הרעיון הערטילאי של מדינה יהודית; היא עם ההתגשמות הממשית, הדכאנית בהכרח, של מדינה כזו.

בהכרח? כן. כי המדינה הזו קיימת 70 שנים והיא היתה דכאנית כל שנות קיומה. כפי שלא היינו מכירים בזכות ההגדרה העצמית של האפריקנרים בדרום אפריקה, ככל שזו היתה תלויה בשעבודם של מיליוני בני אדם, יש לדחות את תפיסת ההגדרה העצמית היהודית, אם זו תלויה בשעבודם של אחרים. גם האפריקנרים טענו שמתנגדים להם בגלל “שנאת לבנים.”

יתר על כן, ישראל היא מדינה שרוב היהודים לא רוצים בה. היו להם 70 שנים להגר אליה, והם לא עשו זאת.

אפשר היה, ואולי ראוי היה, להקים מדינה יהודית במזרח אירופה או בחלקים מגרמניה אחרי מלחמת העולם השניה. זה לא קרה. הפלסטינים נאלצו לשלם, וממשיכים לשלם, את מחיר השאיפה היהודית לריבונות. העוול הזה, אסור שיימשך.

האם אין אנטישמים בקרב תומכי ה-BDS? אני משוכנע שיש, ויש אנשים אמיצים שחושפים אותם. אבל האם אין גזענים בקרב שרי ממשלת ישראל? האם מדיניותה הרשמית של ישראל איננה שהפלסטינים לעולם לא יהיו זכאים לכל הזכויות? על מה מתבססת התפיסה הזו, אם לא על תפיסת עליונות יהודית? האם שלילת הפלסטיניות היא פחות גזענית משלילת היהדות? בסופו של דבר, התפיסה שליהודים יש יותר זכויות מאשר לפלסטינים – ביניהן הזכות לבטחון, שהיהודים שוללים מהפלסטינים בכל רגע נתון – נובעת מהתפיסה שהפלסטינים הם בני אדם חלקיים בלבד.

ולכן, בסופו של דבר, ה-BDS מזעזע את הציונים כל כך: הוא שב ומעלה את התפיסה הרדיקלית שפלסטינים הם בני אדם, בני אדם לכל דבר, ומזכיר שמדובר בבני אדם שנמצאים כבר 51 שנים תחת דיכוי בלתי פוסק – ושהכובשים, גוליית הנבעך, רואים בעצמם את הקורבנות.

ולמרבה השמחה, התפיסה הזו מאבדת את אחיזתה בעולם. מי יתן ונראה את חורבן המשטר הציוני – לא המדינה הישראלית, אלא המשטר הציוני – בימינו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)