החברים של ג'ורג'

גאולה מקודשת נדל”ן

הערות קצרות על האזכרה הדועכת לרצח יצחק רבין

הפארסה השנתית של העצרות לזכר רצח רבין הפכה השנה לגרוטסקה, כשתנועת דרכנו מסרבת לנקוב במונח “רצח”, מודיעה שלא תאפשר לפוליטיקאים לנאום, מונעת מארגוני שמאל להציב דוכנים (ואז נבהלת וחוזרת בה), ולקינוח מזמינה שני מתנחלים, ביניהם מפונת עפרה, לנאום – מתוך חמישה נואמים בסך הכל. המסר: אחדות. וכדי לזייף אחדות, נעמיד פנים שהמתנחלים הם 40% מהאוכלוסיה ולא 4%, ונעלים עין מהעובדה שהבתים בעפרה הם בתים שנבנו על קרקע פלסטינית פרטית. שששששש! אחדות.

הגענו הנה לא מעט בגלל ששמעון פרס הפיל את הכדור מיד אחרי הרצח. רצח מנהיג פוליטי, שבוצע מסיבה פוליטית-דתית, לא היה אמור להוביל לקריאה לאחדות ריקה: מה שצריך היה לבוא אחריו היה תג מחיר מסיבי. פירוק של כל ישיבות ההסדר ופינוי של כמה התנחלויות. מבחינתי, היה צריך להגריל אותן. להבהיר שעל נסיון משיחי להתנקש בממלכה יהיה מחיר כואב מאד, מחיר מרתיע.

זה לא מה שקרה, כידוע. הנכדה בכתה בהלוויה על סבא שלה – לגיטימי לגמרי מצידה; ההתמסרות התקשורתית היתה אסון – והשמאל התחיל לומר ש”רבין נרצח כי רצה להביא שלום”, וטראח, נכנסנו למנהרה שטשטשה לגמרי את הזכרון. התפיסה של “רצח השלום” התגברה אחרי הנצחון של נתניהו ב-1996, חצי שנה אחרי הרצח.

התפיסה הזו לא נכונה ומסוכנת. לא נכונה מכמה מובנים. קודם כל, רבין לא רצה שלום. הוא דיבר על שלום, אבל מה שהוא רצה בפועל היה כיבוש נוח יותר: שעזה תטבע בים ושישראל לא תשלוט בפלסטינים ישירות אלא תמצא קבלני משנה, אנשים שיעשו את זה “בלי בג”צ ובצלם.” המטרה שלו לא היתה שלום; המטרה שלו היתה הקטנת חיכוך מתוך תפיסה שהחיכוך ארוך הטווח עם הפלסטינים פוגע ביעילות של צה”ל. קשה היום לתפוס, אבל לצה”ל היו אז אשכרה אויבים אמיתיים והאיום של פלישה מהמזרח נתפס עדיין כאמיתי.

חשוב מכך, יגאל עמיר לא רצח את רבין כי רבין “רצה שלום.” לא היה לעמיר ולמחנה ששלח אותו עניין בשלום, ועל אחת כמה וכמה שהם לא חשבו שאפשר לרצוח מושג ערטילאי כזה. מבחינתם לא יהיה שלום אלא לאחר שיגיע המשיח ואיתו שעבוד של שאר המין האנושי. זה השלום שלהם.

ולא, זה לא היה בגלל הטרור הפלסטיני. את זה אנחנו יודעים, כי אנחנו יודעים שלהנהגת המתנחלים אין בעיה לשלם בדם ישראלי. בשנות הדמים 2001-2003 המתנחלים הפעילו את כל כוחם כדי למנוע בניית גדר הפרדה, כי הבינו את ההשלכות המדיניות שלה. מאות של כמה מאות ישראלים? זניח, ביחס לפגיעה באידיאולוגיה.

עמיר רצח את רבין כי הוא איים על תפיסת הגאולה הקוקיסטית: התפיסה שאומרת שעם ישראל יכול לתפוס את המשיח בגרון ולהכריח אותו להגיע, אם יכפה את עצמו על ההיסטוריה. התפיסה הקוקיסטית, שהניעה את תנועת המתנחלים, אמרה שאין נסיגות בגאולה – וזו הסיבה שפינוי ימית ופינוי הרצועה יצרו משברים כבדים כל כך בקרבם. וכשיש משברים כאלה, המחנה מצמיח את הרוצחים. זמביש והחבר’ה בעקבות הנסיגה מסיני (”המחתרת הראשונה”), עשרה פלסטינים שנרצחו על ידי מתנחלים ותומכיהם במהלך ההתנתקות, שורה של פיגועים סביב הסכמי אוסלו – שהידועים שבהם הם אלו שבוצעו על ידי ברוך גולדשטיין והמחתרת של יגאל עמיר. האחרון, יש לציין, היה פעיל בתנועת המאחזים שהחלה אז.

כמובן, תוך עשור בערך מרגע שהחלה תנועת המתנחלים (שמתחילה בעוד רגע של שבר בגאולה, ההתרסקות של מלחמת יום הכיפורים שבאה אחרי האופוריה של ששת הימים), כבר יש שם הרבה מאד נדל”ן גזול שצריך לשמור עליו. וכפי שלמדו היהודים ששרדו את מלחמת העולם השניה בפולין, הנסיון להחזיר נדל”ן גזול אחרי שסולקת ממנו בכוח מושל מוליד רצחנות.

כשהשמאל התחיל לדבר על “השלום נרצח”, הוא התעלם ממניעי הרוצח, ובכך איפשר לתנועה הרצחנית שהולידה אותו להוריד שוב את ראשה אל מתחת למים. לכמה דקות היה ברור מה אנחנו רואים: הריקודים של בני עקיבא בפולין, הבקבוקים שנפתחו בתפוח, חגיגות השמחה במגזר – עד שקלטו שעומד להגיע תג מחיר. כאן השמחה הפכה לפאניקה, שעם אנחת הרווחה על כך שלא היה שום מחיר ציבורי על הרצח, הפכה להאשמה נגד מחנה הקורבנות. הדיבור על “השלום האבוד” מנע מאיתנו להתמקד במפלצת שנחשפה לרגע לעינינו.

והיע עדיין שם והיא תרצח שוב. לא מאמינים? שימו לב איך התחיל שמעון ריקלין את הקריירה שלו. שימו לכך שהוא “מגנה” את הרצח מראש, אבל גם מנבא ומעודד אותו. שימו לב איפה הוא היה אז ואיפה הוא היום (התמונה באדיבות משתמש טוויטר @naamansaar).

DNdyLz_W0AAnCnD

המגזר שממנו הוא בא, שמזדעק על כל חצי אמירה של גרבוז, לא העלה בדעתו לפסול אותו בשל האמירות ההן. חשוב לציין: אם ריקלין לא היה מאיים ברצח ראש ממשלה, אלא מחלל שבת בפומבי, הוא היה נזרק מיד משורות המגזר. סדר צריך להיות. ריקלין, לשעבר "הקיצונים שלאף אחד אין שליטה עליהם", הוא עכשיו הממסד. בעצם, תמיד היה. רק תפקידו התחלף.

מה שאנחנו צריכים הוא לא קריאות מזויפות לאחדות, אלא אמירה חדה: הלנו אתם אם לצרינו. האם אתם מקבלים את ההכרעה הדמוקרטית, ומונעים מהרבנים – אלו שהפיצו את השנאה ואת דין הרודף – זכות וטו על ההחלטה הדמוקרטית, או שאתם אויבים.

וזה מפחיד, אז שרים. בואו נתחבק עם מתנחלת גזלנית ונקווה שאם נהיה נחמדים, המחנה שלה לא יראה בנו איום.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

לא שמרני, פרימיטיביסטי

למה להתנגד להכנסת המשפט העברי לחוק הלאום? כי אנחנו מכירים את נפש בהמותינו

ידידיה שטרן ובני פורת פרסמו אתמול (ג’) ב”הארץ” מאמר שתומך בהכנסת סעיף המשפט העברי לחוק הלאום. יצוין לזכותם שהם מתנגדים לחוק כפי שהוא, ומציינים שהמטרה שלו היא “להעדיף את הערכים הפרטיקולריים היהודיים על פני הערכים האוניברסליים הדמוקרטיים.” עם זאת, הם לא רואים בעיה עם הכנסת המשפט העברי לחוק הלאום. הם טועים טעות מסוכנת.

שטרן ופורת כותבים ש”ההצעה הנוכחית מעתיקה (בשינויים קוסמטיים שלהערכתנו משמעותם זניחה) את הנוסח הקיים זה כבר בחוק יסודות המשפט משנת 1980, אשר לא הותיר כל חותם על המשפט הישראלי.” הם צודקים. מה שמעלה את השאלה למה מחזירים את הסעיף הזה דווקא עכשיו, שאלה שמיד אתייחס אליה. אבל קודם כל יש להתייחס לשאלה עקרונית יותר.

המשפט העברי, אליבא דשטרן ופורת, הוא “שמרני באופן קיצוני, ומתקשה לעדכן את כלליו ולערוך רפורמות מעת לעת. בבואו להציע חלופה לשיטות משפט מערביות, הוא משול לאצן המבקש להתחרות עם יריבים קלי רגליים כשרגליו אסורות בנחושתיים.” שטרן ופורת עשו לעצמם חיים קלים – לא רק בפתרון המשונה שלהם לבעיה, שלפיה “המשפט העברי מאריך חיים”; מה זה עוזר לנו? – אלא גם בעצם הצגת הבעיה.

כל שיטת משפט, להוציא “משפט מהפכני” – מושג שבמידה ניכרת נמצא בסתירה עצמית, ומטרתו להשוות אצטלה חוקית לאי החוקיות המובנית של מהפכה – היא שמרנית. היא מייצגת את הנורמות כפי שנקבעו בעבר. המשפט תמיד מתייחס לנורמות כפי שהיו, לא כפי שהן. זה לא בהכרח דבר שלילי. המשפט צריך להשתנות כשהחברה השתנתה, לא במהלך השינוי עצמו. המשפט צריך להיות מוכר וידוע לאלה שהוא חל עליהם; כדי שיהיה כזה, יש צורך במידה של שמרנות. משפט, כמו חוקה, לא אמור להשתנות בקלות.

אבל המשפט העברי איננו שמרני, הוא פרימיטיביסטי. לא פרימיטיבי, נדגיש, אלא פרימיטיביסטי: משפט שפונה במפורש ובמודגש לתקופת זוהר שלא התקיימה מעולם ומנסה לקבע אותה. ההלכה, שהיא גוף-גופו של המשפט העברי – במידה ניכרת, המונח “משפט עברי” הוא שם מסווה ל”חוק ההלכתי” – סגרה את שעריה. היא קבעה שהתורה, שלכאורה היא מייצגת, איננה בת שינוי; שכותבי התלמוד, שכתבו את עקרונות היסוד של ההלכה, אינם מסוגלים לשגות; ושאין אפשרות לחלוק עליהם. כלומר, קבוצה של שמרנים במאה השישית קבעו שדרכם היא הדרך ואין בלתה, ושמי שלא מקבל אותם יוצא מגדר היהדות. היסטורית, רוב היהודים העדיפו לצאת, אבל לא זה הנושא עכשיו.

למשפט העברי יש נקודת פתיחה אחת: ימות המשיח. אז אפשר יהיה לשנות את ההלכה. עד אז, יש רק לשמור על כלליה ולהתאים את המצב המשתנה אליהם. יש רכב מונע בערה? השאלה היא האם בהפעלתו יש עבירה על אחת מל”ט המלאכות האסורות בשבת, או שיש בכך אפשרות של מראית עין של עבירה כזו.

אנחנו לא חיים יותר במאה השישית. המשפט העברי היה שמרני אפילו ביחס לתקופתו – בשורה של שאלות, כמו שאלת העבדות ומעמד הנשים, המשפט הרומאי מתקדם יותר – אבל למשפט העברי אין אפשרות לעדכן את עצמו. הוא לא יכול לומר, כמו המשפט המערבי, שהתפיסה שראתה בנשים “קלות דעת” היתה שגויה. בהתאם, הוא לא יכול לומר שנשים כשירות לעדות או, חס וחלילה, לדין. ועל היחס שלו ללא-יהודים ולהומוסקסואלים מיותר להרחיב את הדיון. כשרבנים מתקשים להתיר לנשים ללמוד גמרא, גם כשהם בחוגים עאלק-מתקדמים, הסיבה לכך היא שההלכה איננה מסוגלת להשתנות; שעצם השינוי מוציא אותך מגדר ההלכה.

חשוב להזכיר שוב שהמהפכה במעמד האדם – התפיסה שנשים הם אדם, שלא-לבנים הם אדם, התפיסה שגם אנשים עניים יכולים להיות בעלי זכות הצבעה, ההבנה שהמדינה צריכה להוציא את עצמה מחדר המיטות – היא צעירה מאד במונחים היסטוריים. לשחורים יש בפועל זכות הצבעה כ-50 שנה; לנשים, כ-100 שנים; והומוסקסואליות היתה עבירה פלילית רק לפני 30 שנים. המשפט המערבי השתנה, כי הוא תמיד נתפס ככלי של החברה. החברה השתנתה, ואחרי שעבר קצת זמן גם המשפט הלך בעקבותיה. זה משפט שמרני.

המשפט העברי מסרב להשתנות. הוא מנהל מלחמת מאסף נגד הקידמה. הוא לא שמרני; הוא מנסה להחזיר אותנו אחורה, למאה השישית המדומיינת. הוא משמש בעיקרו ככלי פוליטי של מי שרוצה לבצע ריאקציה בחברה היהודית.

וזו בדיוק הסיבה שאסור להכניס אותו לחוק יסוד. אנחנו מכירים את הבהמות הרלוונטיות, ואנחנו מכירים היטב את נפשותיהן. כשאיילת שקד רוצה, אחרי 40 שנים שבו המשפט העברי היה אות מתה, להכניס אותו בדלת הראשית, היא שורקת שריקת כלבים לשופטים חובשי הכיפה שנמצאים במערכת.

החוק אומר שהוא יחול רק על מקרים שבהם אין תשובה במשפט הישראלי הקיים לשאלה שניצבת בפני השופט. קשה לחשוב על שאלה שאין לה תשובה אלא במשפט העברי – ואז אתה נזכר שרגע, יש לנו מושג למה הוא משמש. בשנת 2009, בא לפני השופט חובש הכיפה מקרה פשוט: אברך מיוחס דרס קופאית אתיופית, שניסתה למנוע ממנו לצאת מחניון מבלי לשלם. לא חסרים תקדימים במשפט הישראלי לבעיה שגרתית כזו. אף שהתקדימים היו לעיני השופט דרורי, הוא החליט לנצל את המשפט העברי. הוא פסק שמאחר והאברך התנצל בפני הנדרסת, ומאחר והרמב”ם אומר שחרטה כנה והתנצלות די בהם, הוא לא יעניש את הדורס ואף לא ירשיע אותו.

השערוריה שהגיעה בעקבות פסק הדין של דרורי מנעה ממנו את המינוי המיוחל לבית המשפט העליון, שגם כך יש בו יצוג יתר לשופטים אורתודוקסים. זו הסיבה ששקד ודומיה דוחפים עכשיו את המשפט העברי לגרוננו: הם רוצים ששופטים כמו דרורי יוכלו להתקדם ושפסקי הדין שלהם ייחשבו ללגיטימיים. המטרה של הכנסת המשפט העברי היא להפוך את המדינה עוד יותר לאורותודוקסית.

חשוב להדגיש שוב: כשדרורי ישב בדין, עמד בפניו המשפט הישראלי כולו. הוא זרק אותו הצידה וחזר למחוקק מהמאה ה-12. דרורי עדיין יושב בבית המשפט המחוזי בירושלים. הוא לא ננזף ולא הודח. הלגיטימיות של משפט עברי, ועוד הכנסתו בחוק “הלאום”, תעודד שופטים אחרים ללכת בעקבותיו. זה יכול להתחיל בדברים קטנים – מזכיר בית משפט שיוודא ששופטים לא יהודים לא ישבו בדינם של יהודים, כי ההלכה אוסרת על כך – ויכול להגיע למקומות מסוכנים הרבה יותר, כמו העדפה של יהודים אורתודוקסים על פני חילונים או לא יהודים.

לא, תודה. אנחנו מכירים את נפש הבהמה הפרטיקולרית הזו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הציונות הדתית נוערת

נחשפתי, באדיבותו של דרור פויר, לטקסט הזה (זהירות, מסמך ארוך ומייגע) של אלי סדן, רב המכינה הצבאית בעלי. סדן מנסה נואשות להתמודד עם גל ההקצנה הדתית בקרב הנוער שלו, ומהטקסט עולה שההצלחה צפויה להיות מוגבלת מאד. ניחא; הבעיה שבטקסט היא ההדגמה עד כמה רחוק אפילו המחנה המכונה "ממלכתי" ממגע עם המציאות המודרנית, ועד כמה היא לא מסוגלת להתמודד עם אתגרים דמוקרטיים.

נתחיל מבעיית הבסיס: סדן רואה במדינת ישראל משהו שבקדושה: "כל פעילות שמחזקת את קיומה ואת חוסנה של מדינת ישראל היא קיום מצוות עשה של תורה […] וממילא יש בה קדושה." (עמ' 5). המצווה הזו, כך סדן, חלה על כל האזרחים היהודים של המדינה. על צה"ל הוא אומר (עמ' 17) שהוא "גוף פלאי." סדן מתנגד לאלימות "קשה" נגד שוטרים, אבל "בוודאי כאשר מדובר על הצבא – איננו יכולים להרשות לעצמנו לפגוע בו." (עמ' 25) תפיסה שמאצילה על המדינה – שאמורה להיות מכשיר להשגת צרכיהם של תושביה – גם קדושה, מתקרבת באופן מסוכן לתפיסה פאשיסטית.

סדן מנסה למצוא צידוק הלכתי לדמוקרטיה הישראלית, ולא כל כך מצליח. הוא נאלץ להודות (עמ' 9-12) בשפל רוח שאין שום אזכור הלכתי לדמוקרטיה, וששיטת המשטר ההלכתית היא תיאוקרטיה מלוכנית. הוא מתפלפל מעט בשאלת מי הגוף שאמור לבחור את המלך, ומגיע בסך הכל לתובנה שאי אפשר למנות מלך ללא הסכמת העם, שאם לא כן יש סכנה של מלחמת אזרחים (נו שיט, שרלוק). אבל סדן רוצה את הדמוקרטיה הישראלית, גם אם אין לה צידוק הלכתי, משום שהוא חושב שהיא הכרחית לקיומה של מדינה יהודית, ובסופו של דבר הוא נאלץ לומר ש"מי שאינו אוהב את המילה דמוקרטיה, רשאי להשתתף במילה שותפות" (עמ' 11). השותפות הזו, כמובן, מיועדת רק ליהודים אחרים: "יש לנו שותפות היסטורית, שהסכמנו וקיבלנו על עצמנו, יחד עם מיליוני יהודים נוספים, להיות אחראים לקיומה ושגשוגה של מדינת ישראל."

אבל, כשחושבים על זה טיפה יותר לעומק, סדן לא מעריך במיוחד את השותפים הלא-דתיים לפרויקט. עליהם הוא אומר (עמ' 45) שהם נמצאים תחת "קליפת דעות נוכריות, ש[תחתן] יש נפש יהודי ההומה לציון, המחפשת את הטוב והישר, את הצודק והמוסרי, הוא יודע שבאמת מצד עומק הנפש – אנחנו רוצים אותו דבר, כי מה שהם מבקשים בעומק נפשם זו האמת של התורה, האמת של קדושת ארץ ישראל, האמת של גאון האומה ושליחותה האוניברסלית להפיץ אור אמונה בעולם." כלומר, תפיסת התינוקות שנשבו הישנה והרעה – שהפעם היא מנוסחת בלשון הקליפות הקבלית. החילונים אולי לא יודעים את זה, אבל הם בעצם עובדים את סמאל, אבל זה בסדר: סדן משוכנע שאם רק יקחו אותם לעשות איזו שבת באיזו התנחלות, הם יראו את האור, כי בסופו של דבר גם הם רוצים להיות באמת כמוהו: אנשים שמאמינים ב"אמת של גאון האומה" (שום תיאולוג פשיסטי לא היה כותב את זה טוב יותר". הם רוצים להיות כאלה, הם רק לא יודעים שהם רוצים. קצת שכנוע, קצת "אהבת חינם", והקליפות ששם עליהם השטן יתמוססו, והם ישובו להיות יהודים טהורים.

מאדם עם תפיסת עולם כזו קשה לצפות לפתיחות או הבנה, ואכן סדן – שיש יותר מדי אנשים שמהללים אותו כסוג של דתי שאיתו חילונים יכולים לגנוב סוסים – מסתמן לא רק כשמרן שלא הצליח לצאת מהחשיבה של שנות השמונים, אלא בתחומים מסוימים כרדיקל אמוני.

הנקודה הבולטת היא ביחסו של סדן לרבנות הצבאית. זו, אולי הסרח המדולדל ביותר של הרבנות הרשמית בישראל – זו שעליה נאמר שהיא הרבנות של החילונים, כי לדתיים, לחרד"לים ולחרדים יש רבנים משלהם – הופכת אצל סדן (עמ' 12) למרא דאתרא, כלומר הסמכות הדתית המקומית, של צה"ל. בזה יש הגיון: אם הרבנות הצבאית היא המרא דאתרא, נפתרת הבעיה של חיילים שמחפשים לעצמם סמכות רבנית עצמאית. לא לגמרי: סדן סותר את עצמו כמעט מיד, כשהוא מודה שהרב הצבאי הראשי מתייעץ עם רבנים אחרים, ביניהם רבותיהם של תלמידי ישיבות ההסדר. נו.

אבל הבעיה האמיתית בתפיסה של סדן של הרבצ"ר כמרא דאתרא היא שהוא רואה ברבצ"ר סמכות שהיא מעל לזו של מפקד הצבא: "כך שלצבא יש רק סמכות אחת והיא המפקד, אלא שמפקד זה, כמו הכנסת, אחראי לכך שפקודותיו יהיו תואמות לדעת התורה, על פי המרא דאתרא, כלומר על פי הרבנות הצבאית." (עמ' 12) הופה! פתאום, מפקד הצבא חייב להקפיד על ציות להלכה, לפחות זו שנקבעת על ידי הרבנות הראשית. אני מניח שהתפיסה הזו תהיה חדשה לרוב החיילים, ושחלק ניכר מהם גם יוטרדו ממנה.

סדן, כמובן, ממהר לטעון שלא יכולה להיות מחלוקת בין ההלכה ובין הדמוקרטיה, ובהתאם גם בין ההלכה ובין שירות צבאי, כי במדינה דמוקרטית אסור לכפות על אדם לעשות דברים מנוגדים לדתו. זו טענה משונה: לצבא מותר, כמסתבר, לכפות על אנשים להפוך לעבדי המדינה למשך שלוש שנים, לשלם להם שכר רעב, לכלוא אותם למעשה בניגוד לרצונם במחנות צבא, לשלוט בכל פרט מחייהם, לשלול מהם כל יכולת של התבטאות אישית – אבל אסור לו לפגוע כמלוא הנימה ברגשותיהם של חיילים דתיים.

דא עקא, שהתנגשות כזו דווקא קיימת, ואף נמצאת הרבה בכותרות: פרשת הדרת הנשים בצה"ל. פה מוצא הרב את עצמו בין סקילה וכריבדיס (לא הייתם סולחים לי אם הייתי כותב "בין הפטיש לסדן", אני מניח): מצד אחד, הוא צריך להרגיע את הפסיכים של המחנה שלו, אז הוא דורש מהם שיעשו מה שעשו הדורות הקודמים של הרבנים: שיסתכלו הצידה. הוא מפציר בהם לא לכפות את מידת החסידות שלהם על הציבור. זו השחתת מילים לריק: כבר ראינו שהמטרה של הדרת נשים איננה מניעת שירתן, אלא מניעת נוכחותן. לשם כך צריך סדן לטעון (עמ' 32) שאין הדרת נשים, יש רק הדרת דתיים. ועל זה כבר אמרו רבותינו: פחחחחחחח.

מצד שני, סדן, עם כל הרצון שלו להרגיע את הבחורים חמומי המוח של המגזר שלו – הוא נכנס באנשי תג מחיר בלי שום מעצורים – לא יכול להכיר בנשים כשוות לו בדיוק כפי שהוא לא יכול להכיר בחילונים ככאלה. הוא רב אורתודוקסי, אחרי הכל. הוא רוצה ש"נשאל את עצמנו שאלות אמיתיות: האם הבעיה האמיתית של החברה בישראל היא הדרתן של הנשים במרחב הציבורי והפרעה לשירתן, או שהבעיה היותר גדולה היא החולשה של התא המשפחתי […] כן, אנחנו מאד מכבדים את האשה, ויודעים שיש לנשים הרבה דברים טובים להעניק לחברה, אבל אסור שזה יפגע בצניעות, בטהרה ובקדושה של חיי המשפחה […] אדרבה, לחזקן [את הנשים – יצ"ג] ולעודדן שימלאו את תפקידם המיוחד, כפי שחננן הבורא, והכל מתוך רצון חופשי ובחירה אישית!" (עמ' 35)

כלומר, מתוך "רצון חופשי ובחירה אישית", דורש סדן מהנשים שיוותרו על רצונן החופשי ובחירתן החופשית, וישובו להיות אחד מעמודי התווך – כמובן, זה החיוור, השותק והפסיבי, זה שבשל חולשת דעתו נאסר עליו להעיד – של המשפחה. תפקידן של הנשים צריך להצטמצם, בפרפרזה על האמרה השמרנית הגרמנית, למטבח, לגידול הילדים, ולעזרת הנשים. שני עמודים מוקדם יותר (עמ' 33), מדבר סדן על כך שיחסה של היהדות לנשים הוא "יחס נפלא, של כבוד, אמון ושמירה על תכונותיהן העדינות והחשובות כל כך לחברה שלנו." הוא ממהר לומר שכמובן, כאשר יש התנגשות בין רצונה של האשה ובין ערכי ה"צניעות" – קרי: פטריארכליות – היא צריכה לוותר, שכן (עמ' 34) "זהו כבודה ותפארתה, להזהר בכל מה שפוגע בצניעות!" וכדי שלאף אחד לא יהיו אי הבנות, הוא מצטט את צבי יהודה קוק, שנהג לצטט את הגמרא שאמרה ש"אין שולחים דרישת שלום לאשה אפילו על ידי בעלה."

וואלה. לגזור ולשמור, בפעם הבאה שיגידו לכם שיש רבנים אורתודוקסים אחרים. אין אורתודוקסיה עם פני אדם; לכל היותר, יש רבנים נוסח סדן ורבני צהר, שפושטים את טלפיהם ואומרים ראו, כשר אני, כשר אני. ואם סדן חושב שגלגול העיניים שלו יועיל לו יותר מדי בקרב רדיקלים צעירים, ובכן – לזכותם ייאמר שהם מזהים במהירות זיוף כשלו ובזים לו.

ועוד דבר אחד: הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל פנה היום (זהירות, מסמך) ליועץ המשפטי לממשלה ולפרקליט הצבאי הראשי בדרישה לחקור את דורון זהבי, כדי לנסות ולהבין מה הוא יודע על מנהגי העינויים של כוחותינו המזוינים. בין השאר נאמר בפניה "אין אנו מתעלמים מההקשר שבו ניתן הראיון, ומרצונו של "קפטן ג'ורג'" לנקום במערכת שהענישה אותו. ואולם דווקא במקרים כאלו, כאשר מופר קשר השתיקה שלאדם אין יותר עניין בו, נוצרת הזדמנות נדירה להתחקות אחר מעשים חמורים ביותר שבדרך כלל מושתקים ומוסתרים תוך שיתוף פעולה של כל המעורבים בדבר. הזדמנות מסוג זה מחייבת את רשויות החקירה למלא את תפקידן כדין." נקווה שייצא מזה משהו, אבל אני לא עוצר את נשימתי.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב וההערכה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

חרפה, האם שבעת?

חרפה, האם שבעת? חרפה, האם רווית?

חרפת חיינו את, חרפת מותנו את,

כליל עדיינו את ונוות קברינו את.

מתי יגיע ליל

ולא נראך כצל?

איפה נניח ראש

ולא תשופי ראש?

נתן אלתרמן, "לאן נוליך את החרפה."

הייתי אמש (ג') בהפגנה נגד חוק הפליטים, החוק שגוזר על פליטים שלוש שנות מאסר ללא כל משפט, ושקובע שמי שיסייע להם דינו מאסר חמש שנים. האופוזיציה ניסתה להציל את כבודה של מדינת ישראל בכך שהכניסה הסתייגויות שהתיימרו לקבוע מעמד לפליטים ומבקשי מקלט – ורובם של המגיעים מאפריקה הם במעמד הזה. קואליציית הגאון הלאומי של המנהיג היקר דחתה את ההסתייגויות בבוז, ובחרה בחרפת עולם. ב-1951, היתה ישראל אחת הדוחפות העיקריות לכתיבת האמנה לזכויות הפליטים; אז עוד זכרו מה קרה שש שנים קודם לכן, כשזכרון בעיית הפליטים, זכרון "הילד אברם" של אלתרמן, אשר

לפניו מתייצבות אז שבעים האומות

ואומרות:

הננו עליך!

בשבעים פקודות חוק ושבעים קרדומות

אל הבית הזה נשיבך!

עוד היה טרי. היום, היא המחוקקת של מה שנראה כחוק הדורסני ביותר כלפי מבקשי מקלט. כשווייץ היינו, לדוחי הסנט לואיס דמינו. הרב אריק אשרמן כבר קרא לשר החינוך, גדעון סער, לתקן בהתאם את לימודי השואה.

ההפגנה היתה נכאת רוח משהו. היו משתתפים רבים, יותר מארבע מאות לדעתי, הרבה יותר ממה שציפיתי שיגיעו. והם צעקו את כל הסיסמאות הנכונות – "צדק לפליטים! לגרש את שר הפנים!" – וחסמו כבישים, והתעמתו עם שוטרים. ולכל זה היה טעם חמוץ.

ההפגנה הזו היתה צריכה להתרחש שבוע לפני ההצבעה, לא יום אחריה. היא היתה צריכה לחרוג מכללי הנימוס המקובל בהפגנות. היא היתה צריכה להגיע לרמת הזעם והאלימות שאליה הגיעה ההפגנה המיתולוגית של בגין כנגד חוק השילומים. היא היתה צריכה לסדוק משהו, לגרום לשלטון להזדעזע. אחרי הכל, אנחנו מדברים על חוק שמגדיר אנשים שנמלטים מ"שבעים פקודות חוק ושבעים קרדומות," אודים מוצלים מאש, פליטי חרב ואונס, כמי שצריכים, קודם כל, ללכת לכלא לשלוש שנים מבלי שיוכלו כלל להסביר מי הם. הוא קובע את בנייתו של מחנה ריכוז – כן, כן: מדובר במחנה ריכוז; חסכו ממני את מכבסת המילים של "מתקן שהיה"; גם מחנות ריכוז היו "מתקני שהיה" – על אדמת ישראל. מי שבונה אותו, כמובן, יהיו מי שרק היום אישרו בקריאה טרומית חוק שיאסור על הגדרת המתקן שלהם כמחנה ריכוז, ויכניסו את מי שיעבור על החוק לחצי שנה בכלא, כדי לשמור על "רגשות ניצולי השואה וצאצאיהם."

cvpdbv tna

אז למה לא יצאנו להפגין? הכל היה ידוע. הכתובת היתה על הקיר. מנא מנא אלקין ופרסין, ונשיאנו היקר יחתום על החוק. הוא לא יתפטר – הוא איננו מהמתפטרים – והוא ימצא תירוץ כלשהו לחתימה שלו על התועבה הזו. הכל היה ידוע, אבל סירבנו להאמין. אמרנו, לא יכול להיות. לא במדינה שהאתוס שלה הוא זה של פליטים נמלטים. החוק הזה הוא איום, הוא עוד צפרדע אלקינית שנתניהו יעלים ברגע האחרון, זה עוד שוט. זה לא יכול להיות.

ובכן, זה קרה. וזה ימשיך לקרות. משרד הפנים עומד לגרש מהארץ את קוג'י יאמשירו, דוקטורנט יפני למחשבת ישראל, מצטיין בתוכנית מלגאי הנשיא במדעי הרוח. כל מדינה שפויה היתה שמחה אם אנשים כמו קוג'י יישארו בה; משרד הפנים הישראלי חושש שמא ישתקע בה, והוא עומד על כן לגרשו. זה לא המקרה הראשון: זה קרה בעבר גם לדוקטורנט גרמני. הדם הנכון לא זורם בעורקיהם, על כן אין להם מקום כאן. אם נתיר להם להשאר כאן, הם יקחו את מקומות העבודה שלנו וישכבו עם נשותינו. ואני מעז לומר שחלק ניכר מהאוכלוסיה היהודית לא תבין מה לא בסדר בהגיון הזה.

אנשים טובים וליברלים צריכים להבין, בלשון הזהב של קיקרו, שאנחנו לא חיים ברפובליקה של אפלטון אלא בצואתו של רומולוס. הפסאדה הליברלית של ישראל, שנוצרה בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים (אף אחד לא יכול היה לכנות את הספרטה הקטנה והמכוערת שלנו, שעדיין החזיקה את המיעוטים שלה במשטר צבאי עד 1966, "ליברלית" לפני 1977) מעולם לא התקבלה בקרב חלק ניכר מהאוכלוסיה, בעיקר משום שהיא נדפקה עד העצם על ידי הממסד; לאגדה על בית המשפט הטוב בעולם, שיגאל אותנו מכל אוזלת ידינו הפוליטית, מעולם לא היה בסיס. בג"צ נכנע, בדרך כלל בלי קרב, מול כל דרישה "בטחונית." הוא אישר, אישית, כל הריסת בתים בשטחים הכבושים – ענישה קולקטיבית פר אקסלנס, ואף על פי כן בג"צ לא סירב – ולו פעם אחת – לכוף את ראשו לצו "המפקד הצבאי." ואם הוא לא עמד בפני הממסד הבטחוני בימי כוחו, ודאי לא יעמוד בפניו כעת, כשמחלפותיו גזוזות.

רק אנחנו נציל את עצמנו, וזה לא יקרה בהפגנות שלוות ומנומסות. את אלה השלטון מנפנף מבלי לשים אליהן לב – יתר על כן, הן משמשות אותו כעלה תאנה כדי לטעון שעדיין יש בישראל חופש דיבור. זה לא ייגמר עד שהמשטר הציוני לא יוחלף במשטר אזרחי. וזה לא יקרה אם נמשיך להיות מנומסים בנושא. צריך לנצל כל אמצעי חוקי ולא להירתע מהפרת סדר. בלי אלימות – היא משחיתה את משתמשיה שמתמכרים אליה; היא מתדרדרת במהירות, היא בלתי נשלטת, והיא משרתת את המשטר – אבל גם בלי נחמדות.

חברי הכנסת שלנו, בהנחה שנשארו כאלה – רק שמונה טרחו להצביע נגד חוק המסתננים, ורק 37 הצביעו בעדו; שלי יחימוביץ' ציפי לבני ברחה, אם מישהו ציפה ממנה למשהו – צריכים לנצל כל סמכות שיש להם נגד המשטר. את החוק של אתמול, למשל, היה צריך לשבש בפיליבסטר, אבל זו רק ההתחלה. מה תעשה המשטרה אם כל אחד מחברי הכנסת של השמאל ישכור דירה, ויתגורר בה עם מספר פליטים? מה תעשה הפרקליטות, כאשר מפלגות השמאל יודיעו שהן תממנה את ההגנה המשפטית של כל אדם שכנגדו יוגש כתב אישום בגלל החוק הזה? וכמובן, למאבק אסור להשאר בגבולות הארץ; צריך להכות במשרתי המשטר במקום הכואב להם באמת. מה יעשו הפרקליטים והשוטרים הבכירים, כאשר הם יגלו שאם הם יוצאים מגבולות ישראל, הם יצטרכו לענות לשוטרים אחרים על היחס שלהם לפליטים?

את החוק הזה צריך להפר. אם שני אנשים יפרו אותו ויגנו על פליטים, המשטר ישבור אותם בקלות. אלף אנשים, זה כבר לא יהיה כל כך קל. עשרת אלפים, והחוק יהיה אות מתה או שהמשטר יגיע אל סף מהפכה. יש חוקים שציות להם מעלה את השאלה של ת'ורו: "למה אתה לא בכלא?"

אבל שום דבר לא ישתנה, אם נמשיך לשחק בכללי המשחק של שנות השמונים והתשעים. הם מזמן לא רלוונטיים. לנגד עינינו מתרחשת הפיכה אמונית בישראל. כבר מדברים בגלוי על שלילת זכות ההצבעה ממי שלא שירת בצבא "או עשה שירות לאומי" – כאשר השירות הלאומי מסרב לקבל לשורותיו ישראלים פלסטינים. לבנימין נתניהו נועד תפקידו של פון פאפן בטרגדיה: הוא, השמרן הסמכותני, מי שבמהלכיו הערמומיים-בעיני-עצמו, שמיועדים לשמירה על עצמו ועל האינטרסים של בני מעמדו, יכשיר אותנו להגעת דיקטטור פולקיסטי.

אבל זה עוד לא נגמר. ואנחנו עדיין יכולים לשנות את התמונה, אם נרצה – כל זמן שנבין את המצב לאשורו. אנחנו מתמודדים עם הפיכה אנטי דמוקרטית, ואתה לא נכנס לזירת אגרוף בחליפת בלט.

לא אם אתה רוצה לנצח.

ועוד דבר אחד: מסתבר שרוב אלופי צה"ל פותחים את הבוקר עם סקירה תקשורתית של חברת יפעת, שמודיעה להם מה אמרו עליהם בתקשורת. אנחנו משלמים על שירותי השופוני של אלופי צה"ל. לגזור ולשמור לפעם הבאה שמישהו ינסה לומר לכם שלא מדובר בפוליטיקאים במדים.

(יוסי גורביץ)