למה להתנגד להכנסת המשפט העברי לחוק הלאום? כי אנחנו מכירים את נפש בהמותינו

ידידיה שטרן ובני פורת פרסמו אתמול (ג’) ב”הארץ” מאמר שתומך בהכנסת סעיף המשפט העברי לחוק הלאום. יצוין לזכותם שהם מתנגדים לחוק כפי שהוא, ומציינים שהמטרה שלו היא “להעדיף את הערכים הפרטיקולריים היהודיים על פני הערכים האוניברסליים הדמוקרטיים.” עם זאת, הם לא רואים בעיה עם הכנסת המשפט העברי לחוק הלאום. הם טועים טעות מסוכנת.

שטרן ופורת כותבים ש”ההצעה הנוכחית מעתיקה (בשינויים קוסמטיים שלהערכתנו משמעותם זניחה) את הנוסח הקיים זה כבר בחוק יסודות המשפט משנת 1980, אשר לא הותיר כל חותם על המשפט הישראלי.” הם צודקים. מה שמעלה את השאלה למה מחזירים את הסעיף הזה דווקא עכשיו, שאלה שמיד אתייחס אליה. אבל קודם כל יש להתייחס לשאלה עקרונית יותר.

המשפט העברי, אליבא דשטרן ופורת, הוא “שמרני באופן קיצוני, ומתקשה לעדכן את כלליו ולערוך רפורמות מעת לעת. בבואו להציע חלופה לשיטות משפט מערביות, הוא משול לאצן המבקש להתחרות עם יריבים קלי רגליים כשרגליו אסורות בנחושתיים.” שטרן ופורת עשו לעצמם חיים קלים – לא רק בפתרון המשונה שלהם לבעיה, שלפיה “המשפט העברי מאריך חיים”; מה זה עוזר לנו? – אלא גם בעצם הצגת הבעיה.

כל שיטת משפט, להוציא “משפט מהפכני” – מושג שבמידה ניכרת נמצא בסתירה עצמית, ומטרתו להשוות אצטלה חוקית לאי החוקיות המובנית של מהפכה – היא שמרנית. היא מייצגת את הנורמות כפי שנקבעו בעבר. המשפט תמיד מתייחס לנורמות כפי שהיו, לא כפי שהן. זה לא בהכרח דבר שלילי. המשפט צריך להשתנות כשהחברה השתנתה, לא במהלך השינוי עצמו. המשפט צריך להיות מוכר וידוע לאלה שהוא חל עליהם; כדי שיהיה כזה, יש צורך במידה של שמרנות. משפט, כמו חוקה, לא אמור להשתנות בקלות.

אבל המשפט העברי איננו שמרני, הוא פרימיטיביסטי. לא פרימיטיבי, נדגיש, אלא פרימיטיביסטי: משפט שפונה במפורש ובמודגש לתקופת זוהר שלא התקיימה מעולם ומנסה לקבע אותה. ההלכה, שהיא גוף-גופו של המשפט העברי – במידה ניכרת, המונח “משפט עברי” הוא שם מסווה ל”חוק ההלכתי” – סגרה את שעריה. היא קבעה שהתורה, שלכאורה היא מייצגת, איננה בת שינוי; שכותבי התלמוד, שכתבו את עקרונות היסוד של ההלכה, אינם מסוגלים לשגות; ושאין אפשרות לחלוק עליהם. כלומר, קבוצה של שמרנים במאה השישית קבעו שדרכם היא הדרך ואין בלתה, ושמי שלא מקבל אותם יוצא מגדר היהדות. היסטורית, רוב היהודים העדיפו לצאת, אבל לא זה הנושא עכשיו.

למשפט העברי יש נקודת פתיחה אחת: ימות המשיח. אז אפשר יהיה לשנות את ההלכה. עד אז, יש רק לשמור על כלליה ולהתאים את המצב המשתנה אליהם. יש רכב מונע בערה? השאלה היא האם בהפעלתו יש עבירה על אחת מל”ט המלאכות האסורות בשבת, או שיש בכך אפשרות של מראית עין של עבירה כזו.

אנחנו לא חיים יותר במאה השישית. המשפט העברי היה שמרני אפילו ביחס לתקופתו – בשורה של שאלות, כמו שאלת העבדות ומעמד הנשים, המשפט הרומאי מתקדם יותר – אבל למשפט העברי אין אפשרות לעדכן את עצמו. הוא לא יכול לומר, כמו המשפט המערבי, שהתפיסה שראתה בנשים “קלות דעת” היתה שגויה. בהתאם, הוא לא יכול לומר שנשים כשירות לעדות או, חס וחלילה, לדין. ועל היחס שלו ללא-יהודים ולהומוסקסואלים מיותר להרחיב את הדיון. כשרבנים מתקשים להתיר לנשים ללמוד גמרא, גם כשהם בחוגים עאלק-מתקדמים, הסיבה לכך היא שההלכה איננה מסוגלת להשתנות; שעצם השינוי מוציא אותך מגדר ההלכה.

חשוב להזכיר שוב שהמהפכה במעמד האדם – התפיסה שנשים הם אדם, שלא-לבנים הם אדם, התפיסה שגם אנשים עניים יכולים להיות בעלי זכות הצבעה, ההבנה שהמדינה צריכה להוציא את עצמה מחדר המיטות – היא צעירה מאד במונחים היסטוריים. לשחורים יש בפועל זכות הצבעה כ-50 שנה; לנשים, כ-100 שנים; והומוסקסואליות היתה עבירה פלילית רק לפני 30 שנים. המשפט המערבי השתנה, כי הוא תמיד נתפס ככלי של החברה. החברה השתנתה, ואחרי שעבר קצת זמן גם המשפט הלך בעקבותיה. זה משפט שמרני.

המשפט העברי מסרב להשתנות. הוא מנהל מלחמת מאסף נגד הקידמה. הוא לא שמרני; הוא מנסה להחזיר אותנו אחורה, למאה השישית המדומיינת. הוא משמש בעיקרו ככלי פוליטי של מי שרוצה לבצע ריאקציה בחברה היהודית.

וזו בדיוק הסיבה שאסור להכניס אותו לחוק יסוד. אנחנו מכירים את הבהמות הרלוונטיות, ואנחנו מכירים היטב את נפשותיהן. כשאיילת שקד רוצה, אחרי 40 שנים שבו המשפט העברי היה אות מתה, להכניס אותו בדלת הראשית, היא שורקת שריקת כלבים לשופטים חובשי הכיפה שנמצאים במערכת.

החוק אומר שהוא יחול רק על מקרים שבהם אין תשובה במשפט הישראלי הקיים לשאלה שניצבת בפני השופט. קשה לחשוב על שאלה שאין לה תשובה אלא במשפט העברי – ואז אתה נזכר שרגע, יש לנו מושג למה הוא משמש. בשנת 2009, בא לפני השופט חובש הכיפה מקרה פשוט: אברך מיוחס דרס קופאית אתיופית, שניסתה למנוע ממנו לצאת מחניון מבלי לשלם. לא חסרים תקדימים במשפט הישראלי לבעיה שגרתית כזו. אף שהתקדימים היו לעיני השופט דרורי, הוא החליט לנצל את המשפט העברי. הוא פסק שמאחר והאברך התנצל בפני הנדרסת, ומאחר והרמב”ם אומר שחרטה כנה והתנצלות די בהם, הוא לא יעניש את הדורס ואף לא ירשיע אותו.

השערוריה שהגיעה בעקבות פסק הדין של דרורי מנעה ממנו את המינוי המיוחל לבית המשפט העליון, שגם כך יש בו יצוג יתר לשופטים אורתודוקסים. זו הסיבה ששקד ודומיה דוחפים עכשיו את המשפט העברי לגרוננו: הם רוצים ששופטים כמו דרורי יוכלו להתקדם ושפסקי הדין שלהם ייחשבו ללגיטימיים. המטרה של הכנסת המשפט העברי היא להפוך את המדינה עוד יותר לאורותודוקסית.

חשוב להדגיש שוב: כשדרורי ישב בדין, עמד בפניו המשפט הישראלי כולו. הוא זרק אותו הצידה וחזר למחוקק מהמאה ה-12. דרורי עדיין יושב בבית המשפט המחוזי בירושלים. הוא לא ננזף ולא הודח. הלגיטימיות של משפט עברי, ועוד הכנסתו בחוק “הלאום”, תעודד שופטים אחרים ללכת בעקבותיו. זה יכול להתחיל בדברים קטנים – מזכיר בית משפט שיוודא ששופטים לא יהודים לא ישבו בדינם של יהודים, כי ההלכה אוסרת על כך – ויכול להגיע למקומות מסוכנים הרבה יותר, כמו העדפה של יהודים אורתודוקסים על פני חילונים או לא יהודים.

לא, תודה. אנחנו מכירים את נפש הבהמה הפרטיקולרית הזו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

משה דרורי מוכיח, שוב, שמסוכן לתת ליהודים אורתודוקסים סמכות שפיטה

השופט משה דרורי, בעוונותינו סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, שחרר ללא הרשעה מחבל יהודי שיידה בקבוק תבערה ומספר אבנים לעבר מכוניות של פלסטינים. הפיגוע התרחש זמן קצר לאחר חטיפתם ורציחתם של שלושה נערים מבני המגזר, ביוני 2014, ולטענת המחבל היהודי – ששמו לא הותר לפרסום – הוא חש טראומה עקב החטיפה, שכן אחד החטופים היה בן מחזורו.

דרורי פסק ש”אכן מדובר בעבירות חמורות”, אבל פצצת התבערה והאבנים לא פגעו באיש; שהמפגע הוא “נער נורמטיבי”; שהוא עבר “טרגדיה וחיים לא פשוטים”; שהמפגע הביע חרטה על המעשה; ושהוא מעוניין בשירות קרבי בצה”ל, שהרשעה עשויה לפגוע בו. אי לכך ובהתאם לזאת, נמנע דרורי מלהרשיע את המחבל וכזר עליו עונש לתועלת הציבור ללא הרשעה.

לח”מ אין יותר מדי הערכה למערכת המשפט הישראלית, על אחת כמה וכמה כשהיא באה לדון בקורבנות פלסטיניים או במחבלים יהודים. אף על פי כן, פסק הדין של דרורי הוא חרפה אפילו ביחס למקובל.

נפרק את הטיעונים אחד-אחד. ביחס לטענה – שהיא אכן טענה קריטית – שהמפגע לא הצליח לפגוע באיש, הטענה הזו לא עומדת למפגעים פלסטינים. גם אם הם השליכו בקבוק תבערה שלא פגע באיש והם מתרחקים מהמקום לא חמושים, יש סיכוי סביר מאד שהם יירו על ידי החמושים האמיצים שלנו. אם הם לא יירו אבל ייתפסו, הם יילכו לכלא במלוא חומרת הדין. יש לציין שהמפגע היהודי והמפגע הפלסטיני גרים באותו האזור, אבל נשפטים בשתי מערכות משפט שונות.

באשר לטענת הטראומה, גם אם נניח שהמפגע היהודי אכן סובל מטראומה – וטענת “המשוגע התורן” היא טענה נפוצה בקרב מחבלים יהודים – הרי שהטענה הזו כלל לא היתה עומדת למפגע פלסטיני. חלק ניכר מהתוקפים הפלסטינים יוצאים לתקיפות משום שקרובי משפחה או ידידים שלהם נפגעו, לעתים קרובות נהרגו, על ידי חמושינו האמיצים. אם הם שורדים את ההתקפות – וחמושינו הורגים אותם, כאמור, גם כאשר הם לא מהווים סכנה – העובדה שהם פעלו כנקמה על פגיעה בקרובים לא תעמוד להם. יתר על כן, מערכת הבטחון שלנו תנסה להחריב את בתי משפחותיהם כנקמה, גם אם המפגע עצמו נהרג.

ואשר ל"נורמטיביות" של המפגע – כאן קשה לחלוק על דרורי. אין ספק שמחבל יהודי הוא נורמטיבי במגזר הזה.

חשוב לציין שעיני אינה צרה בעורך דינו של המפגע, איתמר בן גביר; הוא עשה כמיטב יכולתו המוכחת עבור הלקוח שלו. אם אתם נחשדים אי פעם בעבירה פלילית, אני לגמרי ממליץ על שירותיו. לא, הבעיה היא לא בבן גביר. הבעיה היא בדרורי.

אתם עשויים לזכור את השופט דרורי מפסק דין מקומם שכתב בשנת 2009, שבו נמנע מלהרשיע אברך מקושר, שדרס במכוון קופאית אתיופית שניסתה למנוע ממנו לצאת מבלי לשלם. דרורי גזר על הנאשם היהודי 180 שעות שירות, ואת ההמנעות מהרשעה נימק בשתי סיבות: קודם כל, על פי דיני הרמב”ם, עצם העובדה שהדורס ביקש את מחילתה של הנדרסת אומרת שהוא חזר בתשובה, ועל כן אפשר להמנע מהרשעה; ושנית, משום שהרשעת הדורס היתה פוגעת בסיכוייו להפוך לדיין.

נראה מוכר?

בפסק הדין מ-2009, קבע דרורי שיש לאמץ את כללי הדין העברי בכל סוגיה. והנה, הפעם בא לפניו מקרה של גבר יהודי צעיר, שמילא כהלכתה את מצוות הנקמה, ושניסה לפגוע באנשים שעל פי ההלכה הרמב”מית בכלל לא ברור שפגיעה בהם אסורה. מה הפלא, אם כן, ששוב יצא לו פסק דין כזה?

כשכתבתי על הנושא לפני יותר מדי שנים, ציינתי ש”אללה ירחם על המוסלמי או הנוצרי שייאלצו להשפט בפניו, ודאי אם איש ריבם יהיה יהודי, על אחת כמה וכמה אם יהיה יהודי 'טוב': הלכה פסוקה היא שאין להצדיק בדין לא-יהודי על פני יהודי.” זה היה צפוי, צפוי לגמרי; ואף על פי כן, דרורי נשאר בתפקידו.

נקודה אחרונה שיש לעמוד עליה: דרורי נמנע מלהרשיע את המפגע היהודי משום שהרשעה תפגע בגיוסו לשירות קרבי. כלומר, הוא נמנע מלהרשיע אדם שזרק פצצת תבערה לעבר אנשים חפים מפשע, כדי שזה יוכל לשאת נשק ברשות ובסמכות מול אותם אנשים חפים מפשע.

מה נותר עוד לומר, פרט לקוות שגם פה, כמו במדינות עוול אחרות, יהיה בעתיד משפט שופטים?

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)