קלגסת ירושלים עושה חוק לעצמה

קלגסת ירושלים פיזרה אתמול (ו’’) באלימות את ההפגנה השבועית בשייח’ ג’ראח, במחאה על נסיונות הטיהור האתני באמצעות חוק שם. הקלגסת השתמשה ברימוני הלם ועצרה שלוש מפגינות, ביניהן “השוטרת אז אולי”, מפגינה שנוהגת להגיע בבגדים דמויי-משטרה ועם אף ליצן. אפשר לראות את המעצר כאן. קלגסת ירושלים טענה שאז-אולי “העליבה שוטר” בכך ששאלה את קצינת המשטרה פקד הודיה לויאני “מה המוטיבציה שלך.” יש להניח שהקלגסים יודעים שבית המשפט יזרוק את המעצר הזה מכל המדרגות, אבל בינתיים אשה שלא עשתה שום דבר פלילי תשב במעצר עד מחר. אולי, מקווה הקלגסת, להפגנה הבאה היא כבר לא תגיע.

בשבוע שעבר, עצרה הקלגסת פעיל צעיר משום שהוא החזיק בידיו דגל פלסטין. המשטרה החזיקה אותו במעצר בשל החזקת הדגל, למרות הפצרות בני משפחתו, שהסבירו שהוא זקוק לתרופות שהוא צריך לקחת תוך זמן קצר. בסופו של דבר הוא שוחרר.

אני משתמש במושג קלגסת בכוונת-מכוון: זו איננה פרובוקציה. משטרה אמורה לפעול על פי חוק. ככל שהיא חורגת ממנו, היא עבריינית בדיוק כמו כל אזרח שחורג מהחוק. בהבדל ניכר אחד: הקלגסים, כאוכפי חוק, יודעים היטב כיצד לשבש חקירה. פעם אחר פעם, בתי משפט מוצאים ששוטרים מעידים עדות שקר – והשוטרים האלה ממשיכים לשרת כאילו לא קרה דבר, כאילו הם לא שיקרו לבתי משפט, הפרה שאין כמוה של החוק, וקשרו נגד חירותם של אזרחים.

ובנוף המדכא למדי של משטרת ישראל, קלגסת ירושלים בכל זאת בולטת במיוחד. היא בלטה לרעה כבר בשנות השמונים, שאז כונתה “משטרת כ”ך".” התפקיד המרכזי שלה הוא קודם כל דיכוי של האוכלוסיה הפלסטינית בעיר. מדי לילה, היא פושטת על השכונות הפלסטיניות של העיר, ומפעילה אלימות שהאזרחים הישראלים פשוט לא מכירים. המטרה, כמו של צה”ל בגדה המערבית, היא “הפגנת נוכחות” – המונח המכובס להטלת טרור על האוכלוסיה. בשורות קלגסת ירושלים פועל שוטר שכל המפגינים מכירים אותו, אבל שמו אסור בפרסום; הוא ירה ללא סיבה קליע גומי בגבה של נערה פלסטינית בביתה. מח”ש חוקרת, אנחנו כבר יודעים איך זה ייגמר.

נקודה ראויה לציון היא החרמת דגלי פלסטין, או בלשון הקלגסת דגלי אש”ף. הנפת הדגלים הללו היתה אסורה בחוק עד הסכמי אוסלו. לאחר מכן ההנפה שלהם הותרה. אתם יכולים להניף אותם ללא כל בעיה באום אל פאחם, למשל, או בתל אביב. השוטרים יודעים שם שאין שום בעיה חוקית בהנפת הדגל. בירושלים, הנפתו תגרום לקלגסת לעצור אתכם, או לפחות לתלוש אותו מידיכם.

מכוח איזו סמכות? מסמכות הכוח. מהידיעה שהם יכולים לעצור אותך, ושאם תתלונן הם יאשימו אותך אוטומטית בתקיפת שוטר. מהידיעה שמח”ש היא בדיחה גרועה יותר אפילו ממשטרת ישראל. המשטרה במזרח ירושלים פועלת כמו צה”ל, היא רואה כ-40% מהאוכלוסיה לא כתושבים מוגנים אלא ככוח עוין, והיא מייבאת לירושלים את הטקטיקות ושיטות הפעולה של הגדה. אל קודס המזרחית, נזכיר, מסופחת לישראל. רשמית היא ישראל. אבל במדינה היהודית אין משמעות לאזרחות, רק למוצא שלך.

הקלגסים מירושלים יועברו אחר כך לתחנות אחרות. הם יביאו איתם את הפרקטיקות שלמדו. ויום אחד, אזרח יהודי מן השורה יותקף באלימות על ידי מי שאמור למנוע אלימות, ולא יבין מאיפה זה בא. הנה, מפה.

הערה מנהלתית: לבקשת אחד הקוראים, הוספתי כפתור תרומה מתחת לכפתור התרומה הרגיל. הוא נקרא “למצנאטים משוטטים”, והוא יאפשר לכם לבחור בין תרומה של סכין בגב (1,000 ש”ח), גיס חמישי (2,000 ש”ח), או אין לי מילים (3,000 ש”ח). כמו כן הוא יאפשר לכם לתרום סכום על פי בחירתכם, להשתמש בכרטיס אשראי במקום בפייפאל, או לתרום סכום קבוע חודשי. אני רוצה להבהיר מראש שאין שום סיכוי שקצב הכתיבה הזה יימשך בשבוע הבא, ושכנראה אשוב לכתיבה שבועית. כמו כן אני רוצה להודות לתורם, ואני נפעם מנדיבותו.

(יוסי גורביץ)

אדם אחד אחראי יותר מכל לתבערה שאוחזת בירושלים: בנימין נתניהו. אי אפשר לומר שלא הזהירו אותנו

“ניסע לחו”ל, ושהמדינה תשרף.”

(שרה נתניהו)

משטרת ישראל פצעה יותר מ-200 פלסטינים אתמול, בשורה של התגרויות שמטרהן המעשית אם לא המוצהרת היא להבעיר את העיר. הפירומן האחראי הוא בנימין נתניהו.

הדברים פשוטים ויגעים וצפויים מראש. לפני שלושה ימים העניק הנשיא את המנדט להרכבת הממשלה ליאיר לפיד. כדי להרכיב ממשלה, לפיד יצטרך את הסיוע של המפלגות הפלסטיניות. נתניהו החליט לעשות כל מה שהוא יכול כדי שלפיד לא יוכל לקבל את הסיוע הזה מבלי להיראות כבוגד – ובו זמנית, להקשות על המפלגות הפלסטיניות להכנס לממשלה מבלי להיתפס בעצמן כבוגדות בציבור שלהן. כמובן, העובדה שהאירועים בירושלים מורידים את האסון המזעזע במירון מסדר היום – הוא היה רק לפני שבוע – היא בונוס. נתניהו מאד לא רוצה שנזכור אותו.

יש בירושלים כמה גזרות בוערות. נתחיל בכמה מילים קצרות על שייח’ ג’ראח. מה שקורה שם הוא המשכה של הנכבה באמצעים אחרים. על פי חוקי עוול שהעבירה מדינת ישראל (הבולט שבהם, לענייננו, הוא חוק מנהל הסדרי משפט 1970), יהודים יכולים לתבוע נכסים שהיו שייכים ליהודים לפני 1948 במזרח ירושלים, אבל פלסטינים אינם יכולים לדרוש את הרכוש שישראל תפסה במהלך 1948 ואחריה. הנה, יועץ משפטי לממשלה לשעבר, מיכאל בן יאיר, אומר את זה בעצמו. המשמעות היא שפלסטינים שקיבלו רכוש יהודי על ידי הממשלה הירדנית אחרי 1948 צפויים לגירוש מבתיהם, שאמורים להיות מועברים לידי עמותות מתנחלים שאף אחד לא יודע עליהן שום דבר, כנראה משום שאם נדע עליהן נגלה שהכסף שמאחוריהן הוא כסף של הציבור הישראלי. המתנחלים, שהגיעו לשייח’ ג’ראח כפי שהם הגיעו ליפו – כדי למרר את חיי התושבים ולהביא לנישולם – מחממים את המקום בעקביות.

לפני כחודש, אחרי שהמשטרה היכתה את ח”כ עופר כסיף, הגעתי להצטרף להפגנה השבועית בשייח’ ג’ראח, שמתקיימת מזה כ-12 שנים. הפעם האחרונה שהייתי שם היתה לפני עשור: ההפגנות אז דעכו משום שהמשטרה קיבלה שכל, ופשוט הפסיקה להגיע להפגנות. אין שוטרים = אין אלימות = אין על מה לדווח. כשהגעתי לשם לפני כחודש, המשטרה נקטה באותה הטקטיקה עצמה: חוץ משני שוטרים עם מצלמות, היא לא היתה שם. התוצאה, שוב: אין על מה לדווח.

אתמול (ו’) בבוקר, נתניהו הגיע להבנות עם איתמר בן גביר: האחרון יפרק את ה”לשכה” שלו בשייח’ ג’ראח (זה היה פשוט מאחז, כמו שה”לשכה” של מיכאל בן ארי בשכונת התקווה היתה מאחז), ובתמורה נתניהו יכניס כוחות גדולים של משטרה לשייח’ ג’ראח עד סוף הרמדאן. ומה קורה כשמכניסים כוחות קלגסים לעיר כבושה? בדיוק מה שחשבתם. השוטרים התחילו בהתקפה על המפגינים בשייח’ ג’ראח, פצעו שני מפגינים ברימוני הלם בכך שהשליכו אותם ישירות על המפגינים, והמשיכו משם לעיר העתיקה.

כך זה נראה (צפו בסרטון, מילים לא יספיקו): קלגס מג”ב מיידה בשעשוע רימון הלם לעבר קבוצה של נשים וילדים.

משם דברים התדרדרו, כפי שנתניהו והשר לבטחון פנים שלו, אוחנה, רצו שהם יתדרדרו. לאורך כל הרמאדן הזה, המשטרה התגרתה והתעמתה עם פלסטינים בשער שכם, מונעת מהתושבים לשבת שם. השב”כ כופף את המשטרה אחרי שבועיים, כשהוא הבין שמה שקורה בירושלים מתחיל להדליק את הגדה, אבל מעל השב”כ נמצא ראש הממשלה הזמני. אתמול המשטרה חזרה בכל הכוח לשער שכם, ומשם היא הסתערה על אל אקצה, כולל הסתערות על המרפאה שם, ואחר כך השליכה רימון הלם לתוך מסגד אל אקצה עצמו.

במקביל, כלי התקשורת היהודים – שלום, טמקא! – הקפידו לדווח על המשטרה שמתעמתת עם “מתפרעים.” אבל המתפרעים היו השוטרים: מה שקרה אתמול היה police riot על פי הספר. עבריין שנמלט מהחוק הסיר את הרסן מעל כוח משטרה שהיה עצבני על כך שריסנו אותו לפני שבועיים.

אז עכשיו המדינה בוערת, והיא תמשיך לבעור. חמאס כבר הודיע שאם ישראל תמשיך את ההתגרויות שלה באל קודס/ירושלים, הוא עשוי להתערב צבאית. חמאס, אחרי הכל, תמיד היה בצד של נתניהו. הם עובדים ביחד יפה מאז 1995. נתניהו, מצידו, מעדיף לתת ויתורים לחמאס מאשר לרשות הפלסטינית – החמאס טוב יותר ל-hasbara.

המשטרה אמורה להיות בשייח’ ג’ראח עוד שבוע. הלילה, יציינו המוסלמים את לילת אל קאדר, אחד הלילות הקדושים ביותר למוסלמים; מחר, יערכו תלמידי ישיבת מרכז הרב צעדת התגרות בירושלים; מחרתיים, יום ירושלים, הוא יום מצעד הדגלים, יום שנתי של עימותים. נתניהו צריך את האש דולקת לשבוע – שבוע אחד, וללפיד לא תוכל להיות ממשלה. ואז נתניהו יישא נאום בקול בריטון ויקרא לאחדות.

ובינתיים אנשים ימותו וייפצעו. על קידוש בלפור. בני משפחת נתניהו כבר הבהירו לנו שמבחינתם, המדינה יכולה להישרף; הגיע הזמן להבהיר להם שאם המדינה תבער, השריפה תאחז קודם כל בהם. מנהיג אופוזיציה אמיתי היה תוקף את נתניהו על חרחור המלחמה הבוטה שלו; אבל לפיד, שתמיד מקבל את עמדת מערכת הבטחון, מיהר לקשקש שהוא “מחזק את כוחות הבטחון [… ] מדינת ישראל לא תאפשר לאלימות להשתולל בתוכה ובטח לא לארגוני טרור לאיים עליה. מי שרוצה לפגוע בנו צריך לדעת שהוא ישלם מחיר כבד מאד.” כאילו האלימות לא התחילה על ידי ישראל, כאילו רימוני הלם ורימוני גז אינם אלימות, כאילו הוא באמת לא מבין מה קורה פה. והאמת, זה יאיר לפיד. יכול להיות שהוא לא מבין – או, אם הוא מבין, שהוא מבועת מהאפשרות להתייצב מול “כוחות הבטחון”, גם כשהם עורכים פרעות.

ובכל הרצינות, אם המרכז הציוני רוצה לשחק בחיילים, אולי הגיע הזמן שהמפלגות הפלסטיניות יבהירו שככה לא תהיה לו ממשלה. אם לפיד ממהר לתמוך בהשלכת רימוני הלם על ילדים, אז שיחפש את החברים שלו. אחרי הכל, נתניהו אחראי לבערה, אבל לפיד אחראי לתגובות שלו.

הצד החיובי בכל זה הוא שהפעם, ישראל מתחילה לשלם מחיר על מה שלפני שנתיים היה נתפס כהתנהלות שגרתית: שייח’ ג’ראח התפרסמה בעולם כולו, ויש קריאות בינלאומיות לסולידריות איתה. אירלנד העלתה את נושא שייח’ ג’ראח לדיון במועצת הבטחון. לאט לאט, ישראל מתחילה לשלם מחיר על משטר האפרטהייד שלה – ויש לקוות שהיא תמשיך לשלם כאלה, עד רדתה.

הערה אישית: אני מנסה לשמור על קצב כתיבה של פעם בשבוע, אבל שלושת השבועות האחרונים היו מלאים כל כך בברברת וקשקשת סביב נתניהו, שפשוט לא עמד לי הכוח. עמכם הסליחה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)