החברים של ג'ורג'

בצד השני של הגבעה

נסענו הבוקר, – איתמר, יאיר, יזהר, יובל ואנוכי, יחד עם קבוצה של מפגיני שייח' ג'ראח – להפגנה בהפגנה לאל מעסרה, כפר פלסטיני קטן ומוקף אויבים סמוך לבית לחם. ההפגנה עצמה לא היתה חריגה במיוחד, להוציא מעצרו של האנרכיסט אסף קינצר, שעל פניו, מהמקום שבו עמדתי, נראה חסר סיבה. תמונות משם אפשר לראות כאן.

אבל לא על ההפגנה רציתי לדבר. בדרך לאל מעסרה, הרכב של יאיר ספג פנצ'ר. משהו היה דפוק בברגים; לא הצלחנו לפתוח אותם ופותחן הברגים שלנו התעקם. בעל מקצוע טיפל בבעיה תמורת תשלום הגון, והמשכנו בדרך. הגענו באיחור, אבל הספקנו להצטרף להפגנה.

כשהסתיימה ההפגנה והיינו בדרך החוצה, הרכב עלה על משהו, וספגנו פנצ'ר שני. גלגל נוסף שני, כמובן, לא היה לנו. בירור מהיר העלה שכל הפנצ'ריות באל מעסרה סגורות – יום שישי היום – ומהיות השעה קרובה לכניסת השבת, אף פנצ'ריה בהתנחלויות הסמוכות לא היתה זמינה.

זה התחיל להיראות מלחיץ למדי, כשאחד ממארגני ההפגנה שוחח עם התושבים, וכעבור כמה דקות הגיעה מונית, ויושביה לקחו את הצמיג הפגוע לפנצ'ריה בישוב סמוך. זה לקח כשעה; בינתים נשארנו שם, מוקפים בילדים סקרנים שלאיטם התגברו על ביישנות או פחד והתקרבו אלינו, שוחחו איתנו, שיחקו איתנו, ביקשו להצטלם. יאיר ואיתמר החלו לערוך תרגילי קונג פו, להנאתם הגדולה של הילדים. זה קרה כ-200 מטרים, פלוס מינוס, מהמקום שבו חצי שעה קודם לכן רגמו אותנו חיילים ברימוני הלם וגז.

יאיר, איתמר וילדים באל מעסרה

אחר כך הגיעה המונית חזרה עם צמיג שמיש, שילמנו – מחיר יותר מהוגן – ונסענו חזרה. אבל כל האירוע קצת טלטל אותי.

השירות הארוך ברצועת עזה הרגיל אותי להסתכלות מסוימת. סוגים ספציפיים של נופים, מבנים, אנשים – כל מה שעשוי להזכיר את עזה בשנות האינתיפאדה הראשונה – מכניסים אותי לדריכות כמעט בלתי נשלטת. אינסטינקטים ישנים מתריעים מפני סכנה בלתי נראית. מגע ישיר ובלתי עצמאי עם פלסטינים – להבדיל מפלסטינים ישראלים – כמעט שלא היה לי, להוציא הפגנות, ושם אתה מתרכז במאבק ופחות באדם שלצידך. המגע שהיה, נבע בסופו של דבר מיחסי מרות. העובדים העזתים של אבי ישנו בביתנו, אבל בסופו של דבר הם היו פועלים. יחסי המרות אולי היו שקופים, אבל אף אחד לא חשב לרגע שהם לא שם.

על יחסים עם עזתים כבושים מיותר, כמובן, להרחיב את הדיבור. היתה פעם אחת, משונה, בקיץ 1990, כשנסעתי עם חייל מילואים שמאלני הביתה במכונית עם גג פתוח, ונופפנו לשלום לכל הילדים שראינו, והם נופפו חזרה. אבל גם אז, שנינו היינו על מדים ושנינו היינו חמושים. ההנחיות לגבי מגע עם פלסטינים היו קפדניות: איסור מוחלט של ידידות או מסחר. החשש היה, בין השאר, מכך שמסחר עם האוכלוסיה הכבושה יוביל את החיילים לעשוק את המקומיים (וראיתי חיילים שעשו את זה), אבל מצד שני היה גם חשש מהרעלה או מפגיעה אחרת.

אף אחד לא איים עלי באל מעסרה. המקום היה הרבה יותר ידידותי כלפי מאשר כמה וכמה ישובים ישראלים. אני בספק אם רוב הישובים הישראלים היו עושים איתנו את החסד הזה – להשקיע כמות כזו של זמן ומאמץ בפנצ'ר של מישהו אחר. בעצם, אם מישהו איים עלי, אלו היו חיילי כפיר.

איתמר כבר כתב בעבר על ההיפוך הזה שעובר על המפגין כשהוא מוצא את עצמו לראשונה בצד שרשמית הוא הצד הלא נכון של המתרס. אבל כאן אפילו לא היתה החוויה המחשלת של בריחה בצוותא מרימוני הגז שירו הבני זונות שממול. סתם אחר צהרים בכפר, עם אנשים אדיבים וילדים מצחקקים, במקום שבו התעמולה אומרת שצריכה לארוב סכנת מוות בכל פינה, שכל הנכנס נוטל את נפשו בכפו.

זה לא היה שם. היו שם בני אדם. הם הסתקרנו לראות אותנו. אנחנו הסתקרנו לראות אותם. היה מחסום שפה, כמובן – אני בועט בעצמי בכל פעם שאני נזכר במילות האיום שהן כל מה שלמדתי בצה"ל – אבל עקפנו אותו בקלות. אולי זה מה שהדהים כל כך את טלי פחימה, כשהגיעה לג'נין ב-2004: לראות בני אדם. היא נעצרה כשנסעה לשם שוב מאוחר יותר, עמוסה בבריסטולים וצבעים לילדי המקום.

וכל זה הפתיע אותי. מה היה חושב הישראלי הממוצע על מפגש כזה, מה היה קורה לחומות הפחד והשנאה שבונים קיצוני שני הצדדים בשקידה, קשה לדעת. אולי זו הסיבה שהמפלגות הדתיות נעמדו על רגליהן האחוריות כדי למנוע מפגשים בין ילדים יהודים ופלסטינים ישראלים: מעבר לחשש המגוחך מפני התבוללות, הפחד האמיתי הוא מקריסת החומות.

הערה מנהלתית: אני רוצה להודות לתורם ששלח לאחרונה תרומה לקרן הטבק והאלכוהול. קראתי ואשתדל להמשיך.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter
  • Pingback: Tweets that mention בצד השני של הגבעה | החברים של ג'ורג' -- Topsy.com()

  • קרה לי לפני כמה שנים משהו דומה / שונה לא רחוק מצומת תפוח. לפנות ערב, פנצ'ר, ואני לבד באמצע שומקום. האוטו שעוצר לידי עם לוחית לא צהובה. השפה לא עברית. מפלס החרדה בשמיים. שלושת האנשים שבתוכו לא רק שמחליפים לי גלגל, אלא שמכינים בנתיים קפה, ומוציאים בקלאוות. כולנו עושים פיקניק של שקיעה לפני שנפרדים.

    משהו בי הרגיש מת מפחד, ומשהו בי הרגיש חרא שאני מתה מפחד. כי בסה"כ היו שם 3 אנשים שעזרו למישהי שנתקעה באמצע הדרך… פשוט אנשים. אנשים טובים.

    אכן השנים של "מעבר לגדר", של "הם ואנחנו", וכל מה שמשתמע מזה עמדו בנינו. אבל בשורה התחתונה מעולם לא נתקלתי ביחס כ"כ אדיב ככה סתם באמצע עמק שומקום.

    עוד מילה:
    לפני 5 שנים בערך, הוציאו אותי 3 אנשים אחרים שאינם דוברי עברית מתוך האוטו, ולקחו לי את האוטו. טובים ורעים יש בכל צד כנראה.

    שתהיה שבת שלום.
    רק טוב,
    שחר

  • אני מניח שהתכוונת ל'מפגש בלתי אמצעי' ולא 'בלתי עצמאי'.

    פוסט יפה. תודה

  • דוד

    ובינתיים בעזה:
    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1195972.html

    רק בשביל הפרופורציות.

    • ג'ו

      מה הם אומרים שהוא כל כך קיצוני? אפילו בג'יהאד האיסלמי אף אחד לא קורא לגירוש היהודים מהארץ, לעומת מפלגות ישראליות בקואליציה התומכות בגירוש כזה

      • דוד

        אני בטוח שהקריאה "מוות לישראל" מתכוונת לשינויו הפוליטי של המשטר הציוני לכיוון פתוח, פלורליסטי וליברלי יותר, ולביסוס רפובליקה שוויונית של כל אזרחיה. זאת, ולא נגיד, לריצוץ גולגולתו של כל יהודי משנמצא בין הים לנהר.

        • ג'ו

          לא, הם קוראים לחליפות מוסלמית שבה היהודים יהיו נתינים נחותים, ממש לא לריצוץ גולגולות.

          • דוד

            והיא תבוא ממש כמו כל צעד התפשטות של הח'ליפות האיסלמית ההיסטורית, בפרחים ובמחולות פציפיסטים.

            חוץ מזה שהחמאס והג'יהאד לא סתם מוסלמים. הם פלסטינים. וככאלה יש להם חשבון ארוך לסגור עם היהודים, דבר שהם מתכוונים לעשות במינימום עדינות ובמקסימום פטישי ריצוץ.

            • ג'ו

              יכול להיות, אבל זה לא מה שהם מצהירים.

              ההצהרה של הג'יהאד האיסלמי ברורה ועל אף שהם הזרם הקיצוני יותר, הם לא מדברים על גירוש היהודים.

              • אתה יודע רק בגלל שאתה מתעב את המדיניות הישראלית לא אומר שאתה צריך להפוך לאפולוגטיקן של הג'יהאד האיסלמי.

                • ג'ו

                  איפה אמרתי משהו בזכותם? למה נראה לך שמעמד 'דימי' של יהודים תחת שלטון איסלם הוא משהו שנראה לי סביר? או רצוי?

              • עמרי

                פתאטי. אויבי הדמוקרטיה יש גם בצד השני. וכן, גם לשמאלנים מותר לפעמים להודות שהם הרבה הרבה הרבה יותר גרועים.

      • דוד

        אגב, אין מפלגה בקואליציה שקוראת לגירוש (כך) של ערביי ישראל. לפחות לא באופן מוצהר. לא שהם אומרים דברים הרבה יותר טובים, אבל חמאס אנחנו לא.

        • קריאות "מוות לערבים" אתה יכול לשמוע בישראל בכל שבת ולא רק. אז אולי הם לא מתכוונים לשינוי המשטר, אבל לפחות בקישור שנתת הם אכן מתמקדים במדינה ולא בגזע.
          אין לי שום כוונה להגן על חמאס, רק להזכיר שאנחנו לא חמאס אבל אנחנו גם לא כאלה רחוקים ממנו.

          • דוד

            זה שיש ישראלים בהמות, זה ידוע. אבל אנחנו משווים תפוחים לתפוזים ולא לאבטיחים. בצד הפלסטיני יש מנהיגים פוליטיים נבחרים, בעלי לגיטימציה ציבורית רחבה בעזה ולגיטימציה מתרחבת בגדה, שקוראים במפורש לזרוק את היהודים לים, במילים אלה ממש. איזה מנציגי העם הנבחרים בישראל קורא "מוות לערבים"?

            יש הבדל תרבותי תהומי בין היהודים לערבים, במיוחד לפלסטינים בעזה. הבדל ששום ליברמן, כמה שיתאמץ, לא יוכל לסגור.

            • ג'ו

              מי קורא לזרוק היהודים לים? ניים וואן

            • ג'ו

              איפה כתוב "ים" ??

              • naet

                לא יודע אם בוטל סעיף 7 או לא, מה שכן ברור הוא שהתרגום לא משהו, בסעיף זה צוטט קטע משיר של משורר ערבי מתקופת טרום איסלאם "עוולות שאר-דם צורבות את הנפש יותר ממכת החרב המוהנד" – סוג של חרב – הפך לחרב היהודי. ע'רקד הוא למעשה אטד וכו'.

                כמו כן סעיף 7 אינו קורא במפורש להרג כל היהודים, אלא מביא "נבואה" אודות אחרית הימים (יום הדין).

                על כל פנים, אמנת החמאס היא טקסט מעניין למי שיכול להבין את הרבדים השונים בו, לפי דעתי מדובר בניסוח די גרוע ששואב ממקורות שונים ומשונים בשיטת העתק והדבק ללא מחשבה מעמיקה. מעניין אם מישהו ניסה לחקור את הארכיאולויה של טקסט זה.

  • כבר כתבתי לך בזמנו – ובהקשר אחר – על כך שלעיתים חסרה קצת חמלה בכתיבתך.

    וגם רמזתי שהכל נובע מפחד – למשל קביעתך שזכותם של העזתים להגדרה עצמית מבוטל היות ואלה בחרו בחמאס, והיות והחמאס זורק רקטות על שדרות, והיות והיית בשדרות באחת מהתקפות הטילים של חמאס והרגשת את הפחד האמיתי שנלווה למתקפת טילים.

    הפחד, לטעמי, צבע את יכולתך להתבונן נכונה בסוגיית החמאס ובזכותם של העזאתים להגדרה עצמית. אולי תואיל מהמקום החדש הזה להתבונן בנושא שוב.

    בזמנו לא רצית לשמוע על כך.
    אולי היום כן.

  • עדו

    לגבי 'מסחר' עם המקומיים והפחד מהרעלה. בזמנו הייתי שייך לפלכ"ר שהתאמן במילואים, בתעסוקות מבצעיות היו שולחים אותנו כחובשים מסופחים לתגבר כל מיני יחידות ותמיד הייתי מעדיף לשרת בסיורים על הגבול מאשר בשטחים. באחת הפעמים אמר לי אחד החובשים מהפלכ"ר "איזה פראייר אתה שלא הלכת איתי לשטחים. הייתי במחסום, כל השירות לא שתיתי מים ולא אכלתי אוכל צבאי, כל מכונית שעברה שם הייתה צריכה 'להוריד' לנו משהו בשביל לעבור מהר או שהיינו מעכבים אותה שעה. סטייקים, קוקה קולה חופשי, פיצוחים, ממתקים, עליתי אולי חמש קילו במילואים האחרונים."
    אמרתי לו שאם הייתי איש חמאס כל המחסום הזה היה מת מהרעלה אבל משום מה זה לא הרשים אותו במיוחד.

  • סמולן

    ווינג צון, כמדומני ?

  • mux2000

    אני רוצה להוסיף לסיפור אירוע שקרה בזמן שחיכינו.

    מאחר והמורל שלנו היה בקרקע (פנצ'ר שני באותו יום יעשה את זה לאנשים) חשבתי לעשות קצת קניות במכולת הסמוכה ולעודד את האנשים עם אוכל ושתייה. לרוע המזל מזומנינו אזלו בשל הפנצ'רים, ולכן ניסיתי לקוות מעל לכל סיכוי שיוכלו לקבל שם אשראי. ניגשתי למוכר ושאלתי – אשראי? קרדיט? פנים חתומות, אין תגובה. אז ניסיתי להדגים לו – לשלוף לו את הכרטיס ולהראות, אך אבוי אין ארנקי בכיסי.

    נלחצתי, אודה, ואצתי חזרה החוצה מהר מהר לפני שמישהו יספיק להסתלק עם תעודת הזהות שלי. כמובן שכשחזרתי הילדים קפצו חייכו, צוחקים עלי והצביעו על המקום על הגדר בו ישבתי ועליו ארנקי עדיין נח 🙂 אנשים טובים באמצע הדרך כבר אמרנו?

  • אור

    פוסט נהדר.
    הלוואי שכולם יבינו שבין דפי העיתון עומדים אנשים.

  • אריק

    טוב
    זה די פתטי. לא?
    יושב לו תל אביבי, וכותב על מפגש בלתי אמצעי עם פלסטינים. סביר אגב שאתה לא מכיר אותם. ושתושבי ההתנחלויות, שעובדים יחד (עדיין… כי כסף יותר חשוב ודחוף מפוליטיקה) מכירים אותם יותר.

    • Nי אמר לך שאני תל אביבי? אני לא.

      והשקר על מתנחלים והשכנות הטובה שלהם -זה עבד אולי בשנות השבעים, לא היום. אמרו לנו במפורש שכל מה שאנחנו צריכים כדי לקבל יחס ראוי הוא לומר "אנחנו לא מתנחלים".

      • אריק

        תל אביבי – זה סמל לאדם שנמצא בקשר פוליטי עם הפלסטינים, ולא בקשר יומיומי.
        הקשר העסקי- קיים ובועט. אני מכיר לא מעט אנשים שגרים בהתנחלויות, ועובדים יחד עם הפלסטינים- הן בהתנחלויות והן בכפרים.
        אבל בהקשר זה – יש הבדל גדול בין ההתנחלויות והכפרים הבורגניים' ובין אלו שלא.
        הנושא הכלכלי- יהיה כמובן חזק באזורים הבורגניים /חרדים. (חטא ההכללה).

  • אתה כותב:

    "אני בספק אם רוב הישובים הישראלים היו עושים איתנו את החסד הזה – להשקיע כמות כזו של זמן ומאמץ בפנצ'ר של מישהו אחר."

    אבל קודם כתבת:
    "שאחד ממארגני ההפגנה שוחח עם התושבים, וכעבור כמה דקות הגיעה מונית, ויושביה לקחו את הצמיג הפגוע לפנצ'ריה בישוב סמוך"

    כלומר, מי שדאג לך הוא אחד מאמרגני ההפגנה ולא איזה תושב רחום. אבל אתה הכללת מן המארגן, שבעצם באת לתצוך בו והוא מכיר לך תודה וגם רוצה שתבוא שוב, לכלל התושבים המקומיים. חשוב: אולי סצם עובר אורח יהודי לא היה מסייע לך, אבל אם היית משתתף בהפגנה של הימין הקיצוני איפה שהוא ונתקע עם פנצ'ר – לא היו דואגים לך מארגני ההפגנה. ודאי שכן. אבל אתה בוחר להכלל ממארגן ערבי לכל ערבי ואת ההכללה הזו אתה מיישם, לשלילה, על ישראלים. החשיבה שלך מעוותת לוגית ואני מקווה שזה משקף שנאה עצמית, לא יכולת חשיבה.

  • אלכס

    גם לקרוא לחיילים בני זונות, זה קצת מיותר לטעמי. אתה בסה"כ מדבר פה על ילדים שממלאים תפקיד, ואתה אמור לדעת טוב טוב כמה דואגים לשמור שהם ימשיכו לחשוב כמו בני זונות… אתה גם לא נותן להערה הזאת קונטקסט, לא פירוט של איזה מקרה או אדם ספציפי. סתם, חיילים בני זונות, שתדעו.
    זה עושה לקורא, גם אם הוא מסכים איתך בגדול, הרגשה רעה כשהוא קורא את המאמר, ומצייר אותך באור שלילי.

    באותה נשימה תנסה לזכור שגם אותם חיילים הם סה"כ ילדים שלא יודעים איפה האוזן שלהם ואיפה התחת שלהם. הם גם סתם אנשים שמישהו אמר להם שזה מה שהם צריכים לעשות. חלקם אולי לא חכמים מספיק כמוך להבין שמוכרים להם חרא.

    וזה בלי להכנס לעניין שבתור מישהו שעוסק בנושאים האלה זמן לא קצר, זאת חתיכת הצתה מאוחרת לכתוב ש"כולנו אנשים" ובמישור הבין אישי הפרטי אנחנו יכולים להסתדר אחד עם השני.

  • הגר

    אני תוהה אם ההתגיסות הזאת לעזרה – והנחמדות שלא היית מצפה לה אפילו ביישובים ישראלים – לא נובעת גם מפחד, או מיחסי הכוחות הסמויים שמעצבים את הסיטואציה.