החברים של ג'ורג'

נסענו הבוקר, – איתמר, יאיר, יזהר, יובל ואנוכי, יחד עם קבוצה של מפגיני שייח' ×’'ראח – להפגנה בהפגנה לאל מעסרה, כפר פלסטיני קטן ומוקף אויבים סמוך לבית לחם. ההפגנה עצמה לא היתה חריגה במיוחד, להוציא מעצרו של האנרכיסט אסף קינצר, שעל פניו, מהמקום שבו עמדתי, נראה חסר סיבה. תמונות משם אפשר לראות כאן.

אבל לא על ההפגנה רציתי לדבר. בדרך לאל מעסרה, הרכב של יאיר ספג פנצ'ר. משהו היה דפוק בברגים; לא הצלחנו לפתוח אותם ופותחן הברגים שלנו התעקם. בעל מקצוע טיפל בבעיה תמורת תשלום הגון, והמשכנו בדרך. הגענו באיחור, אבל הספקנו להצטרף להפגנה.

כשהסתיימה ההפגנה והיינו בדרך החוצה, הרכב עלה על משהו, וספגנו פנצ'ר שני. גלגל נוסף שני, כמובן, לא ×”×™×” לנו. בירור מהיר העלה שכל הפנצ'ריות באל מעסרה סגורות – יום שישי היום – ומהיות השעה קרובה לכניסת השבת, אף פנצ'ריה בהתנחלויות הסמוכות לא היתה זמינה.

זה התחיל להיראות מלחיץ למדי, כשאחד ממארגני ההפגנה שוחח עם התושבים, וכעבור כמה דקות הגיעה מונית, ויושביה לקחו את הצמיג הפגוע לפנצ'ריה בישוב סמוך. זה לקח כשעה; בינתים נשארנו שם, מוקפים בילדים סקרנים שלאיטם התגברו על ביישנות או פחד והתקרבו אלינו, שוחחו איתנו, שיחקו איתנו, ביקשו להצטלם. יאיר ואיתמר החלו לערוך תרגילי קונג פו, להנאתם הגדולה של הילדים. זה קרה כ-200 מטרים, פלוס מינוס, מהמקום שבו חצי שעה קודם לכן רגמו אותנו חיילים ברימוני הלם וגז.

אחר כך הגיעה המונית חזרה עם צמיג שמיש, שילמנו – מחיר יותר מהוגן – ונסענו חזרה. אבל כל האירוע קצת טלטל אותי.

השירות הארוך ברצועת עזה הרגיל אותי להסתכלות מסוימת. סוגים ספציפיים של נופים, מבנים, אנשים – כל מה שעשוי להזכיר את עזה בשנות האינתיפאדה הראשונה – מכניסים אותי לדריכות כמעט בלתי נשלטת. אינסטינקטים ישנים מתריעים מפני סכנה בלתי נראית. מגע ישיר ובלתי עצמאי עם פלסטינים – להבדיל מפלסטינים ישראלים – כמעט שלא היה לי, להוציא הפגנות, ושם אתה מתרכז במאבק ופחות באדם שלצידך. המגע שהיה, נבע בסופו של דבר מיחסי מרות. העובדים העזתים של אבי ישנו בביתנו, אבל בסופו של דבר הם היו פועלים. יחסי המרות אולי היו שקופים, אבל אף אחד לא חשב לרגע שהם לא שם.

על יחסים עם עזתים כבושים מיותר, כמובן, להרחיב את הדיבור. היתה פעם אחת, משונה, בקיץ 1990, כשנסעתי עם חייל מילואים שמאלני הביתה במכונית עם גג פתוח, ונופפנו לשלום לכל הילדים שראינו, והם נופפו חזרה. אבל גם אז, שנינו היינו על מדים ושנינו היינו חמושים. ההנחיות לגבי מגע עם פלסטינים היו קפדניות: איסור מוחלט של ידידות או מסחר. החשש היה, בין השאר, מכך שמסחר עם האוכלוסיה הכבושה יוביל את החיילים לעשוק את המקומיים (וראיתי חיילים שעשו את זה), אבל מצד שני היה גם חשש מהרעלה או מפגיעה אחרת.

אף אחד לא איים עלי באל מעסרה. המקום היה הרבה יותר ידידותי כלפי מאשר כמה וכמה ישובים ישראלים. אני בספק אם רוב הישובים הישראלים היו עושים איתנו את החסד הזה – להשקיע כמות כזו של זמן ומאמץ בפנצ'ר של מישהו אחר. בעצם, אם מישהו איים עלי, אלו היו חיילי כפיר.

איתמר כבר כתב בעבר על ההיפוך הזה שעובר על המפגין כשהוא מוצא את עצמו לראשונה בצד שרשמית הוא הצד הלא נכון של המתרס. אבל כאן אפילו לא היתה החוויה המחשלת של בריחה בצוותא מרימוני הגז שירו הבני זונות שממול. סתם אחר צהרים בכפר, עם אנשים אדיבים וילדים מצחקקים, במקום שבו התעמולה אומרת שצריכה לארוב סכנת מוות בכל פינה, שכל הנכנס נוטל את נפשו בכפו.

זה לא היה שם. היו שם בני אדם. הם הסתקרנו לראות אותנו. אנחנו הסתקרנו לראות אותם. היה מחסום שפה, כמובן – אני בועט בעצמי בכל פעם שאני נזכר במילות האיום שהן כל מה שלמדתי בצה"ל – אבל עקפנו אותו בקלות. אולי זה מה שהדהים כל כך את טלי פחימה, כשהגיעה לג'נין ב-2004: לראות בני אדם. היא נעצרה כשנסעה לשם שוב מאוחר יותר, עמוסה בבריסטולים וצבעים לילדי המקום.

וכל זה הפתיע אותי. מה היה חושב הישראלי הממוצע על מפגש כזה, מה היה קורה לחומות הפחד והשנאה שבונים קיצוני שני הצדדים בשקידה, קשה לדעת. אולי זו הסיבה שהמפלגות הדתיות נעמדו על רגליהן האחוריות כדי למנוע מפגשים בין ילדים יהודים ופלסטינים ישראלים: מעבר לחשש המגוחך מפני התבוללות, הפחד האמיתי הוא מקריסת החומות.

הערה מנהלתית: אני רוצה להודות לתורם ששלח לאחרונה תרומה לקרן הטבק והאלכוהול. קראתי ואשתדל להמשיך.

(יוסי גורביץ)