החברים של ג'ורג'

מרצ, ציונות, ולמה צריך לשנות פרדיגמה

לכתב מקור ראשון, ישי פרידמן, היה הבוקר (ו’) סקופ: מרצ איננה מפלגה ציונית, על כל פנים לא על פי המצע שלה, שממנו הושמט הביטוי “ציוני”. המפלגה, שחשבה שאת הבוקר הזה היא תעביר בדיבורים על הבחירות לוועידה אתמול (*), לא ראתה את זה בא. אני חייב להודות שהידיעה הפתיעה גם אותי. קראתי את המצע של מרצ; לא ניסיתי לקרוא מה אין בו.

במובנים מסוימים, ×–×” לא צריך ×”×™×” להפתיע אף אחד. יוסי שריד, לשעבר ראש המפלגה, התייחס לפשרה העדינה – החברים יוכלו להיות ציונים או לא, המפלגה עצמה איננה כזו, שהרי “אם לא נלמד לחיות יחד במפלגה אחת, איך × ×—×™×” באותה מדינה?” – לפני מספר שנים. הפשרה הזו מתיישבת עם העובדה שיוצרת מרצ, שולמית אלוני, היא זו שיצרה את תפיסת “מדינת כל אזרחיה.”

בין התפיסה של מדינת כל אזרחיה – שמשמעה הבסיסי הוא מדינה על-אתנית, המדינה המודרנית – ובין התפיסה הפרקטית של הציונות יש מתח מובנה. אפשר לדבר על צורות שונות של ציונות תיאורטית, אבל בסופו של דבר כל ציונות פרקטית תעלה על שרטון קדום: העובדה שהתפיסה של “ארץ ללא עם לעם ללא ארץ” שקרית. ילידיה של פלסטינה היו, ברובם המוחלט, לא יהודים. היו די הרבה מהם ובוצע בהם טיהור אתני. השאלה היא מה עושים עם ההיסטוריה הזו, ויותר מכך – איך חיים פה עם הפלסטינים.

ועם כל הבעייתיות שיש בציונות, יש בה בעייתיות סופנית: עצם קיומה מנציח את הקיטוב. מיסודה היא מושג מקטב. הגיע הזמן, אם כן, להפסיק להשתמש בה.

בסופו של דבר, ברוב המקרים כשישראלים מדברים על “ציונות”, הם מתכוונים לשני מושגים: אהבת מולדת ופטריוטיות אזרחית. התנדבות ושירות הם מידות טובות בחברה אזרחית. אין להם, בפני עצמם, שום קשר לציונות.

אז למה לא לדבר ישירות על פטריוטיות, במקום הציונות? אהבת מולדת ואהבת היושבים בה. כל היושבים בה. יש כבר נוסח מן המוכן: פיתוח הארץ לרווחת כל תושביה, השתתת המולדת על יסודות החירות, הצדק והשלום; שוויון זכויות מדיני וחברתי גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; הבטחה של חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; נאמנות לעקרונות מגילת האומות המאוחדות.

נשמע מוכר?

כן, מהנוסח המקורי השמטתי את החלקים שמתנגשים עם ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם. היא טקסט פחות מוכר במקומותינו, אז נצטט אותה קצת:

“הואיל וההכרה בכבוד הטבעי אשר לכל בני משפחת האדם ובזכויותיהם השוות והבלתי נפקעות הוא יסוד החופש, הצדק והשלום בעולם;

הואיל והזלזול בזכויות האדם וביזויין הבשילו מעשים פראיים שפגעו קשה במצפונה של האנושות ובבניין עולם, שבו ייהנו כל יצורי אנוש מחירות הדיבור והאמונה ומן החירות מפחד ומחסור, הוכרז כראש שאיפותיו של כל האדם;

הואיל והכרח חיוני הוא שזכויות האדם תהיינה מוגנות בכוח שלטונו של החוק, שלא יהיה האדם אנוס, כמפלט אחרון, להשליך את יהבו על מרידה בעריצות ובדיכוי…”

אנחנו לא צריכים את הציונות. אנחנו לא צריכים את השאלה “אם אתה לא ציוני, למה אתה ×—×™ כאן.” אנחנו צריכים את הפטריוטיות הבריאה שהציונות היא עשב רעיל לה: אהבת המולדת ואהבת יושביה. ואהבת מולדת היא אהבת המולדת ללא תנאים, על הכרה בחסרונותיה, פגמיה ופשעיה, ומחויבות לעשות – כאזרחיה ואוהביה – כמיטב יכולתנו כדי לתקן אותם.

ואם זו המדינה שנקים פה, אם זו הפטריוטיות שנבחר לאמץ, מי צריך את הציונות? ואם עקרונות מגילת העצמאות וההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם מפריעות לכם, אולי הגיע הזמן שתודו בכך שאתם נאבקים על אתנוקרטיה, ושכדי להשוות לה פנים טובות קראתם לה “ציונות”?

(*) נבחרתי אתמול לוועידת מרצ. תודה לכל המאחלים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)