החברים של ג'ורג'

נשיאת העליון התכופפה בפני ארגון פשיעה

זה לא סוד שאני לא מחסידיה של אסתר חיות, אבל אתמול היא חצתה קו שממנו אין חזרה

ההערכה שלי לשופטי בג”ץ נמוכה בדרך כלל, אבל אסתר חיות היא מקרה יוצא דופן של תיעוב. לפני שש שנים בערך ישבתי באולם שבו ישבה חיות, ממתין להתחלת אחד הדיונים בבג”צ של יש דין. לפנינו היה תיק אחר: פלסטיני בעל משאית שמישהו מסר לו משטח להובלה – אחד בין משטחים רבים – שהכיל משהו אסור. צה”ל החרים את המשאית כולה ואת תכולתה, ומכר אותה במכירה פומבית. עורך דינו של האיש התחנן בפני בית המשפט שיחזירו למרשו את ההכנסות מהמכירה הפומבית, והיה ויכוח בינו ובין עורך הדין של המדינה האם מדובר ב-80,000 ש”ח או 120,000 ש”ח.

פה התפוצץ לחיות הפיוז, והיא התחילה לצרוח – כך ממש – על עורך הדין של בעל המשאית שהיא לא מבינה למה מטרידים את בית המשפט העליון ב-80,000 ש”ח, שיקחו את התיק שלהם למקום אחר, למה היא צריכה לשבת בתיק כזה. כבודה כנראה שכחה שבג”צ הוא פחות או יותר המשען היחיד שיש לפלסטינים שאיננו בית משפט צבאי, ושבית משפט צבאי הוא בדיחה. על כל פנים, הצרחות נמשכו דקות ארוכות. זה נגמר בכך שעורך הדין של בעל המשאית אמר שהוא צריך לדבר עם מרשו, ואז הגיע תורנו, ואחרי זה כבר לא היינו שם.

זה זעזע אותי עמוקות. הייתי בעשרות דיונים, אף פעם לא שמעתי צרחות. שמעתי סרקזם ארסי (התמחות של גרוניס), אירוניה חדה (של רובינשטיין), אבל אף אחד לא הרים את הקול. זה אחד הדיונים שנחרטו בזכרוני – ואני אפילו לא זוכר למה בדיוק היינו שם באותו היום, שלא לדבר על הדיון שלאחר מכן. שופטת שאומרת שאין לה זמן לדון בתיק של 80,000 ש”ח (שימו לב לקבלה האוטומטית של עמדת המדינה, שלא מדובר ב-120,000 ש”ח) התנתקה מזמן מהרוב המוחלט של האוכלוסיה בישראל, ועל אחת כמה וכמה ב”אזור.” הפסד של 80,000 ש”ח יכול לחסל הרבה מאד בעלי עסקים קטנים, אני ביניהם. רוב הישראלים, מצא מחקר לפני כמה שנים, לא מסוגלים לעמוד בהוצאה פתאומית של 8,000 ש”ח. ליבה של חיות גס בסכום גבוה פי עשרה. אם ליבך גס ב-80,000 ש”ח, אל תהיי שופטת. לכי לגשר בין אוליגרכים או משהו דומה. אבל, כמובן, לרוע מזלנו לא רק שהיא שופטת, היא נשיאת בית המשפט העליון.

כך, שכאמור, אני לא מגיע לדיון על הפאשלה האחרונה של אסתר חיות חף מהטיות. הסיפור הוא כך: אחד החברים במשפחת הפשע נתניהו, דודי אמסלם, עשה לעצמו למנהג לגדף שופטים בכל פעם שהוא מגיש עתירה מופרכת והם דוחים אותה. גידוף קבוע שלו הוא ש”השופט הוריד בקבוק עראק.” אין לדעת אם מדובר בפרויקציה ושכך נוהג אמסלם להגיע לדיוני הכנסת או לא.

לבית המשפט העליון, ובתי משפט בכלל, יש מסורת ארוכה שאומרת שהוא לא מתערב במה שאומרים ההוי פולוי. יעשו כרצונם. לנו יש רק המשפט ואנחנו לא מושפעים מדעת הקהל. זה קשקוש מוחלט, כמובן – שופטים צורכים תקשורת ויש להם עור דק במיוחד לביקורת עליהם – אבל עד כמה שהם מתפוצצים בלשכה, או מקטרים ל”מקורבים” שמדליפים אחר כך לתקשורת, הם לא מגיבים. זה חשוב: ברגע שאתה מתחיל להגיב, אתה הופך לחלק מהדיון. אתה לא יכול יותר להעמיד פנים אובייקטיביות. בזמן הפגנות החרדים הגדולות נגד בית המשפט, בשנות ה-90, היו פרסומים ששמו כוונת צלפים על הפנים של אהרן ברק. אני לא יודע איך הוא הרגיש, אבל פומבית הוא לא מצמץ ולא הגיב.

אתמול חיות זרקה את המסורת הזו לכל הרוחות. היא פרסמה מכתב יבבני לאמסלם, טענה שהוא מפיץ שנאה כלפיה וכלפי בית המשפט, ואז צללה עמוק לתחום המביך. “אין דבר רחוק יותר מן האמת מלומר עליי שאני לא סובלת את האמסלמים והמכלופים […] אני תוהה מנין כל הרעל והשנאה שמביאים אותך לומר דברים קשים כל כך על אנשים שאתה בכלל לא מכיר.” היא המשיכה בטקסט מביך שאפשר לצמצם ל”כולנו יהודים”, טענה שגדלה עם מזרחים בילדותה, וקינחה בכך שגם היא נהנית מדי פעם מכוסית עראק.

על העיוורון העדתי שבדברים כבר עמדו רבים וטובים. אני רוצה להטפל לשתי נקודות, שהן טפלות לנושא העיקרי. ראשית, כמובן, בהרכב השכונתי המופלא שמצטטת חיות אין פלסטינים. רק 20% מהאוכלוסיה הישראלית וחלק ניכר מהעותרים שאת עתירותיהם היא דוחה על הסף. מעניין מה הם חושבים על זה. שנית, מה זה משנה, לעזאזל, עם מי גדלת? ממתי זה טיעון? זה “כמה מחברי הטובים ביותר הם מזרחים.” רבאק, את נשיאת העליון. אם בחרת לרדת לשחק בבוץ, זה המקסימום שאת מסוגלת לו?

אבל הירידה לבוץ היא לב הבעיה. ממתי שופטים עליונים מתכתבים עם חברי כנסת שמשפריצים שנאה? הרגע נתת לבן זונה להגיע אליך. חשפת בפני חבר במשפחת פשע למה את פגיעה, ועכשיו כל אחד יודע איך להפעיל על בית המשפט לחץ. אמרת, במקבילת משחקי התפקידים החיים הישנה, “איי, איי, לא בראש.” הוצאת את עצמך מהאולימפוס, שדורות של שופטים טיפחו, ואין דרך חזרה. מעכשיו, בכל פעם שאיזה זב ומצורע יפער את לועו על אחד מהשופטים, לא תהיה לך ברירה אלא להגיב. שאם לא כן, השופטים שנפגעו ייפגעו פעמיים – גם מחוסר הגיבוי שלך. הפכת את עצמך ללשכת תגובות. וככל שתמשיכי לרדת בנתיב הזה, אי אפשר יהיה לדבר על בית משפט שנמצא מעל למריבה, שאינו פוליטי.

(הערת אגב: ודאי שבית המשפט פוליטי. הוא תמיד היה פוליטי. אבל הוא היה כזה בתחומים שלא נחשבים כפוליטיים: הוא תמך בכמעט כל מהלך של משטר הכיבוש, שבלעדיו לא יכול היה להתקיים; והוא תמך בסדר הניאו-ליברלי. אלה דברים שקופים, שנתפסים כ’סדר העולם’ – סימן להצלחה המובהקת של המחנה הפוליטי שקידם אותם.)

זה לא נגמר בזה. הקאפו די טוטי קאפי של הליכוד, בנימין נתניהו, נבהל מאד מדבריו של החייל אמסלם. הוא מיהר להתקשר לחיות (למה היא קיבלה את השיחה? עוד שאלה) כדי להודיע לה שהדברים לא נאמרו על דעתו. הנאשם נתניהו יודע שהתיק שלו יתגלגל, בסופו של דבר, לפתחה של חיות. הוא לא יכול להרשות לעצמו להרגיז אותה. האם לנאשם מן השורה היתה יכולת להרים טלפון לנשיאת העליון, והאם שופט מן השורה היה מקבל טלפון מנאשם? עכשיו מלכדה חיות את עצמה, ואת המוסד שבראשו היא עומדת, בבעיה נוספת: כשיגיע דינו של נתניהו לבית דינה, מה יקרה? האם היא תפסול את עצמה? וגם אם היא תפסול את עצמה, במה זה ישנה? נתניהו ישתמש בהתקפה הפומבית של חיות על אמסלם כהוכחה לכך שבית המשפט עוין את הליכוד. אף אחד לא יזכור שנתניהו התקשר לחיות כדי לתמוך בה: זה כוח העל של נתניהו, להשכיח מעשים שלא נוחים לו בכל רגע נתון.

אסתר חיות הוכיחה, שוב, שאין לה את המזג השיפוטי הנדרש כדי לשמש בתפקידה. אנחנו מצפים משופטים לעמוד מעל לכל סערות חיינו. זו ציפיה מופרכת, אבל הריטואל הזה של הדת האזרחית חיוני: הוא הכרחי לכך שנקבל את סמכות בית המשפט, שאם לא כן אין מעלינו שופט אלא עוד פעיל פוליטי. ולמה שנקבל את סמכותו של פעיל אחד מני רבים? הניתוק השיפוטי הכרחי לאמון במשפט, ובלי אמון כל מה שיש למערכת הוא כוח כפיה. וכוח כפיה שאיבד את הלגיטימציה שלו (שבמקרה הזה, נובעת מתפיסת הריחוק בין השופט ובין העולם) הוא בסך הכל עוד כוח דיכוי, והוא יופל. ומאחר ואסתר חיות נתנה דחיפה רצינית לשבירת הלגיטימציה של מערכת המשפט, היא צריכה ללכת. למי שיבוא אחריה תהיה, אולי, הזדמנות תיקון. עם חיות לא יוכל להיות כזה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

בינתיים, בדיקטטורה הצבאית הישראלית

שלוש מתמונות הכיבוש בשבוע האחרון

אדוני רשאי לרעוב: בבית המשפט הגבוה לצדק בעיני עצמו נערכה שלשום (ב’) דרמה שחמקה מעיני רוב הציבור. העציר המנהלי מאהר אלאח’רס שובת רעב מזה 79 ימים; הוגשה עתירה דחופה לשחרורו. לבית המשפט הגבוה לצדק בעיני עצמו שום דבר לא היה דחוף.

הדיקטטורה הצבאית הישראלית טוענת כנגד אלאח’רס שהוא חבר בארגון הג’יהאד האיסלמי; אלאח’רס מכחיש בתוקף. במדינה שיש בה שלטון חוק, ולא תקנות שהוגדרו על ידי אחד ממייסדי המדינה (מנחם בגין) כגרועות מאלה של הנאצים, המדינה היתה צריכה להביא ראיות לטענתה, ורק אז היתה רשאית לכלוא את אלאח’רס. למזלה של המדינה, יש לה כלי שמייתר את כל הנושא המייגע הזה של ראיות: מעצר מנהלי.

רשמית, מעצר מנהלי מוגבל לשישה חודשים. בפועל, הדיקטטורה הצבאית מאריכה אותו מחדש כל שישה חודשים – או שלא. האסיר לא יכול לדעת. בישראל של המאה ה-21 מחזיקים עצירים במצב של האיש במסכת הברזל, מעשה שנחשב כברברי גם בצרפת של הבורבונים, כדבר שבשגרה.

אלאח’רה שובת רעב בדרישה לשחרורו מהמעצר המנהלי. הדיקטטורה (המכונה, משפטית, “המדינה”) מתנגדת, משום שלטענתה גם אדם ששובת רעב יותר מ-70 מהווה סכנה לבטחון האזור. השופטים לא שואלים איך בדיוק; הם אף פעם לא שואלים. הדיקטטורה לא באמת רוצה אדם שמת מרעב – יש שיקולי hasbara, אחרי הכל – ועל כן היא מציעה, בטובה, שלא להאריך את המעצר המנהלי של אלאח’רה מעבר ל-26 בנובמבר. השופטים הצטרפו אל הדיקטטורה, וניסו לאלץ את אלאח’רס, אדם שכנגדו אין שום ראיות, להסכים לכליאה נוספת של חודש וחצי.

השופטים לא פסקו. הם משתדלים ככל האפשר שלא לפסוק בסוגיות כאלה. הם רק “מציעים”, ועורכי הדין מבינים את הנאמר: אם העותר ידחה את הפשרה בינו ובין האנשים שלכל דבר ועניין חטפו אותו, בית המשפט ישליך את העציר לגורלו.

אלאח’רה דחה את הנסיון של שופטי בג”ץ לרחוץ בנקיון כפיהם. דמו, אם יישפך, יהיה גם ובעיקר על ידיהם. הם אלה המאפשרים את המנהג הברברי הזה מאז הקמת המדינה.

לגבירתי יש הערה: ביום חמישי האחרון, לעת ערב, כשהעיתונאים פנו ברובם למנוחת הסופ”ש שהרוויחו ביושר, שחררה אסתר חיות, נשיאת בית המשפט העליון, את החלטתה בערעור של היועמ”ש מנדלבליט על החלטה של בג”צ להמנע מהריסת בית משפחתו של ניזמי אבו בכר (לפסיקה הזו התייחסתי כאן). שימו לב לעיתוי: חמישי בערב הוא השעה המקובלת על בית המשפט העליון לשחרור החלטות או פסיקות שיעצבנו את מערכת הבטחון ויהודים גאים עלגים אחרים.

הטקסט של חיות ראוי לעיון. ראשית, היא פסלה בעילה טכנית את הערעור של מנדבליט – אבל אז פנתה לתקוף את השופטים, מני מזוז וג’ורג’ קרא, שהורו על מניעת הריסת הבית. מזוז וקרא ציינו בפסק הדין שלהם שהמצב שבו הצבא מנסה להרוס את ביתו של כל מי שפגע בחיילים או באזרחים ישראלים שומט את הקרקע מתחת לטענה שהריסת בתים היא “הרתעה” ולא ענישה.

ענישה קולקטיבית היא פשע מלחמה. אסתר חיות, מרצונה החופשי וללא כפיה, בלהיטותה להזכיר שוב שהקשר בין צדק ומשפט הוא כקשר בין מוזיקה צבאית ומוזיקה (*), חיבקה אותו. היא כתבה ש”מודעותם או מעורבותם של בני משפחה במעשי המפגע – הגם שהיא נושאת משקל במכלול השיקולים שעל המפקד לשקול בבואו להפעיל את הסמכות המסורה לו בתקנה 119 (המאפשרת הריסת בתים) – אינה מהווה בשום אופן שיקול המכריע את הכף.” ממתי שאלת חפותם או אחריותם של אנשים לפשע יכולה להיות שיקול המכריע את הכף?

הענישו את החפים מפשע, אומרת חיות, ומלטפת בחיבה את המפלצתית שבתקנות שירשנו מן הבריטים. כמעט שומעים אותה לוחשת לה: Preciousssssss! תמיד תהיה לנו תקנה 119. כי צדיק בדינו השלח.

לחיות, אתם מבינים, יש בעיה. היא מאוהבת בתקנה 119, הילת ימיה, להט לילותיה, חטאה: ת-ק-נ-ה מ-אה ו-תשע עש-רה. אבל שני שופטים פסלו שימוש בה. חיות יכלה – היא נשיאת בית המשפט העליון – להביא את תקנה 119 (נסו להדחיק את אנחת התאווה) לדיון מחודש, לאשש אותה; והיא לא עושה זאת, משום שהיא יודעת שיש סיכוי סביר מאד שתפסיד. שתקנה 119 תאבד לה לעד. אז היא מאשרת, בחירוק שיניים, את פסק דינם של מזוז וקרא – אבל תוקפת אותו. זה כל מה שנותר.

ויום אחד, בעגלא ובזמן קריב, אסתר חיות תצטרך לתת את הדין על אהבתה. אפשר שיהיה זה בבית דין בחו”ל; אפשר שבזכרונותיה, כשתנסה להצדיק במבט לאחר את שעשתה. אבל הוא יבוא; וביום ההוא נצטרך לחנוק את חמלתנו, ולא לקבל את ההסברים, התירוצים, התחינות. נשאיר לחיות את תקנה 119. תהיה היא מורשתה.

הביטו ברקע: אוהד חמו, עיתונאי משכמו ומעלה, הותקף אתמול (ג’) על ידי טרוריסטים יהודים, והארץ רעשה.

אינני מקל ראש בתקיפה של חמו, וכאמור, אני מעריך אותו. אבל במקרה הזה חשוב הרקע מן התמונה שבמוקד. התקיפה של חמו מתרחשת על רקע טרור חקלאי יהודי מתמשך כנגד פלסטינים. הטרור הזה מגיע לשיאו בימי המסיק הקצרים, בדרך כלל באוקטובר, והמטרה של הפורעים היא לשבור את רוחם של החקלאים הפלסטינים. העצים שלכם? לא תמסקו אותם. אם תנסו למסוק, אתם מסתכנים בחייכם. אם תנסו למסוק, נעורר פרובוקציה וארגון הטרור החזק ביותר במזרח התיכון, צה”ל, יגרש אתכם מהם. ואם בכל זאת תקבלו אליהם גישה, נשרוף אותם.

והסיבה לטרור הזה פשוטה: לשכנע את החקלאים הפלסטינים להתייאש מאדמתם. משיתייאשו ממנה, יגיע תוך כמה שנים איזה מנדלבליט ויפסוק שמאחר והאדמות ננטשו, הרי שהן רכוש הציבור; והוא יעביר את רכושם של הפלסטינים למתנחלים שפרעו בהם.

תהיה עתירה, כמובן. איזו אסתר חיות תפסוק בה. והיא תחליט שהיא לא מתערבת בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה.

זה הסיפור. אני מאחל לחמו החלחה מהירה ושאומץ לבו ימשיך לעמוד לו. אבל זה, לא חמו, הסיפור.

(*) עם ז’ורז’ קלמנסו הסליחה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

הערה מנהלתית ב’: ביום שני הבא (ה-19 בחודש, בשעה 19:00) אערוך הרצאת זום בנושא ימי הביניים – פוסט אפוקליפסה. טיזר קצר:

ימי הביניים הם כנראה התקופה המושמצת ביותר בהיסטוריה. אנחנו מקרינים עליה את הרגשות השליליים שלנו ומייחסים לה כל דבר שלילי. בהרצאה הזו אנסה להזריק קצת מציאות לדימוי, ואתמקד במתח שליווה את בני התקופה – התפיסה של עולם שנפל. אעמוד על חשיבותה של קריסת התקופה הקלאסית וירידת האוריינות, ואציג את השינויים המהותיים שחלו בה.

ההרצאה כרוכה בתשלום של 30 ש"ח (או יותר, לפי נדיבותכם), והיא תארך שעה וחצי. אם אתם מעוניינים להשתתף, אנא שלחו מייל ל[email protected] ואשלח את הפרטים במייל חוזר.

(יוסי גורביץ)