לקח אפשרי מההשוואה של ראש הממשלה בין ישראל ובין ממלכת החשמונאים: לוותר על ההשוואות

ראש ממשלתנו היקר ערך לאחרונה חוג תנ”ך, שבמסגרת פולחן האישיות של המשפחה הקיסרית נקרא על שמו של אביה של אשתו (זה שאת הוצאות הסיעוד שלו הטילה המשפחה הקיסרית על הציבור). הטקס נשמע, על פי התיאורים, כמו וורט דלוח מהרגיל בבית כנסת בשבת אחרי הטשולנט, ואף על פי כן יש בו עניין. נתניהו השווה בו בין ממלכת החשמונאים ובין מדינת ישראל, וציין שממלכת החשמונאים שרדה 80 שנים בלבד וכי המטרה שלו היא לוודא שמדינת ישראל תגיע ל-100 שנים.

השאלה המתבקשת היא כמובן מדוע נתניהו סבור שמדינה שלטענתו היא מעצמה אזורית שכל העולם שוחר לפתחה לא תסחוב עוד 30 שנה, ומאחר שזו השאלה המתבקשת נשאיר אותה לאחרים. בואו נעמוד שניה על ההשוואה.

הציניקן שבי זיהה מיד את נקודות ההשוואה המתבקשות: ממלכת החשמונאים התחילה כמלחמת אזרחים דתית רצחנית מצד קבוצה שולית באליטה הכוהנית כנגד האליטה השלטת, שניסתה ככל הנראה לבצע איזושהי רפורמה דתית. עיקר המלחמות של 20 השנים הראשונות של החשמונאים לא היו כנגד כוחות הלניסטיים – תרומתם למלחמה היתה שולית ביחס – אלא כנגד אלו שכונו אחר כך על ידי משמידיהם “המתיוונים.” סביר להניח שלאחרונים היתה תמיכה עממית מסוימת, אולי עירונית במהותה, שאם לא כן קשה להבין איך החזיקו מעמד כמעט 20 שנה מול התקוממות עממית – גם אם מביאים בחשבון את לוחמת המצור הפרימיטיבית של התקופה. האירוע המכונן של החשמונאים, טיהור המקדש, נערך על גופותיהם של יהודים וכוהנים יהודים, אם כי הטקסטים עוברים על כך בשתיקה.

ההתקוממות העממית מביאה את החשמונאים לכהונה, אבל הם לא מסתפקים בכך. בניגוד לרצון חלק ניכר מהעם, הם מכריזים על עצמם כמלכים. העם לא מרוצה. החשמונאים מתעלמים, ומתחילים בשורה של מלחמות להרחבת גבול הממלכה. האיכרים, שלא זה הדיל שעליו הם חשבו שהם חתמו, מביעים אי שביעות רצון גוברת והולכת; מתחים דתיים גואים; החשמונאים בוחרים בפלג האריסטוקרטי של הצדוקים; מתחים דתיים גואים הופכים למלחמת אזרחים דתית; המלחמות הזרות מלוות גם הן בשלל גיורים בכוח החרב והחרבת מקדשים פגאניים; לקראת הסוף, המלך אלכסנדר ינאי עושה דרקולה וסועד למרגלות שורה של פרושים צלובים; וכשהסיפור המכוער נגמר, כותב יפה קוואפיס,

בעליל, המלך אלכסנדר ינאי

ואשתו המלכה אלכסנדרה

שווים לסלווקים בכל.

הם יהודים טובים, יהודים טהורים, מעל לכל יהודים אדוקים;

אבל, מתוקף הנסיבות,

גם מצטיינים בדיבור יוונית,

ואף הינם ביחסי ידידות עם יוונים ומלכים מתיוונים –

כשווים בין שווים, יובהר נא.

המלאכה שהחלו יהודה המכבי הגדול

וארבעת אחיו המפורסמים

אכן הושלמה היטב,

הושלמה בדרך הברורה ביותר.

והכל, כידוע, גנמר במלחמות אזרחים, שסופן בעליית אדומי, בן גרים שגוירו בכוח הנשק, למלוכה על גופות החשמונאים האחרונים. הממלכה קצרת הימים, שתחילתה בברית נבונה עם הרומאים, סופה בחורבן על ידי הזמנת הרומאים. מה שהחל כהתקוממות עממית, נגמר בדיקטטורה צבאית הלנית קלאסית, שנשענת על שכירי חרב זרים.

זו הווריאציה הנגדית המתבקשת לסיפור של נתניהו: הסיפור של חוסר יכולתם של יהודים לשלוט בעצמם מבלי להגיע לדיכוי זר ומלחמת אחים. ומאחר וזו הווריאציה הנגדית המתבקשת, האוטומטית כמעט, צריך להסיר גם אותה מעל סדר היום.

פה צריך לצטט טקסט קשה, מדהים באכזריותו האטומה ואף על פי כן קריטי, “כתב אל הנוער העברי”, המניפסט הבסיסי של התנועה הכנענית: “שוב לא תוכל לראות טעם ומופת בתקופת הזוהר העלובה של הבית השני, זו התקופה הקלסית של היהדות, הדוגמה לכל הציונים מאז ומעולם.” נניח כעת לשיפוטיות של הטקסט – ספק אם ההיסטוריה של אתונה במאה הראשונה לפנה”ס עלובה פחות – ונתמקד בבעיה: היותה של תקופת הבית השני “הדוגמה לכל הציונים מאז ומעולם.”

המוח האנושי אוהב תבניות. יותר מדי אנשים משתמשים בהיסטוריה כתבנית. ההיסטוריה יכולה ללמד אותנו לקחים כלליים, ולספק לנו תמרורי אזהרה, אבל, כפי שהעיר מארק טוויין, היא לא חוזרת על עצמה, היא רק מתחרזת. הפיתוי לגזור גזירה שווה בין ההיסטוריה של הבית השני ובין ההיסטוריה של המדינה היהודית הנוכחית כה חזק, עד שכמעט אי אפשר להתגבר עליו. אנחנו צריכים איזשהו מודל להיאחז בו. והמודל של התקופה החשמונאית כה עז, כה צבעוני, כה מבשר רעות וגדולה בו זמנית, עד שהוא חודר לנשמתך ורובץ בה מבלי שתבחין בו אלא במאמץ ניכר.

וזו מלכודת, כי בסופו של דבר אין שום דמיון בין הממלכה ההיא למדינה של היום. הכוחות ההיסטוריים של לאומנות וצרות מוחין דתית הם, כמובן, הכוחות המניעים של ההיסטוריה היהודית בכללה. אבל העמים שונים, ההיסטוריה הסובבת שונה עד מאד, המעצמות אינן אותן המעצמות, העולם איננו אותו עולם. נסיון להבנות את התפיסה ההיסטורית שלנו על תבנית הממלכה החשמונאית נואל כמו התפיסה הפלסטינית שהמדינה הציונית תחלוף כמו הצלבנים. אפשר להבין את הפיתוי שבתבנית, אבל העובדה שיש כמה נקודות דמיון – פולשים אירופאים שנשענים על סיוע חוץ ממדינות אירופאיות – מובילה את המחשבה לתבנית שמתעלמת מכל מה ששונה, ובהכרח מובילה אותך לשגיאה.

הננו אשר הננו. אנחנו לא קבוצת איכרים שמתקוממת מול אימפריה זרה (עד כמה שהדימוי הזה קסם, למשל, לאנשי המחתרות). אנחנו חברה מתועשת שעוברת לעידן הפוסט-תעשייתי כשיש לה שורה של בעיות קשות. נסיון למצוא אותן בעבר החשמונאי יוביל, מצד אחד, לפטליזם ומצד שני לנסיון נואל למצוא פתרונות בעבר שאיננו יכול לספק אותם. ומצד שלישי, כמובן, יטיל עלינו צל של חברה שמחשבת את קיצה לאחור. האם כבר עברנו את שמונים השנה של החשמונאים? האם הקץ אורב מעבר לפינה? (מתבקש לצטט פה את קוואפיס על התרבות העורגת לקיצה של “מחכים לברברים”, ולכן לא נעשה זאת.)

הניחו להולכים. כשיבוא הקץ, והוא יבוא כי לכל יבוא קץ, הוא יהיה ככל הנראה אחר לגמרי. והתבוננות בעבר לא תסייע להרחיק אותו, אולי אף תזיק.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)